י"ט בשבט ה'תקמ"ז – יז בשבט תרכח, 7 בפברואר 1787 – 10 בפברואר 1868

ראשית דרכו

החיים היהודים בטורקיה שבמאה ה-17 היו עשירים: היו בה שש עדות יהודיות, וחיו בה תלמידי חכמים עצומים כמו רבי חיים בנבנישתי, רבי שלמה אלגזי, רבי חיים אבולעפיה, רבי יצחק רפפורט בעל ה"בתי כהונה", רבי יצחק נוניס בעל "שער המלך", ועוד רבים.

בשנת ה'תקמ"ז, לפני כ-230 שנה, נולד בן לרבי יעקב פלאצ'י ורעייתו הרבנית קאלי קאדין, ונקרא שמו בישראל: חיים. לימים היה הבן לאחד מפארי עמנו: רבנו חיים פלאג'י זיע"א.

מראשית דרכו גדל רבנו על ברכי התורה, בבית אביו רבי יעקב שהיה תלמיד חכם גדול, ירא שמים עד מאד ובקי בתורה.

אימו, הרבנית קאלי, הייתה בתו של רבי יוסף רפאל חזן – ה'חק"ל' – בעל הספר "חקרי לב", שכיהן בסוף ימיו כ"ראשון לציון". מצעירותו היה רבי יעקב מקורב לחמיו העצום רבי יוסף רפאל, ומשנולד רבנו – דאג אביו לגדלו לתורה בצל סבו, כאשר הוא אחראי לכל מחסורו על מנת שיהיה פנוי לשקוד על התורה ללא הפרעות. וכך העיד עליו בנו: "…כי הוא היה מכניס ומוציא כדי שלא אתבטל מלימודי, ולא עוד אלא שכל ענין שהייתי גומר מלכתוב היה הוא מעתיק אותו, ורובי תורתי מרוב ספרי צדיק עתק, ויגל יעקב להעתיקם מידי אביר יעקב בשעשוע גדול". ועוד כתב – "כי כל הימים אמר אלי: בני, אתה עסוק בתורה, ואשימה עיני על המחיה ועל הכלכלה".

סולם העלייה

בצעירותו למד רבנו אצל רבי פנחס די שיגורה, ובישיבת "בית יעקב רבי" באיזמיר. בשנים אלו היה שקוע יומם ולילה בלימוד, עד שעלה והתעלה בידיעת התורה ושמו הלך לפניו כבחיר התלמידים.

בגיל 19 הגיע רבנו לפרקו, ורבי יצחק רבי שהיה ממחזיקי הישיבה, לקחו כחתן לבתו אסתרולה. ביתו של רבי יצחק היה בית של תורה וגדולה. רבי יצחק תמך בישיבה מכספו, ומבניו יצאו תלמידי חכמים עצומים – כבנו רבי משה רבי בעל ספר "הר המור", ומבתו אשת רבנו נולדו לו שלושה נכדים גדולים בתורה.

לאחר נישואיו המשיך רבנו ללמוד בישיבה, עד שבהיותו כבן 24 שנים בלבד, בשנת תקע"ג, קיבל הסמכה ל"חכם" מסבו רבי יוסף רפאל, שהלבישו בגלימה המיוחדת ל"חכם".

באותה שנה נפטר סבו מצד האב, רבי חיים שעל שמו נקרא, ושנה לאחר מכן – נפטרה אימו הרבנית קאלי. בספריו הזכיר רבנו בשבחה ובשבח רעייתו לא פעם.

למרות סמיכתו וגדלותו בתורה, במשך שנים לא נענה רבנו כשנקרא למשרות רבנות שונות, מפני כבוד אביו – הוא לא רצה להיות כתלמיד המורה הלכה בפני רבו.

על כס

בשנת תקפ"ח, כשהיה רבנו כבן 40 שנה, נפטר אביו רבי יעקב. רבנו כתב עליו בספר "חלקם בחיים" כך: "והוא היה גיבור חיל במלחמתה של תורה, חתנא דבי נשיאה, וקיים גדולה שמושה, אשר יצק מים על ידו של רבינו הגדול, מר חמיו, הוא הגאון מרן זקני זלה"ה, וגדולים חקרי לב, כמאן דמנח בכיסתיה, בכל מקום ששואלין אותו בקי בהם, דולה ומשקה מתורת רבו. ועל הכל לא עבר עליו חצות, גם קיץ גם חורף, וישכם יעקב. והיה קורא בספר הזוהר הקדוש בהתלהבות גדול, ולפעמים היה נותן את קולו בבכי, והקול קול יעקב היה מעורר אותי לקום."

לאחר פטירת אביו, הואיל רבנו לקבל על עצמו משרת דיין באיזמיר, והוא מונה גם לראש ישיבת "בית יעקב" בה למד. מאז, החל רבנו לעסוק בצרכי ציבור, כפי שהעיד על עצמו: "…וכמו כן מבן ארבעים ומעלה, שאז נכנסתי להיות דין ושופט ומורה צדק ולהיטפל בצרכי רבים עד עצם היום הזה, כי עלה מדי שנה בשנה על הצבור הרבה מאד, כי אין רגע בלי פגע מבעלי דינים וצרכי צבור מהעיר עצמה וכל סביבותיה…"

מלבד בישיבת בית יעקב, נהג רבנו ללמוד גם בישיבת "בית הילל", שם עסק במשך שעות ארוכות בכתיבת עשרות ספריו. בישיבתו של סבו – ישיבת "עץ חיים" – היה רבנו מוסר שיעורים לתלמידים.

בימי תפקידו כדיין, נקרא רבנו פעמים רבות לשמש כבורר בסכסוכים ודינים, וידו הייתה רב לו בהשכנת שלום בין בעלי דינים בעיר. עוד שעות רבות עסק רבנו במענה לפניות מכל רחבי העולם היהודי – מארץ הקודש, מעיראק ומסוריה, מאוקראינה ומפולין, משוויץ ומצרפת. מספרים שלפני שענה רבנו תשובה בהלכה, היה אומר "לשם ייחוד" כדי לפסוק לשם שמים ושלא תצא תקלה תחת ידו.

מספר שנים מאוחר יותר, בשנת תקצ"ז, התמנה רבנו לראב"ד איזמיר, ועמד בראש בית דין של 45 דיינים, ובשנת תקצ"ח נפטרה רעייתו הרבנית אסתרולה. רבי רחמים ניסים יצחק, הבן הצעיר, ספד לה כך:

"שמן אחת מצלעותיו האשה שנתקדשה
עקרת הבית צנא דדובשא
אדונתי ועטרת ראשי אימא שלום
הרבנית המעטירה גם חסידה גזרת יהלום
מרת אסתרולה תנצב"ה…
היא האשה אשר הוכיח ה' טובה תוכחת
ייסורין של אהבה ואין נחת".

כשקם מאבלו, לא פסק רבנו מלפעול רבות לתועלת הציבור בעניין החינוך הטהור ובענייני רווחת העניים והנדכאים. הנהגותיו זו הנהיג בביתו תחילה – דלתו הייתה פתוחה להכניס אורחים במסירות כל העת, ולקבל לעזרה ועצה את כל הנזקק לכך.

מסופר שגם בעת שהיה רבנו צריך לאכול את ארוחתו, היה מסלק את צלחתו מלפניו אם הגיע אליו אדם, על מנת שלא יחוש שהוא מטריח את רבנו. כך לעיתים הייתה מתעכבת שעת סעודתו עוד ועוד ברבות הפונים, אך רבנו לא השיב פני אף אחד ריקם.

פעם אחת ישב וסעד את ארוחתו, ומשסיים, תמה – איך זה שבמשך הארוחה לא הגיע אף אדם? השיב לו בנו, שאמנם הגיעה אישה אחת עם שאלה בעניין כשרות, אבל הוא ביקש ממנה לבוא בפעם אחרת כי כעת הרב סועד.

שמע זאת רבנו ומיד קם ממקומו, נטל עימו את בנו ויצא אל ביתה של האישה. הוא מיהר כדי לענות על שאלתה ללא דיחוי, והורה לבנו לבקש את סליחתה שסגר את הדלת בפניה.

במסירות כזו נשא רבנו על שכמו את מצוקת דלת העם. באותן שנים תקפה מגפת הכולרה שוב ושוב ברחבי העולם, ואף באיזמיר לא ניקו ממנה. צרכי העם רבו, ורבנו לא חסך מאמץ מעצמו בעבורם.

בשנת ת"ר פעל רבנו לשיפוץ בית החולים היהודי הישן, שלא הספיק עבור יהודי העיר. לשם כך יצר קשרים עם הנדבנים הידועים הברון רוטשיל וסיר משה מונטיפיורי, ובסיועם הורחב בית החולים היהודי וכך נתן את המענה הראוי. באותה תקופה נשא קשר זה תועלת נוספת: בדמשק שבסוריה העלילו הנוצרים עלילת דם על נכבדי הקהילה היהודית, אסרו רבים ואף החלו להוציא מהם להורג. בעת שהגיע הדבר לידיעת העולם היהודי, נרתמו אישים מחוץ לדמשק בהם רבנו עם נגידים אלו, ויחד השפיעו על הסולטן הטורקי שהתערב למען הוצאת הצדק לאור, עד שסרה הסכנה מעל יהודי דמשק.

בשנת תר"א כילתה שריפה גדולה באיזמיר בתים רבים בקהילה היהודית, ואף עשרות מתוך חיבוריו של רבנו עלו באש. רבנו הצטער על כך רבות, אך ברבות השנים כתב מחדש חלק מהם. בשנת תר"ב נישא את אשתו השנייה – הרבנית וידא נהמא, ממשפחת רבנים נכבדת באיזמיר. לא נולדו לה ילדים, ואף היא כדרכו של בעלה הייתה מסורה לנזקקי עם ישראל וגידלה יתומים בביתה.

זהירותו של רבנו במצוות הייתה גם היא לשם דבר, כפי שניכר בהליכותיו ובפסקיו לרבים. לדוגמה, ידוע היה שרבנו מתפלל תפילה מיוחדת מידי ערב שבת שלא יצטרכו לעשות מלאכות עבור פיקוח נפש, ופסק נוסף ידוע – רבנו הורה שלא לעשן בימות השבוע כדי להימנע מצער בשבת כשלא יוכלו לעשן אלו הרגילים בכך.

החל משנת תרט"ו, כאשר מונה רבנו לתפקיד הרב הראשי של איזמיר ותוקף ניתן למשרתו מאת הסולטן, כתב כך: "וגם כי ניתוסף מנימוסי המלכות ירום הודה על ידי שנתן מממשלה להרב מורה צדק לחתם בגושפנקא דמלכא ירום הודו, ולהיות נישאן מבית המלכות, למרבה המשרה אחד ושנים כי נתרבה יותר על הציבור ועל המלכות בכמה עניינים ולבי דואג בקרבי על שאיני יכול לעסק בתורה כחפצי ורצוני".

כעת ברום תפקידו תיקן רבנו תקנות במספר תחומים לטובת יהודי העיר. במשך כל השנים נהג להוכיח את העשירים לשפר הנהגתם כלפי העניים – הוא גער באלו שביטלו את המנהג לתת צדקה בערב שבת, באלו שהעבידו קשות את עובדי המשק ואנשי השירות בבתיהם, ובאלו שהעלו את מחירי הבשר עד שמנעו אותו מפיהם של הדלים.

בעניין החינוך גם שם רבנו את ילדי העניים בראש מעייניו, ולא הסכים שמפאת עוניים יגדלו ללא תורה. לשם כך, תיקן שמס הבשר הגבוה אותו הרוויחו העשירים בהעלותם את המחירים, יוקדש למימון לימודיהם של ילדי העניים. לא כל עשירי העיר הרכינו ראש בפני תקנותיו, אך רבנו לא חת מפני איש והמשיך ביתר בפועלו. הוא הורה שאין להוציא ילד מתלמוד התורה לפני שלמד קריאה ותפילה, ושאין לבעלי המלאכה להעסיק נער עוזר כשולייה לפני שהנער סיים את "לימודי החובה" שלו כתקנת רבנו.

מלבד פעליו הרבים ללא לאות, נודע רבנו גם בקדושתו המופלגת אשר רוממה אות לדרגות נעלות – הוא עצמו מספר בספריו על גילויים משמים אותם קיבל בשנתו, ומספר פעמים אף עורר אנשים לשוב בתשובה בעקבות קטרוגים שחזה שיש עליהם, והם אכן ניצלו מאסון.

סיפור מופלא ידוע על חולה בעירו של רבנו אשר הרופאים נואשו מלרפאותו. כאשר נקרא רבנו לברכו ולהתפלל בעדו, הורה להם לערוך לו "פדיון הבן" מחדש אצל כהן מיוחס, והנה – חולה זה נרפא ועמד על רגליו עוד כ-20 שנה לאחר מכן.

עוד סיפור נורא מובא בספר "מעדני מלך" מפי מרן הרב עובדיה זצ"ל. פעם נקרא רבנו אל הפחה כדי להשיב לטענות כלשהן שהיו לו על הקהילה היהודית. רבנו החל לסנגר על אחיו, אך חמתו של המושל בערה והוא סטר לרבנו בעוצמה עד שאדמו פניו.

כשיצא רבנו מעימו, שאל אותו בנו מדוע פניו אדומות, אך רבנו שתק. אך לא עברו שלושה ימים ואותו פחה נפל ומת.

רבנו היה קשור בעבותות של מסירות ליהודי איזמיר, ואף כשחפץ לעלות ארצה כשהיה כבן 70 שנה, הפצירו בו אנשי העיר והוא נותר בטורקיה. אך חיבתו לארץ הקודש לא פחתה, והוא כתב את  ספרו "ארצות החיים" בדבר מעלתה. כאשר נעשו מאמצים לחזק את היישוב היהודי בארץ, כתב רבנו: "ועתה זכינו בימינו דהגביר השר הגדול סיר משה מונטיפיורי נר"ו, מלבד צדקת ה’ אשר עשה עם יושבי ארץ ישראל, גם כן קנה שדות לארכה ולרחבה משום ישוב ארץ ישראל לבנות ולנטוע. ועליו יאמר: משה זכה וזיכה את הרבים, -זכות הרבים תלוי בו, וזה מצמיח ישועה בעזרת ה' במהרה בימינו אמן".

כשלוש שנים מאוחר יותר, בשנת תרכ"א, נפטרה הרבנית וידא נהמה הצדקת, לאחר כ-20 שנות נישואין לרבנו. רבנו נשא אישה שלישית בשם מרת ג'ויא, אשר האריכה ימים אף אחריו.

ספריו

את ספרו הראשון "פעולת צדק לחיים" על מסכת אבות חיבר רבנו בגיל 17, ומאז לא חדל עטו מלנבוע והוא כתב לאורך כל ימיו, עד לפטירתו.

עשרות ספרים כתב רבנו, בכל תחומי התורה – בהלכה, פירושים לתורה ולכתובים, חידושים על הש"ס, מדרשים ואגדות, מוסר, תפילה וגם בנושאים כלליים שהזמן דרש כמו הספדים או תשבחות לאישים בתקופה.

מרן הרב עובדיה אמר עליו: "גם אם ישב אדם לכתוב יומם ולילה לא יספיק לכתוב שבעים-שמונים ספרים כאלה ענקיים…" ולא רק זאת, אלא שבשנת תר"א, בהיותו רבנו בן למעלה מ-60 שנה ומאחוריו עשרות חיבורים, נשרפו רוב כתביו, והוא כתב אותם בעזרת בנו רבי אברה מחדש.

באחת מהקדמותיו כתב רבנו ששמע מסביו הגדול רבי יוסף רפאל חזן שהתבטא – איני מקנא במרן החיד"א לא בשל שמו הנישא או מידותיו הטובות או צדקותו או בשל רוב ספריו וחיבוריו, אלא בשל ספר אחד קטן – "עבודת הקודש", שכל אחד רוכש אותו ושם אותו בחיקו ויודע הלכה ממנו, וכך יש לו זכות הרבים גדולה.

שמע רבנו את הדברים והחליט לכתוב גם הוא את ספריו התמציתיים "כף החיים" ו"מועד לכל חי" וכך נעשה דבר הלכה שגור בפי כל אחד בישראל.

כל רצונו של רבנו היה להרבות תורה וזכויות בעם, ולכן גם חילק את ספריו ללא תשלום בסעודת המצווה שהיה עורך לרגל הדפסת כל ספר וספר.

עשרות ספרים חיבר רבנו, ועל כן נהג לציין בכל ספר את מספרו הסידורי, וכך המשיכו גם בניו לעשות כשהוציאו את יתרת כתביו לאור לאחר פטירתו.

עשרות ספרים חיבר רבנו, ועל כן נהג לציין בכל ספר את מספרו הסידורי, וכך המשיכו גם בניו לעשות כשהוציאו את יתרת כתביו לאור לאחר פטירתו.

עוד בימיו היו בניו ליד ימינו בעבודת הקודש של סידור הכתבים והבאתם לדפוס, ולבסוף היו גם שלושת בניו למחברי ספרים.

מעט מזעיר מספריו ומהנודעים שבהם הם "רחמים לחיים" על הרשב"א, "שו"ת נשמת כל חי", "שו"ת חקקי לב", "כף החיים" ("כף החיים פלאג'י") – שהוזכר עשרות פעמים בשיעוריו של מרן הרב עובדיה, "מועד לכל חי", ועוד רבים, שברובם המכריע משובץ השם "חיים" בשם הספר.

עוד ידועות מאד סגולות שכתב בספריו, שרבים מקיימים אותם אף בלי לדעת את מקורם.

פטירתו

בחג "שמחת תורה" האחרון לחייו, כך מספרים, בשעת קריאת התורה בעת שהגיע הקורא לפסוק "יומת שם משה" – פרץ רבנו בבכי, והיה זה אות לכל העדה שהוא חש את קיצו קרב.

ואכן בחודש שבט בשנת תרכ"ח נחלש רבנו אך בענוותנותו ובמסירותו לציבור ביקש שלא יטרחו להתפלל עליו. בשבת ט"ו בשבט הקריאו את צוואתו לאוזניו, בה הנחה את ממשיכי דרכו, בין היתר, להמשיך לפקח על לימודי התורה של בני העניים.

בערבו של יום ראשון התכנס מניין אברכים ליד מיטתו, והוא ערך התרת קללות ותיקון חצות בבכי. וביום שני, אחרי שברך "שהכל" על כוס מים בפעם האחרונה בחייו, יצאה נשמתו בטהרה ושבה לגנזי מרומים.

בהלוויה גדולה ליווהו המוני בית ישראל לצד נכבדי השלטון ואף אורחים נוכריים ממדינות אחרות, וגופו הטהור נטמן בבית העלמין באיזמיר. תלמידיו רבי יהושע שלמה ארדיט ורבי חיים בנימין פונטרימולי בעל "פתח הדביר" ספדו לו.

על מצבתו נכתב:
"מופת הדור והדרו, חד בדרא
תורה יבקשו מפיהו מארבע פינות
עטרת חכמים אבי יתומים ודיין אלמנות
רך כקנה ומעביר על מידותיו בכל פינות
אוהב את המישרים עד אמת
ענוה צדק אהוב לשמיים ולבריות
ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות".

את מקומו של רבנו כראב"ד אזמיר ירש בנו בכורו רבי אברהם פלאג'י, שגם הוא כאביו חיבר עשרות ספרים, בהם: "ויקרא אברהם", "ואברהם זקן", "ברך את אברהם", "פדה את אברהם", "אברהם אזכור", "זכותיה דאברהם", ועוד.

שני בניו האחרים של רבנו – רבי יוסף ורבי רחמים נסים יצחק – היו גם הם פירות לאילן מפואר. רבי יוסף מוזכר לע פעם בספרי רבנו, והוא חותנו של רבי בן ציון ג'ורקיל. רבי רחמים ניסים יצחק כיהן לבסוף גם הוא כראב"ד אחרי רבי רבהם, והוא חיבר את הספרים, "אבות הראש" על אבות דרבי נתן, "יפה ללב", "עין יפה",  ועוד.

מורשתו בידנו

עשרות פעמים הזכיר אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א את רבנו בשיעוריו. והנה ציטוט נפלא מדבריו, בו הביא את דברו של רבנו:

"…מבואר בזוהר הקדוש שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ומכיוון ששמו של ה' הוא "שלום", ממילא מובן שכל מהותה של התורה הקדושה היא להביא שלום לעולם. וכן נאמר על דרכיה ונתיבותיה של התורה הקדושה: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

ממילא מובן, שכל מי שרוצה לזכות בכתרה של התורה הקדושה, מוכרח לאחוז במידתה של התורה – מידת השלום – וללכת בדרכה. אך מי שחלילה אינו הולך בדרך השלום אלא מחזיק במחלוקת, בשום אופן לא תחפוץ התורה הקדושה לדור בקרבו.

ולכן אומרים אנו בסיום תפילת שחרית, לפני "עלינו לשבח": "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר: 'וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך'. אל תקרי 'בניך' – אלא 'בוניך', יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

משום שכל הליכותיו בקודש של תלמיד חכם אמיתי הן בדרכיה של התורה הקדושה, ומכיוון שדרכה של התורה היא להרבות שלום בעולם – לכן תלמידי חכמים ההולכים בדרכה, גם הם מרבים שלום בעולם.

וראה מה שכתב המאור הגדול ר' חיים פלאג'י:

"מה שאומרים אחר התפילה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' לפי שיש בה שמונה פעמים 'שלום' עם 'שלווה' כדי להכביד שמונה כנפיו של השטן שלא יתעורר על התפילה… ומזה אל תהי קלה בעיניך לצאת מהרה מבית הכנסת ולסמוך על השליח צבור שאומר 'תנא דבי אליהו' אלא קרא אתה בפיך תיבה בתיבה, ולכוון במספרם כמו שאתה מונה סממני הקטרת, כדי שתקובל תפילתך ברצון".