רבי יהודה מאיר (מהר"ם) שפירא (ה'תרמ"ז-ה'תרצ"ד, 1887-1933) היה גדול בתורה, רבן של כמה קהילות, נשיא 'אגודת ישראל' בפולין, מייסד וראש ישיבת 'חכמי לובלין', ויוזם לימוד ה'דף היומי'.
ראשית דרכו
רבנו נולד ביום ז' באדר ה'תרמ"ז (1887), בעיר שאץ (סוצ'אבה) שבבוקבינה (כיום ברומניה), לאביו רבי יעקב שמשון שפירא, שהיה מצאצאי הצדיק רבי פנחס (שפירא) מקוריץ, תלמיד הבעל שם-טוב. ולאמו מרת מרגלא, שהיתה בתו של רבי שמואל יצחק שור, מגדולי הרבנים בגליציה ובעל שו"ת 'מנחת שי'.
סולם העלייה
ברוך כשרונות היה רבנו, וניצל את זמנו עד תום ללימוד התורה. כבר בגיל תשע היה בקי בש"ס ופוסקים ורכש ידיעה ברורה בחלק נכבד משלחן ערוך יורה דעה. כך, בעמל, שקידה ויגיעה רבה, עשה חיל בלימודיו, ונודע כ'העילוי משאץ'.
בשנות ילדותו ונערותו זכה רבנו ללמוד אצל זקנו בעל ה'מנחת שי', ואף קיבל ממנו כתב הסמכה לרבנות. בנוסף הוסמך לרבנות על ידי הגאון רבי אברהם מנחם הלוי שטיינברג, רבה של ברודי, והגאון רבי מאיר אריק, מגדולי רבני גליציה ובעל שו"ת 'אמרי יושר'.
בנוסף לשאר לימודיו, עסק רבות גם בספרי קבלה וחסידות, ובמיוחד בספר ה'תולדות יעקב יוסף' ובכתבי בעל התניא.
כשהיה רבנו כבן חמש עשרה, נפטר סבו הגדול, וסבתו נישאה בשנית לרבי שלום מרדכי הכהן (המהרש"ם) מברז'אן, בעל 'שו"ת מהרש"ם', ובעקבות זאת זכה לקבל גם מתורתו.
במהלך השנים התקרב רבנו אל האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, ונמנה על חסידיו המובהקים.
רבי מאיר שפירא מלובלין בברית הנישואין
בשנת ה'תרס"ו (1906), נשא רבנו לאשה את מרת מלכה טויבה, בתו של הנגיד רבי יעקב דוד ברייטמן, מהעיר טרנופול שבגליציה (כיום באוקראינה).
בשנים הראשונות לנישואיו התגורר רבנו בטרנופול, והיה סמוך על שולחן חותנו, שדאג לכל מחסורו בעין יפה. רבנו התמסר כולו ללימוד והרבצת תורה, ובאותה העת ייסד יחד עם תלמידי חכמים ועסקנים נוספים את ארגון 'תפארת הדת', שפעל לביצור חומות הדת והיהדות בקהילה.
רבי מאיר שפירא ברבנות גלינה
בשנת ה'תע"ר (1910) הוצע לרבנו לכהן כרב העיירה גלינה (הליניאני, כיום באוקראינה). רבנו נועץ ברבו, האדמו"ר מצ'ורטקוב, ובהוראתו קיבל את ההצעה.
עבודה רבה נכונה לרבנו בגלינה. באותם ימים כבר התבססה בעיר תנועת ה'השכלה', שהשפיעה לרעה על מצבם הרוחני של רבים מבני הקהילה.
כבר בחודשים הראשונים לשהותו בגלינה, החל רבנו בפעולות מעשיות לתיקון ענייני הדת בעיירה שסבלו מהזנחה, מקווה הטהרה, חוטי העירוב, ושמירת השבת בקרב בעלי המלאכה בעיר.
את עיקר מרצו השקיע רבנו בחינוך הדור הצעיר, ובשנת ה'תרפ"א (1921) הקים עבור ילדי וצעירי הקהילה תלמוד תורה על טהרת הקודש, בתוך מבנה גדול ומרווח, ודאג גם לרווחתם הגשמית של התלמידים. במקביל ייסד בביתו ישיבה לצעירים מובחרים, בה צמחו גדולי תורה ומורי הוראה.
הרב שפירא ברבנות סאנוק וייסוד ה'דף היומי'
לאחר כעשר שנים ברבנות גלינה, עבר רבנו לכהן ברבנות העיר סאנוק שבגליציה המערבית (כיום בפולין). קהילת סאנוק חוותה ירידה רוחנית חמורה, ורבנו חש כי מחובתו ללכת להצילה מרדת שחת, תוך שהוא מוותר על הצעות רבנות מכובדות שקיבל מקהילות חשובות וגדולות יותר.
כשלוש שנים כיהן רבנו ברבנות סאנוק, בהן תיקן תיקונים רבים, וגם שם הקים תלמוד תורה בשם 'בני תורה', בו למדו כמאתיים וחמישים ילדים. אף ישיבתו של רבנו נדדה לסאנוק בשנים אלו.
במהלך אותה תקופה, בשנת תרפ"ב (1922), התמנה כחבר רשמי בבית הנבחרים (ה'סיים') הפולני, מטעם תנועת 'אגודת ישראל', ובתפקיד זה שימש כחמש שנים, וייצג בכבוד רב את היהדות הנאמנה. במקביל שימש כנשיא 'אגודת ישראל' בפולין.
בט' באלול ה'תרפ"ג (1923) השתתף רבנו במעמד 'הכנסייה הגדולה' הראשונה של 'אגודת ישראל' שהתקיימה בווינה, ובנאומו פרש את חזונו בדבר ייסוד לימוד 'הדף היומי', מיזם שעתיד להתפשט בתפוצות ישראל עד ימינו.
כבר אז ראה רבנו בחזונו את רבבות מעמך בית ישראל בכל מקומות פזוריהם, לומדים מדי יום את אותו הדף מתוך הש"ס בבלי, ומסיימים את הש"ס מדי שבע שנים ומחצה. לוח הלימוד הראשון סודר אף הוא בידי רבנו.
רבנות פיוטרקוב וישיבת חכמי לובלין
במהלך שנת ה'תרפ"ד (1924), התמנה רבנו כרבה של העיר פיוטרקוב שבפולין, שם גם הוציא לאור את ספר השו"ת שלו, 'אור המאיר', הכולל תשובות הלכתיות שהשיב לשואליו, וכן התכתבויות בהלכה עם גדולי דורו.
במשך שנים רבות היה חלומו של רבנו להקים ישיבה לצעירים בני עליה, אשר בה יוכלו לשקוד על התורה והעבודה באין מפריע, כשכל צרכיהם מוטל על הישיבה. רבנו היה מיצר בצערם של תלמידי חכמים הלומדים בתנאי דחק, ונאלצים לסעוד את ארוחתם מידי יום אצל משפחות ברחבי העיר.
באחד הימים בשנת ה'תרפ"ד (1924), בביקורו בעיר לובלין, הבחין רבנו במגרש ריק, שהיה נראה כמקום נאות הראוי להקמת ישיבה, וחש שמצא הזדמנות למימוש חזונו.
בעל המגרש, ר' שמואל אייכנבוים, שהיה אחד מפרנסי הקהילה, ניאות למסור את המגרש במתנה לרבנו, עבור הקמת הישיבה. בל"ג בעומר של אותה שנה, התקיים מעמד 'הנחת אבן הפינה' לישיבה החדשה, בהשתתפות רבבות יהודים שהגיעו מכל רחבי פולין, ובראשם רבו האדמו"ר מצ'ורטקוב והאדמו"ר מגור.
מיד לאחר מכן יצא רבנו למסע התרמה מעבר לים, ברחבי ארצות הברית וקנדה, כדי לממן את עליות הקמת הישיבה. לאחר ששב ממסע ההתרמה, יצא לנדוד בין הישיבות בפולין ובליטא, על מנת ללמוד את סדרי הישיבות, ולגבש תוכנית לימודים מתאימה לישיבתו החדשה.
בחודש סיון ה'תר"צ (1930), לאחר כשש שנים של התרמה ובנייה, נחנך בנין הישיבה המפואר, שכלל בתוכו בית מדרש וחדרי לימוד מרשימים ומרווחים כיאה לכבודה של תורה, ספריה תורנית עשירה עם עשרות אלפי ספרים, מקווה טבילה מפואר, ואפילו מרפאת שיניים. לטקס חנוכת הישיבה הגיעו כעשרים אלף איש.
עם הקמת הישיבה, עבר רבנו להתגורר בלובלין, והוכתר לכהן במקביל גם כרב העיר.
ישיבתו של רבנו, ששמה ניתן לה 'ישיבת חכמי לובלין' (ובראשי התיבות: 'יח"ל'), הייתה מיוחדת במינה. הן בסדרי הלימוד השאפתניים, שהכינו את התלמידים לכהן בעתיד כרבנים ומורי הוראה בקהילות ישראל, והן בכך שסיפקה לתלמידיה את כל צרכיהם בתוך כתליה, דבר שלא היה קיים עד אז.
איש חזון ומעש היה רבנו, ובמשך כל חייו היה רב פעלים לתורה ולתעודה, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. בכל מקום אליו הגיע, הקים עולה של תורה, ופעל נמרצות להפיח חיים יהודיים מפכים.
ספריו של ר מאיר שפירא מלובלין
שו"ת אור המאיר – שאלות ותשובות, חקירות ופלפולים בהלכה, בכל חלקי השלחן ערוך. וכן בנושאי סדר קדשים.
אמרי דעת – ליקוט חידושים בהלכה ובאגדה על סדר פרשיות התורה. את החיבור כתב רבנו בימי עלומיו בהיותו כבן עשרים, אך הוא אבד למרבה הצער במהלך השואה.
מרגניתא דרבי מאיר – ליקוט חידושים הערות וביאורים על סדר הש"ס בבלי וירושלמי ועל פסקי הרמב"ם. יצא לאור על ידי תלמידו הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסאהן.
שלש דרשות של רבנו נדפסו בסוף ספר 'שארית יעקב' לרבי ישראל יעקב מוסקוביץ' משאץ, בנו של ידידו מנוער האדצו"ר רבי שלום מוסקוביץ' משאץ.
תלמידיו של הרב מאיר שפירא
במשך שנות חייו הקצרים העמיד רבנו תלמידים רבים, שרבים מהם כיהנו לימים ברבנות ובהוראה בקהילות רבות.
מתלמידיו הנודעים:
הגאון רבי יהושע בוימל – רב וראש ישיבה, מחבר הספר 'עמק הלכה', ומגדולי הפוסקים בארצות הברית.
הגאון רבי פנחס הירשפרונג – רבה הראשי של מונטריאול שבקנדה, וראש ישיבת תומכי תמימים בעיר.
הגאון רבי אברהם מרדכי הרשברג – הרב הראשי למקסיקו, ראש ישיבה, ומייסד 'איגוד הרבנים של מרכז אמריקה'.
הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר – מגדולי הפוסקים, בעל שו"ת 'שבט הלוי', ראש ישיבת 'חכמי לובלין' בארץ ישראל, ורב שכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק שהוקמה על שם רבנו.
הגאון רבי שמחה עלברג – בעל ה'שלמי שמחה', יו"ר 'אגודת הרבנים בארצות הברית וקנדה', ועורך ביטאון 'הפרדס'.
הגאון רבי יצחק פלקסר – בעל ה'שערי יצחק', מראשי ישיבת 'שפת אמת', ואב בית הדין של 'אגודת ישראל'.
הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסאהן – ראש ישיבת טשעבין וחבר 'מועצת גדולי התורה'.
פטירת רבי מאיר שפירא מלובלין
בתקופת שהותו בלובלין, חלה רבנו במחלת ה'טיפוס' הקשה, ונפטר בפתאומיות לבית עולמו, כשהוא בן ארבעים ושש בלבד.
רבנו נפטר ביום שישי ז' במרחשוון ה'תרצ"ד (1933), והלוויתו נקבעה ליום ראשון שלאחריו. כמות המלווים את רבנו היתה כזו שלא נראתה כמותה. כמאה אלף איש, מכל רחבי פולין וסביבתה, באו ללוות את רבנו בדרכו האחרונה, כשהם מבכים מרה את השריפה אשר שרף ה'.
למרבה הצער, לא זכה רבנו לילדים, אך רגיל היה לומר שלימוד הדף היומי וישיבת חכמי לובלין אלו הם שני ילדיו.
מספר פעמים בימי חייו, גילה רבנו למקורביו את רצונו ושאיפתו לעלות לארץ הקודש, אך הדבר לא עלה בידו. אמנם לאחר פטירתו, בשנת ה'תשי"ח (1958), הועלה ארונו ארצה, על ידי אחיו רבי אברהם, ונטמן בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.
זכותו תגן עלינו אמן.
מורשתו של רבי מאיר שפירא מלובלין
באחד משיעוריו (אמרי נועם, מועדים, עמ' תקט) סיפר מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א:
"הגמרא (יבמות קכא.) מספרת שפעם אחת היה רבן גמליאל מפליג בספינה וראה ספינה אחרת שטובעת במצולות ים עם כל האנשים שבה, והיה לו צער גדול משום שידע שבאותה ספינה הפליג גם רבי עקיבא. מאוחר יותר, כשכבר עלה רבן גמליאל ליבשה, פתאום ראה את רבי עקיבא יושב בבית המדרש ודן לפניו בהלכה. רבן גמליאל שמח מאוד לראותו ושאל אותו: 'בני, מי העלך מן הים?', והשיב לו רבי עקיבא: 'דף של ספינה הזדמן לי ואחזתי בו בכל כחי וצפתי על פני המים, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי עד שהגעתי ליבשה'.
אומרים שכאשר הגיע הגה"ק ר' מאיר שפירא מלובלין זיע"א למעשה הזה בסדר לימוד הגמרא שלו, האירו לו מן השמים שמעשה זה נכתב כדי לרמוז לכל אחד מעם ישראל שהדבר היחיד שיוכל להציל אותו מכל הגלים השוצפים וקוצפים עליו בכל יום בגלות הקשה שאנו נמצאים בה זהו אך ורק לאחוז בכל הכח באותו 'דף של ספינה' שהזדמן לרבי עקיבא, והיינו לימוד דף אחד של גמרא בכל יום.
מאז התעורר לבו של ר' מאיר שפירא לייסד את סדר לימוד 'הדף היומי' בגמרא, אשר כיום ב"ה כבר נפוץ בכל העולם, ובכל מקום ומקום בעולם מתקבצים כמה וכמה מניינים של יהודים בכל שעות היממה ולומדים את 'הדף היומי' בחשק והתלהבות עם מלמדים חכמים ונבונים שיודעים לבאר את דברי הגמרא בשפה ברורה ונעימה".
