"כולנו אכלנו מקערה אחת, אך ה'ליטאי' הזה לקח את השמנת".

"כולנו אכלנו מקערה אחת, אך ה'ליטאי' הזה לקח את השמנת", כה אמר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, וכוונתו על לימודם של חבורת התלמידים הקדושים אצל המגיד ממעזריטש. מיהו הליטאי, ומהי השמנת?

ראשית דרכו

רק זמן קצר לפני נישואיו של רבי ברוך פוזנר עם רעייתו רבקה, החל להכיר את תורתו הבעל שם טוב ולהתקרב אליו. למרות זאת, כאשר חלפה כמעט שנה מנישואיהם וטרם נפקדו – החליטו לנסוע יחד אל ה"בעל שם טוב" ולבקש את ברכתו.

הם יצאו לדרך בחודש אב של שנת ה'תק"ד. ביקורם התארך מספר שבועות עד שביום הולדת הבעל שם טוב, בי"ח באלול – ברך אותם שיזכו בבן בעוד שנה בדיוק.

חלפו מספר חודשים, ושוב הגיע רבי ברוך אל הבעל שם טוב, והפעם כדי לבשר לו שברכתו עשתה פרי והם אכן מצפים להולדת ילדם. כבר אז ראה הבעל שם טוב את קדושת הבן שעתיד להיוולד, ובהוראות מיוחדות לימים אלו, הכין אותם לזכות שבהבאת נשמה גדולה זו לעולם.

ואכן, בח"י באלול ה'תק"ה כשנולד בשעה טובה התינוק – לא פרסמו בני הזוג את הדבר, כהנחייתו המיוחדת של רבו. רבי ברוך קרא לבנו "שניאור זלמן" על שם אביו המנוח, כאשר בשמו כבר מרומז תפקידו – להאיר את העולם בשני אורות, אור תורת הנגלה ואור תורת החסידות.

בינתיים במעז'יבוז' שרתה שמחה גדולה על ה"בעל שם טוב" בעת הולדת התינוק ובעת היכנסו בבריתו של אברהם אבינו, ותלמידיו שמעו מפיו אודות הנשמה החדשה שירדה לעולם, אף שלא ידעו במי המדובר.

בהיות שניאור זלמן הפעוט בן 3 שנים, הביאוהו הוריו אל ה"בעל שם טוב", והוא גזז את שערות ראשו והניח את פאותיו. מאז ידע הילד שיהודי קדוש זה עבורו הוא "סבא", ואכן גם ברבות הימים כשהיה לגדול בישראל, היה מכנה רבנו את ה"בעל שם טוב" כ"סבו" הרוחני, בהיותו רבו המובהק של רבו המובהק.

כבר בהיותו רך בשנים ניכר רבנו בגאונותו. כוח זכרונו היה לפלא, והוא השקיע את כל זמנו ללימוד עד שבגיל 8 שנים בלבד כבר כתב פירוש לתורה. יחד עם זאת היה משמש את אנשי החברא קדישא של העיירה במסירות, וכל רואיו נפעמו למראה הילד הצעיר שהוא אב בחכמה והליכותיו מושלמות למראה.

חמישה אחים ואחיות היו לרבנו, ואחיו רבי יהודה לייב עוד הספיק לראות בעיניו את הפירוש שחיבר לתורה. אך החיבור לא ראה אור כי רבנו שרף אותו, וזאת בעקבות חלום שחלם פעמיים: בחלומו הועמד לדין תורה על כך שפירושו יגרום לאחרים ללמוד רק בו ולא בפירושי רש"י, רמב"ן וה"אבן עזרא", אך באותו חלום גם ברכוהו הדיינים שיצליח בכל לימודו, והנער המשיך לעלות ולהתעלות בהתמדתו בתורה.

בגיל 9 גלה רבנו למקום תורה ונסע ללמוד אצל הגאון רבי יששכר דב מליובאוויטש, עד שכעבור שנתיים שלחו רבי יששכר דב בחזרה באומרו שכבר אינו זקוק למלמדים מרוב כשרונו העצום וידיעותיו הרחבות.

בשנתיים אלו עסק רבנו גם בלימוד גרמי השמים. בגיל 10 הכין בכוחות עצמו לוח שנה עברי ל-15 שנים, והפליא את כל הרבנים שבאו עימו במגע בהבנתו הבהירה בהלכות קידוש החודש.

בשובו לעיירתו, נפנה רבנו לעסוק גם בקבלה ובמוסר, וכך העמיקה בקיאותו העצומה בכל רובדי התורה.

בהגיעו לגיל מצוות רשם רב העיירה בפנקס הקהילה כך: "זקני תלמידי חכמים כל מה שמזקינים, דעתם נתווסף בתורה ויראת השם, תוסיף ימים ושנים. בהתמלא שנת הי"ג, זמן קהילה להיקהל בני חברותא קדישתא, הלא הוא החכם המופלג, תנא ופליג, החתן מורנו הרב שניאור זלמן בהרב המופלג מורנו הרב ברוך, דין זרע ברוך, זה ינחמנו, כי סליק לגבוה, בין אסיפת חכמים…"

בשמחת בר המצווה השתתפו רבנים ותלמידי חכמים מעיירות הסביבה, ודברי תורה רבים נאמרו בשעת הסעודה, כראוי לחתן מופלג כזה.

בגיל 13 שוב גלה רבנו למקום תורה – הוא נסע לוויטבסק, לבית דודו החסיד רבי יוסף יצחק, שם העמיק לימוד בתורת החסידות, ומבלי לדעת על התפקיד שייעד לו רבי ישראל ה"בעל שם טוב", למד הרבה מתורתו.

שמו של הנער המופלא הלך לפניו בכל הסביבה, ובגיל 15 לקחו אחד מעשירי ויטבסק, רבי יהודה לייב סגל, כחתן לביתו סטרנא.

בתחילה התגוררו בני הזוג לצד הוריה של הרבנית סטרנא ונסמכו על שולחנם, ובכספי הנדוניה סייע רבנו ליהודים רבים לרכוש אדמות ולהקים את מושבותיהם לצד הנהר. בינתיים המשיך רבנו לשקוד על התורה והעבודה בשקיעות רבה.

בחלוף הזמן רכש לו רבנו ידע רב בתורת הנסתר, והוא החל לסגל לעצמו מנהגים מיוחדים: הוא התפלל כסדר סידור השל"ה של רבי ישעיהו הלוי הורוביץ, ונהג גם כן כמנהגי השל"ה ששורשם בתורת הקבלה.

שינויים אלו לא נשאו חן בעיניו של אבי רעייתו, והוא אף ניסה לשכנע אותה להתגרש, אך היא לא חפצה בכך וביתם נותר על מכונו. ברבות הימים נולדו להם שישה ילדים – רבי דובער, רבי אברהם חיים, הרבנית פריידא, הרבנית דבורה לאה, הרבנית רחל ורבי משה.

סולם העלייה

בהיות רבנו כבן 19 שנים, שוב חיפש רבנו מקום בו יגדל עוד בתורה ובעבודה, והרבנית נתנה את הסכמתה להיעדרו למשך שנה וחצי כחפצו. וכך כתב: "התיישבתי ביני לבין עצמי לאן ללכת, היו שני מקומות אפשריים: וילנה מצד אחד לגאון רבי אליהו מווילנה, או למזריטש לרב המגיד, ולא יכולתי להחליט בעצמי, אך בעצת אחי הצעיר ידעתי שבווילנה יכולים להתלמד ללמוד תורה, ובמזריטש – לומדים איך להתפלל, ללמוד ידעתי קצת אך על תפילה לא ידעתי כמעט כלום… והלכתי למזריטש".

בהגיעו אל מעזריטש דבקה נפשו בנפש רבי דב בער 'המגיד ממעזריטש', והוא החליט להישאר. אז סיפר לו המגיד שקיבל מרבו ה"בעל שם טוב" שנשמתו של רבנו היא 'נשמה חדשה' שטרם הייתה בעולם בגלגול אחר, ועל כן רם תפקידו לגלות את תורת החסידות שתקרב את הגאולה.

בתחילה נטמע רבנו בין תלמידיו העצומים של המגיד כמו ר' מנחם מנדל מוויטיבסק, ר' פנחס הורוביץ בעל ה'הפלאה', ר' פנחס מקוריץ, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, וטרם נודעה גדלותו. בהיותו מצעירי החבורה היה נוהג לשמש אותם ולבצע עבורם קניות וכיוצא בזה, והיה ישן תחת השולחן וניזון מפת חרבה ומעט חלב בכל יום, נדבת אלמנה אחת שהתגוררה בסמוך לבית המדרש.

פעם אחת נבוכו תלמידיו הגאונים של המגיד לאחר דרשתו, כאשר לא הבינו את שאמר. הם ניגשו לרבם, והוא שלח אותם אל רבנו, התלמיד הצעיר והצנוע. התפלאו התלמידים, אך כדברי רבם – פנו אליו. רבנו אמנם לא רצה להתגלות וגם לא רצה לחדול מלשמשם, אך עשה כמצוות רבו ובאר את דברי המגיד באופן בהיר עד שהשתוממו כולם מחכמתו וענוותנותו.

גם לאחר שהתגלתה תפארתו, המשיך רבנו לנהוג כדרכו. אך עתה הבחינו כולם בדבקותו העצומה, בתפילותיו המרטיטות הנמשכות עד אחר חצות היום ובהתמדתו המופלאה.

בנו של המגיד, רבי אברהם המלאך, היה גם הוא מבני החבורה, והמגיד אמר: "בני ילמד את רבי שניאור זלמן קבלה, והוא ילמד את בני פשט". ועד לסוף התקופה למד רבנו בחברותא עם רבי אברהם המלאך.

רבנו נהג לומר שבמעזריטש למד שלושה דברים – מי הוא הקדוש ברוך הוא, מי הם ישראל ומהו כוחו של ניגון. כך עמל ללמוד ולהשיג את תורת החסידות לעומקה, כפי שאמר עליו רבי לוי יצחק: "כולנו אכלנו מקערה אחת, אך ה'ליטאי' הזה לקח את השמנת".

לאחר שנה וחצי שב לעירו כהבטחתו לאשתו. בהגיעו לויטבסק החל לקרב את יהודי העיר לחסידות ובד בבד להפעים את חכמי העיר בבקיאותו העצומה בתורת הנגלה.

על כס

בשנים אלו, אף לאחר שובו לויטבסק, המשיך רבנו להיות מקושר לרבו המגיד, והיה מבחירי תלמידיו. כשהיה בן כ-25 שנים וידו רב לו בש"ס ובפוסקים, מינה אותו המגיד לחבר ספר הלכה על סדר ה"שולחן ערוך", שלימים נקרא "שולחן ערוך הרב".

בתחילת שנת תקל"ג, לקראת סוף ימיו, הורה רבי דב בער המגיד שאת מקומו אחריו ימלא בנו או תלמידו רבי מנחם מנדל. והנה ביום י"ט בכסליו תקל"ג נפטר המגיד ממעזריטש. כל תלמידיו רצו לעסוק בטהרת גופו הקדוש, אך לבסוף עסקו במלאכה חמישה מגדולי תלמידיו שרשומים כאנשי חברא קדישא בעריהם, מהם היה רבנו.

ואכן בנו ותלמידו של המגיד עמדו כל אחד במקומו והמשיכו להשפיע מתורתם על החסידים; רבי אברהם נסע לווהאלין ורבי מנחם מנדל לויטבסק. יחד עימם התפזרו גם יתר תלמידיו העצומים של המגיד לעריהם, וכל אחד מהם היה למפיץ תורת החסידות בקהלו – רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי שלמה מקרלין, האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'ענסק ורבי זושא מאניפולי, האחים רבי פנחס מפרנקפורט ורבי שמעלקא מניקלשבורג.

עם התרחבות תורת החסידות עוד ועוד בכל האזור, קמו לה מתנגדים ברחבי ליטא ופולין. רבנים מתנגדים אף הטילו חרם על עדת החסידים – לבל ידפיסו את ספריהם ולבל יתחתנו עימם, אך חרף כל זאת הלכה וגדלה השפעת תורת החסידות ורבים באו להסתופף בצילם של תלמידי ה"בעל שם טוב" בכל מקום שהם.

על אף היות רבנו כה צעיר, גם סביבו החלו להתקבץ תלמידים שבאו לשתות בצמא את תורתו. מאז שנפטר המגיד נעשה רבנו למקורבו של רבי מנחם מנדל מויטבסק, ויחד עימו ועם רבי אברהם מקאליסק, השתדלו לפעול על מנת להוריד את ההתנגדות לחסידות. בשנת תקל"ד נסעו רבי מנחם מנדל ורבנו אל הגאון מוילנא שתמך במתנגדים, וכה תיאר את מסעם: "הלכנו אל הגאון החסיד נ"י לביתו להתווכח עמו ולהסיר את תלונותיו מעלינו, וסגר הדלת בעדנו פעמיים, וכאשר דיברו לו גדולי העיר: רבנו, הנה זה הרב המפורסם שלהם בא להתווכח עם כבוד תורתו, ובאשר ינוצח בוודאי בזה יהיה שלום על ישראל, דחה אותם בדיחויים. וכאשר החלו להפציר בו מאוד, חלף והלך לו ונסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתנו מהעיר".

באותה שנה נולד בשעה טובה בנו בכורו של רבנו, ונקרא שמו בישראל "דב בער" על שם המגיד ממעזריטש. באותן שנים החל רבנו לייסד את שיטת חב"ד – חכמה בינה דעת, ואף לכתוב את חיבורו העצום ה"תניא". בשנת תקל"ו הוא אף הקים "חדרים" לאברכים מכל הסביבה, בהם ישבו והעסקו בתורה בחסידות לאורו של רבנו. עם הזמן, נעשתה שיטתו לחצר חסידית בפני עצמה – 'חסידות חב"ד'.

בשנה שלאחר מכן, בשנת תקל"ז, החליט רבי מנחם מנדל לעלות לארץ הקודש יחד עם קהל רב של כ-300 יהודים מכל האזור. גם רבנו שקל לעלות ארצה, אלא שבאותו הזמן כבר היו לו מאות רבות של חסידים, והוא לא חפץ לעוזבם ללא רועה, כפי שכתב – "כי על מי אוכל לעזוב את אנ”ש אחינו בני ישראל".

ליווה אם כן רבנו את רבי מנחם מנדל עד עלותו לאונייתו ושב למוהליב בה דר באותה תקופה. לאחר זמן מה קיבל על עצמו משרת רבנות בליוזנא, כאשר יחד עם אדמו"רים אחרים ברוסיה הוא עומד בקשר רציף עם רבי מנחם מנדל שבארץ הקודש, על ידי מכתבים ומשולחים. בדרך זו גם הקים ממקומו את "כולל חב"ד" בארץ ישראל, והיה מגייס ושולח כספים לאחזקתו ולתמיכה בעניי הארץ.

מהר מאד נפוצה שיטת חב"ד ברחבי רוסיה. משפיעים גדולי עולם פעלו בשליחותו ללמד ולחזק את המון העם, ובשנת תק"מ כבר נמנו חסידיו של רבנו בעשרות אלפים. מנגד, לא פסו המתנגדים ולא חדלו מפעולותיהם, ורבנו נקרא מספר פעמים להשיב מענה לטענותיהם בוויכוחים שנערכו מפעם לפעם כמו – 'ויכוח שקלוב' ו'הויכוח הגדול במינסק'.

רבנו לא חסך מעצמו מסעות למרחקים וביקורים אצל גדולי רבני המתנגדים, עד שאט אט שככה ההתנגדות לחסידות מעיקרה, ובשולי העם נותרו אי אלו מתנגדים קיצוניים שלא אבו לקבל את קיומה של השיטה האחרת.

באותם ימים עדיין נחשב רבי מנחם מנדל למנהיג עדת החסידים בכל מקום, על אף שהנחה את החסידים במכתביו ליטול עצה וברכה מהצדיקים שנותרו ברוסיה. לבסוף, בשנת תקמ"ו, כתב את בקשתו לרבנו שימלא את מקומו בהנהגת החסידים ואף פירט את הוראותיו המדויקות בכל ענייני ההנהגה.

ימים רבים ארכה חלופת המכתבים הגורלית בין רבי מנחם מנדל לבין רבנו, שבענוותנותו השיב כי לא יוכל לשאת את התפקיד לבדו ועל כן ביקש מרבו שיברך אותו מידי יום להצלחתו. רק לאחר למעלה משנה קיבל רבנו את מכתב ההכתרה הרשמי מרבי מנחם מנדל, ששלחו זמן קצר לפני פטירתו. במקביל שלח מכתבים נוספים לאדמו"רי רוסיה, בהם ביקשם שיקבלו עליהם ללא ערעור את נשיאותו של רבנו.

כך, בשנת תקמ"ח, כעבור 15 שנים מפטירת רבו המובהק המגיד ממעזריטש – היה רבנו למנהיג החסידים בעצמו. למרות רום מעלתו המשיך רבנו לנהוג בפשטות ובצניעות כשהוא נזהר עד מאד בממון הציבור, עד שהעידו בניו ונכדיו שהיו מתביישים להופיע בפניו כאשר הם לבושים בבגד יקר…

בינתיים יגע רבנו במשך שני עשורים על כתיבת חיבורו העצום והנפלא – ה"תניא". בשנת תקנ"ו נשלמה סוף סוף המלאכה, ורבנו שלח את ספרו להדפסה.

עם הפצתו, התעוררה רוח ההתנגדות מחדש. באותה העת היו כבר רבבות חסידים וקרנם גבהה בכל עיר, ומהומת הקטטות התגברה ביתר שאת. אמנם הגאון מווילנה לא קיבל באהדה את הספר, אך כל עוד ישב על כס רבנותו לא ההינו אנשי העוולה לפעול במלוא עוזם כנגד החסידים.

משנפטר הגאון בשנת תקנ"ח, הקימו הקיצוניים וועד מיוחד בווילנה שתכליתו הייתה להצר את צעדי החסידים ולדחוק את רגלם מכל מעמד נכבד או משרה אליהם הגיעו. בתחילת שנת תקנ"ט, יצא מפינסק מלשין אחד והעליל בפני השלטונות על רבנו שהוא שולח כספיו לאויב העות'מאני ששלט אז בארץ. לאמיתו של דבר, היו אלו כמובן כספי צדקה ששלח רבנו לקופת "כולל חב"ד" שבארץ ישראל.

בליל איסרו חג של סוכות תקנ"ט הגיעו ז'נדרמים רוסיים לליוזנא, ועצרו את רבנו ועוד כ-20 חסידים שהיו עוסקים עימו במלאכת גבאות הצדקה והעברתה לשלוחי ארץ הקודש.

רבנו, שהיה אז כבן 52 נלקח למאסר בעיר פטרבורג, והיה צפוי לעמוד למשפט בעוון בגידה בשלטון הצאר. מיד עם הילקחו, התאספו גדולי חסידיו כדי לפעול להצלתו. מיד נבחר וועד שיטפל בעניינים – ימשיך את פעילות קופת הצדקה, יגייס כספי כופר לפדיון נפשו של רבנו, ולהמשיך לחזק את הקהל בתורתו.

חברי הוועד הורו לכל החסידים להתענות ולהתפלל ויחד עם זאת להפריש מממונם למען הצלת רבנו. תלמידו, רבי אהרן הלוי הורוביץ, יצא מיד לדרך ותוך שלושה שבועות אסף כ-40,000 רובל להצלתו.

בינתיים במאסר, במשך שלושה ימים חתם רבנו את פיו מלאכול דבר מה. נכנס אליו מפקד המבצר וניסה לשכנע אותו שיאכל, אך רבנו השיב שאינו יכול לאכול לחם מחמת בריאותו, ואילו תבשיליהם אינם כשרים בעבורו. נשא רבנו חן וחסד בעיני המפקד, עד שטרח המפקד לאתר יהודי ירא שמים בפטרבורג ולהשיג מזון כלבבו של רבנו. רק משראה שהוא אוכל – שככה דאגתו.

במהלך מאסרו חקרוהו אנשי החוק, שיחד עם הכרתם בחפותו גם לא יכלו שלא להתפעם מעוצמתו ומנועם הליכותיו. יום אחד נתגלו אל רבנו שני המאורות הגדולים – המגיד ממעזריטש ורבו ה"בעל שם טוב", "אביו" ו"סבו" הרוחניים. בהתגלותם אמרו לו שמאסרו הגיע לו עקב הקטרוג שהתעורר עליו בשמים מכיוון שהוא מלמד את סודות התורה להמון העם. מששאל אותם רבנו האם עליו להפסיק מללמד את תורתו, השיבו לו שאדרבה, מכיוון שהתחיל – אל לא להפסיק, אלא לכשייצא, יאמר אף יותר.

ואכן, לאחר 53 ימים, ביום י"ט בכסליו, כשישב רבנו ותאו ואמר תהילים – הגיעו שומריו והתירוהו מהמאסר. רבנו אחז אז בפסוק בתהילים: "פדה בשלום נפשי". מאז, נחוג יום זה בקרב חסידי חב"ד ונקרא בשם "חג הגאולה", לא רק על שם גאולת רבנו אלא בעיקר על הסרת הקטרוג מעל הפצת תורת החסידות.

מחוץ לכותלי המבצר המתינו לרבנו אלפים מחסידיו, ובכבוד רב ליווהו בחזרה לליוזנא, שם גם הקבילו את פניו עוד רבים בשמחה ובכבוד, ושוב ישב רבנו על כס נשיאותו.

לא ימים רבים ארכה השלווה, וכעבור שנתיים שוב קם מתנגד קיצוני אחד לרבנו ולשיטתו, וטען בפני השלטונות שהחסידות כולה היא כת מסוכנת המושתתת על יסודות של בגידה בקיסר הרוסי. רבנו נעצר והועמד להתעמת מולו ולהשיב על הכפשותיו.

כל התשובות והשאלות הועברו לתרגום ונבדקו על ידי אנשי הקיסר, ולבסוף הוחלט לשחרר את רבנו, אך להרחיקו מעירו. ואז, בחודש אב של שנת תקס"א, העתיק רבנו את מושבו מליוזנא לעיירה לאדי יחד עם כ-5,000 מחסידיו.

בשלב זה עת הונח לו מן הרשויות, ערך רבנו מסע בקרב כמה מגדולי הרבנים שהתנגדו לחסידות – רבי משה חפץ מטשאווס שכונה "רבי משה חריף", רבי יהושע צייטלין משקלוב, תלמידו של ה"שאגת אריה" ורבי יואל מאמצ'יסלב, מקורבו של הגאון מווילנה.

מאמציו הרבים של רבנו לרומם את קרנה של תורת החסידות ולשכך את ההתנגדות נשאו סוף סוף פרי ולאחר עשרות שנים גם גדולי הרבנים שלא צעדו בדרך החסידות, כמו רבי חיים מוולוז'ין ועוד, החלו לקרב את החסידים ולנהוג חיבה כבוד באדמו"רים.

מלבד המחלוקת מצד המתנגדים, גם בקרב כמה מגדולי החסידות היו שיצאו חוצץ מול תורת רבנו ושיטת חב"ד, מהם רבי ברוך ממעז'יבוז' ורבי אברהם מקאליסק – אך בעוד מחלוקתם הייתה לשם שמים ועסקה בדברים שברומו של עולם, היו משולי המחנה אנשי מדון, ורבנו אזר חלציו לצאת ולבקר במעונם של צדיקים אלו ולהשכין שלום אף עימם.

בעיירה לאדי ישב רבנו כ-11 שנים בשובה ונחת, כאשר מכל רחבי רוסיה צועדים חסידים רבים לאור דרכו בחסידות. גם בהלכה התווה רבנו דרך, כגון הצורה המיוחדת של קשר התפילין, צורת האות בכתב סת"ם, נוסח התפילה ועוד. חלק מתקנותיו ההלכתיות אף חצו את גבולות העדה החסידית, וברבות השנים כל העולם היהודי נוהג לפיהן, לדוגמה – ליטוש סכין השחיטה משני צידיו, טבילת טהרה במקווה מחומם ועוד.

לאורך השנים גם הטביע רבנו בעולם את ניגוניו הקדושים, מהם "ניגונים מכוונים" המסוגלים לרומם את לב האדם לדבקות, ומהם ניגונים שהלחין כדרך בעובדת ה'. הניגון שבהם הוא ניגון "ארבע בבות" – ארבעה שערים, ויש עוד רבים: א-לי אתה, קול דודי, אבינו מלכנו, לכה דודי, ניגון שלוש תנועות, צאינה וראינה, ועוד.

בא השמש

בשנת תקע"ב, בעת מלחמת צרפת רוסיה, ראה רבנו בחוכמתו הרבה שעל אף שהשליט הצרפתי נפוליאון אדיב כלפי היהודים – הרי שתחת שלטונו נשקפת סכנה רבה יותר לרוחם, כפי שאכן ארע ליהודי צרפת בתקופת הרווחה, כשכמעט והשתכחה מהם תורה.

על כן הורה רבנו לחסידיו לסייע ככל העולה בידם לצבא הרוסי, ואף הוא עצמו התפלל למפלתו של נפוליאון. וכך כתב באחת מאיגרותיו: "ואתם אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להנצחונות הזמניות של השונא כי הניצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיא".

כאשר חזית המלחמה התקרה במהירות לעיירה לאדי, הורה רבנו לכל התושבים היהודים לארוז את כל אשר להם ולעזוב את העיר. כ-300 משפחות הצטרפו לרבנו ולמשפחתו, והם יצאו לנדודים ארוכים לכיוון העיר קרמנצ'וג שבאוקראינה, במנוסתם מהפלישה הצרפתית.

כמעט ארבעה חודשים היו רבנו וקבוצתו בדרכים, כשהם מוצאים מנוח מפעם לפעם בכפר זה או אחר, ואליהם מתלווים אנשי צבא רוסיים שהצטרפו אליהם מתוך הערכה לרבנו.

ביום שישי ח' בטבת תקע"ג הגיעה הקבוצה לכפר פיענא, שהיה ריק ברובו מכיוון שגברים רבים ממנו יצאו לקרב ומשפחותיהם הסכימו ברוחב לב לארח את רבנו וחסידיו.

רבנו שהיה אז כבן 68 נחלש מאד מטלטולי הדרך, וכעבור מספר ימים נפל למשכב. בימים האחרונים לפני שעלתה נשמתו הטהורה השמיימה, הבטיח: "בכל מקום שיהודי יעשה משהו במסירות נפש – אבוא אליו לעזור לו!"

מספר ימים שכב חולה במיטתו, עד שבמוצאי שבת כ"ד בטבת ניצחו האראלים את המצוקים והוא השיב את נשמתו ליוצרה.

בכפר פיענא לא היה בית עלמין, על כן נשאוהו חסידיו לעיירה האדיטש בה היה בית קברות יהודי, ושם טמנו את גופו הקדוש. ברבות השנים הוקם על ציונו אוהל, שעם הזמן היה למקום תפילה חשוב אליו מגיעים מתפללים רבים כל העת.

רבנו הותיר אחריו זרע מבורך בדמות ילדיו וצאצאיו הקדושים לצד תלמידיו הרבים גדולי עולם, וכאשר נפטר – היו חלק מחסידיו לחסידי בנו רבי דב בער, וחלקם האחר – לחסידי תלמידו רבי אהרן הורוביץ מסטרשלה.

מקץ המלחמה עבר רבי דב בער לליובאוויטש, שם המשיך את שושלת חב"ד וכונה "האדמו"ר האמצעי". בנו רבי מנחם מנדל, ה"צמח צדק", התיישב בהאדיטש בצילו של ציון רבנו – סבו הקדוש.

צאצאיו של רבנו העמידו שושלת מפוארת, מהם באו בקשרי שידוכים עם חצרות מפוארות אחרות – נכד רבנו נישא לבתו של רבי נחמן מברסלב, ושתיים מבנותיו של רבי דב בער נישאו לשניים מנכדי רבי לוי יצחק מברדיטשוב. כיום מכונים צאצאיו של רבנו על שמו בשם המשפחה "שניאורסון", והידוע שבהם הוא רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי האחרון מחב"ד.

גם תלמידיו של רבנו נעשו לאילנות רברבין – ביניהם נודעים רבי יצחק אייזיק מהומיל – בעל שו"ת "חנה אריאל", רבי יצחק אייזיק מוויטבסק, בעל שו"ת "פני יצחק", רבי ברוך מרדכי מבוברויסק, רבי זלמן זֶזֵמיר, רבי פנחס משקלוב, רבי נחמיה מדוברובנה, בעל שו"ת "דברי נחמיה", ועוד רבים וטובים.

ספריו

כינויו הנפוץ ביותר של רבנו הוא – "בעל התניא", על שם חיבורו המופלא ה"תניא".

חיבור זה כתב רבנו במשך כ-20 שנים, ובו העמיק בחקר נפש האדם בעבודת ה' עבור ה"בינוניים" שבעם, כלומר – אלו שאינם "צדיקים".

בתחילה, עוד בטרם היה לאדמו"ר אך כבר התקבצו סביבו תלמידים – העלו תלמידיו על הכתב הדרכות ומאמרים שקיבלו ממנו בעבודת ה'. אלו לוקטו והודפסו לאחר 200 שנה, בשם "תניא מהדורא קמא".

אחר כך, החל משנת תקל"ה, כתב רבנו בעצמו את ספרו הגדול, וקרא לו "ספר של בינוניים", או בשם הנוסף – "ליקוטי אמרים". אך ברבות השנים, הפכה המילה הראשונה של הספר – "תניא" – לשמו המוכר ביותר.

משהדפיס את הספר, התעוררו לו מתנגדים מקרב מתנגדי החסידות ואף מקרב החסידים בעצמם, למרות ההסכמות שנדפסו עימו. אך לאחר שהוברר מעל לכל ספק שהלימוד בנושאים עמוקים אלו מוסיף ביראת שמים ולא חלילה מוריד – התקבל הספר ברצון והפך לספר יסוד בחסידות, וגם נודע כסגולה לאמונה עבור הקורא בו.

במאות השנים שחלפו תורגם הספר לשפות רבות, עשרות ספרי פירושים נכתבו לו והוא הודפס באלפי מהדורות.

ספרו העצום השני של הרב הוא "שולחן ערוך הרב" שכתב רבנו בהוראת רבו המגיד, אך רוב כתב היד עלה באש בטרם הודפס ובידינו נותרו רק מעט חלקים על "אורח חיים", "יורה דעה" ו"חושן משפט". מחלקים אלו בלבד ניתן לראות את הלשון הבהירה, הסדר המופלא והעמקות שבטעמי המצוות שהביא.

עוד ספרים שהותיר בידינו רבנו הם – "אמירה לנכרי", "הלכות תלמוד תורה", "מאה שערים",  "קונטרס הרב", ועוד.

אף מאמריו הרבים של רבנו לאורך השנים נדפסו ב-26 כרכי "מאמרי אדמו"ר הזקן" ובהם: "ליקוטי תורה", "תורה אור", "בונה ירושלים", "ביאורי הזוהר" ועוד.

האיגרות שכתב רבנו במשך השנים ובהם דברי תורתו, הדרכות, תשובות עצות וברכות נאגדו גם הן לספר "איגרות קודש".

חוץ מהם, השאלות והתשובות בהלכה הודפסו ב"שו"ת אדמו"ר הזקן", ומלבד כל אלו – גם נוסח התפילה שדייק והבהיר יחד עם פסקי הלכה ומנהגים בתפילה יצא לאור כ"סידור הרב" ובו "פסקי הסידור".

מורשתו בידינו

מנפטר אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א אמר הרב דב קוק שליט"א כך: "עתה נפטר רבי יורם, שהיה חסיד גדול של בעל התניא, ואפילו יותר ממני… ומי שמכיר יודע, כי רבינו הגדול שליט"א מרבה להזכיר בספריו ובשיחותיו את בעל התניא, ובנה על גבי דבריו כמה וכמה יסודות בתורה ובעבודה…"

וידוע לכל שבמשך עשרות שנים שיעורו המרכזי של רבי יורם בספר התניא היה לגולת הכותרת של תורתו – בספרים "בצור ירום" ובהליכות הרבות שמסר בידינו על פיו.

כך כתב הרב בהקדמתו לסדרת הספרים "בצור ירום":

"כל מי שקשור לספר התניא, או קשור לצד שאוחז בספר הזה, צריך לדעת שברגע שהוא נמצא במצוקה או באיזה הפסד או באיזה מועקה, אם יאמר ג' פעמים רבי הושיעני, תיכף ומיד באותו יום הוא יראה ישועה, יש הרבה שניסו כן ועלתה בידם בגדול. לכן אדם שיוצא לדרך או אדם שמוזמן למשפט, אם ספר התניא יהיה אתו הוא לא ינזק. אדם שרוצה שברכב שלו לא יהיו תקלות, תמיד ישים ספר תניא ברכב. אדם שרוצה שהחתונה של הבן או הבת שלו תצליח, לא ילך לאולם עד שיקח תניא ויקרא כחצי פרק ויגיד רבי הושיעני ואח"כ ילך…

מפני שהאדמו"ר הזקן היה היהלום שבכתר של השי"ת, וכל הרדיפה שרדפוהו מיד אחרי סוכות עד י"ט בכסליו, חמישים ושלושה ימים בדיוק, היה זה מחמת שהוא חיבר חמישים ושלשה פרקי תניא כנגד ג"ן סדרים דאורייתא כמניין פרשיות התורה, וכאשר ראה הבעל דבר, שבעל התניא הולך להביא את הגאולה השלימה בזכות הספר הזה, בגלל שזה היהלום שבכתר, ועל ידי שטועמים מעט אבק מאותם גרגירים של הכתר מיד המוח מתיישר – 'ואכל וחי לעולם' – לא מצא הדבר חן בעיניו – "ויאבק איש עמו עד עלות השחר".

לכן תמיד י"ט בכסליו יוצא בסיום פרשת וישלח, תחילת פרשת וישב, כי בפרשת וישלח היה מאבק קשה בין שרו של עשיו לבין יעקב אבינו ע"ה.

הגמרא אומרת דבר מדהים, 'ויאבק איש עמו' – יש שם מחלוקת איך נראה האיש הזה, יש מי שאומר כעובד כוכבים נדמה לו, ויש מי שאומר כתלמיד חכם נדמה לו. חז"ל באו לרמוז לנו כאן דבר נפלא, יעקב אבינו הוא צדיק האמת – ביטול עצמי מוחלט, הוא אמר על עצמו "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", פסוק זה נמצא בפרשת וישלח.

אומר הקב"ה ליעקב אתה צדיק האמת, דמות דיוקנך חקוקה מתחת כיסא הכבוד, האם אתה חושב שיהיה לך קל? יבואו דורות שיבוא שרו של עשיו בתור תלמיד חכם גדול, 'ויאבק איש עמו' מתי המלחמה תסתיים? 'עד עלות השחר', התורה מוסרת לנו מסר שהמלחמה נגד החסידות ונגד צדיקי האמת תהיה 'עד עלות השחר'.

דור ילך ודור יבוא, והמלחמה תימשך, אבל התוצאה תהיה "וירא כי לא יכול לו" – אף אחד לא יוכל לעמוד נגד הבעל שם טוב, בסופו של דבר הדגל שלו ינצח."