ראשית דרכו

בן נולד לרבי דוד פיינשטיין, רב העיירה אוזדה שברוסיה, בשנת תרנ"ה. היה זה ביום ז' באדר, יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו עליו השלום, לכן נקרא התינוק בישראל: משה.

רבי דוד היה צאצא של הגאון מוילנה, ורעייתו – הרבנית פייא גיטל – הייתה מצאצאי השל"ה הקדוש. מזרע תרשישים זה נולד רבנו משה פיינשטיין, ואכן, כבר מילדותו ניכר עליו שאינו ילד ככל הילדים, כי אם עדיו לגדולות. הוא מיעט להשתעשע בחברת בני גילו והרבה ללמוד תורה מפי אביו. מלבד התמדתו המופלאה, היה גם כוח כשרונו היה גדול ביותר, עד שבהיותו כבן 10 שנים שלט במסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא ושמו נודע לתהילה בכל האזור.

מספרים שפעם הגיעו לביתו מספר רבנים להיפגש עם אביו הרב, והנה משנכנס הנער לחדר – עמדו לקראתו תלמידי החכמים שנכחו באסיפה. משראה זאת אביו, היה הדבר למורת רוחו, באומרו שהם מקלקלים את חינוכו.

לאחר תקופה נקרא רבי דוד לכהן כרב בעיר סטארובין, והוא לשם עבר עם משפחתו.

סולם העלייה

זמן לא רב לאחר המעבר, נשלח רבנו אל הישיבה בסלוצק, אצל רבי איסר זלמן מלצר, בעל ה"אבן האזל". בישיבה למד אז חתנו של הרב מלצר – רבי אהרן קוטלר, שלימים היה בקשר מתמיד עם רבנו כשהיו שניהם ממנהיגי יהדות ארצות הברית.

בישיבה המשיך רבנו להתעלות בלימוד, ועד מהרה החלו לכנותו "העילוי מסטרואבין". בשנת תר"ע, כשהיה רבנו כבן 15 שנים, אסף אחד מרבני הישיבה, רבי פסח פרוסקין, כמה מטובי תלמידיו ורבנו בתוכם, ויחד עברו לעיר שקלוב – אמצ'יסלב, כדי להקים בה את "ישיבת קוברין".

כשהיה רבנו כבן 17 שנים, סמכו אותו אביו ורבו – רבי פסח לרבנות, בהיותו בקיא בכל הש"ס ומפרשיו, ובהיותו כבן 19 שנים – שלט גם בשולחן ערוך עם כל כליו, ואז החל לכתוב שו"ת בהלכה. באותה שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה באירופה, ורבנו שב אל משפחתו בסטארובין. בעת המלחמה, למד עם אביו ולימד נערים צעירים, עד שנפלה עליו גזירת הגיוס לצבא הרוסי.

רבנו נסע מהכא להתם בהשתדלותו להימלט מהגיזירה. משהגיע לראדין, קיבל את ברכתו של מרן ה"חפץ חיים", וזמן קצר לאחר מכן שב לעירו ואיום הגיוס סר ממנו.

על כס הרבנות

מעט לאחר תום מלחמת העולם, נפטר רבי דוד אביו של רבנו, ובינתיים – גם גזירת הגיוס בוטלה. רבנו מונה לרב קהילת אוזדה, והוא כבן 20 שנים בלבד, אפילו אינו נשוי. לאחר כ-5 שנים באוזדה, נקרא רבנו לכהן כאב"ד ורב בעיר לובן.

רק אז נשא רבנו אישה – את הרבנית סימא לבית קוסטנוביץ, ביתו של אחד מראשי הקהל בלובן. למעלה מ-15 שנה כיבן רבנו כרב בלובן, בהן הנהיג את הקהילה באומץ בזמן פרעות הקוזקים והצקות השלטון.

מסופר שפעם נעלו השלטונות את בתי הכנסת ומקווה הטהרה בלובן, אך רבנו לא העלה על דעתו להיכנע לגזירתם. לכן פנה לקבלן גוי, וביקש ממנו לבנות בריכת שחייה ליהודי העיר. בצמוד לבריכה הורה רבנו לחפור בור השקה כדת וכדין, אך את הפרט הזה לא טרח לפרסם לאוזני הנוכרים.

תוך זמן קצר הפכה הבריכה מבוקשת מאד על ידי יהודי כל הסביבה, והשלטונות היו מרוצים מהצלחתה. כך בזכות רבנו נשמרה הטהרה שנים ארוכות תחת שלטון הרשע הרוסי. משנאסרו בני משפחת רעייתו הרבנית ונאסר עליהם לשחוט שחיטה יהודית – מיהר רבנו ללמוד הלכות שחיטה, ובחשאי המשיך לספק לבני העיר בשר כשר.

גם בענייני משפחתו הפרטיים לא ישב רבנו על זרי הדפנה – בנו הבכור נפטר בהיותו תינוק, וכמנהיג הקהילה – נקרא לא פעם לחקירות ארוכות ומתישות בידי המשטרה החשאית. כל העת לא פסק רבנו מלשקוד על התורה ולכתוב את חידושיו, וכדי להבטיח את שלומם – שלח דפים דפים מכתביו בדואר לקרוביו בארצות הברית.

משגדלו בנותיו של רבנו – הוכרחו להגיע ללמוד בבית הספר הממלכתי, ובאותה תקופה הקומוניסטים החריפו את מאמציהם להדיח את רבנו ממשרת רבנותו, הם איימו עליו באיומים שונים וגירשוהו מביתו.

בשלב זה השתדלו מכריו של רבנו מעבר לים לסדר לו אשרות כניסה לארצות הברית, עד שבסוף שנת תרצ"ו יצא רבנו עם כל משפחתו לדרך, בעוזבם את עירם ואצם. בדרכם עברו בריגה שבלטביה, שם הגיעו למקום אכסנייתו של רבנו שליחים מקהילת דווינסק בבקשה שיבוא לכהן כרבם. אך רבנו כבר היה נחוש בדעתו לעזוב, והוא המשיך בדרכו. לאחר כחמישה חודשים הגיע לבסוף עם משפחתו לארצות הברית, כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה.

גם מעבר לים הלך שמו של רבנו לפניו, וזמן קצר לאחר הגיעו כבר נקרא לעמוד בראש ישיבה בעיר קליבלנד שבאוהיו. רבנו נענה להצעה, אך לאחר מספר חודשים נסגרה הישיבה משנפטר מייסדה, ורבנו נקרא לישיבת "תפארת ירושלים" בניו יורק.

מאז גר רבנו בניו יורק, ועמד בראש הישיבה על סוף ימיו. בענוותנותו – נהג רבנו להשיב ממשכורתו את דמי הארוחות שסעד בישיבה, ואף העביר לישיבה סכומי כסף גדולים שהעבירו אליו נדיבים כתרומה עבורו. קרוב ל-50 שנה עמד רבנו בראש הישיבה, כאשר הוא מעורב בחיי תלמידיו, אוהבם באופן אישי ודואג לכל מחסורם ברוח ובגשם.

לצד עמידתו בראש הישיבה, אט אט הפך רבנו למנהיג הציבור כולו. מכל מקום הגיעו אליו עם שאלות בהנהגה ובהלכה, כאשר רבנו פוסק בנחישות בדרכו המדויקת לפי גדרי ההלכה, ואינו שת ליבו למתנגדים אשר לעיתים קמו לפסקיו, בסברם שרבנו מיקל ומתיר בניגוד להלכה שבידם.

לדוגמה, רבנו בדק ומצא שהפיקוח על החליבה לפי חוקי המדינה הינו קפדן למדי, באופן שאין אפשרות לערב חלב בהמה שאינה טהורה בחלב הפרות. על כן התיר רבנו לבני מדינתו לשתות חלב עכו"ם, על אף שהיו שקמו וטענו שזוהי פריצת גדר במסורת הכשרות.

בני משפחתו של רבנו העידו על שקידתו העצומה של רבנו – שהיה מסיים את הש"ס אחת לשנה, לומד נ"ך ופרשת שבוע מדי יום, ובענייני הלכה – העידו שלמד את הספר "פרי מגדים" על ה"שולחן ערוך" כ-150 פעם. אם כן, לא לפלא הדבר שהיה רבנו בעל שליטה כה עמוקה בכל תחומי ההלכה.

רבי ראובן פיינשטיין, בנו של רבנו, סיפר שפעם שמע מיהודי אחד דבר הלכה מרבנו, אשר לא נשמע במחוזותינו: אותו יהודי טען שהדבק בו מודבקות המעטפות הינו טרף, ואילו הדבק שעל הבולים הוא כשר. ומניין? מכיוון שראו שרבנו מלחלח בלשונו את הבול, אך בבואו לסגור את המעטפה – הוא מרטיב את אצבעו ועימה מרטיב את הדבק שעל גבי המעטפה.

מיד הפיס רבי ראובן את דעתו של האיש – רבנו נהג כך רק מכיוון שקצותיה של המעטפה חדים ועלולים לפצוע את לשונו אם יעביר אותה על הנייר…

מלבד היותו של רבנו פוסק עצום ותלמיד חכם מופלג, אינסוף מעשים מלמדים שהיה רבנו זהיר עד מאד במצוות שבין אדם לחברו, והיה נעים הליכות לסמל ולמופת.

מסופר שפעם העניק רבנו ברכה לאישה הרה אשר הרופאים חששו לשלומו של התינוק, אך בכך לא סיים את תפקידו – אלא לאחר שנה מביקורה, טרח רבנו וטלפן אל בית המשפחה לדרוש בשלום התינוק. ולאחל לו 'יום הולדת שמח'.

וכה רבות הן העדויות על מאור פניו של רבנו, איך בהולכו ברחובה של עיר ברך את החולפים על פניו לשלום. פעם עצר את רבנו בדרכו נער צעיר ובידו מצלמה, וביקש לצלם את רבנו שוב ושוב עד לשביעות רצנו המלאה. מלווהו של רבנו רצה לנזוף בנער ולהרחיקו, אבל רבנו עצר בעדו, בראותו איזו שמחה גורם הדבר לנער.

כך הקדים רבנו שלום לכל אחד, רב כאיש פשוט, למרוץ היותו אחד מגדולי הדור. רבנו היה בקשרים של חיבה וידיות עם כל מנהיגי הציבור בארצות הברית – הרבי מלובאביץ' ואדמו"רי חסידויות אחרות בארצות הברית, רבי יעקב קמינצקי – ראש ישיבת "תורה ודעת" בניו יורק, וכמובן עם ידידו מנוער – רבי אהרן קוטלר זצוק"ל.

בלילה מושלג אחד חגג זבולון שוורצמן, נכדו של רבי אהרן, את בר המצווה שלו בלייקווד. למרות מזג האוויר הקשה, דחק רבנו בבנו שהיה אז נהג חדש – להסיעו לאירוע. הוא אמר שהוא חייב זאת לרעבצען – הרבנית, רעייתו של רבי אהרן, על כל הימים שאירחוהו בביתם בצעירותו.

כשהיה רבנו קרוב לגיל 70, בשנת תשכ"ג, נפטר רבי אהרן קוטלר שהיה ראש מועצת גדולי התורה. רבנו מונה ליורשו, ובמקביל – לנשיא "החינוך העצמאי" בארץ הקודש.

כשחזר רבנו מ"הכנסייה הגדולה" של אגודת ישראל בארץ הקודש, החל לעסוק בהקמת ישיבה נוספת – כסניף לישיבתו "תפארת ירושלים" – בסטייטן איילנד. בראש ישיבה זו עומד בנו, רבי ראובן, ורבנו נהג לבוא ולשהות בה בימים הנוראים ובחג השבועות, בנוסף לשיעורים שבועיים אותם נשא במשך תקופה.

בשנת תשכ"ט התמנה רבנו לנשיא אגודת הרבנים בארצות הברית, ומתוקף תפקידו החל פועל לשמירת טוהר החינוך וקדושת המחנה. באותן שנים התפתחו ביתר שאת הקהילות הרפורמית והקונסרבטיבית בארה"ב, ורבנו יצא בכל עוזו נגדם, לבל יתקבלו אלו בקהילות ישראל עם כל המכשולות הכרוכים בדבר. כך לדוגמה פסק רבנו שאין יוצאים חובה בברכתו של יהודי רפורמי – מכיוון שהם כופרים בתורה, ואין לענות להם אמן.

רבנו אסר להתפלל בבית כנסת רפורמי, אף שלא עימם, אסר להיקבר בבית עלמין רפורמי, אסר ליטול מהם תרומות להקמת מקווה כדי שלא ישתמשו בו לגיוריהם הפיקטיביים. רבנו פסק שנישואין אצל ראביי רפורמי אינם חלים, גיור רפורמי אינו חל, ומשגיח כשרות רפורמי – מאכליו אינם כשרים.

מלבד פסקיו ותקנותיו, רבנו הקפיד שלא לכנות את רבני הרפורמים בתאר "רב", אלא רק "רבאיי", על מנת שלא לתת תוקף למשרתם הדתית.

ב"שנת החינוך" של הרבי מלובאביץ', שנת תשל"ו, צירף רבנו את מכתבו בו כתב: "…הנני מצטרף לקריאתו" – של הרבי – "וכוונתי בזה, שכל אחד מחויב להשתדל שכל ילד וילדה מבני ישראל שעדיין אינם מקבלים חינוך כשר יכנסו למוסדות הכשרים, לתלמודי תורה וישיבות על טהרת הקודש".

ספריו

לאורך כל חייו, החל משנות רבנותו בעיירה הקטנה באירופה ועד לאחרית ימיו כגדול הדור בניו יורק, תמיד עסק רבנו בכתיבה. במשך שעות ארוכות היה יושב וכותב ברציפות ללא צורך בהפוגה, ובלא להיות מופרע מהסחות דעת כלשהן. כאשר נכנסו אליו אנשים היה עונה להם במאור פניו הנודע, ומיד בצאתם אוחז בעטו וממשיך כאילו לא הופסק ממלאכתו כלל.

במשך השנים ענה רבנו לפניות מכל רחבי העולם – מפשוטי ארץ ומרבנים, ואת כל תשובותיו סיכם בספר העצום שו"ת "אגרות משה". בשו"ת זה נלמדות הלכות רבות שהתחדשו בעידן המדע והטכנולוגיה, בענייני רפואה מתקדמת וכל צורכי השעה של אותה העת. שבעה כרכים הדפיס רבנו בחייו, ושני כרכים נוספים הדפיסו חתנו ונכדו מאוחר יותר.

רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל, מחבר הספרים "משמר הלוי", כתב כך על הספרים "אגרות משה": "התאריכים הם ה"ספר מוסר" הכי גדול… כמעט בכל תשובה שבספר "אגרות משה" כתוב תאריך, שם אין תאריך אחד בשנה שמופקע מלכתוב בו תשובות…
אם זה התשובה הענקית המפורסמת ב'אגרות משה' המשתרעת על כשלשה עשר עמודים של הספר על העירובין בברוקלין ומנהטן – בניו יורק הדנה אם אפשר לעשות שם עירוב או שאי אפשר לעשות.

כשמתחילים ללמוד את התשובה נוטים להבין שהוא התחיל בערב חג השבועות וגמר לפחות בערב חג הסוכות… זה להתחיל מעצם הסוגיא, מהראשונים ומהרמב"ם, ולבאר את העניינים באריכות עד שמגיע להלכה, זו עבודה של כמה חודשים…

אינני מדבר על שצריך לחשוב את כל זה, ולחדש את כל זה, שזה בעצמו לוקח זמן רב. אבל עוד להספיק לכתוב את כל זה?!… ולכן כשראיתי את התשובה, הייתי בטוח שבסוף התשובה שהחלה כאמור בערב חג השבועות, יהיה כתוב "השלמתי בערב חג הסוכות", או "השלמתי בערב חג הפסח", ובסוף התשובה הוא מסיים וזה לשונו: 'והנני ידידו מוקירו בלב ונפש ומברכו בחג שמח ובקבלת תורה בלב שלם ולזכות בחג הבע"ל לקיים מצות ראיה חגיגה ושמחה בבית הבחירה שיבנה במהרה ע"י גוא"צ'"

לאחר השלמ ת הסדרה, הדפיסו צאצאיו של רבנו את הכרך החותם – "יד משה", ובו מפתחות לכל  השו"ת.

על הש"ס, כתב רבנו את חידושיו בסדרה המופלאה "דברות משה". בחיבורו סיכם את כל שיעוריו בישיבה, ועדות נוראה העיד רבי ראובן פיינשטיין – פעם נסע רבנו ברכבת, בהיותו מהגר טרי בארצות הברית. והנה תקפו אותו שני בריונים, היכוהו וחטפו מידיו את אוצרו: כתב יד משמעותי מהספר "דברות משה". אך רבנו לא נתן לעמלו לרדת לטמיון, ובשנים הבאות שכתב את חיבורו מהתחלה, והלא הוא זה אשר נמצא בידינו.

כל אלו הוציא רבנו לאור בחייו, ואילו צאצאיו ותלמידיו ערכו וסידרו מכתביו ומסיכומי דבריו עוד ספרים רבים: הספר "דרש משה" בענייני דרוש ואגדה, הסדרה "קול רם" – בה חידושיו על התורה והמועדים, הסדרה "מסורת משה" שבה ליקטו מפסקיו והנהגותיו של רבנו על פי עדויות סובביו ובני משפחתו, הספרים "שו"ת יד משה", "בדי משה", "טהרת משה", "דרכי משה", ו"הגדה של פסח" משולחנו של רבנו, הנקראת בשם "ויגד משה".

פטירתו

בהגיע רבנו לגיל גבורות, כבר לא היה מצב בריאות שפיר, והוא הלך ונחלש מיום ליום. בשנת תשמ"ב עבר רבנו ניתוח להשתלת קוצב לב, ומאז היה מרותק למיטתו כמעט כל העת. אנשים מן החוץ כמעט ולא זכו להיכנס לביתו, ורק קרוביו ובני ביתו התפללו במניין יום יום לצידו.

בשנת תשמ"ה הידרדר מצבו של רבנו אף יותר, והוא כבר אושפז לפרקים בבית החולים. בערב פורים תשמ"ו הובהל רבנו בפעם האחרונה לבית החולים, ושם ביום י"ג באדר – תענית אסתר, עלתה נשמתו הטהורה השמיימה והוא כבן 90 שנים.

על שהיה זה יום חג הפורים, רבבות אנשים הגיעו להיכל ישיבת "תפארת ירושלים" בו הוצב ארונו של רבנו, וחלקו לו כבוד אחרון בטרם ייצא מסע הלווייתו לארץ הקודש. במוצאי יום הפורים הוטס הארון ארצה, ושם התקבצו מאות אלפי מלווים מכל הארץ והעולם ללוות את רבנו למנוחות.

מרן הרב אלעזר מנחם שך, רבי יצחק יעקב וייס אב"ד העדה החרדית, הרב יהודה צדקה, רבי מיכ'ל פיינשטיין ורבי דוד פוברסקי זצ"ל נשאו הספד לרבנו. רבנו לא השאיר בחייו הוראה היכן ברצונו להיטמן, מכיוון שציפה בכל יום לביאת משיח צדקנו. על דעת המשפחה, נטמן גופו הטהור בחלקת הרבנים בהר המנוחות בירושלים, בסמוך לציונו של רבי אהרן רוקח מבעלזא.

כל העולם היהודי שרוי היה באבל. תלמידו של מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל סיפר שרבו קרע את בגדו מששמע על פטירת רבנו, באומרו שרבנו הוא גדול הדור, ואין הוא מכירו ממכתב אחד או שניים שפעם התכתב עימו, אלא די לו לקרוא את הספר "אגרות משה" ולדעת שזהו גדול הדור ולהתאבל עליו כדיו "שקורעין על החכם" (שולחן ערוך).

רבנו הותיר אחריו את שני בניו רבי דוד ורבי ראובן שהמשיכו דרכו בשתי הישיבות "תפארת ירושלים" במנהטן ובסטטיטן איילנד, ואת שתי בנותיו.

בתו האחת פייגא גיטל התאלמנה בצעירותה מבעלה רבי אליהו משה שיסגל זצ"ל שהיה ר"מ אצל רבי אהרן קוטלר והיה תלמיד חכם וצדיק גדול, ובתו השנייה שפרה טנדלר – בעלה היה רב במונסי.

מורשתו בידינו

באחד משיעוריוף סיפר סיפר מו"ר אבינו רבי יורם אברג'ל זיע"א סיפור נפלא ולקחו בצידו, אודות רבנו משה פיינשטיין זצ"ל:

"לא ניתן לשער אילו נזקים יכולה לגרום פליטת פה בעלמא. כדוגמא לכך, מספרים שבוקר אחד הגיע גביר אחד מפורסם, שהיה גם ירא שמים, לביתו של גדול הפוסקים בארצות הברית ר' משה פיינשטיין זצ"ל כדי להימלך בדעתו הקדושה – דעת תורה – על ענין חשוב שעמד אז על הפרק.

באותה הזדמנות הבחין הגביר שעל שולחנו של הרב מונחים שני קנקני חלב של שתי חברות שונות. הרב נטל קנקן חלב אחד מבין השניים וחזר והניחו על השולחן, ואחר כך נטל את קנקן החלב השני ומזג ממנו לתוך כוס הקפה שהייתה מונחת לפניו. ממעשה זה מיהר הגביר להסיק מסקנה: 'הרב מיאן לשתות מהחלב של אותה חברה משום שאינו סומך על ההכשר שלהם.

הגביר סיפר לרעיו את שראו עיניו ומה שהסיק מכך. דבריו עשו רושם רב ומיהרו להתגלגל מפה לאוזן, וככדור שלג המתגלגל ומתעבה, אף הם הלכו והתעבו עד שנהפכו לפסק מוצק שאין עליו חולק: פוסק הדור ר' משה פיינשטיין פוסל את מוצרי החלב של חברה פלונית!

ה"פסק" החדש עורר הד עצום בקרב ציבור יראי ה' שדעת הפוסק הגדול הייתה חשובה בעיניהם, וכולם משכו את ידיהם מקניית מוצרי החלב של אותה חברה. כיון שהיה מדובר באלפי אנשים שסרו למשמעתו ולפסקיו של ר' משה פיינשטיין, הדבר גרם נזק כספי עצום לאותה חברה.

בעקבות זאת מיהרו ראשי החברה לסור לביתו של הרב לברר על מה ולמה לא נוחה דעתו הקדושה ממוצריהם. אלא שלהפתעתם הרבה, בדיוק כשנכנסו לחדרו של הרב מצאוהו לוגם בעונג רב חלב שמיוצר בחברתם. הם סיפרו לרב על מה שהתפרסם בשמו כנגדם, והרב כמובן הכחיש זאת מכל וכל כיון שדברים אלו מעולם לא יצאו מפיו, ועל אתר הצביע להם על קנקן החלב הניצב על שולחנו.

הדברים נבדקו בשורשם והתברר שהגביר הנ"ל הוא אחראי הראשון לפרסום זה. הגביר נקרא בדחיפות לביתו של הרב ונשאל על סמך מה פרסם מה שפרסם. 'הלא במו עיני ראיתי שהרב הרים את קנקנן החלב המיוצר על ידי אותה חברה והניחו בחזרה, והשתמש בקנקן החלב של החברה השנייה, ומכך הסקתי שהרב אינו סומך על ההכשר של החברה הראשונה', השיב הגביר בפשטות.

רק אז הבין הרב את הטעות שנפלה וגרמה לכל הסער הזה. הרב הסביר לגביר בנוכחות ראשי אותה חברה שכאשר הרים את קנקן החלב הראשון הבחין שהוא ריק ולכן הניחו בחזרה והשתמש בקנקן השני, ולא מפני שיש דופי כלשהו בהכשר של החברה הראשונה. באותו מעמד כתב הרב מכתב ברור שסומך הוא את ידיו על מוצרי החלב של אותה חברה ואין בהם כל חשש, ופרסמו את מכתבו בכל העיתונים המקומיים החשובים – ותשקוט הארץ.

לצערנו הנוהג שבעולם כעת הוא, שכאשר נתפס מישהו על מעשה בלתי רצוי שעשה, מיד מפרסמים בכל כדור הארץ את שמו, את מקום מגוריו, מה בדיוק ממדי הפשע שעשה, כמה פעמים הוא חזר עליו וכו', וחוזרים על כך שוב ושוב בכל מהדורות החדשות ובכל כלי התקשורת למיניהם, ובמשך כמה שבועות, חודשים ולפעמים אפילו שנים, שופכים את דמו ומשפילים אותו עד עפר. צריך לדעת שאין שום היתר בעולם לעשות זאת. גם אם אדם חטא ולפי שורת הדין ראוי להענישו במלוא חומרת הדין, עדיין אין שום היתר לפרסם את קלונו ברבים ולשפוך את דמו, ומי שעושה זאת גדול עוונו מנשוא.

לכן מה יעשה אדם חכם – בכל בוקר מחדש יקבל על עצמו לשמור היטב על לשונו ולא לדבר לשון הרע ורכילות על שום אדם מעם ישראל. וכל מי שמקבל על עצמו בכל בוקר לשמור היטב על לשונו, אלפי מלאכי השרת נצבים סביבו לשמור אותו מכל רע."