מדוע הם לא מרגישים?!
יוחנן ישב ליד השולחן בביתו ולמד את דברי השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תריט – סעיף א): ליל יום הכיפורים, נוהגים שאומר שליח ציבור: 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים'.
והמשיך וקרא את דברי המשנה ברורה (שם ס"ק א) שביאר שיש שתי הגדרות ל'עבריין':
א. אדם שבית דין נידו אותו (פרטי הדינים בזה מובאים בשולחן ערוך, יורה דעה – סימן שלד).
ב. אדם שעבר עבירה להכעיס אפילו בדבר אחד, או שהוא מומר לעבודה זרה, או לחלל שבת בפרהסיא.
והנה, דינו של עבריין שאינו מצטרף למנין עשרה, אך בכל נדרי אנו מתירין להתפלל עם העבריינים, דכל תענית ציבור שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה שריחהּ רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטורת…
עיניו של יוחנן המשיכו להביט על הנכתב, אך מחשבותיו נשאו אותו למקומות אחרים, אני לא מבין, איך יהודי מגיע למצב כזה, להיות 'עבריין'? –
הרי הקב"ה, בורא כל העולמים, בורא כל הטעמים, הריחות והצלילים, העיד שהדבר הטוב ביותר, המתוק והערב, הוא התורה ומצוותיה![1] ואם כן, כיצד יתכן שיהודי יעזוב את התורה ומצוותיה ויסחף למחוזי העבריינות?!
ויותר מזה:
יהודי באופן הכי טבעי והכי פשוט שייך לעבודת ה'. כשמבקשים מהיהודי להתחזק בעבודה, אין אנו דורשים ממנו לייצר מציאות חדשה, אלא רק לגלות את המציאות האמיתית שלו!
וכמו שביאר הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (כתם אופיר – על מגילת אסתר) את הפסוק: "גִּנְזֵי הַמֶּֽלֶךְ – בַּיְּהוּדִֽיים" (אסתר ד, ז): דהנה המילה 'יהודיים' כתובה עִם שלש יודי"ם, וצריך להבין מדוע נכתבה יו"ד מיותרת?
אלא שהאות יו"ד המיותרת מרמזת על אור עליון המאיר מסוף העולם ועד סופו. והאור הזה הוא נקרא 'גנזי המלך'.
והקב"ה לקח את האור הזה, את 'גנזי המלך', והחביאו בתוך הלב של היהודים ('גנזי המלך – בַּיְּהוּדִֽיים').
נקודת היו"ד הזו הנמצאת בתוך כל לב ישראל, היא עצם אלהו"ת – אור אין סוף – אשר איננו משתנה לעולם.
וכאשר יהודי זוכה ונקודה זו מתגלה בתוכו, אזי, נקודה זו דופקת בו (סוד 'הדופק') בחיוּת אור אין סוף, ומאירה בלב ובמוח, בדביקה וחשיקה וחפיצה, ונובע תמיד אור ותשוקה והתלהבות לא"ל עליון ולתורתו ומצוותיו, ועל ידה בוער כאש לאהבת ה' יתברך, לאור אין סוף ברוך הוא.
ובכחה עושה כל מעשיו באור ושמחה ומקיים מצוות בלב טוב ושמח, ומתגלה לו אור וחיוּת אלקות, אור נפלא, זיו השכינה נועם ה'.
ומתבטלים ממנו כל הרע, וכל המדות הרעות, עד שלא מרגיש מגודל האור בשום יסורים, ובשום חלישות דעת, ובשום יסורים שבעולם, כי אור הזה ממית ומבריח ומשבית כל הרע.
ועל קדושת נקודת היהדות מוכן כל יהודי ליהרג ולהיצלב ולהישרף על קדושת שמו הגדול…
וממשיך האדמו"ר מקאמרנא (היכל הברכה – דברים כח, כט) וכותב: והבטיחנו הבורא שאם נלך בדרכיו הוא יגלה לנו את הנקודה הזו! וההבטחה הזו נכתבה בפסוק: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּֽהֳרַיִם כַּֽאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּֽאֲפֵלָה" (דברים כח, כט) –
'והיית' – כאן נאמר ברכה גדולה 'והיית' שיהיה לך הויה חדשה, אשר תמשש באור עליון הנקרא 'צהרים', אור צח אור מתוק זיו השכינה, תרגיש ממשות תענוג ואור בתורה ומצוות, שובע ממש כאשר יתפעל וימשש הָעִוֵּר התאוה ההולך אחר תאות לבו בתאוות עולם הזה והוא מרגיש ממשות תענוג בתענוגי עולם הזה, כך תהיה אתה מרגיש ומתפעל ושבע מתענוגי התורה והמצוות כאשר ימשש הָעִוֵּר באפלה של חשכות תענוגי העולם הזה…[2]
'ואם כך' – חזרו מחשבותיו של יוחנן והתסדרו חזרה – 'כיצד יתכן שיהודי יעזוב את התורה ומצוותיה?!'
ולפני שנשיב על שאלתו נקדים…
אימתי נידונים בני האדם?
בלי ספק שאחת הגמרות המפורסמות ביותר, היא הגמרא הבאה (ראש השנה טז:)
'אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים.
'צדיקים גמורין' – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים.
'רשעים גמורין' – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה.
'בינוניים' – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה'.
והנה על דברי הגמרא הללו ישנן שתי קושיות:
קושיא ראשונה: הקשה הר"ן (ג: בדפי הרי"ף – ד"ה צדיקים גמורים), וז"ל: קשיא טובא, דהא כמה צדיקים שזכויותיהן מרובין מעוונותיהן נכתבים למיתה, וכמה רשעים שעוונותיהן מרובין מזכויותיהן נכתבין לחיים (ואם כן, איך הגמרא אומרת שצדיקים גמורים (והיינו שזכויותיהן מרובין מעוונותיהן[3]) נכתבין לאלתר לחיים)?
קושיא שניה: רבי יוחנן (בעל המימרא הזו) היה אמורא, ואם כן, קשה על דבריו מהברייתא (ראש השנה טז.) האומרת: 'הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים' (כך סוברים רבי מאיר ורבי יהודה).
עוד אומרת הגמרא (שם): 'אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכיפורים, נידון לשעבר. לאחר יום הכיפורים, נידון להבא' – פירוש: הנזק שקורה לאדם בעשרת ימי תשובה, נגזר עליו בראש השנה של השנה הקודמת!
ואם כך, מוכח שכל בני האדם נחתמים ביום הכיפורים (ולא כדברי רבי יוחנן!)…
והקושיות הללו קשות ועומדות…
שתי מערכות מקבילות
כאמור, המפרשים התקשו בקושיות הללו. ומצאנו לתוספות (ראש השנה טז: ד"ה ונחתמין לאלתר לחיים) שביאר כך:
אין מחלוקת בין דברי התנאים (וסתמא דגמרא) לדברי רבי יוחנן, אלא כל אחד דיבר במערכה אחרת.
הגמרא שאומרת ש'הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים' – מדברת על העולם הזה. כל מה שיעבור על האדם בעולם הזה בשנה הקרובה, נידון בראש השנה ונחתם ביום כיפורים.
ובזה (בדיני העולם הזה) הכל שוים: צדיקים, בינוניים, ורשעים.
אך דברי רבי יוחנן ש'שלשה ספרים נפתחין בראש השנה' – הם לגבי הדין של חיי העולם הבא.[4]
וממילא מתורצת גם השאלה הראשונה, והרי אנו רואים צדיקים שנכתבים למיתה. כי באמת דברי רבי יוחנן הם לגבי הדין של חיי העולם הבא (מה שאין כן בדיני העולם הזה, יכולים גם הצדיקים לצאת חייבים בדינם, מכל מיני סיבות ושיקולים).
והנה, הביאור של התוספות הוא פלא פלאים: מה שייך לדון את האדם בראש השנה על חיי העולם הבא? והרי דינו של אדם לענין העולם הבא הוא לאחר מיתה?
חוץ מהקושי הזה, ישנן עוד שתי קושיות בדברי רבי יוחנן עצמו:
א. כיצד רבי יוחנן אומר שישנם שלשה ספרים, בעוד שישנה משנה מפורשת (אבות פ"ב מ"א) האומרת: 'וכל מעשיך בספר נכתבין'?[5] ומשמע שיש רק ספר אחד!
ב. כשמתבוננים בדברי הגמרא: 'שלשה ספרים נפתחין בראש השנה', מתעוררת השאלה הפשוטה: בראש השנה 'נפתחין' הספרים וקוראים את מה שכתוב בתוכם. אך מתי הספיקו הדברים להיכתב בתוכם? מתי האנשים הספיקו לקבל את ההגדרה: צדיקים, בינוניים, ורשעים?…
ולפני שנשיב נקדים…
אך לפני כן הארה: השיחה מבוססת על דבריו של המקובל האלקי רבי מנחם עזריה מפאנו זיע"א (עשרה מאמרות – מאמר חיקור דין, חלק ב פרקים ה ו-יב). ולא נציין זאת שוב…
שלשה ספרים נפתחו
כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, בראו בששה ימים על ידי אמירת עשרה מאמרות. ביום הראשון אמר שני מאמרות: "בראשית" (בראשית א, א), "ויאמר אלהי"ם יהי אור" (שם פסוק ג), וברא בו עשרה דברים (חגיגה יב.) ואלו הם: שמים וארץ, תוהו ובוהו, אור וחושך, רוח ומים, מדת היום ומדת הלילה.
ביום השני אמר: "יהי רקיע" (שם פסוק ו), ובו הבדיל בין השמים לארץ וגם ברא בו את המלאכים.
כך גם בשאר הימים של הבריאה, על ידי אמירת המאמרות ברא את כל המציאות שאנו מכירים צמחים חיות וכל שאר בעלי החיים. וביום הששי לבריאה ברא גם את האדם.[6]
אחר שברא את האדם, לקחו והכניסו לגן עדן, העמיד אותו במרכז וציוה אותו כך: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִי"ם עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּֽעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז-יז).
והנה גילו לנו חז"ל הקדושים, שהיום הראשון לבריאה היה בכ"ה אלול, והיום הששי, יום בריאת האדם, היה ב-א' תשרי (והוא התאריך של ראש השנה).
ובאותו יום גילה הקב"ה לאדם את מה שנדרש ממנו. וכך גילה לו: דע לך שהיום הזה (יום ראש השנה) נפתחים שלשה ספרים, והם: ספרן של צדיקים, ספרן של רשעים, וספרן של בינוניים. ואתה, לפי מעשיך, תחליט היכן להיכתב.
'מכל עץ הגן אכול תאכל' – זו מצות עשה. ואם תקיים אותה, תחשב לך האכילה הזו כאכילת קדשים וכהנחת תפילין.[7]
ועל ידי קיום המצוה הזו, תכתב בספרן של צדיקים.
'ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו' – זו מצות לא תעשה. והעבודה שלך היא לא לחטוא.
ועל ידי השמירה הזו, תכתב בספרן של בינוניים.
'כי ביום אֲכָלְךָ ממנו מות תמות' – זה העונש. כתוצאה מהאכילה האסורה תכתב בספרן של רשעים…
הקב"ה גמר לצוות את האדם. והאדם החל להסתובב בגן עדן, עובד את עבודתו הקדושה והטהורה. אך כנגד הצליח הנחש הקדמוני לעורר בלבו את רגש הסקרנות!
רגש זה, רגש הסקרנות, הפיל אותו בסופו של דבר לתהומות,[8] אדם הראשון אכל מעץ הדעת, ולמרות שנשאר בחיים, בו ביום נתמעטה קומתו והוא גורש מגן עדן…
דינו של אדם הראשון הסתיים, פאתי השמש החלו לשקוע. יום השביעי עוד מעט יפרוש את כנפיו. והקב"ה סקר את כל אשר עשה בסקירה אחת. וכמו שנאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִי"ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶֽרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (שם א, לא).
ומאז אותו מהלך חוזר בכל ראש השנה, וכמו שנכתב במשנה…
אלה תולדות אדם
אמרו במשנה (ראש השנה פ"א מ"ב): בארבעה פרקים העולם נידון… בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: "הַיֹּצֵר יַֽחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל־כָּל־מַֽעֲשֵׂיהֶם" (תהלים לג, טו)…
ופירש רבי עובדיה מברטנורא זיע"א: 'כבני מרון' – כבני אמריא, ככבשים הללו שמוציאין אותן בפתח קטן זה אחר זה לעשרן, ואין שנים יכולים לצאת כאחד.
בראש השנה, הקב"ה הוא רועה (הרועה את צאנו), והוא דן את כל בריותיו – ועל יום ראש השנה התנבא ישעיה ואמר: "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל" (ישעיה מ, יא).
'כרועה עדרו ירעה' – ביום ראש השנה.
'בזרועו יקבץ טלאים' – זו מדת הדין לרשעים שהם חזקים באברי גופם.
'ובחיקו ישא' – זה החסד לצדיקים מנין תבירין (כלים שבורים) דקודשא בריך הוא.
'עלות ינהל' – ברחמים לבינוניים.
והקב"ה סוקר את כולם בסקירה אחת, וכמו שהיה ביום הששי של הבריאה, שאז נאמר: 'היוצר יחד לבם' – אדם הראשון כלל בתוכו את כל הנשמות, וממילא היו כולם יחד בתוך גוף אחד (גופו של אדם הראשון).
כך גם היום 'המבין אל כל מעשיהם', בפעם אחת.
וכמו שאז נפתחו שלשה ספרים, כך גם היום, בראש השנה נפתחים שלשה ספרים. וכבר כתבנו שהגמרא דייקה ואמרה 'נפתחים' (ולא 'נכתבים'), ומשמע שלפני ראש השנה נכתבו הדברים.
והביאור בזה…
ספר אחד המתחלק לשלשה
ביום הששי של הבריאה גורש האדם מגן עדן לעולם הזה. אך למרות זאת, הוא לא גורש לגמרי, והקב"ה שלשל חלק מאויר גן עדן לעולם הזה.
אך, אם היה רק אויר גן עדן, לא היתה לאדם בחירה, ולכן הוא שלשל גם חלק מהאויר של הגיהנם לעולם הזה.
ומעתה שני סוגי האויר הללו מקיפים את האדם. והוא הנקרא בלשון הקדמונים 'אויר ספיריי'.
וה'אויר הספיריי', הוא הספר שבו נכתבים מעשי האדם. ועליו כוונו חז"ל באומרם (אבות פ"ב מ"א): 'וכל מעשיך בספר נכתבין'.[9]
כל פעולה שעושה האדם נחקק באויר הספיריי, והקב"ה מברר את המעשים, המעשים הטובים נחקקים באויר גן עדן, והמעשים הרעים נחקקים באויר הגיהנם.
ובכל ראש שנה, הקב"ה מחזיר בחזרה את האויר למקומו. את האויר של גן עדן מכניס חזרה לגן עדן, ואת האויר של גיהנם מחזיר חזרה לגיהנם (ובראש השנה משתלשל אויר חדש לעולם הזה).
וזה פירוש דברי הגמרא: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים.
'צדיקים גמורין' – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים.
'רשעים גמורין' – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה.
'בינוניים' – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה'.
מי שבמהלך השנה הצליח להיות צדיק, והיינו שרובו זכויות, הנה בראש השנה נפתח הספר שלו שנחקק רובו על אויר גן עדן. ומכיון שהוא צדיק, הקב"ה פותח שערי גן עדן, ומכניס את ספרו לתוכו.
וזה שאמרו: 'נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים'. כי היא כתיבה חדשה לגבי האויר הפנימי וחתימה לגבי האויר הנכנס.
ממשיך הרמ"ע מפאנו וכותב: 'ואפילו יחמיץ האדם אחר כך, אינם אובדים לעולם'![10]
וכן מי שבמהלך השנה חטא, ורובו עוונות, הנה בראש השנה נפתח הספר שלו שנחקק רובו על אויר הגיהנם. ומכיון שהוא רשע, הקב"ה פותח שערי גיהנם, ומכניס את ספרו לתוכו.
ומי שבמהלך השנה היה חציו זכויות וחציו עבירות, הם נשארים תלויים ועומדים באויר המתלבש בעולם הזה עד יום הכיפורים. עד שיתברר לאיזה אויר הם שייכים…
ונסכם: לכל אדם ישנו ספר אחד שבו הוא כותב את מעשיו, והספר הזה הוא האויר הספיריי. אך הקב"ה הוא המחלק את הנכתב בספר לשלשה, והם באים לידי ביטוי בראש השנה…
ומה שכתבנו הוא הביאור בדברי התוספות שהבאנו לעיל:[11] שדברי רבי יוחנן ש'שלשה ספרים נפתחין בראש השנה' – הם לגבי הדין של חיי העולם הבא.
אך עדיין דבריהם צריכים ביאור…
דין ראש השנה קובע את המדרגה הרוחנית
ומצאנו להגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ב – עמוד 63) שכתב כך:
'שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, וכולם לענין הרוחניות וסייעתא דשמיא בשבילה (דברי הגרי"ס זצ"ל). וכן מפורש בתוספות שם (ראש השנה טז: ד"ה ונחתמין) שגדר דין דראש השנה הוא לענין העולם הבא. וכוונתם לענין המדרגה הרוחנית שהיא תוכן העולם הבא שלו'… (עכ"ל המכתב מאליהו).
הדין בראש השנה הוא לא נוגע לענין החלק בעולם הבא. כלל לא! אלא הדין הוא לענין העולם הזה – איזו אוירה תקיף ותסובב את האדם.
האם אוירה של גן עדן, של מתיקות רוחנית.[12] או חלילה אוירה של גיהנם, של חילוניות!
וברשותכם נרחיב:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויחי – מאמר ג), וז"ל:
כתב הרבי מליובאוויטש (היום יום – י"א טבת), וז"ל:
'חיי האדם תלויים באויר שמסביבו. בלי אויר אי אפשר לחיות, ולפי סוג האויר שנושמים – כך הם החיים. כאשר חיים באויר של תורה ומצוות, אלו חיים בריאים. כאשר חיים באויר של כפירה, הרי אלו חיים בלתי בריאים עם נטיה מתמדת לחלות במחלות מדבקות'.
כלומר: כמו שבגשמיות אויר צח ונקי מביא חיים בריאים, ולעומתו, אויר עכור ומזוהם מביא חלאים רבים, כך גם ברוחניות – כשחיים באויר שספוג בתורה ומצוות, זוכים לחיים בריאים. וכשחיים באויר שספוג במעשים ודיבורים מזוהמים, בהכרח שנדבקים בכל מיני מחלות רוחניות מדבקות.
לכן כשמחפשים מקום מגורים, רצוי מאוד לבחור מקום שמתגוררים בו אנשים שחיים באוירה של תורה ומצוות, ולא מקום שמתגוררים בו אנשים שחיים באוירה של הוללות והפקירות ועושים ככל העולה על רוחם.
אדם שרוצה שהנפש שלו תמיד תהיה בריאה, צריך להקפיד לחיות באוירה של קדושה, ולבלות את זמנו בקרב חברים וידידים שמוחם ולבם עסוקים בדברים קדושים, טובים ומועילים, ולא בדברים מגונים ופרועים לשמצה. ומי שרואה שחבריו אינם חיוביים, אט אט יפרוש מהם עד שימצא לעצמו חברים הגונים.
חשוב מאוד שאדם יתרחק, וכן ירחיק את אשתו וילדיו היקרים, מאנשים בעלי השפעה שלילית, ויתקרבו אך ורק לאנשים בעלי השפעה רוחנית טובה, משום שטבעו של האדם ללמוד מחבריו וקרוביו, וכפי שחבריו מתנהגים כך יתנהג גם הוא, כמו שנאמר: "הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע" (משלי יג, כ). כלומר, מי שהולך עם חברים חכמים והגונים בסופו של דבר יחכם גם הוא כיון שילמד מהם דרכי חכמה. לעומת זאת, מי שמתרועע עם הכסילים בסופו של דבר ישבר עמהם ('ירוע' מלשון ישבר), כיון שילמד ממעשיהם הרעים ויענש כמותם.
וכן כתב הרמב"ם (הלכות דעות – פ"ו ה"א) בלשון קדשו:
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם… וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים.
כשאדם מתקרב לאנשים זולים, ירצה או לא ירצה, בסופו של דבר יהפך גם הוא להיות זול כמותם. לכן ישנו פתגם ידוע שאומר: 'אמור לי מי הם חבריך, אומר לך מי אתה', ונרמז הדבר גם בדברי חז"ל שאמרו (בבא קמא צב:): לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, משום שאדם נמדד לפי רעיו וחבריו.
כמו כן, כדי לזכות לכך שתמיד תשרה בבית אוירה טובה של קדושה, ראשית כל, צריך לסלק מהבית את כל ה'מרעין בישין' – עיתונים שונים ומשונים, מכשירי צפיה למיניהם ושאר אמצעי תקשורת כיוצא בהם – המספקים בכל יום ובכל שעה לציבור הרחב וילדי חמד טהורים את שלשת העבירות הקשות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים – שנאמר עליהן: 'יהרג ואל יעבור' (ראה פסחים כה: ועוד) – וגורמים לסלק מהבית את השכינה הקדושה, ועמה גם את הברכה.
כאן בישיבתנו הקדושה היו כמה אברכים שנודע לי שהם מחזיקים ברשותם מכשירי צפיה ופלאפונים בלתי רצויים. בלבי ידעתי שבסופו של דבר הם וילדיהם יפרקו עול ויחללו שבת בפרהסיא, וכעבור כמה שנים אכן כך היה. ברגע שאברכים אלו הכניסו את המכשירים הללו לביתם, הם סילקו ממנו את אוירת הקדושה והכניסו לתוכו אוירה של טומאה. וכשחיים באוירה כזאת, הרי אלו חיים שאינם בריאים עם נטיה מתמדת לחלות במחלות מדבקות, כדברי הרבי הנ"ל. כשמכניסים לבית זיהום רוחני קל, הזיהום מתפשט בכל בני הבית, וגורם להם לחלות במחלות רוחניות קשות מאוד, ולפעמים אף חשוכות מרפא.
לאחר מכן מוסיף הרבי מליובאוויטש ואומר:
הרפואה הכללית בסיסית הראשונה לכך היא – לטהר את האויר. המשימה של טיהור האויר רובצת על יודעי ספר ויודעי תורה. טהרת האויר היא על ידי אותיות התורה. כשנמצאים בחנות, הולכים ברחוב, נוסעים ברכבת – ואומרים אותיות של תורה, מטהרים בכך את האויר. על כל אחד מיודעי ספר ויודעי תורה לזכור כל שהוא בעל פה: חומש, תהלים, משניות, תניא – כך שבכל הזדמנות ובכל מקום יוכל לחשוב ולומר האותיות הקדושות שבתורה.
בדברים אלו בא הרבי להסביר לנו מהו פירושו האמיתי של המושג 'איכות הסביבה', הנפוץ כל כך בימינו. בעיית 'איכות הסביבה' זה לא העשן של כלי התחבורה, ולא הקרינה של הפלאפונים וכיו"ב, כפי שמרעישים אלו העוסקים בתחום זה. מה שבאמת מזיק ל'איכות הסביבה' הרוחנית שלנו, אלו הם המעשים, המחשבות והדיבורים המזוהמים שאנשים עסוקים בהם.
לצערנו, רבים הם האנשים שנזהרים מאוד לא להשליך פסולת ברחוב כדי לקיים מה שנאמר: 'הולכים על ארץ נקיה', ולעומתם, מעטים מאוד האנשים שנזהרים לא לזהם את האויר שברחוב על ידי השלכת מילות גסות וניבולי פה למיניהם לכל עבר, וכן הליכה בחוסר צניעות וכל כיו"ב.
ומלמד אותנו הרבי, שהתרופה הבסיסית ביותר (מה שנקרא 'עזרה ראשונה') למצב הזה היא – לטהר את האויר הן בתוך הבית והן ברחוב. וטהרת האויר נעשית על ידי אמירת אותיותיה הקדושות של התורה.
משימת טיהור האויר ושמירת 'איכות הסביבה' הרוחנית של העולם רובצת בעיקר על בני התורה, על כן חובתם לעשות כל מאמץ כדי להצליח במשימה קדושה זו בצורה המושלמת ביותר. כשבני תורה ויודעי ספר מרבים באמירת אותיות של תורה, הן כשהם ממתינים בתור בחנות, בבנק, בקופת חולים וכדומה, והן בהולכם ברחוב, והן בנוסעם באוטובוס או ברכבת – על ידי זה הם מטהרים את האויר.
דברי התורה שהם מוציאים מפיהם במקומות הנזכרים, אינם פורחים להם לאי שם ונעלמים, אלא נותרים קבועים באויר ומטהרים אותו,[13] ודבר זה עשוי לפעול שכאשר יעבור בתוך אותו אויר יהודי אחר, רחוק לעת עתה מחיי תורה ומצוות, לפתע יתעורר בלבו הרהור תשובה, ויתכן שהרהור זה אף יגרום לו לשנות דבר מה לטובה בהנהגתו בחיי היום יום, ובהמשך לכך אף ישפיע על בני ביתו ומכריו – וכל זה יזקף לזכותו של אותו בן תורה שזכה להרבות באותו מקום באמירת אותיות של תורה, וטיהר שם את האויר.
כשמזדמן לבן תורה להגיע למקום כל שהוא ועליו להמתין בתור, או כשמזדמנת לו נסיעה האורכת זמן מה, עליו לדעת שדבר זה הזדמן לו ברצון הקב"ה בהשגחה פרטית כדי שירבה באותו מקום באמירת אותיות של תורה ויטהר שם את האויר, על כן לא יאבד את אותו זמן יקר ב'חלומות' ודברים של מה בכך.
פיו של בן תורה צריך תמיד למלמל דברי תורה (אך כמובן עליו לעשות זאת בשקט ובצניעות באופן שרק ה' יתברך ישמע אותו, ולא בצורה בולטת ומוזרה, כיון שעל פי תורת החסידות כל הנהגה בולטת וחיצונית נמאסת בשמים בתכלית ונמסרת לחיצונים). אני זוכר את מו"ר אבי (רבי חנניה אברג'ל) ע"ה, מעולם לא ראיתי את פיו שותק. בכל מקום ובכל הזדמנות תמיד היה ממלמל פרקי תהלים, משניות וכדומה, והכל מתוך ענוה וצניעות. אפילו כשהייתי רוצה לשאול אותו שאלה כל שהיא, היה עוצר אותי ואומר לי: 'יה אִבְּנִי, אל תבלבל אותי, אני באמצע משהו'.
לשם עשיית הנאמר בפועל – אומר הרבי – צריך כל בן תורה להשתדל לשנן בעל פה דברי תורה, כגון פסוקי חומש ותהלים, משניות, תניא וכל כיוצא בזה, כדי שבכל הזדמנות ובכל מקום יוכל לחשוב ולומר בעל פה את האותיות הקדושות של התורה, ובכך לטהר את האויר.
ומעלה מיוחדת יש בענין זה דוקא לאמירת משניות בעל פה, כפי שכותב הרבי מליובאוויטש במקום אחר בספרו היום יום (ט' בסיון), וזה לשון קדשו:
העולם זקוק לטיהור האויר. טהרת האויר היא רק על ידי אותיות התורה. האותיות שבתורה הם שמירה כללית ושמירה פרטית. חלוקת הששה סדרי משנה בעל פה היא קיום ה'בלכתך בדרך'.
המשניות שמשננים אותן איפה שנמצאים, בכל מקום שנמצאים, מאירות את הקשר של ישראל עם קוב"ה. 'משנה' – היא אותיות 'נשמה'.
קשה למצוא את הביטוי שיבטא את התועלת הגדולה ביותר, בעזרת ה' יתברך, בשמירה כללית ובשמירה פרטית שמשיגים על ידי החזרה הסדירה של משניות, וחסרות המילים שיביעו את גודל הנחת רוח שיגרמו לבורא עולם ברוך הוא… (עיי"ש עוד באורך בדבריו של אבא זיע"א).
מעתה נבין את דברי התוספות. בראש השנה דנים את האדם באיזה אויר הוא יעבור את השנה הבאה לקראתו.
האם הוא יזכה שהאויר סביבו יהיה אויר זך ורוחני – וממילא הוא יזכה לחוש טעם רוחני ערב במצוותיו. או חלילה הוא יכתב ויחתם בספרן של רשעים, וממילא האויר שינשוב סביבו יהיה אויר עכור ומלא תוגה.
אך למרות זאת, הקב"ה אב הרחמן, המרחם על בריותיו, נתן פתח מילוט לאדם. וגם אם חלילה נכתב האדם בספרן של רשעים, יש בכחו להנצל, ולגרום לעצמו לחוש באויר הזך והרוחני.
אך לפני שנביא את הדרך, ברצוננו לכתוב עוד כמה מילים…
האוירה סביב כפי האויר…
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – אגרת הקודש סימן כז, עמוד 107), אמר כך:
כתב בספר עשרה מאמרות (מאמר חיקור דין, חלק ב – פרק יב) שאויר גן עדן מתפשט סביב כל אדם, ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' [וכן להיפך חס ושלום נרשמים באויר המתפשט מגיהנם סביב כל אדם] –
לפי דבריו של הרמ"ע מפאנו סביב כל אדם בעולם הזה מתפשט אויר או של גן עדן או של גיהנם, והכל לפי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו של האדם. כשאדם הוא צדיק ומקיף אותו אויר גן עדן, כולם מבקשים את קרבתו, ונעים להיות בסביבה שלו. מאידך, כשאדם הוא בעל עבירות, ומקיף אותו אויר גיהנם, איש לא מסוגל לעמוד בקרבתו, מלבד אנשים פגומים כדוגמתו.
מבעל עבירה נודף ריח רע ממש כמו של נבילה, ואף יותר קשה ממנו, והצדיקים שחוש הריח שלהם שמור ומתוקן מריחים זאת היטב. מכל חטא נודף ריח רע, וככל שהחטא גדול יותר כך נודף ממנו ריח רע גדול יותר.
אם ח"ו אדם חושב כל מיני מחשבות לא טובות של איבה ושנאה, איך להזיק לזה, איך לחבל לזה, איך לעקור את ההוא וכו', כל מיני מחשבות זדון שאינן כרצון ה' יתברך ותורתו הקדושה, מתפשט סביבו אויר נורא של גיהנם. לכן יש מקומות שאתה לא רוצה להתעכב בהם אפילו רגע אחד מיותר, כי נעשים שם מעשים מכוערים וכל המקום מלא באויר נורא של גיהנם שהוא בלתי נסבל.
כל אדם שהוא קדוש, מתפשט סביבו אויר גן עדן. הדבר הזה תלוי בקדושה של האדם. אדם שמשתדל לטבול כל יום במקוה, נזהר לברך ברכות הנהנין בכוונה, שומר היטב על קדושת הראיה, השמיעה, הדיבור וכדומה – כל ארבע אמותיו שסביבו מתמלאות בקדושה עצומה של גן עדן, וכל מי שנכנס לתוכן מיד מהרהר בתשובה שלימה על כל מעשיו, מתחיל לבכות, מתחולל בקרבו זעזוע עמוק. מכיון שאויר הגן עדן שסביב האדם הקדוש הוא גדול מאוד, מי שנכנס לתוכו לא יכול להכיל את העוצמה שלו, ולכן הוא מתבלבל, מתחיל לגמגם, להזיע, לרעוד, לבכות וכו'. לכן תמיד לפני שבאים לצדיק צריך לעשות הרבה הכנה רוחנית לכך, כדי שלא להיפגע מהאור העצום שלו…[14]
ועתה נעבור לבאר את הדרך…
סקרנות דקדושה – המפתח לצמיחה
כאמור לעיל, רגש הסקרנות הוא אשר גרם לאדם הראשון לחטוא. כי באמת רגש הסקרנות (כשהרגש הזה לא מבורר), הוא האויב הגדול של האדם.
וזה לשון הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק א – עמוד 132):
יש בלב האדם כח הסקרנות. נברא הכח למען לשאוף לדעת דברי תורה, והוא כח המעורר את העיון.
אבל כשמשתמש יצר הרע בכח הסקרנות, שממות וחורבנות הוא עושה באדם! כמה פעמים נשמע בני אדם אומרים: נטעום לכל הפחות פעם אחת בחיינו את טעמו של… (איזה ענין מתאוות העולם הזה).
ואנו עומדים ותמהים, וכי מפחד הוא שלא יפטר מן העולם בלי טעימת ההבל ההוא? – והתשובה היא, כן! הסקרנות שבו דוחקת אותו, ומשוה את ענין הטעימה האחת בחייו, לדעת הטעם ההוא, כדבר גדול, ומוכרח אצלו.
ומכיון שכח הסקרנות גדול כל כך, באה התורה וציותה: "וְלֹא תָתוּרוּ אַֽחֲרֵי לְבַבְכֶם (זו מינות – עבודה זרה) וְאַֽחֲרֵי עֵינֵיכֶם (זה הרהור עבירה – עריות) אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַֽחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט) – שהסקרנות בהם רבה מאוד. (מי שנופל ברשת יצר הרע דספרי מינות כמה תגדל הסקרנות בהם, וכל שכן הנופל ברשת התאוות)…
ויותר מזה:[15] יש והאדם גדור מפני עבירה אך מכל מקום מעוניין הוא לדעת אודות מהותו של החטא והדברים הנוגעים לו מסביב. לא על מנת לעשות, חס ושלום! אלא לשם 'ידיעה בעלמא'.
כח זה 'סקרנות' שמו, והוא פתח לחטא עצמו. לוּ היה מתעלה למדרגה קרובה יותר לאמת היתה סקרנותו מתבטלת ממילא, והיה מכיר שחוץ מהאמת אין מה לדעת ואין מה לראות, כי כל השאר בטל הוא ודמיון כוזב, ולמה יתעניין בהבל ודמיון.[16]
אך כל זמן שהאדם לא הצליח להתעלות ולהגיע אל האמת,[17] הרי היצר הרע מפתה את האדם, ומשתמש בכח הסקרנות לשאוף לטעום ענייני עולם הזה.
אפילו לפני שטעם מהרע, מסית היצר הרע באדם, ואומר לו לנסות, ולוּ פעם אחת.
'אחרי לבבכם' – זו מינות, 'ואחרי עיניכם' – זה הרהור עבירה (ברכות יב:). לשני דברים אלה – לפני שטעם טעם החטא ועדיין אין לו קשר אליהם – יש לאדם חשק ותאוה לטועמם מתוך סקרנות. ולאחר הטעימה, כבר יש ליצר הרע מקום כניסה לאדם, ובא לידי 'אשר אתם זונים אחריהם', כבר נסחב אחרי התאוה. "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל־פֶּֽתַח בֵּיתָהּ" (משלי ה, ח) – כי רק צעד אחד מבדיל בינך לבין העבירה… (עכ"ל המכתב מאליהו).
זו התשובה לשאלה ששאלנו: כיצד יתכן שיהודי יגיע למצב כל כך נורא, להיות 'עבריין'?
התשובה היא: היצר הרע השתלט לו על כח הסקרנות!
כח הסקרנות הוא כח עצום, ויש בכחו להשתלט על מחשבת האדם ולהטותה לכל אשר יחפוץ.
ומכיון שבמקום שמחשבתו של האדם נמצאת, שם האדם עצמו נמצא. נמצא שבכח הסקרנות להטות את האדם או לתוך האויר של גן עדן או חלילה לתוך אויר הגיהנם!
לכן גם אם חלילה נכתב האדם בספרן של רשעים, והיינו שהאוירה שתהיה לו בשנה הקרובה היא אוירה של גיהנם. יש כח בידו להיחלץ מהאוירה הזו! וזה על ידי שהוא יטה את סקרנותו לעומקה של תורה!
כי באמת עומקיה של התורה מלאים מסתורין, חידושים מפליאים ומסעירי נפש… ותמיד, אחרי עמל על סוגיא, כשהקב"ה מרחם ומאיר את העינים, חשים במין זרם חשמלי ומתיקות מיוחדת…
וזו עבודה גדולה להטות את הסקרנות, אך היא ביד האדם… כל אדם ותכונת נפשו, יש אדם שכחו בעיון ובפלפול, ויש אדם שכחו בדרוש ובאגדה, ויש אדם שנמשך דוקא לספרי קבלה עתיקים וישנים…
אך הצד השוה שבכולם, שכאשר הוא רק יעשה את הצד הראשון, וינתב את סקרנותו לחלק התורה השייך לו, הסקרנות הזו תשאב את כל כולו לתוך הסוגיא, וגם הוא יזכה לנשום אויר פסגות – אויר של גן עדן!
ונסיים בדבריו של הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א:
הסבא מסלבודקא, הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זיע"א, היה ראש ישיבה שנים רבות מאוד. והוא זיע"א היתה לו הנהגה מיוחדת, כל מי שהיה אומר לו חבורה בגמרא, הוא היה נותן לו מלגה (סכום כסף מכובד).
(היה קשה מאוד לומר לו חבורה, כי הוא היה יושב ומקשיב, ועד שהוא לא היה מבין עד הסוף הוא לא היה עוזב את האדם).
ואומרים שבמהלך השנים הוא שמע 300 חבורות בסוגיא של יאוש שלא מדעת! וזה חוץ משאר החבורות ששמע בעניינים שונים.
ממשיך רבי ברוך מרדכי ואומר: הרבה שנים לא הבנתי מדוע הוא נהג כך. עד שלבסוף הבנתי. הוא נהג כך (והיה מוכן לשלם על כך הרבה מאוד כסף), כדי שכח הסקרנות שלו מעולם לא תצא מגבולות הקדושה, ואפילו לאלפית שניה!…
ובזכות כך זכה למה שזכה ואשריו!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים.
'צדיקים גמורין' – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים.
'רשעים גמורין' – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה.
'בינוניים' – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה'.
ב. ענין הספרים הללו הם לענין הרוחניות וסייעתא דשמיא שיקבל האדם למשך כל השנה. הדין בראש השנה הוא לענין האויר – איזו אוירה תקיף ותסובב את האדם. האם אוירה של גן עדן, של מתיקות רוחנית. או חלילה אוירה של גיהנם, של חילוניות!
ג. עיקר החיים תלויים באויר שמסביב. בלי אויר אי אפשר לחיות, ולפי סוג האויר שנושמים – כך הם החיים. כאשר חיים באויר של תורה ומצוות, אלו חיים בריאים. כאשר חיים באויר של כפירה, הרי אלו חיים בלתי בריאים עם נטיה מתמדת לחלות במחלות מדבקות.
כלומר: כמו שבגשמיות אויר צח ונקי מביא חיים בריאים, ולעומתו, אויר עכור ומזוהם מביא חלאים רבים, כך גם ברוחניות – כשחיים באויר שספוג בתורה ומצוות, זוכים לחיים בריאים. וכשחיים באויר שספוג במעשים ודיבורים מזוהמים, בהכרח שנדבקים בכל מיני מחלות רוחניות מדבקות.
ד. סביב כל אדם בעולם הזה מתפשט אויר או של גן עדן או של גיהנם, והכל לפי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו של האדם. אדם צדיק, מקיף אותו אויר גן עדן ולכן כולם מבקשים את קרבתו, ונעים להיות בסביבה שלו. מאידך, כשאדם הוא בעל עבירות, ומקיף אותו אויר גיהנם, איש לא מסוגל לעמוד בקרבתו… מבעל עבירה נודף ריח רע ממש כמו של נבילה, ואף יותר קשה ממנו, והצדיקים שחוש הריח שלהם שמור ומתוקן מריחים זאת היטב. מכל חטא נודף ריח רע, וככל שהחטא גדול יותר כך נודף ממנו ריח רע גדול יותר.
אם ח"ו אדם חושב כל מיני מחשבות לא טובות של איבה ושנאה, איך להזיק לזה, איך לחבל לזה, איך לעקור את ההוא וכו', כל מיני מחשבות זדון שאינן כרצון ה' יתברך ותורתו הקדושה, מתפשט סביבו אויר נורא של גיהנם. לכן יש מקומות שאתה לא רוצה להתעכב בהם אפילו רגע אחד מיותר, כי נעשים שם מעשים מכוערים וכל המקום מלא באויר נורא של גיהנם שהוא בלתי נסבל.
כל אדם שהוא קדוש, מתפשט סביבו אויר גן עדן. הדבר הזה תלוי בקדושה של האדם. אדם שמשתדל לטבול כל יום במקוה, נזהר לברך ברכות הנהנין בכוונה, שומר היטב על קדושת הראיה, השמיעה, הדיבור וכדומה – כל ארבע אמותיו שסביבו מתמלאות בקדושה עצומה של גן עדן…
וה' יתברך יכתוב ויחתום אותנו, יחד עם כל ישראל, בספרן של צדיקים!
הערות שוליים:
[1] במסכת אבות (פ"ו מ"ד) איתא: 'וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל', וביאר הגה"צ רבי נתן מאיר וואכטפויגל זיע"א (לקט רשימות – בענייני פורים, עמוד פג): כאשר יזכה האדם לעמול בתורה, הוא יזכה לכזו מתיקות נפלאה, עד כדי כך, שכנגד אותה מתיקות התורה, כל שאר הדברים שבעולם יחשבו לו לצער!
[2] וברשותכם נביא כמה סיפורים על יהודים שזכו להרגיש ולהתפעל ולשׂבוע מתענוגי התורה והמצוות.
סיפר רבי מרדכי גרליץ שליט"א (אמוני עם סגולה, חלק ד – עמוד ריז), וז"ל: באחת השבתות, התארח קדוש ישראל, רבי ישראל בעל שם טוב, עם סיעה מתלמידיו הקדושים באחת מקהילות ישראל, כדי להביא ליושביה את דבר ה' ואת נועם אורו. בליל שבת לאחר התפילה, כאשר אך סיימו המתפללים לעבור על פני קדשו ולברכו ב'שבתא טבא', קרא אליו הבעל שם טוב את סגל תלמידיו ונם להם בלאט:
'יש את נפשי לזכותכם במחזה מאלף, אשר תוכלו להפיק ממנו, בסייעתא דשמיא, תועלת מרובה להשגת קדושת השבת. אך דא עקא, שחוששני שמא לא תוכלו להתאפק, ותמלאו שחוק פיכם ממראה עיניכם אשר תראו. מבקשני, איפוא, כי תבטיחוני תחילה להתגבר על עצמכם בכל היכולת ולא להעלות על שפתותיכם אפילו חיוך אחד מיותר!'
'מקבלים אנו על עצמנו את הדבר' – השיבו התלמידים, כשהם אחוזים בחבלי צִפיה ודריכות.
בחשאי, הצביע להם הבעל שם טוב על אחד היהודים אשר ניצב על סף בית הכנסת בדרכו החוצה.
'צאו בעקבותיו של יהודי זה, והשקיפו אל עבר שולחן השבת שלו! כדאי הוא ללמוד ממנו 'עונג שבת' מהו!'…
חרש צעדו התלמידים בעקבותיו של היהודי המתרחק, תוך שהם מבחינים כי לפניהם אדם קשיש דל ואביון, אשר קומתו שחוחה ולבושיו בלואים. אמנם, צעדיו המתרוננים העידו על שמחת עולם השוכנת בקרבו והמפיחה בו רוח חיים. כאשר הגיע האיש לשכונת עוני מוזנחת בקצה העיר, פנה אל עבר חצר עלובה, אשר במרכזה הזדקר צריף מט ליפול, ששימש לו כבית. מבעד לחלונות הצריף הפרוצים לרווחה, בקע אורן הקלוש של נרות שבת קטנים.
בחסות החשיכה, אשר שררה בשכונה בכלל, ובאותה החצר בפרט, לא מצאו התלמידים כל קושי, להתייצב מאחורי חלונות הצריף, ולחזות בנעשה מסביב לשולחן השבת של היהודי.
במרכזה של הדלות, אשר בִצבצה מכל פינה בצריף המפוחם, ניצב ארגז במקום שולחן. לעברו, פסע עתה בעל הבית בהרחבת הדעת של ממש, תוך שהוא משמיע אל החלל בקול רם ובנימה מפוזמת, ברכת 'שבתא טבא' כפולה ומשולשת. אי משם, השיבה בעלת הבית 'שבתא טבא' לעומתו, כשגם קולה שלה, רווי חדוה ורון אין קץ. לאחר שפיזם 'שלום עליכם' ושאר זמירות ופיוטים, הנאמרים לפני הקידוש, פתח בעל הבית והכריז בעליצות מדושנת עונג:
'הגישי נא הלום את היין העתיק והטוב, ונקדש לכבוד שבת!'
בזריזות מופתית, התקרבה בעלת הבית אל השולחן, נטלה את שתי לחמניות הקיבר שמונחות היו על השולחן, בסמוך לפמוטות הטיט שהכילו את הנרות, וקירבתן לפני בעל הבית.
'אה! יין עתיק ומבושם להפליא!' – קרא היהודי בהתפעלות – 'לכבוד שבת המלכה!'…
הוא נטל את ידיו, ופתח לקדש בקול עורג על שני לחמי העוני שלפניו, כשזיו איקוניו מבהיק באור יקרות, שלא מעלמא הדין. לאחר שסיים, בצע את אחת הלחמניות ואכלו הימנה כזית, וכל אותה העת אין פיו חדל להלל את טעמו המופלא של יין הָרֶֽקַח המשומר, שנפל לו בנעימים…
לאחר שכילו לאכול את הפת, נשמע שוב קולו המתרונן של בעל הבית:
'נו! ועתה הגישי נא את הדגים המובחרים, לכבוד שבת המלכה!'
בצלחת חרס, הוגש אל השולחן קומץ של פולים, אשר נתחלק בין שני הסועדים… פניו של היהודי זרחו מאושר ומשביעות רצון. ניתן היה לדמות ללא כל ספק, כי מתענג הוא, אכן, מלוא נשמתו, על טעמם הנפלא של דגים משובחים, אשר הוגשו לפניו לכבוד שבת קודש…
לאחר שסיים לאכול את ה'דגים', פצח היהודי בשיר מזמור לכבוד השבת, וקול נגינתו עלה ממחשכי הצריף, והתפשט על פני הרחוב כולו. לאחר הזמירות, ציוה להגיש את המרק.
שוב הוגשה אל הושלחן אותה צלחת חרס גופה, כשבתוכה, קומץ פולים נוסף… 'טעמו' המגרה של ה'מרק' השמן והמהביל, הביא את היהודי אל סף זחיחות הדעת, וכמעט שלא יצא מכליו מרוב עונג ושביעות רצון. את הזמירות שלאחר מכן, שורר בקול אדיר ובהתפשטות הגשמיות, כשאך בקושי מחזיק הוא מעמד על מקום מושבו.
לאחר שאכל גם את קומץ הפולים השלישי, אשר הוגש לפניו בתור 'בשר', שוב לא יכול היה היהודי להכיל את שמחת השבת שיקדה בקרבו, ותוך שהוא מדלג ממקומו אל טבור הצריף, יצא במחול משחקים סוער…
כאן, לא יכלו עוד התלמידים להתאפק, ונתחייכו בעל כרחם. ריקודו הסוער עד כלות הנפש ואפיסת הכחות, של היהודי הקשיש והעני, במרכזה של בקתת העוני, החורקת תחתיה לפי קצב ריקודיו, הוציא אותם מִשַּׁלְוָתָם, ולמרות אזהרת רבם, נבצר מהם לכלוא את חיוכיהם…
כאשר שבו התלמידים אל הבעל שם טוב, לאחר שסיימו לצפות במחזה המופלא, נענה הבעל שם טוב ואמר להם:
'שיגרתי אתכם ללמוד מאותו עני, כיצד יש לשמוח את שמחת השבת דייקא, ולא את שמחת מאכליה. כיצד יש לחוש את עונג השבת עצמה, ולא רק את עונג מטעמיה – עונג שבת אמיתי, מעין עולם הבא, כאשר זכה לחוש היהודי הזה אשר ראיתם!
אך דא עקא, שלא עמדתם בדיבורכם, וחייכתם. אלמלא כן, זוכים הייתם אף אתם, לבוא עתה לאותה המדרגה!'….
ונביא עוד שני סיפורים בענין התפילה…
הגה"ק רבי יעקב יצחק – החוזה מלובלין – התפרסם בעולם בכח קדושתו תורתו וצדקותו ובמדרגות הרוחניות הגבוהות להן זכה.
בצילו הסתופפו אלפי חסידים בעלי מדרגות גבוהות ונישאות. ואחד מהם היה הגה"ק רבי פייבוש מהובניב, איש פלא היה, אש להבה, יוקד כולו בלהב אהבת ה' ויראתו, ובפרט בעת תפילתו היתה נדלקת בקרבו בערה גדולה ונוראה, ובהתפשטות הגשמיות היה רץ ממקום למקום, ומילות התפילה היו יוצאים מפיו זכות ומבריקות, מאירות כיהלומים.
אמנם כאשר היה מגיע להסתופף בצילו הקדוש של רבו החוזה מלובלין היה מתאפק בכל יכולתו מכך מפני אימת רבו הקדוש, הגם שלבו היה בוער כאש ונפשו יצאה בדברו, הצליח להתאפק.
פעם אחת בעת אשר שהה בבית המדרש, ניגש אליו החוזה וכיבד אותו להיות החזן בתפילת שחרית. רבי פייבוש ניגש לעמוד והחל בתפילה בנחת במתון ובשלוה.
והנה כאשר הגיע למילים: 'כולם אהובים כולם ברורים', התחיל לזמרו בניגון כנהוג. מיד נתמלא בהתלהבות ודביקות נפלאה לה' יתברך… אור בהיר התגלה והאיר… שמחה עצומה פעמה בלבו… ומתוך התפשטות הגשמיות החל רץ בכל בית המדרש, כשהוא מזמר את תיבות התפילה בניגון וזמר ערב ומתוק.
כל המתפללים הביטו עליו בהשתוממות ובתמהון, וגם החוזה שעמד במקומו ופניו מכוסות בטלית הסיט את טליתו והביט ברבי פייבוש… ורבי פייבוש? לא ראה שמביטים עליו מרוב דביקותו… וכשגמר לנגן ולזמר התעשת וחזר למקומו ליד התיבה…
התפילה הסתיימה והחוזה פנה לתלמידיו ואמר להם: דעו לכם, בעת שרבי פייבוש מהובניב זימר כולם אהובים, אמר ה' יתברך לפמליא של מעלה, לכו למטה וראו יכולת בשר ודם ותתביישו בעצמכם!…
וכך היה, ירדו למטה ונתקפו בבושה גדולה ועצומה… (תפארת הצדיקים – עמוד 25, לגאון רבי שלמה גבריאל רוזנטאל זיע"א).
אותם צדיקים זכו להרגיש שובע נפשי מהתפילה! ובענין זה מסופר (היכל הברכה – דברים כח, כט).
כידוע היה הצדיק הקדוש רבי משה לייב מסאסוב עוסק הרבה בענין פדיון שבויים, ולצורך כך היה מכתת את רגליו ממקום למקום.
פעם אחת הוא שמע שאיזה פריץ השליך יהודי לכלא בגלל חוב ממוני. רבי משה לייב קם ונסע לאותו פריץ, כשהגיע אמרו לו שימתין עד שהפריץ יהיה פנוי.
מקום ההמתנה היה ליד המטבח, ובעוד הוא ממתין החלו להוציא מהמטבח קערות מהבילות של אוכל…
רבי משה לייב שהיה כדרכו בקודש בצום, הריח את האוכל, ועלה הריח בנפשו עד שאחזו בולמוס – עיגולים שחורים, חדר מסתובב, שפתים קרות, חדר נטול צבע… והסתכן בנפשו מאוד…
ואז, כשראה שהוא נמצא בסכנת חיים, העלה בזכרונו את מתיקות נועם השבת, והחל לשיר 'נשמת כל חי' של שבת קודש…
ומעוצם אור המתיקות העילאה שחש, התפשט מגשמיותו, ונעשה כצורה בלי חומר… ומשם, ממרומי ההוי"ה שאליו הגיע ונדבק, התעורר בתחושת רחמים על השר שאין לו 'נשמת כל חי'…
וברשותכם נביא עוד סיפור והפעם מענין התורה…
סיפר רבי יעקב אריה אריאל שליט"א (קול חוצב – עמוד 143), וז"ל:
רק לפני רגעים ספורים הבזיק לפניו האור הגדול בסוגיא הנלמדת, רבי שלום שבדרון ראה עין בעין את הפשט בסוגיא, ונוכח לדעת, שבדברי הגאון המהרש"ם בביאור הסוגיא יש חידוש עצום.
הלילה היה עבה וחשוך – כדרכו. השמחה פילסה לה דרך בתוך החשיכה אל הרחוב. רבי שלום יוצא בשמחה אל החצר ומשם אל הרחוב העולה ומתפתל לעבר בית גיסו הגדול רבי שלמה זלמן אויערבאך. רבי שלום שבדרון צועד בעליזות…
חידוש אדיר! התלהב רבי שלום בלבו. חידוש נפלא! לבו ומוחו אמרו שמחה וששון – שמחת התורה – והוא פסע בזריזות במעלה הרחוב…
רבי שלום שבדרון לא היה מסוגל להשאר בבית, לבד, עם החידוש. הוא הלך ל'פעטער' (כינויו המשפחתי האהוב של רבי שלמה זלמן אויערבאך זיע"א) הוא היה מוכרח לספר לו גופא דעובדא: את הצדדים בסוגיא שהעכירו את לבו ואת סוף הדרך איך הבריקה הארה מול העינים – בעקבות חידוש נדיר של סבו המהרש"ם. (אחרים מספרים שכמה שעות קודם לכן דנו שני הגדולים יחד בקושיא הם דנו בה יחד אך לא מצאו לה פתרון – רבי שלום וגיסו הגדול רש"ז לא הצליחו להגיע לסוף דעתו של המהרש"ם ועתה – ב"ה!).
רבי שלום עלה בגרם המדרגות המובילות לבית גיסו, רגליו הסתבכו זו בזו מרוב שמחה כך – עד שמצא את עצמו על יד הדלת. אצבעותיו נקשו בעליצות בלי שהבחין שבעצם רוב הדירה חשוכה, מי יודע – אולי כבר הלכו לישון. אך רבי שלום לא הבחין בכלום.
הדלת נפתחה: את אבא אתם מחפשים, אוי, אבא נכנס ממש מקודם לחדר, ונשכב על המיטה, אבא עוד לא נרדם, אבל הוא כבר סיים ללמוד והלך לשכב, אמר בנו של הגרש"ז.
רבי שלום לא ויתר: אם אבא לא נרדם, הרשו לי לשמח אותו, תנו לי להיכנס פנימה…
והוא נכנס! פסע לעבר החדר, נעמד במרחק מה מדלת הכניסה והכריז: רבי שלמה! רבי שלמה! משתלם לקום, שוה לקום. ורבי שלמה זלמן קם לקראת גיסו.
ההתלהטות בערה שם. פיו של רבי שלום החל קולח בשיחה של תורה, הוא אמר את החידוש כשגיצים של אש תורנית מעופפים סביבו הוא דיבר עם עינים עצומות, בדביקות עצומה.
רבי שלמה זלמן נעמד גם הוא עמידה מחודדת מלאת התפעמות והיישיר מבט עמוק מלא שמחה אל רבי שלום. נו, נכון שזה חידוש?! שאל רבי שלום. אמת שזה גיוואלדיג (נפלא)?! הרי זה פלא פלאים! אם כך, נצא בריקוד קטן… ביקש רבי שלום.
רבי שלמה זלמן, שהיה אפוף בחבלי החידוש ועטוף בסערת רוחו של המהרש"ם הצעיר, לא חשב אם לסרב להצעה, או לתת לה יד (תרתי משמע) והידים נשלבו זה בזה בריקוד של מצוה, סיבוב ועוד סיבוב. שלשה, ארבעה סיבובים קצרים. אשרי הרואה.
עובדה זו הינה בבואת חייו וסוד חיותו של רבי שלום – סערת התורה ואהבתה… בריקודים אלו הוא היה מעל כל בני גילו. את כל החדוה שזרמה בדמו הוא נתן בשביל התורה, שמחת חייו התבטאה ברגע של חידוש! חידוש בתורה או ביראה היה מוציא אותו מכליו… רבי שלום יכל להיסחף בריקוד בכל מקום שהוא: בבית, ברחוב, בישיבה ובכולל.
כשהגיע החידוש, נפרצו הסכרים, האויר רעש וגעש, רבי שלום צהל ושמח כנער צעיר ביום אירוסיו. הוא הסתער על כל 'קנייטש' חדש, כמי שאחזו בולמוס. ומכאן סוד שמחת החיים המפורסמת של רבי שלום שבדרון. ואידך זיל גמור…
[3] כך הוכיח הר"ן מדברי הגמרא, שהרי אם אנו מגדירים 'בינוני' כאדם שהוא חצי זכויות וחצי עוונות, אם כן, 'צדיק גמור' הוא אחד שרובו זכויות.
וביאר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב אליהו, חלק ה – עמוד 240), וז"ל: 'רוב זכויות', היינו ששאיפתו העיקרית היא למצוות, והיא שמנהגת אותו תמיד.
'רוב זכויות', היינו ששאיפתו לעלות תמיד, ואם עבר עבירות, מדת הרחמים מפרשת זאת ככשלון – "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּֽעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב), כי אין זאת שאיפתו ולבו בל עמו ומתחרט חרטה אמיתית ועל כן נחשב כצדיק גמור… (עכ"ל המכתב מאליהו).
ובענין זה סיפר המשפיע החסידי רבי מענדל פוטרפאס זיע"א (ר' מענדל – עמוד 275), וז"ל:
גדוד של קוזקים דהר אל חזית הקרב. בדרכם, הגיעו בליל שבת קודש לעיירה יהודית והתעכבו שם ללינת לילה. כדרכם, שתו והשתכרו עד שנפלו בתרדמה. אחד הקוזקים שתה כנראה יותר מחבריו, כך שגם כאשר כל חבריו קמו בבוקר ונסעו לדרכם, הוא לא התעורר והמשיך לישון עוד מספר שעות. כאשר סוף סוף התעורר הקוזק, התברר לו כי הגדוד שלו כבר נסע מכאן לפני מספר שעות. הוא נבהל כהוגן והחליט לרדוף אחריהם ולנסות להדביקם.
הקוזק נכנס ליהודי מתושבי העיירה נטל את סיר החמין, ה'טשולנט', מעל האח, וכשהוא רותח, הוריקו לתוך הכיסים שהיו באוכף הסוס, כך שהסוס, שחש את חום הטשולנט בכל עצמותיו, נתקף בבהלה והחל לדהור בכל כחו במהירות עצומה, כשהקוזק על גביו.
מהירות הסוס לא פחתה גם כאשר הדביק את גדוד הקוזקים, הסוס עקף את הגדוד ודהר בכל כחו אל תוך שורות האויב.
חיילי האויב, שזיהו את הסוס עם הקוזק הרוכב על גביו כחלוץ המחנה כולו, דוהר בכל כחו, כשניכר עליו ששום דבר בעולם לא יוכל לעצור אותו, נתקפו בבהלה, הפנו עורף ונסו על נפשם. כך הוכרע הקרב לטובת הקוזקים ללא מלחמה כלל. במחנה עברה הרינה שה'טשולנט' הרותח, הוא הוא שניצח בקרב…
החסידים לקחו ממעשיה זו – כמו מכל דבר שבעולם – הוראה בעבודת ה', שכאשר ה'אש' האלקית בוערת בלבו של יהודי בכל תוקף ובכל עוז, אזי גם אדם בודד יוכל לנצח במלחמת ה', כי שום דבר לא יעמוד בפניו…
[4] כתב הרמ"א (או"ח, סימן תקפב – סעיף ט), שבראש השנה נוהגין שכל אחד אומר לחברו: 'לשנה טובה תכתב'.
והקשו המפרשים על דבריו, שהרי בדברי רבי יוחנן מבואר שהצדיקים נכתבים ונחתמים כבר בראש השנה, ורק הבינוניים הם שעומדים ותלויים עד יום כיפורים. ואם כן, כשאנו מאחלים: 'לשנה טובה תכתב', אנו בעצם אומרים לזולת שהוא מהבינוניים. וזה בוודאי לא דרך ארץ לומר כן, שהרי אנו צריכים להחזיק את העומד מולנו כצדיק! (ומכח הקושיא הזו כתב המג"א שצריך לומר: 'לשנה טובה תכתב ותחתם').
ותירץ הגר"א (ביאור הגר"א – שם אות כד) שהעיקר כדברי הרמ"א, והקושיא לא קשה מידי, שהרי דברי רבי יוחנן עוסקים רק בדיני חיי העולם הבא. אך בדיני העולם הזה כולם שוים, כולם נכתבים בראש השנה ונחתמים ביום הכיפורים, ומכיון שבראש השנה עוד לא הגיע זמן החתימה, לכן מאחלים: 'לשנה טובה תכתב'.
ואף על פי שנכתב בראש השנה, אם חוזר בעשרת ימי תשובה נקרע הגזר דין ונכתב ונחתם ביום הכיפורים לטובה, וזהו התועלת דאינו נחתם עד יום כיפורים…
[5] כל מעשי האדם נכתבים בספר – האדם עצמו הוא כותב את הספר שלו (ויבואר בהמשך השיחה). אך לא רק בספרו, אלא יש לו כח לחקוק את עצמותו על חפציו! ובענין זה סיפר הרב אליהו מויאל שליט"א (אמרי אליהו – מוסר וחינוך, עמוד 37), וז"ל:
מעשה בילד מילדי קראקא שחלה באסכרה והשתנק באישון ליל. בני משפחתו עמדו אובדי עצות בהיחנקו, ואביו לא יכול היה לשאת זאת ונמלט מן הבית…
כל הבתים חשוכים היו, הוא הסתובב ברחובות אובד עצות, ולפתע הבחין באור שבקע מחדרו של רב העיר – הגה"ק רבי שמעון סופר זצ"ל שישב ושקד על תלמודו. החליט האב לעלות ולהעתיר לברכתו.
נקישה קלה והוא מוכנס פנימה, שופך את מר לבו באזני הרב… משסיים דבריו, הושיט הרב את ידי קדשו והסיר את הצעיף שעטף את צוארו, נתנו לאב והורה לו להניח את הצעיף על צואר הילד, בעוד הוא מוסיף שני תנאים: הראשון – שמיד עם שחר ישיב את הצעיף, והשני – שישמור את הדבר בסודי סודות.
תוך רגעים ספורים היה האב שוב בבית. הילד עוד נשנק ושפתיו כבר הכחילו. מיהר האב ועטף את צואר הילד בצעיף הרב, וראה זה פלא: מיד החל לנשום לרווחה, והסכנה חלפה.
עם שחר החזיר את המטפחת והודה לרב על הצלת ילדו, אמר הרב: לא עשיתי מאומה. זה רק הצעיף שספוג בזיעה של עמל תורה, וזכות העמל עמדה לילדך!
הוסיף האב ושאל לפשר שני התנאים, והרב הסביר: את הצעיף ביקשתי משום שאין לי אחר, ואין באפשרותי לקנות צעיף נוסף מחמת עוני ומחסור. וביקשתי שישאר הדבר בסוד, משום שכל שעות היום טורדים מנוחתי בענייני העיר וגוזל אני משנתי כדי ללמוד, אך אם ידעו שֶׁעֵר אני בשעות אלו יטרידוני גם בשעות הלילה ולא אוכל ללמוד, ומהיכן יהיה לך צעיף לסגולה… (סיפור זה שמע הגאון רבי שבתי פרנקל זצ"ל מפי הילד שניצל בזכות צעיפו של הרב).
[6] כתב המקובל האלקי רבי אברהם אבולעפיא בספרו מפתח השמות (פרשת 'ואלה שמות' – עמוד לד), שאם נסכם את הפעולות המוזכרות במעשה בראשית, נמצא ביום הראשון ששה עניינים, ואלו הם: בריאה ('בראשית ברא אלהי"ם'), רחיפה ('ורוח אלהי"ם מרחפת'), אמירה ('ויאמר אלהי"ם יהי אור'), ראיה, הבדלה, וקריאה. וביום השני ארבעה: אמירה, עשיה, הבדלה, וקריאה. וביום השלישי חמשה: אמירה, קריאה, ראיה, ועוד בו אמירה, וראיה. וביום הרביעי ארבעה: אמירה, עשיה, נתינה, וראיה. וביום החמישי ארבעה: אמירה, בריאה, ראיה, וברכה. וביום הששי ששה: אמירה, עשיה, וראיה, ועוד בו אמירה, אמירה, וראיה. וביום השביעי ארבעה: כילוי, שביתה, ברכה, וקידוש.
[7] והנה אבינו הראשון היה עתיד לילך בכח האכילה ההיא מחיל אל חיל ולהגיע בגוף ונפש אל העדן אשר אין שם אכילה ושתיה אלא ההנאה מזיו השכינה.
[8] אדם הראשון היה כל כולו במערכת הקדושה, אך רגש הסקרנות התגבר עליו והוא התפתה להציץ לתוך מערכת הטומאה – לבדוק מה קורה שם…
וזה לשון הגה"ק רבי שלמה אלישוב זיע"א (לשם שבו ואחלמה – ספר הדעה חלק א, ענף כ – סימן א):
'מבואר בדברי הזוהר הקדוש (עיין שם בדברי הזוהר שהביא) כי עומק החטא דעץ הדעת הוא במה שנכנס להסתכל ולהתבונן בענייני הקליפות והרע בכל מציאותם וכחותיהם להכיר אותם ולידע אותם ונכנס בכל פנימיותם מה שהם ואיך שהם מראשם ועד סופם. והסתכל והתבונן בכל מעשיהם ופעולותיהם ושימושיהם'…
ההצצה לכחות הטומאה גרמה לו לחיבור עמהם, ומשם הדרך להתרסקות היתה קצרה מאוד…
[9] זו לשון קדשו של הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות – מאמר חיקור דין, חלק ב פרק יב): 'דע כי הספר הכולל שכל מעשיו של אדם נכתבים בו מיד בשעת מעשה הוא האויר הספיריי, הוא המקיף, ובו יוחקו כל פרטי תנועת האדם, אם הוא נודד כנף העין ופוצה פה ומצפצף, לטוב או למוטב, קל וחומר לשאר אברים.
על כן בהרמת יד נקרא 'רשע', ואפילו הרהורי לבו אי אפשר שלא יחדשו בפניו שמחה או עצבות וכיוצא בזה, ה' יראה ללבב, ומיד יש ברירה לפניו יתברך לסגל המעשים הטובים באויר גן עדן המתלבש להם באויר העולם הזה, והרעים גם כן באוירה של גיהנם, כי גם את זה לעומת זה עשה האלהי"ם בכל מקום בשווי מוחלט'.
[10] ומכיון שהשכר נצרר ונשמר בגן עדן, לכן הוא לא יכול לקבל עליהם שכר בעולם הזה, שכבר נגנזו באויר גן עדן ושמורים לעולם הבא.
[11] כך ביאר דבריהם רבינו הגר"א (יהל אור, סוף ספר במדבר דף לא ע"א – ד"ה וכל מעשיך).
[12] אמרו במשנה (אבות פ"ו מ"ד): 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא'.
בספר אהל משה (במדבר – עמוד קא) להגאון רבי משה יוסף שיינערמאן, הובא כך: כאשר למד ה'שפת אמת' מגור זצ"ל עם בניו את מסכת אבות והגיעו למשנה הזו, שאל אחד מהם: 'אבא, איך יתכן לומר ש'אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה', הרי לפי הבנת השכל האנושי, מי שחי כך רחוק הוא מלהיות מאושר כאן ב'עולם הזה'?
ענה להם השפת אמת, שזו כוונת התנא במה שאמר: 'ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה', דהיינו שאין אפשרות להבין בשכל, עונג רוחני זה, ורק מי שהוא עושה כן – יבין. מי שעושה כן הוא יחוש באושר.
נכון, תחושת הנאה אפשר להשיג גם מתענוגות העולם הזה. אך אושר ותענוג אמיתי נמצא אך ורק אצל לומדי תורה – בלבד!
ובענין זה מובא (שם עמוד קכב):
פעם הגיע הגאון רבי אהרן קוטלר זיע"א לבית אחד מהעשירים הגדולים במטרה להתרימו לישיבת ליקווד שהיתה שרויה באותה עת במצב קשה.
כשהגיע רבי אהרן קיבלו הגביר בסבר פנים יפות, ושאל אותו, לאיזה סכום הוא זקוק כעת בדחיפות. רבי אהרן השיב לו מהו הסכום, ואכן הגביר בנדיבת לבו רשם לו מיד צ'ק על כל הסכום, כמובן שרבי אהרן הודה לו על עזרתו הגדולה לישיבה בשעת דוחקה.
לפני שרבי אהרן יצא, הוא נאנח מעומק לבו. מיד ניגש אליו בעל הבית ושאל אותו: רבי! מה קרה? מפני מה הינך נאנח?'
ענה לו רבי אהרן: 'אני נאנח עליך! עולם הבא רואה אני שיהיה לך, הנך בעל צדקה גדול, תומך תורה גדול, בוודאי יהיה לך עולם הבא גדול ונפלא. אבל אני נאנח ומצטער – היכן העולם הזה שלך?'…
הגביר עמד נדהם, ותוך כדי שהוא מצביע על כל התפאורה שבכל חדר, אומר הוא לרבי אהרן, וכי הרב לא רואה בעיניו את כל הפאר וההדר, אולי הרב יסייר במפעלַי הגדולים ויווכח לראות את גודל עושרי, חשבונות הבנק שלי הולכים ותופחים, וראש הישיבה שואל היכן העולם הזה שלי?!'
ענה לו רבי אהרן: כל זה אינו עולם הזה, זה כלום, כל זה הוא כמה ניירות ופיסות (חתיכות) בד או מתכת. אתה יודע מה זה עולם הזה? – להיות שקוע בסוגיא, להתחבט באיזה רבי עקיבא איגר מוקשה שעות על גבי שעות, ולאחר מאמץ מוחי כביר להגיע לביאור הענין…
ומתוך היגיעה השכלית הזו זוכים להתאחד עם השכל של התורה, ואזי השכל של התורה נעשה לו כלי לאור ומאור התורה – ואור אין סוף ברוך הוא מתגלה בתוכו ממש!
אין אתה מסוגל לתאר לעצמך איזה סיפוק נפשי עצום מרגיש אותו אדם? זה עולם הזה, זה האושר האמיתי!
ונביא סיפור נוסף (שם עמוד קכה):
סיפר הגאון רבי נתן זוכובסקי שליט"א: 'סבי הגאון רבי פסח פרוסקין זצ"ל היה מחדש נפלא, פעם העיר בשעת לילה מאוחרת את אשתו, ובקול רעש גדול צעק לה: קומי, קומי, בואי ושמעי איזה חידוש חידשתי ברשב"א!
הרבנית, בשומעה את בעלה כך, אמרה לו: אוי, פסח, פסח, אולי כדאי שתתעמק יותר בענין שחידשת, הרי הרבה פעמים אתה מחדש דבר ובסוף (בגלל שמצאת על החידוש קושיות) אתה חוזר בך. לכן אולי כדאי שתתעמק יותר בענין שחידשת, ותאמר לי אותו רק כשהנושא יהיה ברור אצלך עד תום.
המשיך רבי פסח להתעמק, ובשעה חמש בבוקר העיר שוב את הרבנית וצעק לה בשמחה, 'עכשיו אני כבר בטוח שהדברים נכונים, קומי ותשמעי'.
הרבנית קמה בשמחה ושמעה והאזינה לדברי בעלה הגאון.
אחד ששמע סיפור הנפלא הנ"ל, הקשה להרב זוכובסקי, וכי לא ידע אותו גאון עולם, על האיסור הידוע לכולנו, גזל שינה?! כיצד הוא מעיר את רעייתו משנתה בשל רצונו להשמיע באזניה חידושי תורה?
והסביר רבי נתן זוכובסקי [אחרי שהסתכל על השואל, כאילו הוא 'כביצה שלא נולדה'], אם היתה לרבנית פרוסקין בת שהיתה נפקדת בילדים לאחר עשרים שנות עקרות, האם לא היתה מוכנה שיעירו אותה משנתה כדי לשמוע את הבשורה הטובה?! והלא היא היתה מתרגזת מאוד אם לא היו מעירים אותה. או לדוגמא, אם היו משפחת פרוסקין זוכים בפרס הראשון בלוטו, האם היית הרבנית כועסת אם היו מעוררים אותה באמצע הלילה להודיע לה על הבשורה טובה, הלא שמחתה היא כל כך גדולה, שאדרבה הוא – היית כועסת אילו לא היו מעוררים אותה.
הרבנית פרוסקין ע"ה ידעה שהאושר הכי גדול שיש לאדם בעולם הזה הוא ללמוד תורה, ולחדש חידושים, היא גם ידעה שבכך שהיא מאזינה לבעלה היא נעשית שותפה פעילה לאותו שכר המובטח לשניהם בשמים, ומאחר שכך הן הדברים, שמחתה היתה ביותר… יותר מזכיה בלוטו באמצע הלילה ויותר מלידת נכדה באמצע הלילה… אם לא היו מעירים אותה…
אבל יותר מכך, רבי פסח, בהיותו שיכור אהבה על התורה, לא היה מסוגל לעצור בעד עצמו, ומאחר שזכה לחדש חידושים נפלאים העיר את אשתו…
[13] כהמחשה לזה, מספרים על מרן החזון איש זצ"ל אשר על פי הוראת הרופאים נהג לערוך בכל ערב, לצורך בריאותו, שעת הליכה ברחוב, באזור הסמוך לביתו בעיר בני ברק. לכל 'טיול' כזה זכה להתלוות למרן החזון איש תלמיד אחד מתלמידי הישיבה, ובהולכם בדרך היו נושאים ונותנים יחדיו בדברי תורה.
באחד הטיולים, נעצר פתאום מרן החזון איש במקום מסויים ושהה בו מספר דקות מתוך ריכוז מלא ותחושת עונג, ולאחר מכן המשיכו את הטיול. לשאלת התלמיד המלוה על מה ולמה נעמד הרב באותו מקום, הסביר מרן החזון איש כי באותו מקום, כמה שעות קודם לכן, עמדו שני אברכים יראי שמים ודיברו ביניהם דברי תורה בשמחה גדולה ואהבת התורה, ודברי התורה שאמרו נחקקו שם באויר, וכשהגיע הוא לאותו מקום הרגיש בזה, ונעצר לכמה רגעים להתענג מהם.
[14] כתב בליקוטי מוהר"ן (תניינא – תורה סז), שהצדיקים הם היופי והפאר והחן של כל העולם כולו, בבחינת: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו).
ופירוש דבריו: כידוע, כל צדיק וצדיק, לפי בחינתו, זוכה שבתוכו ממש תשרה השכינה הקדושה. ולכן כאשר זוכים להיות בסביבתו של צדיק חשים רוגע וְשַׁלְוַת נפש, תחושה הנובעת מכח הצדיק שנעשה כסא ומרכבה לשכינה הקדושה.
ואדם שזוכה לחוש בתוכו תחושת רוגע ומנוחה, שמחה וישוב הדעת, רואה את כל המציאות באור חיובי, ונמצא שהצדיקים גורמים לכל בני האדם שסביבותיהם לראות ולהבחין ביופי ובפאר של הבריאה.
ובפרט אם זוכה האדם להיות בתוך ארבע אמותיו של הצדיק, שאז הוא נושם אויר גן עדן ממש. וכמו שהביא בספר התניא (אגרת הקודש – סימן כז) בשם ספר עשרה מאמרות – שאויר גן עדן מתפשט סביב כל אדם, ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' (וכן להיפך ח"ו, מסביבו של אדם החוטא מתפשט אויר מהגיהנם…).
וכשלמדתי עם אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א את דברי התניא האלו סיפר לי שרבינו יואל סירקיש (שחיבר את הב"ח על הטור) זכה לדרגה הזאת, ובשעה שהיה יושב ללמוד היה מתפשט סביבו אויר קדוש מגן עדן, וכל חולה שהיה בארבע אמותיו היה מתרפא, כי אויר גן עדן כולל בתוכו את כל הרפואות.
[15] קטע זה הובא במכתב מאליהו (חלק ב – עמוד 142).
[16] בדרשה שמסר הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א (דורש טוב – הגדה של פסח, עמוד 728), סיפר משל שמביא רב אחאי גאון בשאילתות, אודות שועל, שהיה צמא מאוד. הוא ראה באר מים, והבחין שיש דלי אחד למעלה ודלי אחד למטה, וגלגלת מחברת ביניהם. כאשר דלי אחד יורד, השני עולה. אמר השועל: אין ספק מוציא מידי ודאי. עכשיו אני צמא, אם לא אשתה – אמות. אכנס לתוך באר המים ואשתה, ומה יהיה אחר כך? ה' ירחם, דיה לצרה בשעתה.
נכנס השועל לתוך הדלי, והשתלשל למטה. שתה את המים, גם התרחץ, ונרגע. עכשיו הוא צריך לצאת. התחיל השועל לצעוק, והאריה שעבר בסמוך שמע את צעקותיו.
האריה התקרב לפתח הבאר. 'הי שועל, מה קורה אתך?'
השועל עונה לו בהתלהבות גדולה. 'זה אתה, אריה? אל תשאל מה יש פה, מעדנים כאלו לא תמצא בשום מקום בעולם'.
מה אתה אומר?! ברצינות??
חלמתי אתמול בלילה שיש פה מטעמים, אבל אחרי שנכנסתי, אני רואה שכל מה שדמיינתי זה אפס לעומת מה שיש כאן…
האריה להוט. הוא שואל: איך אני יכול להיכנס?
השועל מתיישב בתוך הדלי, ואומר לאריה: תכנס לתוך הדלי שאתה רואה שם.
האריה נכנס לדלי, ויורד למטה. והשועל עולה למעלה. השועל רואה את האריה, ואומר: "צַדִּיק מִצָּרָה נֶֽחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו" (משלי יא, ח).
משל של רב אחאי גאון – תורת אלקים הוא, וללמוד אנחנו צריכים.
מה מלמד אותנו משל זה?
האריה הוא מלך החיות, הוא שולט על כל החיות. כאשר בעל חיים אחר מנסה לצוד טרף כדי להשביע את רעבונו, עליו להתאמץ ולרדוף אחרי החיה שֶׁיִעֵד לו לארוחת הצהרים. האריה, לעומת זאת, שואג שאגה גדולה, והחיה שהוא חפץ בה נופלת לפניו כמו אבן. האריה בא, דורס ואוכל. חיים קלים ונוחים.
אם כך, כיצד נפל האריה בפח, כלומר שקע בבאר המים?
את כל חיות היער יכול היה להשיג לעצמו – מה גרם לו לחפוץ במעדנים המפוקפקים שבבאר? – פשוט, עניין אותו מה קורה אצל השועל…
כאשר אתה מתעניין במה שקורה אצל השועל – אתה מביא על עצמך סכנה וצרה. מכאן אתה תיפול. אתה תשאר למטה בתוך הבור, והוא יעלה למעלה ויצא. היו לך אוצרות אדירים, וסקרנותך הגדולה גרמה לך לאבדם.
השועל הוא היצר הרע, האריה זה היהודי.
יש לך אוצרות גדולים ועצומים, שמח בהם ושמור עליהם!
תזהר לא ליפול למלכודת.
המלכודת הנוראה היא רק נקודה קטנה ותמימה, לכאורה: מה קורה, שועל יקר? מה חדש באיזור? איזה מכשיר חדש יצא? איזה חדשות יש? מה קורה בעולם?
ההתעניינות הזאת – שהיא בלתי משמעותית, לכאורה – גורמת לנפילה מוחלטת!
השועל – היצר הרע עוד מתריס כלפי האריה: 'צדיק מצרה נחלץ!' השועל קורא לעצמו צדיק…
'ויבוא רשע תחתיו' – מדוע האריה – היהודי מכונה כאן 'רשע'? משום שהתעניין במה שקורה אצל השועל.
מכיון שהוא נכנע לכח המדמה שלו המצייר לו שהדשא של השכן ירוק יותר…
[17] קטע זה הובא במכתב מאליהו (חלק ג – עמוד 178).
