פרשת ויקרא | שלימות הנר"ן ע"י לימוד כל חלקי התורה לשמה בטהרה

יומא טבא לרבנן

בעזרת ה' יתברך, ב-ח' בניסן תשפ"ו, יערך מעמד הסיומים הששי לכל חלקי התורה. במעמד הזה ישתתפו עשרות מסיימים, שזכו וסיימו חלקים נרחבים בתורה.

ובהצטרפות כולם, נזכה במעמד הגדול והמרגש הזה, לערוך סיום על כל חלקי התורה הקדושה: תנ"ך, מדרשים, משניות, ש"ס (בבלי וירושלמי), שולחן ערוך (רמב"ם, טור, ושו"ע), קבלה וחסידות.

שולחנות ערוכים כיד המלך, ושירה וניגונים ילוו את מעמד הסיומים.

ואמרו בגמרא הקדושה (שבת קיח:): אמר אביי, תיתי לי (יושלם שכרי מן השמים), דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה (שכאשר אני רואה תלמיד חכם צעיר שסיים מסכת), עבידנא יומא טבא לרבנן (אני עושה סעודה לתלמידים).

וכתב המהרש"ל, וזתו"ד:^[1]

מכאן נהגו כל ישראל לעשות סעודה בעת שמסיימין מסכת, וליתן שבח והודיה למקום, ולפרסם אותה שמחה, שזכה לכך.

ואפילו מי שלא למד ולא סיים מסכתא זו. מצוה רבה שישמח עם המסיים. דהא אביי, אף על גב דהוא גופיה לא סיים, אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן. ומשמע שהיה מזמין אף אחרים עמו.

וסעודת סיום מסכת היא סעודת מצוה גמורה, דאין לך שמחה יותר לפני הקב"ה, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד… (עכ"ד).

וכן פסק הרמ"א (יו"ד, סימן רמו – הלכה כז): כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה.^[2]

ואם כך הם הדברים על סיום של מסכת אחת, וסיום של אדם אחד, כל שכן וקל וחומר במעמד סיומים כל כך גדול, שבוודאי תגדל מעלתו של מי שיזכה וישתתף…

ועתה לכבוד המעמד הגדול הזה, נכתוב על סעודת הסיום הראשונה שהיתה בעולם. וכהרגלנו נקדים…

 

מעלת חומש ויקרא

בשבת זו מתחילים אנו בעזרת ה' יתברך את קריאת החומש השלישי של התורה הקדושה – חומש ויקרא.

לפי דברי המדרש (שיר השירים רבה, פרשה ה – אות יב) הפסוק: "מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן" (שיר השירים ה, יד) מדבר על חומש ויקרא, כיון שיש לפניו שני חומשים – בראשית, שמות, ואחריו שני חומשים – במדבר, דברים, והוא באמצע התורה ובמרכזה, בדומה למעיו של האדם הנמצאים באמצע ובמרכז הגוף.

בנוסף לכך, המדרש מדמה את חומש ויקרא למעיים, שבהם מתעכל המזון, משום שחלק גדול מחומש זה עוסק בענייני אכילה – אכילת הקרבנות על ידי הכהנים ועל ידי בעלי הקרבן, וכן מפורטים בו רשימת הבהמות החיות והעופות הטהורים ומותרים באכילה, לעומת אלו שאסורים באכילה. ומכך שענין קדושת האכילה הוצב באמצעיתה של התורה ובמרכזה, משמע שדבר זה הוא מרכזי וחשוב ביותר כדי לזכות למדרגה כל שהיא בקדושה ובהשגת התורה.^[3]

מחמת גודל קדושתו של חומש ויקרא, מנהג ישראל מדורי דורות לפתוח את לימוד החומש עם תינוקות של בית רבן דוקא בלימוד חומש ויקרא (אף שבפשטות היה נראה מתאים יותר ללמוד אתם את סיפורי ספר בראשית הקלים יותר להבנה) כיון שדוקא לילדים טהורים אלו שהבל פיהם טהור מכל חטא (שבת קיט:) ראוי לעסוק בחומש טהור שכזה, וכלשון המדרש (פסיקתא רבתי – פיסקא טז): אמר הקב"ה, מה הקרבנות טהורים אף התינוקות טהורים. יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים.

 

ועמך כולם טהורים!

מבואר במדרש שעניינו של חומש ויקרא הוא הטהרה, ולכן מתחילים ללמוד אותו עם התינוקות.

והנה כפי הסדר המקובל היום, תמיד (בשנה פשוטה) אנו קוראים את פרשת ויקרא בסביבות ראש חודש ניסן, והטעם לכך כי אז כל עם ישראל נמצאים במצב טהרה.

שהרי לפני ראש חודש ניסן אנו קוראים את פרשת פרה (שהיא אחת מארבע פרשיות), ועל ידה נמשך טהרה על כל ישראל!

וכך אמר הגה"ק רבי יהודה ליב איגר זיע"א:^[4] חכמינו הקדושים תיקנו לנו לקרוא פרשת פרה. ונחלקו הפוסקים אם חיוב קריאתה הוא מהתורה או רק מדרבנן.^[5]

והנה לסוברים שחיוב קריאתה מן התורה, נראה שאפשר למצוא רמז לכך בתורה מהפסוק: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ט).

וזה פירוש הפסוק – בדרך רמז: 'לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָָ' – יש לקרוא בפינו בתורה את פרשת 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה', שזוהי פרשת פרה, ועל ידי קריאתה אנו זוכים להמשך הפסוק: 'כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָָ ה' מִמִּצְרָיִם' – שבחינת יציאת מצרים תתחדש עלינו בכל שנה ושנה.

כלומר, כשם שלפני שנים רבות ב-ט"ו בניסן הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם – ממ"ט שערי טומאה, והכניסנו לתוך מ"ט שערי קדושה, כך ממש חוזר וקורה בכל שנה ושנה, שאנו יוצאים מהטומאה ונכנסים לטהרה.

ויש בזה שני שלבים: השלב הראשון – היציאה מהטומאה, נעשה על ידי שמיעת פרשת פרה. ואז אנו מוכנים לשלב השני – הכניסה לקדושה, נעשה על ידי קיום המצוות של ליל הסדר.

ויותר מזה, גם יהודי הרחוק לעת עתה מהקדושה, ונפשו חלשה ורצונו מפוזר, ואין בכחו לבוא בעצמו לרופא כדי להתרפאות, אם הוא יבוא וישמע את פרשת פרה, יזכה גם הוא להתחדשות…

ואת הסוד הזה גילה לנו יחזקאל הנביא, וכך התנבא: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו, כה).

יחזקאל לא התנבא בלשון 'ורחצתי אתכם' או 'ונתתי עליכם', אלא בלשון: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם'. ללמדנו שהקב"ה מעצמו זורק עלינו את רוח הטהרה…^[6]

וכל זה מכח שמיעת פרשת פרה!…

ומכיון שעתה אחרי שמיעת פרשת פרה, אנו במצב טהרה, גם אנו צריכים לפתוח בלימוד חומש ויקרא.

אך לפני כן הקדמה…

 

דרושים אנשים חכמי לב!

ב-ט"ו בניסן שנת 8442 לבריאת העולם נגאלו עם ישראל ממצרים. וכעבור ששה חדשים, ב-י"א תשרי נצטוו על בניית המשכן.

בזריזות החלו לאסוף את הדברים הנצרכים לבניית המשכן, ובתוך יומיים אספו את כל הדברים, והחלו לבנות את המשכן וכליו…

ובמקביל פנה הקב"ה למשה ואמר לו: עם ישראל תרמו את כל חומרי הגלם הנצרכים לבניית המשכן, ועתה אנו צריכים אומנים ובעלי מלאכה שידעו כיצד להפוך את החומרים למשכן וכלים…

ולצורך כך בחרתי ב"בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִי"ם בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה… וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות לא, ב-ו).

והקב"ה מפרט 81 דברים שהם צריכים לעשות, ואלו הם:

אוהל מועד, ארון, כפורת וכל כלי האוהל.

שולחן וכליו, מנורה וכליה ואת מזבח הקטורת.

מזבח העולה וכליו ואת הכיור ואת כנו.

בגדי השרד ובגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו.

שמן המשחה ואת קטורת הסמים.

אנשי דור המדבר היו אנשים בעלי מדרגה נשגבה מאוד. אנשים שלא נמצא כמותם (חוץ מאנשי דורו של רשב"י) בכל הדורות.

ומתוכם בודד הקב"ה קבוצת אנשים המכונים 'חַכְמֵי לֵב' ועליהם הטיל לבנות את המשכן וכליו.

פחות מחדשיים לקח להם לבנות את חלקי המשכן ואת כל כליו, וב-כ"ה בכסליו ניגשו עושי המלאכה למשה והודיעו: ברוך השם, סיימנו.

ואז התגלה הקב"ה למשה ואמר לו: תשאירו את זה כך, אל תקימו את המשכן ואל תשתמשו בכליו…

שלשה חדשים חלפו…

ואז שוב התגלה הקב"ה למשה ואמר לו: עתה הגיע הזמן, הקימו את המשכן!

וברצוני – המשיך הקב"ה ואמר – שבתחילה יהיו שבעת ימי מילואים, ובהם תקימו את המשכן בבוקר ותפרקו אותו בערב (כך בכל יום ויום מהשבעה ימים), ובשבעה ימים הללו תעבוד רק אתה (משה רבינו) במשכן.

וגם ברצוני שאהרן ובניו ישהו במשכן במשך שבע יממות ולא יצאו מן המשכן כלל.

ב-כ"ג באדר החלו שבעת ימי המילואים והסתיימו ב-כ"ט אדר (וימים אלו נקראים 'ימי המילואים'), ואז הגיע ראש חודש ניסן, היום השמיני למילואים…

ובאותו יום ירדה השכינה הקדושה לארץ, ושרתה בתוך המשכן! וזה לשון הגמרא (שבת פז:):

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז), תנא: אותו יום נטל עשר עטרות (ופירש רש"י: ראשון לעשרה דברים) ראשון למעשה בראשית… ראשון לשכון שכינה…

 

שפלות הרוח של משה רבינו

משה רבינו עמד בצד וראה כיצד יורדת השכינה ושורה על המשכן, ולבו התמלא בבושה עצומה, מה אני עושה כאן?! –

'מי אני ומה אני שאכנס למקום כה קדוש שבו שורה השכינה הקדושה. יצור שפל ונבזה שכמותי אינו ראוי לכבוד וגדולה שכזו'.^[7]

ושפלות רוחו של משה באותה שעה היתה בעוצמה כל כך גדולה, עד שאפילו חכמינו הקדושים שגם הם היו ענוים ושפלי רוח, התמלאו התפעלות ממשה רבינו.

וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה, פרשה א – אות טו):

צא ולמד ממשה, אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, (ובכל זאת) הוא לא מצא עוז בנפשו להיכנס למשכן…

וכאן, בנקודה הזו מתחיל חומש ויקרא – חומש הטהרה!

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א) – משה! אני דורש ממך להיכנס לתוך המשכן לפני ולפנים.^[8]

ומשה רבינו נכנס לתוך המשכן…

אותו היום, א' בניסן, היום השמיני למילואים, הושלם מהלך נתינת התורה לישראל. וכמו שנאמר: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא).

ופירש רש"י (שם): בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקיבלו עולו. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר.

ואמרו בגמרא הקדושה (מגילה י:) שביום השמיני למילואים, היתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ!

עם ישראל הצליחו [כביכול] לשמח את לבו של הבורא, וכמו שנאמר: 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ'…

אנו קוראים את הדברים ומתמלאים בהתרגשות: האם גם לנו ישנה איזו שהיא דרך לשמח את לבו של הקב"ה?

והנה מצאנו ששלמה המלך הצליח לשמח את לבו של הקב"ה, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (שבת יד:): אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים,^[9] יצתה בת קול ואמרה: "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (משלי כג, טו).

ומבואר שהטעם שהצליח שלמה המלך [כביכול] לשמח את לבו של הבורא, מכיון שהוא היה במדרגה של 'חֲכַם לֵב'.

ולפני שנבאר את המושג הזה, נקדים…

 

לכו ונחדש המלוכה…

כעבור 93 שנים (מעת הקמת המשכן), בשנת 8842 לבריאת העולם, נפטר משה רבינו, והחלה הנהגתו הקדושה של יהושע בן נון. הנהגה שנמשכה עשרים ושמונה שנה.

לאחר פטירתו בגיל 011 עברה ההנהגה ל'זקנים' של אותו הדור, ואחר פטירתם החלה הנהגת השופטים. הנהגה שנמשכה 053 שנה (בערך), ונסתיימה בימיו של שמואל הנביא.

ויהי כאשר זקן שמואל ניגשו אליו עם ישראל ואמרו: במאות השנים האחרונות קם לנו בכל פעם צדיק (שופט) שהנהיג אותנו. נמאס לנו! אנחנו רוצים מלך!

וכך נאמר: "וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ… שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל־א ח, ד-ה)…

הנבואה שרתה על שמואל הנביא, והקב"ה התגלה לשמואל ואמר לו: שמעתי את בקשתם, ואני אמלא את רצונם, לך תמשח את שאול בן קיש למלך.

שאול בן קיש הוא משבט בנימין והוא יהיה המלך הראשון.

עם ישראל שמעו לדבר ה' והכתירו את שאול למלך, "וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ"! (שמואל־א י, כד).

ההכתרה הסתיימה, אך קבוצה גדולה מעם ישראל סירבו לקבלו… – "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ" (שם פסוק כז)…

ולכן, "וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ" (שם פסוק כו) – ופירש הרד"ק (שם): להודיע שהלך לו לביתו כבתחילה, כיון שראה שלא היה מקובל ומרוצה לכל ישראל, הלך לביתו ולא התנהג עדיין כמשפט מלך!…

בסופו של דבר, הוא עלה על כסא המלוכה, מלך שנתים ונהרג!^[10]

והקב"ה החליט שמעתה המלכות תצא משבט יהודה.

המלך הראשון היה דוד המלך, והוא מלך בסך הכל 04 שנה (7 שנים בחברון, ו-33 שנה בירושלים).

השנים הללו היו מלאות תלאות, מלחמות, מרידות ונסיונות. וכמו שהוא העיד על עצמו ואמר: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב" (תהלים סט, ה)…^[11]

והוא לא הורחק רק מהאנשים שלמטה, כאן בארץ. אלא הורחק גם מלמעלה! וכך אמרו חז"ל (ברכות ג:) ששנתו של דוד תמיד היתה בחצי הראשון של הלילה, והיא היתה נמשכת דקות ספרות (פחות משיתין נשמי), וגם בשינה הקצרצרה הזו, הוא היה חולם חלומות מבהילים…^[12]

ולאחר כל התלאות הללו, בהיותו בן 85 שנה, זכה ונולד לו בן קדוש, ויקרא את שמו 'שלמה', "וַה' אֲהֵבוֹ" (שמואל־ב יב, כד).

 

בקשת שלמה המלך

דוד המלך נפטר בגיל 07. ועל כסא המלוכה עלה בנו, שלמה. בן 21 שנים היה שלמה במולכו.

באחד הימים הסמוכים לההכתרה, הגיע שלמה לגבעון, ושם הוא זכה למדרגה עליונה מאוד.

וכך נאמר:

"בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ"… ושלמה ביקש כך:

"וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה" –

תן לי חכמה ודעת להבחין בין טוב לרע, כדי שאוכל לשפוט את עמך, ואל אהיה כשאר דיינים של עובדי אלילים.

דיין של עכו"ם יושב על בימתו ודן להריגה ולחניקה, לשריפה ולסקילה – ואין בכך כלום. אולם יהודי אינו כך. יהודי חייב לדון לפי דיני התורה הקדושה.

ואם אטעה חלילה ואחייב אדם מישראל בדיני ממונות שלא על פי התורה הקדושה – נפשות אני קובע, כפי שֶׁצִּוִּיתָ: "אַל תִּגְזָל דָּל… וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר. כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ".^[13]

"וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" –

אמר לו הקב"ה: אף על פי שדרכם של המלכים הצעירים לבקש בראש ובראשונה עושר, אריכות ימים ונצחון על אויביהם – אתה לא ביקשת את כל אלה ביודעך כי טפלים הם לחכמה, אשר אותה ביקשת…

ולכן "הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ"!

 

נסיונו של שלמה המלך

ואנו קוראים את הדברים ומתפלאים: הרי בקשתו של שלמה המלך לחכמה היא הדבר הכי טבעי שיש, שהרי אדם שהוא חכם יוכל בחכמתו להשיג עושר וכבוד.

איזה דבר מיוחד מצאו בתשובה של שלמה המלך, שכל כך התפעלו ממנו – "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".

וביאר הגאון הגדול רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, כך:^[14]

בשעה שנגלה הקב"ה לשלמה ושאל אותו מה תבקש, ידע הקב"ה שהוא יבקש חכמה. אך הקב"ה רצה לבדוק את הנימים הדקים שבלב לאן הם נוטים.

האם בתוך בקשת החכמה מסתתר רצון נעלם לעושר וכבוד.

האם בפה דורשים חכמה, אך בתוך הלב פנימה, עורכים חשבונות נוספים, 'אם אהיה חכם אזי כולם יכבדו אותי, ויעניקו לי מתנות'…

ושלמה המלך עמד בבדיקה, והתברר שלבו טהור בתכלית, וכל לימודו בתורה הקדושה היא רק לשמה!

וזה שאמר לו הקב"ה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ"…

'וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ' – לא שאלת את זה אפילו בתעלומות הלב!

ומכיון ששלמה עמד בנסיון זכה לחכמה העליונה!

ולב נקי כזה נקרא 'לֵב חָכָם',^[15] ויהודי שזוכה למדרגה הזו הרי הוא משמח את לבו של הקב"ה!

הנסיון הסתיים, שלמה המלך הקיץ וראה שהחלום היה אמיתי, כל התורה ניתנה לו במתנה!

וזה שנאמר: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו".

ואמרו במדרש (שיר השירים רבה – פרשה א אות ט):

'וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם' – אמר רבי יצחק, חלום היה עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי…^[16]

מיד 'וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו' – אמר רבי אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה.

וזו היתה סעודת סיום המסכת הראשונה שהיתה בעולם!

ואחרי שמסיימים חייבים להתחיל שוב מההתחלה!

וברשותכם נכתוב כמה מילות עידוד…

 

נקודת המאבק בין הטוב לרע

כידוע, מכל מצוה שאדם מתחיל לעשות נברא מלאך טוב, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מי"א): 'העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד', וכל זמן שלא נשלמה המצוה גם לא נשלמת צורת המלאך ויש לו מכך צער גדול.

ולכן הגם שאחד טרח במצוה טרחה מרובה מאוד – כמשה רבינו שטרח מאוד בהעלאת עצמותיו של יוסף ממצרים^[17] – מכיון שסיום המצוה היה על ידי מישהו אחר, נזקף כל המעשה כולו לזכותו של זה שגמר את המצוה,^[18] כי דוקא על ידו נשלמה צורת המלאך ונפסק הצער שלו.

ולכן אם כבר התחלת במצוה, הזדרז להשלים אותה בעצמך ואל תניח את הגמר שלה לאחרים כדי שתקרא המצוה על שמך. עליך לעשות מעשים מושלמים. אם זכית להתחיל ללמוד מסכת כלשהי, תעשה הכל לסיים אותה בשלימות גם אם נדרש ממך להתגבר לשם כך על מניעות עצומות, כי יש לה' יתברך נחת רוח מדברים שלמים.

והיצר הרע שיודע את זה, מנסה בכל כחו למנוע מאדם לסיים את המסכת בשלימות, וסימנך: הראשי תיבות של שמו המלא של היצר (סמא"ל) הם: 'סיום מסכת אין לעשות'. על כן צריך האדם לחגור מתניו כנגד יצרו הרע ולהתגבר עליו בכל עוז, ולא להניח שום מסכת שהתחיל עד שיסיים אותה בשלימות.

וה' יזכנו לעשות לו יתברך נחת רוח תמיד.

 

[1] ים של שלמה (בבא קמא, פרק ז – אות מו).

[2] וכתב הש"ך (יו"ד, סימן רמו – ס"ק כז), וז"ל:

ומהרש"ל כתב (בפרק מרובה – סימן לז) דסיום מסכתא סעודת מצוה היא, ואסיק דמכל מקום אין לברך שהשמחה במעונו. ובסוף הפרק כתב דאפילו מי שלא סיים מסכתא מצוה רבה שישמח עם המסיים ואפילו יחיד שסיים מחוייבים אחרים לסיים עמו כו'…

[3] סיפר הגאון רבי יוסף זריצקי שליט"א (דורש טוב, הגדה של פסח – עמוד 065), וז"ל:

לעתים זוכה האדם לפדות ולהצלה כזו, שגורמת לו לשנות את כל התפיסת עולמו מן הקצה אל הקצה –

פעם דרשתי לפני בנות סמינר במרכז הארץ על ענייני כשרות, והדגשתי כי יהודי צריך להקפיד ביותר על הדברים שהוא מכניס לפיו, אשר דברי קדושה יוצאים ממנו. וכשם שנזהרים שלא להוציא מן הפה דברים אסורים, כך יש לשמור על המאכלים המוכנסים לתוכו, שלא תהיה נגיעה בטומאה.

כשסיימתי, קמה אחת הבנות וביקשה את רשות הדיבור. משניתנה לה פתחה וסיפרה סיפור אישי, שהדהים את כל חברותיה ומורותיה. סיפור, המעיד כאלף עדים עוצמתה הרוחנית של המספרת, על אף היותה בת שש עשרה לכל היותר.

מתברר, כי היא שמעה הרצאה בענייני כשרות, והדברים החדשים ששמעה נכנסו ללבה. בביתה לא הקפידו על כשרויות מהודרות, אמנם, הם לא אכלו דברים שאינם כשרים באופן מוצהר, אולם די היה להם בְּתָוִית כשרות מינימלית כדי לצרף את המוצר לסל קניותיהם, בפרט בשל פער המחירים הגדול בין מוצר כזה למוצר מקביל בעל כשרות מהודרת.

כששמעתי שיש הרבה כשרויות ברבנות, שאין להן את הכלים להקפיד ולשמור כהלכה – סיפרה הבת – כאב לי שהורי מתייחסים יותר לכסף ופחות לנשמה, ובאותם רגעים החלטתי כי אעשה כל שביכולתי לשנות את הענין.

מרבית בני האדם שומעים הרצאות באוזן אחת, מחליטים החלטות משמעותיות, ושוכחים הכל כשההרצאה מסתיימת… אך יש לזכור כי המטרה בכל שמיעה שהיא, הנה העברת הדברים לכדי מעשה. 'אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִי"ם – לַעֲשׂוֹת' הקב"ה ברא אותנו כדי שנעשה, ולפיכך לא בודקים בעולם הזה מה רצה האדם ומה תכנן, אלא מה עשה בפועל.

אותה נערה היתה שייכת לאותו זן מיוחד של בני אדם בעלי עשיה, ועד מהרה התקשרה לאביה וסיפרה לו שהיא שמעה הרצאה שלימה על ענייני כשרות, ומן הדברים עלה כי כל המוצרים שהם צורכים בבית מְהַוִּים בעיה של ממש. היא נתנה לו שהות מסויימת לעכל את הדברים ואז אמרה: 'אבא, איכפת לך לשנות את הענין ולהתחיל לקנות מוצרים בכשרות מהודרת?'

'בוודאי איכפת לי' – התכעס אביה – 'המוצרים הללו עולים הרבה יותר!'

'אני רוצה לבוא הביתה' – ניסתה להפציר.

'ואם לא אקנה לך?' -התגרה בה.

'לא אוכל לבוא' – היגיעה התשובה – 'אני יודעת שאם אראה את האוכל, לא אוכל להתאפק'.

'את מאיימת עלי?!' – התרגז – 'אם כך, עדיף שתישארי בפנימיה. אל תבואי הביתה! אצלי בבית לא ישתנה כלום!'

והשיחה נותקה.

יום חמישי הגיע, בנות הפנימיה התכוננו כולן לנסיעה הביתה, ורק נערה אחת היתה טרודה בעניינים אחרים לגמרי. היא ספרה את מטבעות הכסף הבודדות שברשותה, ותהתה מהו הדבר החשוב ביותר לקנות לשבת. לא היו לה אפשרויות רבות מדאי, ולבסוף נפלה הכרעה על לחם וממרח שוקולד.

היא בושה לספר על תגובתו של אבא, ועל המצב שאליו נקלעה, באין רואים הגניבה את המוצרים לחדר והטמינה היטב בארון האישי שליד מטתה. כשכולן ארזו מזוודות, הכניסה כמה בגדים לתוך המזוודה שלה. יצאה עם כולן החוצה, וכשעמדו בתחנה מלמלה: 'שכחתי משהו, אני רצה להביא… אל תחכו לי…' ושבה לבדה לפנימיה הריקנית.

גם ביום היה מוזר להיות לבד בפנימיה הגדולה, אבל בלילה התעצמו הפחדים פי כמה. רועדת מכל רשרוש הצטנפה הבת בחדרה, אכלה את הלחם המרוח בשוקולד, כשהדמעות זולגות ללא הרף. 'השם, אני יודעת שאסור לבכות בשבת', אמרה וניסתה בכל זאת להפסיק לבכות, 'אבל שבת היום, ולי אין אפילו יין לקידוש או לחם משנה, אלא רק לחם יבש מיום חמישי…'. בלילה לא עצמה עין, ובצאת השבת יצאה החוצה לחפש מקום שבו תוכל לשמוע הבדלה.

איך שהוא חלף לו גם הלילה השני, וביום ראשון מיהרה לקחת את המזוודה, ו'כאילו' לחזור כמו כולן…

שבועיים חלפו. אביה לא דיבר אתה מטוב ועד רע, אך אבא נותר אבא, ובסופו של דבר הוא התקשר. 'את ברוגז?'.

'חס וחלילה. אני רוצה מאוד לבוא הביתה, רק מחכה שאוכל לאכול שם משהו כשר'.

הבת ממשיכה להתעקש בנחישות, והוא מחליט לבוא לקראתה. 'טוב, שיהיה כך. בואי נסכם להיפגש בבני ברק. נכנס לאחת מרשתות המזון ואת תאמרי לי בדיוק אלו כשרויות את רוצה לאכול'.

הנערה היתה מאושרת. אבא יתאמץ לנסוע מן הבית בעמנואל לבני ברק, והיא תגיע לשם מן הפנימיה בבאר יעקב. היא תמלא את הבית במאכלים כשרים למהדרין, ובשבת הבאה שוב תוכל לנסוע כמו כולן!

אלא שהעניינים הלכו והסתבכו…

אבא דחף לפניו את עגלת הקניות, והיא העמיסה עליה את כל המוצרים הדרושים. עד מהרה מתמלאת העגלה עד אפס מקום, משום שצריך לקנות הכל. אבא רוטן על הקניה הענקית, ובכל פעם שהיא מכניסה מוצר חדש, הוא מנופף לעברה במוצר מקביל, רק קצת פחות כשר, שעולה הרבה פחות. 'את חושבת שאני רוטשילד? מאיפה אשלם את כל זה?!' היא מנסה לתמרן בין עקיצותיו לגערותיו – לבין המוצרים שמוכרחים לקנות.

סוף כל סוף הם עושים את דרכם לקופה, מקוים להיחלץ מן הצרכניה העמוסה במהירות המירבית, אך תקותם היתה תקות שוא – תור ארוך ומתפתל של ערבי שבתות מקדם את פניהם. ואם לא די בכך הם נקלעו גם לידיה של קופאית ש'עובדת על מדת הסבלנות' שלה ושל לקוחותיה… אבא מציץ בשעונו. 'יש לנו חמש עשרה דקות עד האוטובוס האחרון לעמנואל', הוא אומר בעצבנות, 'ובמקום לעשות קניה מהירה ולצאת, אני תקוע בגללך…'

בסופו של דבר הם יוצאים עמוסים בשקיות עד להתפקע. רצים לכיוון התחנה ומספיקים לראות את האוטובוס מתרחק במעלי הרחוב. שאריות הסבלנות של אבא נמוגות לחלוטין. הוא אינו בורר במילים ומטיח על ראשה של בתו העקשנית את כל מה שבלבו. היא פורצת בבכי בלי למצוא מילים בפיה. באמת, מה עושים כעת? איך יעבירו את הלילה תחת כיפת השמים עם כל השקיות הללו?!

לבסוף התעשתה והחליטה להתקשר לאחת ממורותיה. בטלפון שוב פרצה בבכי, המורה נבהלה: מה קרה?

'המורה' הצליחה לומר לבסוף, 'המורה מכירה את אבא שלי… הוא לא אדם קל… אני תקועה אתו ומסובכת ביותר. אין לנו מקום להיות בו הלילה!'

המורה היתה בעלת תושיה. ביקשה לדעת מהי הכתובת שבה הם נמצאים, והבטיחה שבעוד כמה דקות יגיע רכב לאסוף אותם. חמש דקות לאחר מכן כבר עצר לידם יהודי חייכן, העמיס לרכבו את כל השקיות, וביקש מהם להצטרף אליו. בתחילה המשיך האב לרטון מעט, אך לבסוף השתתק. לא ניתן היה להתלונן אל מול כל השפע שהורעף עליהם – ביתה של המורה היה ברוך ילדים, ובכל זאת היא הספיקה להכין ארוחת ערב חמה, לארח אותם בנעימות, ולתת להם הרגשה נהדרת. בעלה התייחס אליו בחמימות, והשיחה ביניהם זרמה ביותר. הם אנשים מיוחדים וטובים כל כך! – חדרה אליו המחשבה, ועמה שב גם הרוגע והכעס שכך.

בדיוק אז צלצל הטלפון. מעבר לקו נשמעה אשתו היסטרית לגמרי: 'אתם בסדר?' 'אנחנו בבני ברק. הכל בסדר. קרה משהו?'

תשובתה היממה אותו – האוטובוס האחרון, זה שחמק תחת עיניהם הכלות, היה יעד לפיגוע טרור. אחד עשר אנשים נרצחו ועוד רבים נפצעו. עוד שנים, שהיו יכולים להצטרף אליהם, נשארו מאחור…

המסקנא של אבא – סיימה הנערה את סיפורה המאלף – היתה המרגשת מכל. הוא אמר לי: גם מצוות שקיימתי בעל כרחי הביאו לי חיים! כדאי היה לעבור את הכל, כדי להבין במה צריך להשקיע בעולם הזה, שהוא עולם המעשה!

[4] תורת אמת (דרוש לפרשת פרה – שנת תרל"ד).

[5] כתב השולחן ערוך (או"ח, סימן תרפה – סעיף ז), וז"ל: יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקוראם מדאורייתא…

ואילו המשנה ברורה כתב (שם ס"ק טו), וז"ל: והרבה אחרונים כתבו שפרשה זו אינה מדאורייתא.

[6] סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (להגיד, דברים – עמוד 992), וז"ל:

לפני עשרות שנים (בהיותי בחו"ל) שמעתי מתלמיד חכם אחד שאמר בשם רבי יהודה ליב אייגר זצ"ל, כך:

"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו, כה). משל למה הדבר דומה – לבחור שעתיד היה לצאת לדרך רחוקה. הוא ארז את מטלטליו וסידר את כל צרכיו לפני היציאה לדרך.

ביום האחרון כאשר כרטיס הנסיעה כבר בכיסו ערך את הסידורים האחרונים, התכופף למזוודות פתח, הכניס חפצים קטנים וסגר וכו', והנה כיון שחשש כי הכרטיס יפול מכיסו ויאבד, הניחו בינתים על השולחן.

הגיע זמן היציאה לדרך, הוא הגביה את המזוודות, הניח על הכתף את התיק, ומיהר החוצה, חטף את המזוודה ורץ. אך אבא צועק אחריו:

'את העיקר שכחת, ללא הכרטיס לא תוכל לנסוע, יענקל שלי, שכחת את הכרטיס על השולחן!'

אך מה לעשות – הוא כבר רץ ואינו שומע, לאבא אין ברירה הוא מדלג אחריו מתקרב לעברו וקורא אחריו שוב, ובד בבד זורק אליו את הכרטיס – 'קח, תיסע!'

'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם' אנו יוצאים לדרך, לפעמים, ללא העיקר, אורזים את החפצים, מתנועעים בתפילה, מדברים להקב"ה, נותנים צדקה ואולי גם מתענים, אבל שוכחים את העיקר: להניח את העבירה בצד, לשכוח מהעבירה במאת אחוזים להיפרד ממנה עולמית. וכיון שה' רואה שבצורה כזו לא נגיע לעולם לתשובה, אז הוא זורק עלינו מים טהורים וטהרתם, הוא מעורר אותנו במים טהורים להשליך את החטאים. קחו ותטהרו! כי בלי זה לא תגיעו לעולם…

[7] דוד המלך כתב פרק שלם בתהלים ובו התנאים כדי לזכות לרוחניות אלקית. וכמו שאמר: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ" (תהלים טו, א).

ואחד התנאים הוא: "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" (שם פסוק ד). וביאר בספר יוסף תהלות, וז"ל: 'נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס' – הוא תכלית הענוה שהוא נבזה בעיניו וכך הוא קבוע בלבו לאמת ועוד יחשוב שהוא נמאס מאחרים ועל ידי כן אם אחד ידבר אליו קשות או יבזהו לא יקפיד.

[8] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויקרא – מאמר ב), אמר כך:

חומש ויקרא הוא חומש הטהרה, והקב"ה בחר לפתוח אותו בפסוק: 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה', פסוק המלמד אותנו על מדת הענוה הנדרשת מכל אדם, ללמדנו כי מדת הענוה היא יסוד כל הטהרה!

ויותר מזה, מדת הענוה היא גם יסוד כל ענין הקרבנות, כפי שניתן ללמוד זאת מכך שמכלל כל החיות והבהמות הטהורות ומותרות באכילה בחר הקב"ה רק בצאן והבקר להיות כשרים להיקרב על גבי המזבח, משום שבטבעם של בעלי חיים אלו הם שפלים ונכנעים לבעליהם ויש בהם ענוה. וכן מכלל מאות העופות הטהורים ומותרים באכילה בחר הקב"ה רק בתורים ובני היונה להיות כשרים להיקרב על גבי המזבח, משום שהם השפלים והנכנעים ביותר מבין כל העופות ויש בהם ענוה.

וגם מצד האדם שמביא את הקרבן – עיקר פעולת הקרבן והכפרה הנמשכת על ידו לאדם נעשית דוקא על ידי ההכנעה ושברון הלב של האדם באותה שעה שהקרבן קרב על גבי המזבח, כמו שנאמר: "זִבְחֵי אֱלֹהִי"ם רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִי"ם לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט). ולכן כל ענין הקרבנות נפתח בפסוק: 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה' – ללמדנו שמדת הענוה והשפלות היא התכלית והמטרה של כל הקרבנות.

יתירה מזאת: בכך שהתורה פותחת את ענין הקרבנות בפסוק 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה' המורה על מדת הענוה כנ"ל, באה התורה ללמדנו שגם בזמן הגלות, כאשר בעוונותינו הרבים טרם נבנה בית המקדש ואין ביכולתנו להקריב קרבנות כפשוטו ממש, בכל זאת יש לנו עצה כיצד לזכות שגם בזמן הזה יחשיב לנו הקב"ה כאילו אנו מקריבים לפניו קרבנות, וזאת על ידי שננהג במדת ענוה ושפלות בפני כל אחד ואחד מישראל.

וכך הם דברי רבי יהושע בן לוי בגמרא (סוטה ה:):

בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זִבְחֵי אֱלֹהִי"ם רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט).

על כן הרחיקו חז"ל בדברות קדשם בכמה וכמה מקומות את מדת הגאוה וגסות הרוח, ואמרו שכל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, וכאילו בא על כל העריות, וראוי לגדעו כאשרה, ואין עפרו ננער בתחיית המתים, והשכינה מייללת עליו וכו' וכו' (סוטה ד: והלאה), כיון שמדה זו מאוסה ביותר על הקב"ה.

מאידך, הורונו חז"ל תמיד לנהוג במדת ענוה ושפלות, כאומרם (אבות דרבי נתן – פכ"ו מ"ו): 'אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה, ולא כאסקופה העליונה שמבלעת פרצופות, ולא כאסקופה האמצעית שמנגפת הרגלים, אלא הוי כאסקופה תחתונה שהכל דשין בה וסוף כל הבנין נסתר והיא במקומה עומדת'. וכיו"ב אמרו (דרך ארץ זוטא – פ"א מ"ב): 'אל תהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח, ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים, (אלא) היה כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה'.

ובפרט מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה ושתלמודו יתקיים בידו, חייב לאחוז במדת הענוה, כיון שרק בזכות מדה זו הקב"ה מסייע לאדם לקנות את התורה הקדושה, כמו שנאמר: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (במדבר כא, יח), ודרשו חז"ל (עירובין נד.): אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה.

וכיוצא בו פירשו חז"ל (שם) את מה שנאמר: "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם" (שיר השירים ה, יג) – אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בה, תלמודו מתקיים, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים.

ומספרת הגמרא (פסחים סו.) שפעם אחת התעלמה ההלכה מבני בתירא ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת או לא, ושמעו שנמצא שם הלל הזקן שבאותה העת עלה מבבל לארץ ישראל ושאלו אותו על כך, והשיב להם תשובה ניצחת בדבר כדת וכהלכה.

מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח, ומתוך שהתרחב לבו ונכנסה בו מעט תחושה של גאוה וגדלות התחיל מקנטרם בדברים ואומר להם: 'מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שימשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון', ומחמת אותה הרגשת גאוה מיד לאחר מכן כששאלו אותו הלכה נוספת בהלכות פסח נשכחה ממנו התשובה.

וכן מסופר בתלמוד ירושלמי (יבמות פי"ב ה"ו) שפעם באו בני העיר סימונייא לפני רבי יהודה הנשיא וביקשו ממנו שישלח להם את אחד מתלמידיו המובחרים ביותר שישמש כרב בעירם, ושלח להם רבי יהודה את תלמידו לוי בר סיסי שהיה תלמיד חכם מופלג ביותר. כשהגיע רבי לוי עשו לו בימה גדולה והשיבוהו עליה. החלו לשאול אותו שאלות שונות בהלכה ובאגדה ולא ידע להשיב תשובה כהוגן על שום שאלה.

חזרו בני סימונייא לפני רבי יהודה וסיפרו על אשר אירע עם תלמידו. התפלא רבי יהודה על כך, קרא לפניו את תלמידו רבי לוי וחזר עמו על כל השאלות ששאלו אותו וידע רבי לוי להשיב לו תשובות מדוייקות על כל שאלה. 'מאחר שהינך יודע את כל התשובות מדוע לא ענית להם', שאל רבי יהודה את רבי לוי. והשיב לו רבי לוי: 'כשבאתי לעירם עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה וטפחה רוחי עלי, ולכן נשכח ממני כל תלמודי'. וקרא עליו רבי יהודה את הפסוק: "אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא" (משלי ל, לב) – 'מי גרם לך להתנבל בדברי תורה – על שנישאת בהן עצמך'.

ונסיים את הענין בדבריו של הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א בספרו היכל הברכה (ריש פרשת ויקרא) שמרן אור שבעת הימים רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש אמר פעם, שאת כל הרפואות כולם הוא למד מהפסוק: 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה' הפותח את פרשתנו, וכמובן שהדבר דורש ביאור. אך על פי כל דברינו עד כה בענין מדת הענוה הנלמדת מפסוק זה יתבארו דבריו הקדושים על כל פנים על דרך הפשט:

כי גופו של האדם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, ועפר. וכל זמן שהיסודות שבגוף משמשים במדה הראויה ואין יסוד אחד מתגבר על יתר היסודות, גופו של האדם מתנהל כראוי בקו הבריאות. אך כאשר יסוד אחד מתגבר על שאר היסודות ויוצא מגדרו (כגון שיסוד האש מתגבר וחום גופו של האדם עולה יתר על המדה הראויה, או כגון שיסוד המים מתגבר ונמצאים מים בכל מיני מקומות בגוף שלא בצורה תקינה, וכל כיו"ב) על ידי כן בריאותו של האדם מתרופפת וחלאים שונים באים עליו, לא עלינו.

וכאשר אדם מתנהג בגאוה וגסות הרוח ומגביה את עצמו על זולתו ומתגבר על האחרים שלא כפי המדה הראויה, בכך הוא גורם שגם היסודות שבגופו יתגברו זה על זה שלא במדה הראויה וממילא חלאים קשים באים עליו. אך כשאדם נוהג בענוה ושפלות בפני כל אדם ונזהר שלא להתגבר על הזולת ולא לפגוע בו חלילה וחס אפילו בכי הוא זה, בכך הוא גורם שגם היסודות שבגופו ינהגו בענוה זה עם זה ולא יתגברו זה על זה וממילא הוא ממשיך על עצמו שפע של בריאות.

מעתה מובן מה שאמר הבעל שם טוב הקדוש שאת כל הרפואות כולם הוא למד מהפסוק: 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה', והיינו משום שפסוק זה מלמדנו עד כמה יש לנהוג במדת ענוה, והרי במדת הענוה תלויות כל הרפואות לכל המחלות כולן כנ"ל.

ומכאן ההוראה יוצאת לכל מי שיד ההשגחה העליונה סיבבה שיהיה רופא, שמכיון שכל סוד הרפואה תלוי במדת הענוה הרמוזה בפסוק 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה', על כן במדה זו תלויה הצלחתו של הרופא למצוא רפואה ומזור לחולי עם ישראל.

אם חלילה יש ברופא גאוה וגסות הרוח בחושבו שאין חכם כמותו בעולם וכל רפואתו של החולה תלויה בו ולא בסיועו ורפואתו של הבורא – מיד מסתלקת ממנו הסייעתא דשמיא לרפא חולים, ובכל פעם מזדמנות לו טעויות קשות וכשלונות בתחום הרפואי שבו הוא עוסק.

אך כאשר יש ברופא מדת ענוה ושפלות והוא יודע היטב שרפואתו של החולה תלויה אך ורק ברצון ה', והוא רק שליח ההשגחה, וכן כאשר יש ברופא ענוה ושפלות בפני הצדיקים והוא מוכן לשמוע להוראותיהם ועצותיהם גם בתחום הרפואה, ויודע הוא שיש בברכותיהם כח עצום לחולל פלאות למעלה מדרך הטבע – בזכות ענוה זו מקבל הרופא שפע של סייעתא דשמיא להצליח בתחום הרפואי שבו הוא עוסק, ותהיה לו הזכות להצליח למשוך משמים רפואה שלימה לכל חולה שיבוא לפניו.

[9] רגיל היה השרף מקוצק לפרש את דברי הגמרא הללו כך:

שלמה תיקן, שידע האדם להיות מעורב בין הבריות, לשבת עמהם יחד (וזה 'עירובין'), ואף על פי כן להיות נטול מהם כליל ולרחף בעולמות אחרים ושונים (וזה 'נטילת ידים')…

גם הגה"ק רבי בונם מפשיסחא סבר כך.

פעם אחת הוא שלח חבורת חסידים לוורשא כדי שידווחו לו על הנעשה שם. נסעה חבורה זו לוורשא למלא רצון רבם, מבלי שתהיה בפניהם שליחות מוגדרת.

בהיותם שם נזדמן להם לשמוע שיחת שני עגלונים. במהלך השיחה סיפר האחד לאיש שיחו: יודע אתה, בשעה שלמדתי פרשת כריתת הברית בין אבימלך ואברהם, נתקשיתי בדברי הפסוק: "וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית" (בראשית כא, טו), שהרי באותה שעה לא היה שם איש נוסף, ואם כן, תיבת 'שְׁנֵיהֶם' לכאורה מיותרת?

להקשות קושיות ולהיות סתם מקשן? – אמר השני – אין זה מהדברים הקשים, חשיבות הקושיא היא רק כאשר יודעים להשיב עליה גם תירוץ יפה, אז הדברים משמחים את הלב ומאירים את העינים.

אל בחופזך – אמר הראשון – עדיין לא סיימתי את דברי. גם תירוץ יפה עלה ברעיוני. נדמה לי, כי אברהם אבינו הורה לנו יסוד חשוב, שעלינו לדעת אותו בכל הדורות. הוא ידע בוודאי שעתידים אנו להיות בגלות פזורים בין האומות, ועוד ידע כי ניאלץ לסחור עמהם, על כן כרת ברית עם אבימלך באופן שאפילו לאחר כריתת הברית עדיין יהיו 'שְׁנֵיהֶם' – שני אנשים נפרדים בלי קשר הדוק ומהותי. כדי שגם בניו אשר יסחרו עם הגויים בדורות העתידים לא יתערבו בין הגויים ולא ילמדו ממעשיהם.

לאחר ששהתה החבורה שעות אחדות בוורשא, חזרו לרבם בפשיסחא. בבואם לפניו התעניין הרבי על מה שראתה עינם ומה שקלטה אזנם בוורשא, והם סיפרו פרטים שונים שראו ושמעו. אולם רק כאשר סיפרו את השיחה שקלטו מהעגלונים נתחייכו פניו של הרבי ואמר להם: אכן בשביל שיחה זו שלחתיכם לוורשא.

והוסיף הרבי מפשיסחא ואמר: לא רק כאשר יושבים בין הגויים חייבים לזכור יסוד זה, כי אם גם אפילו כאשר ההכרח מחייב לשבת בין יהודים שמזלזלים בתורה ולומדיה חייבים לזכור: 'שְׁנֵיהֶם' – שקיים משהו המפריד בינו ובין האחרים ולא להתבטל לפניהם, כי מתוך כך עלול הוא ללמוד ממעשיהם… (בעלי תשובה – עמוד רכו, לגאון רבי שמואל יצחק כשר).

[10] מעלתו של שאול המלך עצומה ונוראה. וכך התנבא מיכה: "וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם" (מיכה ה, ד).

ובגמרא הקדושה (סוכה נב:) פירטו את שמותם:

'שִׁבְעָה רֹעִים' – דוד באמצע, אדם, שת ומתושלח מימינו, אברהם, יעקב ומשה בשמאלו. (והקשה רש"י (שם ד"ה 'שבעה רועים') ויצחק להיכן אזל (למה יצחק לא מופיע ברשימה?), והשיב: יצחק הלך להציל בניו מדינהּ של גיהנם, כדכתיב: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ" (ישעיה סג, טז)).

'שְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם' – ישי, ושאול, ושמואל, עמוס, וצפניה, צדקיה, ומשיח, ואליהו.

ונמצא שדוד המלך הוא אחד מהשבעה רועים, ושאול המלך הוא אחד מהשמונה נסיכי אדם.

[11] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק יב – עמוד 621), אמר:

יהודי שהוא שומר על קדושתו בתכלית הרי גופו נעשה אלקות, ואם מישהו מצער אותו, הוא יכול לבקש מה': 'רבונו של עולם, פלוני מצער אותי מאוד, אנא ה' תיקח אותו מן העולם', ומיד לאחר מכן ללא שום עיכוב אצל אותו אדם יתחיל תהליך של אירוע לב – חולשה כללית, לחצים בחזה, נשימה בכבידות, הזעה קרה וכו', ואפילו שניידת טיפול נמרץ תגיע לזירה בזמן ויעשו כל שביכולתם, הם לא יצליחו להציל את חייו, כי מרגע שאותו שומר ברית הקפיד עליו, שום דבר כבר לא יעזור לו.

לכן בסביבת הצדיקים צריך זהירות גדולה, כי אם חס ושלום אדם עשה או אמר משהו וגרם להם צער שנגע ללבם, אותו אדם יכול לסבול מזה עד כדי תשלום בחייו ח"ו, כי הצדיק במוצא פיו יכול ברגע אחד להכריע את גורלו של אותו אדם, כמו שרמז על כך התנא בחכמתו (אבות פ"ב מ"י): הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.

ומה שאנו רואים לצערנו שישנם אנשים שמדברים ומציקים לצדיקים ואף על פי כן אינם נענשים מיד, הסיבה היא כיון שהצדיקים נדבקים במדת קונם 'אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד' ומתנהגים גם הם בסבלנות רבה, אבל לפעמים הדבר יוצא משליטתם ומן השמים תובעים את עלבונם, ומיד בר מינן אותם אנשים נענשים בעונשים קשים עד כדי מיתה, ומכאן ואילך זה יוצא מכלל שליטה…

ובהקשר לזה נספר (אביהם של ישראל, חלק ב – עמוד 251):

הסיפור הזה הוא סיפור קצת קשה, אבל הוא מסביר לנו שיש בחיים דין ויש דיין. לא רק ברכות ושמחות.

כשמזלזלים בתורה ובקדושה – זה עלול לפגוע בצורה קשה באנשים. כל זה למרות שהגה"ק הרב מרדכי אליהו זצ"ל תמיד היה אומר: 'אני למדתי מהבבא סאלי רק לברך ולא לקלל'. אבל יש דין ויש דיין ולפעמים הקב"ה דורש את כבודו של הרב וכבודה של התורה – במיוחד כשאנשים מנסים לגנוב מהרב ברכות.

את הסיפור שמעתי בגוף ראשון. אני לא מזכיר את שמות האנשים ואת המקום, כיון שהאנשים חיים עדיין ואסור לפגוע בהם – גם לא ברמז.

הייתי סגן ראש מועצה דתית, והרב אליהו זצ"ל קרא לי ואמר לי שצריך למנות אצלנו במושבה רב, כדי שיהיה הרבה יותר תורה, הרבה יותר כשרות, חינוך ילדים וכמובן שיהיה אדם שיהיה אפשר לשאול אותו הלכות. כל הדברים שהרב עושה לקהילה.

פעלתי ברמה המקומית והבאתי שלשה פוליטיקאים שהם דמויות מפתח אצלנו בישוב לפגישה אצל הרב שקיבל אותנו במאור פנים. כל שלשת הפוליטיקאים ביקשו ברכה מהרב אליהו ז"ל. הרב נתן להם עפרונות קטנים שהוא חידד בעצמו, נתן להם דפים ואמר להם לכתוב בחוץ מה שהם רוצים לברכה.

אני נשארתי בפנים אצל הרב והרב אמר לי אחרי שהם יצאו: 'הם לא אמינים הם לא יקיימו את העסקה, יקבלו ברכה ואחר כך לא יעשו את מה שהם הבטיחו'.

יצאתי החוצה ואמרתי לכל שלשת הפוליטיקאים: 'אל תגנבו ברכה מהרב, אם אתם לא מתכוונים לקיים את ההבטחה שלכם להביא רב לישוב, אל תגנבו ברכה'. הם הנהנו וחייכו.

הראשון נכנס והסביר שהוא ראש המועצה המקומית והוא רוצה להיכנס להיות חבר כנסת. הרב שאל אותו: 'מה תעשה אם יבקשו ממך לחתום על שטחים תמורת שלום?' הלה הסביר שאין ברירה וכו'. הרב קפץ ממקומו, הוציא מפת ארץ ישראל והחל מראה לו מקומות ומסביר לו את חשיבותם, סיים הרב ואמר: לא רק שאסור לפנות את חלקי ארץ ישראל אלא צריך לכבוש מקומות חדשים!

הרב שם את ידו על ראש המועצה ובירך אותו.

השני נכנס וביקש על שלום בית, הוא סיפר שאשתו עזבה את הבית ומאוד קשה לו להיות לבד וגם חוסר הקשר עם הילדים. הרב בירך אותו שאשתו תחזור אליו ותהיה ביניהם אהבה ואחוה שלום וריעות.

השלישי ביקש שאשתו בת ה-14 תיפקד בזרע של קיימא, מכיון שהרפואה הרימה ידים והם אומרים שאין שום סיכוי שהיא תהרה שוב. הרב בירך גם אותו.

בתוך שלשה חדשים התקיימו כל שלשת הברכות. ראש המועצה החל להתקדם במפלגה שלו והפך לחבר מרכז. אשתו של השני חזרה לגור עם בעלה למרות המריבה שהיתה להם בעבר. אשתו של השלישי נפקדה בהריון למעלה מגדר הטבע, בניגוד גמור לכל תחזיות הרופאים. אצל שלשתם הכל קרה כברכת הרב.

אחרי שהפוליטיקאים קיבלו את שלהם, הם חזרו בהם מהבטחתם למנות רב לישוב והסבירו שזה בלתי אפשרי, חשבו שאפשר אבל אי אפשר וכו', מעין 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט', במקום לראות את יד ה' ואת גדולת הרב שמברך והקב"ה מקיים, הם חשבו שזה המשך המשחק הפוליטי – 'קיבלת את שלך ואתה יכול להפר את הבטחתך'.

אז קרה הדבר הנורא מכל. כל שלש הברכות חזרו כעת מול הפוליטיקאים במכה גדולה. אנשים קטנים שלא הבינו כי לא משחקים עם רבנים, עם התורה ועם הקב"ה. ראש המועצה הודח מתפקידו כראש מועצה ונשאר קירח מכל הכיוונים. אשתו של השני התהפכה בדעתה ולא הסתפקה בעזיבת הבית אלא דרשה גירושין גמורים.

והאדם השלישי שביקש ברכה לפרי בטן נענש יותר מכולם. הוא היה האדם המרכזי שפעל לסכל את ההבטחה והמחיר שהוא שילם היה חמור מכל: אשתו שהיתה בהריון חלתה בסרטן ונסתלקה מן העולם בתוך כמה חדשים (ובסיום הסיפור נכתב כך: 'השמות שמורים אצלנו במערכת לא פרסמנו אותם בשל כבוד הבריות').

[12] וזה לשון הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (מחשבות חרוץ, אות ז – ס"ק כח): 'כל ימיו של דוד לא ראה חלום טוב' (ברכות נה:), והיה חולם לו שהוא נופל ביד אויביו וניטל מלכותו…

[13] ופירש רבינו יונה (שם), וז"ל:

'כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ' – אחרי שאין היכולת להציל את נפשם מיד עושק ומדכא, השם יריב ריבם, כענין שנאמר: "מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ" (תהלים לה, י). 'וְקָבַע אֶת וגו". יקח הנפש מן הלוקח שגזל מהם ממון, כי יענש על הדל משפט מוות בידי שמים… מפני כי הגוזל מן העני כנוטל את נפשו.

ובעניין זה נספר:

את גדלותו השמיימית של הצדיק הקדוש, רבי מנחם מנדל מרימנוב, אין די קולמוסים כדי לתאר. די, איפוא, באותה הגדרה מדהימה ומבהילת רעיון, אשר הגיד עליו תלמידו, הצדיק הקדוש רבי נפתלי צבי מרופשיץ:

כביכול, שם משמות הקודש, מלובש בשטריימל וקפוטה!…

עד כדי כך הגיעה הערצתם של צדיקי דורו אל דמותו העילאית.⁸

בפתח בית מדרשו⁹ של רבי מנחם מנדל עמד יהודי ומירר בבכי, היושבים בבית המדרש רצו לקראתו בבהלה: מה קרה, רבי יהודי?… אל תדאג אנחנו אתך!…

אולם, היהודי המשיך ובכה, וסכר דמעותיו נפרץ ולא נחסם לרגע… 'רחמו עלי' – ילל – 'אני רוצה לפגוש את רבי מנחם מנדל'…

השומעים הנרעשים הובילו אותו במהירות לחדרו של הרב.

היהודי נכנס וסיפר לרבי: הקב"ה חנן אותי בעושר גדול, ובאשה נפלאה, אך… במשך יותר מעשר שנים לא נולדו לנו ילדים. ואז, זכינו ונולד לנו בן יפה תואר וקווצתיו תלתלים…

מערש ילדותו הבחנו בכשרונותיו הגדולים, ובתפיסתו המהירה כבזק. בגיל שנתים ידע את כל אותיות הא' ב', ובגיל חמש כבר החל ללמוד גמרא!

גם חשק גדול ללמודים היה לו, והוא למד בהתמדה, גומע דף אחרי דף, ומסיים מסכת אחר מסכת…

הרב של עירנו תמיד שיבח אותנו ואמר: אשריכם שזכיתם בבן כזה, אני בטוח שהוא ימשיך כל חייו בדרכו זאת – שהרי אמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ב) 'מצוה גוררת מצוה', ולימוד דף גמרא גורר אחריו דף נוסף – והוא יצמח לתלמיד חכם גדול…

והנה בהיות הנער בן י"ב שנה, מעט לפני ה'בר מצוה' שלו, הודיע לנו חגיגית: אני החלטתי לעזוב הכל ולהתנצר! ומאז ששמעתי זאת, אין לי טעם לחיי…

רבי מנחם מנדל שמע זאת נאנח והשיב…

אבות אכלו בוסר – ושיני הילדים נעקרו…

דע לך, אתה לא האב הראשון המספר לי זאת. והאמת גם בעיני היה הדבר לפלא, תינוקות של בית רבן המתמידים מאוד בלמודם, מתפללים בכוונה ועונים אמן יהא שמיה רבה ואמן, ומיישרים אורחותם…

וכאשר הם גדלים הם משתנים לגמרי מהקצה אל הקצה, מבטלים תורה ותפילה, ומתנהגים בפראות…

והרי התורה שלמדו בקטנותם הוא הבל שאין בו חטא והיה ראוי שהוא יעמוד להם למשען ויוסיף להם אומץ בנפשותם כי מצוה גוררת מצוה…

ואחרי שחקרתי הרבה, התגלה לי משמים סיבת הדבר:

אותם ילדים נולדו עם גוף טהור ומזוכך אשר נמשך מעצמו לתורה ורוחניות, אך אבותיהם נכשלו באיסור גזל. ובכסף הגזול הם קנו לילדיהם אוכל, ומהאוכל שאכלו נוצר בגופם דם ובשר, ומכיון שדמם ובשרם נתהוה מאיסור גזל נעשה גופם עכור ומטונף, וזה מה שהשליך אותם החוצה מהקדושה…

ודע לך – המשיך רבי מנחם מנדל ואמר לאותו אב – שהקב"ה גילה את הסוד הזה בתורתו הקדושה: זפק העוף (מעיו של העוף) מכיון שהוא נהנה מן הגזל – הוא הושלך מהקדושה החוצה…

[14] בד קודש (בבא בתרא – עמוד קצג).

[15] ונכתוב עוד כמה מילים:

המבול הסתיים, נח ובניו יוצאים מהתיבה… והחלו ליישב את הארץ… הרושם של המבול עדיין חקוק בלבבות, אנשים חיים בטוהר לב… ואז, הופיע איש כריזמטי, בעל קסם אישי ומתק שפתים ושמו 'נמרוד'.

והחל לאסוף סביבו אנשים, ובדיבוריו, מאמריו, ומכתביו, החל לזרוע זרעי ארס… המוחות קהו, הרוחות סערו, והלבבות התמלאו ברגשות שליליים, של כפירה, תאוות, ומדות רעות.

ובאותו הדור הקשה והמסובך נולד אברהם אבינו, ומימי ילדותו לא נח ולא שקט והשתדל בכל כחו לטהר ולזכך את לבו מכל רבב, עד שהקב"ה בחר בו להיות מנושאי מרכבתו, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה, פרשה מז – אות ו): 'האבות הן הן המרכבה'.

וכך נאמר: "אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם… אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִי"ם אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ"…

ופירש הגה"ק רבי שלמה רבינוביץ זיע"א (תפארת שלמה, פרשת וירא – ד"ה 'וילך ה' כאשר'), וזתו"ד: הקב"ה ברא ארבעה עולמות כלליים, והם: אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. והנה בשלשה עולמות התחתונים שהם בריאה, יצירה ועשיה נמצאים המלאכים והשרפים. אך לעולם האצילות שום מלאך לא יכול להתקרב.

וזה פירוש הפסוק: 'אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ' – אתה הוא לבדך טמיר ונעלם בעולמות העליונים אשר אין רשות לשום מלאך ושרף להיות במקום ההוא, רק כל צבא השמים משתחוים מרחוק.

וכאשר נולד אברהם, ועמל והתייגע בגוף ונפש לטהר את לבבו מכל וכל, כמו שנאמר: 'וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ', אזי על ידי עבודתו הכבירה גרם להקב"ה להתגדל להתרומם ולהתקדש בכל העולמות.

ואזי נאמר: "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ" (בראשית יח, לג). ופירוש הפסוק: 'וַיֵּלֶךְ ה" – אברהם אבינו, על ידי עבודתו הנכונה, הצליח כביכול לרומם ולהגביה כבוד הבורא ברוך הוא.

ולעבודה כזאת של טיהור הלב, רצה ונכסף והשתוקק הקב"ה מעת בריאת העולם, וזה שנאמר: 'כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם', 'כִּלָּה' – לשון: "כָּלְתָה נַפְשִׁי" (תהלים פד, ג), הקב"ה מעת בריאת העולם רצה ונכסף והשתוקק לעבודתו של אברהם אבינו.

'וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ' – אברהם אבינו על ידי עבודתו, גרם שהקב"ה נתעלה בחביון עוזו. ואז, גם אברהם אבינו התעלה והתייחד באור ה' כי האבות הם המרכבה… וזה פירוש הפסוק: 'וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ' – אשר היה בתחילה קודם שנברא העולם.

[16] בספר שלמה המלך וחכמתו (עמוד 61) נכתב כך:

הקיץ שלמה המלך מחלומו, פתח את חלון ביתו, וראה בחוץ ציפורים מנתרות ומזמרות מרוב שמחה.

התענג שלמה המלך למראה הציפורים העליזות, ובתוך כך שמע ציפור אחת מצייצת לחברותיה: 'האם לא שמעתן בלילה כרוז בשמים, כי שלמה המלך ימשול גם על עופות השמים?' וכעת הוא מביט בנו דרך חלונו, ואין אנו מֵעֵזוֹת לנתר ולזמר מולו בלי דרך ארץ ובלי אימה ופחד?! בואו ונמלט מכאן, כי אין אנו יודעים את טיבו של מלך זה, והוא עלול לכעוס עלינו!

ענתה לה ציפור אחרת: אין זה נכון, שמינו את שלמה המלך למשול גם עלינו, הן לא יתכן למנות מלך על בריות שהן ממעל לו! רק הנשר שהוא עף גבוה מכל העופות יכול למלוך עלינו!

האזין שלמה לשיחת הציפורים ושמח בלבו, שהקב"ה נתן בו חכמה להבין את שפת בעלי החיים.

מיד קרא לכל הציפורים שתבואנה ותתייצבנה לפניו. נבהלו הציפורים לשמע פקודת שלמה המלך – ומיד עפו והתקבצו כולן באימה ופחד.

פנה אליהן שלמה המלך ואמר:

אמת נכון אמרתן שהקב"ה המליכני גם על עופות השמים, אולם אין לירא ממני, כי אוהב אני את זמרתכן ואת רקידתכן. למרות שנמוך אני מכן, אוכיח לכן, שאוכל להיות גבוה אף מן הנשר.

הוא פנה אל הציפור שהכחישה את דבר המלכתו עליהן, והורה לה להיכנס לביתו. משנכנסה קשר לצוארה פתק, ובו כתוב: 'אני שלמה בן דוד מלך ישראל מצוה עליך, המלך הזקן, שתבוא אלי מיד! ואמר לה: 'עופי עם הפתק הזה אל המדבר הנקרא 'תדמור'. שם תמצאי להקה של נשרים, שהם הגדולים בעולם, וביניהם נמצא הנשר שהוא הגדול מכולם. כשתגיעי אליו, הראי לו את הפתק, ויעוף הנשר אלי, ואת – מעל גבו.

שמעה הציפור לקול שלמה ועפה למדבר תדמור.

לאחר חמישה ימים, כשישב שלמה המלך על כסא מלכותו וכל שריו ועבדיו עמו, ראו לפתע נשר לבן וגדול מגיח מבין העננים ונכנס לתוך הארמון, כשעל גבו ציפור קטנה.

נבהלו כל הנוכחים שם והחלו להימלט על נפשם. הרגיעם שלמה המלך ואמר להם להשאר במקומם.

לקח את הפתק מהציפור ושלחה לחופשי.

לנשר הלבן ציוה להמתין עד אשר יקח תרמיל עם מזון, ואחר ישב על גבו והורה לו לעוף למדבר תדמור. הנשר הגביה עוף, עד שהחשיך אור השמש, והגיע לשם בשעה אחת, למרות שהדרך היתה רחוקה מאוד.

בתדמור, שהיתה סמוכה להרי החושך, שכנו הרוחות הרעות. כשהגיע לשם שלמה, הסיר את טבעתו אשר שם ה' חקוק עליה, והן לא הזיקו לו. וכך ישב עמהם ולמד סודות שהיו נחוצים לו.

מעבר להרי החושך נמצאו המלאכים עוזא ועזאל בתוך התהום, כשהם קשורים בשלשלות של ברזל. ואין אדם יכול להתקרב אליהם ואפילו עופות השמים לא ידעו מקום הימצאם.

כשהגיע לשם שלמה המלך, היה הנשר יורד אליהם, ושלמה המלך הסיר את טבעתו ושם בפיו של הנשר. לאחר שהמלאכים לימדו את שלמה המלך כל מיני חכמות שב לביתו. כך בכל חודש, היה שלמה המלך יושב על גבי הנשר ומרחיק עוּף למקומות שונים ללמוד דברים שחפץ, ולמען יראו כולם, כי הוא מולך גם על עופות השמים.

[17]  כמו שנאמר: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".

[18] וזה שנאמר: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה".