ישראל אשר בך אתפאר
חמישה חושים ברא הקב"ה לאדם, והם: חוש הראיה, השמיעה, הריח, הטעם, והמישוש. והחוש העליון מכולם הוא חוש הראיה.
ובשביל חוש הראיה ברא הקב"ה את הצבעים והגוונים, כדי שהוא יהנה מזה.
וביתר פירוט:
הקב"ה ברא בעולמו סוגים רבים של צבעים וגוונים. לבן – שחור. כחול – אדום. צהוב – ירוק – חום. סגול – כתום.
ומכיון שהצבעים הם התופסים את חוש הראיה, לכן יש לצבעים משמעות רבה בכל תחומי החיים ובפרט בעולם המסחר והתעשיה. החל ממוצרי המזון ותעשיית הבגדים וכלה בתעשיית המחשבים ומכשירי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר.
ולמרות שלכל צבע יש את היופי והיחודיות שלו, עיקר היופי והפאר הוא כאשר מצליחים לשלב כמה צבעים יחד.
למשל, כאשר תופרים חולצה מבד לבן או מבד כחול, החולצה יכולה להיקרא מכובדת או יפה, אך לא מפוארת, כי ענין הפאר הוא דוקא שילוב של כמה צבעים.
וכך אמר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א,[1] 'פאר' – הוא כלליות הגוונין, כי ההתפארות היא דוקא על ידי כלליות הגוונין.
וכמו שבעולם הזה זה כך, גם בעולמות העליונים זה כך. כדי לקבל פאר צריכים לשלב את הגוונים!
והקב"ה רצה לקבל התפארות מעם ישראל, וכמו שנאמר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג), ואם היה בורא אותם באותו גוון וצבע, באופן שאצל כולם תתגלה אותה רגישות, ותפיסת המציאות תהיה אחידה, וכן החשיבות לדברים וההתרחקות מדברים תהיה תואמת, אזי זה יקרא יפה, אך לא מפואר. והקב"ה רצה לקבל שעשוע והתפארות מעם ישראל…
ולכן ברא את נשמות ישראל, כשלכל אחד יש דעה משלו, הסתכלות ומבט השייך רק לו, והטביע בנטיות לבו חשיבות לדברים מסויימים והתרחקות מדברים מסויימים, וכך כל אחד יעבוד את הקב"ה בדרכו הוא, בדרך המובילה למעלה… וכאשר עם ישראל יהיו מאוחדים אזי תתקיים התכלית – 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'.[2]
ועל ענין זה התנבא זכריה הנביא, ואמר: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה ד, ב-ג).
ובילקוט שמעוני (צפניה – רמז תקסז) ביאר כך: 'רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ' – זו כנסת ישראל!
והוסיף המדרש שכך גם ראה משה: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר" (שמות כה, לא) – זו כנסת ישראל.
"מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שם) –
'יְרֵכָהּ' – זה הנשיא. 'וְקָנָהּ' – זה אב בית דין. 'גְּבִיעֶיהָ' – אלו החכמים. 'כַּפְתֹּרֶיהָ' – אלו התלמידים. 'וּפְרָחֶיהָ' – אלו התינוקות…
ולתוספת הסבר: כתב הרבי מליובאוויטש, וזתו"ד:[3] הקב"ה ציוה את משה רבינו לעשות את המנורה ממקשה אחת. והרעיון הטמון בזה, שהגם שבמנורה כלולים כל נשמות ישראל מגדולי הצדיקים ועד פחותי הערך, והיינו חושבים שכל אחד צריך לתפוס את מקומו – בא הקב"ה וציוה: 'מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה', 'מִקְשָׁה' – שצריך להיות אחדות גמורה זה עם זה… הירך עם הפרחים, הגביעים עם הכפתורים, כולם אחד.
אמנם, יחד עם זאת, עלינו לדעת שהציווי היה לגבי רגש האחדות, שכל עם ישראל צריכים להרגיש מאוחדים, אך לא לגבי העבודה הפרטית של כל יהודי, כי לכל יהודי ישנה עבודה פרטית.
ולכן המנורה התחלקה לשבעה נרות שהם שבע מדרגות חלוקות בעבודת ה', היינו, שבנוגע לעבודת ה' נחלקים כללות ישראל ('מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ') ל-ז' סוגים, ז' סוגי עבודה.
ובפרטיות יותר – נחלקים עם ישראל ל-י"ב סוגים כנגד י"ב השבטים, אשר, כל שבט ושבט במסילתו יעלה…
איך הוא עשה את זה?
עתה אחר ההקדמה הזו נעבור ללמוד את פרשת השבוע.
פרשת השבוע פותחת בפסוק: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם" (שמות לה, א).
ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה'… הוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דיבורו…
וכשמתבוננים בדברי רש"י לעומק מתמלאים בהתפעלות עצומה –
משה רבינו ביקש מכל עם ישראל להתאסף, ועם ישראל הקשיבו לו!
כל האנשים הנשים והטף, ללא יוצא מן הכלל – הגיעו! (כך כתב הש"ך על התורה).
אין עוד פסוק כזה בכל התנ"ך כולו!
והאמת שמובן למה אין עוד פסוק כזה, שהרי מי הוא האיש שיש בכחו למצוא שפה משותפת עם כל עם ישראל!
עם ישראל מחולק לקבוצות קבוצות, כאשר לכל קבוצה ישנה את הדעה שלה, את הצבע והגוון שלה, ואי אפשר לשום אדם למצוא שפה משותפת עם כולם!
ואם כן, איך הצליח משה רבינו לעשות זאת?
ומצאנו לרש"י (שהעתקנו לעיל) שהתקשה בזה ותירץ שמשה הקהיל את העם למחרת יום הכיפורים, כשירד מן הר סיני.[4]
ולפני שנבאר את התירוץ, נקדים…
שורש הפירוד – רגש הגאוה
בששת ימי הבריאה נבראו ונוצרו כל הברואים, והגם שכל נברא היה בריאה בפני עצמה וממילא היה משונה ונבדל מחברו, אך אף על פי כן היו כולם מאוחדים יחד.
כי אז, בימי הבריאה האיר שם (אסור להוציא בפה) י–ה–ו–ה בגילוי, ומכחו היו כל הנבראים מאוחדים יחד, שהרי מהארת השם הזה מתגלה כח 'היחוד וההתכללות', המכיל את כולם – גם את הזר והשונה…
ומכיון שבאותם ימים האיר בעולם רק אורו יתברך – שם הוי"ה – זה גרם שבין כל הברואים שררה אהבה, אחוה וריעות.
באותם ימים כל הגוונים היו משולבים יחד, והפאר וההדר צעקו מכל פינה, וזה היה סוד יופיו של גן עדן.
וגם בתוך לבם של אדם וחוה האיר השם הזה בגילוי, אך לאחר שחטאו ואכלו מעץ הדעת, התעלם האור הזה, ותחתיו התגלתה הרגשה חדשה – הרגשת ה'אנוכיות'.
וזה לשונו של הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א:[5] אחת ההבחנות הפנימיות שבנו היא הבחנת מציאות ה'אנוכי' שלנו, שהיא הרגשת הווייתנו העצמית.
ה'אנוכי' מרגיש את מציאותו כיחידה בפני עצמה, נפרדת מכל הויה אחרת.
זו הרגשה פנימית עמוקה אצל כל אדם, ומחמתה דבר טבעי הוא לו להרגיש – על כל פנים בתת ההכרה – שהוא קודם לכל אדם.
ה'אנוכי' שואף תמיד לסיפוק רצונותיו ולמילוי חסרונותיו, וכשהוא משיגם אנוכיותו מתחזקת עוד יותר.
כשמגיע אדם למדה זו הרי הוא עלול לרדוף כבוד ולהתכבד בקלון חברו ולבוא לידי כל המדות הרעות והגרועות…
הרגשה זו מכסה ומאפילה גם על הכרת בוראו, כי אינו רוצה להתבטל אליו, ומרגיש את עצמו ואת שאיפותיו כרשות אחרת נפרדת ממנו יתברך, והרי זה כעבודה זרה ממש בלבו של אדם.
כאשר רגש האנוכיות המתגלה באדם הוא רגש לא מבורר,[6] מתגלה בקרבו רגש גאוה, והוא נהיה ביקורתי להחריד. הוא מוצא בכל אדם ואדם מומים וחסרונות לאלפים ורבבות… וכלל לא עולה על דעתו שאולי ישנם עוד חיים מחוץ לריבוע הקטנטן והעלוב שלו…
ותכונה זו היא המביאה את האדם לדבר לשון הרע, לזלזל בתלמידי חכמים, ובסופו של דבר לכפור בבורא יתברך…
ולכן עיקר העבודה המוטלת על היהודי בעולם הזה,[7] הוא לברר ולזכך את רגש האנוכיות, שהיא שורש הגאוה…
תרופת פלא ושמה 'בזיונות'
מהחטא הנורא, חטא עץ הדעת, החלה להתגלות באדם רגש גאוה,[8] רגש המונע ממנו אפשרות להתקרב להקב"ה.
וכאשר רוצה הקב"ה לקרב את האדם הרי הוא שולח לו בזיונות, ועל ידם מזדכך רגש הגאוה, והלב נעשה זך וטהור וראוי להשראת האלקות.
וכדי להבין נצטרך להרחיב:
כתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה ו), וזתו"ד:
דע כי שליחות האדם היא להשתמש במוחו ללימוד התורה, ולאחר מכן, להשיב אל לבו. שלבו יהפך להיות לב של תורה. וכמו שנאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד, לט).
אך ישנה בעיה גדולה לבצע זאת. כי המעבר בין המוח ללב חסום על ידי הדם שבחלל השמאלי שבלב!
'כי עדיין הדם שבחלל השמאלי שבלב, ששם מדור היצר הרע, כמו שכתוב: "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" (קהלת י, ב), עדיין הוא בתוקף ועוז'…
ומכיון שהמעבר חסום, זה בלתי אפשרי להעביר מסרים בין המוח ללב!
והדרך לשחרר ולפתוח את המעבר הוא על ידי קבלת הבזיונות באהבה.
כי על ידי קבלת הבזיונות מתמעט הדם שבחלל השמאלי, ונחלשת האחיזה של היצר הרע, וממילא המעבר נפתח, וידיעות השכל משתלשלות מהמוח ומתיישבות בתוך הלב![9]
וזה הכלל: אי אפשר להתקדם ברוחניות בלי לעבור את המסלול של הבזיונות.
לעתים הבזיונות זה מהסביבה, לעתים הבזיונות זה מהאשה והילדים, ולעתים הבזיונות זה מהאדם עצמו. כשהוא מגלה כמה הוא רחוק מכל נקודת יהדות נשבר לבו בקרבו והוא חש מבוזה…
ויותר מזה:
כך עלה ברצונו יתברך, שמסלול חייו של היהודי יהיה מורכב מירידה (קטנות) ועליה (גדלות). ולעולם לפני שמשיגים גדלות, חייבים קודם כל לעבור דרך הקטנות[10] (ראה הערה)..
ועיקר הירידה היא ההרגשה הנוראה, שלא רוצים אותו ולא צריכים אותו. הוא רואה שהוא עובד את ה' יתברך בתפילה ותורה, ותיקון המדות, ובכל זאת הוא לא חש שום הארה ותענוג מזה, הוא לא מרגיש שום אור וחיוּת…
ואסור להישבר מכך! על האדם לדעת, שזה הוא המסלול, וברגע שהוא יגמר, לפתע פתאום יאיר האור, והוא יזכה לגילוי נפלא, לגדלות דקדושה…
ואז, לפני הכניסה לקומה הבאה, שוב הוא יצטרך להתמודד עם 'הקטנות' ששם… וצריך סבלנות גדולה וארך אפים לא להישבר…
ולכן תמיד 'ענוה וסבלנות' הולכים יחד,[11] כי אי אפשר לשרוד את מהלך זיכוך הדמים בלי סבלנות של ברזל…[12]
ולפני שנמשיך נכתוב כמה מילים על הסבלנות…
דברי חכמים בנחת נשמעים
כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ד): הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד 'הבנתי' והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים, ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: 'רבי, תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה'.
אם אדם היה עובד על הסבלנות שלו, היה לו כח להסביר את עצמו בנחת ובסבלנות ובדרכי נועם, וממילא דבריו גם היו נשמעים, שהרי "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת – נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, יז).
למשל, כשהוא רוצה ללמד את הבן שלו איזה פסוק או משנה וכדומה, כיון שדמו רותח ממילא אין לו סבלנות להסביר לו את הדברים בנחת וברוגע, וכאשר הילד לא מצליח להבין בפעם הראשונה, מיד הוא מתרתח וקוצף. וכשהילד רואה זאת יורד לו גם החשק ללמוד עם אביו, כיון שהלימוד הזה לא נעים לו כלל, וממילא הוא כבר לא מקשיב להסבר שלו, וכל הראש שלו שקוע בחברים שמחכים לו בחוץ, אלא שהוא מפחד לבקש לצאת משום שאביו כעסן ואולי גם אלים, ה' יצילנו.
אבל כשיש לאבא דם מזוכך, הוא לומד עם הילד בנחת, מלטף אותו, מאיר לו פנים, וזה נותן לילד חשק ללמוד. וגם כשמתחשק לו קצת לצאת לשחק הוא לא מפחד לבקש מאביו, כי הוא יודע שאביו מתוק ובוודאי יבין אותו ולא יכעס, וכך הוא מתחבר אל אביו בכל נימי נשמתו.
וכמו כן הדבר בנוגע למלמדים בתלמוד תורה וכדומה. כשיש למלמד רתיחת הדמים – אין לו סבלנות להסביר לילדים את החומש או את המשנה וכדומה בנעימות ובשמחה, אלא רק בכעס ובעצבים. ומכיון שכן, אין לילדים חשק ועונג לשמוע אותו. בהמשך הילדים גם מתחילים לשנוא אותו, והגרוע מכל, שבסופו של דבר הוא גם גורם להם לשנוא את ה' ותורתו ומצוותיו, כיון שהמלמד לא זכה להנחיל להם את המתיקות שבתורה ובמצוות, אלא רק מרירות.
לכן לא כל אחד יכול וראוי ללמד בתלמוד תורה, משום שמלאכה זו היא מלאכת שמים, ודורשת עדינות נפש מרבית, וכל טעות שם עשויה לעלות ביוקר. אם בנאי יבנה קיר עקום, אפשר להרוס אותו ולבנות קיר חדש. אבל מלמד שבנה נפש של ילד בצורה עקומה, כמעט ולא ניתן לתקן זאת.
מעלת ארך אפים
מסופר בגמרא (עירובין נד:) שלרבי פרידא היה תלמיד אחד שרק לאחר שהיה חוזר ומסביר לו את הדבר הנלמד 004 פעמים הוא היה מצליח להבין אותו, ובכל זאת רבי פרידא מעולם לא התייאש ממנו אלא היה חוזר ומסביר לו את הלימוד שוב ושוב בסבלנות עצומה ללא קץ עד שהיה מצליח להבין.
פעם אחת נתבקש רבי פרידא להצטרף לאיזה דבר מצוה, אך הוא החליט קודם ללמד את אותו תלמיד את הלימוד של אותו יום, וכמובן לחזור על כך 004 פעם כדרכו בכל יום ויום, ורק אחר כך ללכת לאותו דבר מצוה.
רבי פרידא עשה זאת אך הפלא הגדול היה שגם לאחר הפעם הארבע מאות שרבי פרידא הסביר לתלמיד את הלימוד הוא לא הצליח להבין אותו. שאל אותו רבי פרידא: וכי מה יום מיומיים, הרי תמיד לאחר ארבע מאות הסברים אתה מבין, ומדוע היום לא הבנת?
והשיב לו אותו תלמיד: מרגע ששמעתי שכבוד הרב צריך לצאת היום לאיזה דבר מצוה לא הייתי מיושב בדעתי, כי חששתי בכל רגע שמא עכשיו כבוד הרב ילך ולכן לא הקשבתי טוב להסבריו של הרב. מי יודע מה מלמד אחר היה עושה במצב ביש שכזה, אולם לא כן רבי פרידא.
הוא לא יצא מהכלים ולא כעס כלל אלא בסבלנות מבהילה ממש ביקש מאותו תלמיד להתרכז מעתה וחזר לו על הלימוד עוד ארבע מאות פעם עד שהבין הכל היטב, ורק לאחר מכן התפנה לעסוק באותו דבר מצוה.
באותו רגע יצאה בת קול מהשמים ואמרה לרבי פרידא שכשכר על המעשה העצום שעשה יש לו אפשרות לבחור או שיוסיפו לו ארבע מאות שנה של חיים בעולם הזה, או שיזכו הוא וכל בני דורו לחיי העולם הבא, ובחר רבי פרידא באפשרות השניה כדי לזכות את כל בני דורו, אמר הקב"ה תנו לו זו וזו.
הרבה חושבים שהמעשה של רבי פרידא זהו מקרה חד פעמי שהיה לפני הרבה שנים, אך האמת היא שמעשה זה הוא רק דוגמא בעבורנו.
הרבי מליובאוויטש כותב (חידושים וביאורים במסכת שבת – עמוד כז) שדברים רבים נאמרו בבית המדרש בזמן חז"ל אך בכל זאת לא כל מה שנאמר שם נכתב בגמרא. וכל מה שנכתב בגמרא לא נכתב אלא כדי ללמד לדורות הבאים הוראה מעשית כיצד עליהם לנהוג בחיי היום יום שלהם.
ללמוד כיצד ללמד
המעשה של רבי פרידא נכתב בגמרא כדי ללמד לכל המלמדים שיהיו בכל הדורות עד כמה יש להם לנהוג עם תלמידיהם בסבלנות ובנועם ובמאור פנים. כי לא כל הילדים מוכשרים ומבינים את הלימוד בקלות.
וישנם ילדים שיש להם הרבה בעיות בבית, כגון שיש הרבה מריבות בין ההורים או שהמצב הכלכלי קשה מאוד וכל כיוצא בזה, ודברים אלו גוזלים מן הילד את הריכוז שלו וכן את שמחת הלב שלא ברצונו ושלא באשמתו.
וישנם ילדים שיש להם בעיות עם עצמם, כגון שנולדו עצבניים מאוד או חסרי ריכוז וכדומה. וכאשר המלמד נפגש עם ילדים מסוג זה אסור לו להעמיס עליהם עומס של דרישות ולהוסיף להם קשיים על אלו שכבר יש להם.
במקום 'לדרוך עליהם' ולרסק להם את הנפש על ידי גערות חוזרות ונשנות ונתינת עונשים כבדים ללא שום רגש של רחמים, צריך המלמד לחפש דרכים כיצד לשמח אותם ולרומם את נפשם ולתת להם 'כלים' להתמודד עם הקשיים שה' הציב להם בדרכם.
מלמד תינוקות של בית רבן צריך לדעת כיצד לגשת לכל דבר. עליו לקחת אחריות ולהבין שהוא מתעסק עם נשמות של הקב"ה, וכמו שרופא שבא להתעסק עם חלקים עדינים ומסוכנים ביותר בגוף, כגון במוח או בעין, הוא חייב להיות רופא מומחה שיודע כיצד להתעסק בדברים עדינים שכאלה. ולא יעלה על הדעת שיפקידו את המלאכה הזאת בידיו של איזה נגר, אפילו אם הוא מומחה גדול בתחום הנגרות – כך ועוד יותר מכך גם בתחום החינוך.
המלמד חייב להיות סבלן ובעל מדות וכחות נפש עד כדי כך שיהיה מסוגל לחזור עם התלמיד על כל לימוד ארבע מאות פעם ועוד ארבע מאות פעם, ולא יכנס בלבו שום שיקול אחר על הזמן הרב שהוא משקיע בתלמידיו – לא סיפוק אישי, לא סיום הש"ס, לא חתונה ולא 'שבע ברכות' – עליו לעמוד לימינו של התלמיד בכל הכח עד שיצליח להבין.
ומלמד שינהג בצורה שכזו אכן יזכה לאריכות ימים ושנים (כפי שהציעה הבת קול לרבי פרידא), ובאותן שנים ארוכות יוכל להשלים את כל מה שהפסיד בזמן הרב שהקדיש בעבור תלמידיו, וכגודל ההשקעה שישקיע בתלמידים כך יהיה גודל השכר שיקבל בשמים.
לא לחינם אמרו חז"ל (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כז – אות ב) שמלמדי תינוקות חביבים ביותר אצל הקב"ה ועתידים הם לשבת בשמים לימינו של הקב"ה.
כי כאשר המלמד לומד עם ילד והילד זוכה לשנן איזו משנה, או להבין שורה של גמרא, או לזכור בעל פה אפילו מילה אחת של תורה, בזה הוא משמח את הקב"ה שמחה עצומה שאין לה אח וריע, כיון שההבל היוצא מפיהם של תינוקות של בית רבן זהו הבל שאין בו חטא.
ולכן לימודם חביב אצל השם יתברך יותר מכל לימוד אחר, ואפילו מלימודם של תנאים ואמוראים קדושים, וכל מילה של תורה שילד קטן מוציא מפיו עולה ממש עד כסא הכבוד. ואמרו חז"ל שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן (שבת קיט:). ומחמת קדושת לימוד התורה של תינוקות של בית רבן הורו חז"ל (שם) שאין מבטלים תינוקות של בית רבן מלימודם אפילו לצורך בנין בית המקדש.
ונחזור למהלך…
מסלול חייו של משה רבינו
משה רבינו זכה וקיבל נשמה גבוהה ועליונה מאוד, נשמה הנבחרת מכל מין האדם. ועליו הוטלה השליחות להוריד את התורה מהשמים.
וכדי להכשיר אותו לתפקידו הוא הוצרך לעבור מסלול הכשרה מיוחד, מסלול הרווי בבזיונות וחלישות הדעת.[13]
ונתחיל מההתחלה…
גלות מצרים בעיצומה, ופרעה הרשע מפרסם צו מלכותי: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב).
ואמרו בגמרא הקדושה (סוטה יב.) שבאותה העת היה עמרם גדול הדור. וכיון שראה שגזר פרעה להטביע את כל ילדי ישראל, חשב לעצמו: 'נמצא אם כן, שלשוא אנו עמלין!'…
מיד עמד וגירש את אשתו יוכבד.[14]
וכשראו ישראל שגירש את אשתו, עמדו גם הם וגירשו את נשותיהן.
ממשיכה הגמרא: כשראתה בתו (של עמרם) מרים, את מה שקרה, באה לאביה ואמרה לו: אבא, גזירתך קשה יותר משל פרעה!
א. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות!
ב. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא![15]
ג. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בוודאי שגזירתך מתקיימת! שנאמר: "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח)!
שמע עמרם לדברי בתו, והתחתן שוב עם יוכבד, כפי שציוהו הקב"ה על מצות הנישואין, ואחריו חזרו כל ישראל והתחתנו עם נשותיהם.
וכך מתואר בתורה הנישואין השניים של עמרם ויוכבד: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב, א).
מעלת הצניעות
כאמור עמרם היה גדול הדור, והוזכר שמו בתורה כמה פעמים, וצריך להבין מדוע כאן, בחתונה השניה עם יוכבד, לא הוזכר שמו?
ומצאנו בספר הזוהר הקדוש (שמות דף יט ע"א) שהשיב על השאלה, וכך השיב:
'אמר רבי יהודה בשם רבי אבהו, מפני שבצינעא הלך, ובצינעא חזר לאשתו, כדי שלא יכירו בו, הדא הוא דכתיב: 'וַיֵּלֶךְ אִישׁ', ולא נאמר: 'וילך עמרם' בפרהסיא. 'וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי', אף היא בצינעא חזרה, ולא נזכר שמה'.
וביאר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שמות – מאמר ג), וז"ל:
בפרשת שמות, מספרת התורה הקדושה על תהליך לידתו של משה רבינו ע"ה, אשר יעדו ה' להיות גואלם של ישראל משעבוד מצרים, ומנהיגם לאחר מכן במשך ארבעים שנה במדבר.
ומספרת התורה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב, א). אם לא שהיה ידוע לנו שהוריו של משה הם עמרם ויוכבד, לא היינו מבינים כלל מיהו אותו 'אִישׁ מִבֵּית לֵוִי' ואותה 'בַּת לֵוִי' שעליהם מספרת התורה. ומה שהתורה כל כך העלימה את שמותיהם, זהו כדי לרמוז לנו עד כמה מעשיהם והליכותיהם בקודש של אותם זוג הורים קדושים, עמרם ויוכבד, היו בצנעה מוחלטת עד שאיש לא ידע מהם כלל.
וכל דרכם בכל תהלוכות חייהם היתה בצניעות מוחלטת, ומכיון שמעשיהם היו כל כך מכוסים ונסתרים, על כן שרתה בהם ברכתו של הקב"ה, כמאמר חז"ל (תענית ח:): 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', והצליחה יוכבד להתעבר בזרע של קיימא אף על פי שבאותה העת היתה כבר בת מאה ושלשים (בבא בתרא קכ.), ונעשה לה נס גדול יותר אף משל שרה אמנו שהתעברה ביצחק בהיותה בת תשעים שנה.
ומחמת צניעותם הרבה של עמרם ויוכבד בכל הליכותיהם, זכו שתופקד בידם נשמתו של 'הנבחר מכל מין האדם' – משה רבינו.
הנסיון הגדול – נסיון הבדידות
בשעה שנולד משה, היתה גזירת: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב) בשיא תוקפה… אמו, יוכבד הצליחה לקחת את בנה משה ולהצפין אותו במשך ג' חדשים. חיפושי המצרים הלכו והתהדקו… יוכבד הכינה תיבה העשויה מגומא והניחה אותו בין קני הסוף שבשפת הנילוס…
ובאותה עת הגיעה בתו של מלך פרעה לרחוץ ביאור, ותרא את התיבה ותשלח ידה וַתִּקָּחֶהָ – "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שם ב, ו), והיא מחליטה לאמץ אותו, ולקחת אותו לארמונו של פרעה…
ארמונו של פרעה היה שיא החלומות של כל גוי מגושם – כל תאוות העולם ויצריו היו שם.
ולתוך הגיהנם הלוהט הזה,[16] הושלך משה בן השלש.
ומשה רבינו מצליח להתגבר, לעלות ולהתעלות, עד שזכה למה שזכה, ואשריו. וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (הקדמת הזוהר דף ו ע"ב): 'תמן אתייליד, ותמן אתרבי, ותמן אסתליק לנהורא עילאה'.
ובתרגום חופשי: משה רבינו נולד במצרים, ושם עברו עליו ימי קטנותו ונעוריו, ושם זכה לאור העליון…
אך עלינו לדעת עיקר הקושי היה הבדידות!
כמעט עשרים שנה שהה בארמון, כשהוא שומר על עצמו פרוש ונבדל מכל חֶבְרָה אסורה, ומכל קרבה לאנשים ריקים ופוחזים.
וזה היה נסיון גדול מאוד!
וכך אמר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק א – עמוד 203):
כל יהודי חייב להאמין ב-י"ג עיקרים של התורה הקדושה, והעיקר ה-י"א הוא: 'שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים', והנה מקום השכר לצדיקים הוא בגן עדן, ומקום העונש לרשעים הוא בגיהנם, וחז"ל ניסו לקרב אל השכל מהו ה'גיהנם' – ומצאנו לרבינו המהר"ל (תפארת ישראל – פרק יח) שהסביר שהגיהנם זה הבדידות.
וביתר ביאור – האדם עצמו הוא הרגשת הוויית עצמו – הרגשת ה'אני'. והקב"ה נטע וטבע בכל אדם געגועים גדולים להיות מחובר עם המציאות שבסביבתו, ואם לא יתנו לו להשתייך עם שום דבר בחוץ, לא יוכל לסבול את בדידותו. ולכן העונש הכי חמור שאפשר להעניש אדם (חוץ מהריגה) הוא להכניס אותו לצינוק.
ואם כן, החוטא שהתעניינותו רק בענייני עולם הזה, גם כשנפרד מהם על כרחו, התעניינותו נשארת בעולם הזה, ובמקום שבא אליו לא ימצא שייכות אל שום דבר, וירגיש בעצמו רק את ה'אני', ותו לא מידי. הכל נעדר, הכל, כל מה שהתעניין בהם – אינם!
יודע הוא ומרגיש את הווייתו, והווייתו גלמודה לעד לעולם.
ששים שנות ההעלם!
בגיל 02 יצא משה מהארמון והלך לראות את אחיו, שם הוא ראה מצרי מכה יהודי באכזריות, ומשה הרג את המצרי.
בצד עמדו דתן ואבירם וראו את המחזה, ומיד הם רצו לפרעה והלשינו. פרעה הוציא גזר דין מוות על משה. ומשה ניצל…
משה הגיע לכוש והצליח לכבוש את לב התושבים, והם מינו אותו למלך.
ושוב הגיע משה רבינו לארמון מלכים, ושוב הוצרך להתמודד מול נסיונות קשים ומרים…
מי יודע איזה יצורים הסתובבו שם בארמון, מי יודע איזה נסיונות עברו עליו שם במאורת הנחשים…
ארבעים שנה מלך משה בכוש, ובסופו של דבר העיפו אותו מהמלכות. ומשה בן ה-76 שנה יצא מארץ כוש, וילך אל ארץ מדין כי ירא לשוב מצרימה מפני פרעה, וילך וישב על באר המים במדין. וַתֵּצֶאנָה שבע בנות רעואל המדיני לרעות צאן אביהן, וַתָּבֹאנָה אל הבאר וַתִּדְלֶנָה מים להשקות צאן אביהן…
רועי הצאן שהיו שם הקיפו אותן ואיימו על חייהן. ומשה הצילן.
יתרו הזמין את משה לביתו, וכשהתברר לו שהוא בורח מפרעה, אמר יתרו בלבו: 'זה האיש אשר שלח ידו בכתר המלך ועתה אקחנו ואמסרנו ביד פרעה!'
וכדי שמשה לא יברח הוא זרק אותו לבור, ויצו לכלכלו בלחם צר ומים לחץ. וימצא חן בעיני ציפורה בתו ותחמול עליו ובכל יום ויום מעת לעת היתה מספקת לו לחם ומזון וישב שם בבור שבע שנים!
ויהי מקץ שבע שנים אמרה ציפורה לאביה: השבוי והאסור אשר השלכת לבור זה כמה ימים ושנים הלוא תדרשנו כי בכל יום צועק עליך לאלהיו והיה בך חטא.
ויאמר לה יתרו מי שמע כזאת אדם שלא אכל ושתה כמה שנים עודנו חי?! הלכו לבית האסורים ומצאוהו עומד על רגליו ומתפלל לאלהיו ויוציאוהו משם…
לאחר מכן שהה משה עוד שש שנים במדין, ורעה את צאן יתרו, וכמו שנאמר: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" (שמות ג, א).
חלישות דעת ועוד חלישות דעת…
ובהגיע משה לגיל 08 מתגלה אליו הקב"ה ומצוה אותו: לך גאול את בני!
משה מגיע לפרעה ומודיע לו: 'אתה חייב לשחרר את ישראל!'
השליחות הסתיימה, ומשה ואהרן יוצאים מלפני פרעה מלך מצרים. ומשה חוזר למדין ושוהה שם ששה חדשים! (שמות רבה, פרשה ה – אות יט).
ופרעה נשאר לחשוב, ומבין ש'הבטלה שורש כל המחדלים', לכן החליט לקחת מעם ישראל כל אפשרות מנוחה וגזר שתי גזירות. א. לבטל מעם ישראל את יום המנוחה שהיה להם. ב. עד עתה היו נותנים לעם ישראל תבן כדי שיעשו ממנו לבנים, מעתה ילכו הם ויאספו בעצמם את התבן מהשדות. ובאשר להספקים… אין הנחות! הכל נשאר כרגיל!
'ותכבד העבודה על בני ישראל', כי עבדו ביום ובלילה ללא הרף לספק רצון פרעה. ביום היו לובנים לבנים, ובלילה נפוצו על פני שדות ומדבריות ללקט קש ותבן למלאכת יומם. הקושי היה גדול מנשוא, לכן הלכו שוטרי פרעה להתחנן על נפשות העם – קיבלו מפרעה 'בזיונות' וחזרו לעבודה בשטח.
לפני שבאו משה ואהרן לפרעה, היו עומדים עם ישראל בכל ההספקים, ורק לעתים רחוקות לא עלה בידם לסיים ובשל כך היו שוטרי ישראל מקבלים מכות נוראות, אך כעת, עם הגזירה הנוראה שהתחדשה, לא הצליחו אף יום לסיים את הספק העבודה ולכן השוטרים היו מקבלים מכות. ולמחרת, טרם יבשו פצעיהם, שוב קיבלו מכות וכך חוזר חלילה. בפצעים החל להתפתח זיהום, מוגלה וחיידקים תוססים שגרמו להפצת ריח נורא ומבאיש מגופם, שנאמר: "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ" (שמות ה, כא).
לאחר ששה חדשים של צער בלתי נסבל, אמר הקב"ה למשה חזור למצרים, כשחזר פגעו בו דתן ואבירם (שהיו משוטרי ישראל) ואמרו למשה: 'מהתחלה כבר ידענו שאתה אדם מסוכן לציבור, בעל דמיונות, רצית לעזור ותראה איזה צרות הבאת לנו, וה' ישלם לך!' שנאמר: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שם). ובגלל שהיו בעלי עוצמה מרובה כל דיבוריהם היו מעוררי פחד וחלחלה וגרמו למשה רבינו לחץ וחלישות דעת, ולכן חטא ואמר לה': "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שם פסוקים כב-כג)…
וזו היתה החלישות דעת הראשונה שפתחה את 04 שנות ההנהגה, וכמו שמשה רבינו מעיד על עצמו (בימיו האחרונים): "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב), ופירש רש"י (שם):
'טָרְחֲכֶם' – מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר: יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין.
'וּמַשַּׂאֲכֶם' – מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת (מן הבית), אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת שמא אינו שפוי בתוך ביתו (אולי יש לו מריבה בביתו). איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת (בזמן), מה אתם סוברים יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות (דהיינו הסיבה שמשה התעכב כי הוא יושב ומתכנן איך להזיק, ולהציק לכם)…
'וְרִיבְכֶם' – מלמד שהיו רוגנים… (עכ"ל רש"י).
לא שומעים אותי!
ביום התשעים לצאתם מארץ מצרים חטאו ישראל ועשו עגל ובכך הכעיסו את יוצרם, ומיד התמעט אור פני משה, אשר זרח והאיר בכל הרקיע, ונחסרו ממנו 999 חלקים ולא נשתייר בו אלא חלק אחד מאלף מעוצמתו הראשונה.
נבהל משה מאוד כי לא ידע מה זה ועל מה זה. אז קרא לו הקדוש ברוך הוא ואמר אליו: משה, לך רד, כי שחת עמך. אני גידלתיך ורוממתיך למען בני ישראל. ועתה כיון שחטא העם וסר מן הדרך הטובה אשר הוריתים, איני זקוק עוד לגדולתך. לכן, לך רד מן המקום אשר אתה נמצא, כי חטא עמך שהוצאתו ממצרים.
כשמוע משה את דברי הקדוש ברוך הוא הנוראים חשכו פניו והיה כְּעִוֵּר מרוב צער ויגון, והיו הדברים כמדקרות חרב בלבו.
ראו אותו מלאכי השרת בצרתו ואמרו: זו השעה להורגו!
סיכל הקב"ה את מחשבתם ופרשׂ על משה את ענן כבודו להגין עליו מפניהם. אחז משה בכסא הכבוד וה' פתח לו פתח קטן מתחת לכסא והאיץ בו לרדת בעד הפתח ההוא באומרו: לך רד…
ביקש משה לרדת ארצה, אך מלאכי חבלה ניצבו בדרכו ונתיירא מפניהם, בגלל החטא. עד אותה שעה היה משה גדול ממלאכי השרת. שכאשר עלה למרום דחק הוא את המלאכים ופחדו ממנו, ועתה משחטא עמו והושפל, נחלש כחו ונתיירא הוא מפניהם.
היה השטן עומד בפנים ומקטרג… והקב"ה הודיע למשה: אני עִם הָעָם הזה גמרתי! – "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים ט, יד) – ומקצות השמים הגיעו במהירות חמישה מלאכי חבלה – קצף, אף, חימה, משחית, וחרון – וחיכו לאור ירוק…
ומשה רבינו החל לשפוך נפשו לפני מלך מלכי המלכים…
רבונו של עולם – בכה משה רבינו – אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, ואתה יודע את תוקף צערי ועוצם חמלתי על עם ישראל…
אתה חש אותי, ואתה יודע כיצד נמס לבבי והיה למים, את תחושת האימה ורגש החרדה על גורלם של ישראל האופפים ומקיפים אותי ומאיימים לבטל את ישותי…
ומילא, אם עם ישראל היו חוטאים בחטא קל ועונשם היה קטן, אז הייתי יכול לסבול את הצער הזה. אך עם ישראל חטאו חטאה גדולה ועבדו עבודה זרה ורצונך לכלותם…
ואני יודע שאם תענישם בעונש זה אני אמות מצער! ונמצא שבעונש שאתה מענישם אתה מעניש גם אותי… ואני לא עשיתי כלום!
והקב"ה לא התייחס אליו, כלל!
וכאשר ראה משה שמדת הדין מתוחה, אמר להקב"ה: אם אתה מבטל את הגזירה – הכל ימשיך כרגיל. אך אם אתה לא סולח – מבקש אני ממך מחק את שמי מתורתך הקדושה, ומהעולם הזה והעולם הבא! שנאמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב).
והמשיך להתפלל בבערת הלב ובחמימות ההרגש, מתוך דאגה אמיתית וכנה וצער רב, עד שמרוב עוצמת התפילה אחזה אש בכל עצמותיו ונוצרה לו דלקת העצמות. וכך דרשו בגמרא הקדושה (ברכות לב.): "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה'" (שמות לב, יא) – תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מלמד שעמד משה בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי 'אחילו'? אמר רבי אלעזר, אש של עצמות!
וכך במשך ארבעים יממות רצופות – מ-י"ח תמוז ועד כ"ט באב – התמיד בתפילה ובלימוד סניגוריא על עם ישראל! וכמו שהעיד על עצמו: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ" (דברים ט, יח)…
ארבעים יממות ברציפות (069 שעות) עומד משה בתפילה כשלבו פועם בחרדה, אני אצליח או לא.
אם אצליח – ברוך השם, ואם לא אצליח – אני דורש להיעלם מהמציאות, מההיסטוריה!
שמונים שנה של עבודת נפש, של זיכוך עמל ויגיעה עד כלות הכחות, של ניקור הרמ"ח אברים והשס"ה גידים מכל אחיזת רוע…
שמונים שנה של קבלת הרדיפות, הבזיונות והחלישות דעת באהבה ובאמונה, עד שבזכותם בחר בו הקב"ה (ויקרא רבה, פרשה כז – אות ה)…
ועתה הוא עומד, בוכה ומתחנן 069 שעות, ואף אחד לא מתייחס אליו. ולבו נשבר בקרבו… עד שהוא אומר כך: רבונו של עולם! אתה לא מתייחס אלי, ולכן אני לא יודע אם תקבל את תפילתי. אבל אם החלטת לא להתייחס אלי, אני מבקש: 'מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'!
בסופו של דבר הקב"ה התייחס אליו, אך בגלל שהיה לו ספק אם הקב"ה שומע את התפילה שלו, הוא נענש ושמו לא נזכר בפרשת תצוה![17]
הקב"ה המשיך ואמר למשה: עתה, אחרי שזכית להמשיך רחמים על ישראל, עלה אלי ההרה ואתן לך לוחות שניות.
אך את המילה 'סָלַחְתִּי' משה עדיין לא שמע!
ולמחרת, ב-א' אלול עלה משה רבינו שוב לשמים, ושהה שם שוב ארבעים יום. וגם באותם הימים היתה לו חלישות הדעת, הקב"ה סלח או לא?
ורק ביום האחרון, ביום הכיפורים (שהיה היום ה-021 למתן תורה) שמע משה רבינו את המילה 'סָלַחְתִּי'.[18]
ולמחרת, ב-י"א בתשרי ירד משה והקהיל בדיבורו את כל ישראל.
מכיון שמשה רבינו עבר מחטא העגל, שמונים יום של חלישות דעת עצומה ונוראה, לכן זכה לכח הזה, להמשיך בדיבורו את כל עם ישראל כולו! אנשים נשים וטף!
צאו וראו כחם של בזיונות!
[1] ליקוטי מוהר"ן – קמא (תורה לח – אות ה).
[2] כתב הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות, שומר שכר – הלכה ב אות י), וז"ל:
אין שני בני אדם דומים זה לזה וכשם שמשונים בני אדם בצורותיהם כך משונים בדעותיהם, ועל כן בהכרח שיהיה שינויים ביניהם בדעותיהם ודרכיהם והנהגותיהם.
ומיום בריאת העולם לא היו עדיין שני צדיקים וכשרים אמיתיים שוים לגמרי בכל תנועותיהם אף על פי ששניהם הולכים בדרך אחד ויונקים מרב אחד, אף על פי כן יש חילוקים רבים בדרכיהם והנהגותיהם.
וכמו שהאריך רבי נחמן מברסלב לספר ולהפליג בגודל החילוקים בין הצדיקים הגדולים שהיו סמוכים לזמננו שכולם הם מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד זצוק"ל והיה שלום גדול ביניהם ואף על פי כן היו מחולקים מאוד בדרכיהם:
שזה היה נוסע על המדינה ודורש ברבים וזה יושב בביתו, זה האריך מאוד בתפילה והתפלל לפני התיבה בצעקות והתלהבות גדול, וזה התפלל בלחש עם הציבור כדרך ההמון, וזה הרבה בתורה יותר וזה הרבה בצדקות ופדיון שבויים, וכיוצא בזה שינויים רבים לאין מספר אף על פי שכולם ינקו מרב אחד, כי אי אפשר שיהיו כולם שוין, כי כל אחד עובד את ה' כפי מדתו וכפי שורש נשמתו. וזה עיקר שעשועיו יתברך שיש לו צדיקים וכשרים הרבה בעולם שכל אחד ואחד עושה לו נחת רוח ותענוג ושעשוע מיוחד מה שאין בחברו, שזהו בחינת: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג), שהם כלולים מגוונין סגיאין.
כי אין הקדוש ברוך הוא עושה שני דברים שוין רק כל אחד יש לו דרך ונתיב כפי שרשו ברצון העליון, אבל הבעל דבר הוא מתגרה ומתקנא בחבורת הצדיקים והכשרים ומכניס בהם מחלוקת, ועיקר המחלוקת הוא מחמת שכל אחד אינו מאמין בחברו שגם כוונתו ורצונו לשם שמים…
ובענין השינוי שיש בהנהגה שבין הצדיקים, סיפר הגה"ק רבי אברהם אלימלך שפירא זיע"א (משנת חכמים – עמוד לח), וז"ל
פעם אחת קשרו ההידמקים (כנופיות פורעים ברחבי אוקראינה הפולנית) קשר נגד היהודים אשר במדינת אוקראינה ורייסין, והחלו להתנפל על בני ישראל במקומות אלו להרוג ולאבד ולבוז את כל רכושם.
בהתרחש עת צרה זו, נקהלו היהודים ובאו אל המגיד ממעזריטש לטכס עצה מה לעשות בעת צרה זו, ולבקשו שיעורר רחמים על עם בני ישראל.
המגיד שמע את דבריהם ועננה כיסתה פניו… בעיניו הטהורות ראה שניתנה מהשמים רשות למשחית להשחית…
המגיד הרים פניו, ודמעות בצבצו מקצות עיניו: מהר, כל אחד ואחד יקח את בני משפחתו ואת רכושו ויברח מכאן. מהר!…
וכן עשו. חלק מהקהל נחפז אל בית המדרש של המגיד להציל את ספרי התורה, כלי הקודש, וכן את המנורה שהמגיד היה מדליק בה כל ערב שבת קודש. שוויה של המנורה הזו היה רב, והיו בה ל"ו קנים.
בצד הבית מדרש ישב הגה"ק רבי אהרן מקארלין תפוס בשרעפיו ולא הגיב על המתרחש. אולם, כשניגשו לעקור את המנורה של המגיד, התעורר רבי אהרן וצעק: 'למי יש את החוצפה לנגוע במנורה של הרבי!'
מיד רצו החסידים אל הרב המגיד וסיפרו לו את דברי רבי אהרן.
כששמע המגיד את דבריו, אמר לאנשים: מהר, כל אחד יקח את בני משפחתו ויכנס לבית המדרש!
מאות אנשים, נשים וטף, הסתופפו בבית המדרש. ורבי אהרן הבין שרבו המגיד הטיל עליו להגין עליהם. והוא נלחץ, ושלח שליח אל רבו המגיד שירחם עליו, ולכל הפחות יעזור לו בפעולותיו לביטול הגזירה הרעה. אולם רבו המגיד לא הגיב על כך…
ורבי אהרן המשיך להסתובב בבית המדרש תפוס בשרעפיו ופניו הקדושות נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה…
פתאום ניגש אחד המתפללים אל רבי אהרן בבהלה והתרגשות, וצעק: 'רבי! ההידמקים נמצאים כבר בעיר, ועוד מעט יגיעו אל בית המדרש!'…
רבי אהרן יצא מבית המדרש ונעמד ליד דלת הכניסה, וכשההידמקים התקרבו לרחוב בו עומד בית המדרש, הרים רבי אהרן את קולו ואמר: 'אוי, רבונו של עולם! "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק" (תהלים ב, א)…
הוא עוד לא גמר את הפסוק, וסוסו של מנהיג הכנופיה החל להשתולל בבהלה עצומה, והעיף את רוכבו בצורה אנכית, והמנהיג נחת על ראשו ומת במקום… ועל כל שאר האספסוף נפלה אימתה ופחד, והם נסו כל עוד נפשם בם…
[3] הובאו דבריו בקובץ אהבת ישראל (גליון מא – עמוד 4).
[4] וזה לשון רש"י (שמות לה, א) בשלימות: 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה' – למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים על פי דיבורו, ותרגומו: 'ואכנש'.
[5] מכתב מאליהו (חלק ד – עמוד 23 והלאה).
[6] ראה בספר מכתב מאליהו (חלק ד – עמוד 23 והלאה), שהאריך לבאר כיצד מבררים את הרגש הזה.
[7] וכך כתב הגה"ק רבי משולם פייבוש מזבריזא זיע"א (יושר דברי אמת, קונטרס ראשון – אותיות ה-ו):
וכללו של דבר עיקר בריאת העולם היה בשביל ישראל, כדי שישראל יתדבקו את עצמם בהשם יתברך על ידי התורה.
שזה היה רצון השם יתברך ותענוג שלו שיבראו העולמות ובתוכם ועיקרם הנושא את כולם הוא איש הישראלי, שיתדבק להשם יתברך על ידי התורה…
אבל מי שרוצה להתדבק להשם יתברך באמת, בלתי לה' לבדו, הוא מבין שאי אפשר להתדבק בו אם לא שידחה ממנו גבהות לבו, ויכיר חסרונו ופחיתותו תמיד כל כך שלא ידמה בעיניו שיש לו איזה מעלה, כי האמת הוא כך למשכיל, כי בלתי זה נאמר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה), ורצונו לומר, אפילו בלב, ואפילו בכל דהוא…
ובאמת לא כל אדם זוכה, רק: 'לא עליך המלאכה לגמור כו" (אבות פ"ב מט"ז), ואנו צריכים להפשיט עצמנו בכל האפשר, במה דאפשר, ובעת האפשר, מכל ענייני העולם הזה, ולהידבק בהשם יתברך על ידי התורה ומעשים טובים באמת, והכל על ידי שפלות…
[8] אמר הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס השלם, חלק א – עמוד קט), וז"ל:
שמעתי מרבי גדליה ז"ל מליניץ שאמר בשם רבו המוכיח מפולנאה ז"ל, שבדרך הגבהות הלכו דור המבול ודור הפלגה ואותו האיש (יש"ו) והש"ץ (שבתאי צבי) ימח שמם ורצו לעבוד ה' יתברך בגבהות וכולם נעקרו מן העולם, אף שבתחילה לא התחילו ברשעות, שסברו שיעבדו ה' יתברך בכך.
וכך סיפר הגה"ק רבי צבי הירש מנדבורנא (בעל 'צמח ה' לצבי'):
מעשה באברך שהיה סמוך על שולחן חותנו ונתן אל לבו לקבל פרישות על עצמו ולפרוש מן העולם רק לעסוק בתורה ובעבודה ובפרישות וְיִחֵד לעצמו עליה וישב שם כל השבוע בתענית משבת לשבת ובתורה ובתפילה.
וכאשר חלף איזה זמן עליו, אמר בלבו: שישו מעי אשר כך וכך אני עובד ה' בעבודה גדולה כזו… ונלכד ברשת הגאוה הטמאה ומטמאה, ולא הרגיש ולא נתן לבו על זאת. ומחמת זה כל מעשיו הלכו לסטרא אחרא ולא היה לקדושה חלק בכל מעשיו.
וכן בכל פעם נתגדל לבו יותר ויותר ולא הרגיש בזה. ומחמת כי כל מעשיו הלכו לחיצונים רח"ל שלטה עליו והכשילתו בחטא בשוגג, ויתקצף מאוד הלא לא יאונה לצדיק כל און ואיך לצדיק כמוני יאונה מכשול אפילו קל? וקיבל על עצמו תוספות פרישות וזהירות ועבודה יותר גדולה. אך לא שם לבו לשרש אחר ה'שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה' אשר בקרבו זה הגאוה אשר עליה נאמר (סוטה ה.): 'אין אני והוא וכו".
ומתוספת עבודתו נתגדל עוד לבו ועוד התחזקה הסטרא אחרא והכשילו בחילול שבת חמור וימלא כעס וחימה והתקצף מאוד וקיבל עוד פרישות… עד שבסופו של דבר כפר בעיקר, והשתמד! רח"ל…
וכל זה אמר משה רבינו בתוכחתו לעם ישראל. "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (דברים לא, יז) – מכשולות על מכשולות. "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַ"י בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (שם) – הלא אני מלא אלקות בתורה ובעבודה ובפרישות מן העולם וסיגופים עצומים ואיך יאונה לי און? והכתוב אומר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (שם פסוק יח) – עוד ביום ההוא שקיבל על עצמו הפרישות והעבודה "כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שם) – אז מהתחלתו פנה עם כל עבודתו אל אלהים אחרים רק לשם גאוה וגסות הרוח להתגדר ולהתפאר ולא לשם ה' כלל… (הובא בספר אמונת צדיקים, עמוד 66 – אות קלט, לגאון החסיד רבי יצחק דוב).
[9] ובענין זה נספר:
אחד מגדולי ישראל המפורסמים שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים היה הגה"ק רבי אברהם יהושע העשיל, ה'אוהב ישראל' מאפטא זיע"א.
בתחילת ימיו שימש כרב בעיר קאלבאסוב שבגליציא (ושם כיהן כרב במשך 51 שנה, ובשנים הללו סבל מדחקות נוראה). ולאחר מכן עבר לעיר אפטא ושם התפרסם שמו הקדוש (ושם שימש כרב 8 שנים). ואז עבר לעיר יאסי שברומניה, ולאחר פטירת הגה"ק רבי ברוך ממעזיבוז עבר למעזיבוז ושם היה עד סוף ימיו.
והנה מעת תקופת רבנותו בעיר אפטא נשמרו לנו מספר סיפורים, והנה אחד מהם כפי שסיפרו הגה"ק רבי אריה ליבש הלברשטאם זיע"א (אריה שאג, חלק ה – עמוד קיז):
יום אחד פנה ה'אוהב ישראל' לחברי בית דינו שבאפטא ואמר להם: 'אני צריך לנסוע לעיר ורשא להיפגש עם כמה מראשי השלטון שם לצורך הקהילה'. חבריו בירכו אותו בהצלחה, והוא יצא לדרך…
האוהב ישראל התיישב בתוך העגלה פתח גמרא ושקע בלימוד… לאחר כמה שעות נסיעה עצר לפתע העגלון את העגלה פנה לרב ואמר: רבי, הסתבכנו!
מה קרה? שאל הרב.
עתה נודע לי – אמר העגלון – כי מחר מתקיים אירוע ממלכתי חשוב מאוד בעיר ורשא, ומכל קצות המדינה נוסעים לשם, ויש לחץ גדול בדרכים…
לאחר נסיעה ארוכה, מפרכת ושוברת עצמות הגיעו בסופו של דבר לוורשא.
האוהב ישראל שילם לעגלון, ירד מהעגלה, ונכנס לאכסניא וביקש לשכור חדר. 'אין. אין לנו שום מקום פנוי'.
אתם יודעים, אני הרב מאפטא, אולי בכל זאת תמצאו לי מקום.
ובעלי האכסניא החלו לצחוק עליו ולהתלוצץ ממנו.
האוהב ישראל יצא משם מבוייש והלך לאכסניא אחרת. אך שם חזר אותו סיפור, גם שם צחקו עליו והתלוצצו ממנו…
וכך לאחר כמה שעות של נדודים, הבין שאין לו ברירה והוא פנה לבית תמחוי שהיה בעיר, אולם גם שם היה עומס נורא ובקושי קיבל פרוסת לחם וכסא לשבת עליו… עצמותיו כאבו, והקור הנורא שחדר לעצמותיו הוסיף 'צבע' למסכת היסורים…
לאחר ש'נח' מעט יצא לפגוש את ראשי השלטון, אך כשהגיע הודיעו לו שעליו להמתין עד שיסתיים האירוע…
ומכיון שהבין שהוא יצטרך להתעכב ימים מספר בעיר ניגש לראש הקהילה היהודית וסיפר לו שהוא הרב מאפטא, ושיסדר לו אכסניא נוחה…
אולם גם ראש הקהל התעלם ממנו ולא התייחס אליו, והוא חזר לבית התמחוי…
בסופו של דבר הצליח להיפגש עם האנשים שרצה. ואז יצא במסע חזרה לביתו… אולם מסכת יסוריו לא הסתיימה…
שוב, היה עומס נורא בדרכים, ותאונה שאירעה באחד מהמחלפים תקעה את התנועה להרבה שעות…
גופו של האוהב ישראל חשב כבר להתפרק, אולם הוא חיזק את עצמו וחשב: עוד מעט אגיע לעיר פיעטרקוב הסמוכה לעירי אפטא ושם בטח כבר שמעו עלי ויקבלו אותי בסבר פנים יפות, ושם אנוח מן הדרך הקשה והקור שעבר עלי…
סוף סוף הגיע לפיעטרקוב, הוא ניגש לאכסניא ואמר להם: אני הרב מאפטא, אולי יש לכם חדר בשבילי?
והם החלו לצחוק עליו ולהתלוצץ ממנו…
ושוב לא מצא מקום להתאכסן, ולכן נכנס לבית המדרש ואכל פת במלח…
לאחר מכן מצא עגלה הנוסעת לעיר קעלסק הקרובה יותר לאפטא והצטרף אליה, ובדרכו לשם עודד עצמו: כעת בטח לא יחסר לי כלום וסוף סוף ארגיש שם כמו בבית, אך גם שם קרה לו כמו שקרה לו בעיר פיעטרקוב…
יומיים חלפו עליו שם ברעב ובחוסר כל, ואז מצא עגלה הנוסעת לאסטרווצע, אשר היא רחוקה מאפטא כשעתים (בנסיעה בעגלה) והוא הצטרף אליה. בדרכו עודד עצמו: בוודאי באסטרווצע אמצא בקלות עגלה הנוסעת לביתי, וגם אם אצטרך להתעכב שם, לפחות שם יכירו אותי ויתנו לי סעודה חמה לאכול…
וסוף סוף בשעה חמש אחר הצהרים הגיע לאסטרווצע, ומיד החל לחפש עגלה הנוסעת לביתו, אולם לא הצליח למצוא…
ולא רק זה, אלא כל מי שעבר לידו הביט עליו כאילו הוא 'נחת' מאיזה שהוא מקום… והוא הוצרך לעמוד לבדו בשוק שעות ארוכות ולחפש דרך כיצד לחזור לביתו… הלילה כבר ירד והשמים התכסו בכוכבים מאירים…
והנה, לפתע הבחין בפנים מוכרות, עגלון מתושבי עירו חלף עם עגלתו בסמוך אליו, הרב ניגש אליו ושאל בתקוה: אולי אתה נוסע לאפטא?
והעגלון השיב: כן.
אני יכול להצטרף אליך?
והעגלון השיב: כן.
והאוהב ישראל אמר לו: בתנאי זה אני שוכר אותך, שבנסיעה הזו לא תעלה שום אשה לעגלה.
הנסיעה החלה, וכעבור כמה דקות נעצרה העגלה, ולתוכה טיפסו שלש נשים…
האוהב ישראל פנה בצעקה לעגלון ודרש שהן ירדו. 'הרי עשיתי עמך תנאי!'…
והעגלון השיב: רבי, זו אשתי ושתי בנותי…
האוהב ישראל חש בצער איום ונורא הממלא אותו, אך לא היתה לו ברירה, כי ידע שאין לו היכן להיות באסטרווצע בלילה וגם כבר התרחק מעט מן העיר והוכרח להמשיך בנסיעה…
עייף ומותש הרים ראשו לשמים וציפה בקוצר רוח להגיע כבר לביתו…
בלב הולם עמד ליד דלת ביתו ונקש… הדלת נפתחה בסערה ואשתו 'התנפלה' עליו בצעקות: כך מגיעים? פתאום מגיעים? אי אפשר להודיע מקודם?! נמאס לי ממך, אני הולכת לישון במטבח!…
אשתו השאירה אותו עומד בפתח הדלת, נכנסה למטבח טרקה אחריה את הדלת, ונעלה אותה במפתח!…
האוהב ישראל התיישב על כסא, ידיו שמוטות, והביט נכחו…
דפיקות נשמעו בדלת, השמש בא להעיר את הרב לתפילה, הרב קם וניגש לטבול במקוה, הוא נכנס למקוה ונשמתו כמעט פרחה ממנו, הקור העצום הצמית לו את כל כלי הדם…
לאחר התפילה ערך אחד מהמתפללים אזכרה לאביו והגיש עוגיות ויין שרף, והאוהב ישראל אכל ושתה, ולאחר מכן נמנם מעט, וכשהתעורר הרגיש מעט ישוב הדעת, ואז קם ממקומו ונכנס לעזרת נשים (שהיתה ריקה באותה שעה).
שם הוא התחיל לחשוב ולהתבונן מדוע עברה עליו ההרפתקאה הזו?
והבין שבגלל שהיתה לו הרגשה שהוא חשוב ונכבד, וכל העולם צריכים להחזיק ממנו ולהקשיב לו, לכן החליטו משמים לחנך אותו, וב'קורס' מזורז הוכיחו לו שאין לו שום דעה ואפילו בתוך ביתו שלו…
ומאז שקיבל את המתנה הזו מהשמים – להכיר את מקומו – החל לעבוד על עצמו עד שזכה ושמו הקדוש נחקק בכותל המזרח של עם ישראל…
[10] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב אמונה – שביל א אות ו), וז"ל: דע אחי, שגם בני עליה, אי אפשר להם שיעמדו במדרגה אחת, כי החיות רצוא ושוב, ומסתלקין המוחין והאור והחיוּת והדביקות, וכל אחד מישראל יש לו עליה וירידה… שמתגרה בו היצר, ומפיל עליו עצבות ומרה שחורה, עד שמטמטם לבו כאבן, ואינו יכול להתחיל בשום דבר קדושה, וטועם בזה כמעט טעם מיתה…
עצה היעוצה שלא לייאש עצמו, ויקיים (שבת לא.) : 'ציפית לישועה', כי כמו שיש גאולה כללית בימות המשיח – "יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), ומקודם ביאתו מתגברין החושך והיסורין, כן הוא לכל אדם פרטי, שמקודם התגלות הגאולה – "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהלים סט, יט), וכן קודם שבת ויום טוב, מתגברין החשכות וחלישות דעת וביטול, עד שנחשב בעיני עצמו בזוי ונבזה, נמאס, וסובר שאין לו חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא חלילה.
ובזכות האמונה שאינו מייאש עצמו, ומאמין ויודע שגם בהסתרה ובחושך זה, שם כבוד אלקותו יתברך, אלא שהוא בהסתרה גדולה, ויקיים: "וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ" (ישעיה ח, יז).
ונותן לב להבין ולדעת, כי בכל המדרגות אינו נפרד חלילה ממנו יתברך, אלא שהוא בהסתרה, ואז עושה יחוד ומעלה מיין נוקבין מעומקא דתהומא רבה עד רום המעלות, "וּפִתְאֹם יָבוֹא [אל היכלו] הָאָדוֹן" (מלאכי ג, א) – וברגע יבוא לו גאולה, ואור וחיוּת, עד שיכול להתבטל ממציאות, וכל זה על ידי אמונה שמאמין ומצפה לישועה, ויודע שגם שם בחשכות, השם יתברך אתו, עמו, ובזכות אמונה יגאל ויצא מחושך לאור, וזהו מצות עשה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב) – דייקא, ממקור הטומאה, גם שם היה ה' אלקיך עמך. וברגע בא לך אור הגאולה!…
ובענין זה מסופר (רבינו האור לציון, חלק א – עמוד 424): מעשה בבחור צעיר, אך זה עתה נכנס לעול המצוות. הוריו 'הצליחו' להכניסו לישיבה קטנה מעולה שרמתה גבוהה, אבל כשרונותיו פיגרו אחריה, ולא עמד בקצב. בא לפני הרב בן ציון אבא שאול, מתוסכל ומיואש. ולא, לא יעצו לעבור לישיבה אחרת, בעלת רמה ירודה. להיפך. עודדו: 'תמשיך בעקשנות, תזכור דברי רש"י (שמות יט, ה): מכאן ואילך יערב לכם, לפי שכל התחלות קשות! יש מחסום שצריך להבקיע, והדרך חלקה!'
הבחור לא השתכנע.
שאלו הרב בן ציון: 'אמור כמה הם אחד ועוד אחד?'
'שנים', השיב הבחור, תמה. ככלות הכל, אינו טיפש מושלם.
'וכמה הם שנים ועוד שנים?'
'ארבעה', מה המבחן הילדותי הזה.
'אפילו לא חשבת, לא חישבת. ענית כך ברהיטות' –
אמת.
'ובכן, דע לך שכך תשלוט בכל התורה כולה. היכן שישאלוך, תשלוף התשובה ברהיטות. הבטחה שלי!'
סמך עליה, ושב לתלמודו. שקד שקד, ונכשל במבחן. שבור ורצוץ הגיע, זה לא בשבילו.
אחז הרב בן ציון בידו ברוב אהבה: 'רואה אתה, זו הבעיה, כשאומרים שכל ההתחלות קשות, יש כאלו שחושבים שהמדובר בזמן. יום, שבוע, חודש. לא מבינים שהמדובר בשלב. אצל אחד נמשך מעט, ואצל אחד הרבה. אבל זהו מחסום ששוברים אותו ויוצאים לדרך המלך. יבוא יום, והכל יאיר ויזרח. כמה תשמח! דע לך, שחייך יהיו חיי אושר מתמיד!…
[11] "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), ופירש רש"י (שם): 'עָנָו' – שפל וסבלן.
[12] כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק (אשר בנחל, חלק נט – עמוד נט), וז"ל: האיש האלקי רבי אברהם בר' נחמן – מחבר ספר באר הליקוטים – סבל כל ימי חייו מאנשים שרדפו אותו וביזו אותו…
והיה דרכו לומר: אם היה האדם יודע את מעלת החרפות והבזיונות, היה רץ קודם למקוה כדרך שרצים למקוה קודם קבלת קדושה עליונה, ומחמת שאין אדם יודע מתי יקבל את הבזיון, על כן קשה לו לרוץ למקוה, כי מעלת קבלת הבזיונות – אין לתאר ואין לשער כלל…
בעיר פרמישלאן גר רבי מנדלי שהיה תלמידו של הבעל שם טוב. ובעירו התגורר חייט אחד שהיה תמיד מבזה אותו בבזיונות גדולים, ומקללו בקללות נמרצות, והוא קיבל את זה באהבה, כי כך למד מרבו הבעל שם טוב הקדוש.
ופעם אחת בא הבעל שם טוב לבקרו, ורבי מנדלי עשה סעודה גדולה לכבוד רבו הקדוש, וקודם הסעודה אמר רבי מנדלי לחייט: בבקשה ממך, אל תבזה אותי בפני מורי הבעש"ט.
הסעודה החלה, והחייט עלה על כסא, והחל לבזות את רבי מנדלי בפני הבעש"ט, בזיונות – מכאיבים ושוברים לב…
הבעש"ט הבין הכל. פנה לרבי מנדלי ואמר לו במאור פנים ובחיוך: הלואי הייתי זוכה לאדם כזה, שיחרף ויגדף ויבזה אותי בכל יום ויום… כי מעלת הבזיונות חירופין וגידופין – אין לתאר ואין לשער כלל!
הגה"ק רבי נחמן מברסלב נסע לארץ ישראל במסירות נפש, וכבר כתבתי באריכות בספר פעולת צדיק כל מה שעבר עליו…
וכאשר חזר מארץ ישראל אסף את חסידיו ואמר להם: הבאתי לכם מתנה – בזיונות!
ובאמת, זו מתנה גדולה ונוראה, שאין לך דבר שמנקה את האדם, מזככו ומטהרו, ומעמידו בקרן אורה – כמו קבלת בזיונות באהבה…
[13] וכאן נעורר ונזכיר:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק יב – עמוד 621), אמר:
יהודי שהוא שומר על קדושתו בתכלית הרי גופו נעשה אלקות, ואם מישהו מצער אותו, הוא יכול לבקש מה': 'רבונו של עולם, פלוני מצער אותי מאוד, אנא ה' תיקח אותו מן העולם', ומיד לאחר מכן ללא שום עיכוב אצל אותו אדם יתחיל תהליך של אירוע לב – חולשה כללית, לחצים בחזה, נשימה בכבידות, הזעה קרה וכו', ואפילו שניידת טיפול נמרץ תגיע לזירה בזמן ויעשו כל שביכולתם, הם לא יצליחו להציל את חייו, כי מרגע שאותו שומר ברית הקפיד עליו, שום דבר כבר לא יעזור לו.
לכן בסביבת הצדיקים צריך זהירות גדולה, כי אם חס ושלום אדם עשה או אמר משהו וגרם להם צער שנגע ללבם, אותו אדם יכול לסבול מזה עד כדי תשלום בחייו ח"ו, כי הצדיק במוצא פיו יכול ברגע אחד להכריע את גורלו של אותו אדם, כמו שרמז על כך התנא בחכמתו (אבות פ"ב מ"י): הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.
ומה שאנו רואים לצערנו שישנם אנשים שמדברים ומציקים לצדיקים ואף על פי כן אינם נענשים מיד, הסיבה היא כיון שהצדיקים נדבקים במדת קונם 'ארך אפים ורב חסד' ומתנהגים גם הם בסבלנות רבה, אבל לפעמים הדבר יוצא משליטתם ומן השמים תובעים את עלבונם, ומיד בר מינן אותם אנשים נענשים בעונשים קשים עד כדי מיתה, ומכאן ואילך זה יוצא מכלל שליטה…
ובהקשר לזה נספר (אביהם של ישראל, חלק ב – עמוד 251):
הסיפור הזה הוא סיפור קצת קשה, אבל הוא מסביר לנו שיש בחיים דין ויש דיין. לא רק ברכות ושמחות.
כשמזלזלים בתורה ובקדושה – זה עלול לפגוע בצורה קשה באנשים. כל זה למרות שהגה"ק הרב מרדכי אליהו זצ"ל תמיד היה אומר: 'אני למדתי מהבבא סאלי רק לברך ולא לקלל'. אבל יש דין ויש דיין ולפעמים הקב"ה דורש את כבודו של הרב וכבודה של התורה – במיוחד כשאנשים מנסים לגנוב מהרב ברכות.
את הסיפור שמעתי בגוף ראשון. אני לא מזכיר את שמות האנשים ואת המקום, כיון שהאנשים חיים עדיין ואסור לפגוע בהם – גם לא ברמז.
הייתי סגן ראש מועצה דתית, והרב אליהו זצ"ל קרא לי ואמר לי שצריך למנות אצלנו במושבה רב, כדי שיהיה הרבה יותר תורה, הרבה יותר כשרות, חינוך ילדים וכמובן שיהיה אדם שיהיה אפשר לשאול אותו הלכות. כל הדברים שהרב עושה לקהילה.
פעלתי ברמה המקומית והבאתי שלשה פוליטיקאים שהם דמויות מפתח אצלנו בישוב לפגישה אצל הרב שקיבל אותנו במאור פנים. כל שלשת הפוליטיקאים ביקשו ברכה מהרב אליהו ז"ל. הרב נתן להם עפרונות קטנים שהוא חידד בעצמו, נתן להם דפים ואמר להם לכתוב בחוץ מה שהם רוצים לברכה.
אני נשארתי בפנים אצל הרב והרב אמר לי אחרי שהם יצאו: 'הם לא אמינים הם לא יקיימו את העסקה, יקבלו ברכה ואחר כך לא יעשו את מה שהם הבטיחו'.
יצאת החוצה ואמרתי לכל שלשת הפוליטיקאים: 'אל תגנבו ברכה מהרב, אם אתם לא מתכוונים לקיים את ההבטחה שלכם להביא רב לישוב, אל תגנבו ברכה'. הם הנהנו וחייכו.
הראשון נכנס והסביר שהוא ראש המועצה המקומית והוא רוצה להיכנס להיות חבר כנסת. הרב שאל אותו: 'מה תעשה אם יבקשו ממך לחתום על שטחים תמורת שלום?' הלה הסביר שאין ברירה וכו'. הרב קפץ ממקומו, הוציא מפת ארץ ישראל והחל מראה לו מקומות ומסביר לו את חשיבותם, סיים הרב ואמר: לא רק שאסור לפנות את חלקי ארץ ישראל אלא צריך לכבוש מקומות חדשים!
הרב שם את ידו על ראש המועצה ובירך אותו.
השני נכנס וביקש על שלום בית, הוא סיפר שאשתו עזבה את הבית ומאוד קשה לו להיות לבד וגם חוסר הקשר עם הילדים. הרב בירך אותו שאשתו תחזור אליו ותהיה ביניהם אהבה ואחוה שלום וריעות.
השלישי ביקש שאשתו בת ה-14 תיפקד בזרע של קיימא, מכיון שהרפואה הרימה ידים והם אומרים שאין שום סיכוי שהיא תהרה שוב. הרב בירך גם אותו.
בתוך שלשה חדשים התקיימו כל שלשת הברכות. ראש המועצה החל להתקדם במפלגה שלו והפך לחבר מרכז. אשתו של השני חזרה לגור עם בעלה למרות המריבה שהיתה להם בעבר. אשתו של השלישי נפקדה בהריון למעלה מגדר הטבע, בניגוד גמור לכל תחזיות הרופאים. אצל שלשתם הכל קרה כברכת הרב.
אחרי שהפוליטיקאים קיבלו את שלהם, הם חזרו בהם מהבטחתם למנות רב לישוב והסבירו שזה בלתי אפשרי, חשבו שאפשר אבל אי אפשר וכו', מעין 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט', במקום לראות את יד ה' ואת גדולת הרב שמברך והקב"ה מקיים, הם חשבו שזה המשך המשחק הפוליטי – 'קיבלת את שלך ואתה יכול להפר את הבטחתך'.
אז קרה הדבר הנורא מכל. כל שלש הברכות חזרו כעת מול הפוליטיקאים במכה גדולה. אנשים קטנים שלא הבינו כי לא משחקים עם רבנים, עם התורה ועם הקב"ה. ראש המועצה הודח מתפקידו כראש מועצה ונשאר קירח מכל הכיוונים. אשתו של השני התהפכה בדעתה ולא הסתפקה בעזיבת הבית אלא דרשה גירושין גמורים.
והאדם השלישי שביקש ברכה לפרי בטן נענש יותר מכולם. הוא היה האדם המרכזי שפעל לסכל את ההבטחה והמחיר שהוא שילם היה חמור מכל: אשתו שהיתה בהריון חלתה בסרטן ונסתלקה מן העולם בתוך כמה חדשים (ובסיום הסיפור נכתב כך: 'השמות שמורים אצלנו במערכת לא פרסמנו אותם בשל כבוד הבריות').
[14] הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט ה"א) כתב שאדם הראשון נצטוה בשש מצוות ואחר כך נח, אברהם, יצחק ויעקב נצטוו בעוד ארבע מצוות, וממשיך הרמב"ם וכותב: ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
והרמב"ם לא פירט מה המצוות שנצטוה עמרם, אך מצאנו (מדרש החפץ – שמות ב, ד), שעמרם נצטוה על שתי מצוות והן: נישואין וגירושין.
[15] פירוש: פרעה גזר להמית את כל הזכרים, ומכיון שנולדו ואחר כך מתו, הרי הם חוזרים וחיים לעולם הבא. אבל, אתה אבא, על ידי הגירושין שגרמת הרי הם לא יוולדו בכלל, וממילא גם עולם הבא לא יהיה להם.
[16] וכמו שנאמר: "כֻּלָּם מְנַאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" (הושע ז, ד). ופירש רש"י (שם): 'בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה' – שהוסקה מיד הנחתום כן יצרם בוער בקרבם…
[17] אמר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א (באר החיים – פורים, עמוד קסח) ששמע בשם הנתיבות שלום מסלונים שאמר כך:
הנה אמרו חז"ל שלכן לא נזכר שמו של משה רבינו ע"ה בכל פרשת תצוה מפני שאמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב).
ומקשים העולם מדוע נענש על כך והלא מסר נפשו על כלל ישראל, ואיך נגרם לו מכך שלא הזכירו את שמו בפרשה שלימה בתורה?
אך התשובה לכך היא: הוא נענש על כך שאמר 'וְאִם אַיִן' שבכך הוא נראה כמסתפק אם תועיל תפילתו, ועל זה נענש כי המתפלל בכוונה שלימה מובטח לו שתקובל תפילתו…
[18] וזה לשון רש"י (דברים ט, יח):
'וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם' – שנאמר: "וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה" (שמות לב, ל), באותה עליה נתעכבתי ארבעים יום נמצאו כלים ב-כ"ט באב, שהוא עלה ב-י"ח בתמוז בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ואמר למשה: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת" (שם לד, א), עשה עוד מ' יום נמצאו כלים ביום הכיפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה, ואמר לו למשה: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ), לכך הוקבע למחילה ולסליחה…
