החיד"א – מרן הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי

ה'תפ"ד – י"א באדר ה'תקס"ו, 1724 – 1.3.1806

ראשית דרכו

דורות רבים מפארים את שושלת בית אזולאי הנכבדה מקסטיליה-מרוקו-חברון. מראשי השושלת ידוע רבי אברהם אזולאי, בעל ה"חסד לאברהם" מחברון, וכל בניו אחריו המשיכו ופיארו את השושלת בקדושתם ובגדלותם בתורה וביראה.

בן נינו של ה"חסד לאברהם" הוא רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מרן "החיד"א". רבנו נולד בשנת תפ"ד לאביו – רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, ולאימו הרבנית שרה – שגם היא בת למשפחת צדיקים, משפחתו של רבי יוסף ביאלר המקובל מירושלים.

רבי יצחק זרחיה, בעל ה"זרע יצחק", היה דיין בירושלים, והיה אחד מגדולי תלמידי החכמים של ירושלים. בבית זה נולד רבנו, ובין חכמים אלו גדל ונתעלה.

כבר בילדותו היה רבנו ילד רגיש ועדין, אשר נהג להתרחק מהמולת משחקי הילדים ותחת זאת התבודד ועסק בלימודו. וכך כתב עליו אביו: "כבן שש כבן שבע ותחל רוח ד' לפעמו, הכיר את בוראו ויכ"ר יוסף בידיעת ביתו בו ולא ימיש מרחובה… ויט שכמו לסבול בקי בהטיה יושב אוהלים..".

כשהיה רבנו כבן 8 שנים, נפטרה אימו הרבנית שרה.

סולם העלייה

בינתיים נשא אביו של רבנו אישה שנייה, אחותו של רבי יונה נבון זיע"א, בעל ה"נחפה בכסף". רבי יונה היה מחכמי ישיבת "יפאר ענווים" בירושלים, ורבי יצחק זרחיה שלח את בנו ללמוד בישיבתו.

כבר בהיותו תלמיד צעיר ניכר רבנו בכישרונותיו הבולטים ובשקידתו המופלאה עד שעל אף גילו הצעיר – רבי יונה הורה לו לענות תשובות לשאלות בהלכה, ואף נעזר בו בעריכת חיבוריו, ורבנו נער כבן 14 שנים בלבד.

כאשר נסע רבי יונה לתוניס, ראה לנכון לספר לאנשי המקום על תלמידו החכם המופלג. כה רבה הייתה הערכתו והתפעלותו של רבי יונה מרבנו, עד שכעבור שנים כשהגיע רבנו בעצמו אל תוניס – הכירו בו אנשיה שהוא זה התלמיד עליו דיבר רבי יונה לפני שנים רבות.

בגיל 17 לקח תלמיד חכם בשם רבי נסים ברכה את רבנו כחתן לבתו רחל, וגם לאחר הנישואין – המשיך רבנו ללמוד ולהתעלות בתורה וביראה.

כשהיה רבנו כבן 18, הגיע מרן ה"אור החיים" – רבי חיים בן עטר, לארץ הקודש, והביא את ישיבתו "כנסת ישראל" מטבריה לירושלים. רבי יונה נקרא ללמד בישיבה זו, ורבנו עבר עימו אליה לאחר כשנה נפטר מרן ה"אור החיים", ומספר שנים לאחר מכן, נתמנה רבי יונה לראש הישיבה.

משם המשיך רבנו אל הישיבה בה למד רבו בצעירותו – ישיבת "בית יעקב", שבראשה עמד אז הראשון לציון רבי יצחק הכהן רפפורט זיע"א. בשנים אלו זכה רבנו לשמש בקודש את רבי יצחק.

לאחר מכן למד רבנו בישיבת המקובלים 'בית אל', עם רבי שלום שרעבי – הרש"ש, יחד עם אחד מגדולי הדור הבא – רבי יום טוב אלגאזי – המהרי"ט. הרש"ש הקים אז לבני העלייה חברה בשם "אהבת שלום", ובה היו חברים 12 מתלמידיו המובחרים. בני החבורה חתמו על הסכם, שבו התחייבו בין היתר לסייע האחד לשני בעבודת השם – על ידי תוכחה בעת הצורך ועבודת מידות משותפת – הם התחייבו שלא לקום זה לכבוד זה ולא לומר דברי שבח זה לזה וכדומה.

על כס

במשך השנים נולדו לרבנו חמישה ילדים, והוא עבר להתגורר עם משפחתו בחברון עיר האבות. עם הזמן, הלך שמו ונודע לתהילה בהיותו תלמיד חכם עצום, צנוע וצדיק שכל הליכותיו בנועם.

כך, בהיות רבנו כבן 29 שנים, ביקשוהו רבני חברון לצאת לשליחות באירופה, לגייס כספים למען עניי העיר. בחורף תקי"ג יצא רבנו בשיירה מצרימה, וממצרים הפליג לליוורנו שבאיטליה.

בתחילה סבב רבנו בערי איטליה, ובהמשך נסע לגרמניה. בחלק מקהילות גרמניה טעו לחשוב שרבנו אינו שלוחם של רבנן, ולא קיבלוהו בכבוד. בענוותנותו הרבה, כאב רנו את ביזוי ארץ ישראל – ולא החזיק כלל כבוד לעצמו.

בעיר פרנקפורט באותה תקופה כיהן כרב בעל ה"פני יהושע" – רבי יעקב יהושע פאלק זצ"ל, והוא עמד מיד על טיבו של רבנו וקיבל את פניו במלוא הכבוד הראוי.

מסופר שבזמן הקצר בו התארח רבנו אצל הרב פאלק, נתן לו הרב לעיין בספרו "פני יהושע", ומה מאד התפעם כאשר למחרת בבוקר החזיר לו רבנו את הכרך כשהוא מלא בהערות גאוניות.

לאחר מכן נסע רבנו להולנד, כאשר כל העת הוא שומר בקפדנות על הכספים שנאספו, רושם בדייקנות את הסכומים. בחג הפורים שהה רבנו באמסטרדם, ובכתביו הוא מתאר באריכות על שמחת הפורים בקהילה היהודית ואת דרשת הפורים המשמחת לב שנישאה שם. בהיותו באמסטרדם שמע רבנו שמועות על ההערצה בה מצפים לו בצרפת, מיד ענה ואמר – לכבוד ארץ ישראל. כל חפצו היה לשתף את יושבי הגולה במצוות יישוב הארץ.

מהולנד נדד רבנו לצרפת. לאורך כל מסעו נזהר בכספי הצדקה שעימו, ונזהר ביותר אף שלא לקבל לעצמו תרומות מנדיבי ארץ, מעבר לאירוח בבתי אנשי הקהילה. רבנו מספר שבהיותו בצרפת הבטיח לו יהודי אחד תרומה נדיבה אם יעזור לו לשכנע את אשתו לקבל גט, אך רבנו שבדק ומצא שהיא אישה כשרה, הסכים לסייע רק בהשכנת שלום בין בני הזוג, כי כלשונו – "להפריד, הוא חילול ה'".

בכל מקום אליו הגיע רבנו, פנה לחפש באוצרות המקום אחר ספרים נדירים וכתבי יד של רבנים, כשהוא מעתיק על מנת להוציא לאור עולם את שמעם ודברים של תלמידי חכמים מכל זמן ומקום.

מצרפת הפליג רבנו לאנגליה, כשגם שם המשיך כבכל נסיעותיו לעסוק בתורה ככל יכולתו. באנגליה למד גם שחיטה, וראה גם מאוצרות הממלכה, כפי שכתב: "הן כל אלה ראתה עיני, דואג ושמח אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, הנה ימים באים… ועינינו תראנה רוח אפינו משיח ה' מאיר ומזהיר כאור החמה שבעתיים מוכתר בכתרי כתרים קודש הוא לה', כן יהי רצון".

לאחר כארבע שנים בגולה, שב רבנו בחודש אדר בשנת תקי"ח אל ארץ הקודש ואל משפחתו. מעט לאחר שובו, התמנה לדיין בבית דינם של רבי רפאל מיוחס ורבי יהודה נבון בירושלים, ובמקביל החל ללמד בישיבה.

לאחר שנתיים, אחרי ששוב השקיע רבנו עצמו באוהלה של תורה יומם ולילה, הגיעה עדיו בקשתם של בני הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם – שיבוא לעמוד בראשם ולכהן ברבם, אך רבנו סירב והעדיף להמשיך לשקוד על לימודו וכתיבת חיבוריו באין מפריע.

כחמש שנים ישב רבנו בירושלים ועסק בתורה בשלווה, עד שקפצה עליו רוגזה של המחלוקות. השלטונות העות'מאניים מינו למשרה תורנית רמה כלשהי, אדם אשר לא היה מקובל על חכמי העיר. לכן, בשנת תקכ"ד יצאה משלחת רבנים ורבנו בתוכה אל קושטא בירת הממלכה, כדי לפעול אצל השלטונות לביטול המינוי.

המשלחת יצאה לשליחות, אך כבר בהיותם בדרכם במצרים, קיבלו מסר ששתדלנותם לא תתקבל ברצון לפני השלטון, ומרבית הקבוצה שבה לארץ ישראל. רבנו נענה לבקשת ראשי הקהילה בקהיר, והתמנה לרב לראשונה בחייו, והוא כבן 40 שנים.

לאחר מספר חודשים הגיעה משפחתו של רבנו בעקבותיו, והם התיישבו באלכסנדריה, שם כיהן רבנו כאב"ד. באותה שנה נפטר אביו של רבנו – רבי יצחק זרחיה בירושלים, ולעומת זאת בתו הצעירה של רבנו, קלארה, נישאה לבנו של אחד מנכבדי העיר. אך למרבה הצער לא השלימה קלארה את שנתה, ונפטרה ממחלה בחודש אלול תקכ"ה. נוסף על צרות אלו בגשמיות, גם המצב הרוחני לא לגמרי השביע את רצונו של רבנו, ומספרים שעל אף שבאותה תקופה כתב יד נדיר של רבי חיים ויטאל זיע"א, נמנע מללמוד בו בעודו במצרים.

אך רק לאחר למעלה מ-5 שנים, בחודש אדר תקכ"ט, הגיעה לפני רבנו ההזדמנות לעזוב את מצרים ולעלות חזרה ארצה. המצב בירושלים עדיין היה לא לרוחו, לכן התיישבו רבנו ומשפחתו בחברון, עיר האבות ואבות משפחתו.

כשמונה שנים ישב רבנו בחברון, בהן לא נשא משרה תורנית רשמית וכך יכול היה שוב לעסוק בכל שעותיו בתורה. באותן שנים כתב רבנו רבים מחיבוריו ואת רוב ספרו העצום "ברכי יוסף". והנה בשנת תקל"ג שוב ראו מנהיגי קהילת חברון שהגיעו מים עד נפש, ומוכרחים לצאת שוב לגייס צדקות עבור עניי העיר הרבים. בחודש חשוון נשלח שוב רבנו למדינות אירופה.

שוב יצא לכיוון ארץ מצרים, הפעם לבדו. באותן שנים התחוללה מלחמה בין רוסיה לבין האימפריה העות'מאנית, ובתקופה זו התחדשו הקרבות והים התיכון היה מלא בספינות מלחמה. רבנו נאלץ להתעכב במצרים מספר חודשים, וממנה עבר לתוניס.

חכמי תוניס עוד זכרו את ביקורו של רבי יונה נבון עשרות שנים קודם לכן, כשסיפר להם על תלמידו הגאון המופלא. כעת משהגיע לשם רבנו, הכירו בו שהוא אתו תלמיד, וחלקו לו כבוד רב. רבנו כתב על כך: "ובאמת שהיה פלא שהם חכמים עצומים וחריפים ואנוכי רש ונקלה, ומצאתי חן הרבה והיו מחזיקים אותי לגברא רבא וזה מחסד עליון כי בער אנוכי מאיש".

גם על חוכמתו הבולטת כתב רבנו בענוותנותו: "…הייתי מתחנן לפני ד' המרחם על כל, שלכבוד ארץ ישראל יחונני חכמה ורוחב לב לפי שהיו אומרים שלא-יש תלמידי חכמים הגונים בארץ ישראל".

כשמונה חודשים שהה רבנו בתוניס, ובמהלכם הגיעה אליו הבשורה על פטירת אשתו הצדקת. רבנו לא חפץ להינשא בשנית, לכן הסתיר את הדבר מבני המקום, על מנת שלא יציעו לו אישה מביניהם וייפגעו מסירובו.

בחודש אייר תקל"ד נפתחה סוף סוף הדרך, ורבנו הפליג מתוניס ליוון. בעקבות חשדנותם של כמה קהילות במערב אירופה בביקורו הקודם, לא חזר אליהן רבנו כעת, ותחת זאת נסע לקושטא ולאיזמיר שבטורקיה, ולצרפת.

בפריז פגש רבנו יהודי בשם ישראל ברנרד די ולאברג, ששימש כסופר ומתרגם בספרייה המלכותית של פריז של פריז. בעזרתו זכה רבנו לעיין בספרים נדירים וכתבי יד ייחודיים שהיו טמונים בספרייה זו. מספרים שבזמן שהותו בצרפת, פעם ראה מלך צרפת את רבנו, ומיד שאל את מלוויו – מאיזו ארץ הגיע השגריר הזה? מרוב שהתפעל מדמותו האצילית ומשליטתו בשפות רבות.

בכל קהילה אליה הגיע רבנו – נזהר מאד בכשרות המזון, ובמקום בו לא נשאה חן בעיניו רמתם הרוחנית של השוחטים – לא אכל בשר אף בשבת. בשנת תקל"ח סיים רבנו את שליחותו, שלח רבנו את התרומות שאסף לארץ הקודש, והתיישב בליוורנו שבאיטליה, שם התגוררה בתו הנשואה שרה.

לאחר מספר חודשים נשא רבנו לאישה את הרבנית רחל, ביתו של רבי משה הלוי מהעיר פיזה. רבנו היה כבן 54, והיא כבת 30. גם בליוורונו וגם מירושלים ביקשו ממנו לכהן כרב, אך רבנו סרב ונפנה להתחיל בהדפסת את חיבוריו הרבים. במקביל, המשיך רבנו לרכז ולשלוח תרומות לחברון כל הימים.

לאחר כשלוש שנים נפטרה שרה בתו של רבנו, ורבנו יצא שוב לסבב קצר של איסוף כספים שולחיו בחברון. לאחר מכן שב לליוורנו, ומאז לא עזב אותה עוד. הוא למד בישיבות שהקימו משפחת פרירא ומשפחת רקנאטי, וגם המשיך שם בכתיבה ובהוצאה לאור.

בשנים הבאות שוב ושוב פנו לרבנו בבקשה לבוא לשמש כרב – בקהילת צפת עיר הקודש, בעיר אנקונה שבאיטליה, ואף הוצע לו תפקיד הראשון לציון בירושלים. אך רבנו הידוע בבריחתו מן הכבוד והגאווה, סירב לכל ההצעות ונותר ללמוד בישיבה. בקהילת אנקונה מינו את בנו רבי רפאל ישעיה לרב ואב"ד, ואילו הבן הבכור – רבי אברהם, התגורר בירושלים וכאביו – יצא גם הוא בשליחות לאיסוף כספים באירופה.

בשנת תקנ"ג הגיע רבי אברם לליוורנו בשליחותו ושהה לצד אביו במשך כשנתיים. רבנו חפץ לשוב עימו לארץ הקודש אך בסופו של דבר נותר בליוורנו, למרות געגועיו לארץ חמדה.

סיפור מופלא מספר שכשנתיים לאחר שובו של רבי אברהם לירושלים, יום אחד החל לפתע רבנו לנהוג מנהגי אבלות, ורק לאחר כמה ימים הגיעה אכן הבשורה לליוורנו – שבאותו הזמן נפטר רבי אברהם בירושלים. כמעט עשור לאחר מכן, בשנת תקס"ד כשהיה רבנו בן כ-70 שנים, נפטרה רעייתו השנייה ממחלה.

אמנם בכל ימיו באיטליה לא קיבל רבנו על עצמו משרת רב רשמית, אך למעשה במשך 25 שנות מגוריו בליוורנו ללא ספק נחשב רבנו לאד מגדולי הדור בעולם כולו. מארצות רבות הגיעו אליו לברכה או לעריכת קמע לישועה, ושמו נודע לתהילה בכל העולם.

רבי אלימלך מליז'ענסק כתב פעם על רבנו: "שם באיטליה יש צדיק אחד גדול, אשר על-ידי חיבוריו הטהורים מבטל כל ספרי המינות. ומי ייתן והיה לבבם של ישראל לשקוד על דלתי ספרי החיד"א, לא יזיזו אותם כלום מאמונתם".

רבנו התפרסם בגדלותו בכל תחום: הוא נודע בגאונותו העצומה ובשליטתו גמרא ובהלכה, בראשונים ואחרונים, בבקיאותו בתנ"ך ובמפרשים, ואף בעיסוקו בתורת הנסתר.

רבנו העיד שפעם באחד ממסעותיו השתמש בשם קדוש כדי להינצל משודדים שהתנפלו עליו בצאתו מהעיר.

גם צדקותו הייתה לשם דבר מאז ועד היום: רבנו נהג לערוך תיקון חצות, ללמוד ב"משמר" בלילות שישי, לקיים תעניות ותעניות דיבור לעיתים קרובות ובפרט בימי הרחמים והסליחות. נכדו של החיד"א העיד עליו שתקופת מה, לא עלה רבנו על יצועו אלא ישן על כיסא, ובשבת – נהג לפי הכתוב שרק תלמידי חכמים מותרים לישון בשבת, ולסברתו, בימיו כבר לא היו בנמצא תלמידי חכמים לעניין ההלכה.

הנהגותיו של רבנו בענייני אכילה, היו אף הן לסמל ומופת למי שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה – רבנו התנזר מירקות שמצוי בהם חרקים, הוא ערך "תעניות משקה" של מספר ימים, ושנים ארוכות נמנע מאכילת בשר ביום חול, למען מיעוט התענוג. רק כשבריאותו התרופפה, אכל בשר לצורך רפואתו.

ספריו

בגאונותו העצומה לא פסק פיו של רבנו מגרסתו גם בימי הנדודים הרבים, עת לא היו ספריו עימו – והוא למד בכוח זכרונו המופלא ואף כתב חלק בחיבוריו במהלך מסעות אלו.

על כל רבדי התורה פרושים עשרות ספריו של רבנו: פשט, רמז, דרש וסוד, על התורה ועל הש"ס, בנושאי הלכה, מוסר ואף יומן מסע בשם "מעגל טוב".

ספרו הראשון הוא "שער יוסף" על מסכת הוריות, ומבין למעלה מ-100 חיבוריו, הבולטים והנודעים הם: "ברכי יוסף" על השולחן ערוך, ובעקבותיו "שיורי ברכה" ו"מחזיק ברכה". עוד בימיו של רבנו כבר חוברו והודפסו קיצורים לספר "ברכי יוסף", מרוב שהיה משמעותי על מדף הספרים היהודי.

עוד מספרי הלכה שכתב רבנו הם "לדוד אמת" וספרי שו"ת כדוגמת "יוסף אומץ", "חיים שאל", ועוד.

בנושאי מוסר והליכות כתב רבנו מספר קונטרסים וספרים, המוכר שבהם הוא "עבודת הקודש", שבו שבעה חיבורים קטנים בענייני מוסר, תפילות, הלכות והנהגות: "מורה באצבע", " ציפורן שמיר", "קשר גודל", "כף אחת", "יוסף בסדר", "סנסן ליאיר" ו"שומר ישראל".

על הש"ס חיבר רבנו ביאורים וחידושים משלו כמו הספרים "מראית עין" ו"יעיר אוזן" ועוד, וגם אסף מדבריהם של גדולי עולם מלפניו – מכתבים שמצא במסעותיו. לדוגמה, "העלם דבר" ו"שער יוסף" ספרו הראשון.

על התורה והנ"ך – הוא כתב פירושים כמו "לחם מן השמים", "נחל אשכול", "נחל קדומים", ועוד. עוד ספרים רבים חיבר רבנו – על הגדה של פסח, על פרקי אבות, סדרי תפילה למועדים ואירועים מיוחדים וביאורים לתפילות, ספרים של דרשות למועדים ולכל זמן, ופירושים למשניות ומסכתות קטנות.

עוד ספרים רבים חיבר רבנו, כ-50 הדפיס בימיו, והיתר נדפסו על ידי צאצאיו ולאחרונה, על ידי מכון על שמו. מהם: "יוסף לחק", "טוב הארץ ", "זהב סגור", "ברית עולם", "יש מאין", "עולת תמיד", "משמרת הטהרה " ועוד עשרות.

אחד הספרים המפורסמים ביותר ואולי המפורסם מכולם – הוא הספר "שם הגדולים". בספר מיוחד זה רשם רבנו את שמותיהם ועעיקר קורותיהם של למעלה מ-1000 רבנים וחכמים מהדורות שלפניו, ובחלקו השני של הספר – רשימה של אלפים מספריהם. אחרי כתיבת ספר זה, הוסיף לו רבנו תוספות בשם "וועד לחכמים" ו"זעיר שם".

בדורנו  נאגדו חיבוריו של רבנו לכ-40 כרכים הכוללים בתוכם יחד ספרים, קונטרסים וכתבים נוספים יחד.

פטירתו

בהיות רבנו כבן 83, גברו עליו מחושיו שליווהו שנים ארוכות, והוא נפל למשכב. לאחר חודשיים, בליל שבת פרשת זכור – י"א באדר תקס"ו, עלתה נשמתו הטהורה של רבנו השמיימה, והוא הובא למנוחת עולמים במוצאי אותה שבת בליוורנו. רבי חיים אבולעפיה היה באותה עת בשליחות בליוורנו, והוא הספיד את רבנו בהלוייתו.

באותה שנה גזרו רבני קהילות שונות שלא לחגוג את משתה הפורים ברבים כי היו אלו עיצומם של שבעת ימי אבל רבנו, שבהם בכל מקום נשאו הרבנים הספדים.

במלאת השלושים, נכתב על מצבתו של רבנו:

"מופת הדור גדול מנביא
אוי כבה נר מערבי
לחש ונהי גדול עצבי…
מצבת קבורת איש אלוקים קדוש, מופת הדור והדרו המקובל האלוקי מרביץ תורה בישראל חסיד והעניו…"

רבנו הותיר אחריו ממשיכי דרך – מתלמידיו היו גדולי עולם, ומילדיו שהלכו בדרכו. אמנם הבכרו שבבניו נפטר עוד בחייו, אך גם מהם המשיכה השושלת המפוארת של בית אזולאי.

כ-150 שנה לאחר פטירת רבנו, העלה רופא יהודי מאיטליה את ארונו של רבנו אל ארץ ישראל. משלחת של רבנים בהם ה"בבא חאקי" – רבי יצחק אבוחצירא והרב לניאדו ועוד – יצאו אל נמל התעופה והביאו את רבנו לקבורה באדמת ארץ הקודש בלוויה שנערכה בירושלים ביום כ' באייר תש"ך.

מורשתו בידינו

אמר אבינו מו"ר יורם אברג'ל זיע"א באחד משיעוריו כך:
"מצינו למרן החיד"א בספרו "עבודת הקודש", שסידר להוסיף על השש זכירות שצריכים לזכור בכל יום עוד ארבע זכירות נוספות, והראשונה שבהם היא: "עמי זכור נא מה יעץ בלק… למען דעת צדקות ה'".

משום שזכירה זו בה האדם זוכר את החסדים העצומים והניסים המופלאים שה' עשה ועושה עימו בכל עת – היא היסוד לכל עלייתו הרוחנית.

ככל שהאדם מרבה להכיר בטובות המרובות שהבורא עושה עימו בכל רגע ומודה לו על כך מעומק הלב, כך גם הקב"ה משפיע לו מן השמים יותר ויותר שפע של טובה וברכה. ומקובלנו מפי צדיקי עליון, אשר רוב ככל הייסורים הבאים על האדם הם על כך שהוא שוכח להודות לבוראו על ימי השלווה שהוא נותן לו, ועל כן באים עליו ייסורים לעוררו על כך.

ולכן עלינו תמיד לזכור את הטובות המרובות שה' יתברך עשה ועושה עימנו בכל עת ובכל שעה, ולהודות לו על כך מעומק הלב, ועל ידי כן הקב"ה ישפיע עלינו כל טוב בגשמיות וברוחניות."