ראשית דרכו

 

רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל נולד ב-כ"ה בשבט שנת ה'תקס"ו.

אביו רבי אלכסנדר סנדראייכשטייןהיה האדמו"ר הראשון לשושלת אדמור"י קאמרנא המפוארה. רבי יצחק גדל על ברכי רבותיו בחכמה ויראה, והם: אביוודודו רבי צבי הירש זצוק"ל, אשר נמנו על דגל מחנה החסידות הקדושה, והיו מתלמידיו המובהקים ומוסרי שמועתו, של  אור שבעת הימים רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א.

כדרכם של כל עובדי ה', לפני שמשיגים השגות צריכים לעבור דרך רצופה מכשולים, אך בעוד ששאר החכמים לא סיפרו לנו על כך, רבי יצחק העלה על הכתב את כל הצדדים, גם את הטובים כשאר הרבנים, וגם את הקשיים דבר שלא עשו הקדמונים.

כל כולו קודש קדשים ולבו רשפי אש, לה' מלהיבים.

לא סר ולא זע מן הנוגשים, שקמו עליו בפני קהל ואישים.

אך לבו הגה דבר טוב, ואלו הם ההקדמות, שקיבל מאביו האדמו"ר הראשון מקאמרנא.

וכללם הם ח"י הצדיקים, שחזקו לבו לעזרת ה' בגבורים.
וכך היה סמוך הוא על שולחנם עוד בהיותו ילד רך בשנים, וקיבל מהם עזר סיוע ועידוד.

 

עדיו לגדולות

 

עדויות רבות מעיד רבי יצחק על עצמו בענין זה, ומעט מזעיר מובא בהקדמה לספרו נוצר חסד על פרקי אבות.

ובו הוא מספר על היותו ילד כבן תשע שנים, וכבר אז רמז נרמז לו מן שמיא כי תפקידו רם ונישא בקהל חסידים.

בחוגו את חג הפסח בעיר לובלין אצל האדמו"ר הקדוש יחד עם אביו, קרה דבר משונה, מנהג היה אצל האדמו"ר מלובלין למסור את הזרוע שבקערת הסימנים, אל אחד החסידים המובחרים, וכן היה מקובל אצל החסידים כי האחד המיוחד שהאדמו"ר יקרא בשמו, לא איש פשוט הוא אלא מורם מעם, ורק עיניו הקדושות של האדמו"ר רואות דבר טוב, ובאמת באותה שנה קרא האדמו"ר ליצחק, הילד הקטן כבן תשע שנים, ומסר לו את הזרוע, באומרו:'קרובי אתה', וכן הוסיף והרכין ראשו על ברכי הנער, ותפילה חרישית ריחשה בשפתותיו.

לימים יפרש רבי יצחק אייזיק את המעשה הנ"ל, כראיה למרחוק של האדמו"ר מלובלין, שצפה את הצרות והקשיים שעתידים לפקוד אותו, והתפילה הנ"ל היית עזר וסיוע לבל יפול בדעתו מכל הבא עליו.

רבי יצחק אייזיק דיבר רבות בענין 'המחלישים את דעתו' והם אלו שקמים נגד הצדיק לבל ימשיך בעבודתו עבודת הקודש. עמדתו היית, כי אין לשים לב אל אותם אנשים, כי מן הערב רב הם נמשכים.

וכן קבע, כי לנצחם, הוא רק על ידי 'כניעה וביטול עד כדי אין ממש', ומתוך החושך בא האור, וכך היא עדותו, 'כי כמה פעמים ועוד רגע קט הייתי נאבד ח"ו מרוב יסורים', והנה אחרי השתקה פנימית ועבודה אמונית ניצלה נפשו מיני שחת.

והמשיל תענוגו שֶׁחֲוָה באותה עת, לתענוג של בן האשפתות שבישרוהו כי בן רגע נבחר לכהן כמלך רם ונישא,

כמה יגדל תענוגו ותתעצם תחושת שובע נפשו.

וכך מעיד רבי יצחק, כי באותם רגעי התעלות, מחל וסלח בלב שלם, לכל 'בר נש' שציערו בדברים וניסה לצוד נפשו בלשונו מדברת 'גדולים'.

 

עבודת האדם בעולמו על פי משנתו

רואים אנו בכתביו הקדושים שני קצוות, המשרתים תכלית אחת, והם: מחד הכנעה וביטול עד תחתית השפלות, ומאידך התעצמות הנפש בהודה והדרה ושיא פארה. ומבואר במפרשים החונים על ספריו, כי אין הדברים סותרים אלא צריכים, והענין, כי 'מתוך החושך ניכר האור', ובתוספת עומק: כי רק אחרי שמשתחררת מהאדם תחושת הישות והממשות, ש'הוא' פועל ועושה ומקיים, וזאת על ידי שפלות וענוה והחדרת מציאות ה' בקרבו, רק אז הרוחניות פורצת ומאירה בלבו לב הבשר והרגשות האלקיות מציפות את כל עולמו.

כל מניעותיו של האדם, הבאות עליו בעת שהוא רוצה לכנוס אל גבול הקדושה, הם בעצם מכוון גדול מאתו יתברך, והוא כדי לזכך את האדם שיהיה כלי ראוי לברכה.

וכן מצאנו יסוד זה ברבותינו ז"ל שאמרו(בראשית רבה, פרשה מד – אות א):'לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם את ישראל'.

ועל יסוד זה ראה הרב את עבודת האדם בעולמו, וכלל הוא, כי קודם שיבוא אל הדרגה העליונה הנכספת, דרושה לשם כך הכנה רבתי, ועבודה עצמית של הפנמת מציאות ה' בעולמו.

 

ספריו

תורתו של הרב מיוסדת על אדני פז, והם: תורת הקבלה לאר"י ז"ל וכן תורת הריב"ש טוב. בחכמה נדירה ומופלאה חיברם אחת אל אחת והיו לאחדים בידו.

היכל הברכה – על חמשה חומשי תורה.

אוצר חיים – פירוש לתרי"ג מצוות.

כתם אופיר – פירוש על מגילת אסתר.

זוהר חי – פירוש על ספר הזוהר.

נתיב מצותיך – הקדמה על ספר אוצר החיים.

נוצר חסד – פירוש למסכת אבות.

אדם ישר – ספר תפילות להינצל ממגפות.

דרך אמונה – דברים הנצרכים לתורה ולעבודה.

עצי עדן, מעשה אורג, פני זקן – פירוש על המשניות.

עשירית האיפה – פירוש לתורת כהנים.

פני זקן – פירוש למסכת שקלים.

נדבת פי – פירוש למסכת קנים.

שולחן הטהור – על השולחן ערוך אור החיים, ובו חידש כמה פסקי הלכה.

 

 

מעשה

כפי שמבואר לעיל, מסכת חייו לא היית מעודנת בתפנוקים ודברי הילולים, אלא מלאה קשיים, והמעשה הבא ממחיש מעט מן הַחֲוָיוֹת שֶׁחֲוָה עוד כילד:

למדן עצום היה רבי יצחק, ועוד בהיותו נער כבן שבע, כבר היה בעל שכל עמוק וישר בנגלה ובנסתר. אביו היה גדול בדורו, וכפי שהעידו עליו החכמים, כי הדרים והחכים, ונהיה לאחד מ-ל"ו צדיקים נסתרים.

אמנם העוני והמחסור היו מנת חלקו, וכן בנו יקירו סבל עמו את אותו עוני ומחסור, ופעמים רבות עינה את נפשו.

באחד הימים אחרי יומיים שלמים שלא הגיע שום דבר מאכל לפיו, והוא ממש על פתחו של בולמוס, ראה אביו כי צר ומצוק הגיעו אל נפש בנו, על כן לקחו בדברים ולימדו מכמנים, בשלשה פנים.

החל מפרש לו משנה אחת על דרך הפשט, אך עדיין לא סר הרעב, על כן ביאר לפניו את אותה משנה אך הפעם על דרך דרש, והנה לא פסקה הקיבה מלהחיש הגאולה.

ראה אביו שכך גדלה הדרישה, והחל פורס בפניו את המשנה עלפי דרך פנימיות התורה, דברים אלו כמעט והשביעו את נפש הנער, אך לדאבון אביו לא ירדו הדברים עד חדרי בטנו, והביאו מזור לקיבתו.

לבסוף הפנהו אביו אל השכנה לאמר כי ממנה תצא ישועה וסעודה, אמנם הבן הכיר בשכנה כי משורש אשת לוט היא פונה, ואין עיניה שמחות אל  אורחים, אבל שם מבטחו בה' ובציוויי אביו יצא אל השכונה, ושם ראה אדם חדש שאינו מכירו היטב, ואותו אדם פנה אליו בשאלה: התרצה דבר מה לטעום עלם חמודות? יצחק הצעיר השיבו בחיוב, כי עוד רגע ונפשו מתעלפת בצמא, אותו איש הביא לו עוגה וקצת 'וייש' (ערק), וכן אכל ושתה… הרגיש יצחק כי חזרה החמה להאיר כבתחילה, וכבר נזרעו בבטנו זרעי הישועה.

השיבו יצחק בשלום מחוייך יתר על המדה, כי קצת מטושטש היה הוא מן השתיה, ועוד על בטן ריקה.

בשובו אל ביתו השיבו אביו בצחוק,'כי האיש אשר מילא בטנו לא היה אחר מאשר אליהו הנביא זכור לטוב'.. ומה רבה צערו של יצחק הצעיר בשומעו דברים הללו מאביו באומרו: 'עד שזכיתי לראות פני אליהו הנביא זכור לטוב, היה הדבר מתוך שכרות קלה, והגילוי היה מטושטש ולא שלם מחמת אותו ה-'וייש".

זכותם תגן עלינו אמן.

סוף ימיו

רבי יצחק מעיד על עצמו בספרו מגילת סתרים שהיית חבויה רבות בשנים, כי זכה למדרגות עצומות ונדירות מאין כמוהם, ואין הפה יכול לבאר כל זאת, כי אין הדבר שוה לכל נפש לדבר במקומות כאלה גבוהים, אמנם דיבר רבי יצחק על המדרגות אליהם זכה אך לא נמנע מלספר גם על את הדרך שהביאתו אל זאת המדרגה. וזה אשר ניקח לעצמנו ויהיה לחם חוקנו, כי הדרך היא הנוגעת אלינו, איך ללכת ולצעוד בדרכי העבודה.

נפטר בי' באייר שנת ה'תרל"ד בן 68 שנים, ובנו ממשיך דרכו לקח את מושכות ההנהגה, לרעות עדה נאמנה, כפי אביו כך גם הוא עשה בקדושה יתירה.

דבר תורה

מובא באמרי נועם שמות:

אמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ב מ"י): 'והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש'.

כלומר: יש לו לאדם להיזהר ביותר בכבודם של החכמים והצדיקים ולא להקל ראש אתם ח"ו, כדי שלא יקפידו עליו וינשך בנשיכתם, יעקץ בעקיצתן, ישרף מלחישתן, ויכוה מגחלתן הבוערת, ה' יצילנו לעולמים.

ומכיון שידע הקב"ה שטבעם של עם ישראל לא תמיד קל ונוח, ובפרט אותו דור שיצאו ממצרים שהיו קצרי רוח וקנטרנים מחמת השעבוד והצער הרב שעברו במצרים, חשש הקב"ה שיקניטו את משה רבינו (כפי שאכן כך היה כמה וכמה פעמים במשך ארבעים שנות הליכתם עמו במדבר) ואם הוא יקפיד עליהם בכל פעם ויכוו בגחלתו וינשכו מנשיכתו וכו' – לא ישאר מהם ח"ו שריד ופליט.

על כן, מיד בבוא הקב"ה למנות את משה רבינו למנהיגם של עם ישראל, ראשית כל ציוה אותו: "של נעלך"(שמות ג, ה), כפי שמבאר הרה"ק ר' יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א בספרו נוצר חסד (על אבות שם) שתיבת 'נעלך' היא ראשי תיבות: נשיכה, עקיצה, לחישה, כגחלי אש – שהן כל הנזקים העשויים לבוא על האדם מחמת קפידתו של החכם כנ"ל.

וציוה הקב"ה את משה רבינו להסיר ממנו את כל סוגי הקפידות הנ"ל ולהנהיג את עם ישראל אך ורק בחסד וברחמים. וגם אם יפגעו בו ויקניטו אותו, ימחל ויסלח להם כדי שלא יענשו ח"ו.

כי חפצו של הקב"ה הוא שמנהיגי ישראל ינהגו עם עמו ישראל באהבה, בחסד וברחמים, ורק במי שישנן מדות אלו בוחר הקב"ה להיות מנהיגם של עם ישראל, כמו שכתוב: "כי מְרַחֲמָם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם" (ישעיה מט, י), ואינו חפץ בצדיקים קפדנים.