מרן הרב עובדיה יוסף

ראשית דרכו

לפני כמאה ושתיים שנים, בתאריך י"ב בתשרי תרפ"א, החל מרן את חייו כשהוא נושא את השם – עובדיה יוסף עובדיה. הוא נקרא בשם "עובדיה יוסף" על שם סבו, ועל שם שני צדיקים שחיו בעיר הולדתו בגדד שבעיראק: רבי עבדאללה סומך ורבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי", ואילו שם משפחתו היה – "עובדיה".

הוריו היו אנשים פשוטים, והוא היה בנם הבכור. אביו, יעקב, היה צורף ועסק במסחר בתכשיטים, אך אהבת התורה שלו הייתה לשם דבר. הוא נהג לרקוד ולשיר בכל כוחו בשמחת תורה ואף הוצמד לו כינוי שמעיד על כך – "יעקב גַלֵה" – על שם השיר "גלה גלה זיו הודי" אותו נהג לזמר בעוז. ואכן, רבי יעקב זכה יחד עם רעייתו ג'ורג'יה לגדל בן גדול בתורה, כפי שאומרים חז"ל (שבת כ"ג ע"ב): "דרחים רבנן – הוו ליה בנין רבנן", כלומר: האוהב תלמידי חכמים, יהיו לו בנים תלמידי חכמים.

במשך השנים נולדו במשפחת עובדיה יתר אחיו של מרן – אהרן, שושנה, אסתר, אליהו, מרגלית, נעים ואברהם.

מרן אמנם נולד בבגדד, אבל את רוב שנות ילדותו חי בארץ הקודש – כבר בהיותו כבן ארבע שנים עלתה משפחת עובדיה לירושלים, וקבעה את משכנה בשכונת "בית ישראל". יוסף הקטן החל ללמוד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים, ועד מהרה התבלט בשקידתו הנדירה ובכישרונותיו המיוחדים.

בארץ הקודש לא שב אביו לעסוק בתכשיטנות, והמצב הכלכלי בבית הורע עד מאד. רק לאחר זמן מה מעלייתם ארצה, הצליח האב לפתוח חנות מכולת על מנת לפרנס את המשפחה. יוסף הצעיר, הבן הבכור, נדרש גם הוא לסייע בעבודה, והיה עליו לעמוד ולמכור מספר שעות בכל יום.

באותה העת ראש ישיבת "פורת יוסף" הגאון הגדול רבי עזרא עטייה כבר הכיר את הנער ואת גודל חשקו ולהיטותו ללימוד התורה. רבי עזרא הציע לאביו שהוא בעצמו ימלא את מקומו של יוסף בחנות, כדי שיוכל ללכת ללמוד. אביו רבי יעקב הזדעזע לשמע ההצעה, והבין את חשיבות לימוד התורה של בנו, ונאות לפנות את זמנו של בנו ללימוד. הוא אמנם הבין כי בנו נועד לגדולות, אך בתחילה ביקש ממנו למכור בחנות בשעות המוקדמות טרם צאתו לישיבה. אך גם בשעות אלו היה הילד המתמיד שקוע בשינון לימודו, ועד מהרה הבחינו כולם שבשל כך אינו מבצע את תפקידו בחנות כנדרש. או אז שחרר אותו אביו לגמרי מחובתו זו וכל זמנו הוקדש לתורה.

סולם העלייה

עוד לפני גיל בר מצווה, עבר מרן ללמוד בישיבת פורת יוסף אצל הרב עזרא עטייה, ועשה בה חיל. הוא בלט בגאונותו ובד בבד גם בהתמדתו, וכבר בשנים אלו בעודו רך בשנים – החל לחבר את ראשוני ספריו. בטרם הגיע למצוות חיבר עם שני חבריו ספר בשם "מחברת העתקת חידות", שלמעשה לא היה חיבורו הראשון – כבר בגיל תשע כתב בשולי הספר "ראשית חכמה" את הערותיו שהיו לחיבור של ממש.

בהיות מרן עלם כבן 18, התבקש על ידי הרב יעקב דואק למלא את מקומו במסירת שיעור יומי בהלכה על הספר "בן איש חי". השיעור נמסר בפני קהל מאזינים בוגרים ואף קשישים בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". כך עמד מולם בחור צעיר, אך עם גודל שקידתו וגאונותו – היה כבר בגדר תלמיד חכם מופלג ובקיא בש"ס ובפוסקים.

מרן סיכם את הנלמד בשיעורים אלו בכתביו, ושנים רבות לאחר מכן נדפסו הדברים בספרו "הליכות עולם".

שנתיים לאחר מכן, כשהיה מרן כבן עשרים, הסמיך הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל את מרן לרבנות ולדיינות – "ידין ידין".

האיש מקדש

במשך מספר שנים הלך מרן והתעלה בתורה בישיבת פורת יוסף. בשנים אלו חלפה על עם ישראל שואת יהדות אירופה ומושבותיה, ולאחריה – החלו לסעור הרוחות בארץ הקודש לקראת הקמת מדינה יהודית. בשכונת מגוריה של משפחת עובדיה, צעירים רבים הצטרפו לארגוני הלוחמים המחתרתיים, ושניים מאחיו של מרן פעלו במסגרת ארגון האצ"ל. לעומתם – הלך וגדל מרן בתורתו, וכשהגיע לפרקו והוא בחור מופלג בתורה ומעוטר בכל מידה טובה, נשא לאישה את מרגלית פטאל, בתו של רבי אברהם הלוי שעלה מחלב. החתונה התקיימה בשנת תש"ד – בשלהי מלחמת העולם השנייה, ונחגגה בתוך בית ספר בשכונת הבוכרים.

במשך השנים רשם מרן את שמו השני "יוסף" כשם משפחה כדי לוותר על הכפילות בשם עובדיה, וכך נקראה המשפחה על כל בניה וצאצאיה "משפחת יוסף", כיוסף הצדיק שלא שלטה בו עינא בישא.

עטרה ליושנה

בתחילת דרכו היה מרן רחוק מענייני הנהגה וכל עיתותיו הוקדשו ללימוד התורה, אך השמד הרוחני שעבר על בני עדות המזרח שעלו ארצה לא נתן לו מנוח. כבר כאברך צעיר טרח ועשה כמיטב יכולתו כדי לשנות את המצב, כשאיפתו שלא פסקה – "להחזיר עטרה ליושנה".

רוב ככל העולים מארצות המזרח בשנים אל היו זכים ותמים באמונתם ומדקדקים במצווה קלה כבחמורה. למרבה הצער, מחוסר היכרות עם הנעשה בארץ – שלחו משפחות רבות את הילדים לבתי הספר המקומיים, ולרוב – היו אלו בתי ספר ממלכתיים שדרכם רחוקה מאד מחינוך לתורה ולמצוות.

וכך, בשנים בהן קיומם של מוסדות כמו מעיין החינוך התורני עוד לא היה אף בגדר חלום – היה האברך הצעיר הולך מבית כנסת לבית כנסת, מוסר שיעורי תורה ומשדל את בעלי הבתים התמימים לשלוח את ילדיהם לתלמודי תורה ולישיבות קדושות.

ואמנם, זמן לא רב לאחר נישואיו כבר נקרא מרן אל ההוראה – והוא החל לשמש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו השיב לשאלותיהם של רבנים ספרדיים מכל רחבי הארץ והעולם וכן רבנים אשכנזיים מירושלים, וכבר אז ניכרה בפסיקותיו ותשובותיו דרכו המיוחדת בפסיקת הלכה – עזות דקדושה, היצמדות לגופה של הלכה, ולרוב – פסיקה כשיטת מרן ה"בית יוסף". בתפקידו זה כיהן כשנתיים עד אשר בשנת תש"ז שלח אותו הרב הראשי – הרב עוזיאל – לשליחותו הבאה.

וירד מצרימה

הקהילה היהודית במצרים של אותה תקופה לקתה ברפיון רוחני שפשה בכל שכבות הקהל – החל מהמון העם כולל המנהיגים והנכבדים, ואפילו אצל הרבנים שבמקום. מרן הגיע למצרים והחל לכהן כסגן הרב הראשי, הרב נחום אפנדי, וכאב בית דין, והוא כבן 27 שנים בלבד.

במצרים היו באותן שנים יהודים רבים מאד, ומרן פעל רבות כדי להרים את המצב הרוחני מהשפל שהיה בו. הוא עמד בראשותה של ישיבת "אהבה ואחווה" בקהיר, חיזק בדרשותיו את העם, והחיל שינויים במערך הכשרות.

בשלב כלשהו האשימו השלטונות את מרן בריגול לטובת מדינת ישראל הצעירה, והוא היה נתון למעקב, לעיתים אף פרצו ביתו כדי לאתר חומרים מפלילים. למרות זאת המשיך במאמציו לחזק את הקהילה, עד שפעולותיו בעניין הכשרות לא נשאו חן בעיני בעלי זרוע בקהילה, עד שהתפטר מתפקידו, ולאחר שנה שב ארצה.

שנתיים אלו הותירו את חותמן במרן לאורך עשרות שנים – בדרשותיו הרבה להזכיר את שעבר עליו בארץ מצרים, וכן – דרך הפסיקה שלו הושפעה רבות מהפעילות שנדרשה שם בתחומים הלכתיים שונים.

על כס הרבנות

משהשלים את שליחותו במצרים, שב מרן לירושלים. מאחר וב"כולל" של ישיבת "פורת יוסף", קיבלו באותה תקופה רק צעירים, פנה ללמד תקופה קצרה עבור פרנסתו בתלמוד תורה "סאטמר" ובהמשך פנה ל"כולל" "בני ציון" של רבה של ירושלים – הרה"ג ר’ צבי פסח פראנק זצ"ל.

ב"כולל" זה למד מרן בחברותא עם הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שלימים היה מראשי ישיבת פונוביז'. מרן היה אומר שהחפץ ללמוד דרכי ה"למדנות", שילמד מרבי שמואל – כי סברתו ישרה וכי הוא זוכה לכוון לדברי הראשונים ז"ל.

במקביל, חזר רבינו גם אל כס הדיינות, ועתה בבית הדין האזורי בפתח תקווה. אב בית הדין היה המרא דאתרא – הגאון הרב ראובן כץ זצ"ל בעל שו"ת "דגל ראובן", ומרן כיהן כדיין יחד עם הרב ישעיהו משורר, ובהמשך עם הגאון הרב שלמה קרליץ זצ"ל, אחיינו של מרן ה"חזון איש".

לאחר כשמונה שנים, בשנת תשי"ט, שב מרן לירושלים, ושוב נקרא לשמש כדיין. כעת כיהן בבית הדין יחד עם הג"ר אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל בעל השו"ת "ציץ אליעזר". כעבור כחמש שנים מונה מרן כדיין בבית הדין הגדול לערעורים, יחד עם הגאון הגדול הרב יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, והגאון הרב בצלאל זולטי זצ"ל בעל "משנת יעב"ץ", לימים רבה של ירושלים.

לצד תפקידו בבית הדין, בשנים אלו גם עמד מרן בראש ישיבת המתיבתא הגדולה, ואז ייסד את ישיבת "אור התורה" – לאברכים ספרדיים מצוינים. אמנם ישיבה זו נסגרה כעבור זמן קצר, אך היא הייתה ראש וראשונה לרבות מסוגה שהקים מרן ברבות השנים – ישיבות ספרדיות מצוינות שמתוכן יצאו פארי עולם התורה הספרדי.

למרות פעילותו הרבה – בבית הדין לערעורים, בראשות הישיבה – ידוע כי בשנים אלו למד מרן מתורת הנסתר אצל הרב מרדכי שרעבי.

לאחר שנים אלו בהן כיהן מרן כדיין לצד דיינים ורבנים אשכנזיים רבים, הוא נבחר לכהן כרב הראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. גם במהלך שנות הדיינות וגם בשנות הרבנות – לא חת מרן לפסוק הלכה בשונה מהפסיקה האשכנזית שרווחה אז בכל מוסד רשמי. היו אלו למעשה השנים בהן החלה למעשה לחזור עטרה ליושנה.

תוך חמש שנים נבחר שוב מרן לרבנות ראשית – וכעת, הרבנות הראשית לישראל, ושוב לצד הרב שלמה גורן. למרות שנשמעו אז קולות מתנגדים, גדולי הדור ובראשם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב תמכו במרן בפומבי, והוא הוכתר גם כ"ראשון לציון".

עתה, במסגרת תפקידו, פעל מרן במלוא עוזו להנחיל לכל העם הלכה פסוקה וברורה, ואכן – כל שכבות הציבור קיבלו בצימאון את דבריו. בפסיקותיו התגלה גודל ועוצם בקיאותו בכל חלקי התורה, ומכח זה לא חת להתיר כאשר מצא לכך בסיס רחב. בדרכו זו – בלטה תמיד לעין כל נחישותו ועוצמתו של מרן שלא בוש מפני המתנגדים באשר הם, והעיקר שתתקיים ההלכה.

גם את צרכי הפרט נשא מרן על שכמו – ימים ולילות הקדיש על מנת להביא רווחה לנשות החיילים שנותרו עגונות לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה נפלו חללים רבים מעם ישראל אך לא הובאו לקבורה בצורה מסודרת. בית דינו עמל שעות ארוכות בבדיקות ואיסוף עדויות מן השבים מהקרב, עד שהתיר מרן את כל האלמנות כך שתוכלנה להתחתן מחדש.

מעט לפני שהסתיימה כהונתו של מרן כרב ראשי לישראל, הוקמה תנועת "ש"ס" עם מרן הרב אלעזר מנחם שך. מספר חודשים לאחר מכן סיים מרן את תפקידו כרב ראשי, ואת מקומו ירש הרב מרדכי אליהו זצ"ל. במשך כחמש שנים המשיך מרן בכהונתו כדיין בבית הדין הרבני הגדול, במהלכן הקים את מועצת חכמי התורה ועמד בנשיאותה, והנהיג את תנועת ש"ס, "התאחדות הספרדים שומרי התורה".

גם כעת, כאשר אפילו בשיעורי התורה ובדרשותיו של מרן ארבו פוליטיקאים ואנשי תקשורת בצמא להתבטאויות בנושאים פוליטיים, לא היסס מרן לחוות את דעתו הישרה והנכוחה לאוזני כל, כשהדבר היחיד העומד לנגד עיניו הוא כבוד שמים וכבוד התורה, והאמת היחידה ואין בלתה.

בהנחייתו של מרן הוקמה בשנים שלאחר מכן רשת מוסדות החינוך "המעיין התורני", ואין מי שיכול לשער כמה ילדים יהודיים זכו לקבל חינוך תורני טהור ולהמשיך לחיי תורה וקדושה. מאות אלפי תלמידים אלו וכל הדורות שבאים בעקבותיהם, חייבים את חייהם הרוחניים למקים עולו של חינוך ספרדי טהור בארץ הקודש – מרן.

עוד אינספור סיפורים מעידים על החיבה האמיתית שהרעיף מרן על כל אחד מישראל, כפי שיעיד כל אחד שזכה להיכנס בצל קורתו של מרן – ולחוש שהוא אוהב אותו כמו אבא לבן ויותר מזה.

סיפר אברך תלמיד חכם אחד שבימים בהם המתין להיפקד בזרע של קיימא – בירך אותו מרן על כך בהזדמנות כלשהי. לאחר מספר חודשים ביקש מרן מאנשי לשכתו להתקשר לאותו אברך, לברר האם נתקיימה הברכה אם לאו. השיב האברך שעדיין לא, ומרן ברכו בשנית. לאחר שיחת טלפון זו חישב האברך ומצא, שהשיחה התקיימה בדיוק תשעה חודשים לאחר הברכה הראשונה. כלומר, מרן שמע על צרתו, ולא זו הסתפק בהענקת ברכתו – אלא המתין יחד עימו לישועה לאורך התקופה, ונשא את צערו בליבו. אין זה אלא ליבו של אב רחום, כפי שכונה מרן בפי רבים – "אבא של כולם".

איש ספר

עשרות אלפי ספרי הקודש ששכנו על מדפי ספרייתו הפרטית של מרן, לא עמדו שם לנוי. כמעט כל ספר התעטר בשולי דפיו בהערות בכתב ידו הקדוש של מרן – כולל ספרים חדשים שמחבריהם צורבים צעירים. למרות כל פעליו וסדר יומו העמוס, לאורך כל השנים עיקר עיסוקו של מרן היה לימוד התורה בשקידה עצומה. בני ביתו מעידים שכל ספר שנכנס לספרייתו הענקית – היה עובר עליו מתחילתו ועד סופו.

אבל הקשר האיתן של מרן לספרי הקודש רק מתחיל בזאת – ספריו שלו עצמו תופסים מקום של כבוד בספרייה היהודית.

במשך חייו חיבר מרן עשרות חיבורים, מתוכם למעלה מחמישים ספרים הודפסו ומפארים כל בית מדרש. שו"ת "יביע אומר" הוא סדרת הספרים הבולטת ביותר, והוא נקרא כך על שם ראשי התיבות של שם מרן ושם אביו – עובדיה יוסף בן יעקב. הכרך הראשון ראה אור בהיות מרן כבן 30 שנים בלבד.

בשו"ת יביע אומר כתב מרן את תשובותיו באריכות ובפירוט, ובעקבותיו אף הוענק למרן "פרס הרב קוק" ו"פרס ירושלים לספרות תורנית".

בשונה משו"ת יביע אומר, ששת ספרי "יחווה דעת" שהוציא מרן לאור כוללים תשובות מקוצרות ותמציתיות שהתבססו על שאלות שנשאל ב"פינת ההלכה" ברדיו "קול ישראל" בשנים בהן היה מרן הרב הראשי לתל אביב ולישראל. חיבור זה הוא כה חשוב, עד שהפך לספר ההלכה הנלמד ביותר בציבור בני התורה, האברכים הספרדים.

למעלה מחמישים ספריו מכתביו של מרן כבר ראו אור, ביניהם הסדרות העצומות "חזון עובדיה" על שבת ומועדים, "לווית חן" על המשנה ברורה, "הליכות עולם" על ספר ה"בן איש חי", "מאור ישראל" על הש"ס ועוד, "טהרת הבית" על טהרת משפחה, ועוד.

את הספר "כף החיים" שחיבר הגאון הרב יעקב חיים סופר זצ"ל, השלים מרן בהיותו בן ח"י שנים, לאחר שנפטר הרב סופר.

מלבד הספרים שחיבר מרן במשך חייו, הודפס על ידי תלמידיו הספר "משא עובדיה" המכיל את הנאמר בנאומים שנשא בעל פה. בידי העוסקים במלאכה נותרו כתבי יד רבים שטרם יצאו לאור עולם, כל אלו מלבד אלפי ההערות וההגהות שהוסיף בעת עיונו בספריו הרבים בספרייתו. כך זוכה ויזכה עם ישראל להמשיך ולקבל תורה מפיו.

פה מפיק מרגליות

מאות אלפי מאזינים לרבבות דרשות ושיעורים עומדים לזכותו של מרן. במשך עשרות שנים מסר מרן בקביעות שיעור בבית הכנסת היזדים בשכונת הבוכרים בירושלים, ועוד ערות שנים של שיעורים ודרשות  בבית הכנסת מתחת לבית הקדוש. בעשורים האחרונים לחייו של מרן שודרו שיעורים אלו בלוויין. לעשרות אלפי צופים ומאזינים, והדברים הובאו מדי שבוע בקונטרס עונג שבת שצורף לעיתון.

אחרית ימיו

בשנת תשנ"ד הלכה לעולמה הרבנית מרגלית, רעייתו של מרן. לאחר פטירתה, פתחה הרשת "מעיין החינוך התורני" בית ספר וסמינר "בית מרגלית" על שמה.

בעקבות פטירתה עברו בנו של מרן, הרב משה יוסף, ורעייתו להתגורר בבית מרן בהר נוף, ומאז דאגו לכל צרכי הבית.

לאחר כשני עשורים, בעיצומו של חג הסוכות תשע"ד, חלה החמרה במצבו הבריאותי של מרן, והוא אושפז בבית החולים הדסה עין כרם. בימים אלו התאחדו כל בית ישראל מכל עדה ומגזר להעתיר לרפואת מרן, אך המצב לא השתפר ולאחר כשבועיים תמה שליחותה של נשמתו בעולם, ומרן הלך לבית עולמו בתאריך ג' בחשוון ה'תשע"ד, בגיל 93.

האבל עטף את כל גווני הציבור – חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ספרדים, ליטאים, חסידים, מנער ועד זקן. מאות אלפי יהודים באו ללוות את מרן בדרכו האחרונה, ומחזה כזה לא נראה מעולם ברחובות ארץ הקודש. רבים רבים מן ההולכים אחר המיטה, קרובים כזרים, חשו אבלים כעל אב אוהב.

גדולי תורה מכל החוגים היו בין המלווים, ולעומתם גם שועי ארץ מצמרת השלטון של מדינת ישראל. כך התאחד למספר שעות כל עם ישראל בדרך אל בית הקברות סנהדריה בירושלים, שם נטמן מרן למנוחת עולמים לצד קברה של רעייתו הרבנית מרגלית ע"ה.

לאחר לכתו של מרן הונצח שמו בצורות שונות, מעיד כמה קשה פרידתו על העם שנותר כיתום: עוד במהלך השבעה הוחלט לשנות את שם רשת החינוך שהקים מ"מעיין החינוך התורני" ל-"בני יוסף" על שמו, ובמהלך שנת האבל הוקמה לזכרו ישיבת "אהל יוסף".

בביתו שבהר נוף הקים בנו רבי משה יוסף שליט"א את "בית מאור ישראל" העוסק בהוצאת חיבוריו לאור, והספרייה התורנית עדיין עומדת על תילה. ישיבת "חזון עובדיה" מפעילה כיום את "מרכז מורשת מרן העולמי".

לצד המשכת דרכו במפעלים תורניים, ניכר גם הכבוד שרחשו יתר שכבות הציבור למרן, מה שבא לידי ביטוי בהנצחת שמו במקומות שונים כמו "רחוב הרב עובדיה יוסף" או "רחוב מרן" באור יהודה, בבית שמש, בהרצליה, בחדרה, בלוד, בפתח תקווה ועוד, שכונת "חזון עובדיה" בצפת, ואפילו צומת בר אילן הוותיקה נושאת כיום בשם הרשמי "צומת מרן".

גם עיריית תל אביב הידועה בריחוקה מן המסורת, הכריזה לאחר פטירתו של מרן על ייסוד "פרס הרב עובדיה יוסף" לכתיבה הלכתית.

מורשתו בידנו

נפשו של מורינו ורבינו רבי יורם אברג'ל זיע"א הייתה קשורה בנפשו של מרן הרב עובדיה. פעמים רבות היה רבינו חותם את שמו ומוסיף "עבד נרצע למרן". פעמים רבות גם התבטא מפורש ואמר: "אחת מהמשימות שעבורן נשמתי ירדה לעולם, היא בכדי לשמש שני צדיקים: הרבי מליובאוויטש, והרב עובדיה יוסף".

תלמידיו מספרים: "תמיד היה שגור על לשונו של רבינו שנשמה גדולה כמו של מרן יורדת לעולם רק אחת לכמה מאות שנים. בכל הזדמנות שרבינו הזכיר את מרן בשיעוריו, גם אם היה זה רק בדרך אגב, מיד הוסיף לדבר בשבחו ומעלתו במשך דקות ארוכות."

במקומות רבים בסדרת הספרים "בצור ירום" מביא רבינו עדויות וסיפורים אודות מרן הרב עובדיה. כך לדוגמה בקטע המיוחד הבא:

"כשעלה משה למרום, ה' לימד אותו מה מותר ומה אסור, במה יש פנים לאסור ויש פנים להתיר. אמר לפניו: 'ריבונו של עולם – מה שמותר אני מבין, מה שאסור אני מבין, אבל במה שיש מחלוקת ויש פנים לכאן ולכאן מה נעשה?' אמר לו: 'דבר זה מסור לחכמים שבכל דור ודור והלכה כגדולי הדור'.

בדור שלנו יש את הרב עובדיה יוסף, השאר הם תלמידים. כמו שלאוטובוס יש נהג אחד, כך לכל דור יש דַבָּר אחד, מנהיג אחד.

להיות מנהיג בדור שלנו זה לא קל, צריך בשביל זה הרבה כוחות. למשל הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה מקבל שאלות רבות מכל קצוות תבל, והיה יושב יום יום, שעה שעה, וכותב תשובות לכל אחד ואחד. מכל התשובות שהשיב לשאלות שנשאל, הוציא את ספריו הנפלאים שו"ת יביע אומר ושו"ת יחווה דעת ועוד.

מסירות כזו מצריכה השקעה של שעות רבות, זה גזל שינה שאין לו אח ורע, זה תת תזונה, זה תת שינה, אבל הרב לא התייחס לצרכיו האישיים, אלא תמיד עמד לנגד עיניו – 'יהודי צריך את עזרתי עכשיו', 'אישה שהיא ספק אשת איש מבקשת להינשא עם אדם אחר, ועליי מוטל להתיר או לאסור אותה, צריך לקבל עדויות ולקבוע אם הן אמיתיות או לא'.

אדם שנולד לו בן היה מכבד את הרב בסנדקאות, אדם שהיה עומד להתחתן היה מבקש מהרב לסדר חופה וקידושין, והרב היה מגיע לכל מקום שהוזמן, כמו כן אדם שעושה 'חלאק'ה' לבן שלו היה מביא אותו אל הרב כדי שיחתוך לו מעט משערו – אלה הם משרתי עליון, לכן הרבנים של היום מקבלים כוחות גדולים ביותר."

והוסיף ואמר:

"כל זמן שמרן זצוק"ל היה חי בעולם הוא הגן על כולנו הגנה עצומה מפני כל אויב ואורב, ובזכות תורתו וקדושתו נמנעו מעל כל עם ישראל הרבה סכנות, פיגועים וגזירות קשות, אך עתה שהוא הסתלק מאיתנו אנו חסרים את שמירתו המעולה. והעצה היחידה שנותרה לנו היא: ללכת בדרכיו של מרן זצוק"ל ולדבוק במידותיו הקדושות, ולציית לכל מה שהורה לנו בחייו, וכן להוסיף עוד בלימוד התורה בכלל, ובספריו הקדושים בפרט, ועל ידי זה מרן ישפיע עלינו מאורו אף בעת הזאת, וזכותו העצומה תגן בעדנו ובעד בני ביתנו ובעד כל עם ישראל.

מובא בזוהר הק' (פר' אחרי מות עא, ב) שצדיק שנפטר לבית עולמו "בכולהו עלמין אשתכח יתיר מחייוי". כלומר, לאחר פטירתו של הצדיק הוא מצוי בכל העולמות הרבה יותר מאשר בחייו. כושר הפעילות שלו חזק ויעיל פי כמה עשרות פעמים מאשר הוא היה בעודו חי.

כשהצדיק נמצא למעלה בשמים יש לו כח לפעול ישועה בעבור אלו שקשורים בו פי כמה וכמה פעמים ממה שהיה לו כח בעודו חי בעולם הזה. כי בהיותו בעולם הזה המגבלות של הגוף והעולם הפריעו לו קצת, ואילו לאחר פטירתו, אין שום דבר שמגביל אותו ומונע ממנו לפעול כפי רצונו. לכן כל מי שהיה קשור במרן זצוק"ל בחייו, או שנקשר בו לאחר פטירתו מן העולם דרך ספריו הקדושים וכדומה – אם רק יזכיר את שמו של מרן בשעת צרה, מיד הוא יחלץ לעזרתו ויושיע אותו.

לדוגמא, אם אדם נקלע לבעיה קשה, והוא אומר בפיו: "הרב עובדיה, אני צריך אותך" – אם הוא באמת היה קשור בו בחייו, או שנקשר בו לאחר פטירתו, תיכף ומיד מרן רבנו עובדיה יעזוב הכל בשמים ויחלץ לעזרתו. לפני זמן מה היתה אשה אחת בחדר לידה שתהליך הלידה שלה הסתבך ביותר. מעומק ליבה היא צעקה: "הרב עובדיה, תעזור לי, תושיע אותי" – וכהרף עין הכל הסתדר וכעבור דקות ספורות התינוק יצא בריא ושלם. כי בשמים ממש רועדים משמו וזכרו הקדוש של מרן רבנו עובדיה זצוק"ל, ולכן מיד כשמישהו מזכיר את שמו לישועה, ממהרים בשמים לסייע לו".

ונאים הדברים אף למי שאמרם.