רבי שלמה לוריא (ה'עד"ר-ה'של"ד, 1514-1573), המכונה מהרש"ל או רש"ל, היה מגדולי פוסקי ההלכה ופרשני התלמוד, כיהן כרב וראש ישיבה בכמה מערי פולין, ונחשב ממנהיגיה הבולטים של יהדות אשכנז
ראשית דרכו
רבנו נולד בשנת ה'עד"ר (1514) (ולגירסה אחרת: בשנת ה'ע"ר, 1510), לאביו הגאון רבי יחיאל לוריא, שכיהן כרב ואב"ד בעיר סלוצק שבליטא (כיום בבלרוס), ונצר למשפחת רבנים המיוחסת לרש"י הקדוש, ולמעלה בקודש עד לדוד המלך ע"ה.
בילדותו התייתם רבנו מאביו, ואמו עברה יחד עימו להתגורר בבית אביה הגאון רבי יצחק קלויבֶר, שכיהן כרב ואב"ד בפוזנא שבפולין. כך גדל רבנו במחיצת זקנו הגדול, למד מאורחותיו ומדרך לימודו, והחשיבו כרבו המובהק. עם זאת, התבטא לימים בענווה, כי לא זכה לקבל מזקנו 'אפילו ככלב המלקק מן הים'.
כשבע שנים שהה רבנו אצל זקנו, ויחד עמו למד שם גם הגאון רבי יהודה ליווא, המהר"ל מפראג, שהיה צעיר מרבנו בשנתיים, ומאז היו לחברים קרובים ביותר. רבם, זקנו של רבנו, היה מעריכם מאד, והתבטא כי יכול הוא לומר עליהם את מאמר חז"ל 'ומתלמידי יותר מכולם'.
לאחר פטירת זקנו, עבר רבנו יחד עם חברו המהר"ל ללמוד בעיר קראקא (קרקוב) שבפולין. באותם ימים למד שם גם תלמיד צעיר בשם רבי משה איסרליש, הלא הוא הרמ"א, שהיה קרוב משפחתו של רבנו, ולימים עמדו שניהם בראש הנהגת יהדות פולין, וניהלו ביניהם התכתבויות הלכתיות רבות.
המהרש"ל על כס ההנהגה
בהיותו כבן עשרים וחמש שנים, נשא רבנו את רעייתו מרת ליפקא, בתו של רבי קלמן הברקסטן, שכיהן ברבנות בבריסק שבליטא, ולאחר מכן בעיר אוסטרואה, ולימים עלה לארץ ישראל.
זמן קצר לאחר נישואיו, נתמנה רבנו לשמש כראש ישיבה ודיין בבריסק.
איש אשכולות היה רבנו, והיו ידיו רב לו, הן בפירוש המקרא והתלמוד, ופסיקת ההלכה, הן בתורת הסוד והקבלה, וכן בהעמדת תלמידים. הוא נחשב לאחד מגדולי דורו – דור שהיה משופע בגדולי עולם, כדוגמת רבי יוסף קארו מחבר השלחן ערוך, ורבי משה איסרליש (הרמ"א) – ושמעו יצא בכל תפוצות ישראל.
צדקותו ופרישותו של רבנו היו לשם דבר. רבנו החיד"א מביא בספרו 'שם הגדולים' כי ברוב ענוותנותו שכר רבנו את אחד מתלמידי החכמים בעירו, שיבוא לביתו מידי יום, יוכיחו על מעשיו, ויורה לו במה עליו לתקן את דרכיו.
בסביבות שנת ה'ש (1540), נקרא לכהן כרבה של העיר הגדולה אוסטראה (אוסטרו) שבחבל ווהלין (כיום באוקראינה) במקומו של חמיו, ופעל שם רבות ונצורות. לאחר זמן קצר נתמנה רבנו בצו מלכותי על ידי השלטונות לכהן כרב ראשי ליהודי אזור ווהלין.
רבנו הגדיל ופיתח את הישיבה הגדולה בעיר ועמד בראשה ביד רמה. בעקבות תקופה זו נקרא רבנו לעתים בשם 'מהר"ש מאוסטרא'.
דרך לימודו ופסיקתו של המהרש"ל
בישיבתו הנחיל רבנו לתלמידיו את שיטת לימודו, שהיתה יחודית באותם ימים, הכוללת ישרות ועומק העיון, והרחקת שיטת הפלפול וה'חילוקים', שהיו נהוגים בישיבות אחרות.
גם בפסיקת ההלכה היתה דרכו של רבנו מיוחדת, בכך שלא היסס לחלוק כדרכה של תורה, הן על חכמי דורו, הן על חכמים שקדמו לו, ואפילו על רבותינו הראשונים. דרך זו נבעה משיטת לימודו לשדד עמקים בעצמו בכל סוגיא, ולמצותה עד תומה, ולא להסתמך רק על מה שנכתב בה לפניו.
הוא הקפיד לחקור כל ענין עד שורשו, מתחילתו ועד סופו, וכפי שהעיד על עצמו בהקדמתו לחיבורו 'ים של שלמה' על מסכת חולין: 'בשבע חקירות ובשבע בדיקות, אחר כל מקור בתכלית היגיעה והעיון, ובמעט שינה, ברוב שיחי עם חברי, ותלמידי יותר מכולם'.
מסופר כי מן השמים ראו את עמלו ויגיעתו העצומה בתורה וסייעו בעדו, ופעם באחת הלילות שהיה יושב וכותב לאור הנר, שהיה בו מספיק כדי לדלוק כמחצית השעה בדוחק, נעשה לו נס, והמשיך הנר לדלוק במשך כמה שעות ארוכות, עד שסיים את לימודו.
כעבור מספר שנים, עבר רבנו אל העיר לובלין שבפולין, שם כיהן כאב"ד וראש ישיבה. בתחילה עמד בראשות ישיבתו של רבי שלום שכנא מלובלין, ובהמשך הקים בה ישיבה משלו, ובראשה עמד עד לפטירתו.
מתלמידיו
רבים מאוד מגדולי הדור שאחריו, למדו בישיבתו של רבנו והיו מתלמידיו המובהקים. מהנודעים שבהם:
הגאון רבי אליהו 'בעל שם' מחלם – מקובל ורבה של חלם.
הגאון רבי בנימין אהרן סולניק – בעל שו"ת 'משאת בנימין'.
הגאון רבי חיים בן בצלאל מפרידברג – בעל 'ספר החיים' ו'באר מים חיים', אחיו של מהר"ל מפראג.
הגאון רבי יהושע וולק (פלק) כץ – בעל ה'פרישה ודרישה' על ה'טור' וה'ספר מאירת עינים (סמ"ע)' על 'שלחן ערוך – חושן משפט'.
הגאון רבי מרדכי יפה – בעל ה'לבוש'
הגאון רבי משה מת (מאט) – בעל ה'מטה משה'.
הגאון רבי שלמה אפרים מלונטשיץ – בעל ה'כלי יקר' על התורה.
הגאון רבי שלמה לייב מלובלין – המכונה 'מהרש"ל השני', רבם של גאוני פולין וביניהם ה'של"ה' וה'ב"ח'.
חיבוריו של המהרש"ל
'חכמת שלמה' – הגהות וחידושים על הש"ס. נקרא גם 'הגהות מהרש"ל'. גדולי התורה מעידים על גאונותו של רבנו בחיבורו זה, אשר לפעמים בהגהה אמיתית של אות אחת, מסלק רבנו חבילין של קושיות.
'ים של שלמה' – חידושים ארוכים ומשא ומתן בסוגיות הש"ס עם בירורים להלכה ולמעשה. רבנו כתב את חיבורו הוא על שש עשרה מסכתות, אולם כיום נותרו בידינו חידושים על שבעה מסכתות בלבד. והם, ביצה, חולין, בבא קמא, יבמות, כתובות, גיטין, וקידושין.
'איסור והיתר מהרש"ל' – דיני איסור והיתר על סדר הספר 'שערי דורא' לרבי יצחק מדורא. הספר נדפס באותה שנה בשתי נוסחאות שונות שקיבלו את השמות 'מכונות שלמה' ו'עטרת שלמה'.
שו"ת 'תשובות מהרש"ל' – מאה ואחת תשובות, בכל מקצועות התורה.
'יריעות שלמה' – על התורה. הספר סובב הולך על פירוש רש"י, וכן על פירוש הרא"ם (רבי אליהו מזרחי).
'עמודי שלמה' – הגהות על 'ספר מצוות גדול' (סמ"ג), לרבי משה מקוצי.
'זמירות של שבת למהרש"ל' – זמירות שבת עם פירושים, הלכות ומנהגים.
'מנורת זהב' – ביאור עמוק בתורת הקבלה, בסוד 'מזמור למנצח' בצורת המנורה.
'סידור מהרש"ל' – במשך חייו כתב רבנו סידור, בו שיבץ את הערותיו וחידושיו בנוסח התפלה, אך למרבה הצער אבד הסידור, ולא זכינו לאורו.
ספריו של רבנו נחשבים לספרי יסוד לכל לומד עד ימינו, ובפרט ללומדים דיני 'איסור והיתר'. דברי תורתו של רבנו נזכרים כמעט על הסדר, בכל דין ובכל הלכה, וחכמי הדורות שלאחריו נושאים ונותנים בהם לרוב.
צאצאיו
בנו רבי יחיאל לוריא – כיהן כר"מ בישיבתו של אביו בלובלין, ולאחר פטירתו מילא את מקומו כראש הישיבה.
בנו רבי זאב וולף לוריא – עלה בסוף ימיו לארץ ישראל.
חתנו רבי אפרים פישל אשכנזי – רב העיר בריסק.
חתנו רבי שמעון וולף אוירבך – כיהן ברבנות הערים טורובין, לובמלה, לובלין, פשמישל, וינה, פוזנא ופראג.
חתנו רבי אליעזר איסרליש – אחיו של הרמ"א.
חתנו המקובל רבי יהודה לייב – רבה של העיר אפאלי.
פטירתו
רבנו נפטר בלובלין ביום י"ב בכסלו ה'של"ד (1573).
על מצבתו נחקק:
'פה מונח אביר האבירים, מלך על כל חכמי המורים, סיני ועוקר הרים, מאור הגדול שהאיר לישראל לדור דורים, בספרו ים של שלמה ושאר ביאורים, שמו נודע בסוף העולם בכל שערים, הרביץ תורה והרבה תלמידים בכל העולם, צדיק וחסיד בכל מעשיו ההדורים,
הרב הגאון הגדול מופת הדור, מוה' שלמה בהרב הגאון מוה' יחיאל לוריא זכרונו לברכה, נתבקש לישיבה של מעלה לדת ולהלכה, ביום י"ב כסליו שנת נפלה עטרת ראשינו ו'כ'ב'ה' מ'נ'ו'ר'ה' [בגימטריה: של"ד] הטהורה ל"ק [- לפרט קטן] תנצב"ה'.
זכותו תגן עלינו אמן.
מורשתו בידינו
באחד משיעוריו (בצור ירום, פרק מ', עמוד 214) סיפר מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א:
'כדי להמחיש מהי גדולה הניתנת מן השמים דוקא למי שבורח ממנה, נזכיר מעשה נפלא שהיה בימיו של המהרש"ל.
סמוך לפטירתו של הגאון הקדוש רבי שלמה לוריא זצ"ל, באו לפניו טובי העיר ונכבדיה וביקשו ממנו במלוא הדרת הכבוד שיואיל בטובו להודיע עוד בחייו מי ימלא את מקומו במשרת רבנות העיר לאחר פטירתו מן העולם, על מנת למנוע כל מיני מחלוקות שונות ומשונות בנידון.
לאכזבתם הרבה, סרב רבי שלמה, מטעמים שהיו כמוסים עמו, להודיע להם באותו רגע במי חפץ הוא שישב על כסאו הרם וימלא את מקומו. אך זאת היתה נחמתם, שעל כל פנים הבטיח להם רבי שלמה שבצוואתו הקדושה יכתוב בפירוש מי לדעתו ראוי וצריך למלא את מקומו במשרת רבנות העיר, ואף הזהירם לציית לכל אשר יורה להם ללא שמץ של הרהור וספק ספקא שבעולם.
הימים חלפו, והגיעה עת פטירתו של קדוש ה' מכובד רבי שלמה לוריא מן העולם. לאחר שקברוהו בכבוד גדול וביכו את פטירתו בבכי תמרורים, ניגשו טובי העיר בדחילו ורחימו לפתוח את גיליון צוואתו הקדושה, כדי לראות את מי מינה הרב למלא את מקומו כרב העיר, אלא שאז ציפתה להם הפתעה עצומה אשר לה בוודאי, ללא צל צילו של ספק, הם לא התכוננו. מתחילה חשבו טובי העיר כי בטח טעות נפלה כאן, אך לאחר שבדקו זאת היטב, התברר להם באופן חד משמעי שזהו אכן היה רצונו של הרב.
בצוואתו הקדושה הורה רבי שלמה כי מי שימלא את מקומו אחריו בכס הרבנות הוא לא אחר מאשר הירקן של העיר, אשר על שם מלאכתו כינוהו כולם בשם 'ר' אברהם מוכר הירקות'.
כולם הכירו את ר' אברהם. אין חולק על כך שר' אברהם היה יהודי ישר ונאמן, ירא אלוקים וסר מרע, אך מכאן ועד להיות רב העיר המרחק גדול ועצום. הלא ר' אברהם היה עם הארץ מוחלט לפי כל הדעות.
כשהיה ר' אברהם חפץ לאכול פת לחם, לא היה נוטל ידיו עד שהיה בטוח שמישהו נוסף יצטרף אליו לסעודה, ולא מפני רוב נדיבותו, אלא מפני שלא ידע לברך ברכת המזון, ולא רק בעל פה, אלא אפילו מן הכתב, כיון שלא היה יודע לקרוא, וסמך על מי שיצטרף אליו לסעודתו שהוא יברך בקול רם ויכוון להוציאו ידי חובת הברכה. מגבאי בית הכנסת ביקש ר' אברהם בתחנונים שלעולם לא יכבד אותו לעלות לתורה, כיון שאינו יודע לברך ברכות התורה, ואינו חפץ להתבייש ולהכלם בפני כל קהל המתפללים. אלו הן רק דוגמאות קטנות מגודל בורותו של ר' אברהם מוכר הירקות.
על כן כשראו טובי העיר שהוא זה שמבקש רבם הגאון שימלא את מקומו בכס הרבנות – הוא ולא אחר – לא ידעו את נפשם מרוב דאגה. בכל זאת, על צוואת רבם הקדוש בוודאי שלא יכלו לעבור, ובלית ברירה קראו לר' אברהם והודיעו לו כי מעתה 'רב העיר' הוא ולא 'ירקן העיר'.
מעשה מינויו של ר' אברהם מוכר הירקות לרב העיר הפך לשיחת היום של בני העיר. 'היתכן שירקן בור ועם הארץ יוכל לשמש כרב עיר?!'… התלחששו כולם. אך כשהגיע דרשת השבת של רבם החדש, פסקו כל ההתלחששויות כאחת.
להפתעת כולם, פתח רבי אברהם את פיו בחכמה מופלאה, ושזר בתוך דרשתו דברי הלכה ואגדה, ועימם אין סוף ציטוטים ומקורות מדברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים, והיו דבריו מתוקים מדבש ונופת צופים ומאירים כנתינתם מסיני. או אז התגלה סודו הגדול של רבי אברהם. אז נודע לכולם שתלמיד חכם גדול ומופלג הוא, ובקי בכל ים התלמוד והפוסקים, אלא שמפני מדת הענוה שבו, הסתיר את חכמתו מכולם.
אך כיצד ידע על כך רבם הקדוש רבי שלמה? מעשה שהיה כך היה. חנות הירקות של רבי אברהם שכנה תחת ביתו של רבי שלמה. באחד הלילות ישב רבי שלמה בביתו והגה בתלמודו. מתוך דומיית הלילה חדר לפתע לאוזנו של רבי שלמה ניגון מתוק של לימוד.
הניגון היה מיוחד במינו. 'שמא שירת מלאכים היא זו', חשב לרגע רבי שלמה. הניגון הנפלא שבה את לבו של רבי שלמה ומשך אותו אחריו. כך מצא את עצמו רבי שלמה כשהוא יורד במדרגות ביתו ועוקב אחר הניגון, עד שהגיע לדלת חנותו של ר' אברהם מוכר הירקות.
רבי שלמה הצמיד את אוזנו לדלת, ושמע היטב כי רבי אברהם הוא זה שמנגן בפיו את הניגון הנפלא הזה תוך כדי שהוא לומד גמרא. רבי שלמה המשיך להקשיב לקול הלימוד. הוא שמע את רבי אברהם לומד סוגיא עמוקה מאוד בגמרא ומפרשה בצורה ברורה ויפה בחכמה נפלאה. כעת נודע לו שרבי אברהם הוא תלמיד חכם של ממש.
במקום נסתר בחנותו החביא רבי אברהם שלל ספרי קודש, ובכל לילה ולילה היה הוגה בהם בשקט מוחלט ובצנעה רבה, עד שבמשך השנים נעשה לתלמיד חכם מופלג ובקי עצום בכל התורה כולה. כנראה שבאותו לילה שקע כל כך רבי אברהם בתלמודו עד כי לא הרגיש כלל שהוא מגביה את קולו יותר מן הרגיל. למחרת ביקש רבי שלמה משמשו הנאמן לקרוא אליו את רבי אברהם מוכר הירקות. כשבא השמש לרבי אברהם ובישר לו כי הרב קורא לו בדחיפות, לא ידע רבי אברהם את נפשו. 'מי אני ומה אני שכבוד הרב יקרא לי לביתו? שמא צריך כבוד הרב עצה כלשהי בענייני ירקות?!'
חשב רבי אברהם לתומו, תוך כדי שהוא פושט מעליו את סינרו, ומסיר מעל בגדיו שאריות עלי ירק שדבקו בהם. הוא מיהר לעלות לביתו של הרב, ולהפתעתו הרבה, לא על ירקות הרב ביקש לדבר עמו. רבי שלמה הפנה אליו קושיא עצומה בגמרא שהטרידה אותו מזה זמן רב וטרם עלה בידו למצוא לה תירוץ.
כמובן, רבי אברהם ניסה להתחמק מכך בטענה שאינו אלא עם הארץ מוחלט שאפילו קרוא וכתוב אינו יודע, ומנין לו להשיב על קושייתו של כבוד הרב, אך אז הודיע לו רבי שלמה שסודו כבר התגלה לו ואין שום טעם שינסה להמשיך להסתיר בפניו את חכמתו הרבה.
לאחר שגזר עליו רבי שלמה בגזרת רב להשיב לו על קושייתו, נאלץ רבי אברהם להסיר מעליו את מסווה הבורות שתמיד הסתתר אחריו, ופתח את פיו בדברי חכמה ובקיאות הפלא ופלא, עד שמתוך דבריו תורצה הקושיא כלאחר יד, וכל הסוגיא כולה נעשתה ברורה ומאירה כאור השמש.
לאחר מכן התחנן רבי אברהם לפני הרב שלא יגלה את חכמתו ברבים אלא ישמור על כך בסוד כמוס. רבי שלמה הסכים לכך, ונשבע לרבי אברהם בתקיעת כף לבל יגלה זאת לאיש, ורק בצנעה היה מתפלפל עמו כפעם בפעם, ותמיד היה מוצא קורת רוח בדבריו, כיון שחכמתו היתה מופלגת ביותר – חד בדרא ממש.
כך נשמר סודו של רבי אברהם מוכר הירקות במשך שנים רבות, עד לאותה שבת שלאחר פטירתו של רבי שלמה.
