חג הסוכות | מצות הסוכה ומעלותיה על פי הפנימיות

השראת עולם האצילות בענני הכבוד והגנת השכינה

מצות הסוכה היא המשכה של אותה הארה עליונה ונשגבה שהיתה לעם ישראל במדבר על ידי ענני הכבוד. וכפי שכבר מובא בדברי חז"ל (תנחומא, פרשת במדבר – אות ב) שהיו ששה עננים, והיה ענן שביעי נוסף שהיה נוסע לפניהם ומיישר להם את הדרך – מוריד את ההרים, מעלה את הבקעות ומפנה את כל המכשולים.

בזוהר הקדוש (אמור דף קג ע"א) הוסיף, כי הענן השביעי הזה אינו אחר מאשר השכינה הקדושה בעצמה. השכינה היתה קשורה בכל אחד ואחד מששת העננים, ועצם נוכחותה והשראתה ביניהם היא זו שֶׁיִּשְּׁרָה להם את הדרך והשרתה עליהם קדושה עליונה.

ופירוש הדברים כך:

הקדוש ברוך הוא הוריד את הארותיו והשגותיו של עולם האצילות העליון ביותר, והחדיר אותן לתוך תחתית עולם העשיה – אל המקום שבו סוככו ענני הכבוד!

ובתוך ענני הכבוד – היתה השראה אלקית עליונה ממש כבעולם האצילות. שם לא היתה שליטה לשטן, לא פגע רע, לא קטרוג ולא תוקף לאחיזת הדינים.

אך מחוץ לענני הכבוד שרר עולם העשיה כדרכו – עולם של יצר הרע, נסיונות ומאבקים.

אך השאלה הנשאלת היא, למה עשה הקדוש ברוך הוא כך, להביא את הארת עולם האצילות לתוך המדבר?

מסביר הזוהר הקדוש (שם): 'כל אינון שנין דקאים אהרן, הוו ישראל בצילא דמהימנותא תחות אילין עננין'. פירוש: כל אותן השנים שהיה אהרן הכהן חי, היו ישראל יושבים בצל האמונה (שהיא השכינה הקדושה) תחת העננים הללו, וכך היו קשורים בקדושתו יתברך.

והטעם, לפי שאויר המדבר מטבעו הוא אויר טמא ומזוהם, מקום אחיזה לכחות הסטרא אחרא ולמזיקים.

ומדוע אויר המדבר טמא?

מפני שמעשי האדם עושים רושם במציאות: אדם העושה מצוה – מותיר רושם טוב וקדוש במקום, ואילו עבירות וטומאה מותירות רושם רע. המדבר, שהיה מקום שממה וטומאה, היה זקוק למעטפת הקדושה של ענני הכבוד כדי לטהר את האויר עבור עם ישראל.

 

חושים רוחניים – סוד הריח הקדוש

בדורות שלנו, בעוונותינו, איננו משיגים בחושים הרוחניים. כשמזכירים בתפילה או בלשון חז"ל 'ריח קדוש', אנו רגילים לחשוב במושגים גשמיים של מאכלים ותבשילים… אך האמת, 'ריח קדוש' הוא מושג עמוק בסוד הנשמה ושרשה העליון בגן עדן.

הצדיקים הגדולים, אשר זיככו את חושיהם הרוחניים, יכלו להשיג באמצעותם השגות עליונות ולדעת נסתרות.

זכורני מאבא מארי זיע"א, כשהייתי שואל אותו שאלות קשות בענייני העולם, פתאום היה נושם עמוק, מתרכז ואומר לי: 'שמע, מה אני מריח…' והיה מונה ומפרט דברים עתידיים ברוח הקודש ממש! דברים שנראו באותו רגע תמוהים ומופרכים לחלוטין – והנה, כעבור שבוע, חודש, ואפילו חמש עשרה או עשרים שנה, היו מתקיימים בדיוק נמרץ, על השערה, כמו נבואה ממש.

מכל זה אנו למדים יסוד גדול לעבודת ה':

אדם צריך לדעת שכל סביבה וכל מקום מושפעים מן המעשים והמחשבות שנעשים בהם. כשם שהקב"ה הקיף את ישראל בענני הכבוד כדי להגין עליהם מטומאת המדבר שלא תחדור ללבם, כך מוטל על כל אחד מאתנו לבנות לעצמו 'ענני כבוד' של תורה, יראת שמים וקדושת החושים.

כשאנו מקדשים את הדיבור, השמיעה והראיה שלנו, אנו מזככים את הנשמה, זוכים לטעום מריח הקדוש העליון, ומבטיחים שהשכינה הקדושה תיישר לפנינו את הדרך ותשרה בתוכנו בכל עת.

מי שזוכה לעבודת מצות סוכה כראוי – זוכה למעלות נדירות ונשגבות שאין כדוגמתן בכל ימות השנה! מה שאדם אינו מצליח להשיג ולתקן במשך שנים רבות של עבודה – מסוגל הוא להשיג ולזכך בזמן קצר מתוך עמקות הדביקות והזהירות בקדושת הסוכה.

בספר הקדוש שם משמואל (מועדים – עמוד קסד), מביא שעל ידי מצות סוכה כהלכתה יכול האדם לזכות לראיה ברוח הקודש!

והסביר על פי המקרא: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב), התיבה 'סֻכֹּת' – היא מלשון ראיה והסתכלות, כמאמר חז"ל (מגילה יד.) על הפסוק: "וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים… אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה" (בראשית יא, כט), 'יִסְכָּה' – זו שרה, ולמה נקרא שמה 'יסכה'? 'שהיתה סוכה ברוח הקודש' (פירוש: רואה ברוח הקודש).

נמצא אם כן, כי 'סוכה' – היא לשון ראיה עליונה ברוח הקודש! וכל מי שזוכה להסתופף כראוי בצילא דמהימנותא, זוכה גם הוא שתיפתח נשמתו לראות ברוח הקודש מכחה של הסוכה.

עלינו לדעת, כי המדבר איננו רק מקום שממה פיזי, אלא הוא־הוא מדור הקליפות והסטרא אחרא, מקום גידולן של הרוחות והמזיקים. ולכאורה נתמה, מאיפה בא אויר מזוהם ואויר טמא כל כך דוקא למדבר? הרי אין שם מקום ישוב בני אדם, וממילא אין שם חוטאים ומחטיאים?

אלא הסוד הוא, כי לשדים ולרוחות הרעות אין רשות קבועה להיכנס ולדור בתוככי העיר והישוב. אפילו כשהם עוברים דרך הישוב, אין להם רשות לדור שם דרך קבע, זולת מקום שבו הם 'קנו שביתה'.

ומתי קונים הם שביתה בישוב? כאשר, רחמנא ליצלן, אדם נכשל בחטא ונכנס למערבולת של עבירה ששנה ושילש בה. כשאדם חוזר על אותו חטא שוב ושוב, נוצר מצב נורא שבו נגרם בקרבו 'עיבור של שד'. יש לו שד פנימי בתוכו – כשם שיש לו נשמה טהורה, כך מתעברת בו רוח טומאה המנהלת אותו.

לעתים אין זה רק שד, אלא 'רוח של רשע' – נשמת רשע גדול שהיה חוטא ומחטיא בחייו. וכל עוד אותה רוח רעה שוכנת בתוך האדם, הוא פשוט איננו יכול להירגע מלהרשיע. הוא הופך ל'רשע על טורבו', משהו אכזרי שאי אפשר לתפוס בשכל אנושי.

עליו נאמר הכתוב: "כִּי לֹא יִישְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם לֹא יַכְשִׁילוּ" (משלי ד, טז). אם לא רצח, לא נאף, לא עשה איזה שוד, לא הזיק, לא הוקיע או עקר מישהו – הוא איננו מסוגל אפילו לאכול ארוחת בוקר! 'ארוחת הבוקר' שלו היא לראות כיצד שפך דם של אדם אחר וכיצד הזיק לו. יש רשעים שהרשעות באה מצד עצם טבעם הרע, ויש שזה מצד השד או הרוח הרעה שמעוברת בתוכם.

 

כח הסביבה וסכנת הנפילה

אך לא זו בלבד, לא רק באדם הדיוט שוכנת הטומאה, אלא אף בכותלי הבית עצמו. כשיש בית שנעשו בו חטאים חמורים, נוצרת באותו מקום אחיזה כבידה של מזיקים.

משום כך, כשבאים לקנות בית, אחד הדברים היסודיים שצריך לבדוק הוא 'צלם הבית' – להביט בעומק הרוחני שלו ולראות מה מצבו. אמנם לזה צריך דרגה רוחנית גבוהה.

פעמים רבות יורה חכם בעל השגה להתאמץ ולעשות 'תיקון המקום' כדי לנקותו ולטהרו. אך לעתים יורה לאדם: 'תזוז מפה! תעזוב את הכל, תפסיד את דמי השכירות ותברח למקום אחר, כי זה קל יותר מלהכניע את הטומאה שנאחזה שם'.

האדם נפעל במישרין מסביבתו, וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות דעות – פ"ו ה"א), בזה"ל: 'דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו ומנהג אנשי מדינתו…'.

וכמו שאומר הפתגם העממי: 'מי שישן עם כלבים – קם עם קרציות'. אדם שקם בבוקר עם קרציות, סימן מובהק הוא שבילה את הלילה במחיצת כלבים, שהרי הקרציות מהם הן באות.

ואף שזו דוגמא מן הצד השלילי, מתוכה יש להקיש ולהבין אלף אלפי הבדלות לקדושה: ברוחניות יש דרך ברורה מאוד. מי שמנהל את חייו בסביבה שאינה טהורה – אף אם יהיה צדיק וקדוש עליון – בסופו של דבר יוכרח ליפול. לכן חייב האדם להתרחק בתכלית ההרחקה מסביבה רעה, ולהדביק את עצמו אך ורק בסביבה טובה, חזקה, ברורה וקדושה.

 

תכלית העננים כחיבוק של אם רחמניה

והנה, הקדוש ברוך הוא חס ברחמיו המרובים על בניו. רק עתה יצאו בני ישראל ממצרים, וכי לא די בסבל הנורא שסבלו שם עשרות בשנים? הרי מאתים ועשר שנים היתה גזירת השעבוד, ובפועל היה זה קשי השעבוד של שמונים ושש שנים (כמנין 'כּוֹס', בסוד: 'כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא'). אחרי כל הסבל הזה, כשיצאו משם על מנת לקנות טהרה, היעלה על הדעת שימצאו את עצמם שוב בתוך אויר המורעל מקליפות ומזיקים?!

מה עשה הקדוש ברוך הוא? חס על בניו והלבישם בקדושתו באויר טהור. הוא המשיך עליהם אויר של גן עדן, אויר מעולם האצילות – 'אוירא דכיא' (תיקוני הזוהר, תיקון כב – דף סד ע"א) הנמשך מחכמה סתימאה.

ומאיזה צינור נמשך האויר העליון הזה? על ידי השכינה הקדושה! השכינה ירדה אליהם, חיבקה אותם כְּאֵם הרחמניה החופפת וסוככת על בניה, הדואגת להם, מרחמת עליהם ומשפיעה עליהם מטובה. זה היה כח אדיר, עצום ונשגב. ומתוך כך הוקפו בענני כבוד מופלאים שאין כדוגמתם.

מתוך כך נתבונן ונבין כי לענני הכבוד היו שני תפקידים:

התפקיד הגשמי: להגין על עם ישראל משרב, שמש, חום, גשם, שלג, ברד, צינת הלילה וחום היום.

התפקיד הרוחני והעיקרי: למפרע אנו מבינים, שההגנה מפגעי המזג האויר היתה רק התפקיד המשני והשולי של העננים. תפקידם היסודי והעיקרי היה להשרות על ישראל קדושה עליונה ואור עליון, מעין ההנהגה שבמרומים – וכמו שלמעלה מתנהלים הדברים, ממילא כך יתנהלו גם למטה.

וממילא, כל מחנה ישראל הפך להיות מקור וצינור להשראת השכינה.

וכדברי חז"ל הידועים במדרש (תנחומא, נשא – אות טז): 'נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים'. וכן הוא שכתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

זו היתה עצם מהותו של המקום ושל הזמן במדבר, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וכיצד נעשית דירה זו? על ידי שכל המחנה כולו הפך להיות כמקדש ממש! ולא על כל כדור הארץ מדובר (שהרי שאר העולם שייך לאומות העולם), אלא על מחנה ישראל – מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה כהונה. המחנה כולו הפך למקור השראת השכינה העליון.

ומתוך דברינו עולה יסוד נפלא, מכיון שהיתה שם המשכה אדירה של אור והנהגת עולם האצילות בתוך עולם העשיה – דהיינו שהארת עולם האצילות שכנה ממש בתוככי ענני הכבוד – מבינים אנו מאלינו את עוצמת המחזה.

כל הרשמים האדירים וגילוי האלהו"ת הנוראים המתרחשים בעולם האצילות – עולם שכולו טוב וקודש קדשים, שעליו נאמר הכתוב: "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה), עולם שאין בו שום אחיזה או תפיסה לשום שמץ רע וטומאה – הופיע והתגלה אז בתוככי ענני הכבוד במחנה ישראל.

תוצאת הגילוי הזה היתה השגה רוחנית עצומה במעלה עליונה, עד שכל יהודי פשוט במחנה ישראל היה סמוך ונראה למדרגת הנבואה ממש!

ממילא, במציאות זכה כזו של הארת האצילות, לא היתה שייכת שם שום שכחה, לא שלטה שם קהות המוחין ולא פיזור הנפש. כל מה ששרר במחנה היה זכרון צלול של דברי אלהי"ם חיים, טהרה מזוככת, קדושה עליונה, ואחיזה והשגה ברומו של עולם ללא מצרים ואין קץ.

 

המשכת החסד לכל השנה מרושם הימים הנוראים

עצם הימים הללו – הימים הנוראים, ימים קדושים ונוראים הם כפשוטם, כשמם כן הם, ימים גבוהים ונשגבים במעלה עליונה. בימים אלו נפעלים בשמי מרום תיקונים עצומים ועמוקים לאין ערוך.

ומה מאושר הוא האדם הזהיר בקדושת הימים הללו! שהרי מכח אותה זהירות ורוממות הרוח שהוא מתעטף בה, מושפע עליו שפע של טובה וברכה, המשוכים בחוט של חסד לכל ימות השנה כולה.

מדרגת התשובה הולכת ומתעלה ככל שאנו מתקרבים אל חג הסוכות הקדוש, שבו עולה מעלתם של ישראל.

בימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה עיקר התשובה היא בחינת 'תשובה מיראה', ואילו בחג הסוכות מעפילה התשובה למדרגת תשובה מאהבה!

וכבר אמרו חז"ל (סוטה לא.): 'גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה' – שהעושה מיראה, זכותו תלויה לו להגין על דורותיו עד אלף דור, ואילו העושה מאהבה, זכותו עומדת ומגינה על דורותיו עד אלפיים דור!

ועוד אמרו חז"ל (יומא פו:): השב מיראה – זדונות נעשות לו כשגגות, ואילו השב מאהבה – זדונות נעשות לו כזכויות.[1]

כדי להבין מהי תשובה מיראה ושגגה, נתבונן במשל:

חלילה וחס, נהג שנסע במהירות של מאה או מאה ועשרים קמ"ש, עבר ברמזור אדום וגרם לתאונה קשה שבה ניטלו חיי אדם. כשהוא עומד לדין בבית המשפט, הוא מביע חרטה עמוקה ומסביר כי היה אנוס לגמרי – למשל, כי נתפסה לו דוושת הגז או שמיהר בדחיפות לבית החולים. טיעון זה מתקבל על הלב ומובן כאונס שעלול לקרות.

האם נפיק מכך שלא היתה כאן שפיכות דמים? ודאי שלא. אמנם בית המשפט ידון אותו לזכות ויקל בעונשו – במקום עשרים שנות מאסר יפסקו לו עשר שנים בלבד, אך סוף סוף אירוע קשה התרחש, יש כאן כתם, עונש וטעם לפגם.

הוא הדין למי ששב ב'תשובה מיראה' – שהיא תשובת ראש השנה, שהרי מי לא יירא מיום הדין הנורא? כשאמרו חז"ל: 'זדונות נעשות לו כשגגות', עדיין השוגג נושא בחובו פגם מסויים.

הדבר דומה לנהג אמבולנס המוביל חולה בסכנת חיים, ובמהלכה של נסיעת החירום דרס אדם בסיבוב. אף שהיה אנוס גמור ועסק בשליחות מצות הצלת נפשות, האם ניתן לומר שלא נטל נפש? המציאות לא בוטלה. התשובה מיראה מפחיתה את חומרת החטא מזדון לשגגה, אך החטא עצמו עודנו רשום.

אולם כשמגיע חג הסוכות, התשובה משתדרגת אלף מעלות למדרגת 'תשובה מאהבה' – ולתשובה זו יש כח אדיר להמיר ולהפוך את הזדונות עצמן לזכויות ממש!

ולביאור ענין פלאי זה – איך יתכן שחטא וזדון יהפכו למצוה וזכות, נקדים…

 

איך הופכים את הזבל לזהב?

ביאור מופלא ומתוק מדבש, האורג יחד את סוד התשובה מאהבה, מעלת בעלי התשובה, וסגולת מצות הסוכה המקיפה את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של היהודי!

נביא מעשה שהיה, לפני כמה שנים:

בעת שישבתי ללמוד עם אבא עטרת ראשי, נכנס אדם הקרוב אלינו להתייעץ על עסק שביקש להקים. כהמחשה לעסק, הוא הציג סרטון קצר המציג מכונה חדשנית ופלאית הקיימת במקומות רחוקים בעולם, שעלותה הון עתק וגודלה עצום – פי שלשה מגודלו של בית כנסת.

רעיון המכונה הוא כזה, שופכים אל תוך מיכל ענק מצידו האחד את כל אשפת העיר – זבל ופסולת מלוכלכת, ומצידו השני של המכונה יוצא סולר מזוקק וטהור!

זהו פלא פלאים – לקחת את כל הפסולת של העיר, ולהפיק מהן דלק משובח השוה המון כסף!

ממש כפשוטו – מכונה שמייצרת זהב מתוך האשפה.

זהו בדיוק הכח של תשובה מאהבה!

תשובה מיראה רק מפחיתה את החטא מזדון לשגגה, אבל תשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות ממש.

כשאדם שב בתשובה מעומק הלב ומתוך אהבה לקדוש ברוך הוא, כל ה'זבל', החטאים והזדונות מהעבר נכנסים אל תוך כור ההיתוך של האהבה, ויוצאים מהצד השני כזכויות גמורות – כאור וסולר מזוקק המאיר את נפשו לכל השנה כולה!

לדוגמא, אדם עשה בעברו חילול שבת, עבירות או בעיות קשות, וצבר בחשבונו כביכול שלשים מיליון עבירות. ברגע שהוא חוזר בתשובה מאהבה – כל שלשים המיליון הללו הופכים לשלשים מיליון זכויות!

תארו לעצמכם שהבנק היה מודיע לכם: 'כל המינוסים שצברתם מיום פתיחת החשבון הופכים עכשיו לפלוס בחשבון!' באותו רגע הייתם מתחרטים על כל יום שלא הייתם במינוס…

זהו מקומם של בעלי התשובה, שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו![2]

 

ושאבתם מים בששון – שאיבת מה שזרקנו בתשליך

זהו הסוד העמוק של ימי חג הסוכות.

בראש השנה הלכנו אל המעיין ועשינו 'תשליך' – "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה ז, יט). שלחנו את כל העוונות והכתמים מעלינו.

אבל כשמגיע חג הסוכות, אנחנו אומרים: 'רגע, יש לנו מכונה פלאית שממירה עוונות לזכויות! חבל על העוונות שזרקנו למים!'

לכן בסוכות אנו חוגגים את שמחת בית השואבה – "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן" (ישעיה יב, ג). המים שזרקנו מעלינו בראש השנה, אנו שואבים אותם חזרה בחג הסוכות והופכים אותם לאור וזכויות.

על זה רמזו חז"ל במסכת סוכה (יב.), שהסכך של הסוכה נעשה מ'פסולת גורן ויקב'. אותם העוונות שנחשבו בעינינו בראש השנה כ'פסולת' והשלכנו אותם, בחג הסוכות נהפכים לדבר יקר ורצוי, נעשים לזכויות, ודוקא בהם אנחנו מסככים את הסוכה שלנו ומסתופפים בצילם!

 

הגנת הסוכה בעולם הזה ולעולם הבא

דרשו בזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר, תיקון ע – דף קלב ע"א), שהסוכה מגינה ומצילה את האדם מכל אחיזת כחות החיצוניים והמזיקים – הן בעולם הזה והן לאחר מאה ועשרים שנה בדרכה של הנשמה במעלות המרומים.

וכבר איתא בזוהר, אדם היושב בסוכה מעורר נחת רוח עצומה למעלה, ושכרו שמסככים עליו בעולם הבא באור 'סוכת שלום'. אור זה נמשך ממדת הבינה, שהיא שורש השמחה, שורש התורה, שורש ההשגה ושורש התשובה. כל ההשפעות העליונות הנשפעות לעולם נמשכות מבחינת הבינה, ומי שזוכה לשמחה של מצוה אמיתית – משם היא נובעת.

כמו כן, בספר זר זהב (עמוד סב) להרה"ק רבי זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, מביא שמצות סוכה היא סגולה נפלאה לישוב הדעת בעבודת ה'. שהרי יש שאדם משיג פרנסה ועסקים, אך חסר לו ישוב הדעת. בשבוע זה, כשאדם מתיישב בסוכה ומדקדק ב'תשבו כעין תדורו' – שהסוכה נעשית ביתו ממש לאכילה, שתיה, שינה ושיחת חולין – נמשך עליו ישוב הדעת לכל השנה.

ומכיון שצדיקים נמנעו מיציאה כל שהיא אל מחוץ לסוכה, הנהיג אאמו"ר זצ"ל שגם בית הכנסת עובר אל תוך הסוכה!

משום כך, בימי חג הסוכות מעבירים את מקום התפילה והלימוד אל הסוכה הגדולה. התיבה, ארון הקודש, התפילות, שיעורי התורה, ואף שמחות כעין ברית מילה – הכל עובר אל תוך צילא דמהימנותא!

מזה נמשכת השפעה כבירה לכל ימות השנה של שפע, שלום ושמחה פנימית. שהרי הכל משתדלים בכל כחם להשיג שמחה – והסוד העמוק למקור השמחה האמיתית טמון בקדושת חג הסוכות.

 

סוד שבעת הימים כנגד שבע הספירות

זהו שכתבה התורה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב), התיבות 'שִׁבְעַת יָמִים' – הן כנגד שבע הספירות והאושפיזין העילאין, שבכל יום ויום אנו ממשיכים את אורה של ספירה מיוחדת:

היום הראשון – ספירת החסד (אברהם אבינו): ממנה קונים כח להיות משפיע ונותן במשך כל השנה כולה, להיות תמיד מן הצד של הנותנים, להאיר ולזרוח כחמה.

היום השני – ספירת הגבורה (יצחק אבינו): סוד הגבורה הוא גבול, מדה והתגברות על היצרים והתאוות. היא השורש להצלחת התפילה ולהסרת העיכובים – למשוך רפואה, שפע פרנסה, זיווג הגון וזרע של קיימא.

היום השלישי – ספירת התפארת (יעקב אבינו): זהו סוד שלימות הבית, קדושת התורה, זיכוך הבנים ושלימות המשפחה.

היום הרביעי – ספירת הנצח (משה רבינו): מדת הנצחיות היא העקביות – היכולת להתחיל דבר ולדבוק בו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. זוהי סגולה להצלחה כבירה וקיימת.

ובמדת ההתמדה, אספר:

זוכר אני באאמו"ר זצ"ל, שהיו לו כמה סדרים קבועים בעבודת השם, אשר במשך עשרות שנים ראיתי אותו מדי יום ביומו מקפיד עליהם בלא לפספס אפילו פעם אחת!

יום אחד, לאחר יותר מעשרים שנה שבהן ראיתיו מתמיד באותו סדר, אמרתי לו: 'אבא, כלום אינך נחלש לעתים?' השיב לי בעוז קודש: 'לא! אני עקבי. מה שהתחלתי – אני רץ עמו עד הסוף!'

היה זה מחזה מפליא ומעורר השתאות. אך זהו הכח של מדת הנצח והעקביות, שאינה נחלשת כנגד שינויי העתים.

חובתנו לזכור, כי כל אחד ואחד מהאושפיזין הקדושים המגיעים לסוכה, מרעיף מתנות רוחניות נשגבות על בני הבית, בלבד שהבית יֵעָשֶׂה כלי זך לקבלן:

היום החמישי – ספירת ההוד (אהרן הכהן): אהרן הוא 'אוהב שלום ורודף שלום'. הוא מסוגל להפוך את מדת ההוד מדרגה של 'דְּוַי' (לשון ריחוק וטומאה, כדכתיב: "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ" (ויקרא טו, לג)), לדרגה של קירוב ואהבה. הוא הופך את המר למתוק, וממשיך שלום וריעות לתוך הבית.

היום הששי – ספירת היסוד (יוסף הצדיק): משפיע שפע רב של קדושה וזיכוך. כשהבית מקודש בקדושת היסוד, כל העולם כולו שמח עמו, וכל מפתחות וצינורות השפע נמסרים ונפתחים אל הבית הזה!

היום השביעי – ספירת המלכות (דוד המלך): אורו המלכותי מגין ומאיר בבית, וממשיך את בחינת השכינה הקדושה.

ומבואר בזוהר הקדוש (אמור דף קג ע"ב), כי הכתוב: 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים', אינו ציווי בלבד לאדם לשבת בסוכה שבעת ימים כפשוטו, אלא זהו דיבור של הקדוש ברוך הוא אל שרשי המקיפים העליונים – הנקראים בעצמם 'שִׁבְעַת יָמִים' (שבע הספירות)!

אמר להם הקב"ה לשבעת הימים העליונים הללו: 'תשבו בסוכות עם בני ישראל!'

ומשם נמשכים שרשי הנשמות של שבעת הרועים (האושפיזין) לבוא ולהסתופף עמנו בסוכה. כעין מה שנאמר בבריאת העולם: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה'" (שמות כ, יא) – ולא נאמר 'בְּשֵׁשֶׁת יָמִים', לפי שהקב"ה עשה וברא את שש הספירות העליונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) הנקראות 'ששת ימים', ודרכן המשיך את החיוּת והאור לכל יום ויום מימי השבוע.

 

סוכות – זמן להטענת הנפש ולבנין הבית לעתיד השנה

זאת ועוד, השם 'סוכה' קשור גם ללשון הכתוב: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים כז, ט) – היינו לשון האזנה, הקשבה וקבלת הדברים.

מכח קדושת הישיבה בסוכה, זוכה האדם שיהיו דבריו נשמעים ומתקבלים על לב הבריות, ובפרט על לב בני ביתו.

ימי הסוכות הם הזדמנות פז לחדור אל פנימיות הנפש של בני הבית – להקשיב לאשה היקרה ולזכך את הילדים, אשר במשך מירוץ ימות השנה פחות מתפנים אליהם. זהו הזמן לרומם ולשמח אותם, לקרבם בעבותות אהבה ולמלא את לבם בכלי קיבול נכונים וזכים.

בימים אלו מאיר בעולם אור עליון וגדול, שיש בו כח כביר להטעין את הנפש לעתיד, כל מה שהאדם זוכה להשיג ולשאוב בימי חג הסוכות, מושך עליו צינורות של אור, ברכה וסייעתא דשמיא לכל אורך ימות החורף הקרים.

אם ראית אדם שעבר חורף רוחני מפואר, גדוש בעשיה תורנית, בעבודת השם ובישוב הדעת – דע לך כי שאב די אור וחיוּת מקדושת חג הסוכות.

ומתוך שהימים הללו הם זמן מוגדר להנעת הנפש בכל הכח, היה אאמו"ר זצ"ל נזהר ונמנע מאוד מכל נסיעה מחוץ לסוכה, אפילו כאשר הוזמן לשמש כסנדק בברית מילה, עם כל מעלת עמידה לצד אליהו הנביא מלאך הברית זכור לטוב!

פעם אחת, נתרצה אאמו"ר זצ"ל לצאת מגבולותיו ולנסוע מחוץ לסוכה, היה זה בחג הסוכות של שנת תשנ"ז. בדרך חזרתו עבר תאונת דרכים קשה, והרכב הושבת.

על כך אמר אאמו"ר זצ"ל: 'הנה הרגשתי על עצמי ובשרי, אין לסטות ולשנות מן המנהג הנכון!'

מכאן יש לקחת מוסר השכל כביר: בכל ימות השנה אנו נענים להזמנות לבריתות ולשמחות, אך בימי הסוכות – אם הברית נערכת בסוכה, מה טוב, אך לנסוע מחוץ לסוכה אין אנו יוצאים, משום שכל רגע ורגע מחוץ לסוכה הוא הפסד רוחני שאין לו תמורה! כי זהו הזמן המזוקק שבו האדם אוצר ואוגר השגות פנימיות עד למדרגת רוח הקודש.

נמצא, כי מתוך ים הסגולות והמעלות של חג הסוכות, הישיבה בצילא דמהימנותא משפיעה חכמה, בינה ושמירה עליונה לכל ימות השנה.

הרה"ק רבי אברהם יששכר מרדומסק זצ"ל, בספרו הקדוש חסד לאברהם (עמוד 68), מביא יסוד נפלא על המקרא: "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבֹנְנֵהוּ יִצְרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב, י) – מתוך סגולת הסוכה זוכים ל-ג' בחינות אלו: בינה, נצירה ושמירה עליונה!

ומי אינו זקוק לשמירה מן השמים? שמירה מיצר הרע, שמירה מעין הרע, שמירה ממרעין בישין ומזיקים, שמירה מאויבים ושונאים, ושמירה מכל מיני נפילות רוחניות וגשמיות.

שם הוא מפרש בדרך רמז נפלאה עפ"י המשנה במסכת זבחים (פ"ה מ"ג): 'עלה בכבש ופנה לסובב…', כיצד אדם כובש את יצרו הרע? על ידי ש'יפנה לסובב' – היינו שיפנה אל הסוכה המקיפה אותו מכל עבריו! כח הסוכה הוא המסייע לאדם לכבוש את יצרו במשך כל השנה כולה.

אדם הקשור בכל נימי נפשו אל הסוכה, מובטח לו שתהיה 'מטתו שלימה' – שאף אחד מבניו ובנותיו לא יצא חלילה לתרבות רעה, ואף אם יתרחק מי מהם, יזכה לחזור לדרך הטובה, וכולם יהיו דבוקים בקדושה, בטהרה ובמדרגות רוחניות עליונות.

 

הסוכה כמזככת דמיונות ומחשבות זרות

חג הסוכות משמש יסוד ובסיס להשגה רוחנית ולשמחה של מצוה, והיא סגולה נפלאה ונשגבה להינצל מן האהבה הנפסדת של הבלי העולם הזה, מתוך שזוכה האדם שנגלית עליו שכינה, וזוכה לחוות חויה רוחנית כבירה בצל השכינה – ממילא מואס הוא בהבלי העולם הזה ומבטל אותם בלבו. הוא ממשיך לעסוק בצרכיו ההכרחיים, אך אינו משתעבד להם מעבר למה שצריך.

הוא מקבל טעם ומימד אלקי המאיר בכל פינה ופינה מחייו, וזוכה לחיים מזוקקים, מאושרים ומרוממים.

בספר ישמח ישראל (חג הסוכות – אות ז) מביא, שבכחה של הישיבה בסוכה לבטל מן האדם את הדמיונות הכוזבים והמחשבות הזרות.

וכבר כתב רבינו האר"י זצ"ל בספרו עץ חיים (שער נ – פרק י), וכדאיתא ברבינו נחמן מברסלב זצ"ל בספרו ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה כה): כי כח המדמה הוא אחד הכחות החזקים והמובילים ביותר בנפש האדם.

אם האדם זוכה לזכך את נפשו ולזכך צינור זה של כח המדמה, יכול הוא להעפיל עד למדרגת ראיה רוחנית ממש. וכפי שאצל הנביאים נאמר: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא) – הוא לשון כח המדמה המזוקק והנעלה.

ולהבדיל אצל מי שלא זכה לזכך כח זה, הרי המסכים והמכשירים השונים אינם אלא 'תרמית הדמיון' ההרסנית. ואכן רואים עין בעין כיצד דמיון שאינו מזוקק מסוגל להחריב לאדם את ביתו ואת כל חייו!

נמצינו למדים שזהו כח כביר ואדיר. אך מאידך, כשאדם מזכך צינור זה, מסוגל הוא להגיע לראיה עליונה, לרוח הקודש ולכל המעלות הרמות.

על כן נקראה שמה 'שמחת בית השואבה' – כדאיתא בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א): 'שמשם שואבים רוח הקודש'.

ואמרו חז"ל במסכת סוכה (נא.) על שמחת בית השואבה: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו… אמר רבי יהושע בן חנניה (שם נג.): כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו!

כיצד היו רצים מעבודה לעבודה, משיר לשיר ומריקוד לריקוד לאורך כל הלילה? לפי שמתוך השמחה של מצוה היו שואבים רוח הקודש, רפואה והשגות עליונות!

והנה בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מראים לעולי הרגל את כלי המקדש הקדושים. וצדיקים הסבירו, שמי שהיה זוכה להביט אפילו פעם אחת בכלי המקדש – שוב לא היה יצר הרע יכול לשלוט בו! היו נמחלים לו כל עוונותיו, והיה זוכה למראות אלקים חיים, לרוח הקודש ולמדרגות עליונות שאין לשער. מה שאדם אינו מסוגל להשיג במשך שבעים שנה של עיון ועמל, היה משיג ברגע אחד של השגת השכינה!

בירושלמי (שם) ובמדרשי חז"ל מספרים על יונה בן אמיתי, שהיה בתחילה איש פשוט שעלה לרגל. מתוך שהיה שמח בכל לבו בשמחת בית השואבה, לא היה מפסיק לרקוד במשך כל ימי השבוע, זכה מכח השמחה והריקודים להשראת שכינה וזינק עד למדרגת נבואה, והיה לנביא לה'!

והנה בכתבי רבינו האר"י זצ"ל מבואר, כי ישנן חמש מדרגות בהשגה הרוחנית: החלום (המדרגה התחתונה) חזיון, מראה, רוח הקודש, נבואה (המדרגה העליונה והנשגבה מכולן).

ויונה בן אמיתי, מתוך היותו איש פשוט, העפיל מכח השמחה הטהורה בסוכות עד למדרגת הנבואה העליונה, כפי שקראנו במפטיר של מנחה ביום הכיפורים![3]

 

סגולת הסוכה וכניסת האושפיזין הקדושים

בתורת הנפש והמוסר מכנים את הדמיון הלא מזוקק בתור 'אויב גדול', מאידך הוא צינור כביר בעבודת השם. הדרך לקדשו ולזככו היא על ידי זהירות ודקדוק רב במצות סוכה – ועל כן צדיקים נמנעים מכל נסיעה או יציאה שאינה מוכרחת, ומנצלים כל רגע ורגע במהלך שבעת הימים.

בכל שבעת ימי החג זוכים אנו לביקורם של שבעה אושפיזין עילאין קדישין. בכל יום מגיעים כל השבעה יחדיו, אלא שבכל יום עומד אילן גבוה בראש:

ביום הראשון: אברהם אבינו בראש (ועמו יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד).

ביום השני: יצחק אבינו בראש (ועמו אברהם, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד).

ביום השלישי: יעקב אבינו בראש (ועמו אברהם, יצחק, משה, אהרן, יוסף ודוד).

ביום הרביעי: משה רבינו בראש (ועמו אברהם, יצחק, יעקב, אהרן, יוסף ודוד).

וכן על זה הדרך עד היום השביעי.

זוהי זכות עצומה ונוראה שמגיעים צדיקי עולם אל תוך סוכתנו, כפי שמבואר בזוהר הקדוש (אמור דף קד ע"א) בגודל הברכות שהם מברכים את הבית.

על כן נהגו ישראל קדושים להכין בסוכה פינה מכובדת, ולהציב שם את הכסא הנאה והמכובד ביותר בבית, לפרושׂ עליו מפה יפה ולרשום: 'לכבוד האושפיזין הקדושים'. אאמו"ר זצ"ל היה נוהג להניח על כסא זה ספר קודש, ואין יושבים עליו כלל.

והנה יש להתבונן: מהו חלקם של האושפיזין הקדושים? אילו היו באים לביתך גדולי הדור, בוודאי היית שוחט כבש ומכין סעודה כיד המלך! אך האושפיזין הקדושים הרי נהנים מזיו השכינה ואינם אוכלים בשר. אם כן, מהו חלקם בסעודה?

מבואר בספרים הקדושים (ובזוהר שם): כי חלקם של האושפיזין הוא כשאדם לוקח חלק מסעודתו ונותן אותו לצדקה ולעניים! על ידי שמשמח את העניים והנזקקים בשולחנו ובממונו, נחשב הדבר כאילו האכיל וכיבד את האושפיזין העילאין הקדושים ממש.

ומבואר בזוהר הקדוש (שם), שכאשר האדם מקדים ומפריש מחלק סעודתו לצדקה ולעניים לכבוד האושפיזין הקדושים, אזניהם קשובות לו והם מרעיפים עליו ברכות עצומות ונדירות המלוות אותו לאורך כל ימות השנה כולה![4]

 

מצות 'חלק אושפיזין' בצדקה

מובן כי בימינו לא תמיד נעים ונוח להכניס לתוך הסעודה המשפחתית דמויות וסגנונות שונים של אנשים, שהרי אדם רוצה לאחד את הלבבות ולשמוח עם בני משפחתו.

לפיכך מביא הזוהר הקדוש תקנה נפלאה: אדם צריך להפריש בכל יום מימי החג סכום צדקה המיועד לעניים, שיחשב כאילו היו חלק מן הסעודה ממש – וזהו הנקרא 'חלק אושפיזין'. אדם אינו צריך לשמוח לבדו, אלא לשמח עמו גם את דכאי הרוח.

מצד שני, אדם אינו יכול לצאת לרחוב ולתת לכל פושט יד, מכמה טעמים:

עני אמיתי וירא שמים הנצרך לבריות, מתוך בושה לעולם לא יראה כלפי חוץ שהוא דחוק.

ועוד, לצערנו, ישנם אנשים שהפכו את הפשטת היד למיזם ולמקצוע. כמו שיש מצוה לתת לעני הגון, כך יש להיזהר שלא לתת לעני שאינו הגון המנצל את תמימות הציבור.

זכורני, שפעם נכנסתי להתפלל בבית הכנסת מסויים באשדוד. ניגש אלי אדם אחד, כנראה חשב שאני נבדל מן הציבור, ומיד שלף והראה לי 'הסכמה' כתובה ממרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל… הסתכלתי בתאריך ומצאתי שזו הסכמה משנת תשל"ט!

אמרתי לו: 'הרי הרב עובדיה כבר נפטר לפני כמה שנים, ומאז שנת תשל"ט איזה כתב יפה שמרת על דירה… כמה דירות כבר הספקת לקנות מאז?!'

ללמדך, שלא כל מי שמבקש – באמת מגיע לו….

מנגד, יש איסור להחזיר פני המבקש ריקם, וכפי שמובא בגמרא (בבא בתרא י.) שאסור להשיב פני עני ריקם לחלוטין, מפני שיש בזה סכנה.

לכן, לעני שאינך מכיר או שאינו נראה מוסמך, תן פרוטה קטנה, כדי שלא להחזיר פניו ריקם. אך לעני הגון, אם בא לפניך בעל משפחה שאתה יודע שמצבו דחוק באמת, מצוה גדולה לעזור לו ביד רחבה, ואפילו בסכומים גדולים של מאות ואלפי שקלים, כי זוהי צדקה מעולה ואמיתית.

אמנם, מכיון שאין אדם יחיד יכול לדעת מי עני הגון ומי לא, נהגו בישראל ליתן את הצדקה דרך חכם ורב קהילה.

החכם היושב במרכז הקהילה, נמשל בענין זה ל'תחנה מרכזית' – הוא מכיר את הציבור מקרוב, יודע מי באמת דחוק ומתבייש לבקש, הוא מכיר את צרכי כל משפחה ומשפחה. הרב פועל כשליח נאמן, ויודע לכוין ולנתב את הכספים בדעת ובחכמה.

 

שכר המקיים מצות חלק אושפיזין

כאשר הנצרך מקבל את מעות החג, קונה מצרכים וממלא את ביתו לכבוד יום טוב – רואים האושפיזין הקדושים שבעל הבית עשה את ה'חלק' שלהם כראוי!

אז מגיעים האושפיזין הקדושים – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד – ומעתירים על בעל הבית למעלה משלש מאות ברכות אדירות ונוראות! אלו ברכות שאין לשער את שוויין וערכן, ברכות שבוקעות רקיעים ומלוות את האדם ואת בני ביתו בכל ימי שנה בשפע, בבריאות, בנחת ובסייעתא דשמיא.[5]

ומנגד, חס וחלילה – אם באים האושפיזין הקדושים לסוכתו של בעל הבית והם מוצאים אדם קמצן שאינו נותן פרוטה לצדקה ואין לעניים שום חלק בסעודתו, במקום לברכו – מקפידים עליו ומקללים אותו שהוא מתענג ואחרים נאנקים שאין להם במה לשמח את בני ביתם!  מה שנוצר מזה הוא, שכל השנה כולה הוא נותר מסכן ונסגרים בפניו כל שערי הפרנסה והברכה.

וכל זה הביא עליו בקמצנותו, ואי עזרתו לזולתו.

לכן מנהג החסידים ויראי ה', שבערב חג הסוכות, לוקחים מראש סכום מכובד של צדקה בעבור כל שבעת ימי החג, ונותנים אותו לתלמיד חכם. אומרים לו: זהו 'חלק אושפיזין' שלי ושל בני ביתי לכל ימי החג. הרב כבר יחלק וינתב את הכספים למשפחות הנצרכות, ובכך זוכה האדם לברכות העצומות של האושפיזין הקדושים.[6]

 

זיכוך הנפש והשתתפות הנשים בקדושת הסוכה

עוד עלינו לדעת מסגולת מצות סוכה, כי אפילו נכנס האדם אל תוך הסוכה כשהוא עבה וגס, עטוף בגשמיות ובחומריות – קדושת הסוכה כה גדולה ועצומה, עד שהיא מטהרת אותו, מזככת את נפשו, מרוממת אותו טפחיים מעל הארץ ומעלה אותו למדרגות נשגבות!

ועל כן, אף על פי שהאשה פטורה מן הסוכה מן הדין (שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמא), מכל מקום אם מקפדת לשהות בה – הרי זו זכות עצומה וברכה כבירה.

והנהגת אאמו"ר זצ"ל היתה, שגם הבנות ישבו בסוכה, אלא שהיה הדבר נעשה בתוספת קדושה וצניעות. במשפחה גרעינית של הורים וילדים מותר לנהוג בשמחה יחדיו, ובמקום צורך, כגון במשפחה מורכבת, הגברים לנים בסוכה, אך בשעות הסעודה ועת השבת אחים יושבים כולם יחד בסוכה.

ודעו, כי ככל שהאשה תשתדל להקפיד על הישיבה בסוכה – כך תשרה ברכה בבית, משום שכל רגע ורגע של שהייה בצילא דמהימנותא ממשיך שפע וסייעתא דשמיא לכל ימות השנה!

והנה ישנן מעלות רבות ועצומות הטמונות במצוה יקרה זו, המתרחשת אך פעם אחת בשנה! בכל יום מימי החג אנו מכוונים להמשיך אור נשגב זה על נפשנו. וכפי שהרה"ק רבי פינחס מקוריץ זצ"ל היה אומר במליצה: סֻכָּה – היא ראשי תיבות: 'סֹומֵךְ כָּל הַנֹּפְלִים'.

ללמדך, כי מצות סוכה היא שמירה מעולה המגינה על האדם במשך כל השנה כולה מנפילות רוחניות וגשמיות. נמצא, כי הדקדוק במצות סוכה הוא סגולה בדוקה שלא ישלטו היצר הרע והדמיונות באדם לעולם!

בפרט לאחר שעברנו את הימים הנוראים – ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, וזכינו להזדכך מכל עוון, הישיבה בסוכה משמרת את הטהרה ומבטלת את כח המדמה והיצר הרע.

 

פנימיות הסוכה, ועומק חובת השמחה בבית

הנה אמרו חז"ל במסכת סוכה (כו.): 'המצטער פטור מן הסוכה'. והפשט בזה הוא: אדם שאינו מרגיש בטוב, או שהצער והיתושים מציקים לו בסוכה – פטור מישיבתה, לפי שעשיית הסוכה היא 'תשבו כעין תדורו'.

אך הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויז'ניץ זצ"ל, בספרו הקדוש צמח צדיק (מהדורא חדשה – עמוד תפ), מפרש את הדברים בעומק, כי 'המצטער פטור' – כלומר, הסוכה היא זו שפוטרת ופודה את האדם מכל צער!

בכח הדקדוק והזהירות בשבעת ימי הישיבה בסוכה, פוטרת קדושת הסוכה את האדם מכל צער, עגמת נפש ומחלה, במשך כל ימות השנה כולה, ומושכת רפואה וחיוּת לכל רמ"ח אבריו!

משום כך יש להדר מאוד בבניית הסוכה ובשהייה בה בישוב הדעת ובקדושה.

וכבר הארכנו בשיעור המפורט לפני ראש השנה, במה דאיתא בכתבי רבינו האר"י זצ"ל, שעבודת הימים הללו בנויה בסדר מדורג של מחשבה, דיבור ומעשה:

ראש השנה: עבודתו היא בעולם המחשבה – לזכך את הרעיונות, לחשוב טוב, לכוין את הלב ולהמליך את הקב"ה במחשבה.

יום הכיפורים: עבודתו היא בעולם הדיבור – עשרים וארבע שעות של דיבור קדוש ומזוקק! אחזנו בתפילה ווידוי, ואמירת סליחות בפה.

חג הסוכות: עבודתו היא בעולם המעשה – כולו עשיה קדושה! תחילה בבניית הסוכה והכשרתה, ולאחר מכן בקיום מצות "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד).[7]

והנה אדם מעת שנכנס בברית הנישואין, מתחייב בכתובתו בעשרה דברים דאורייתא ודרבנן כלפי אשתו. ואחד מן החובות העיקריים הוא – לשמח את אשתו ברגל!

וכבר אמרו חז"ל (פסחים קט.): 'אנשים במה משמחים אותם? בבשר ויין. ונשים במה משמחין אותן? בבגדים ותכשיטים'.

והנה מחובת השמחה כראוי לגבי הבית והאשה – חובה גמורה להדר ולשמחה בבגדים נאים, צנועים ומכובדים, ובתכשיטים נאים לכבוד החג. לרכוש מתנה נאה, ולצרף אליה מכתב יפה מלא הוקרה ותשומת לב פנימית, כי זוהי מצות עשה מן התורה! ממש כפי שחייב להניח תפילין בכל יום, זוהי מצוה מפורשת פעמיים בשנה – בפסח ובסוכות, לשמח את רעייתו במתנה ובדיבור טוב.

רגיל אני לומר לחתנים בהכנה לשעת חופתם, כאשר הבעל יודע לזהות את הצרכים ולספקם בזמן הראוי – כל מערכת הבית דופקת כסדרה בשלימות ובאהבה. אך כשיש חלילה 'תקלה במערכת' וחיכוכים בבית, אות הוא כי פספסנו צורך נפשי עמוק בדרך.

על כן, ימי החגים – פסח וסוכות, הם זמן מוגדר למלא את נפש בני הבית, להטעין אותם באור, בשמחה, בהקשבה ובקדושה לכל ימות השנה!

 

הדרך להשגת צינור השפע הרוחני

זאת ועוד, לא לחינם אמרו חז"ל במסכת ראש השנה (טז:): 'חייב אדם להקביל פני רבו ברגל'!

והנה בספרים הקדושים הובא יסוד נפלא: כי כמות השפע וההשפעה הרוחנית שיורדת מן השמים על תלמיד חכם וגדול הדור – היא כפי כמות התלמידים המקושרים והדבוקים בו!

חכם שיש לו עשרה תלמידים – מקבל שפע כנגד עשרה אנשים. חכם שיש לו מאה אלף תלמידים – מקבל מן השמים עונג ושפע רוחני כביר המקביל למאה אלף נשמות! נוהגים עמו מן השמים כעם 'עשיר' מופלג ברוחניות.

ועל כן, דרך התקשרותו של התלמיד אל רבו ברגל, מקבל הוא את כל שפע החכמה, הברכה והסייעתא דשמיא הנדרשים לו לכל המשך השנה הבאה.

אם ראית אדם שמצליח במעשיו, בעבודת השם ובחינוך ביתו – דע לך כי קיבל ברכה טובה ומאירה מרבו בימי החג!

פתאום יש לו, דעה ועצה ישרה בחינוך הבנים – השפה המיוחדת לכל נפש מתוך הישיבה בסוכה וההתקשרות לצדיקים, נותן הקדוש ברוך הוא בלבו של האדם תבונה זכה ובינה יתירה להבין את נפש ילדיו: נפש הבן והבת, החתן והכלה, הנכד והנכדה. פתאום נפתחות לו מסילות ישרות אל מעמקי לבם. שהרי בחינוך הבנים רואים אנו חילוקים עצומים, יש ילד שמספיק להביט בו במבט אחד של חיבה ויראה – והוא מיד מתיישר והולך בדרך הטובה. ויש ילד שאפילו תדבר על לבו שלש מאות פעמים, הדברים נראים כאילו דיברת אל גזע עץ דומם, ואינך מצליח להזיזו ממקומו כלל!

הסיבה לכך היא, משום שכל ילד וילד עולם מלא הוא, וחי בעולם פנימי משלו. אך כאשר הורה מוצא את השפה המיוחדת לנפשו של אותו ילד – ברגע אחד הוא מסוגל להפוך אותו ולרוממו!

חוסר תקשורת בין הורים לילדיהם גורם לנזקים חינוכיים ונפשיים נוראים. ומי הוא זה החוסך מהאדם טעויות אלו?

לזאת בא הדקדוק במצות סוכה! בזכות השהייה בצילא דמהימנותא, משפיעים לו מן השמים דעה ועצה ישרה להבין לנפש כל אחד מצאצאיו, בלא לטעות בהם.

זה היה אחד מכחותיו הנשגבים והמפליאים ביותר של אאמו"ר, מרן הרב יורם זצוקללה"ה: הוא היה אמן מומחה בנפשות! יודע היה לדבר עם כל נכד ונכד בשפתו שלו – לפי בחינתו, תכונותיו ומעלותיו, בלא שום השוואה בין אחד למשנהו. כי לכל נשמה ונשמה היתה לו שפה פנימית, מאירה ואוהבת.

 

סגולת הסוכה לפרנסה ולהשראת חן בבית

הרה"ק החסיד הקדוש רבי שלמה הכהן מרדומסק זצוקללה"ה, בספרו הקדוש תפארת שלמה (מועדים – חג הסוכות), כותב יסוד נפלא: הסוכה היא המקור והשורש המשפיע פרנסה וכלכלה לכל השנה כולה!

לפי איכות הישיבה בסוכה, ולפי גודל הדביקות, השהייה והשקעת הלב והנשמה שאדם משקיע במצוה יקרה זו – כך נמשכת לו סייעתא דשמיא וברכה במעשה ידיו, בעסקיו ובפרנסתו.

זאת ועוד, על ידי הישיבה בסוכה נפטר האדם מכל צער, דאגה ועגמת נפש המתרגשים לבוא במשך השנה. כשאדם מוסר את נפשו לשהות כל השבוע בסוכה, ומבין כי כל דקה מחוץ לסוכה היא הפסד רוחני שאין לו תמורה – מורים לו מן השמים 'הרי מים והרי מזון', כרמז להשפעות העליונות הנשפעות עליו.

אף הברכה והחן בתוך הבית – האהבה, השמחה והשלום בין האיש לאשתו, והיכולת של האשה להכיל ולהקשיב לדבריו – הכל תלוי ועומד בעומק התמידות והזהירות של האדם בקדושת הסוכה.[8]

 

הסוכה – שער העליה לתורה ולתפילה ותיקון פגם העינים

והנה הרה"ק רבי אברהם יששכר מרדומסק זצ"ל (נכדו של ה'תפארת שלמה'), בספרו הקדוש חסד לאברהם (עמוד 62) מביא יסוד עצום: חג הסוכות הוא השער העיקרי לעליית כל התורה והתפילות של כל השנה כולה!

משום כך נקרא שמו 'חג האסיף' – לפי שהוא אוסף ומרומם את כל הזכויות, המצוות וההשגות שהשיג האדם במשך השנה, ומעלה אותן לשרשן.

כמו כן, בספר הקדוש מגן דוד (מהדורא חדשה – עמוד שנ) להרה"ק רבי דוד מטולנא זצ"ל, מובא, כי על ידי מצות סוכה זוכה האדם לתקן את חטא אדם הראשון, וביחוד לתרץ ולתקן את פגם העינים. כל מה שאדם פגם חס ושלום בעיניו ובקדושת ראייתו במשך חייו – מסוגלת קדושת הסוכה וההסתופפות בצילא דמהימנותא למרק, לטהר ולתקן כליל, ולהשיבו לטהרתו הראשונה.

ולכאורה יש להתבונן, מהו הקשר הפנימי בין קדושת הסוכה לבין תיקון העינים?

אך הענין הוא, כי הנה השם 'סוכה' – הוא מלשון הסתכלות וראיה, כדאיתא בגמרא במסכת מגילה (יד.) על יסכה היא שרה אמנו: 'למה נקרא שמה 'יסכה'? שהכל סוכין ביופיה'.

וביאור הענין הוא, שכל החטאים והתאוות בעולם נמשכים ונולדים מתוך ראיה פגומה, כפי שמצינו בחטא אדם הראשון וחוה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו). הפגם החל בעינים, ומהמשכת הראיה הגיעה למקומות קשים ולחטא הנורא. טעותה של חוה עם הנחש יצרה פגם עמוק במערכת, אשר קשה מאוד לתקנו. והכל החל מתוך חוסר שמירת העינים.

יסוד זה מאיר באור יקרות את הגמרא במסכת סוכה (ב.): 'סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה'. והטעם, משום שעד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, משום ששולטת בה עין האדם, אך למעלה מעשרים אמה אין העין שולטת שם!

עומק הדבר הוא, שקדושת הסוכה חייבת להיות במקום שבו העין שולטת, לפי שכל כחה של מצות סוכה הוא לשבר את התאוות הבהמיות הנטועות בנפש, להכניע את הנפש הבהמית ולהגביר את אורה של הנפש האלקית. וכל זאת נעשה דוקא על ידי זיכוך ותיקון העין בתוך צילא דמהימנותא.

ומובא בספרי הקבלה והחסידות, שמי שזוכה לתקן את פגם העינים, זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת הבאה לידי ביטוי אף בשפע עושר ופרנסה, ואין 'עינא בישא' יכולה לשלוט בו כלל!

וכפי שמצינו אצל יוסף הצדיק, שנאמר בו: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (בראשית מט, כב), שלא שלטה בו עין הרע כלל. לפי שהיה קדוש ומזוקק מאוד, ושמר את עיניו מכל משמר – על כן לא היתה לכחות עין הרע שום אחיזה ושליטה בו, לפי שכל כולו היה קודש לה'.

בכל פעם שהאדם כובש את יצרו, עוצם את עיניו מראות ברע ומונע עצמו מהסתכלות המביאה לידי הרהור – זוכה הוא להשגה רוחנית עצומה. וכאשר הוא מתקן את פגם העינים דרך קדושת הסוכה, מקבל על כך שכר כפול ומכופל, וזוכה להבטחה של "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז, ד) – לראות מראות אלקים חיים ולזכות לרוח הקודש ולכל המעלות הרמות![9]

 

המורם מן האמור להלכה ולמעשה

• א. מטרת הסוכה לבנות 'ענני כבוד' אישיים ולשמור על העינים: להגין על החושים מפגעי הרחוב והבלי העולם. ודוקא בתוך הסוכה, שהיא 'צילא דמהימנותא' שומרים על טוהר העינים, ובכך מכניעים את התאוות הבהמיות ומגבירים את אורה של הנפש.
• ב. לנצל את מדרגת 'תשובה מאהבה' של ימי הסוכות, אשר ממנה שואבים את מימי התשובה של ראש השנה והופכים אותם לאור גדול ושמחה עצומה.
• ג. להרגיש בסוכה כבתוך הבית ממש – 'תשבו כעין תדורו': לאכול, לשתות, לישון ולשהות בסוכה ברוגע. קדושת הסוכה מגינה מכל נזק, מעניקה ישוב הדעת לכל השנה כולה, וסגולתה למשוך רפואה שלימה לרמ"ח אברים ולשס"ה גידים ולמנוע צער.
• ד. להשקיע בימי החג באשה ובילדים, לעצור את מרוץ השנה, לשבת בסוכה ולהקשיב בלב פתוח לאשה ולילדים. השהייה בסוכה משפיעה משמים עין טובה, שלום בית, ואת החכמה והדעת לחנך כל ילד לפי דרכו.
• ה. לכבד את האושפיזין בצדקה, להכין מקום מכובד וכסא נאה בסוכה לזכר שבעת הרועים הקדושים, ולתת צדקה בפועל מתוך סעודת החג – לארח עניים או לתמוך בהם בממון, שנחשב כמארח את האושפיזין ממש.
• ו. לחוות את מתיקות השכינה בסוכה, ולהתרומם מהבלי העולם, כדי להרגיש שכל ענייני הגשמיות הם רק כלי לצורך עבודת ה' ולא המטרה עצמה.

[1] היה זה באחד מימי חול המועד סוכות, בעת שמרן אבי מורי עטרת ראשנו, הגאון הקדוש רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, מסר את שיעורו הקבוע ברבים. בעיצומו של השיעור, נכנס אל בית המדרש הגאון הגדול, רבה של באר שבע, רבי יהודה דרעי זצ"ל. אבא קיבלו בהדרת כבוד עצומה וכיבדו לשאת דברים לפני הציבור.

עלה הגאון רבי יהודה לדוכן, פתח בפסוק הידוע מפרשת עקב ושיתף את הקהל בביאור מופלא:

'הגמרא במסכת ברכות (לג:) מביאה את הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶי"ךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ – כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'" (דברים י, יב). מקרא זה לכאורה תמוה: וכי מה כבר דורש הבורא מכל יהודי? בסך הכל יראת שמים!

שואלת על כך הגמרא בתמיהה רבתי: 'אטו יראה מילתא זוטרתא היא?!' – וכי יראת שמים היא דבר קטן עד כדי כך שהתורה מקדימה לה את המילה 'מָה'?! והרי שנינו משמו של רבי שמעון בר יוחאי שאין לו לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר אחד ויחיד – אוצר של יראת שמים!

מתרצת הגמרא תירוץ מפורסם: 'אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִלְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא' – כן, אצל משה רבינו יראת שמים היא אכן דבר קטן'.

הרים רבי יהודה את קולו והקשה:

'לכאורה, תירוץ הגמרא אינו מובן כלל! הרי משה רבינו אינו מדבר אל עצמו אלא עומד ופונה אל כלל ישראל, ואצל המון העם יראת שמים היא השגה עצומה ומשימת חיים – כיצד אם כן יכול משה לפנות אליהם בלשון שממעיטה בערך הדבר?!'

עצר הגאון לרגע, הביט בציבור והשיב בנועם:

'הסוד טמון בדיוק הלשון: 'לְגַבֵּי מֹשֶׁה'. הגמרא אינה מתכוונת רק למדרגתו האישית של משה, אלא למי שנמצא בקרבתו של משה!

כאשר יהודי זוכה להסתופף בצילו של משה רבינו, שוהה לידו, מתחמם לאורו ויונק מהנהגתו הטהורה – הצדיק מאציל עליו שפע קדושה ואור עליון בעוצמה כזו, עד שקנין יראת השמים נעשה עבורו דבר פשוט, קל וטבעי!'

פנה רבי יהודה אל אבא מורי זצוק"ל, וכשפניו קורנות מהתרגשות אמר בקול רוטט:

'ואת היסוד הזה, מורי ורבותי, אני רואה כאן במו עיניי מול הרב יורם! כל מי שמקורב אליו, כל מי שחוסה בצילו ונושם את תורתו, מרגיש מיד כיצד נזרקת בלבו יראת שמים פנימית, טהורה ועמוקה, עד שמתעורר בו פחד ומיאוס מעצם המחשבה לחטוא…'

וכדי להמחיש את דבריו, הוסיף הגאון וגולל שורה של סיפורים ועובדות מכלי ראשון, המעידים על אנשים פשוטים ורחוקים שהפכו ליראים ושלמים רק מכח הקרבה אל רבינו.

[2] אבא מארי בספרו אמרי נועם (מועדים, סוכות – מאמר ב) הביא כך: מספרים על הרה"ק ר' חיים מצאנז זיע"א, אשר עבודת הצדקה שלו היתה, כידוע, במדה שהפליאה את כל הרואים. בה בשעה שהנהגת ביתו היתה בצמצום ובדוחק רב, היה מפזר צדקה ביד רחבה ובלב שמח לכל העניים ומרי הנפש שהיו משחרים לפתחו למאות ולאלפים.

אך ביותר התעסק הצדיק במעשה הצדקה בערב חג הסוכות, כי לפי כתבי האר"י ז"ל צריכים ביום זה לתת צדקה ביותר. את כל הכסף המזומן שהיה ברשותו היה מחלק הכל לצדקה ממש עד הפרוטה האחרונה, ובנוסף לכך היה טורח להשיג עוד הלוואות, ולפעמים אף ממשכן את חפציו בעבור זאת, וכל מה שהיה יכול להשיג באיזה אופן שהוא – הכל היה מחלק לעניים.

פעם אחת, בערב חג סוכות, פנה אליו בנו ואמר לו: 'אבא! לא ראיתי בספרים הקדושים שיש מצוה לחלק צדקה גם לאחר שכבר כלתה פרוטה מן הכיס'. הקפיד עליו אביו הקדוש, ואמר: 'תמה אני איך יוכל בן להיות 'רוצח' כזה על אביו! הרי רואה אתה שאין באביך ריח של תורה ושמץ של יראת שמים, ויש לו נקודה טובה קטנה של צדקה, ואתה רוצה למנוע אותי גם מזה?!'

בליל התקדש החג, לאחר שהתיישב ר' חיים מצאנז זיע"א בסוכתו הקדושה, אמר בחדוה גדולה: 'העולם נוהגים לייפות ולנאות את סוכתם בכל מיני פאר והדר, ואנכי לא כן עמדי – הצדקה שאני עושה בערב החג היא נויה פארה והדרה של הסוכה שלי'.

אכן ישנו קשר מיוחד בין מצות הצדקה לבין מצות הסוכה, כי לשתי מצוות אלו כוונה אחת – 'להקים את סוכת דוד הנופלת'. והביאור בזה:

השכינה הקדושה נקראת 'סוכת דוד', ובזמן הגלות, כאשר השכינה הקדושה מושלכת בעוונותינו באשפתות וכבודה מושפל עד עפר, היא בבחינת: "סוכת דויד הנופלת" (עמוס ט, יא), ועבודתנו היא להרבות במעשים טובים ולהביא את הגאולה השלימה ולבנות את בית המקדש השלישי, ובזה להקים את השכינה מן העפר ולהושיבה על כסא המלוכה בהיכלה.

וישנו כח מיוחד במצות הצדקה לפעול זאת, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות, דרושי תפילת השחר – דרוש א) שלכן צריך לתת צדקה בעמידה דוקא, 'כי כיון שהטעם (בנתינת צדקה) הוא כדי לתת צדקה לעני שהיא השכינה והמלכות כנזכר, והנה המלכות נופלת לארץ בעוונותינו הרבים, ולכן צריך שיתננה מעומד ויכוין להקימה ולהעמידה מעומד'.

וכן במצות הסוכה ישנו כח מיוחד לפעול זאת, שהרי השכינה הקדושה היא בבחינת סוכה כנ"ל, וכאשר האדם בונה סוכה נאה ומהודרת, ויושב בתוכה מתוך שמחה ורצון טוב, בזה הוא מקים את אותה סוכה עליונה, השכינה הקדושה, מנפילתה.

ומכיון שלמצות הסוכה ולמצות הצדקה כוונה אחת – לאקמא שכינתא מעפרא – לכן ישנו ענין מיוחד להרבות בצדקה בחג סוכות דוקא עוד יותר מכל זמן אחר. ועל ידי הריבוי בנתינת צדקה בחג סוכות נזכה שתתקיים במהרה בימינו נבואת הנביא עמוס: "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת, וגדרתי את פרציהן, והריסותיו אקים, ובניתיה כימי עולם" (עמוס ט, יא).

[3] כתב אבא מארי בספרו אמרי נועם (ויגש – מאמר ד), בזה"ל:

כאשר בישרו ליעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, וגם הראו לו את העגלות אשר שלח יוסף כדי לשאת אותו ואת בני ביתו אליו למצרים, מיד: "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה, כז).

על דרך הפשט, כוונת הפסוק היא שכאשר שמע יעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, מיד חזרה לו החיות שעד כה היתה חסרה לו מרוב צערו על אבדן בנו אהובו, ועל דרך שפירש החזקוני שם: 'ותחי רוח יעקב' – חזר לבו לבריאות.

אולם רש"י (שם) מפרש: 'ותחי רוח יעקב' – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. וכן מתרגם אונקלוס (שם): 'ושרת רוח נבואה לוות יעקב אבוהון', כלומר 'רוח' האמורה כאן היינו רוח הנבואה שחזרה אז לשרות על יעקב אבינו . וכן מפורש בדברי חז"ל (אבות דרבי נתן פ"ל מ"ד): ויש אומרים רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה, שנאמר: 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

ובתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק מוסיף: 'ושרת רוח נבואה דאיסתלקת מיניה בעידן דזבינו ית יוסף, ותבת עלוי יעקב אבוהון'. כלומר, מעת מכירתו של יוסף הסתלקה מיעקב אבינו רוח הנבואה, וכעת, לאחר שנתבשר כי יוסף עודנו חי, חזרה רוח הנבואה לשרות עליו.

והטעם לכך שמעת מכירתו של יוסף הסתלקה מיעקב אבינו רוח הנבואה, ורק לאחר שנתבשר כי עודנו חי חזרה לשרות עליו, מבואר בזוהר הקדוש (וישב דף קפ ע"ב), וזו לשון קדשו: הא חמינן דשכינתא לא שריא באתר עציבו אלא באתר דאית ביה חדוה. אי חדוה לית ביה לא שריא שכינתא בההוא אתר, כמה דאת אמר: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים־ב ג, טו), דהא שכינתא ודאי לא שריא באתר עציבו. מנלן? מיעקב, דבגין דהוה עציב עליה דיוסף אסתלקת שכינתא מיניה, כיון דאתא ליה חדוה דבשורה דיוסף, מיד: 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

ביאור דבריו הקדושים, על הקב"ה נאמר: "עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים־א טז, כז), ומשמע מכך שבצד הקדושה תמיד ישנה שמחה. לכן השכינה הקדושה שורה על האדם אך ורק בזמן שהוא שרוי בשמחה, כמאמר חז"ל (שבת ל:): שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.

וכן מובא בתלמוד ירושלמי (סוכה פ"ה ה"א והובא בתוספות סוכה נ: – ד"ה חד תני שואבה) שיונה בן אמיתי בתחילת דרכו לא היה נביא, אלא שדרכו היתה לעלות בחג סוכות לבית המקדש ולשמוח שם שמחה גדולה בשמחת בית השואבה, ובזכות אותה שמחה שרתה עליו רוח הקודש ונעשה נביא, 'ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח'.

וזהו שאומר הזוהר הקדוש שהשכינה אינה שורה במקום שיש בו עצב אלא במקום שיש שמחה וחדוה. לכן מעת שנמכר יוסף פסקה רוח הנבואה לשרות על יעקב אבינו, כיון שמאותו זמן ואילך היה יעקב אבינו שרוי בעצבות גדולה מאוד, והשכינה הקדושה, ועמה אף רוח הנבואה, אינן שורות על אדם עצוב.

אך ברגע שנתבשר יעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, חזרה לו בבת אחת כל השמחה והחדוה שהיו לו בעבר לפני שנמכר יוסף, על כן תיכף ומיד חזרה רוח הנבואה לשרות עליו, כמו שנאמר: 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

מכל האמור נוכל ללמוד, שכל מי שרוצה לזכות שהשכינה תשרה בביתו, עליו לדאוג לכך שתמיד תהיה בביתו אוירה של שמחה, ולא עצבות וכעס וכל הדומה להן.

וכאשר השכינה שורה בבית, ממילא הבית מתמלא ברכה, וכן מיתוסף השלום בין בני הבית. כשהקב"ה רואה אדם עצוב וכעסן, מיד הוא אומר לו: 'אינך יכול להשאר אתי. חפש לך אלוה אחר שיוכל לסבול אותך, אני אלו"ה שלא יכול לסבול עצבות, כעס, לחץ וכו' וכו' – אני אוהב לשרות אך ורק על אנשים שמחים, סבלנים ורגועים'.

כשהשכינה רוצה למצוא מקום לשרות בו, היא מחפשת את המקום השמח ביותר. לדוגמא: בעיר אחת ישנם מאה בתי כנסיות. השכינה עוברת מאחד לאחד ובודקת באיזה מהם יש הכי הרבה שמחה, אנשים מחייכים, מתפללים וגבאים סבלנים וכו' – ושם היא קובעת את דירתה. לכן כשאתה מחפש היכן להתפלל, תמיד תלך למקום שיש בו אוירה טובה ושמחה, כי רק שם הקב"ה משרה את שכינתו. פשוט יש לה' יתברך סבל נורא וצער גדול מאנשים עצובים, ולכן הוא לא מוכן לשהות במחיצתם אפילו רגע אחד.

[4] מעשה שהיה בלבוב, אצל רבי יעקב משולם אורנשטיין, מחבר הספר ישועות יעקב (מגדולי פוסקי גליציה במאה ה-19).

רבי יעקב משולם היה ידוע בחיבתו העזה למצות סוכה והקפיד לבנות אותה ולהדרה בעצמו. שנה אחת, ערב חג הסוכות, עמל הרב שעות ארוכות תחת השמש הקופחת כדי להעמיד את דפנות הסוכה ולהניח את הסכך כהלכתו. הוא סירב לכל עזרה, ניגב את הזיעה ממצחו בסיפוק רב, ורק כשהסוכה עמדה מושלמת, נכנס לביתו לנוח קלות.

באותה שעה עבר ברחוב עני מרוד ורעב ללחם. כשהבחין בסוכה החדשה והמרווחת, אמר לעצמו: 'איזה בית אבות נפלא בנו כאן עבורי!' הוא נכנס פנימה, פרשׂ את סמרטוטיו על הספסל, ונרדם בשינה עמוקה ונחירות מקפיאות דם.

 

כשחזר הרב לסוכה עם שמחת החג בעיניו כדי לתלות בה נוי סוכה, גילה את האורח הבלתי קרוא שתפס את כל המקום. משמשו של הרב נחרד: רבי! זה בלתי נסבל! הוא מלכלך את הסוכה המהודרת! אגרש אותו מיד כדי שתספיק להתכונן לחג.

אולם ה'ישועות יעקב' עצר בעדו בחיוך ואמר:

מה פתאום? עד עכשיו עסקתי במצות סוכה – שהיא מצוה חביבה, אך היא עדיין בגדר הכשר מצוה. עכשיו, בזכות היהודי הזה, נזדמנה לי מצות הכנסת אורחים בגופה! אם אגרש אותו כדי שהסוכה תהיה 'נקיה', אהיה כמי שמשליך את המצוה עצמה לפח רק כדי לשמור על האריזה שלה יפה.

הרב הורה למשמש להניח לאיש לישון, דאג להניח לידו צלחת אוכל חם לכשיפתח את עיניו, וישב מחוץ לסוכה להמשיך בלימודו עד שהאורח התעורר מיוזמתו. הוא סיים ואמר: 'אנשים משלמים הון תועפות על דופן עקומה וסכך כשר, אבל שוכחים שעיקר ההידור בסוכה הוא הלב שנכנס אליה'.

ונספר מעשה נוסף:

מעשה שהיה אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, 'סניגורן של ישראל', שהיה ידוע בחיפושו הנלהב אחר כל דרך להדר במצוות.

ערב חג הסוכות הגיע, ורבי לוי יצחק ביקש לקיים את מצות הסוכה בהידור המירבי. הוא שלח את חסידיו לרכוש את הסכך היפה והכשר ביותר בעיר, אך כשהגיעו לשוק גילו צרה: סוחר עצים מקומי הבין את הביקוש, קנה את כל ענפי הסכך בעיר, והעלה את המחיר לסכום עתק. החסידים, שכאבו את הניצול, חזרו לרב בידים ריקות וסיפרו לו על תאות הבצע של הסוחר.

רבי לוי יצחק לא כעס. הוא יצא בעצמו אל השוק, ניגש לסוחר העצים, ואמר לו בחיוך רחב: דע לך, חביבי, שגרמת לי קורת רוח מרובה! שבזכותך אקיים השנה את מצות הסוכה בהידור שלא זכיתי לו מעולם.

הסוחר תמה ושאל: 'כיצד? הרי המחיר יקר מאוד, וכמעט ולא נשאר לך כסף לקנות ממני סכך!'

ענה לו הרב: 'בכל שנה אני קונה סכך בכמה פרוטות, והמצוה עולה לי במאמץ קל. אבל השנה, כדי לסכך את הסוכה שלי, אצטרך לוותר על מעט הפת שאני אוכל, לוותר על נוחותי, ולשלם מכל הלב את המחיר שדרשת. התורה אמרה: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב) – התנאה לפניו במצוות. איזה הידור גדול יותר יש מאשר להראות להקב"ה עד כמה המצוה יקרה בעינינו, שגם כשזה עולה בדמים מרובים – אנחנו עושים זאת בשמחה?'

הסוחר, ששמע את דברי הרב ונפגע מעומק מוסר השכל המלא אהבה ולא כעס, פרץ בבכי, חילק את הסכך בחינם לכל עניי העיר, וביקש מהרב רק ברכה שיזכה גם הוא להדר במצוות מתוך הלב.

[5] כתב הגאון הקדוש ר' אליעזר פאפו זיע"א בספרו פלא יועץ (אות ס – ערך 'סוכה') שיטול בערב החג סכום כסף הגון ויחלק אותו לשבעה חלקים, ועל כל חלק יאמר בפיו בפירוש: 'זה אני נותן בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא, וזה אני נותן בשביל חלק יצחק אושפיזא קדישא' וכן לכל שאר האושפיזין, וימסור את הכל לצדקה כבר בערב החג.

[6] מעשה שהיה בצנעא שבתימן, אצל חכם מארי יחיא צאלח (המהרי"ץ), מגאוני תימן במאה ה-18, שהיה ידוע בפקחותו, בענוותנותו ובאהבתו הגדולה למצוות.

בתימן, כידוע, חומרי הבניה לסוכה היו נדירים יחסית, ובמיוחד ענפים מתאימים לסכך. בשנה אחת, עקב בצורת קשה, היו הסכך והענפים יקרים ונדירים מאוד. אחד מעשירי הקהילה, שהיה אדם מבוסס אך לא נודע ברוחב לבו, החליט שהשנה הוא בונה את הסוכה המפוארת והמהודרת ביותר בעיר, כדי שכולם יראו וידברו על הידור המצוה שלו.

הוא קנה בממון רב ענפי הדס וערבה עניים בריחם וצפופים בעלעלים, בנה סוכה מרווחת, עיצב אותה בבדים יקרים, והציב בפתחה שוטר פרטי מחשש שמישהו יגע לו בסכך המהודר או יקלקל את ה'שלימות'.

ביום הראשון של החג, לאחר התפילה, צעד המהרי"ץ ברחובות צנעא לעבר סוכתו הצנועה. בדרכו עבר ליד סוכתו של אותו עשיר. העשיר, שחיכה להזדמנות להתפאר, יצא במהירות אל הרחוב, קד קידה עמוקה ואמר: 'מורי! בוא ותראה איזה הידור מצוה עשיתי! הסוכה שלי היא היפה ביותר בכל תימן, כשרה למהדרין מן המהדרין, והשקעתי בה זהב רב!'

נכנס המהרי"ץ לסוכה, הציץ בסכך הצפוף והעשיר, התבונן בבדים היקרים, ואז הביט בשוטר שעמד בפתח ובשולחן העמוס כל טוב שיועד רק לבני הבית.

חייך המהרי"ץ ואמר לו: 'חכם ונבון אתה, ויפה עשית שהדרת במצות סוכה. אך תגלה לי רז אחד: היכן בדיוק נכנסים כאן ה'אושפיזין' (האורחים)?'

התבלבל העשיר ואמר: 'מורי, הסוכה צרה מהכיל אורחים רבים, והסכך כל כך יקר ועדין… אני מפחד שיקלקלו לי את ההידור!'

ענה לו המהרי"ץ בבדיחות הדעת ובחיוך חם: 'אם כך, חביבי, יש לך סוכה כשרה, אבל חסר בה ה'צל'. שהרי אמרו חכמינו שצילתה של הסוכה צריך להיות מרובה מחמתה, ואצלך – חמתך וקפדנותך על הסוכה מרובות מן הצל והכנסת האורחים שבה! דע לך, שהצל האמיתי של הסוכה אינו מגיע מהענפים היקרים שעל הגג, אלא מהצל שהיא פורשׂת על העניים והנזקקים'.

העשיר הבין מיד את הרמז, התבייש קלות, ובו ביום פיטר את השוטר בפתח והזמין את עניי השכונה לסעוד על שולחנו בכל ימי החג.

[7] מעשה שהיה בירושלים אצל מרן רבי איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת עץ חיים ומגדולי מנהיגי עולם הישיבות הליטאי (מחבר הספר אבן האזל).

רבי איסר זלמן היה ידוע בדקדוק הלכתי מפליא, אך בו זמנית נהג בלי גינונים מופרזים, בפקחות חדה וביראת שמים צלולה כבדולח.

שנה אחת, ערב חג הסוכות, עמל הרב יחד עם משמשו הצעיר ובחורי הישיבה על בניית הסוכה. הרב התעקש למדוד בעצמו את הגבהים, לבדוק את כשרות הדפנות ולראות שהסכך הונח בדיוק לפי כל השיטות.

תוך כדי העבודה, הגיע לביקור אברך תלמיד חכם מהשכונה. האברך, שרצה להראות את בקיאותו העמוקה והקפדתו היתירה בהלכה, החל לבחון את הסוכה של ראש הישיבה בעין חדה.

הוא נעמד ליד הדופן, סגר עין אחת, ואמר בדאגה: 'רבינו! נראה לי שהדופן הזו נוטה קצת על צידה, ויש כאן חשש 'דופן עקומה' לפי שיטת הרא"ש!'

הרב בדק, חייך, והסביר לו בנחת מדוע השיעור מדוייק ואין בכך כל חשש.

האברך לא ויתר. הוא הסתכל למעלה אל הסכך, התקרב לזוית ואמר: 'ומחילה מרבינו, אבל כאן בצד, נראה שיש מעט יותר מדאי ריוח בין קנה לקנה, ואולי הסכך פסול מחמת 'אויר' לפי החזון איש!'

הרב שוב הסתכל, מדד באצבעותיו, והראה לו בנחת שהריוח קטן בהרבה משיעור החשש.

האברך המשיך לחפש ספיקות וחששות נוספים בכל פינה בסוכה, כשהוא מציג כל חומרא ושיטה נידחת.

לבסוף, פנה אליו רבי איסר זלמן בחיוך מפוקח ועינים מאירות, ואמר לו:

'אשריך שאתה מחפש כל כך הרבה 'חומראס' (חומרות) בהלכות סוכה! אבל תדע לך, יש חומרא אחת חמורה בהרבה מכל מה שמנית עכשיו'.

האברך נדרך כולו, הוציא פנקס ועפרון ושאל בחרדת קודש: 'איזו חומרא, רבי? איזו שיטה נעלמה ממני?!'

ענה לו רבי איסר זלמן בנחת:

'יש חומרא גדולה בשולחן ערוך, שלא להפוך את המצוה לטורח ואת הסוכה למקום של עצבות ודאגות. התורה אמרה: 'ושמחת בחגך'. קיימת ספק ספיקא של דופן עקומה? מצויין. אבל אם מרוב דקדוקים וחששות תגיע לחג כשאתה מודאג כשאינך רגוע וחסר שמחה – נמצא שפסלת את המצוה מתוכה!

הסוכה צריכה להיות מהודרת בהלכה, אבל הלב שנכנס אליה צריך להיות מהודר בשמחה וברוגע'.

האברך חייך בבושה, סגר את הפנקס, וישב יחד עם ראש הישיבה והבחורים לשתות כוס תה חם בסוכה הכשרה.

[8] סח אבא מארי זיע"א בסיפור מעניין (הובא בספרו בשיר ירום – שיר השירים ב, ו), יהודי אחד ניגש אלי ערב חג הסוכות כששאלה בפיו:

'יש לי בבית שתי טלויזיות – אחת גדולה ואחת קטנה. את הגדולה אני מבין שאין זה ראוי להכניס לסוכה, בכל זאת, מדובר במכשיר גס ובולט מדאי. אך שאלתי היא לגבי הקטנה: האם אותה מותר וראוי שאכניס? כך אוכל לקיים 'תשבו כעין תדורו', לשבת בסוכה בשמחה ובנחת, ולא איאלץ לצאת ממנה בכל פעם שארצה לצפות…'

 

הבטתי בו והשבתי בפשטות: 'האושפיזין הקדושים אינם מסתכלים בטלויזיה'.

 

האיש נפגע מעט מתשובתי הנחרצת, אך הדברים נגעו בנקודה עמוקה.

 

לקח המוסר כאן ברור: פעמים רבות אנו מבקשים 'להכשיר' את הרגלי החול שלנו בתוך מרחבי הקודש, ומחפשים פשרות בדמות 'טלויזיה קטנה' – מתוך אשליה שהגודל הוא שקובע את המהות. אולם קדושת הסוכה אינה נמדדת בסנטימטרים של המכשיר, אלא בנוכחות וברוח שאנו מכניסים תחת צילה. הסוכה מזמינה אותנו לעזוב לרגע את הסחות הדעת, ולהתחבר לאור פנימי, אמיתי וטהור.

[9] מספרים (יינה של תורה, חג הסוכות – עמוד כט) על הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, המכונה בפי כל: 'סניגורם של ישראל', שדרכו היתה בכל שנה ושנה בחג סוכות לבנות סוכה גדולה עד מאוד, ולקבל בסוכתו את כל העניים והגלמודים, קשי יום ומוכי גורל, וכל בעלי המומים והבעיות הנפשיות למיניהם שאיש לא רצה לקבל אותם.

פעם שאלוהו תלמידיו של ר' לוי יצחק על שום מה נוהג הוא כך? והסביר להם ר' לוי יצחק, שלעתיד לבוא יעשה הקב"ה סוכה גדולה מעורו של לויתן (בבא בתרא עה.), וכל הצדיקים יגיעו לסוכה הקדושה הזאת ויזכו להיכנס אליה בזכות תורתם וקדושתם ומעשיהם הטובים. אך כשאני, לוי יצחק, אגיע לפתח הסוכה, בוודאי שהקב"ה לא יסכים לי להיכנס מפני מומי נפשי ורוע מעשי, אך אז אומר לפניו: 'רבונו של עולם! זכור נא ברחמיך שגם אני נהגתי להכניס לסוכתי את כל בעלי המומים למיניהם, ומדה כנגד מדה, אף אתה תקבל בעל מום שכמוני בצל סוכתך הקדושה', ובזכות הנהגה זו יסכים הקב"ה להכניסני לסוכה שלו.