ראשית דרכו

בעיירה קז'ימייז' שבסביבות העיר קרקא שבפולין, שכן ביתם של הרב יהודה ורעייתו הרבנית גיטל. הרב והרבנית היו שניהם נצר למשפחות נישאות: רבי יהודה, היה מצאצאי רבי יהודה החסיד בעל ה"ספר חסידים" המיוחס עד דוד המלך, והרבנית גיטל– הייתה קרובת משפחתו של הגאון הקדוש רבי יהודה בן בצלאל ליווא– המהר"ל מפראג.

אל תוך בית נעלה הזה נולד מורנו הרב רבי שמואל אליעזר – המהרש"א, שלימים גדל והיה לאחד מגדולי האחרונים שתורתו היא חלק בלתי נפרד מלימוד הגמרא בכל הדורות.

כבר מילדותו נודע רבנו כעילוי וכגאון. בהיותו נער החל ללמוד בישיבתו של רבי משה איסרליש –הרמ"א, שהיה גדול הפוסקים האשכנזים בהגהות שחיבר על ה"שולחן ערוך".

עד מהרה נודע רבנו בשם ה"עילוי מקרקא". מספרים שרבנו היה נער כה יפה תואר, עד ששועי ארץ נוכריים היו מגיעים לראות ביופיו. מחשש לעין רעה, החל לגדל את שערות ראשו פרא. ידוע הסיפור על כך שברוב שקידתו בתורה לילות כימים, נהג לקשור את שערות ראשו הארוכות אל התקרה, וכאשר היה נרדם בלימודו וראשו נשמט, מיד נעור משנתו והמשיך ללמוד על אף עייפותו.

סולם העלייה

כשהגיע רבנו לפרקו, הזדמנו אל העיר אלמנה צדקת בשם איידל היילפרין וביתה. הרבנית איידל, שיש הסבורים שהייתה אלמנת רבי משה אשכנזי – היילפרין בעל ה"זכרון משה" מבריסק, שמעה את שמעו של העילוי הצעיר, וחפצה בו כחתן לביתה דבורה.

הרבנית הבטיחה לפרנס את החתן כל ימיה, ורבנו נשא את הרבנית דבורה לאישה. לאחר נישואיהם, עבר רבנו עם רעייתו לעירה של חמותו – פוזנא. מכספה של הרבנית איידל הקים ישיבה גדולה בשם "החבורה הקדושה", והרבנית מימנה את כל צרכיה של הישיבה במסירות עד שהייתה כאם שנייה לרבנו.

זכתה אישה גדולה זו ושמה היה לשם משפחתו של חתנה – ומאז נקרא רבנו בפי כל: רבי שמואל איידל'ס.

במשך שנים הרביץ רבנו את תורתו בתלמידיו מתוך קדושה וטהרה. במהלך שנים אלו נולדו לרבנו ולרעייתו הרבנית דבורה חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות.

בינתיים הלך שמו של רבנו ונודע לפניו כאחד מגדולי דורו. הוא נקרא להצטרף ל"וועד ארבע הארצות" בירוסלב, ושמו חתום עם יתר הרבנים על תקנות שנתקנו לתועלת כלל הציבור.

לאחר שני עשורים של החזקת תורה,בשנת ה'שס"ח, הלכה הרבנית לעולמה, ובאין תומך – נסגרה הישיבה.

על כס הרבנות

כעת היה על רבנו לשאת את עול הפרנסה, והוא נאות לקבל את משרת הרבנות בעיר חעלם. לאחר כ-6 שנים, בלובלין נפטר לבית עולמו רבי מאיר שפירא -המהר"ם מלובלין, ורבנו נקרא לרשת את מקומו ברבנות ובדיינות בעיר לובלין. לאחר מכן במשך תקופה קצרה כיהן רבנו כרב העיר טיקטין, עד שכאשר היה רבנו כבן 70 שנה, נקרא לכהן כרב וראש ישיבה בעיר אוסטראה.

העיר אוסטראה הייתה בתקופה זו מלאה בתלמידי חכמים, עד שתושביה היהודיים כינו אותה "אות תורה" בדומה לשמה. ברבות הימים כונתה העיר "עיר המהרש"א", ועד היום ניצב בה בית הכנסת המהרש"א.

בשבתו על כס הרבנות, הנהיג רבנו את קהלו ביד רמה. הוא היה נושא שיחות המשבחות את עסק התורה ומעודדות את הלומדים שלא לבטל תורה. עם זאת, נהג רבנו לומר לאבות שבניהם לא הצליחו בלימוד התורה, שילמדו אותם עבודה לבל ילכו בטל. בהנהגתו, לא חת רבנו מפני בעלי השררה והעשירים שרכשו לעצמם כבוד בממון, וסירב אף לברך ב"מי שבירך" מי שהשיג את כספו שלא ביושר.

לצד תקיפות זו, נהג רבנו בחסד לכל נצרך – ביתו היה פתוח בפני אורחים ונזקקים, כשבני הבית דואגים אף להאכיל ולהשקות את כל הנצרך. על דלת ביתו חקק את הפסוק – "בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתחנו".

אף הגויים כיבדו והעריכו את רבנו והחשיבוהו לאיש קדוש ומחולל נפלאות.

ספריו

חידושיו הראשונים של רבנו התפרסמו כבר בהיותו רב צעיר – עוד בשנות הישיבה בפוזנא, ונקראו בשם "זכרון דברים" – "חידושים שנתחדשו בחבורה קדושה שבק"ק פוזנה".

אך חיבוריו הנודעים ביותר הם חידושיו על הש"ס: "חידושי הלכות" ו"חידושי אגדות". רבנו חיבר את חידושיו על דברי התוספות, ומעט גם על דברי הגמרא ורש"י, על הלכה ואגדות חז"ל שבתלמוד בבלי.

בימינו, ברוב מהדורות הש"ס משובצים שני פירושיו של רבנו, יחד עם פירוש מהר"ם ופירוש מהרש"ל. בחלק מהמהדורות משולב גם פירוש "מהדורא בתרא", אותו חיבר חתנו של רבנו.

על פירושו של רבנו נכתבו בדורות הבאים עוד מספר פירושים, שהבולט מביניהם הוא "קרני רא"ם", וגם הוא משובץ בחלק ממהדורות הש"ס.

מלבד חיבור עצום זה, נותרו בידינו גם פיוטים שחיבר: "אל אלוקי דלפה עיני" ו"סליחה לזכרון קדושי ורשה".

פירושו של רבנו על הגמרא הפך לכלי יסוד בלימוד ש"ס, כך במשך כ-400 שנים. באיגרות שכתב מרן ה"חזון אי"ש", רבי אברהם ישעיהו קרליץ זיע"א, כתב שראוי ללמוד מהרש"א כחלק עיקרי בלימוד. במקביל, באותן שנים בישיבות צפון אפריקה הנהיגו לימוד מהרש"א כולו, ורבי עזרא עטייה זיע"א הורה כך גם בישיבת פורת יוסף בירושלים.

בא השמש

לאחר קרוב ל-80 שנים של תורה, קדושה וגדלות עצומה, נאסף רבנו אל עמיו במוצאי שבת קודש אור ל-ה' בכסליו ה'שצ"ב, ונטמן ביום ראשון בבית העלמין של עירו אוסטראה.

בספר "כוכבי אור" מספר רבי נחמן מברסלב זיע"א סיפור נורא על מהלך הלווייתו של רבנו:

בימים אלו עת נפטר רבנו, חייבו השלטונות שכל הלוויות אל בית הקברות היהודי – יעברו בסמוך לבית התפילה הנוצרי. תמיד כשעברו היהודים עם מתיהם בדרך זו, ספגו ביזיונות מצד האספסוף הנוצרי, ולא פעם אף מהצקות והכאות.

משהתכוננו היהודים ללוות את רבנו בדרכו האחרונה, חששו ממה שייעשה בעוברם בסמוך לכנסייה, והניחו על מיטת הנפטר את ספריו הקדושים.

והנה באורח נס כשעברה הלוויה ליד בית התפילה– התרומם לפתע רבנו הנפטר ממשכבו, נטל בידו את ספריו והחל לדפדף בהם. הקהל עצר מלכת ואימה אחזה אותו, כשלנגד עיניהם החל הבניין המשוקץ לשקוע אדמה עוד ועוד עד שנעלם מעל פני השטח. או אז עצם רבנו את עיניו וחזר לתכריכיו, שב להיות נפטר כשהיה, וההלוויה המשיכה בדרכה אל בית העלמין שם נטמן גופו הטהור.

בעיר אוסטראה נותר לא רק מקום מנוחתו של רבנו, אלא גם "בית הכנסת העתיק מהרש"א", שלאחר תהפוכות שעבר במשך השנים -כיום ניתן לבקר ולהתפלל בו.

אין ידוע האם המהרש"א הקים את בית הכנסת מראשיתו או רק הרחיב אותו – אך לכל הדעות במקום קדוש זה כתב חיבורו העצום.

כ-300 שנה לאחר פטירת רבנו, בשנת ה'תרצ"א, הוקמה בבית הכנסת שלו ישיבת אוסטראה בה למדו כ-140 תלמידים, והיא עמדה על מכונה עד לפלישת הרוסים במלחמת העולם השנייה.

הקומוניסטים שכבשו את העיר השתמשו בבית הכנסת כמחסן תרופות, ורק בעשור האחרון שב הבניין לידיים יהודיות והוא שופץ ונפתח מחדש לתפילה.

צאצאיו

מביתו של רבנו יצאו רבנים ותלמידי חכמים גדולים, הידועים שבהם אלו חתנו רבי משה מייזליש מבלומלא, בעל פירוש "מהדורא בתרא" שהוסיף על פירוש רבנו לש"ס, ונכדו של רבנו מבתו השנייה – בעל ה"מגלה עמוקות" – רבי נתן נטע שפירא בן רבי שלמה.

שמעו הולך

דורות רבים של תלמידי חכמים מכל העולם היהודי עמלים כחלק מסדר לימודם על דבריו של רבנו, ובמשך השנים הפליגו גדולי כל הדורות בשבחו ובשבח חיבורו.

בעל ה"מעיל צדקה", רבי יונה לנסדורפר שחי כמה עשרות שנים אחרי רבנו כתב לבניו אחריו: "דבריו עמוקים לעומקה של תורה, ומבלעדי רוח הקודש אי אפשר שיעשה האדם ספר בדומה לזה".

בדור שאחריו, העידו תלמידי הבעל שם טוב שהוא התבטא כך – "לו ידע העולם את גדולת המהרש"א – היו גוחנים ונושקים את עפר קברו".

בדומה לרבי יונה לנסדורפר, כתב רבי יוסף תאומים בעל ה"פרי מגדים": "כל דבריו ברוח הקודש נאמרו, ומי ייתן וכל חכמי ישראל בזמנינו יבינו דבריו הקדושים וטוב להם."

בדור לאחר מכן סיפר רבי נחמן מברסלב זיע"א ספורים נפלאים בגודל קדושת המהרש"א זיע"א וספריו הקדושים, ב"שיחת הר"ן" כתוב: "…שיש באיזה מאמר מהרְש"א …שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד…"

בהקדמהלספרו של רבי נתן תלמידו "ליקוטי הלכות"נכתב כך על רבינו המהרש"א: "וכל דבריו מיוסדים על אדני השכל ויסודות חזקים, וכל הרוחות שבעולם לא יניענו ולא יזיזנו ממקומו".מילים אלו מתארות את נחרצותו של רבנו בהבאת מקורות לחידושיו, כשפעמים רבות הוא כותב שדברי טועים התערבבו בדברי הראשונים שקדמוהו, כדוגמת רש"י הקדוש.

שנים רבות מאוחר יותר, קרוב יותר לדורנו אנו, כתב ה"חזון איש" על רבנו באיגרותיו: "מתנה טובה ניתנה על ידו לישראל, לזכות בו הדורות הבאים אחריו".

על מרן ה"חזון אי"ש" מספרים, שפעם התקרבה מהונגריה אל חופי ארץ הקודש אוניית מעפילים בלתי חוקית. היה זה בימי השלטון הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה, והאונייה צפויה הייתה להישלח בחזרה על עקבותיה אל ארץ מוצאה או אל האי קפריסין, בלא רשות לעגון בארץ ישראל.

העוסקים במלאכת העלייה שלחו שליחים אל ה"חזון אי"ש" שיעתיר בתפילה שיצלח מבצע הכניסה ארצה תחת אפם של הבריטים. מששמע מרן שמוצאם של העולים הוא מהונגריה, נענה ואמר –"בהונגריה לומדים גמרא עם מהרש"א, אם כן בטוח אני שהמהרש"א מתלווה איתם בנסיעתם, ובוודאי לא יארע להם שום מכשול!"

ולא היה הוא היחיד שראה בקדושתו של רבנו סגולה להינצל מצרה; באותן שנים חי בארץ הרב הקדוש רבי אהרן רוקח מבעלזא זיע"א. מסופר שפעם הגיע אל הרבי אברך שסבל מפחדים וחלומות ביעותים בלילות. הורה לו הרבי שישתדל ללמוד חידושי אגדות מהמהרש"א בטרם יעלה על יצועו, וכך עשה האברך, ונושע מפחדיו.

לאורו נלך

למרות היות רבנו בן תקופת האחרונים, פירושו לש"ס הוא כה יסודי עד שהוא נלמד כמקשה אחת עם דברי רש"י ובעלי התוספות – שחיו בתקופת הראשונים.

כאשר דיבר אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א בשיעוריו על לימוד הגמרא, תמיד הזכיר באותה נשימה גם את המהרש"א, כמקובל בכל הישיבות הקדושות בימינו.

באחת משיחותיו בה דיבר מורנו רבי יורם עלמצוות עשה של לימוד תורה,אמר:

"המצוות המעשיות יש בהם מעשה בפועל. אבל יש מצוות שהן לא מעשיות בפועל כמו לימוד תורה, בהם משתמשים בדיבור ובמחשבה, על ידי שמדברים בסוגיא וגם חושבים מהי הסברא הנכונה – האם אני אומר נכון?

ואיך האדם יכול לבדוק אם הוא הבין היטב את הסוגיא? אם לאחר שלמדת את דברי התוספות, אתה ניגש ללמוד את המהרש"א ואתה לא מבין כלום, סימן שהתוספות לא מובן, רש"י לא מובן, וגם הגמרא לא מובנת, לכן תתחיל ללמוד הכול מחדש.

החזון איש זצ"ל היה רגיל לומר שמי שלא הבין את דברי המהרש"א, סימן שגם לא הבין את דברי התוספות. ומכיוון שלא הבין את דברי התוספות, סימן שגם את דברי רש"י הוא לא הבין. ואם גם את רש"י הוא לא הבין, זאת אומרת שגם את הגמרא הוא לא הבין."