מה הקשר בין האישים הדגולים אל-קרטבי אל-איסראא'ילי, מואיסי מאימונידיס, מאישטרי די גיפטי ו"הנשר הגדול"?

כל אלו הם שמותיו וכינוייו של אדם אחד, ענק שבענקים – רבי משה בן מיימון, או בקצרה – הרמב"ם. מעבר למורשת האדירה שהותירה את חותמה על עם ישראל, ניכרה השפעתו על כל הארץ, וכל אומה כינתה אותו בלשונה.

המוסלמים כינו אותו "אל-קרטבי אל-איסראא'ילי" – איש קורדובה הישראלי, האירופיים כינו אותו "מיימונידס" כשמו ביוונית מואיסי מאימונידיס, ב"ספר הויכוח" הזכירו הרמב"ן כ"מאישטרי משה די גיפטי" – אדון משה המצרי, ובחיבוריו העצומים על התורה זכה הרמב"ם לכינוי "הנשר הגדול".

ראשית דרכו

אחרי מאות שנים של שלווה יחסית תחת שלטון מוסלמי, תמה תקופת "תור הזהב" של יהודי ספרד. בעיר קורדובה שלטה עד אז "ח'ליפות קורדובה", וכאשר זו התפרקה – החל גם מצב היהודים לאבד מיציבותו. במשך עשרות שנים נאבקו קבוצות מוסלמיות שונות על השליטה בעיר הגדולה. בתקופה רבת תהפוכות זו, חיה בקורדובה משפחה נכבדה המיוחסת עד רבי יהודה הנשיא, משפחתו של רבי מיימון הדיין. שם המשפחה היה "אבן עבדאללה", על שם אבי השושלת – רבי עובדיה הדיין.

בשנת ד'תתקס"ה, לפני קרוב ל-900 שנה, נולד בן לרבי מיימון, וייקרא שמו בישראל – משה. לימים גדל הבן בתורה ובחכמה עד מאד, ונודע שמו כ-רבי משה בן מיימון, או בקצרה – הרמב"ם.

מגיל צעיר החל רבי מיימון הדיין ללמד את בנו תורה. הוא למד עימו בספריו של רבי יהוסף איבן מיגאש – הר"י מיגאש, רבו המובהק, שנפטר כשהיה רבנו ילד פעוט.

כשהיה רבנו כבן 10 שנים, פלשה לספרד קבוצה מוסלמית קנאית בשם "מואחידון" מצפון אפריקה, והחלה להתנכל ליהודים. יהודי קורדובה נפוצו לכל עבר, כשרבים מהם בורחים אל האזורים בספרד שנשלטו על ידי הנוצרים. רבי מיימון לא הרחיק עם משפחתו, ונמלט ממקום למקום באזור ספרד המוסלמית וגם מעבר למיצר הים – במרוקו שבצפון אפריקה.

כ-10 שנים נדדה המשפחה מעיר לעיר, כשרבנו ממשיך למלא את כרסו בלימוד, והחל ללמוד הלכה מתורתו של רבי יצחק אלפאסי, הרי"ף. כשבגר והיה לנער הרבה ללמוד מכתבי רב שמואל בן חפני מגאוני בבל, וכך החל לצבור ידיעות גם בחוכמת הפילוסופיה. בשנים אלו מצא לו רבנו חכם מוסלמי שלמד עימו מתמטיקה ורפואה, וכך בנוסף על התמדתו הגדולה בתורה, אסף לו ידע בחוכמות חיצוניות.

כשהיה רבנו כבן 20 שנים, קבעה משפחתו את מושבה בעיר פאס במרוקו.

סולם העלייה

גם במרוקו שלטו אז המואחידון, אך משפחת רבי מיימון שבעה מנדודים ובמשך מספר שנים התגוררה בעיר תחת הצקות המוסלמים הבלתי פוסקות. חרף הגזירות, המשיך רבנו לעלות בתורה ואף בשאר חוכמות, והוא החל לכתוב את חיבוריו.

אט אט נודע שמו כגדול בתורה, עד שכאשר התפרסמה הוראה לקהילות יהודים אנוסים בכל מקום שעליהם למסור נפשם למיתה – קם רבנו ופרסם כנגדה את "איגרת השמד" בה כתב שמי שאינו יכול לברוח ממקום בו יש גזירה כזו, יכול להציל נפשו ממוות ואינו מאבד את חלקו ונחלתו בעם ה', והתשובה מועילה. באיגרתו זו כתב רבנו דברי חיזוק לכל היהודים הנרדפים, ועודדם לעזוב את מקומם אל מקומות בהם יוכלו לשמור מצוות בגלוי.

לאחר כ-5 שנים בעיר פאס, תכפו הצרות ואף הרמב"ם נדרש להסתיר את יהדותו. בימים אלו הוצא להורג אחד מחכמי העיר – רבי יהודה הכהן איבן סוסאן, ומשפחת רבי מיימון החליטה לעזוב את המדינה.

בחודש אייר ד'תתקכ"ה הפליגה המשפחה אל ארץ הקודש במסע שארך חודש שלם. מספר ימים לפני חג השבועות הם הגיעו לחוף עכו, שבה התקיימה קהילה יהודית מפוארת שבראשה עמד רבי יפת בן רבי אליהו.

כחצי שנה שהתה המשפחה בארץ ישראל, במהלכה התיידדו רבנו ורבי יפת. כשעזבו, בחודש חשוון ד'תתקכ"ו, עברו בירושלים ובחברון והתפללו במקומות הקדושים. משם המשיכו הלאה דרומה, אל מצרים.

על כס ההנהגה

באותן שנים הייתה מצרים דגל של השכלה ונאורות. משפחתו של רבנו התיישבה לזמן מה באלכסנדריה, ואז עברה אל העיר פוסטאט, שלימים נעשתה חלק מקהיר הבירה. זמן קצר לאחר מכן נפטר רבי מיימון, ושני בניו – רבנו ואחיו דוד תפסו כל אחד את מקומו. רבנו התקרב לתלמידי החכמים ומנהיגיה היהודיים של מצרים, ונשא לאישה את ביתו של רבי מישאל הלוי אלתקא. אחיו היה סוחר מצליח שעשה חיל אף בממונו של רבנו, כך היה רבנו נקי לעסוק בתורה ובמדע, והמשיך בכתיבת חיבוריו בכל התחומים. ברבות הימים הלך שמו וגדל, עד שנעשה למנהיג הקהילה היהודית בפוסטאט.

טרם בואה של משפחת רבנו למצרים, היה מעמדם של הקראים חזק אף יותר ממעמד הרבנים, והשפעתם נתנה את אותותיה בקרב הקהל היהודי. כעת, משעלתה קרנו של רבנו, הוא החל להילחם מלחמת חורמה בקראים. הוא יצא נגדם בדרשותיו ובכתביו, במקביל חיזק את קול התורה בטהרתה, והקים ישיבה גדולה בה למדו מגדולי רבני מצרים בתקופתו. הודות לפעלו הלך ונחלש כוחם של הקראים, עד שנעשו לעדה קטנה ודלה והם התקשו לשמר את מסורתם לדורותיהם הבאים.

באיגרת הרמב"ן כתוב אודות רבנו כך: "הכה הצדוקים אשר היו כגיבורים חוסים, ונתן הבייתוסים לשוסים, והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים, ורבים מעמי הארץ מתייהדים, כי נפל פחד הרב עליהם".

בהיות רבנו כבן 40, הפליג אחיו אל הודו באונייתו, כשעימו כספים רבים שהשקיע אצלו רבנו. בדרכו טבעה האונייה בים עם כל אשר עליה, ובאסון זה איבד רבנו את אחיו ואת רוב ממונו גם יחד. מספרים שמאורע ציער את רבנו והוא נפל למשכב. כאשר הבריא רבנו, החל לעסוק לפרנסתו ברפואה כפי שלמד בצעירותו, עד שנעשה לאחד מטובי הרופאים במצרים.

לאחר מספר שנים נפטרה אשת נעוריו ללא ילדים, ורבנו נישא בשנית. בהיותו כבן 48 שנים, נולד לו מאשתו השנייה בנו יחידו אברהם. לימים נישא רבי אברהם לבתו של אחד מתלמידיו של רבנו בישיבתו בקהיר, רבי חננאל בן שמואל.

חמיו החדש של רבנו היה מקורב לחצר המלכות, ובהשפעתו לקחו להיות רופאו האישי של הוואזיר אל פצאל. כחלוף הזמן נודע שמו של רבנו כמומחה גדול ברפואה, והוא נעשה נכבד בעיניהם של שרים ושועי ארץ. הוענק לו התואר "ראיס-אל-יהוד" (ראש היהודים), והוא התמנה רבנו להיות רופאו האישי של מלך מצרים צלאח א-דין בכבודו ובעצמו.

בכל רחבי העולם שמו של רבנו נודע לתהילה, ומספרים שהוצעה לו אף משרת רופא אצל מלך אנגליה והוא סרב לקבלה. אגדות רבות נודעו אודות מומחיותו ותהילתו הרבה בתקופה זו, בהם בולטת גדולתו של הרופא היהודי מול קנאת השרים המוסלמים בהצלחתו הרבה.

סיפור ידוע אשר אין לדעת האם התרחש מספר על דין ודברים שערך המלך בין רבנו לרופא המוסלמי, כאשר נקבע שהמבחן יתבצע כך שכל אחד מהרופאים ירקח רעל קטלני ותרופה, והיה – הרופא אשר יצליח להרעיל את חברו ועם זאת גם להינצל מהרעלה על ידי תרופה – הוא הרופא המומחה.

בהגיע עת המבחן הורעל רבנו והציל עצמו בתרופה שרקח, ואילו את הרופא המוסלמי השקה במרקחת שאינה רעילה כלל, אך מרוב פחד נפל הרופא המוסלמי ומת.

במקביל לעבודתו כרופא בחצר המלך שימש רבנו גם כרופא לציבור הרחב. משורר מוסלמי כתב אודותיו: "לוּ באה הלבנה לידיו – היה מרפא את כתמי פניה"…

לצד כל זאת – לא חדל רבנו מלהיות מנהיג ופוסק ולעמוד בראש הקהילה. עשרות שנים שקד על כתיבת ספריו, כל העת נשלחו אליו מכל תפוצות ישראל שאלות באמונה ובהלכה, ותלמידים רבים הגיעו ללמוד מתורתו במצרים.

אחד מתלמידיו של רבנו בדרכו אל מצרים עבר בקהילת תימן, שם סיפר לבני הקהילה אודות רבנו וגדולתו. באותם ימים נגזרה עליהם גזירת התאסלמות מחד, והופיע בארצם משיח שקר מאידך. רבים נבוכו והתבלבלו, וחכם יעקב אלפיומי שלח בקשת עצה מפי רבנו.

למרות הסכנה שבהפצת כתבים נגד האיסלאם, שלח להם רבנו את "איגרת תימן" בה חיזק את רוחם לבל יעזבוא את אמונתם ויתאמצו להחזיק בציפייה למשיח צדקנו. בזהירות רבה הוכיח להם שמשיח שהופיע אצלם הינו משיח שקר ושהוא משוגע, וכך התיר את ספקותיהם. איגרת זו הביאה בשורה כה עצומה ליהודי תימן, עד שבחלק מקהילותיהם הוסיפו לנוסח הקדיש את המלים "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון".

השגות

במשך השנים הוציא רבנו לאור חיבורים עצומים, אשר עם היותם נכס צאן וברזל בארון הספרים היהודי, גרמו גם להתנגדות רבה מסיבות שונות בקרב גדולים מתקופתו.

חלק מהמתנגדים יצאו נגד חיבוריו בנושאי אמונה ופילוסופיה, באומרם ששיטותיו מבוססות על שיטותיהם של כופרים יווניים כמו אפלטון ואריסטו, ועל כן דבריו חותרים תחת יסודות האמונה ומביאים לידי כפירה חלילה. במקומות שונים הוחרמו ספריו "ספר המדע" ו"מורה נבוכים", ולעיתים אף נשרפו.

בין המתנגדים בימיו נמנו רבי שמואל בן עלי מבגדד, ואילו אחרי פטירתו של רבנו נוצר ויכוח נרחב שכלל מכתבים וחיבורים רבים בעד ונגד שיטתו של רבנו בענייני יסודות האמונה. בתקופה זו בלטו רבי שלמה מן ההר מפרובנס, רבנו יונה מגירונדי שבסוף חזר בו, ורבנו שלמה בן אליעזר – הרשב"א – שאסר את לימוד ספרי רבנו מתחת לגיל 25.

מתנגדים נוספים קמו גם לחיבורו של רבנו בהלכה – "משנה תורה". היו שטענו שרבנו לא הציג את המקורות לפסקיו, עם החשש שישתכחו מישראל שמותיהם של התנאים והאמוראים מעבירי המסורה. עוד טענו שיש חשד שרבנו חלילה אינו מדקדק במצוות ועל כן לא כדאי ללמוד ממנו הלכה. גדול המתנגדים היה רבי אברהם בן דוד מפרובנס – הראב"ד, אך בשונה מאחרים שהשתתפו במחלוקת שלא לשם שמים, היה הראב"ד כולו לשם שמים וחיבר על "משנה תורה" את ספרו "השגות הראב"ד", ויחד נעשו החיבורים לספרי יסוד בהלכה לאורך דורות.

בסופו של דבר, לאחר כ-300 שנים חיבר מרן רבי יוסף קארו זיע"א את ה"שולחן ערוך" והביא לצד פסקות הרי"ף והרא"ש את פסיקותיו של רבנו, כך שהן נעשו לחלק מהפסקים המקובלים עד ימינו. גם התוספות ציטטו את רבנו מספר פעמים בפירושם.

ספריו

כבר בגיל צעיר, בעודו במרוקו, החל רבנו בכתיבת חיבוריו. אמנם בנדודיו הרבים לא נותר הרבה מכתביו בעת ההיא והם לא יצאו לאור, אך ניתן למצוא מזמן זה קונטרסים שכתב רבנו עם השגות על הרי"ף, את "מאמר העיבור" על עיבור שנה, חלקים מחיבור בשם "הלכות הירושלמי" על הלכות המובאות בתלמוד ירושלמי, ועוד מספר חיבורים בודדים.

יש אומרים שאת ספרו הראשון כתב רבנו בעודו נער, ספר בשם "ביאור מילות ההיגיון"  העוסק בענייני פילוסופיה ומדע, אך יש אומרים שלא רבנו הוא שכתבו.

על כל פנים, את פירושו על המשנה וודאי החל רבנו לכתוב כבר בשבתו בפאס. את הפירוש כתב בערבית, בשם "כתאב אל סראג" – ספר המאור, והוא תורגם לעברית רק לאחר למעלה מ-300 שנה. בהקדמתו ל"ספר המאור" סקר רבנו את סדר מסירת התורה שבעל פה לאורך הדורות, ובאחת מהקדמותיו במסכת סנהדרין סידר את עיקרי אמונה לי"ג עיקרי האמונה השגורים כיום בפי כל לשון. בעיקרים אלו ניתן לראות את כללים שהניח נגד הקראים שהפיצו את דעותיהם אז במצרים.

הקדמתו למסכת אבות נחשבה בסוף גם היא לחיבור בפני עצמו – "שמונה פרקים לרמב"ם", והוא עוסק בעניינים חשובים כמו נפש האדם, טעמי המצוות ועוד.

במצרים, עוד בטרם סיים רבנו את כתיבת פירושו למשנה, החל תכף ומיד לכתוב את "ספר המצוות", שהוא בעצם מבוא לחיבורו בולט מכולם – "משנה תורה". גם את ספר המצוות כתב רבנו בערבית, ואף הוא תורגם לעברית – בתחילה על ידי בן דורו של רבנו, רבי שמואל איבן תיבון, וברבות השנים לשפה מובנת יותר.

בספרו מנה רבנו את המצוות בשונה מספר "הלכות גדולות" וספר המצוות של רבי חפץ גאון שהיו מלפניו. הוא הגדיר מחדש את המצוות על פי טעמיהן ושורשיהן, וכך מנה אותן במניין שהתקבל בהמשך על רוב תפוצות ישראל. אמנם הרמב"ן כתב את השגותיו, אך הן צורפו במהדורות מאוחרות לספר המצוות עצמו והפכו לחלק מהספר.

אחרי שסיים רבנו את כתיבת פירושו למשנה וספר המצוות והוא כבן 30 שנים, החל לעסוק במלאכה העצומה של חיבורו הרחב מני ים – "משנה תורה", שמכונה גם "הי"ד החזקה" על שם י"ד חלקיו.

הספר "משנה תורה" מחולק לנושאים בסדר מעורר השתאות, ובתוכם כל ההלכות המופיעות בגמרא. רבנו כתב אותו בעברית בשפה מיוחדת וברורה, כפי שהיא מכונה "לשונו הזהב של הרמב"ם". מטרתו בכתיבת החיבור היה לאפשר לכל אחד מישראל לגשת אל דברי ההלכה ללא פלפולים, כפי שכתב בהקדמה לספר המצוות – "לא בלשון ספרי הנביאים, לפי שהלשון ההיא קצרה בידינו. ולא בלשון התלמוד, לפי שלא יבינוה כי אם יחידים, אבל בלשון המשנה שיקל לרובם".

במשך 10 שנים עסק רבנו בכתיבת הספר, בשנים בהן לא היה טרוד לפרנסתו. אך גם לאחר שטבע אחיו והוא החל לעסוק ברפואה, נפנה רבנו להשלים את החיבור בכתיבת הלכות קידוש החודש, וגם לאחר חתימת החיבור – מספרים שכל העת היה חוזר ומגיה אותו עוד ועוד עד סוף ימיו.

כה רבה הייתה חיבתו של רבנו לחיבור והחשיבות שראה בו, בעצמו כתב עליו כך בהקדמתו: "לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

אחרי הדפסת הספרים, הם הגיעו לכל רחבי העולם היהודי והתקבלו בכל מקום. במשך הדורות נוצרו בעקבות ההעתקות הרבות והצנזורות הנוצריות גרסאות הכוללות שיבושים, ובימינו כבר נדפסו כמה מהדורות שהתחקו אחר דפוסים עתיקים ומהימנים, בעיקר מתימן, ותיקנו שיבושים אלו.

כשהיה רבנו כבן 50, ראה צורך לכתוב ספר דעות אחד בו איגד חיבורים קודמים שלו, עבור תלמידו שמצא עצמו נבוך בענייני אמונה.

רבנו כתב בערבית את הספר "דלאלה אלחאירין", שבהמשך תורגם לשפות רבות וכמובן לגרסה בעברית בשם "מורה נבוכים". גם את הספר הזה תרגם בתחילה רבי שמואל איבן תיבון, ואחריו תרגמוהו עוד מספר פעמים ואף בדורות האחרונים תורגם הספר מחדש וזיכה את המתרגמים ב"פרס ישראל" למחשבת ישראל.

רבנו לא כתב את ספרו עבור המון העם, וייעד אותו רק למי שיודע את התורה. למרות זאת רבים התנגדו ללימוד בספר וטענו שהוא מכיל דברי כפירה, והיו אף שטענו שרבנו אינו מאמין בתחיית המתים. בתגובה לשמועות אלו כתב רבנו את "איגרת תחיית המתים" שבה הוא מחזק את האמונה בתחיית המתים.

איגרות נוספות ששלח רבנו בחייו הפכו אחר כך לחיבורים לדורות, כמו  איגרת השמד, איגרת תימן – "פתח תקווה", ושו"ת "פאר הדור" שבו מאות שאלות שנשאל רבנו וענה בכתב.

בנוסף על אלו, במהלך שנות עבודתו של רבנו ברפואה, כתב מספר ספרי רפואה כמו – "אל מותסרת" -"קיצורי גלנוס", "פירוש לפרקי אבוקרט", "ספר הקצרת", "הנהגת הבריאות", "פרקי משה", "שמות התרופות", "תשובות רפואיות", ועוד מאמרים שונים על עניינים שונים ברפואה ועל שיטתו לשמירת הבריאות – על ידי תזונה מועילה ופעילות גופנית.

ספרי הרפואה של רבנו מצויים היום בשתי מהדורות – באנגלית ובעברית, מאוגדים לסדרות.

לאורך דורות השפיעו ספריו של רבנו בכל תחום על ממשיכי דרכו, הן בתורה והן בחוכמות האחרות בהן עסק, והם תורגמו והועתקו באלפי מהדורות בשלל שפות.

בא השמש

בכ' בטבת ד'תתקס"ה, בגיל 66, הלך רבנו לעולמו, ואבל השתרר בכל תפוצות ישראל. במקומות רבים קבעו צום ועצרות מספד, ובני קהילתו טמנוהו במצרים. אך לאחר מספר שנים, קיימו יורשיו את צוואתו – "אל נא תקברוני במצרים", וגופו הקדוש הועבר אל העיר טבריה שם נקבר והוקמה מצבתו לצד קברו של רבן יוחנן בן זכאי, ולימים נקבר שם אף השל"ה הקדוש.

לאחר פטירתו, ישב בנו רבי אברהם על כסאו בהנהגת הקהילה במצרים, וממנו יצאה שושלת נכבדה של מנהיגי העדה במצרים.

מורשתו האדירה של רבנו נותרה בידינו, וכיום אין חולק על כך שתורתו היא אבן יסוד בהלכה ובאמונה, ולהבדיל – גם הוגי דעות שאינם אמונים על תורת ישראל עוסקים בלימוד שיטותיו בפילוסופיה וברפואה, ואף קוראים למוסדות לימוד או מרכזים רפואיים על שמו.

מורשתו בידינו

אין בית מדרש בעולם שתורתו של הרמב"ם אינה חלק בלתי נפרד מהלימוד בו. אין זאת אלא הדרך הטובה ביותר לעשות חפצו של רבנו, שכל מטרתו בחיבוריו השונים הייתה שיוכל כל אחד מישראל לעסוק בתורה. כך הביא אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א את דברי רבנו על חשיבות קביעת עיתים לתורה עבור כל יהודי:

"חובה קדושה על כל אדם להשתדל בכל כוחו לקבל עליו עול תורה ולקבוע בכל יום עתים ללימוד התורה. וגם אם הוא נצרך לעבוד במשך היום לצורך פרנסתו, בכל זאת עליו לעשות הכל כדי לפנות מזמנו ולהקדיש זמן חשוב ללמוד או לפחות להקשיב לשיעור בגמרא, בהלכה ובאגדה, כיון שעל פי ההלכה אין פטור לשום אדם בעולם מלימוד התורה, יהיה עיסוקו ומצבו אשר יהיה, כפי שכתב הרמב"ם בלשון קודשו:

"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה".

ישנם אנשים שמקיימים הרבה מצוות ונותנים הרבה צדקות, אך בעניין לימוד תורה הם חלשים מאוד. הם נתפסים במצווה זו או אחרת ובכך מנחמים את עצמם ומרגיעים את מצפונם, אך האמת היא שהם מנותקים מן השורש והעיקר. אדם חכם לעולם אינו עוזב את הדבר העיקרי ומתעסק בדבר הפחוּת והטפל. יש לזכור שהעיקר זה לימוד התורה, ושאר העיסוקים, אפילו עיסוקים של מצוה, אינם אלא טפל."