פתיח

לעיר פאס שבמרוקו יש היסטוריה יהודית עתיקה. רבנו הרי"ף – רבי יצחק אלפסי נושא את שמה בשמו, והוא חי והרביץ בה את תורתו במשך עשרות שנים לפני למעלה מ-1000 שנים.

העיר גידלה בתוכה דורות גדולי עולם, ורבניה היו בקשר תמידי עם הגאונים שבבבל. מאות שנים חיו בה תלמידי חכמים, כדוגמת הפייטן הנודע רבי דונש בן-לברט ורבי יהודה חייג’ שהיה מראשוני המדקדקים. אף הרמב"ם גר בה תקופת מה, ועד היום עומד על תילו "בית הרמב"ם" על שמו.

מיד לאחר גירוש ספרד, התיישבו בעיר רבים מהמגורשים, מהם תלמידי חכמים ונכבדים. תוך שנים ספורות עברה הנהגת הקהילה לידיהם של יוצאי ספרדוקול התורה עלה בה לצד רווחה גשמית ויחס של כבוד מהשלטונות.

במרוצת השנים, יחד עם תהפוכות ההיסטוריה, חוו יהודי מרוקו ובתוכם יהודי פאס עליות ומורדות במצבם הגשמי, אך דבקותם בתורה ובמצוותיה נשמרה תמיד.

כבר בקסטיליה שבספרד הייתה משפחת אזולאי המפוארת והחשובה, ובעת הגירוש נדדה אל העיר פאס. במקום תורה זה צמחה ועלתה שושלת בית אזולאי המעטירה, עליה נמנו רבנים, פוסקים ומקובלים במשך עשרות דורות.

ראשית דרכו

רבי מרדכי אזולאי היה נכדם של מגורשים, והוא הקים את ביתו בשנים בהן שרתה השלווה והמנוחה על הקהילה בפאס. ישיבות ובתי מדרשות פעלו בה, והתושבים המוסלמים כיבדו והעריכו את היהודים וחיו עימם בשלום.

בתקופה נאה זו ובבית גדול זה, נולד רבי אברהם אזולאי – רבנו המקובל הקדוש בעל ה"חסד לאברהם". על פי המסורת הוא נולד בשנת ה'ש"ל, וזכה להתחנך בשנות ילדותו על ברכיהם של תלמידי חכמים.

משחר ילדותו החכים רבנו בתורה ועשה חיל בלימודו, כפי שהוא מעיד על שנים אלו –"זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חורפי בחלד עיר מולדת פאס…ואני בקרב חכמים ושלמים…וכן אני יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה, בהוויות דאביי ורבא…"

וכך כשהיה רבנו עדיין צעיר אך כבר למדן מופלג ובקיא בתורה – החל לעסוק בתורת הנסתר.

אך לא ארכו השנים בהן יכול רבנו לשבת בשקט ובשלווה ולעסוק בתורה, כי הנה קפץ רוגזה של הגלותעל יהודי פאס. בצורת ורעב התרגשו על העיר והמחסור גבר מיום ליום, עד שתוך כ-3 שנים לא נותר מזון בעיר ואנשים רבים נפחו את נשמתם ברעב מדי יום.

בד בבד, לא שקטו המוסלמים ומפעם לפעם היו פורעים בשכניהם היהודים.התקופה הקשה נמשכה מספר שנים, ורבנו, שהיה אז אברך צעיר בסביבות גיל 30, החליט שזוהי העת לעזוב את הגולה ולעלות אל ארץ הקודש אליה שאף לעלות מימים ימימה. וכה סיפר בהקדמה לאחד מספריו: "ויהי כי הקיפו עלי הימים…ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותיי עליהם השלום, עיר פאס המהוללה אשר הייתה למשל ולשנינה…יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי, ונדרתי לבוא להתגורר בארץ ישראל – בשינוי מקום, המבדיל בין קודש לחול."

אל ארץ חמדה

גם הדרך אל ארץ החמדה נקנתה בייסורים. את דרכו אל הארץ עשה רבנו באונייה יחד עם כל רכושו עלי אדמות, והחשוב מכל – חידושיו וחיבוריו בכתב ידו. בעת עצירה באחת מערי הנמל בצפון אפריקה, עזבו הנוסעים את האונייה לשעה קלה, כשהם מותירים בה את חפציהם. והנה, פרצה סערה בים והאונייה נטרפה ונשברה, וכל המטען שעליה טבע במצולות ים. רבנו ראה כל זאת ושם אל ליבו דווקא את נס הצלתו, ולזכר הנס וכהודיה לה', קבע את חתימתו בצורת אונייה.

אחרי תלאות אלו הגיע רבנו אל הארץ הנכספת, והתיישב בעיר הקודש חברון. בשנים אלו, דור אחד בלבד אחרי האר"י הקדוש, היו בארץ לא מעט רבנים מקובלים, וגם רבנו השקיע ראשו ורובו בחכמת הנסתר, עלה ונתעלה בה עד מאד. הוא נסע גם לצפת כדי ללמוד מחכמיה, שם העמיק בספרו של הגאון המקובל האלוקי רבי משה קורדובירו זיע"א – ה"אור יקר".

בצפת למד רבנו קבלה אצל המקובל האלוקי רבי חיים ויטאל תלמיד האריז"ל.בהקדמה לספר "אוצרות חיים" של רבי חיים ויטאל זיע"א,מובא סיפור הוצאתו לאור של הספר: לפני פטירתו הורה רבי חיים לטמון את חיבוריו עימו בקבורתו. רק מאוחר יותר ערכו תלמידיו – רבינו ורבי יעקב צמח זיע"א – שאלת חלום, בה קיבלו את רשותו להוציא את כתביו מהקבר. הם נסעו לדמשק שבסוריה, גילו את הכתבים והביאו אותם לדפוס.

בשובו לחברון, נשא רבנו לאישה את הרבנית שמחה לבית דנינו, אחותו של אב"ד העיר רבי נחמיה דנינו זיע"א, ונולדו להם בן ושתי בנות. וכשביקש הצדיק לישב בשלווה עם משפחתו – פרצה מגפת הדבר בעיר. כך, בשנת ה'שע"ט, שנים ספורות לאחר עלייתו של רבנו ארצה, העתיק מושבו אל ירושלים.

אולם גם בירושלים לא נמצאה המנוחה. לאחר תקופה קצרה הגיעה המגיפה גם אליה, ומשפחת אזולאי שוב נאלצה לנדוד ממקומה. ברוב תלאותיו, נדר רבנו שכאשר יזכה לשוב אל מקומו הראשון בעיר חברון – יפרסם את כל חיבוריו וכך יגדיל כבוד שמים.המגיפה המשתוללת בארץ עזבה אז את העיר עזה, ולשם עברה משפחת אזולאי לזמן מה.

בעזה הייתה אז קהילה יהודית נאה שבראשה עמד רבי ישראל נג'ארה זיע"א. במנוחה זמנית זו, כתב רבנו את הנודע שבספריו – על שיטת הרמ"ק, וקרא את שמו "חסד לאברהם", כפי שכתב: "לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומחרב מלטתני".

גם את ספרו "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך חיבר רבנו בשבתו בעזה, ורבי ישראל שהיה משורר דגול חיבר שיר קצר לכבודו. לאחר זמן מה פסקה המגיפה גם בחברון, ורבנו שב לשם עם משפחתו.

חיבוריו

כעת הגיע הזמן לקיים את נדרו, ורבנו החל להקדיש הרבה מזמנו לכתיבת תורתו. רבים מכתביו יצאו לאור ברבות השנים, וחלקם הודפסו במאה האחרונה. חיבוריו הותירו בידינו ספרים רבים ועצומים העוסקים בנגלה ובנסתר, בתורה שבכתב, בתורה שבעל פה ובהלכה.

שמו של רבנו נודע בעיקר בשל ספריו העוסקים בקבלה, הבולט שבהם – "חסד לאברהם". בהקדמה לו ממליץ רבנו לכל אחד מישראל לעסוק בקבלה: "ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב, עד תשלום ה' אלפים ר"נ ומשם ואילך נקרא "דרא בתראה" והותרה הגזרה והרשות נתונה להתעסק בספר הזהר. ומשנת ה' אלפים וש' מאות ליצירה מן המובחר שיתעסקו ברבים, גדולים וקטנים. כדאיתא ברעיא מהימנא. מאחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך משיח ולא בזכות אחר, אין ראוי להתרשל בעסק חכמת הקבלה".

בספרי הקבלה הנוספים של רבנו הוא מאיר את לימוד תורת הקבלה באורו: הספר "אור הגנוז" – ספר שחלקו אבד במרוצת השנים והתגלה לאחרונה, ובו פירוש על דרך הסוד לזוהר, הספר "אור הלבנה" – בו כתובת הגהותיו על הזוהר, הספר "אור החמה" – בו ארבעת פירושיהם של אריות תורת הנסתרבדור שקדם לרבנו – המהרח"ו, הרמ"ק, רבי אברהם גלאנטי זיע"א, ופירוש נוסף שלא כתב מי חיבר אותו. בנוסף, על פירושו של רבי אברהם גאלאנטי לזוהר – הספר "ירח יקר" – חיבר רבנו ספר קיצור בשם "זהרי חמה".

ארבעה ספרים עצומים אלו מהווים סדרה בשם "קריית ארבע", על שם העיר חברון שבמעלתה הרבה רבנו לדבר ולכתוב.

לא רק בתורת הנסתר השאיר רבנו חותמו אחריו, אלא בידינו חיבורים רבים נוספים, מהם – פירוש "אהבה בתענוגים" על מסכת אבות, הספר "בעלי ברית אברם" על תורה נביאים וכתובים, הספר "כנף רננים" – בו הביא את כוונות האר"י על סדר התפילה, הספר "מעשה חושב", ועוד קונטרסים המובאים בספרים אחרים.

בא השמש

סיפור נורא נקשר בפטירתו של רבנו. אמנם בן נינו של רבנו, מרן רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א זיע"א, לא מביא עדות למעשה באף אחד מכתביו, אך כך מקובל דבר המעשה:

פעם אחת בא פחה מאיסטנבול לעיר הקודש חברון, תיבנה ותכונן. ומנהג הישמעאלים שהולכים ביום שישי להתפלל במערת המכפלה, ובתוכם בא הפחה מאיסטנבול. רצה לראות מה יש בתוך המערה, התכופף, ונפלה חרבו מן התיק. והייתה חרב זו חרב יחידה במינה והיא מצופה כולה בזהב ובאבנים טובות, והייתה שווה כל הון.

גזר הפחה על הישמעאלים שיוציאו את החרב מן המערה. שלשלו אותם בחבלים ולא הספיקו לגעת ברגליהם בקרקע, עד שהוציאום מתים. וכיוון שראה הפחה כך, אמר: "יכלו כולם ולא אקבל את חרבי?!", עמד וגזר על היהודים להיכנס אל המערה ולהוציא את החרב. הפילו גורל ויצא הגורל על הצדיק בעל ה"חסד לאברהם", ותיכף משראה הצדיק שנפל עליו הגורל, הלך למקווה וטבל ועלה ואחר נתעטף בתכריכים, וכל אותו הלילה היו אנשי חברון יושבים לפניו והוא דורש להם דברי קבלה, בבחינת אברהם אבינו עליו השלום.

משעלה היום קם ואמר לחבריו שיתפללו בעדו כל עוד הוא בפנים המערה, שלא יאונה לו כל רע. הלך למערת המכפלה וקשרוהו בחבל וירד לתוכה. וכיוון שירד, החזיר להם החרב בחבל ואמר: "הגיעה השעה שאראה תוכה…"

הלך בפנים המערה וראה אדם אחד עומד. נתפחד וקרא "שמע ישראל", ואחר שאלו: "מי אתה?"
השיב: "אני אליעזר עבד אברהם".
אמר לו אליעזר: "כיצד באת לכאן?"
עמד וסיפר לו כל המעשה. מששמע כל אותו המעשה אמר לו אליעזר: "המתן עד שאשאל רשות מאברהם, יצחק ויעקב אם תיכנס".

נתנו האבות רשות ונכנס. ומרוב הפחד נתעלף ולא אמר להם "שלום עליכם". נתנו לו ריחותלהריח, קם על רגליו וסיפר להם המעשה. וכיוון שראה שהמקום גן העדן הוא, לא רצה לצאת מתוכו. אמרו לו האבות: "זה אינו אפשר. עכשיו צא ומחר אתה עמנו!"

ובכל ישראל תאבים, אימתי יזכו לראותו, כי חשבו פן קרהו אסון, חס ושלום. לסוף העלוהו בחבלים ובא לביתו שמח וכל ישראל שמחים עמו. אמר לחבריו: "כך וכך נגזר עלי וכך רצוני!" וכל אותו הלילה היו חבריו יושבים עמו והוא דורש לפניהם בקבלה עד קודם אור הבוקר. אותה שעה ירד למקווה שבביתו, טבל ולבש תכריכים וקרא "שמע ישראל", ויצאה נשמתו בטהרה, ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.

בין אם אמת בסיפור המעשה ובין אם לא, מכל מקום הלך רבנו לעולמו בכ"ד בחשוון ה'ת"ד, לפני 379 שנים, והוא נטמן בחלקת הרבנים בבית העלמין העתיק שבחברון. כך כותב רבנו ב"חסד לאברהם" על העיר חברון: "הנפטרים בה ונקברים בה זוכים לעלות נפשותיהם, כי הוא יתד תקוע לעבור לגן עדן תחתון בלי עיכוב".

צאצאיו

מכל ילדיו של רבנו עלו פירות משובחים הנאים לאילן עליו צמחו.

בתו הצדקנית חנה נישאה לרבי בנימין זאבי, אך היא התאלמנה מבעלה בצעירותה, ובעצמה גידלה  את בנה לתורה. בנה אברהם ישראל זאבי גדל והיה לרבה של חברון במשך כ-30 שנה, והיה גם דרשן וראש ישיבה, וחיבר את הספר הנודע "אור לישרים".

בתו השנייה של רבנו נישאה לרבי דוד יצחקי, וממנה יצא הראשון לציון רבי אברהם יצחקי זיע"א.

לימים השתדכו צאצאי שתי בנותיו של רבנו זה עם זו עוד פעמיים, כאשר רבי אברהם ישראל זאבי השיא שניים מילדיו לצאצאי דודתו ממשפחת יצחקי.

רבי יצחק, בנו יחידו של רבנו, גם הוא הלך בדרכי אביו.הוא היה גאון ומקובל, ולימים היה אחד מרבני העיר חברון, וחיבר את הספר "זרע יצחק". בסוף ימיו עבר לאיסטנבול (אז קושטא), ושם נפטר.
בירושלים נותר בנו רביישעיה אזולאי זיע"א, שהיה תלמיד חכםוראש ישיבה בירושלים, ומרן החיד"א כותב עליו: "עטרת ראשי מר זקני מהר"ר ישעיה מרביץ תורה בתלמידים".
לרבי ישעיה נולד בנו הריז"א – רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי זיע"א. רבי יצחק זרחיה היה תלמידו רבי חזקיה די סילווא בעל ה"פרי חדש", והוא נישא לבת ממשפחת תלמידי רבי יהודה החסיד שעלו עימו מגרמניה, והיה דיין ומרבני ירושלים. בנו הוא הנודע מבין צאצאי רבנו – הלא הוא הגאון המופלא מרן החיד"א– רבי יוסף חיים דוד אזולאי זיע"א.

מרן החיד"א מרחיב לספר בהקדמות ספריו את תולדותיו של רבנו, סב סביו.

מורשתו בידנו

בדומה לרבנו שהרבה בספריו לכתוב בשבח ארץ הקודש ובמעלתה, הרבה גם מורנו הרב יורם אברג'ל זיע"א, לדבר בשבחה של הארץ ולהשפיע על כל אחד מישראל שידור בה ולא מחוצה לה. באחד משיחותיו על נושא זה, הביא רבי יורם את דברי רבנו, וכך אמר:

"עלינו להיות מאושרים על הזכות העצומה שנפלה בחלקנו לדור בארץ ישראל, כי הלא אמרו חז"ל: "אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא" – וכל שכן יהודי. וכן אמרו חז"ל: "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" – וכל שכן מי שזכה לגור בארץ ישראל וללכת בה אלפי אמות בכל יום ויום. וכן אמרו חז"ל במדרש: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

וכל מי שטרם זכה לכך, ועודנו מתגורר בחוץ לארץ, ראוי לו להשתוקק לכך ולעשות כל אשר ביכולתו לעקור דירתו משם ולעבור לדור בארץ ישראל, משום שארץ ישראל הינה המתנה היקרה והחשובה ביותר שה' יתברך נתן לנו מרוב אהבתו אלינו, ומי שמואס במתנה זו ומשליך אותה אחר כתפיו אינו אלא שוטה מוחלט, שהרי הגדרתו של שוטה היא: "המאבד כל מה שנותנים לו", ונוסף על כך הרי הוא גם מבזה את מי שנתן לו את המתנה – מלך מלכי המלכים הקב"ה, ה' יצילנו.

…וגם אם בחוץ לארץ פרנסתו של האדם ושאר תענוגי העולם הזה מצויים לו בשפע גדול, ואם יעלה לארץ ישראל יצטרך לוותר על כך, ואולי גם לעבוד בעבודה קשה ולהתפרנס בצמצום גדול – אף על פי כן לא יהסס כלל, ויעלה לארץ ישראל, כיון שעל ארץ ישראל נאמר: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

…כמו כן, לא טוב הדבר שעושים כמה וכמה מאחינו בני ישראל יושבי ארץ הקודש שיוצאים לחו"ל לתקופות ממושכות כדי להתפרנס בריווח.

…בכלל, עצם שהייתו של האדם בחוץ לארץ עלולה לגרום לו נזקים רוחניים קשים ביותר ולהביאו לידי מכשול ועוון, כפי שכתב הגה"ק ר' אברהם אזולאי זיע"א בספרו "חסד לאברהם": "שארץ ישראל קדושה ואויר ארץ ישראל קדוש, מה שאין כן ארץ העמים שעפרה טמא ואוירה טמא, והנכנס אליה קרוב מאד להיכשל… אמנם בארץ ישראל האדם שמור, שרשות ארץ ישראל רשות הקב"ה, ורשות חוצה לארץ רשות החיצונים, אויר טמא".

לכן ההנהגה הנכונה היא לחיות אך ורק בארץ ישראל ולעבוד באיזה עבודה שה' יזמן לו גם אם הריווח שבה מועט, כיון שבכך יוכל לשמור היטב על ביתו ולפקח על חינוך ילדיו – שזהו הריווח הגדול ביותר, ובאותו מעט שירוויח לפרנסתו בעזרת ה' תהיה ברכה גדולה.

ולמעלה מכל זאת: כל אדם שזוכה לקבוע דירתו בארץ ישראל וליישב אותה, סועד וסומך את השכינה הקדושה, וגורם לה' יתברך נחת רוח עצום, ואין לשער את גודל שכרו בעולם הבא – אשרי הזוכה."