י"ב בתמוז ה'תר"ם – י' בשבט ה'תש"י | 21 ביוני 1880 – 28 בינואר 1950

מנהג היה לרבי שמואל שניאורסון, נינו של בעל ה"תניא", בשבתו על כס אדמו"רות חב"ד: ביו"ט של "שמחת תורה" היה מברך את כל ילדי וצאצאיו בישועות.

בשנת ה'תר"מ, נשמטו בטעות בנו רבי שלום דובער ורעייתו שטערנא מסדר הברכה, על אף שהיו נשואים למעלה מ-4 שנים וטרם נפקדו בפרי בטן. הרבנית שטערנא, שהייתה אף היא בת-נין של בעל ה"תניא", הצטערה מאד בשל כך, והסתגרה בחדרה בבכי. מתוך בכייה נפלה עליה תרדמה, והנה בחלומה נגלו אליה אבותיה, אבות שושלת חב"ד: רבי מנחם מנדל ה"צמח צדק", אביו רבי דובער, וסבו רבי שניאור זלמן. הם הבטיחו לה שאם תיתן 18 רובלים לצדקה מכספה, תזכה בבן צדיק עוד השנה.

כמובן שמיד כשהתעוררה ששבה אליה רוחה, והיא התאמצה ומכרה את אחת משמלותיה וחילקה את הכסף לצדקה. ואכן, לאחר תשעה ירחים, נולד בנה היחיד, ונקרא בשם "יוסף יצחק" על שם אביה, בן ה"צמח צדק".

מספרים חסידים שבעת שבכה הרך הנולד בהיכנסו בבריתו של אברהם אבינו, לחש אליו סבו האדמו"ר: למה אתה בוכה? כשתגדל תהיה רבי ותאמר חסידות בשפה ברורה".

לימים אכן היה רבי יוסף יצחק לאדמו"ר, ואמרות החסידות שלו עברו ימים ויבשות בשפה ברורה ונעימה, והוא נודע בכינויו המקוצר רבנו "הריי"צ".

ראשית דרכו

בהיות רבנו כבן 3 שנים, עלה אביו רבי שלום דובער על כס הנשיאות תחת רבי שמואל, ומאז גדל רבנו לא רק בבית של קדושה וחסידות אלא אף בבית של הנהגה ונשיאות.

בהיותו פעוט רך בשנים שלחו אביו אל ה"חיידר", שם למד א' ב' ושם התחיל את דרכו בתורה. וכבר בגיל 6 עבר ללמוד עם אביו האדמו"ר שהיה לרבו ומורו, והוא זה שסלל את דרכו אל עולמם של חסידים קדמונים.

כבר בשנים אלו בעודו ילד, החכים אותו אביו בענייני הנהגה, קרב אל עולמו סיפורי חסידות נשגבים ולמד איתו את עומק התורה. באותן שנים היה אביו של רבנו נוסע מפעם לפעם לעיירות מרפא. פעמים לקח עימו את בנו והם עסקו בלימוד לאורך המסע, ופעמים נותר רבנו עם מלמדיו – רבי שמשון, רבי יקותיאל ורבי ניסן סקאבלא.

כך גדל הנער והתעלה. כשהיה בן 11 שנים, החל בהוראת אביו להניח תפילין מידי בוקר, כאשר הוא משתמש בתפילין של סבו המהר"ש – רבי שמואל, מניח אותן ללא ברכה ושומר את העניין בסוד מסביבתו. ובהיותו כבן 12 החל רבנו להעלות על הכתב את המאמרים והסיפורים ששמע מרבותיו, מהוריו ומסבתו.

כשהגיע רבנו לגיל מצוות כבר נשא מאמר חסידות בפני הקהל, בסעודת בר המצווה שנערכה לו בהשתתפות אורחים רבים. מאז, נהג לשהות שעות רבות בחדרו של אביו האדמו"ר, ושמע ממנו דברים נשגבים שלא נאמרו לציבור כולו.

בשנים אלו התמנה רבי שמואל בצלאל שעפטיל – "הרשב"ץ" כרב ומחנך לרבנו. במקביל, המשיך רבנו לשמש את אביו בקודש, עד שבהיותו כבן 15, מונה באופן רשמי כמזכיר לענייני העסקנות הציבורית.

בשנים הבאות הקפיד אדמו"ר הרש"ב לצאת מידי יום עם בנו למספר שעות של טיול, בהן סלל את דרכו אל האדמו"רות בשיחות, במאמרים ובהוראות.

בינתיים עשה רבנו חיל בלימודיו, והספיק ללמוד את ספר התניא שלוש פעמים עד שהייתה תורת סבו הגדול שגורה על לשונו.

סולם העלייה

לקראת גיל 16 כאשר הגיע רבנו לפרקו, בחר אביו הרש"ב מתוך ההצעות שכללו בנות עשירים, דווקא בבת דודה שנייה של רבנו – נחמה דינה בת רבי אברהם בן רבי ישראל נח שניאורסון, בן ה"צמח צדק".

בימים בהם סוכמו הדברים ונחתמו התנאים, הגיעה משפחת החתן אל העיירה אליווקא, שם ניצל רבנו את הזמן ולמד חסידות מפי דודו רבי שניאור זלמן אהרן שניאורסון מויטבסק. לאחר מכן, שב לליובאוויטש עיירתו.

במהלך השנה שבין ה'תנאים' לחתונה הכין הרש"ב את רבנו לנישואיו, ולזמן מה נסע רבנו שוב אל דודו בויטבסק ללמוד עימו. בערב שבת פרשת כי תצא, י"ג באלול תרנ"ז, התקיימה החתונה בליובאוויטש בהשתתפות קהל רב, בשמחה ובקדושה כאשר בשעת הסעודה נאמרים דרושי חסידות משובחים לרוב. לאחר החתונה, השתכנו בני הזוג בסמוך לבית הוריו של רבנו, בחדר שנבנה עבורם.

כבר ביום ראשון שלאחר מכן, הכריז האדמו"ר על ייסוד ישיבת "תומכי תמימים" ל-18 תלמידים שבחר, ומינה את בנו בן ה-17 לעמוד בראשה.

כבר לפני גיל 20 ארע שרבנו דרש מאמר חסידות בפני קהל. היה זה בביקורו בבית כנסת במוסקבה, כאשר הפצירו בו הגבירים שיישא דברו. כעבור ימים, הזדמן אחד משומעיו אל אביו הרש"ב, ושח לו אודות המאמר שנשא בנו. לאחר שדנו בנאמר, אמר הרש"ב לרבנו: דע לך שקודם שאומרים חסידות ברבים יש לרעוד מפחד – "וארכובותיו דא לדא נקשן".

כך במשך השנים עלה רבנו במעלות התורה והחסידות, כשהוא מנהל את הישיבה ביד רמה. בחודש אייר תרס"ב הלשינו ה'משכילים' לשלטונות שבישיבה מסייעים לבחורים להשתמט מהצבא. חוקרים הגיעו אל רבנו ושאלו אותו שאלות רבות אודות סדרי הישיבה, הניהול הכספי, וגם על חובת השירות הצבאי של הבחורים. אחר כך נעצר רבנו למשך מספר ימים, אך לאחר שהחוקרים לא מצאו ראיות להאשמה – הוא שוחרר ושב אל הישיבה.

לא הייתה זו ההפרעה האחרונה לישיבה. במשך השנים נאסר רבנו מספר פעמים, בכל פעם נחקר והתנהלות הישיבה נבדקה. בשנת תרס"ד התנהלה מלחמת רוסיה יפן, ומצב היהודים לא היה פשוט. בצבא שירתו יהודים רבים, ואדמו"ר הרש"ב דאג לספק להם מזון כשר או צרכי מצווה כמו מצות ושופר. רבנו עמד לצידו כל העת וסייע לו במלאכה חשובה ומסובכת זו. גם אחרי המלחמה כשחיילים או המון העם עברו בעיירות ופרעו ביהודים, נרתם רבנו לפעול אצל השלטונות שיבואו להשליט סדר ולהפסיק את הפוגרומים.

בשנת תרס"ו, כששמו של רבנו כבר היה מוכר לשלטונות כאחד מחשובי הציבור, הוא נקרא יום אחד להתייצב בבית המשטרה, שם נאמר לו שעליו להיעצר כערבון במקום נערים יהודיים שהתקוטטו עם שוטרים בשוק ונמלטו. רבנו סרב להתערב ועזב את וועדת החקירה בנחת… דבר לא נעשה לו בעקבות כך.

גם מבית לא תמיד התנהלו הדברים על מי מנוחות. פעילים של התנועה ציונית באזור נתנו עיניהם בתלמידי הישיבה, ובמשך זמן מה ניסו להשפיע על הבחורים ולהתערב בניהול הישיבה. רבנו שהתנגד לציונים פורקי העול באופן כללי, עמד בפרץ ולא נתן להם דריסת רגל, עד שבתסכולם פרצו לביתו הפרטי וזרעו בו מהומה.

כשהיה רבנו כבן 30, החל להצטרף לאביו לאסיפות רבנים בנושאים שונים, ואף השתתף בוועדת הרבנים שהתייצבו לעזרתו של מנחם מנדל בייליס, יהודי שהואשם בעלילת דם והועמד למשפט.

בשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה. דווקא באותה תקופה הייתה הישיבה בשיא פריחתה, ונפתחו לה סניפים בעיירות נוספות, כאשר ליובאוויטש ממשיכה להיות הלב הפועם של חסידות חב"ד. כאשר פלשו הגרמנים לרוסיה, נאלצו הרש"ב עם משפחתו ומקורביו להימלט מהעיירה ועברו לעיר רוסטוב.

לאחר המלחמה, התרחשה ברוסיה המהפכה הבולשביקית, בה נטלו הקומוניסטים את השלטון מידי הצארים, ומאז הורע המצב הרוחני באחת. החוקים החדשים אסרו בהדרגה עוד ועוד פעיליות דת, ובהמשך נאסר גם קיומן של הישיבות ובתי המדרשות.

על כס הנשיאות

בשנת תר"פ, מעט לאחר פרוץ המהפכה, נפטר אדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דובער, אבוי של רבנו. כצוואתו – מונה בנו לממלא מקומו, והוא בן כ-40 שנים. כבר בשבת בה קם משבעת ימי האבל נשא רבנו את דרוש החסידות הראשון שלו כרבי, ובכך קיבל עליו את הנשיאות.

במשך שנת האבל על אביו הסתגר רבנו בחדרו של אביו ועסק בלימוד ללא הפוגה. משם כתב דברי הספד וגם חיזוק לחסידים, והחל להנחות את תלמידיו לקראת הפעילות המסוכנת שתידרש מהם בצוק גזירות הקומוניזם.

מספר חודשים לאחר הסתלקותו של הרש"ב הופיעו אצל רבנו שוטרים והוא נלקח לחקירה בפני "וועד מבקרי הדתות", שישבו מולו עם אקדחיהם ושאלו אותו שאלות רבות על היהדות ועל החסידות. החקירה התמשכה שעה ארוכה כשרבנו מיטיב להשיבם על עשרות שאלותיהם, ולבסוף שוחרר לביתו.

אך עם התבססות הקומוניזם, נעשו השלטונות הרבה פחות ידידותיים. אט אט נעשו החיים הרוחניים של יהודי רוסיה קשים יותר ויותר. בעת הזאת ירדה פעילות הפצת התורה של חב"ד למחתרת, וחרף הגזירות והסכנות – החזיקו רבנו ותלמידיו ישיבות ותלמודי תורה בסתר, ובד בבד דאגו לסייע בכל צרכי הדת ליהודים ברחבי רוסיה – בבריתות, נישואין, הלוויות, אוכל כשר, מקוואות, השגת ספרי קודש ועוד. לא פעם נאסרו, הוגלו או הוצאו להורג חסידים מוסרי נפש בעוון אמונתם היהודית.

באדר תרפ"ד נסע רבנו מרוסטוב למוסקבה, שם מינו אותו אנשי העיר לרבם. מעט לאחר שובו  לרוסטוב, החליטו אנשי שירות הביטחון הקומוניסטי – ה-נ. ק. וו. ד ברוסטוב, שפעילותו הדתית של רבנו חורגת מהחוק, והם תכננו לאסור אותו. אחרי שתדלנות מצד חסידיו, הסכימו אנשי ה- נ. ק. וו. ד. להשעות את מעצרו אם יעזוב לחלוטין את העיר. בחודש אייר עזב רבנו את רוסטוב ועבר לפטרבורג.

מובן שגם בפטרבורג לא פסק רבנו מפועלו לחיזוק היהדות, ועם השנים אף הגביר וחיזק אותה. ברחבי רוסיה פעלו כבר עשרות מחסידיו כרשת מחתרתית ענפה, ובמסירותם הרבה הפריעו למאמצי המפלגה הקומוניסטית להפוך את האזרחים כולם לעם שווה ללא דת וללא אמונה. לא רק ברוסיה פעל רבנו, אלא באותה שנה אף נוסדה בהנחייתו "אגודת חסידי חב"ד" בארצות הברית, ותפקידה היה לאחד את כל חסידי חב"ד שבאמריקה, לדאוג לחינוך הילדים בהקמת תלמודי תורה ובחיזוק הפצת תורת החסידות.

בשנת תרפ"ז שוב נאסר רבנו ונחקר באכזריות שעות רבות, עד שנחרץ דינו למוות. במאמצים רבים של שתדלנים יהודיים מברית המועצות ומחוץ לה, הצליחו להמיר את העונש בגירוש אל העיר קוסטרומה שעל גדות הוולגה. בצאתו לגלות, אמר רבנו לחסידו אמרה שנחקקה ברוח היהודית לדורותיה: "רק הגוף היהודי נמצא בגלות, אך הנשמה היא חופשית". לימים כינה רבי מנחם מנדל חתנו של רבנו את תאריך גירושו: "אתחלתא דגאולה" פרטית וכללית.

בינתיים המשיכו המאמצים לשחרורו המוחלט של רבנו, ואכן – מספר ימים לאחר הגעתו לקוסטרומה, ביום י"ב בתמוז, קיבל רבנו תעודת שחרור סופית מגלותו. וכך התבטא רבנו במכתב שכתב לתלמידיו: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". על כן, בקרב חסידי חב"ד עד ימינו, מציינים את הימים י"ב וי"ג בתמוז כ"חג הגאולה".

לאחר שחרורו שב רבנו בתחילה לפטרבורג – שנקראה אז 'לנינגרד', אך היות והוא לא תכנן לפסוק מפעולותיו והיה חשש שייעצר שוב – עבר לעיירה מלחובקה. בשנת תרפ"ח עזב רבנו גם את העיירה הזו, כיוון שגם היא כבר לא הייתה בטוחה עבורו.

לאחר חג הסוכות עזבו רבנו ומשפחתו את ברית המועצות ונסעו ברכבת אל ריגה, בירת לטביה הסמוכה. גופו של רבנו היה אז חלש וחבול כתוצאה מעינויי מאסרו האחרון, אך רוחו כלל לא שחה, ומעט לאחר הגיעו לריגה יצא למסע של שבועיים בליטא ובפולין, למען חיזוק החסידים בקהילותיהם.

כעת, בשבתו מחוץ למסך הברזל, היה באפשרותו של רבנו לסייע ליהודי רוסיה, והוא פעל לגייס עבורם כספים מרחבי העולם, ואף הצליח לקבל היתר להעביר להם מצות כשרות לפסח.

כעבור למעלה משנה, בסוף שנת תרפ"ט, נסע רבנו לחונן את עפר ארץ ישראל. הוא יצא ברכבות אל איטליה, וממנה באוניה למצרים, ומשם ברכבת אל ארץ הקודש. במסעו, פגש רבנו את מנהיגי כל העדות בירושלים. בהמשך הצפין לקברי צדיקים בצפת, טבריה ומירון, ואחר שב וביקר בחברון. באותה תקופה בלט במיוחד האישור הנדיר לו זכה רבנו לבקר במערת המכפלה, והוא לווה בכבוד רב על ידי אנשי המקום – חסידי חב"ד תושבי חברון ואף נכבדי המוסלמים. אמנם ימים ספורים לאחר עזיבתו את המקום פרצו פרעות תרפ"ט בחברון, אך בעת ביקורו כיבדוהו אותם ערבים מאד.

את מסעו בן השבועיים בארץ, סיים רבנו בערים בני ברק ופתח תקווה, וטקס הפרידה נערך בתל אביב. שוב נפרדו המלווים הרבים מרבנו בתחנת הרכבת בלוד, ואז נסע שוב רבנו למצרים ומשם הפליג לאירופה.

רבנו שהה מספר ימים בגרמניה, המשיך לצרפת, וממנה הפליג למסע נוסף – אל ארצות הברית של אמריקה.

במשך שנה שהה רבנו בארצות הברית, והתגורר בברוקלין שבניו יורק. בביקורו עסק רבנו בשתי מטרות – חיזוק יהודי ארצות הברית, וגיוס יהודים אלו לעזרת אחיהם שברוסיה. למען מטרות אלו נדד רבנו בין המדינות, כשבכל מקום הוא מפיץ מאורו ומתורתו, עורך התוועדויות ומאציל תפקידים לחסידיו שבכל עיר ועיר, על מנת שימשיכו ביתר שאת לתפעל את "אגודת חסידי חב"ד" בארצות הברית. רבנו ביקר בפילדלפיה שבפנסילבניה, בבולטימור שבמרילנד, במילוואקי שבויסקונסין, בבוסטון שבמסוצ'סטס, בשיקגו שבאילינוי, בדטרויט שבמישיגן, בוושינגטון, ובעוד ערים רבות אחרות בהן היו יהודים המחכים בצמא לשמוע את דברו.

מספר ימים לפני שסיים רבנו את מסעו בארצות הברית ושב לריגה, ביקר בבית הלבן והודה לנשיא הובר על מתן חופש הדת בארצו. בסוף שנת תר"צ חזר רבנו ללטביה, ומיד כינס את רבניה לדון היאך ניתן לחזק את המצב הרוחני במדינה.

רבנו היה אז כבן 50 שנה ומצבן הבריאותי של רגליו לא היו במיטבו לאחר התלאות שעבר. למרות זאת, בקיץ תרשצ"א כשהיה בדרכו אל עיירת המרפא מרינבאד – לא חסך מעצמו טרחה והאריך מסעו גם לביקורי חיזוק – בליטא, ובישיבות "תומכי תמימים" בפולין.

לאחר ששב אל ריגה, הביא מליטא את רבי מרדכי פוגרמנסקי מישיבת טלז, וייסד גם בריגה סניף לישיבת "תומכי תמימים". הישיבה עמדה על תילה במשך שנה, ולאחר מכן התפזרו תלמידיה.

בסוף שנת תרצ"ג עבר רבנו לוורשה שבפולין. גם שם לא שכח את אלפי חסידיו שנותרו ברוסיה, ויחד עם רבנים ואישים נוספים שרתם לעזרת כל האזורים שעבר בהם – כמו ה"חפץ חיים", הראי"ה קוק, רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי חיים עוזר גרודזינסקי ועוד – עסק בגיוס תרומות. הכספים הועברו בדרכי חתחתים אל שני משמשיו משכבר הימים, רבי יחזקאל פייגין ורבי חיים ליברמן, והם דאגו להמשיך את מצוותו מעבר למסך הברזל, ובעזרת הממון ששלח אליהם, הקימו תלמודי תורה חשאיים, מקוואות טהרה ושאר צרכי מצווה בסתר.

לא רק בגשמיות דאג רבנו ליהודי ברית המועצות, אלא לאורך השנים עורר את הציבור להתפלל לישועתם ואף ערך תעניות ציבור למענם.

כשנתיים אחר הגיעו לוורשה, המליצו הרופאים לרבנו לעבור לעיירה אוטבצק, והוא קבע שם את מושבו. שנים מועטות לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, ורבנו חזר אל וורשה הבירה. אך המדינה הראשונה שנפלה ביד הגרמנים ימ"ש, הייתה פולין. שוב נאלץ רבנו לברוח ולהסתתר בבית אחד מחסידיו בפרברי העיר, עד שלאחר מספר חודשים נשאו מאמצי חסידיו בארצות הברית פרי, ולאחר לחצים מאת אנשי ממשל אמריקניים הותר לרבנו לברוח עם אימו ומשפחתו ו-20 מאנשיו בדרך נדודים אל ברלין, ממנה אל ריגה, וממנה אל שטוקהולם שבשבדיה.

לא בלב קל ברח רבנו והותיר מאחוריו את המוני בית ישראל ובהם ביתו וחתנו, במקום סכנה. במכתבו כשעזב כתב לחסידיו:

"אל ידידינו אנ"ש אשר בארץ הקודש ת"ו ובמדינות אירופה ה' עליהם יחיו. על פי גזירת ההשגחה העליונה יתברך… הנני נוסע בעזרת ה' יתברך עם בני ביתי לארצות הברית. האהבה וההתקשרות אין להם הפסק מחיצות וגבולי מדינות ונסיעתי זו תהי בעיני צמודי לבבי ואהובי נפשי ידידנו אנ"ש ותלמידי התמימים, ומחבבי תורה ושומרי מצווה, ה' עליהם יחיו, כאילו הנני רק מעתיק מגוריי מעיר לעיר במדינה גופא, כי גם בנסעי הנני – בעזה"י ובזכות הוד כ"ק אבותי רבותי הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ – אתכם עמכם כאשר עד כה באהבה עצמית שאין לה הפסק ובאה ברגש כמים הפנים לפנים…"

כעבור מספר ימים, נסעה הקבוצה ברכבת אל עיר הנמל גוטבורג, ומשם הפליגה אל ניו יורק, בחודש אדר בשנת ת"ש.

אלפים קיבלו את פניו בנמל בניו יורק ולאחר מכן במלון במנהטן בו השתכן לעת עתה. כבר במהלך קבלת הפנים הכריז רבנו על הקמת ישיבת "תומכי תמימים" באמריקה. וכך אמר: "אני מקווה לה' יתברך שהרבנים הגאונים, מוסדות התורה ותומכי תורה ביראת שמים יחד עם ידידיי אהוביי אנ"ש ה' עליהם יחיו בראש, יבואו לעזרתי בהמשכת עבודתי בהרבצת התורה ויראת שמים ובעבודת הכלל".

רבנו לא נרתע מהמצב הרוחני הירוד שקידם את פניו בארצות הברית. הוא אמר – "אמריקה אינה שונה", ולא הסתפק באמירתו אלא שלח חתניו ותלמידיו להקים סניפים לישיבה בכל רחבי ארצות הברית וקנדה, עד שלימים נוסדו לה 13 סניפים.

בעזרת חתנו – בעלה של בתו חיה מושקא – רבי מנחם מנדל שניאורסון הקים את ארגון "מחנה ישראל" שדאג לחיזוק מוסדות לימוד של חב"ד, לחלוקת סדרי לימוד ואמירת תהילים, לחיזוק טהרת המשפחה ושמירת השבת שנחלשה מאד בצוק העיתים, ולפעולות רבות נוספות שחיזקו את יסודות הדת באמריקה.

חתנו הגדול, רבי שמריהו גוראריה התמנה למנהל הישיבה בקראון הייטס.

מספר חודשים התגורר רבנו ומשפחתו במלון במנהטן, ואז רכש את הבניין המפורסם באיסטרן פארקווי 770, ה"סבן-סבנטי", בו התגורר ושם נערכו ההתוועדויות עם החסידים.

לאחר שהשתקע רבנו בארצות הברית צברה הפעילות הענפה תאוצה – בהנחיית רבנו ובנשיאותו נוסדו ישיבות נוספות בארץ הקודש ובאירופה, הוקמו מכון הוצאת ספרים וספרייה, נוסדו חברות וארגונים לכל דבר שבקדושה, והתקיימו פעילויות עזרה והצלה חובקות עולם, בכל תחום. הבית ב"סבן סבנטי" משמש כמרכז חב"ד העולמי עד ימינו אנו, ודגם הבניין הועתק ונבנה במרכזי חב"ד נוספים בארץ ובעולם.

בשנת תש"א הקים רבנו את "אגודת חסידי חב"ד" גם בארץ ישראל כדי לאחד ולגבש את חסידי חב"ד שילמדו חסידות בכל מקום ויתחזק הקשר ביניהם. חודשים ספורים לאחר מכן גם יזם כתיבת ספר תורה חדש, אך כתיבתו לא הושלמה בימיו אלא רק 28 שנים מאוחר יותר, בעת נשיאות האדמו"ר הבא.

בשנים אלו התחוללה שואת יהודי אירופה וממקומו הבטוח מעבר לים עשה רבנו כל שביכולתו על מנת לחלץ יהודים מן התופת. הודות למאמציו ניצלו רבים מתלמידי ישיבות "תומכי תמימים" וגם האדמו"רים מגור ומבעלזא, אך לעומת זאת בתו של רבנו שיינא ובעלה רבי מנחם מנדל הורנשטיין, נספו. במדינות בהם סבלו היהודים ממחסור עקב המלחמה, הצליח רבנו לשלוח חבילות מזון יקרות ערך.

בשנת תש"ז, לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, שלח רבנו את חתנו רבי שמריהו גוראריה, בעלה של חנה בתו, למחנות העקורים באירופה. רבי שמריהו עבר בין המחנות כדי לעודד את הניצולים, ופעל לסדר לרבים אשרות כניסה לארצות הברית ולארץ ישראל. בהכוונת רבנו הצליחו רבים להיחלץ מאירופה העשנה ולהסתדר במקומם החדש בארץ הקודש ובאמריקה.

בארץ ישראל באותה תקופה החלו ההכנות לעזיבת הבריטים ולהקמת מדינה יהודית. באחת משיחותיו אמר רבנו את דעתו שמדינה ציונית זו משמעה גלות בידי יהודים, וקשה יותר להיות בגלות אצל רשעי ישראל מאשר אצל רשעי אומות העולם. למרות זאת כאשר הוקמה המדינה בשנת תש"ח, שוחח עם שר החינוך והתרבות הראשון – זלמן שז"ר, ופעל להקמת המושבה "כפר חב"ד".

כשהיה רבנו בשנת ה-70 לחייו, קיבל הזמנה של כבוד מצד ממשלת ארצות הברית לקבלת אזרחות אמריקאית, ומשלחת נכבדים מיוחדת הגיע למשכנו. לצורך כך אף נחקק חוק המתיר לאדם לקבל אזרחות בביתו, ובטקס חגיגי הכולל אורחים וצלם הוענקה האזרחות לרבנו.

חיבוריו

חיבורו הראשון של רבנו נכתב כבר בילדותו. היה זה מקבץ סיפורי החסידות ששמע מהוריו ומוריו. לימים כתב רבנו מחדש את "ספר הזכרונות", בו סיפר בלשון צחה את תולדות החסידות. בנושא זה היה הוא החלוץ, אך חיבורו הבולט ביותר הוא דווקא כן בדומה מסורת אבותיו – "ספר המאמרים". בסדרת ספרים זו נכתבו דרושי החסידות שדרש בשבתות ובמועדים, והם נכרכו לפי סדר אמירתם ב-18 כרכי סדרה מפוארת.

עוד משיחותיו נלקטו ונדפסו על ידי חסידיו בסדרה "ליקוטי דיבורים", בתחילה נדפסה כחוברות ביידיש, ובהמשך – נכרכה לספרים ותורגמה אף לעברית. בדומה לזה, בשנים מאוחרות יותר נלקטה הסדרה "ספר השיחות" בת 8 הכרכים ונדפסה בארצות הברית.

לבד מדרשותיו ומאמריו, עסק רבנו בעצמו גם בכתיבה, ומכתב ידו הובאו לדפוס חלק מרשימותיו וקונטרסיו לאורך השנים, כמו רשימת המאסר, מילי דחכמתא, קונטרס לימוד החסידות, קונטרס תורת החסידות, קונטרס כללי החינוך וההדרכה, קונטרס אדמו"ר הצמח צדק ותנועת ההשכלה, קונטרס דברי ימי החוזרים, קונטרס התייסדות אגודת ישראל ועוד.

אחרי לכתו של רבנו, סידר חתנו רבי מנחם מנדל לוח שנה חב"די המתחיל מ"ראש השנה לחסידות" – י"ט בכסליו, חג הגאולה של בעל ה"תניא". בלוח מחולקים סדרי הלימוד היומי של החת"ת – חומש, תניא, תהילים כמורשתו של רבנו, ומשובצים פתגמים ומנהגים יומיים מכתביו.

כעבור כ-30 שנים, החלו לעסוק מספר חסידים באיגוד מכתביו לאורך כל השנים, עד שהוציאו אותם לאור עולם בסדרה של 17 כרכים, שנקראו כמו ספרים דומים שנדפסו ממכתביהם של יתר אדמו"רי חב"ד: "אגרות קודש".

הסתלקותו

בסוף ימיו של רבנו כבר קשו עליו ההליכה והדיבור, ומצבו הבריאותי הלך והידרדר. ב-י' בשבט תש"י, בבוקר שבת פרשת בא, עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים והוא בשנתו ה-70.

ביום ראשון ליוו רבבות יהודים את רבנו למנוחות בבית העלמין מונטיפיורי בניו יורק. חסידיו הקימו אוהל על ציונו, וברבות השנים הפך אוהל זה למבנה משופץ, ורבים מגיעים אליו לאורך כל השנה לתפילה.

כעבור שנה מפטירת רבנו התקיימה התוועדות מיוחד לרגל ה'יארצהייט', וחתנו רבי מנחם מנדל שניאורסון, דור שמיני לבעל ה"תניא", הוכתר כאדמו"ר תחתיו. מאז נוהגים חסידי חב"ד ביום זה מנהגים מיוחדים כמו להדליק חמישה נרות, להרים את שליח הציבור, לתת צדקה, להתוועד, ועוד.

עשרות מוסדות תורה שהוקמו אחרי פטירתו של רבנו נקראו על שמו "אהלי יוסף יצחק", בהם עולה קול התורה ומעלה את נשמתו הזכה מעלה מעלה בגן עדן.

מורשתו בידינו

כידוע, במשך עשרות שנים נשא אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א שיעור נפלא בספר התניא, אותו כתב רבי שניאור זלמן מלאדי, אבי שושלת חסידות חב"ד.

על כן, אך טבעי שאף דבריו של רבנו מצאו מקום של כבוד בשיעורים אלו, ורבי יורם הזכיר אותו והביא משביבים מתורתו פעמים אינספור. באחד משיעוריו הזכיר מוסר משובב נפש זה:

" הגוף הוא לא הנשמה. העור, הבשר, הגידים, העצמות, כל אלו אינם חלק מהנשמה, אלא הם כולם כלים לאור הנשמה שישכון בהם.

לכן כשהגוף נשאר בגשמיותו בלי שום עבודה של זיכוך, אין אור הנשמה הקדושה מאיר בו. צריך לדעת שגוף האדם מצד עצמו לא רוצה בעול ובעבודה, הוא נוסד מהעפר ונמשך למנוחה ותאוות עולם הזה, לכן כל אדם צריך לעשות עבודה של זיכוך הגוף.

פעם שאל מישהו את הרבי הריי"צ האם זה טוב לקרוא משניות?
השיב לו הרבי הריי"צ בשאלה: קשה לך לקרוא משניות או קל לך?
אמר לו: קשה לי מאוד.
ענה לו הריי"צ: סימן שזה טוב.

קשה לאנשים לקום להתפלל, קשה לאנשים לקבל עליהם עול תורה – סימן שהדבר הזה הוא טוב מאוד עבור הנפש שלהם. אם יזמינו אותם למסיבה או לסעודה זה קל עבורם, ובכל פעם שתקרא להם יגיעו בשמחה ללא שום עיכוב, וכך מעבירים לילות שלמים בלי שום מניעה."