כל יהודי לבו הומה עליו כאשר צרות מתרגשות על הציבור, ובזה הוא נעצר… מנהיג – לעומת זאת – אינו מסתפק בדיבורים אלא פונה אל מעשים.

דוגמה מופלאה לכך היא דמותו העצומה של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – בעל ה"חפץ חיים", שאף שסירב לשאת משרת רבנות באופן רשמי, נשא על כתפיו את עול הציבור בכל המובנים, ברוחניות ובגשמיות, ולא נלאה מלפעול לתקן ולסייע בכל פרצה או מצוקה של בני דורו. כפי שאמר רבינו לבנו – "אין אנו יוצאים ידי חובתנו לכבוד השם ותורתו בבכיות ואנחות – רק במעשה."

ראשית דרכו

הבית בו נולד רבינו היה מצע טוב לצמיחת גדול בישראל: האב, הרב אריה לייב כגן, עסק לפרנסתו בלימוד תורה עם בני עשירים בווילנה, לצד עבודתו בניהול חנות. גם אחיו של רבינו, רבי אהרן, למד בישיבה בווילנה וכבר בבחרותו קיבל כתב הסמכה מרבותיו, ויצאו ממנו בנים תלמידי חכמים.

רבינו נולד בי"א בשבט ה'תקצ"ח, לפני כ-180 שנה, בעיירה ז'עטל שבליטא. בהיותו כבן 14 התייתם מאביו, ואימו נישאה לר' שמעון אפשטיין מהעיירה ראדין.

סולם העלייה

כבר מילדותו בלט רבינו במידותיו המיוחדות – טוב ליבו וזהירותו בכבוד זולתו, ובמקביל התמדתו בלימודיו וכישרונותיו הרבים. בערך בגיל 10 הביא אותו אביו אל העיר ווילנה בה התגורר לבדו, ושלח אותו לתלמוד התורה. כבר בשנים אלו נודע רבינו כעילוי, ושלט במאות דפי גמרא בעודו רך בשנים.

כאשר נפטר אביו, ארחו אותו מכירי אביו העשירים, והוא המשיך ללמוד עם חבריו בתלמוד התורה. יחד שקדו בעצמם על הגמרא, מתחדדים האחד בירך חברו, מוסרים שיעורים זה לזה ומתעלים בתורה. גם כש"בית המדרש הגבוה לרבנים" שהפעילו ה"משכילים" פנו אל רבינו ושכנעו אותו להצטרף לשורותיהם – עמד בפניהם ולא עזב את חבורתו.

בשנים אלו היה נתון תחת אחריותו ופיקוחו של אחיו הגדול רבי אהרן שלמד בישיבה בווילנה גם הוא. הוא היה דואג לצרכיו וגם מלמד אותו תורה.

בהיותו כבן 17 שנים, שידך אותו אביו החורג עם ביתו פרידה, למרות שאימו לא חפצה בכך. הם נישאו והתגוררו בראדין, ניזונים בתחילה על שולחנו של אביה.

בהמשך נקלע האב לקשיים בעסקיו והרבנית פרידה פתחה חנות ממנה פרנסו בדוחק את ביתם וארבעת ילדיהם. בשנים הראשונות, בטרם החל להפיץ את ספריו, היה רבינו מלמד תורה בשכר מועט בכפרים ובעיירות בסביבת ראדין ומסייע גם הוא בכלכלת המשפחה.

על כס הרבנות

כאשר עזב רבה של ראדין את העיירה והפליג לארץ הקודש, פנו בני העיירה לרבינו בבקשה למנותו לרבם. רבינו בתחילה סירב, לבסוף נאות להצעה אך ביקש להשהותה עד שילמד את ענייני הרבנות וההוראה. עוד בטרם עלה על כס הרבנות חזר בו מהסכמתו לאחר שבעל מחלוקת אחד לא ציית לדבריו, ורב אחר התמנה בעיירה.

למרות זאת, היה ביתם של רבינו והרבנית פרידה יעדם של כל נזקקי העיירה – הם היו באים לשפוך את ליבם באוזני הרבנית, שהייתה מסייעת ככל שיכלה, חוסכת מפיתה ותורמת מכספה לעניים. גם רבינו, על אף שנמנע להתערב בענייני רבנות, היה מקבל את הפונים אליו ומסייע בעצה או בממון.

במשך השנים ערים נוספות הציעו לרבינו את משרת הרבנות בעיר – אך שוב ושוב סרב.

הישיבה

בווילנה, באיישישוק ובערים ועיירות נוספות בסביבה, היה נהוג אז להקים "חברות" של בחורים שישבו ועסקו בתורה בבי המדרשות, בעוד יהודי האזור מארחים אותם לארוחות ולינה בתורנויות.

כשהיה רבינו כבן 30, אסף רבינו מראדין וסביבותיה כעשרה בחורים מופלגים בלימוד אל בית המדרש, ונטל עליו את הדאגה לארוחותיהם ומקומות הלינה. הוא כלכלם מכספו, בנותיו היו מכינות את ארוחותיהם.

משנה לשנה התרבו הבחורים ב"קיבוץ" זה, וכבר לא היה ביכולתו לזון את כולם – לכן שידל את בני עירו להתחלק עימו בנטל. בתקופות מסוימות המצב ירד כל כך עד שכמעט התפזר ה"קיבוץ", אך רבינו התאמץ עוד ועוד לשכנע את יהודי העיר להחזיקו – ואף גייס תומכים מוורשא.

עם השנים נכנסו חתניו של רבינו – רבי אהרן הכהן ורבי צבי לוינזון לעזור לו באחזקת הישיבה. כאשר הגיע מספר התלמידים לכמה מאות ובני העיר החלו להתלונן שצר להם המקום בבית המדרש – רכש רבינו במאמצים מרובים כברת אדמה, עליה הקימו את בניין הישיבה.

רבי צבי – חתנו של רבינו, העמיד לישיבה רבנים ומשגיחים ועסק אף בגיוס תרומות לאחזקתה, כשבהמשך החל הנוהג לשלוח משולחים אף מעבר לים לגייס תרומות מנדיבים.

מלבד טרחתו המרובה של רבינו על כלכלתה של הישיבה – הוא ניהל אותה מהפן הרוחני. לעיתים קרובות היה נכנס לבית המדרש לדרוש בשלומם של הבחורים, ותוך כדי כך מוסר להם דברי חיזוק בשבח מעלתם של לומדי התורה, מעודד אותם ומחזק את רוחם.

וכשם שהיה לראש ישיבה מבלי ליטול שכר כי אם חובות על צווארו – כך גם ללא משרת רבנות עמד רבינו בראש הציבור בהיותו ראש וראשון בפעליו למען כל צרכי עם ישראל וכבוד התורה.

פעליו

דאגתו של רבינו לכלל החלה עוד בצעירותו, בטרם נודע כגדול בישראל.

כבר בנעוריו קיבץ רבינו חבורה של אנשים פשוטים, פועלים ואנשי עמל שאינם יודעים ספר. הוא היה לומד איתם מדי יום בספר "חיי אדם" ובשבתות – פרשת שבוע. את כל שיעוריו אלו תיבל ביראת שמים ומוסר ורומם את רוחם של עמי הארצות, כך במשך שנים ארוכות.

רק כשהחל להוציא את ספריו ולא נותר זמנו בידו – העמיד לו מחליפים תחתיו, ושיעור זה נשאר על מכונו עשרות שנים, עד סוף ימיו של רבינו.

בשנים מאוחרות יותר כשכבר הלך שמו לפניו, הרבה רבינו לפעול בכל עניין שנפרצה בו פרצה רוחנית.

בכל מקום שהגיע אליו במסעות הפצת ספריו – היה מחזק את הטעון חיזוק, גם כשזה דרש ממנו להתעכב רבות בדרכו. הוא חיזק את העם בדרשותיו, חיבר חיבורים בכל נושא הטעון חיזוק, כתב איגרות רבות לקהילות ולאנשי מפתח ואף השתדל אצל שועי ארץ או אנשי השררה.

לדוגמה – כאשר הגיע לעיר ריגה, נשברה רוחו כשגילה שיהודי העיר נוהגים לפתוח את בתי העסק שלהם בשבת כבחול רח"ל. רבינו לא רצה לקבל מנדבתם של אנשי העיר, אך נשאר ושהה בה כשלושה שבועות – בהם הקהיל אסיפות והרעיש את המקום על עניין שמירת שבת כהלכתה. הודות למעורבותו נסגרו כשלוש מאות חנויות בשבת, אך רבינו מרוב צערו על חילול השבת נפל למשכב לזמן מה.

בנו רבי אריה מעיד שעיכובים כאלו אירעו מספר פעמים ורבינו היה מצטער הרבה על ביטולו מלימוד התורה, אך למרות זאת לא ראה את עצמו בן חורין להיבטל מהמלאכה.

בתקופה בה גוייסו בחורים יהודיים לשירות צבאי בן 6 שנים, החלו בחורים לדחות את גיל הנישואין עד שיסור מהם חשש הגיוס. היו שטענו שמפני הסכנות הרבות בצבא ובשדה הקרב עדיף שיילקחו הבחורים בעודם רווקים וכך לא יותירו נשים ומשפחות כשאין לדעת האם ואיך ישובו מהצבא, אך רבינו סבר שהעובדה שיש לחייל אישה ומשפחה תחייב אותו להישמר מפני הסכנות הרוחניות הרבות שבין הגויים וכך יגדלו הסיכויים שיישאר נאמן לדתו. רבינו כתב אגרת בעניין אך הצנזורה אסרה להפיץ אותה, כי השלטון העדיף חיילים רווקים.

לצד זאת, הקים רבינו מערך של אספקת מזון כשר לחיילים, כתב אליהם איגרות רבות וחיבר עבורם ספר שינחה אותם בצבא הגויי – "מחנה ישראל" – ספר הכולל הלכות מיוחדות למצבים קשים אלו ודברי חיזוק והשקפה.

ידועים סיפורים על חיילים שלמדו בספר זה בהיותם בשדה הקרב ובשעת מלחמה ממש.

בעניין החינוך לתורה בטהרתה פעל רבינו רבות לאורך השנים ובענפים שונים. היו אלו שנים בהן הרימו ה"משכילים" ראש ושאפו לבסס זרם חדש ביהדות.

כאשר הקימו ה'משכילים' מסלולים לרבנות במכללות – יצא רבינו לפעול בשתדלנות אצל השלטונות, שלא יחייבו רכישת מקצוע חול או תואר 'רב' ממכללה כתנאי להסמכה לרבנות, אלא יוסמך כבעבר על ידי רבנים.

מלבד שתדלנות זו, גם בשטח נדרשה פעילות. רבינו קם ונסע לערים בהם הקימו ה'משכילים' בתי ספר לבנים בהם למדו את התורה כמקצוע חולין. רבינו דאג להקמת תלמודי תורה לבנים חרדיים, ושידל את בני העיר שלא לשלוח בניהם לבתי ספר אלו, אלא לתלמודי התורה.

באשר לבנות – הרבנית שרה שנירר ע"ה הקימה את בית יעקב בקראקוב ותלמידותיה הקימו עוד שלוחות רבות בערים אחרות. רבינו תמך בפועלה למרות שהיה זה רעיון חדשני שלא התקבל בקלות. הוא כתב והסביר שאמנם בדורות הקודמים המסורת הועברה מאבות לבנים ולבנות, אך בימינו משפחות שלמות התרחקו מדרך התורה או התפצלו בעקבות הגירה ובנות יוצאות ללמוד במוסדות כלליים. במצב כזה הבית כבר אינו מקור החינוך היחיד והאידיאלי, ולכן יש צורך במוסד חינוכי לבנות.

במקביל לשמירה על הרוח – לא שקט רבינו אף בענייני הגשם, ויחד עם הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי הקים את "וועד הישיבות" שריכז את הטיפול בחלק הגשמי של בני הישיבות: הוועד הסדיר את יחסי הישיבות עם השלטונות, גייס תרומות לאחזקתן, ערך מגביות שנתיות מיוחדות ועוד.

גם בעניינים בהם לא עסק רבינו בעצמו, תמיד הביע דעתו – בעד או נגד – בהיותו ער לכל צרכי הציבור הסמוכים והרחוקים, ומשמש כאחד ממנהיגי הדור.

כך, בוועדת הייסוד של "אגודת ישראל" הוקרא מכתב התמיכה של רבינו שהיה כבר למעלה מבן 70 שנה ולא יכול להשתתף בה. קריאה נוספת מידו פנתה לכל יהודי מזרח אירופה שיעזרו ליהודי רוסיה כשסבלו מאנשי ה"יבסקציה" ששמו להם מטרה למחוק את הדת ברוסיה ולחבור לשלטון הקומוניסטי, ובדרך לכך ניסו לנתק את הקשר בין יהודי רוסיה ליהודים במדינות הסמוכות.

בנוסף על תמיכותיו והיחלצותו לעזרה בכל נושא, גם התנגדויות שונות העלה רבינו על הכתב בעת הצורך, על אף זהירותו המופלגת מכל מחלוקת. לדוגמה, לא היסס להביע את מורת רוחו מול גלי ההגירה ההמוניים לאמריקה ולאפריקה, באמרו שבמדינות אלו תקשה מאד שמירת היהדות כפי שנשמרה שנים ביישובים הישנים. למרות זאת, בדאגתו הרבה, עמל וכתב את הספר "נדחי ישראל" ובו הלכות ודברי חיזוק ומוסר למהגרים יהודיים החיים בין גויים וללא קהילות מבוססות.

רק כאשר סבר שדבריו יהיו בגדר 'דברים שאינם נשמעים' – חסך ידו מלכתוב את דבריו, כשם שקרה לאחר גירוש מוסקבה, כשהוקמה תנועת "חובבי ציון" הציונית באודסה, והושתתה על ערכי חילוניות מובהקים. כשפנו אל רבינו בשאלה מדוע אינו מביע את מורת רוחו – ענה שאין טעם בהתנגדות זו.

לבסוף זכה גם ארגון זה להתייחסותו של רבינו – כשכבר אי אפשר היה להחשות, ובעיתון "המליץ" פורסם מאמר מתריס בטענה שיהודי יכול להיקרא גם מי שאינו אוחז בתורת משה, והעיקר שיאחז בארץ ציון ובשפת הקודש. או אז יצא רבינו במאמר חריף נגדם, ובתגובה התלוננו הציונים החילוניים שרבינו – בעל הספרים "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון" – מקבל לשון הרע אודותיהם…

ספריו

את ספרו ה"חפץ חיים" הוציא רבינו לאור כשהיה כבן 35, וכהמשך לו – את הספר "שמירת הלשון". אמנם ספרים רבים נוספים רבים חיבר והוציא לאור, כמו "שם עולם", "אהבת חסד" ועוד, אבל נושא זה של נקיות הדיבור בפרט וזהירות בבין-אדם-לחבירו בכלל, היה הנושא בו הרבה לדרוש ובו הביא התעוררות עצומה וחדשה לעם ישראל.

על מנת לכתוב את הספר ה"חפץ חיים", נסע רבינו פעמיים עם בנו הבכור לעיירה וואסילישוק. במשך חורף שלם ישב רבינו בבית המדרש, שם גם אכל וישן, כשבנו לומד בתלמוד התורה במקום.

קרוב משפחה מהעיירה היה מביא להם את ארוחותיהם. כדי לשלם לקרוב זה, לימד רבינו כעשרה בחורים שיעור יומי בן 3 שעות על מסכת סנהדרין.

את החיבור השלים כשנסע עוד פעם אחת בקיץ ללא בנו. רבינו אמר ששמע שהרמב"ם ישב במערה לבדו כשחיבר את חיבורו הגדול, ואמר שרק כך אפשר לכתוב חיבור עצום כזה – הלא הוא "משנה תורה" להרמב"ם.

רבינו הוציא את ספריו לאור והפיצם בעצמו כשהוא נוסע מעיר לעיר, נושא עימו את ספריו ברכבות או בעגלות, דורש ומציע את ספריו למכירה במחיר צנוע וקבוע.

בענוותנותו, בתחילה בכלל לא חתם את שמו על חיבוריו ואמר שהוא "המוציאם לאור", אבל בהמשך כשהתפרסם שמו ודבר היותו המחבר – החל לחתום בשמו עליהם. אם לא די בזאת – גם לא נטל לעצמו את הזכויות על חיבורים אלו ונתן את רשותו לכל המעוניין להדפיסם ולמוכרם, ובתנאי שיפריש 4% מהספרים לבתי מדרשות.

בשנים מאוחרות יותר פנה רבינו לכתוב את חיבורו האדיר "משנה ברורה" על הלכה, לפי סדר "אורח חיים" ב"שולחן ערוך". ספרים אלו, שהכרך הראשון יצא בהיות רבינו כבן 46 שנים, מהווים בסיס לפסיקה האשכנזית עד ימינו.

לפני שהחל בעבודה זו פנה אל מספר רבנים עם הרעיון שיכתבו ספר הלכה לפי ה"שולחן ערוך". כולם הסכימו עימו שזהו חיבור נחוץ, אך דחו את ההצעה מעליהם מפני חולשה או עומס וכדומה. אז החליט רבינו לעשות זאת בעצמו, כשהוא משתף במלאכה את שני בניו.

לצורך חיבורו עיין רבינו בכל הספרים שנכתבו על ה"שולחן ערוך" עד ימיו, והקפיד לתמצת ולקצר ככל יכולתו כדי לא להלאות על הלומדים.

אהבת חסד

לא רק בספריו ובדרשותיו עורר רבינו על הזהירות בין אדם לחברו – אלא במעשיו בכל פרט היה סמל ומופת להקפדה יתירה על כבוד הזולת וממונו.

זהירות ורגישות זו באה לידי ביטוי החל מהפרטים קטנים ועד להפסד ממון וטרחה מרובה שספג בהקפדותיו אלו.

למרות הקשיים וטלטולי הדרכים – נשמר רבינו שלא להיכנס לדרוש ולהציג את ספריו בעיר בה הבחין שדרשן או מגייס תרומות אחר נכנס אליה לפניו כדי לא לקפח את הכנסותיו.

בהיותו מתרחק ככל יכולתו מן הגזל – שילם במיוחד למגיהים שיעברו על ספריו כך שלא יודפס ספר פגום וייצא שגזל את הקונה.

גם כשאנשים סביבו סייעו בסיומה של דרשה במכירת הספרים, הזהיר אותם לבל ישכנעו אנשים לקנות אם אינם ממש מעוניינים, כדי שלא ירכשו מפני הבושה ושוב נמצא גוזל.

ברבות השנים, כאשר שלח משולחים עם ספריו – היה מזהיר אותם שלא ייגבו מחיר גבוה יותר מהמחיר שקבע הוא, ושיימנעו גם הם מהצגת הספרים כאשר יש בעיר דרשן אחר.

רבינו הקפיד מאד שלא הלין שכר העוסקים בהדפסת ספריו ולתת שכרם ביומו. מסופר שפעם נראה רבינו רץ ברחוב העיר סמוך לשעת קבלת שבת, ומאוחר יותר הבהיר שאדם מסוים עבד עבורו בהוצאת ספר ומיהר ונשמט מפניו, אז בירר רבינו את כתובתו ומיד כשהשיגה – רץ לשלם לו.

כזכור, בבעלותו של רבינו ומשפחתו הייתה חנות. מספרים שמדי ערב היה בודק את מידת המשקולות לוודא שהן מדויקות ואת איכות הסחורה – שלא להונות את הלקוחות. עם כל זאת, כשסגר את החנות – תרם מאה דולרים לצדקה באמרו שאולי נפלה טעות במסחרו במשך השנים.

 

ציפית לישועה?

בין קשיי התקופה ראה רבינו את פעמי הגאולה, והאמין בכל ליבו בביאת המשיח בכל יום שיבוא. לכן העמיד רבינו כולל שבו נלמדו דיני המקדש וקרבנותיו. בנוסף, חיבר קונטרס בשם "ציפית לישועה",  בו הוא מעורר על חובת האמונה בביאת המשיח, הציפייה לגאולה, ולימוד הלכות הקורבנות.

לקראת זקנותו, כשהחלו חרדים לעלות לארץ, רצה לרכוש בית בארץ הקודש, ואף אמר לבנו ששב מביקור בארץ – "היה לך להשתקע בה". כשהתכונן לעלות ארצה, חלתה רעייתו. כשהחלימה – התכונן שוב, אך אז חלתה ביתו והוא נשאר בראדין.

לערב אל תנח

בשנת תרס"ג, בהיות רבינו כבן 65, כילתה שריפה מחצית מבתי ראדין. רבינו פתח את ביתו לכל היהודים שאיבדו את ביתם, ובמשך ימים רבים דרו משפחות בחצרו. בנות ביתו היו מכינות מזון לאנשים הרבים, ורבינו כתב מכתבים רבים וגייס הלוואות ותרומות רבות – של ממון ובגדים – אותם חילק לכל מחוסרי הבית. בהמשך השיג יחד עם בנו סיוע ממשלתי לנפגעי שריפות, אותו חילק בתבונה וכך שוקמה העיירה.

בשנה זו נפטרה רעייתו הרבנית פרידה, וכעבור כמה חודשים – שוב הרסה שריפה נוספת בתים רבים, ביניהם ביתו של רבינו ושל בנו שגר בסמוך. אז עזב הבן את העיירה, וכל בני המשפחה שידלו את רבינו להינשא שנית.

רבינו נשא את ביתו האלמנה של הרב – מרים פריידא, ונולדו להם בן – אהרן, ובת – פייגל חיה.

מכל ילדיו של רבינו יצאו רבנים גדולים בתורה ויראי שמים. אמנם הרבה מנכדיו ומשפחותיהם נספו בשואה הי"ד, אך לעומתם ניצלו בניה של הרבנית מרים פריידא שהיגרה לאמריקה, וכמה מנכדיה – בני משפחת קגן, היו רבני קהילות בארצות הברית בדור הקודם. גם בעולם התורה בימינו שלנו בולטים צאצאיו של רבינו – הנין הרה"ג ר' הילל זקס זצ"ל ובנו ר' יצחק זקס שליט"א, מראשי ישיבת חברון.

מורשתו בידינו

מורינו הגאון רבי ישראל אברג'ל שליט"א מרבה להזכיר את רבינו ה"חפץ חיים" בשיעוריו, בדרשותיו ובספריו. פירוש נפלא משמו הוא מביא בספרו "חלב הארץ" (הקדמה לחלק א, סעיף כב):

"…הבדלי גישה שונים ובולטים מאוד רואים אנו גם ביהדות, יש המעוניינים בקיום תורה ומצוות רק כדי להשתיק את המצפון ולצאת ידי חובה, לכן הם דואגים שלא יבואו אליהם בטענות ולצורך כך ישתדלו תמיד למצוא רב שיתיר את הדבר. כך שממילא בבתיהם תמיד ימצאו כל הפתרונות הטכנולוגיים ל'בעיות' הלכה, הכל יפעל על ידי גרמא וכדו', ובאמת אי אפשר לבוא אליהם בטענות ולומר שהם חיללו את השבת חלילה.

הם גם ימצאו כביש עוקף ומפלט לכל המגבלות של ימי בין המצרים וימי העומר, והם ישמעו מוזיקה ללא מוזיקה, ישתמשו בסבון ללא סבון, ויאכלו בשר ללא בשר, את ליל הסדר יחגגו במלון כל שהוא והכל 'בהשגחת הבד"ץ…'

אולם, מנגד קמה וגם ניצבה שיטה נוספת של יהודים יקרים מפז, שכל מגמתם חשקם ורצונם בחייהם בעולם הזה הוא רק לעבוד את ה 'יתברך ולשמח אותו באמת, ואכן אלו היהודים לעולם לא יחפשו להקל ולהתנער שלא לצורך, להיפך – הם יחפשו להדר בכל מה שאפשר, הם יחפשו לקיים כל מצוה באופן המושלם ביותר על פי ההלכה והקבלה, הם יעשו הכל לצאת ידי חובת כל השיטות, וזאת מפני שהם אוהבים את ה' יתברך באמת ואינם פוחדים מה'שולחן ערוך' אדרבה השולחן ערוך הוא בבת עיניהם הוא מהוה להם כמפת דרכים המקשרת אותם עם התכלית – ה' יתברך ולכן הם אוהבים אותו מאוד ובכל מאודם רוצים לקיים כל פסק שלו בצורה המושלמת ביותר, וזאת כי רצונם הוא לעבוד את ה' יתברך באמת וזהו ראש מעיינם.

וכבר נודע שאדונינו ה'חפץ חיים' היה מפרש על פי זה את הזמר 'כל מקדש' והיה אומר כך: יש שני סוגי יהודים, יש יהודי המקדש שביעי כראוי לו – ומכבד את השבת בכל יכלתו וככל הראוי, ואולם מנגד יש אדם שהוא – רק 'שומר את השבת מחללו' – הוא רק דואג לא לחלל את השבת 'שכרו הרבה מאוד' – שניהם יקבלו שכר, אבל אין להשוות ביניהם – 'איש על מחנהו ואיש על דגלו' שכן ההבדל ביניהם זועק עד לשמים.

הבדלי הגישה ניכרים הם בכל מצוה ומצוה. בכל הלכה והלכה, וכאמור שהם מבטאים את אמות המידה הרוחנית של האדם, אם כי צריך לדעת שהם גם משפיעים הרבה מאוד על הילדים היקרים, ה' ישמרם, ועל הבית. שכן הילדים הם נשמות טהורות וזכות ומרגישים הם היטב אם המצוות הן מקור לאושר ולתענוג בעבור הוריהם, או שמא חס ושלום בעיניהם הם כעין אוסף של בעיות חלילה שצריך לנסות להסתדר איתן."

יהי חלקנו עם עובדי השם באהבה ורצון, אמן!