728_90
600_314_800x418

כפרות ופדיון נפש

טוב ונכון לתת כבר לפני ראש השנה שלושה פדיונות:
פדיון ראש השנה, פדיון כפרות - יום כיפור, ופדיון הושענא רבה
בפדיונות אלו בית המדרש המאיר לארץ מסייע למשפחות, ליתומים ואלמנות
בחרו את התרומה המשפחתית שלכם:
ואת אופן התרומה (חד פעמי / תשלומים בהוראת קבע)
פרטי התורם:
פרטי אשראי:
שלושה זמנים קריטיים לגזר דינו של האדם לשנה החדשה:
ראש השנה, יום כיפור, והושענא רבה

לכן טוב ונכון לתת כבר לפני ראש השנה שלושה פדיונות:
פדיון ראש השנה, פדיון כפרות - יום כיפור, ופדיון הושענא רבה

בפדיונות אלו בית המדרש המאיר לארץ
מסייע למשפחות, ליתומים ואלמנות
וכך אתם אוספים זכויות לקראת יום הדין

מו”ר הרב ישראל אברג’ל שליט”א
בנו וממשיך דרכו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א
יתפלל עבור כל התורמים היקרים לפדיון הכפרות, ופדיונות הנפש
מדברי מורנו ורבנו הרב ישראל אברג'ל שליט"א, ב'מסילות אל הנפש'
על כוחו של מנהג הכפרות:

מנהג ישראל קדושים לערוך פדיון כפרות. בעבר היו נוהגים רוב העולם לעשות כפרות בעופות. ומי שהולך בכל אורחותיו על פי הקבלה, עד היום מקפיד לעשות דוקא בעוף לבן. וזה דוקא באשמורת הבוקר של ערב יום הכיפורים. אבל היום נוהגים רבים לערוך את הכפרות בכסף. וכתב הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת וילך אות ב) וזה תוכן דבריו: בסיבוב הכפרות יאמר 'זו חליפתך, כפרתך, תמורתך וכו'', וטוב שיכוין בראשי תיבות 'חליפתך תמורתך כפרתך' לשם קדוש חת"ך. וצריך האדם להרהר בתשובה באותה שעה... עיין שם.

ואת הכפרות (הכסף או העופות) צריך להעביר לעניים הגונים או למוסדות של תורה וחסד. ואין דבר שמועיל לאדם ביום הדין יותר מאשר להיות בעל צדקה ובפרט עם עמלי תורה, עם מקומות שעוסקים בתורה לשמה. זה דבר שמתקן את הנפש לאורך ולרוחב.

וכל הענין של הכפרות זה בחינת קרבן. שהרי בזמן שבית המקדש היה קיים, אם היה אדם חוטא, היה צריך להביא קרבן ולהתוודות עליו, ואז היה מתכפר לו. וכך אנו עושים עכשיו - בערב יום כיפורים - 'הכפרות' הם כעין קרבן, ובזמן הכפרות אנחנו מהרהרים בתשובה - וזה כעין הוידוי. וכאשר האדם מכוין לבו לשמים, הקב"ה שמח בו, וכמו שאמרו חז"ל (משנה מנחות פרק י"ג משנה י"א): נאמר בעולת הבהמה (שהמחיר שלה יקר): "אשה ריח ניחוח" (ויקרא א, ט), ובעולת העוף (שהמחיר שלה זול): "אשה ריח ניחוח" (שם פסוק יז), ובמנחה (שהמחיר שלה אפסי): "אשה ריח ניחוח" (שם ב, ב), ללמד, שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים, ע"כ.

כך גם הענין בכפרות - זה לא הענין הסכום שאתה מפריש, אם מעט ואם הרבה, אצל הקב"ה הכמות לא נחשבת לכלום, מה שחשוב זה באיזה לב זה נעשה, מאיזה מקום זה בא. הרי הקב"ה בעל הבית של הבירה, "הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). וכי הוא צריך עוד מאה דולר או פחות, או מאה מיליון דולר או פחות... הוא בעל הבית של העולם, ברצונו נותן וברצונו נוטל. הוא נותן והוא לוקח, וכי אתה יכול להוסיף לו משהו?! ישתבח שמו...
אלא הקב"ה בוחן כליות ולב, וחפץ בכוונה הטהורה של האדם לשם שמים.