רבי ישראל אבוחצירא – ה"בבא סאלי"

שושלת של קדושה היא משפחת אבוחצירא המעטירה, מזה מאות בשנים. אבי המשפחה הראשון – רבי שמואל, היה גדול בתורה, ומרן החיד"א הזכירו בספר "שם הגדולים". מסורת היא בידי המשפחה ששמו "אבו-חצירא" – אבי המחצלת – נקרא כך על שם נס ומופת שנעשה עימו, כאשר בשובו משליחות בטורקיה הפליג על גבי מחצלת עד לחופי ארץ הקודש.

רבי שמואל נולד וגדל בירושלים, ומשם עבר לדמשק שבסוריה. בהמשך נדדו צאצאיו למרוקו, ושם, דור עשירי מרבי שמואל, חי מרן רבי יעקב אבוחצירא זיע"א. רבי יעקב היה מנהיג הקהילה בעיירה ריסאני שבמחוז תאפילאלת במרוקו, והיה צדיק וקדוש ומלומד בניסים, גאון עצום ובעל ספרים רבים בתורת הנגלה והנסתר.

כשהיה רבי יעקב בדרכו לארץ ישראל דרך מצרים, נפטר בכ' בטבת ה'תר"מ בעיר דמנהור ושם מקום קבורתו.

מספר שנים לאחר מכן, נולד נכדו הקדוש פאר השושלת, רבנו הקדוש ישראל אבוחצירא זיע"א, ונקרא על שמו, כנאמר בפסוק – "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".

ראשית דרכו

רבנו נולד בראש השנה תר"נ לאביו רבי מסעוד בן רבי יעקב ואימו הרבנית עיישא ע"ה. רבי מסעוד היה ממשיך דרכו של אביו בהנהגת הקהילה בריסאני, הוא היה תלמיד חכם עצום וחכמי דורו מביאים מפסקיו בספריהם.

מראשית עריסתו נסללה דרכו של רבנו לתורה ולקדושה – אביו הצדיק היה המוהל שלו ודודו רבי יצחק הסנדק, וכבר בהיותו תינוק רך הביאה אותו אימו לבית המדרש למען ייחקק בנפשו קול התורה.

ואכן, הילד הרך בלט משנותיו הראשונות בחילו הגדול לאורייתא, כאשר רבי מסעוד ובנו הבכור רבי דוד הם מוריו. רבי דוד, האח, היה גם הוא צדיק ופרוש כראוי לבית בו גדל, ויחד הם הנחו את רבנו בדרכם הקדושה. רבנו בלט מהר מאד גם בשקדנותו המופלאה, כשאת רוב שעות היממה הוא מקדיש ללימוד, וכך הוא רוכש לו ידע רב בתורה ובהלכה. משהתעלה כל כך במעלות התורה, השתלם גם במלאכות המילה, השחיטה, וכתיבת סת"ם. לימים אף כתב לו ספר תורה שממנו קרא כל ימיו שניים מקרא ואחד תרגום.

סולם העלייה

כשהגיע רבנו לגיל מצוות, כבר היה בקיא בתורה וסדר יומו כשל רב גדול – הוא היה טובל במקווה, מתפלל בדביקות יתרה, וכבר קיבל על עצמו שלא להנות ממאכלי בשר ודגים בימות השבוע. בהתמדתו העצומה, היה מדלג על ארוחותיו ימים ארוכים, כמעט משבת עד שבת.

בשנת תרס"ג, בהיותו בן 13, נישא רבנו לרחמה, בת אחותו הגדולה. באותם ימים היו נשים רבות נפטרות בשעת לידתן, וכך קרה גם לרעייתו הראשונה של רבנו – היא הלכה לעולמה אחרי כשנתיים, יחד עם התינוקת הראשונה שאך באה לעולם.

שנה מאוחר יותר נשא רבנו את הרבנית פרחה לבית אמסלם, ונולדו להם במשך השנים תשעה ילדים, שמהם שישה נפטרו בילדותם. שלושת הילדים שזכו להגיע לבגרות הם שרה, רבי מאיר זיע"א, והרבנית רוחמה אבוחצירא. רוחמה שכונתה "מחצ'י" נישאה לרבי אברהם אבוחצירא, בן רבי יצחק – אחיו הצעיר של רבנו.

בשנת תרס"ח, כאשר היה רבנו כבן 18 שנים, נפטר אביו רבי מסעוד, ואת מקומו ברבנות מילא בנו הגדול רבי דוד. רבי דוד מינה את רבנו לעמוד בראש ישיבת "אביר יעקב" בריסאני – על שם סבם רבי יעקב, וכך בהיותו בחור צעיר כבר החל להרביץ תורה בתלמידים רבים.

בספר "נפלאות ישראל" מאת ד. שפירא, ניתן לראות במכתבים שנשלחו לרבנו מאת חכמי דורו. בפנייתם אליו הם כותבים תארים כמו: "צדיק דורנו", "מנורה הטהורה", וכל זאת בתקופה בה היה צעיר מגיל 30. ‎

כשהיה רבנו כבן 30 שנה, גזר המושל המוסלמי החדש מולאי מוחמד בן קאסם גזירת אבדון על יהודי תאפילאלת, בטענה שהם משתפי פעולה של האויב הצרפתי. בבואו לבצע את גזירתו, שכנעוהו יועציו להרוג רק את מנהיגי היהודים, על מנת שיוכל להמשיך לגבות מיסים וקנסות. וכך, בשומעו לעצתם, הוציא המושל להורג את רבי דוד אחיו של רבנו יחד עם שני עשירי העיר, ואיים שיהרוג את כל מי שיעז להתאבל על הנרצחים.

רבנו ואחיו הנותר רבי יצחק נמלטו לעיר בודניב, שם הקימו מחדש את הישיבה, ובראשה הועמדו רבי מאיר – בנו של רבי דוד זיע"א, ורבי משה תורג'מן.

אחר כל זאת נסע רבנו לארץ הקודש, כשהוא עובר בקבר סבו העצום רבי יעקב במצרים. לאחר מכן המשיך בדרכו לירושלים, שם התגורר, כשהוא נפנה לשקוע בלימוד בישיבת המקובלים "בית אל" אצל חכם מסעוד הכהן אלחדד.

מספרים שבעת שהותו בארץ הקודש, כאשר סר אל רבי שלמה אליעזר אלפנדרי – ה"סבא קדישא", קם לכבודו הרב אלפנדרי, שהיה אז זקן ושבע ימים, ואף ביקשו שיברך אותו, בהכירו את גודל מעלתו של רבנו.

גם בקברי אבותיו ביקר רבנו – והוא יצא למסע צפונה, בו ביקר בציוניהם של רבי חיים ויטאל זיע"א ושל רבי שמואל אבוחצירא בדמשק. בדרכו עבר בצפת,

בינתיים במרוקו סבלו היהודים מגזירות והצקות, ורבי משה תורג'מן ראש הישיבה בתאפילאלת הורה לרבנו לשוב למקומו ולחזק את הקהילה. מששב רבנו לבודניב, התמנה לרב מחוז תאפילאלת כולו, והוא בן 32 שנים.

על כס

גם בשבתו על כס הרבנות כשהוא עוסק בצרכי הציבור – ללא חדל רבנו מהנהגותיו הקדושות. בחצר ביתו נכרה בור עמוק, ובו קרוב ל-100 מדרגות גבוהות. בעומק החפירה שרר קור אימים וטחב תמידי, אך גם בימים קרים כאשר היו רסיסי קרח על פני המים, היה רבנו יורד אל המקווה החשוך, כאשר אפילו העששית כבה בדרך מפני הלחות שבאוויר.

במשך מעט יותר מעשור כיהן רבנו במשרתו, כשהוא נושא על שכמו את משא הקהילה בתקופה לא קלה זו. כאשר בשנת תר"צ הגיע בנו רבי מאיר לגיל מצוות, לא הסתפק רבנו ברכישת תפילין לבנו בלבד, אלא רכש עוד 60 זוגות לנערים עניים מכל העיר, ולרגל שמחת בר המצווה חילק בגדים לעשרות ילדים נוספים.

בשנת תרצ"ג שוב נסע רבנו לבדו לביקור ארוך יותר בארץ הקודש, שם התגורר בביתו של רבי יוסף שלוש בעיר העתיקה בירושלים. בביקור זה פנה רבנו ללמוד בישיבת "פורת יוסף" עם רבי עזרא עטייה זיע"א, כשהוא פרוש מכל הוויות העולם ושקוע לילות כימים בלימוד התורה, בקושי מביא מאכל אל פיו ונותן תנומה לעיניו.

כה רבה הייתה הערכתו של רבי עזרא לרבנו, עד שנשמע מתבטא "כעת הוא ראש הישיבה, לא אני". לאחר שמילא כרסו בכל חלקי התורה, שב רבנו לארצו ולמשפחתו. הוא נשא לאישה שנייה את הרבנית מרים בת רבי אליהו אמסלם מאלג'יר, ונולדו לו ברבות הימים ארבעה ילדים נוספים: אביגיל, רבי ברוך, פנינה ועליזה.

הרבנית מרים הייתה אישה צדקנית, שמספרים שהייתה מסיימת פעמיים ביום את כל ספר התהילים. לימים, ספרה בתו של רבנו – פנינה, על גדלותה של אימה הרבנית: "זה לא הנשים של דורנו, אימא הייתה אישה מאוד משכילה, מלומדת וחכמה. היא דיברה וכתבה בכמה שפות, וידעה אפילו להתפלפל בגמרא. אבל עם כל זה היא התבטלה בפני אבא שלי וכיבדה אותו תמיד."

בשנת ת"ש כשהיה כבן 50 ושמעו הולך לפניו בכל הארץ, נקרא רבנו לכהן כאב"ד בעיירה ארפוד. במשך כהונתו הנהיג ברמה את הקהל בארפוד, בדיוק בשנים בהן החלה ההשכלה לחדור מצרפת למרוקו, ופעילי תנועת כי"ח הגיעו כדי להשפיע על החינוך הטהור של ילדי מרוקו.

רבנו היה עובר בכפרי המחוז ודוחק את רגליהם של המשכילים, תוך שהוא מעודד את ההורים בכל מקום לשלוח את ילדיהם רק לתלמודי תורה על טהרת הקודש. פעם אחת נסע רבנו מהאזור, ותוך מספר ימים הספיק פעיל זריז אחד לפתוח בית ספר "אליאנס" ולרשום אליו תלמידים. מששב רבנו – ציווה לסגור את בית הספר מיד, אך אותו מנהל לא שעה להוראתו והמשיך בפעילותו. אז הטיל עליו רבנו חרם, ולפתע ניתכו בזה אחר זה אסונות על משפחתו. משראה אותו פעיל שמסוכן עבורו להתנגד לרבנו, סגר את בית הספר ועזב את המקום בפחד ובבושה.

למרות פרישותו ושקידתו התמידית של רבנו על התורה, לא חסך ידו מעיסוק בכל צרכי הקהילה, כאשר הוא משפיע בדרכו מבלי לחשוש מדבר. באחד מביקוריו בעיירה במחוז, ראה שמקווה הטהרה אינו עונה על דרישותיו המחמירות, והורה לבנותו מחדש.

עסקני המקום חששו לעשות את דברו, שמא ייוותרו ללא מקווה ימים אורכים עד שירדו שוב גשמים וימלאו את המקווה שייבנה מחדש, אך רבנו עמד על שלו שהמקווה חייב לעמוד בכל ההידורים. וראו זה פלא, מיד כאשר הסתיימה עבודת התיקון, נפתחו אוצרות שמים והמקווה התמלא שוב כנדרש, וכל זאת בחודשי הקיץ של אזור סהרה הצחיח. אין זאת אלא גזירתו של צדיק.

לא רק בכוח קדושתו השתמש רבנו להנהגתו, אלא במסירות רבה יומם וליל – פעם באמצע הלילה הגיעו לספר לרבנו שבמקווה הטהרה נמצא נחש במים, ולכן כבר מספר ימים שאין אפשרות לטבול בו לטהרה. "אין שעות למצוות", אמר רבנו, ויצא במקלו אל המקווה הקר והחשוך, שם בעצמו הוציא את השרץ ושלח להודיע לציבור שהכל בסדר.

בשנים הראשונות על כס ההנהגה בארפוד היה רבי יצחק אחיו של רבנו לצידו, והוא אף חתום על איגרות שנשלחו מבית דינו של רבנו בארפוד אל פוסקים ברחבי מרוקו. עד היום שמורות כמה איגרת עתיקות בהן ניכרת דרך טיפולו הנחושה של רבנו בסוגיות שונות, בענייני גירושין ונישואין ועוד.

בשנת תש"ח עלה רבי יצחק לארץ ישראל, ועד מהרה החל לעסוק בפעילות ציבורית עד שהיה לרבה הראשי של רמלה-לוד ושמו הלך לפניו.

כ-3 שנים מאוחר יותר, בשנת תשי"א, עלה רבנו והפעם עם משפחתו. לפני שעלה, חילק את כל רכושו לנזקקים. בהגיעם ארצה, התיישבה המשפחה בשכונת 'בקעה' בירושלים.

השנה הבאה, שנת תשי"ב, הייתה שנת שמיטה, הראשונה אותה זכה רבנו לקיים בהיותו בארץ הקודש וחייב במצוות התלויות בה. היו אלו שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, והיישוב היהודי בארץ גם כך לא נהנה מתנאי שפע. הימים כונו "תקופת הצנע", ונקל לשער שהקושי גבר שבעתיים עבור הנזהרים במצוות השמיטה כהלכתה.

משפחתו של רבנו התגוררה אז אצל משפחת רבי חזן דהן, ורבנו שראה בצערו על שאינו יכול לספק לאורחיו המרוממים כל צורכם, הרגיעו באומרו – אל תטרחו עבורי, אני איני צריך דבר מלבד מעט לחם ופלפל חריף…

אך שמעו זאת מארחיו של רבנו, ומיד גדלה דאגתם – וכי מאין ישיגו ירק זה בשנת שמיטה במצב הקשה הקיים?

באורח פלא, בדיוק למחרת שינה רבי חזן דהן מדרכו וסר לבית החולים 'נוטרדם' כדי לבקר קרוב משפחה, והנה – הבחין בגינת ירק ובה פלפלים חריפים לרוב! הוא ניגש מיד לבעל החצר הערבי, ומה שמח לשמוע שהלה ימכור לו בשמחה כל יום פלפלים, חצילים וצנוניות מיבול נוכרי מהודר. כך בכל אותם שבועות בהם סעד רבנו על שולחנו, זימן הקב"ה בדיוק את הנצרך לו לשובע נפשו.

בשנה שלאחר מכן, תשי"ג נפטר רבי בן ציון חי עוזיאל – הרב הראשי הספרדי לישראל. רבנו בענוותנותו לא רצה לקבל עליו את השררה, אך מכיוון שהוצעה לו לא הייתה ברירה בידו ויחד עם משפחתו נדד בחזרה, והפעם לצרפת.

סיפור נפלא ידוע מתקופת היותו בצרפת – בחודש חורפי אחד, היה רבנו שרוי בצער שנבצר ממנו לקיים את מצוות קידוש לבנה עקב העננים שכיסו את השמים מזה מספר ימים. כשהגיע היום האחרון בו מותר לקדש את החודש, ביקש רבנו ממקורביו שינסו בכל זאת לאתר אזור בו מזג האוויר בהיר יותר. לבסוף נודע לו שבעיר מרסי, במרחק של כ-4 שעות נסיעה, השמים אינם מעוננים כעת. מיד קם רבנו ויצא ברכבת מהירה למרסי, בשמחה עצומה על כך שלא הפסיד את זכות קיום המצווה.

המצב הרוחני בצרפת לא היה אז מהמשופרים, לכן לא קבע בה רבנו את מושבו, אם כי גם אחרי שעזב, הוסיף לבקר בה מפעם לפעם ולשהות בחדרים שהקצו עבורו בישיבת "תומכי תמימים" בעיר ברינוא.

רבנו עבר לתוניס ולאלג'יר וגם למרוקו שב. יחד עם נדודיו הרבים בשנים אלו, גם הרבנית מרים נהרגה אז בתאונת דרכים, וילדיו שבגרו ונישאו – עלו בזה אחר זה לארץ הקודש. כשהיה רבנו כבן 65, נשא לאישה את הרבנית סימי בת רבי יעקב בן שמחון, ונולדו להם בת ובן: הרבנית אסתר, ומסעוד שנפטר בעודו תינוק.

רק לאחר עשר שנים עלה שוב רבנו ארצה, והתיישב בעיר יבנה, לצד ביתו רוחמה, אשת רבי אברהם אבוחצירא – אחיינו של רבנו.

לאחר זמן מה ביבנה, עבר רבנו לעיר אשקלון. שם, כך אומרים, סבר שיש ספק הלכתי האם העיר נכללת בגבולות ארץ הקודש, ולאח כשנתיים המשיך הלאה אל העיר נתיבות, אליה הגיע בשנת תש"ל ובה קבע את מושבו.

כבר מאז שקבע רבנו את מושבו בארץ הקודש, חפץ לחזות בזיו פניו של זקן המקובלים רבי מרדכי שרעבי זיע"א, ראש ישיבת המקובלים "נהר שלום" בירושלים. במשך שנים לא עלה הדבר בידו, עד שבשנת תשל"ט כשהיה רבנו בירושלים, אמר למקורביו שבהזדמנות זו עז רצונו לפגוש את רבי מרדכי. מיד מיהר אחד מהנוכחים אל ביתו של רבי מרדכי, והודע לו שרבנו נמצא בירושלים וחפץ לפוגשו.

למרות שהיה אז רבי מרכי קשיש וחלוש, מיד נחפזו בני ביתו להוביל אותו אל מקומו של רבנו, והם נשאוהו על גבי כיסא.

למרות התרגשותם הרבה של שני גדולי עולם אלו מהפגישה, נזהר רבנו שלא להתיש את רבי מרדכי בראותו את מצבו הבריאותי. לאחר שיחה קצרה ביותר ברך רבנו את רבי מרדכי בבריאות, וביקש את ברכתו של רבי מרדכי עבור בנו רבי ברוך.

בשבתו בעיר נתיבות, אט אט הלך שמו של רבנו והתפרסם בכל הארץ כצדיק וקדוש ובעל מופת, וביתו היה ליעד עבור המונים המבקשים עצה, ברכה תפילה.

כאשר היה ביתו הפשוט והדל צר מלהכיל את הבאים, החלו סובביו לבנות ללא ידיעתו בית רחב ידיים עבורו. משהושלמה הבנייה, סרב רבנו לעבור, באומרו שבית כזה בעולם הזה מוריד מזכויותיו לעולם הבא, והוא אינו צריך כלל יותר ממה שיש לו. ביקשו מקורביו מרבי יששכר מאיר ראש ישיבת הנגב בנתיבות שיבוא לשכנעו. משהבטיחו רבי יששכר שהבית הרחב הוא רק עבור הפונים הרבים ולכן לא יגרע מחלקו בעולם הבא – נאות רבנו להעתיק את מקומו אל הבית החדש.

גם תלמידיו וצאצאיו הלכו וגדלו בכל הארץ, ורבים מהם היו לרבנים חשובים, כמו תלמידיו מכל השנים הרב יחיא שניאור רב בשכונת מוסררה, הרב יוסף אבוחצירא רבה של יבנה, הרב אליהו אבוחצירא רבה של נצרת עילית, הרב אברהם אבוחצירא רבה של יבנה לוד, הרב מכלוף לסרי מבית שאן, הרב ישראל אליזרע רבה של אשדוד, הרב יהודה שטרית רבה של עפולה, הרב שמעון דיין רבה של כפר יונה, הרב מרדכי אליהו – הראשון לציון והרב הראשי לישראל.

מלבד מופתיו הנוראים, היה רבנו בעצמו סמל ומופת לחיים של קדושה ודקדוק הלכה ללא פשרות. נכדיו מעידים שהוא נהג שללא לעלות על מיטה ולישון, אלא הסתפק בתנומה על כיסאו. עוד הם מספרים, שבקיץ היה מתכסה בשנתו בשמיכה עבה, ודווקא בחורף – נם ללא שמיכה כלל. כששאלוהו מדוע הוא נוהג בחוסר היגיון זה – השיב שהוא רוצה שבקיץ יציק לו החום ויעורר אותו, ובחורף – הקור, וכך לא ישקע בשינה עמוקה וארוכה מדי.

חיבוריו

ממורשתו העצומה של רבנו נותר בידנו חיבור עצום שערך בנו רבי ברוך מכתב ידו, ואף נתן לו את שמו ההולם כל כך: "אהבת ישראל".

חיבור זה עוסק כולו במצוות הנלמדות ונרמזות מן הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ונושא זה מעיד על הווייתו של רבנו לאורך כל ימיו – מסירות עצומה למען עם ישראל. לפני הספר מובאת הסכמתו של רבי מרדכי אליהו זצ"ל, וכה הוא כותב: "ועתה ברוך השם נמצא חלק מכתביו בשם 'אהבת ישראל', אשר כולו בנוי על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכל תרי"ג מצוות תלויות בו וגם דרושים נפלאים על שבת הגדול, שבת תשובה, שבת זכור ומתן תורה, מעלת הצדקה ועל התהילים…"

בספרו כתב רבנו שאין אף עבירה שנוטלת מן האדם את הזכויות שאסף ממצוות הצדקה, ומצווה זו בכוחה להגן על האדם מכל רע שבעולם.

פטירתו

בארבע עשרה השנים האחרונות לחייו התגורר רבנו בנתיבות. משהתבגר והתרופפה בריאותו, נאלץ להתיר את נדרו ולאכול בשר גם בימות השבוע. אט אט עזבו אותו כוחותיו, אבל גם בשנים אלו ביקש מבני ביתו שיקריאו לפניו גמרא ומשנה, אור החיים, זוהר ועוד. משמשיו מספרים שאף בשלב זה – אם טעה מי שהקריא ואף במילה אחת, ידע רבנו לתקנו על אתר בבקיאותו העצומה.

בשנת תשד"מ, בסוף חודש טבת, חש רבנו ברע ואושפז בבית החולים. לאחר כשבועיים כשמצבו יציב וכל עם ישראל נושא תפילה להחלמתו, הגיעה השבת האחרונה לחייו. על מיטת חוליו ביקש רבנו ממלווהו שיאמר עימו את תפילות השבת, ואף אחד מסובביו לא שיער שאלו הן שעותיו האחרונות. אך אז יצאה השבת, ומה מאד נחרדו סובביו לשמוע ממנו דברי פרידה מוחלטים, כשאמר: "תהא הליכתי כפרה לצרות עם ישראל".

ואכן ביום ראשון ד' בשבט מעט לפני השעה שמונה בבוקר, השיב רבנו את נשמתו הטהורה לבוראה, כשהמוני בית ישראל מבכים את לכתו. הלווייתו התקיימה בעיר נתיבות, כשמכל שכבות הציבור חשים צורך לבוא לחלוק לו כבוד אחרון – מרבנים וצדיקים עד לאנשים הרחוקים מתורה, מאנשי ציבור ועד לפשוטי עם.

רבנו נטמן בבית העלמין בנתיבות, ועל קברו הוקם ציון רחב ידיים אליו מגיעים רבבות מתפללים במשך השנה כולה ובפרט בתאריך הילולתו או בימים הסמוכים לו.

מבין צאצאיו של רבנו בולטים רבנים וגדולי תורה רבים, ביניהם בנו הבכיר "בבא מאיר", ושני בניו רבי אלעזר אבוחצירא זצוק"ל, רבי דוד אבוחצירא שליט"א מנהריה ורבי יקותיאל אבוחצירא שליט"א מאשדוד.

בנתיבות הקים בנו רבי ברוך את "מוסדות הבבא סאלי", ואילו חתנו הצעיר הרב ישר אדרעי – שנשא לאישה את הרבנית אסתר, הוא מנהל מוסדות חב"ד "בית ישראל" בנתיבות.

בנותיו נישאו לתלמידי חכמים כמו רבי דוד יהודיוף, רבי אריה יהודה הראל זצ"ל, רבי דוד בוסו שליט"א, ועוד מנכדיו הנודעים הם רבי משה אבוחצירא שליט"א ורבי רפאל אבוחצירא שליט"א.

מורשתו בידנו

גם אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א מספר רבות על ההזדמנויות בהן זכה להסתופף בצילו של רבנו ואף לשמשו מעט.

באחד משיעוריו סיפר רבי יורם כך:

"זכורני שכשהייתי זוכה לפעמים לאכול על שולחנו של בבא סאלי זיע"א הייתי ממש רועד להגיש את האוכל לפי מרוב האימה והקדושה שהיתה על שולחנו. במו עיני ראיתי אנשים, שהיו אוכלים את הדג שהרב הגיש להם, ודמעותיהם יורדות לתוך הצלחת מתוך הרהורי התשובה שאותה אכילה על שולחנו של הצדיק היתה מעוררת בליבם.

הקדושה ששרתה על שולחנו של הרב היתה מזעזעת את הנפש הבהמית של כל המסובים ומשברת אותה לחלקיקים…

אני זוכר מהשנים שזכיתי לשהות במחיצתו של בבא סאלי זיע"א, ארע פעמים רבות שאנשים המתינו זמן רב שיגיע התור שלהם לדבר עם הרב, וכשסוף סוף התור שלהם היה מגיע, פתאום היו מחליטים ללכת בחזרה לביתם מבלי להיכנס לבבא סאלי כלל. פשוט היה נופל עליהם פחד מוות ממש מפני קדושתו של הרב. אפילו אנשים גיבורי חיל מכל מיני מקומות מסוכנים, כשהיו מגיעים לבבא סאלי, היה נופל עליהם פחד עצום. מדוע? כי נשמתם הרגישה לפני מי היא עומדת ומיד נפל עליה זעזוע גדול. מבט אחד של צדיק אמת יכול ליישר אדם למשך הרבה זמן."

מבצע!
זמירון – נועם השבת
15.00100.00
מבצע!
מארז (USB) שלוש ב 99 ש"ח
99.00
מבצע!
מסילות אל הנפש • כרכים בודדים
30.00
מבצע!
חלב הארץ – חלק ו'
25.00
מבצע!
סידור כיס – המאי"ר לארץ
15.00