פתח דבר
תפילת מוסף של שבת הסתיימה, המתפללים החלו להתפזר לבתיהם ורק משה נותר לשבת על כסאו. לא היה לו חשק לכלום. האכזבה מילאה את כל ישותו, אכזבה מכל הכשלונות שֶׁחָוָה בשנה החולפת: כשלונות בקדושה, כשלונות במדות, כשלונות בעבודת השם…
עד מהרה התחלפה האכזבה בפחד, עוד ארבעה ימים ראש השנה, עוד ארבעה ימים אני אעמוד למשפט לפני הקב"ה, ועם כל הכשלונות שלי בטוח שיפרקו אותי…
דִמעה שקופה כיהלום צצה בזוית עינו ונפלה ברעש חרישי על השולחן.
במזרח בית הכנסת ישב הרב במקומו ולמד… בחושיו העדינים והמפותחים הוא קלט את הכל, את משה ואת הדמעה… והוא קם והתיישב ליד משה… ומשה סיפר על האכזבות ועל הפחד…
הרב פתח את ספר שיחות הר"ן (שיחה כא) וקרא: 'בראש השנה צריכין להיות חכם שיחשוב רק מחשבות טובות שייטיב השם יתברך עמנו וכו', וצריכין להיות שמח בראש השנה. גם צריכין לבכות בראש השנה'.
'אתה מבין' – המשיך הרב ואמר – 'בראש השנה צריכים להיות שמחים ולחשוב מחשבות טובות'.
'הרב!' – קרא משה – 'אני לא מבין, איך אני יכול להתעלם מכל הכשלונות שלי?'.
הרב הביט במשה בעיניו הטובות, הושיט ידיו ופתח את הטור (או"ח סימן תקפא) ואמר, גם הטור פסק כך שצריכים להיות שמחים בראש השנה! וזה לשונו: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינ"וּ בְּכָל־קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז) –
ר' חנינא ור' יהושע אומרין (פירשו את הפסוק כך): איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה,[1] פירוש מנהגיו ודיניו. שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס'…[2]
'הרב' – אמר משה – 'אני עדיין לא מבין, איך אפשר לחשוב מחשבות טובות? איך אפשר להיות שמח?'.
הרב חייך ואמר: 'כדי להסביר נצטרך להקדים'…
נחת רוח לפני
פרשת בראשית פותחת בששה ימים שבהם ברא הקב"ה את עולמו, והדברים מבוארים שם היטב. אך דבר אחד נעלם שם, והוא התאריך שבו נעשו כל הדברים הללו. עד שבאו חכמינו הקדושים במדרש (ויקרא רבה, פרשה כט – אות א) וגילו לנו את התאריך:
היום הראשון של בריאת העולם היה בכ"ה אלול. היום השני לבריאה היה בכ"ו אלול… והיום הששי של הבריאה היה ב-א' תשרי.
ובבין השמשות, בנקודה הממוצעת בין א' ל-ב' תשרי,[3] נאמר כך: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַֽיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם" (בראשית ב, א). וכתב הנצי"ב מוולאז'ין (העמק דבר – שם), וז"ל:
'ויכולו'… שהיתה הבריאה ביופיה ובהידורה מה שאין למעלה ממנו… כך מצא העולם חן בעיני ה' ביום השביעי משום הכי 'ויברך אותו'…
וכאן אנו רוצים לכתוב כמה מילים:
אחת מחידות היקום, שהעסיקה את כל גדולי ההוגים ושוחרי הפילוסופיה, מימי קדם ועד עתה – בכל תקופת האנושות, היתה:
לשם מה הכל? לשם מה אנו חיים? – נולדים, מתמודדים, מדי פעם חוטפים איזו שהיא הנאה קטנה, כוס קפה וישיבה רגל על רגל, משתעממים, ולבסוף מתים, ונטמנים עמוק עמוק באדמה!.
מה יוצא מזה? האם שוה כל הסבל, המתחים, הדאגות, החרדות והדכאונות, המלחמות, הצרות והיסורים, בשביל כמה דקות הנאה?!.
והאמת, אף אחד מהם לא הגיע למסקנא ברורה, ויותר מזה אף אחד מהם לא ידע להגדיר מה הם 'חיים'. לא, לא במובן הפשוט, אלא להגדיר מה הוא הרגש והתחושה האמורה לפעום בלבו של אדם חי!.
והאמת, אי אפשר לבוא אליהם בתביעה, כי כדי לדעת זאת, צריך לשאול את היצרן בכבודו ובעצמו – לשם מה בראת כל זאת, ובצורה כזו!.
ואנו, עם ישראל, זכינו והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, העניק לנו את תורתו הקדושה. את התורה המהוה את הוראות היצרן! ובה מבואר כך (מדרש רבי תנחומא, נשא – אות טז): אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים!.
הקב"ה רצה לברוא ברואים שיכירו אותו, יעבדו אותו, ועל ידי מעשיהם יבנו לו דירה בתחתונים, ובכך הוא יקבל מהם נחת רוח!.
רגש החיים האמור להתגלות בלב האדם הוא נקודה פנימית של חיבור לבורא עולם, חיבור הנולד מההרגשה ש'אני הקטן זוכה לעשות נחת רוח לבוראי'!.
ומכיון שכך עלה ברצונו לקבל נחת רוח מברואיו, ברא מציאות אחת הנקראת 'כנסת ישראל', והיא מציאות המכילה בתוכה שש מאות אלף נשמות כלליות,[4] והטיל עליהם את התפקיד לעשות לו דירה בתחתונים…
יופיים של ישראל
'כנסת ישראל' – היא הבריאה המופלאה ביותר! ואי אפשר לשכל אנושי לתפוס ולוּ במעט את גודל ועוצם מעלתה! וברשותכם נרחיב:
בני אדם, מצד היותם בני אדם, הרי הם מוגבלים ביכולותיהם וביכולת תפיסתם. והנה, שיא התפיסה האנושית התגלתה אצל שלמה המלך. וכמו שנאמר:
"וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל־בְּנֵי קֶֽדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל־הַגּוֹיִם סָבִיב. וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף" (מלכים־א ה, י-יב)…
וביאר רבי אברהם אבן עזרא (בהקדמתו לשיר השירים), ששלמה המלך שר חמשה ואלף שירים, אך השיר המעולה ביותר הוא 'שיר השירים', ובו סוד סתום וחתום…
ובשיר הזה נמשלה כנסת ישראל לכלה, והקב"ה לדודהּ… ולגודל מעלתו של זה הספר אמרו עליו (ידים פ"ג מ"ה): 'שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים'…
ומבואר בדבריו שהסיבה ששיר השירים הוא קודש קדשים, כי בו מתגלה עוצם היחוד והקשר הפשוט והטבעי שבין נשמות ישראל לאביהם שבשמים!.
והאמת, כשמתבוננים בזה קצת לעומק, מגלים שאין בזה שום דבר מיוחד, שהרי נשמות ישראל הם מציאות מיוחדת ויפה מאוד, ומי לא ירצה קשר עמה?.
וזה לשון המלבי"ם (הקדמתו לשיר השירים):
המשל מספר, כי בין המון הנשים מלכות ופילגשים, אשר בהמה דבק שלמה לאהבה, חשקה נפשו רהבים, אילת אהבים, עלמה כקציעה וימימה, ברה כחמה, כולה מתאימה, אין כמוה על אדמה, והיא רועה צאן בני אמהּ. והיא כרחל לפני גוזזיה נאלמה, כי כאש עצור בעצמותיה ולהבה, רשפי אש שלהבת אהבה, אל עלם נעלם, פלוני אלמוני, טוב רואי אדמוני, יפה עינים, וזרזיר מתנים, בחור כארזים. וחכם הרזים, רועה צאן וגדיים, הררי בשדה בירכתים, והוא יחוש יום יום כנשר שמים, מן המדבר אשר הוא חונה שמה, אל חדרי שלמה מעון רעייתו העגומה, ויחדש עמה תמיד ברית אהבתו, ויקראיה יונתו תמתו, והוא נקרא דודי וריעי בפי כלתו…
היופי של נשמות ישראל הוא בלתי ניתן לתיאור[5] והקב"ה חפץ בקרבתם!.
ולאחר שנבראה 'כנסת ישראל', ברא הקב"ה, ביום הששי של הבריאה, את אדם הראשון והכניס אותה (את 'כנסת ישראל') אל תוכו…
יופיו של אדם הראשון
יופיה של 'כנסת ישראל' הבהיקה מתוך עורו של אדם הראשון, ויופיו כבש את כל הלבבות!.
וכך נכתב בתיקוני הזוהר (תיקון סט – דף קב ע"ב):
בשעה שרצה הקב"ה לברוא את עם ישראל, כדי שיכירוהו ויקבלו עליהם עול מלכותו, ברא את אדם הראשון ועליו תלה את כל נשמות ישראל.[6]
ועל אדם הראשון נאמר: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), ללמד אותנו שנשמות ישראל היו תלויות בו כמו שהעלים, הפרחים והפירות תלויים על העץ.
האדם הראשון היה השורש של העץ, ומהשורש קיבל הגזע את חיותו, ומהגזע התפשטו הענפים העלים והפרחים, שהם הנשמות של עם ישראל, והמלאכים.[7]
ורצה הקב"ה שהאילן שהוא האדם יצמיח פירות טובים, והיינו שממנו יוולדו אותם נשמות קדושות וטהורות, נשמות עם ישראל.
וזה לשון הזוהר (שם): ולית 'אילן' הכא אלא אדם עילאה, דאיתמר ביה: 'כי האדם עץ השדה'.
האדם היה בגן עדן, אורו האיר והבהיק וכל אותן נשמות התלויות בו התגלו בפארם וביופיים, היופי היה שובה כל לב ועוצר נשימה…
האדם החל לעבוד את בוראו, וגרם נחת רוח עצומה.
ובצד עמד מלך זקן וכסיל, ולטש עינים על יופיים של נשמות ישראל!… המחשבות וההרהורים מילאו את כל מציאותו, 'איך אני מצליח לשבות את 'כנסת ישראל' ולהכניסה תחת ידי?'…
ובסופו של דבר הוא הצליח לכבוש את האדם דרך מחשבתו. ונרחיב…
כחי ועוצם ידי…
כך אמרו בתיקוני הזוהר (תיקון סט – דף צט ע"ב): 'אדם חאב במחשבה, וחוה חאבת במעשה' (תרגום: 'אדם חטא במחשבה, וחוה חטאה במעשה').
וכך אמרו בגמרא הקדושה (סנהדרין לח:) שעיקר הטענה על אדם הראשון היה פגם המחשבה! וזה לשון הגמרא: 'אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון מין היה, שנאמר: "ויקרא ה' אלהי"ם אל האדם ויאמר לו איכה" (בראשית ג, ט) – אן נטה לבך?!'.
ומצאנו להגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ב – עמוד 141) שביאר שהחטא נבע מתוך ההרגשה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַֽיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז)!.
ונעתיק את דבריו:
הן כל נברא לא ימלט מהסתר על כל פנים. לכל נברא חייבת להיות נקודה דקה של הסתר וחושך פנימיים, ומכח הנקודה הזו הרי הוא מרגיש את עצמו כמציאות נפרדת מהשם יתברך.
ופרטיות זו מוכרחת כדי לתת מקום לעבודת ה' ולהתחסדות גמורה של עשיית נחת רוח להקב"ה, שהיא כוונת הבריאה. אכן גם בעבודת ה' הכי מעולה אי אפשר להימלט לגמרי מההרגשה 'אנכי העובד', וגם בהתחסדות עדיין נשארה ההבחנה ש'אני המתחסד ונותן את עצמי'. לוּ יהא זה אך צל צילה של הרגשה, אבל לבטלהּ לגמרי אי אפשר!
והנה, בשעה שציוה הקב"ה את האדם: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּֽעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, טז-יז), עמדו בפניו שתי דרכים:
לקיים את הציווי כפשוטו.
לעבור על הציווי כדי לעלות ולהתעלות! ונבאר:
כידוע בכל מדרגה ומדרגה יש בחינת נסיון ובחירה לפי ענין המדרגה ההיא. ואם כן, צריך להבין איזו נקודת בחירה היתה לאדם הראשון קודם החטא, איזו נקודת בחירה יכולה להיות לאדם הנמצא במדרגה גבוהה כל כך?.
והתשובה היא: אדם הראשון נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת, וכל הגילויים המכוונים בבריאה כולה היו מרוכזים בשמירת מצוה יחידה זו.
ואם היה אדם הראשון עומד בציווי, היתה מתגלה על ידו כל מדת קידוש ה' שהיתה צריכה להתגלות בעולם, והיתה הבריאה באה אל תכליתה מיד.
אבל מצד שני, הרגיש אדם הראשון שיתכן קידוש השם במדרגה הרבה יותר נכבדה הימנה. הרי הוא נברא במדרגה גבוהה וקדושה, והושם בגן עדן בלי שום מגע עם הרע, ואדרבה עם כל הסיועים האפשריים לטוב, עד שהיו מלאכים משמשים אותו. ולכן הרגיש שחלק העמל והעבודה שלו היה קטן מאוד ביחס לסייעתא דשמיא הגדולה שקיבל…
'כמה' – כך חשב – 'היה מתרבה כבוד שמים אם היה הוא האדם, מתקרב מעט לצד ידיעת טוב ורע, והיה מוריד את עצמו ואת העולם קצת לצד הסתר וחושך, ואם גם שם במצב הקשה ההוא היה מצליח על ידי עמלו ויגיעו להידבק לקדושה בבחירתו החופשית, והיה הופך את החושך לאור, הרי אז היה מתגלה קידוש ה' גדול הרבה יותר לאין ערוך!'…
ואדם הראשון הכריע בדעתו, שכדאי לו לאכול מעץ הדעת ובכך תיווצר התמודדות עם הרע, וסמך על כחו ועוצם ידו שהוא יצליח לעמוד בכך!.
אך אחרי שחטא התברר לו, שהחטא הזה הכניס אותו לתוך חושך ממש, ופירוד גמור מאורו יתברך…[8]
אדם הראשון חטא, והמלך זקן וכסיל שִפשף ידיו בהנאה. ניצחתי!…
ראש השנה – תיקון אדם הראשון
נחזור על הדברים: א' בתשרי הוא היום הששי של הבריאה, ובו נברא אדם הראשון. ובאותו היום חטא אדם הראשון במחשבה, והיינו שחטא בהרגשה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַֽיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).
ובאותו היום, דן אותו הקב"ה, ומכיון שהאדם יצא חייב בדינו העניש אותו בעשרה עונשים! ותכלית כל העשרה עונשים לתקן את ההרגשה שגרמה לו לחטוא! לתקן את ההרגש של 'כחי ועוצם ידי'!.[9]
ולא רק אז, אלא מאותה העת בה נידון אדם הראשון, נקבע לכל ימות עולם, להיות היום הזה – יום הדין!.
והנה כיום א' בתשרי הוא היום הראשון של ראש השנה. ולכן בתפילת המוסף (של ראש השנה) שאנו מתפללים אנו אומרים (בברכת זכרונות): זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון – כלומר, שיום זה של ראש השנה הוא זכר ליום הראשון של בריאת העולם.
ולמרות ש-א' בתשרי היה היום הששי של הבריאה, בכל זאת הוא זכרון ליום ראשון, כי בו נברא האדם, שהוא התכלית של כל הבריאה כולה, וכל זמן שלא נברא האדם אין שום חשיבות לבריאה וכאילו לא נברא שום דבר! ולכן נקרא ראש השנה 'תחילת מעשיך' – שבו נברא האדם, המעשה העיקרי של הבריאה!.[10]
ומאז עיקר עבודתנו ביום הזה הוא לתקן את החטא שחטא אדם הראשון, לתקן את ההרגשה של 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'.[11]
וזה לשון הגה"ק רבי צבי הירש מרימינוב זיע"א (בארות המים – ד"ה לראש השנה): 'בראש השנה הוא תיקון על מה שפגמנו בכל השנה חלילה במחשבה[12] (והנה 'חכמה' היא 'מחשבה')'…
ולכן נתן לנו ה' יתברך מצות שופר, שהיא חכמה ואינה מלאכה, הפירוש הוא שמצות שופר מגעת עד עולם 'החכמה', ושם אין מגיע שום פגם וחסרון. ולכן קראוהו חז"ל: 'יום הזכרון',[13] היינו עולם המחשבה ששם הזכרון (שהזכרון הוא תיקון על המחשבה).
וזהו, 'הזוכר למזכיריו טובות זכרונות' (פיוט 'וכל מאמינים', לר"ה ויוה"כ), היינו הקב"ה עושה רצוננו אפילו במה שאנו מבקשים את פניו רק במחשבה, כיון שאנו מגיעים לעולם המחשבה. ולכן בראש השנה צריך לתקן פגם המחשבה.
ולפני שנבאר את עבודת המחשבה באופן יותר מפורט, נכתוב כמה מילים על השופר…
עיקר היום – שופר
המצוה העיקרית שהיא חובת היום של ראש השנה היא מצות התקיעה בשופר, ועל ידי התקיעה בשופר נמתקים מעל עם ישראל כל הדינים ומתעוררים עליהם רחמים עליונים. וכן מבואר במדרש:[14]
יהודה ברבי נחמן פתח: "עלה אלהי"ם בתרועה ה' בקול שופר" (תהלים מז, ו) – בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין, בדין הוא עולה, מאי טעם? 'עלה אלהי"ם בתרועה' (כי שם 'אלהי"ם' מורה על דין), ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב: 'הוי"ה בקול שופר' (כי שם הוי"ה מורה על רחמים), ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים.
ואמרו במדרש עוד על מעלת השופר:[15]
רבי יהושע בן קרחה אומר, לא נברא שופר אלא לטובה לישראל, שבשופר ניתנה התורה לישראל, שנאמר: "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד וגו'" (שמות יט, יט). ובשופר נפלה חומת יריחו, שנאמר: "ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה וגו'" (יהושע ו, כ).
ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בעת שיתגלה בן דוד צדקנו, שנאמר: "וה' אלהי"ם בשופר יתקע" (זכריה ט, יד). ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בשעה שמכנס גלויות ישראל למקומן, שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז, יג)…
ואם כחו של השופר הוא כל כך עצום ונורא, בוודאי יש בו רזין גניזין רזין עילאין, ובוודאי שאין יכולת בשכל אדם להבין את כל הסודות שיש בו. אך אף על פי כן על האדם להשתדל, לנסות ולהבין.
מכיון שכן נתבונן בנקודה אחת.
במסכת ראש השנה (פרק ג משניות ז-ח) הובאו שתי משניות אחת אחרי השניה. המשנה הראשונה היא זו:
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר… אם כוון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא…
ומיד אחרי כך מופיעה המשנה הבאה:
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'" (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים.[16] ואם לאו, היו נופלים.
כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כא, ח). וכי נחש ממית, או נחש מחיה. אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין, ואם לאו, היו נימוקים…
וצריך להבין מה הקשר בין שתי המשניות?…
אין עוד מלבדו
ומצאנו לגה"ק רבי חיים מוולאזי'ן זיע"א שביאר כך:[17]
'וזהו ענין מאמרם ז"ל במשנה ראש השנה (כט.): "עשה לך שרף" (במדבר כא, ח)… וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו" –
רצונם לומר, כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש השרף והתבוננו בכחו הרע, ועם כל זה ביטלוהו מלבם ולא השגיחו על כחו הנורא, ושִעבדו את לבם באמת רק לאביהם שבשמים לבד, היו מתרפאין, והוא אמיתת ענין המתקת כחות הדינים בשרשם. והוא מבואר למבין'.
והמשיך וביאר:
ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שם רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלהי"ם האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.
וזה הענין הוא גם כן בכלל כוונת הזוהר (הקדמה – דף יב ע"א): פיקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלהי"ם, כמו שנאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַֽהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִי"ם בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), ולאתכללא שמא דאלהי"ם בשמא דהוי"ה, וכד ינדע בר נש דכולא חד ולא ישוי פירודא, אפילו ההוא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא כו', והבן.
וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול עניינים ונסים נפלאים היפוך סידור כחות הטבעים, כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תימוט רק לו יתברך לבד,[18] ואצלו יתברך הכל שוה כל רגע, לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע'…
מבואר בדבריו הקדושים[19] שישנו קשר מהותי בין שתי המשניות הללו. המשנה הראשונה לימדה על גדרי ההלכה של שמיעת קול שופר – צריך לשמוע 'קול' ולא 'הברה'.
ואילו המשנה השניה לימדה את כוונת 'שמיעת קול השופר', וכך היא לימדה: 'וכי נחש ממית או נחש מחיה?'.
ה'נחש' שמדובר עליו כאן, הוא השטן, המקטרג הגדול ביום הדין! – וכי אתם חושבים שיש כח למקטרג לפעול משהו? וכי הוא (על ידי קטרוגיו) הממית או המחיה?
מה פתאום! אין שום כח ומציאות מבלעדי הקב"ה – "ה' הוּא הָֽאֱלֹהִי"ם אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה)! – ועל ידי שהאדם מסתכל כלפי מעלה ומשעבד את לבו לאביו שבשמים, ממתיק את כל הדינין!.
והיכולת הזו – לשעבד את הלב לאבא שבשמים – ניתנה רק לישראל![20] גוי לא יכול ולא מסוגל להגיע לטהרת הלב שכזו!.
ועתה נתבונן שוב בפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶי"ךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַֽעֲשׂוֹת חָיִל" (שם ח, יח)…
ביטוח חיים…
בשיחה שמסר הגה"צ הרב שלמה וולבה זיע"א (עלי שור, חלק ב – עמוד תקעה) אמר, וזה לשונו:
האדם חי, לכאורה, בעולם בטוח. חינוכו מסודר, פרנסתו מסודרת, בדרך כלל. על בריאותו שוקדים רופאים רבים. על המצב הכלכלי, המדיני והבטחוני של מדינתו מפקחת הממשלה. ליחסים חברתיים תקינים דואגים שופטים, שוטרים ושירותים סוציאליים.
אין אנו בטוחים ממקרים רבים, אבל יש לנו אמצעים רבים להתגונן בפניהם, ואם קרו – ישנם אופני ביטוח להקל את הסבל הנגרם על ידם.
רק בפני אסונות גדולים עומדת האנושות חסרת אונים: מהפכות, מלחמות, קטסטרופות בטבע ובכלל העובדה של המוות.
אבל מלבד אלה מרגיש האדם את עצמו די בטוח בסדרי החיים הטבעיים שלתוכם הוא נולד… והמציאות הזו נותנת לו את הכח לשרוד.
אך עלינו לדעת, ההרגשה הזו בטעות יסודה!.
טעות הנובעת מראיה גשמית, ראיה בעיני בשר, הרגילה לתלות כל מאורע בסיבה הנראית לעינים – ומכאן נובעת הטעות לתלות כל מקרה בסיבה גשמית… (עכ"ל).
במדרגה הנמוכה הזו, בהסתכלות השטחית הלזו, חושב האדם ומרגיש שהכל תלוי בכחו ובכח ידו.
האדם חושב שככל שהוא יחכם יותר – הוא יהיה מסודר. ככל שיהיה חזק – הוא יהיה בעל מעמד בַּחֶבְרָה. וכן על זה הדרך! – 'כחו ועוצם ידו הם אשר יסללו לו את הדרך להשגת ההנאה, האושר והשמחה, בעולם הזה!'.
אך זו טעות! טעות כואבת!.[21]
רק אדם הקשור באמונה ובבטחון לבורא עולם, יש לו באמת קרקע יציבה לעמוד עליה! רק אדם כזה חש באמת אושר ושמחה!.
על האדם להסיר את בטחונו מהמהלכים הטבעיים של העולם, ולדעת שהכל מתנהל תחת השגחתו המדוקדקת של הבורא עולם!.
כל המהלכים הטבעיים והפשוטים של העולם, שהבנאי הוא הבונה, והשומר הוא השוקד על משמרתו, וכל המוכשר מצליח, הוא לא האמת!.
האמת היא שהכל הקב"ה הוא העושה, ואליו עלינו לקוות, ולחסדו עלינו לצפות! הקב"ה הוא הבורא והמחיה, המשגיח והמנהיג, ואין עוד מלבדו!.
נישא עינינו לשמים…
'אתה מבין' – המשיך הרב ואמר למשה – 'עיקר העבודה בראש השנה היא לתלות עינינו בבורא יתברך, ולדעת שרק הוא הפועל והעושה!'.
ולכן בכל מעשינו בראש השנה, ובפרט בתפילות, אנו ממליכים מחדש את הבורא, ומכריזים בקול גדול: 'אין שום מציאות בלעדיו יתברך!'.
ובכך אנו ממתקים את כל הדינים כולם!.[22]
והסוד הזה מסור בידיהם של ישראל, וזה כוונת הטור (או"ח – סימן תרפא) במה שאמר: 'איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה' –
עם ישראל יודעים שכאשר הם קובעים בלבבם לאמר: הלא ה' הוא האלהי"ם האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטלים בלבם ביטול גמור ואינם משגיחים כלל על שום כח ורצון בעולם, על ידי זה מתבטלים מעליהם כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול שום דבר כלל…
כשיהודי מתפלל בראש השנה מעומק הלב, ומתחבר למילים הקדושות שהוא אומר, הרי הוא ממתיק מעליו את כל הדינים וממשיך עליו שנה טובה ומתוקה, שנה מלאה בישועה והצלחה!.
והסימן לכך, הוא השמחה. אם מתעורר בלבו רגש שמחה ומחשבות טובות, סימן שהוא הצליח להתחבר באמת למילות התפילה, ולהמליך באמת את הבורא על הבריאה ועליו! המחשבות טובות הן המדד על גילוי האמונה הזו בלבו!.[23]
'ואני' – המשיך הרב ואמר – 'רוצה להוסיף עוד משהו'…
מחשבה דיבור ומעשה
באמצע הדברים הזכרנו חלק מדבריו של רבי צבי הירש מרימינוב זיע"א (בארות המים – ד"ה לראש השנה), וברשותך, משה, אני רוצה להשלים את דבריו. וכך הוא אמר:
'בראש השנה הוא תיקון על מה שפגמנו בכל השנה חלילה במחשבה… ולכן בראש השנה צריך לתקן פגם המחשבה.
וביום הכיפורים, צריך לתקן פגם הדיבור. והחמשה עינויים והחמש תפילות המה דיבור ומעשה, והוא תיקון על מה שפגמנו חלילה בכל השנה בדיבור שלא במקום מצוה ובפרט בדברים בטלים ח"ו, ולזה אנו כל היום ביום הכיפורים בתפילה, כנגד פגם הדיבור.
ובחג הסוכות, באו מאני קרבא (כלי המלחמה, והם: ארבעת המינים), אשר הם במעשה, לתקן פגם המעשים הרעים.
ועל הימים הללו אמר שלמה המלך: "פִּיהָ פָּֽתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶֽסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶֽחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל" (משלי לא, כו-כז).
היינו מה שאנו יכולין לפתוח הפה ולדבר דיבור לפני הקב"ה, הוא רק 'בחכמה', מחמת השופר שהוא חכמה ואינה מלאכה.
'ותורת חסד על לשונה' – זה יום הכיפורים, שאנו עסוקים כל היום בתפילה ובתורה שהיא בלשון.
'צופיה הליכות ביתה' – היינו, אנו 'מצפים' 'להלוך' לסוכה ולקיים מצוותיה. 'ולחם עצלות לא תאכל', שבימים הללו צריך להיות הכל רק בחדוה, שמחה וזריזות ולא בעצלות ידים (עכ"ל רבי צבי הירש).
ונמצא שבסוף ה-21 יום (הימים שמראש השנה ועד שמחת תורה) אנו מתקנים את המחשבה דיבור ומעשה, ואנו נעשים אנשים חדשים ממש ומתחילים את החיים מהתחלה…
לכן חייבים להתנתק מהעבר, מהכשלונות, מהחששות והפחדים ולדעת מעכשיו אני אדם חדש ומתחיל מהתחלה…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. חודש תשרי כולל בתוכו שלשה חגים, והם: ראש השנה, יום כיפור, וסוכות. ובהם אנו מתקנים את שלשת לבושי הנפש: מחשבה, דיבור, ומעשה. באופן כזה: בראש השנה מתקנים את המחשבה, בכיפור את הדיבור, ובסוכות את המעשה.
ולכן בסוף הימים הללו אנו נעשים אנשים חדשים ממש ומקבלים אפשרות להתחיל ולחיות את החיים מהתחלה.
ב. בראש השנה צריכין לחשוב רק מחשבות טובות שייטיב השם יתברך עמנו וכו', וצריכין להיות שמחים בראש השנה. והטעם לכך מפני שישראל יודעין שהקב"ה יעשה להם נס!.
ג. עיקר העבודה בראש השנה היא לתלות עינינו בבורא יתברך, ולדעת שרק הוא הפועל והעושה! ולכן בכל מעשינו בראש השנה, ובפרט בתפילות, אנו ממליכים מחדש את הבורא, ומכריזים בקול גדול: 'אין שום מציאות בלעדיו יתברך!'.
ובכך אנו ממתקים את כל הדינים כולם!.
ד. כאשר עם ישראל קובעים בלבבם לאמר: הלא ה' הוא האלהי"ם האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטלים בלבם ביטול גמור ואינם משגיחים כלל על שום כח ורצון בעולם, על ידי זה מתבטלים מעליהם כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול שום דבר כלל…
כשיהודי מתפלל בראש השנה מעומק הלב, ומתחבר למילים הקדושות שהוא אומר, הרי הוא ממתיק מעליו את כל הדינים וממשיך עליו שנה טובה ומתוקה, שנה מלאה בישועה והצלחה!.
והסימן לכך, הוא השמחה. אם מתעורר בלבו רגש שמחה ומחשבות טובות, סימן שהוא הצליח להתחבר באמת למילות התפילה, ולהמליך באמת את הבורא על הבריאה ועליו! המחשבות טובות הן המדד על גילוי האמונה הזו בלבו!.
הערות שוליים:
[1] פירש הבית יוסף (שם), וז"ל: 'כי מי גוי גדול וגו', שיודע אופיה של אלהיה' – פירוש שהם פירשו 'גדול' מלשון 'גידול', כלומר שנתגדלה עם אלהיה ויודעת מדותיו.
[2] ויותר מזה: בראש השנה יהודי יכול לדרוש מהקב"ה את כל רצונותיו. ובענין זה סיפר הגה"צ הרב דן סגל שליט"א (הובאו דבריו בספר הנני בידך (עמוד 152) לרב יעקב ישראל פוזן שליט"א), וז"ל:
בזמן השואה, כשהחלו להגיע לארץ הבשורות הנוראות, על הזוועות הנעשות באירופה על ידי הגרמנים ימ"ש, העם כולו נרעש ונפחד, ועקב בדאגה אחרי השמועות שזרמו טיפין־טיפין.
מדי שנה, בראש השנה, לפני התקיעות, היה נוהג רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ראש ישיבת חברון, לתת שיחה מוסרית בהיכל הישיבה, כאשר בדרך כלל נושא השיחה היה בענין 'גדלות האדם'.
באותה שנה המתינו כולם בכליון עינים, ובאזנים כרויות, לשמוע על איזו 'גדלות אדם' אפשר לדבר בעת שכזו, בה אדם נרמס למוות תחת סנדליהם המסומרים של החיילים הנאצים ימ"ש?.
ראש הישיבה עלה על הבימה, ופניו אש להבה, כמלאך ה' צבאו"ת, ושאל בקול רעש גדול:
'מה לדעתכם צריך יהודי להתפלל, בראש השנה, כשהוא שוכב מוכה וחבול תחת סנדליו של הנאצי?'.
שמא מתפלל הוא: 'רבונו של עולם! לכל הפחות שאזכה למות כמו יהודי… שלא אהיה למרמס ואפח את נשמתי, תחת סנדלים אלו, טרם אסיים לקרוא קריאת שמע'…
מי שסבור כך – לא התחיל להבין מה כחו של יהודי…
המחשבה האמיתית צריכה להיות: 'רבונו של עולם! מצדיק אני עלי את הדין. חטאתי לפניך. יסרתני – במשפט! היום ראש השנה והריני שב בתשובה שלימה לפניך. ומרגע זה, ששבתי אליך – 'העבר נגמר'! מתחילה פרשה חדשה, והריני כבן אהוב אצל אביו. ומרגע זה, הריני מתפלל כמו שכל יהודי מתפלל: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּֽחַת רַגְלֵינוּ" (תהלים מז, ד), ולא אשקוט עד שלא אראה את הנאצי הזה שוכב על הרצפה, תחת רגלי, והנעלים שלי עליו… על פחות מזה, אפילו כקצה חוט, אינני מוכן לוותר'…
[3] וזה לשון רש"י (בראשית ב, ב): 'ויכל אלהי"ם ביום השביעי' – ר' שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כילה בו ביום.
[4] כנסת ישראל – היא המדרגה בה כנוסים ומאוחדים כל נשמות ישראל יחד (כנשמה אחת) ב'מלכות' דאצילות.
כנסת ישראל היא הנשמה הכללית של עם ישראל. כל נשמות ישראל הן הויה אחת, הכוללת את כל הנפשות הפרטיות היוצאות ממנה, כענפים היוצאים וצומחים מהשורש…
[5] הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א נפטר לפני 150 שנה (י' אייר תרל"ד), ובספרו נתיב מצותיך, (נתיב אמונה, שביל ו – אות י), הוא כותב כך:
מבואר בשער הגלגולים (הקדמה לח) למרן רבי חיים ויטאל זיע"א:
שאלתי למורי (האר"י) ז"ל, איך היה אומר לי, שנפשי יש לה מעלה כל כך, והרי קטן שבדורות הראשונים, היה צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקבו.
ויאמר אלי, דע כי גדלות הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעינים, כי בוחן לבות וכליות השם יתברך, וכפי הזמן והדור ההוא, מעשה קטן מאוד בדור הזה, שקול ככמה מצוות בדורות ראשונים, כי בדורות האלו הקליפה והרע גובר מאוד ומאוד עד אין קץ ועד אין שיעור, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואילו הייתי אני חיי"ם באותן הדורות, היה מעשי וחכמתי נפלאים ונעלים מכמה צדיקים הראשונים, תנאים ואמוראים, אשר על כן לא אצטער…
ומעתה בִּין אחי, אם בימי מרן האר"י היה התגברות הקליפות כל כך, מה נאמר ומה נדבר בזמן הזה המר, בוודאי יש לנשק לכל מי שבשם ישראל יכונה, ולעורר עליו אהבה וזכות, כי כל מה שגנב העבד המוסרח הכל שקר, כי נפשות ישראל מוסרים נפשם בכל רגע על קדושת שמו יתברך, וכל הרע עושה הרשע (יצר הרע), שכל כך גובר ברשעות שלו, ובצרות וביסורים, עד שנסתלק דעת כל אחד מהם, וכל הרשעים שבמדינה הזאת, ובפרט במדינת אשכנז, נשבע אני בחיי עולם, שכולם אנוסים, כתינוק שנשבה לבין הנכרים, ובלי דעת ידברו.
וכולם מוכנים ברגע אחת, לשפוך דמם כמים, על קדושת שם הגדול באהבה ובשמחה, ובלב שמח במחולות וריקודין, והרשע הזה (יצר הרע) שקר ענה, גנב, גזלן, רוצח, מאנס בתוקף רשעו ומטעה בשפתי חלקות, ומתגבר ברשעו בכל כחו, לצודד נפשות ישראל בהכרח ובתוקף, ומי יעמוד נגד רשעו, כי אם במסירות נפש, השם ירחם עלינו במהרה…
וכדי לקרב אל השכל נספר (קובץ נחלת צבי, חלק טו – עמוד רמב):
בעיר מז'יבוז' התגורר איש ושמו 'פייבוש', קל שבקלים. עד שנטה מדרך הישר, ולא הניח אף עבירה אחת שלא עבר עליה.
פעם ביצע פייבוש גניבה, ותפשו אותו ואסרוהו בבית האסורים, ודנו אותו למיתה. ורק עצה אחת נתנו לו, שבאם ימיר דתו רח"ל אז יצא זכאי בדין.
ויהי בשמוע פייבוש את זאת, וזיק היהדות נתנוצץ בקרבו, לא הסכים לזה בשום אופן שיהיה, והשופטים איימו עליו להורגו. והוא בשלו ענה להם: פייבוש לעולם לא ימיר אלה"י עולם, בעץ ואבן! והשופטים הרגוהו במיתה משונה, באכזריות נוראה רח"ל.
וציוה הבעל שם טוב הקדוש לקוברו, ולחרוט על מצבתו: 'פה נטמן פייבוש איש קל מקדש ה' יתברך ברבים'.
כאשר שמעה אדל בתו של הבעש"ט, את הסיפור התרגשה מאוד, ואמרה: יפה עשינו שבחרנו לנו את אלהינ"ו, אבל גם ה' יתברך יפה עשה שבחר בישראל, שהרי פייבוש איש קל ומסר נפשו על קדושת ה'…
[6] וזה לשון מדרש רבי תנחומא (כי תשא – אות יב): עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעומד מזרעו, יש שתלוי בראשו, ויש תלוי בשערות, ויש בצוארו, ויש בשתי עיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באזניו, ויש בזרועו.
תדע לך שבשעה שביקש איוב להתווכח עם בוראו ואמר: "מי יתן ידעתי ואמצאהו אבוא עד תכונתו. אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות. אדעה מילים יענני ואבינה מה יאמר לי" (איוב כג, ג-ה), השיבו: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ" (שם לח, ד). אמר רבי שמעון בן לקיש: 'איפה' כתיב. אמר לו הקב"ה לאיוב: היכן היתה אֵיפָה שלך באדם הראשון תלויה? בראשו? בשערו? בצוארו? בעיניו? באיזה אבר?…
[7] ראה באורך לרבינו הרמח"ל בספרו הקדוש אדיר במרום (עמוד ס – הוצאת ר' יוסף ספינר), וז"ל: ותתקן הציפורים המקננים בענפים, והם כמה נשמות התלויות בהם. ותחת הענפים יעמדו החיות, שהם חיות הקודש. כי הציפורים יקבלו בסוד הת"ת, והחיות – בסוד המלכות. והוא סוד: "תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא" (דניאל ד, ט), בסוד מלכות… עיי"ש רזין עילאין.
[8] מכאן נלמד שאל לו לאדם לחפש התמודדויות שונות ומשונות! על האדם לעבוד את בוראו מתוך תמימות וקבלת עול! פשוטו כמשמעו!.
ובענין זה סיפר הגאון הרב שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור – סדרת המועדים, חלק ט עמוד שיז), וז"ל:
בכל מקצוע יש זמנים טובים יותר וטובים פחות, קלים יותר וקלים פחות. למשל, אדם שמוכר אתרוגים מתחיל לחגוג כשמגיע ראש חודש אלול. ומה הוא עושה עד אז, במשך כל השנה? – עובד קשה, ולא מרויח כלום. רק בהגיע תקופת תשרי הוא מתחיל להרויח.
אדם שבבעלותו מאפיית מצות, מתחיל לעבוד קשה כשמדליקים נרות חנוכה. במשך חדשי החורף הארוכים הוא עובד, ועדיין לא רואה פדיון.
אני מוכר דרשות. דרשות הן מוצר שהוא תמיד טוב, תמיד זו העונה שלו, אבל יש זמנים יותר קלים ופחות קלים. למשל, כשמגיע ספר בראשית, זו העונה. למה? – כי ספר בראשית, בכל מקום שאתה פותח, יש לך דברים נפלאים לדרוש עליהם דרשות: על אברהם אבינו והנסיונות שעבר, על שרה אמנו, לוט, סדום, פשוט תענוג… וכל המפרשים מביאים על כך יסודות אדירים וחידושים מפליאים, כל ספרי הדרוש מלאים.
מגיע ספר שמות. טוב, עד האמצע עדיין יש הרבה מה לדרוש, על כל הנסים והמכות, ויציאת מצרים. אחר כך מתחיל להיות יותר מסובך, ופחות נוח לדרשות – פרשת משפטים, תרומה, תצוה… איך שהוא, אפשר להסתדר עם הארון והשולחן והמנורה.
מגיע ספר ויקרא, והמצב כבר די קשה, אבל כשמגיעים לפרשיות תזריע ומצורע – שם המצב כבר ממש קריטי. למה? – תחשוב רגע, על מה אפשר לדבר? על המצורע הזה, אם השיער הלבן קדם לבהרת או אם הבהרת קדמה לשיער לבן?!.
רק מה, הקב"ה רחמיו על כל מעשיו, גם על הדרשנים. ובהשגחה פרטית, תזריע־מצורע תמיד יוצא בערב פסח, ואז אני בא לדרשה, ואומר: 'רבותי, רציתי לדבר היום על פרשיות תזריע ומצורע, ויש על מה לדבר, הבעיה שזה ערב פסח, אז צריך לדבר על פסח… שׁוֹיְן (טוב)'…
ואחר ההקדמה הזו, סיפור:
בערב שבת קודש פרשת וירא, אני מסתובב בבני ברק כמו איזה גביר, ממש מרגיש טוב, פרשת וירא! ואני פוגש חבר – הרב מנחם קסלר.
'נו, נשמע איזה וורט טוב' – אני אומר לו.
ואני ממש מופתע, כשהוא אומר לי: 'עזוב, זה לא פרשה בשביל להגיד וורטים…'.
אמרתי לו: 'התבלבלת, זה לא תזריע־מצורע, זה וירא! תענוג של דרשות! בהתחלה, הכנסת אורחים, אחרי זה – סדום. אתה יכול לתאר את השחיתות ואת הרשעות שלהם באופן ממש חי ומרתק. מדובר, הרי, ברשעים מרושעים, לא באיזה צדיק שעשה עבירה, וצריך להיזהר ולהיות מאוד עדינים… בסוף יש אפילו את מסירות הנפש הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, את עקידת יצחק. זאת הפרשה לדרשנים, בה"א הידיעה, אין כמוה!'.
למרבה התמיהה, הוא כנראה לא מקבל את דעתי.
'עזוב, כל כך הרבה אכזבות'.
היבטתי בו בעינים פעורות, מלאות השתאות. 'אולי אתה מוכן להסביר למה אתה מתכוין???'.
והוא הסביר לי: אברהם אבינו הצדיק יושב בבית, חלש מהברית. כבר מהבוקר הוא מצפה ומייחל שיכנס איזה אורח, אבל אין שום אורח. בשתים עשרה בצהרים הוא קורא לאליעזר, ואומר לו: 'מה קורה היום? אפילו לא נכנס בן אדם לשתות מים'…
אומר לו אליעזר: 'הרב, אתה לא מרגיש? ששים ושתים מעלות בצל, הכל נשרף'.
אומר אברהם: 'לך תחפש, אולי מישהו משוטט אבוד במדבר, והוא זקוק לקורת גג או לשתיה'.
אליעזר חוזר אחרי שעה, יגע ומיוזע כולו. הוא מְדַוֵּחַ: 'כבוד הרב, אין אפילו חצי אורח, אין חתול, אין כלום, אף אחד לא בחוץ'.
אין אמונה בעבדים. אמר אברהם אבינו: תעזור לי, בבקשה, לשים את הכסא בכניסה.
אברהם אבינו ישב בפתח האוהל, "והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה" (בראשית יח, ב). אברהם אבינו רץ לקראתם, מקבל אותם בשמחה גדולה ובכבוד גדול.
הוא מפציר בהם שיסכימו לקבל את הכנסת האורחים שלו: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו…" (שם פסוקים ג-ה).
האורחים שנראים ערבים, מסכימים בטובם להתארח, לאכול ולשתות. אברהם אבינו מזדרז לארח אותם בכבוד מלכים. על אף זקנותו, ועל אף חולשתו ביום השלישי למילה, הוא רץ בעצמו וטורח טִרחה רבה, כדי לארגן את האירוח באופן הטוב ביותר. הוא גם לא חס כלל על ממונו, ושוחט עבור האורחים 'הערבים' שלשה פרים!.
ומה היתה התוצאה?.
האורחים היו, הרי, מלאכים, ורק עשו את עצמם כאילו הם אוכלים. לאמיתו של דבר לא אכלו כלל ממעדני המלכים שהכין עבורם אברהם.
אחרי כל השמחה הגדולה באורחים, אחרי כל העמל והיגיעה וכל ההוצאה הכספית… התברר שלא היה כאן, לכאורה, שום הכנסת אורחים.
האם אין זו אכזבה גדולה וקשה?.
מיד אחר כך מגיע ענין סדום.
ה' אומר: "המכסה אני מאברהם" (שם פסוק יז) – ר' אברהם, תדע לך שאני עומד להשמיד את סדום!.
אברהם אבינו מבין, שאם הקב"ה מספר לו, זה לא בגלל שאין מישהו אחר לספר לו. אם הקב"ה מספר לו, סימן שיש לזה סיבה חשובה מאוד – כדי שאברהם יתפלל.
אברהם אבינו נעמד להתפלל, ומבקש בכל לבו על אנשי סדום… הוא מתפלל, מפציר ומתחנן… ובסופו של דבר לא התקבלה תפילתו!.
לאחר כל התפילות והתחנונים, אברהם קם בבוקר ורואה תימרות עשן – סדום הפוכה וחרבה.
כלום אין זו אכזבה גדולה וקשה?!.
עכשיו מגיע הסיפור השלישי של עקידת יצחק:
הקב"ה מצוה את אברהם: "קח נא את בנך את יחידך… והעלהו שם לעולה" (שם כב, ב)!, אברהם אבינו מזדרז לעשות רצון קונו, בונה מזבח, עוקד את בנו, מניף את סכין השחיטה…
ופתאום אומרים לו: 'אל תביא את הקרבן הזה!', "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (שם פסוק יב)!.
אומר לי ידידי: 'נו, תגיד לי אתה, זאת לא אכזבה גדולה?!'.
אמרתי לו: 'שכנעת אותי, מה נעשה?'.
אמר לי: 'אל תדאג, יש תירוץ!'.
התירוץ מתומצת במשפט שאמר רבי ישראל סלנטר, וזה לשונו (בתרגום מאידיש): 'יהודי צריך לעשות, לא לפעול'!.
הקב"ה רוצה שיהודי יעבוד אותו מתוך תמימות וקבלת עול פשוטה. העבודה זה התפקיד של היהודי, והתוצאה היא בידים של הקב"ה, בלבד!.
[9] וזה לשון המכתב מאליהו (חלק ג – עמוד 210): הציר המרכזי של תולדות האנושות, מראשית ימיה עד אחרית הימים הוא השתלשלות העליות והירידות בתיקון חטא אדם הראשון.
תיקון זה נפל בחלקו של עם ישראל, והוא תפקידו בבריאה, על ידי שעם ישראל יחזור למדרגת אדם הראשון קודם החטא, מדרגת גן עדן, ויעלה עוד משם והלאה, ועל ידי כך יביא את כל הבריאה לידי תכליתה השלימה…
תיקון חטא אדם הראשון הוא על ידי שהאדם ישתדל לצאת ולהתעלות מעל הסתר זה של הטבע ושל כחי ועוצם ידי, שבו חושב האדם להשתלט על הטבע, עד שיבחין ברור בהכרה פנימית, שרק הרוחניות היא המציאות, וכלפיה אין לגשם ממשות אמיתית, ונוצר אך לנסיון…
[10] כך ביאר המהרש"א (ראש השנה כז. ד"ה כמאן מצלינן).
[11] לזכור: "כִּי (הקב"ה) הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַֽעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח). ובענין זה סיפר הגאון רבי ירמיה כ"ץ שליט"א (תפארת למשה, חלק ג – עמוד רלב), וז"ל:
כאשר עלה הגה"צ רבי יהודה לייב קסטלניץ זצ"ל לארץ הקודש בפקודת רבו הגה"ק מסלונים בעל יסוד העבודה זצ"ל, והיה (רבי יהודה לייב) אדם חלש ובעל חולי וטלטולי הדרך הגבירו יסוריו, עד שבקושי רב עצר עצמו שלא יתפרץ בבכי מתוך הכאבים והיסורים. והנה נטפל אליו יהודי בדרך, ולא הרגיש איך שהוא מתגולל ביסוריו, וביקש מר' יהודה לייב שרוצה לשמוע ממנו אודות רבו בעל יסוד העבודה ואורחותיו, אך ר' יהודה לייב שלא היה ביכולתו לדבר מתוך כאביו ויסוריו, לא ענה להאיש כלום.
כשראה האיש שאין ר' יהודה לייב רוצה לדבר, אמר: אם אין כבודו רוצה למסור לי אימרא בשם רבו, אז אני אגיד אימרא ששמעתי בשם צדיקי אמת, דוד המלך אמר בתהלים: "הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי" (תהלים פט, כז), כשאדם קורא לה' יתברך 'אבי אתה', אזי מתגלה אליו הבורא ברוב רחמיו בבחינת 'א"ל' – "חֶֽסֶד אֵ"ל כָּל־הַיּוֹם" (שם נב, ג), ומושיעו מצרתו.
כאשר שמע ר' יהודה לייב ז"ל דברים אלו, התחזק והתחיל לקרוא בנהמת לבו: 'טאטיניו העלף מיר'! (אבא תעזור לי!), חזר ושנה ושילש בזה, והשקיע מחשבתו בקריאתו 'טאטיניו העלף מיר', וכך התחזק והרגיש איך שכאביו נעשים קלים, עד שכל הכאבים והיסורים הוסחו מלבו, וכך קרא כל משך נסיעתו 'טאטיניו העלף מיר', וכשהגיע לעכו, שכר גוי שיקח אותו על חמור, ובכל משך הנסיעה כשטולטל על החמור מנמל עכו לטבריה, התחזק כל הזמן ואמר: 'טאטיניו העלף מיר', וכך בכל משך הזמן לא הרגיש שום כאב…
כשהגיע למחוז חפצו סיפר בפליאה לבני החבורה על העצה ששמע, ואיך שראה במו עיניו אמיתת הדבר איך שעצה זו עוזרת בחוש.
וכל יהודי יכול לצעוק 'אבי! אבי! עוזרני!, וכאשר יהודי צועק בתוך לבו כך – מיד הוא נושע, וכמו שכתב המצודת דוד בתהלים על הפסוק: 'הוא יקראני אבי אתה', 'אבי אתה' – רוצה לומר, כל בטחונו יהיה עלי, כבטחון הבן על האב'.
דהיינו, שעצם הדבר שיהודי מרגיש עצמו קרוב להקב"ה עד שסומך ובוטח עליו כבן על אב, הא גופא זו הסגולה הכי חשובה להיוושע בכל מה שצריכים, וכמו שכתוב בילקוט שמעוני על הפסוק בתהלים: "ה' אֱלֹהֵ"י יְשׁוּעָתִי" (שם פח, ב), וזה לשון הילקוט (תהלים – רמז תתלט): אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, אין לי ישועה אלא בך, ואין עיני מייחלות אלא לך, אמר לה הקב"ה: הואיל וכך – אני מושיעך!…
[12] כתב הגאון הרב איתמר שוורץ שליט"א (בלבבי משכן אבנה – שבת קודש, עמוד צד), וז"ל:
כאשר יש לאדם נקודה שלילית כיצד נבחין היכן השורש שלה?.
כידוע, יש לנפש האדם שלשה לבושים, וסדרם מתתא לעילא: מעשה, דיבור, מחשבה. כאשר אנו רואים אדם שפגם במעשה או בדיבור, היכן הוא השורש? שורש הפגם הוא במחשבה! כי אילו במחשבה לא היה פגם, לא היה לזה מקור של השפעה שלילית.
אם כן, שורש התיקון הוא במחשבה, כמובא בקדמונים מלשון הזוהר: 'כולם במחשבה אתברירו' (ראה זוהר פקודי דף רנד ע"ב). הבירור של כל דבר – צריך להיות במחשבה של האדם.
ואף על פי שכאשר אנו רואים עיוות במעשה או בדיבור, אנחנו נוטים לתלות שהעיוות קיים רק במעשה או בדיבור, עם כל זה – שורש הרע בעצם מתחיל במחשבת האדם. ככל שהוא מזדכך במחשבה, כך הוא יותר משפיע, הן על הדיבור והן על המעשה…
[13] בתורה הקדושה מצינו שני לשונות המתייחסים לראש השנה, והם:
א. 'זכרון תרועה'. וכמו שנאמר: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד).
ב. 'יום תרועה'. וכמו שנאמר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַֽעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א).
והנה חכמינו הקדושים נקטו לעיקר דוקא את הלשון 'זכרון תרועה', ולכן בחתימת הברכה בתפילת העמידה אנו חותמים: 'מקדש ישראל ויום הזכרון'. (ולא חותמים: 'מקדש ישראל ויום התרועה').
[14] ויקרא רבה (פרשה כט – אות ג).
[15] תנא דבי אליהו זוטא (פרק כב).
[16] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, בשלח – מאמר יב), אמר כך:
בסוף פרשת בשלח מספרת התורה על עמלק הרשע שבא להילחם בעם ישראל ברפידים, וציוה משה רבינו את יהושע לבחור אנשים מתאימים ולצאת להילחם בו, וכן עשה יהושע, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז, יג).
ובאותו הזמן שהיו עם ישראל נלחמים בעמלק היה משה רבינו יושב בראש הגבעה על גבי אבן ונושא את ידיו כלפי מעלה, "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שם פסוק יא), וכאשר כבדו ידיו של משה אהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, וכך הרים את ידיו "עד בוא השמש" (שם פסוק יב).
ושואלת המשנה (ראש השנה כט.): 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? ומתרצת המשנה: אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים'.
ובוודאי דברי המשנה צריכים ביאור. ומצאנו ל'מאור ושמש' (פרשת תצוה – ד"ה ועשית), שביאר כך:
סוד כחו של עמלק הוא הקרירות, וכמו שנאמר: "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח). שעמלק הצליח לקרר ולכבות את אש אהבתם של עם ישראל זה לזה.
ועל ידי מה קירר אהבתם זה לזה? על ידי התנשאות וגאוה, 'עמלק' גימטריא 'רם', שהוא לשון התנשאות גבהות וגאוה, והיינו שהגביה את לבם של ישראל ובכך גרם שיראו חסרונות זה בזה, וממילא כל אחד נעשה שונא לרעהו, שהרי מי יכול לאהוב ולהעריך אדם שהוא מלא חסרונות.
ובזה יובנו דברי המשנה: 'כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה' – שהיו מחפשים אחר המעלה שבזולת, במה הוא טוב ומה מיוחד בו, ומשום כך אוהבים זה את זה ומתאחדים זה עם זה, היו נוצחים.
'ואם לאו' – כאשר כל אחד מחפש אחר החסרונות שבזולת, במה הוא גרוע ומה עוד עליו לתקן, היו נופלים ביד עמלק שהרי זהו עיקר כחו. ולכן בא עמלק להילחם בעם ישראל דוקא ברפידים שהוא מלשון פירוד הלבבות, כיון שרק כשעם ישראל שרויים במצב שכזה יש בכחו לגבור עליהם ח"ו.
לכן יש להיזהר ביותר שלא לפסול ח"ו שום יהודי, ואפילו אם ראית בעיניך שהוא עשה מעשה לא רצוי, אם יכול אתה לדונו לכף זכות מה טוב, ואם לא, מוטב שתשתוק ותקבל שכר גדול על שתיקה זו.
וזהו בעצם עיקר ענין מחיית זכרו של עמלק, דהיינו למחות ולהעביר מלבנו, וממילא גם מן העולם, את המדה הרעה של החיפוש אחר מה שלא טוב בזולת, וכל אותן מחשבות זדון שכאילו הוא גדול וחשוב ויקר, ואילו הזולת שפל ונבזה וכאין ואפס בעיניו, אשר כל זה נובע מהגאוה וגסות הרוח שבאדם…
ועבודה זו שייכת בעיקר בראש השנה! וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, נצבים – מאמר ג):
בכל שנה ושנה שבת פרשת 'נצבים־וילך' היא השבת הסמוכה ליום הקדוש, יום ראש השנה, בו נידון כל אחד לפני הקב"ה, ונגזרים עליו כל המאורעות שיעברו עליו במשך השנה הבאה.
על כן בוודאי שיש בפרשתנו רמזים נפלאים רבים המלמדים על ההכנות הנדרשות מן האדם כדי שיזכה להיכתב ולהיחתם ביום קדוש זה לשנה טובה ומתוקה הן בגשמיות והן ברוחניות.
אכן כבר בפסוק הראשון הפותח את הפרשה: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכ"ם" (דברים כט, ט), ניתן למצוא רמז נפלא על ההכנה העיקרית הנדרשת מן האדם כדי שיצא זכאי בדינו ביום ראש השנה, וזאת על פי המובא בדברי חז"ל (רש"י – איוב א, ו) שבכל מקום שנאמר בפסוקים 'היום' רומז הדבר על יום ראש השנה.
ועל כך אומרת התורה: 'אתם נצבים היום', והיינו שאם רצונכם להיות נצבים ועומדים בקומה זקופה ביום ראש השנה, כדרך האדם היוצא זכאי בדינו, העצה לזה היא: 'כולכם' – דהיינו שתהיו מאוחדים עם כל עם ישראל, ותהיה בלבכם אהבה גדולה לכל אחד ואחד מישראל, ובאופן זה תהיו מובטחים לצאת זכאים בדינכם, ותזכו לכתיבה וחתימה טובה.
על פי האמור, יתבאר באופן נפלא גם המסופר בנביא (מלכים־ב פרק ד) על האשה השונמית שבא אלישע הנביא להתארח בביתה, ורצה אלישע הנביא להכיר לה טובה על האירוח הנפלא, ולכן שלח את משמשו לומר לה: "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, מה לעשות לך, היש לדבר לך אל המלך וגו'" (שם פסוק יג), והשיבה לו האשה: "בתוך עמי אנכי יושבת" (שם).
ומפרש בזוהר הקדוש (נח דף סט ע"ב) שאותו היום היה יום ראש השנה, וכוונת הנביא היתה שימליץ עליה לפני הקב"ה שתצא זכאית בדינהּ, ועל כך היא השיבה לו: 'בתוך עמי אנכי יושבת'.
ולפי המבואר לעיל, כוונתה בתשובה זו היא, שבדבר זה שנכללת היא בתוך עם ישראל, ואוהבת את כולם, ומשתדלת להיות באחדות עם כולם, מובטחת היא שתצא זכאית בדינהּ, ואין לה צורך בהמלצת הנביא.
ושיעור האחדות שצריכה להיות לאדם עִם עַם ישראל, גם הוא רמוז בהמשך הפסוק שבתחילת פרשתנו: "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימך" (דברים כט, ט-י), וכפי שמפרש רש"י שבפסוק זה נכללו כל הדרגות שבעם ישראל, מראשי העם ותלמידי החכמים החשובים ביותר ועד האנשים הפשוטים ביותר, אנשים נשים וטף.
ורומזת התורה בזה, שצריך כל אדם לאהוב ולכבד אף את היהודי הפשוט והשפל ביותר באותה מדה ממש שהוא אוהב ומכבד את הצדיק הגדול, ראש בני ישראל, ורק באופן זה הרי זו אחדות אמיתית ושלימה.
ומוסיפה התורה ואומרת: "כולכם לפני ה' אלהיכ"ם" (שם פסוק ט), והיינו שאם אכן זכה האדם להיות מאוחד בשלימות עם כל אחד מישראל, ואוהב הוא את כולם בלב שלם, ידע נאמנה כי קרוב הוא מאוד לה' יתברך, ועומד סמוך אליו ולפניו ממש, בבחינת: 'לפני ה' אלהיכ"ם', ואין מעלה נשגבה מכך.
ובאמת יש שייכות של ממש בין הדברים האמורים לבין המצוה העיקרית של יום ראש השנה – מצות התקיעה בשופר, וזאת לפי המבואר בדברי חז"ל (ראש השנה טז.) בטעם מצות התקיעה בשופר: 'אמר הקב"ה, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם'. והיינו שתקיעת השופר באה לעורר את זכותו של יצחק אבינו.
ואומרים חז"ל (שבת פט:) שלעתיד לבוא יאמר לו הקב"ה לאברהם: 'בניך חטאו לי', וישיב אברהם: 'רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך'. ואחר כך יאמר כן ליעקב שמא מחמת שהיה לו צער גידול בנים, יבקש הוא רחמים על עם ישראל, וגם הוא ישיב: 'רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך', עד שלבסוף ישאל את יצחק, ודוקא הוא ימליץ בעד עם ישראל דברי זכות נפלאים, ויצאו זכאים מלפני הקב"ה.
ולפי זה יש לומר שהרוצה להיתלות בזכותו של יצחק אבינו כדי לצאת זכאי בדינו בראש השנה, צריך לאחוז במדתו של יצחק אבינו להיות דן את כל אחד מישראל לכף זכות, ולאהוב כל אחד מישראל, ועל ידי זה יעורר עליו את הכף זכות של יצחק אבינו ויצא זכאי בדינו…
ודבר זה נרמז גם כן בשופר, כי 'שופר' – הוא מלשון הפסוק: "באדין מלכא בשפרפרא יקום בנגהא…" (דניאל ו, כ), שהוא מלשון בוקר ואור, והרי 'אור' – עניינו השפעת חסד וזכות על ישראל. והיינו שכדי שיזכה האדם שיפעל בו השופר את פעולתו וימתיק מעליו את כל הדינים, עליו לאחוז במדה זו של השפעת אור וחסד וכף זכות לעם ישראל.
כמו כן, עניינו של השופר הוא קיבוץ ואחדות ישראל, כאומרנו בתפילת הלחש: 'תקע בשופר… וקבצנו יחד' – לרמוז שבראש השנה, ובפרט בעת תקיעת השופר, העיקר הוא להתאחד עם כל עם ישראל בכל מקום שהם באהבה אמיתית וכנה.
[17] נפש החיים (שער ג – פרק יב בהגה"ה).
[18] בראשון לציון מתגורר יהודי יקר העוסק לפרנסתו בבניית פרגולות וסוכות. יהודי זה נהג שלא לעבוד בימי ששי, אלא להקדישם ללימוד תורה ולסיוע בביתו.
באחד הימים, זמן קצר לפני חג סוכות, ניגש אליו שכן המתגורר ברחוב לידו והפציר בו לבוא ולבנות עבורו סוכה.
'מצטער' – השיב היהודי – 'לא אוכל לעזור לך, עד חג הסוכות נותרה לי עבודה רבה'.
אולם השכן לא התכוין לוותר, שוב ושוב הפציר והתחנן, סיפר כי אין לו סוכה, ולבסוף ביקש שיבוא לביתו בערב שבת.
'רוצה אתה שאעבוד בערב שבת שובה?' – השתומם היהודי.
אולם משעלה הרעיון, שוב לא ירד מהר כל כך… ובסופו של דבר, מצא יהודי זה את עצמו עומד על גגו של בית השכן ביום ששי, כשהוא בונה עבורו פרגולה.
תוך כדי כך, נשמעה לפתע קריאה מן הרחוב. שני אנשים זרים עמדו שם, העבודה נשאה חן בעיניהם, והם החליטו להזמין עבודה לעצמם. ברצון רב נתן להם היהודי את מספר הטלפון שלו, והם סיכמו ביניהם כי מיד לאחר החג יבוא לבנות עבורם.
מה שלא ידע אותו יהודי, הוא ששני זרים אלו היו חוקרים של רשויות החוק…
כעבור זמן מה מקבל מיודענו הזמנה לבוא עם פנקסיו לביקורת. הוא הגיע בחשש כל שהוא, ורק אז הבין כי החוקרים מחפשים משהו מסויים מאוד… הם קיבלו מידע על הפרגולה שבנה ביום ששי, וחיפשו את הקבלה עליה.
מאחר שקבלה מעין זו לא היתה ברשותו, הם פקדו עליו לבוא בעוד עשרה ימים לבדיקה חוזרת, ולהסקת מסקנות מתבקשות, קרי: קביעת התעריף שעליו לשלם כקנס על העלמת המס שבוצעה על ידו.
בעשרת הימים הבאים לא הצליח האיש לעשות מאומה, לא לאכול, לא לישון וכמעט שלא לתפקד…
חבריו הקרובים, אשר שמעו על פרטי המקרה, ניסו להתגייס לעזרתו. הראשון היה השכן שאצלו נעשתה העבודה, 'מדוע צריך לפחד'… אמר לו.
'ביפו' – המשיך כממתיק סוד – 'ישנו אדם שמומחה בהוספת דפי קבלות לפנסקים… כדאי לך לשוחח אתו'…
חבר אחר ניגש ואמר לו: 'אל תהיה בלחץ, שמעון כהן המתפלל ביחד אתנו, עבד לפני כמה שנים במשרד הממשלתי ההוא… הוא מכיר היטב את כולם, ועם כמה שקלים הכל יסתדר…
ואילו השלישי בא וסיפר לו שאחיו עובד אתם כיום, ותמורת תשלום סמלי בהחלט, ביכולתו לדאוג לכך שהחקירה תעבור בשלום…
כל הצעה כזו גרמה לו לתקוה מחודשת, והוא לא חסך בכסף ולא במאמץ כדי להוציאה לפועל. לאחר שהפעיל את כל הקשרים האמורים, ישב אותו יהודי עם עצמו וחשב: 'רבונו של עולם, מה בדיוק אתה רוצה ממני? הלא אתה מכיר את הפנקסים האמיתיים שלי… אתה יודע שמעולם לא הרווחתי גרוש מבלי לעשר! אתה יודע שלאחרונה השאתי את בתי עם תלמיד חכם, ושילמתי על כך במיטב כספי ודמי! מה אתה רוצה ממני? במה חטאתי? מה עלי לתקן?!'.
ופתאום הבין: כאשר היתה לי בעיה – למי פניתי? לשמעון כהן, לאיש מיפו, לעובד מתל אביב… ומה עם רבון העולמים? האם הוא איננו נמצא בתמונה?!.
הוא קם ממקומו וניגש לעבר מכשיר הטלפון. חייג את מספרו של העובד מיפו והודיע לו: 'נא להפסיק את העבודה על הפנקסים, אין בה כל צורך, הסתדרתי כבר'…
לאחר מכן התקשר לשמעון כהן ולעובד השלישי והודיע לכולם שאין צורך בשום פעילות, הוא הסתדר כבר בעצמו…
או אז, כאשר ה'שטח' התפנה, הוא פנה לבורא עולם ואמר לו: 'רבונו של עולם, כעת אני אצלך'…
יום החקירה הגיע. הוא מגיע עם אשתו למשרדים ונשלח היישר לחדר המנהל… 'אוי ואבוי'! מספיקה מחשבה מהירה לחדור למוחו, והרגלים התקשו לפסוע מרוב פחד…
כשהתיישב, החל הלה לתחקר אותו על כך שלא היתה קיימת קבלה, על המחסור בפנקס ההזמנות, ועל עוד פרטים ופרטי פרטים שלא דִוַּח בהם כראוי על הכנסותיו. עם כל מילה שיצאה מפיו, הוא חש שסיכוייו לצאת ללא עונש פוחתים והולכים.
לפתע אומר לו הפקיד: 'אינני יודע מדוע, אבל אינני מסוגל לעשות לך מאומה… כאילו מישהו רשם על מצחך: 'אל תגע בו'… אני כותב לך דו"ח ומכניס אותו לתיק האישי שלך, וכעת עליך להתפלל שאיש לא יפתח את התיק'…
ובמילים אלו נפרד מהם לשלום.
אכן, כאשר ה'שטח' התפנה, דאג 'בעל בית העיקרי' שלא יאונה לו כל רע!… (הנני בידך – עמוד 225).
[19] כך ביאר את דבריו, הגה"צ רבי ישראל אליהו וינטרויב זיע"א (הובאו דבריו בספר מעדני כהן, חלק ז – עמוד רטז, לגאון הרב נפתלי קופשיץ שליט"א).
[20] את האמונה הזו קיבלנו בירושה מאבותינו: אברהם יצחק ויעקב!.
וזה לשון הגה"ק רבי חיים מוואלז'ין זיע"א נפש החיים (שער ג – פרק יג): וזה היה ענין עבודת האבות כל ימיהם, כי המה בנוראות צדקתם וטהרת קדושת לבם היו מדבקים מחשבתם לרצונו יתברך כל ימיהם בלי הפסק רגע, וביטלו ברצונם כל כחות שבעולם, ולאפס ותוהו נחשבו אצלם.
ולכן זכו גם לנסים נפלאים בשידוד המערכות וצבאיהם כנ"ל. ולכן נתייחד שמו יתברך עליהם להיקרא אלה"י אברהם אלה"י יצחק וכו'. וכאומרו יתברך בעצמו: "אֱלֹהֵ"י אֲבוֹתֵיכֶם" (שמות ג, טו). ולזה אמרו ז"ל (מדרש בראשית רבה, פרשה מז – אות ו): 'האבות הן הן המרכבה'…
[21] בשיחה שמסר הגה"ק הרב שמשון דוד פינקוס זיע"א (פניני רבי שמשון – עמוד קפו), אמר כך:
בגמרא הקדושה (עבודה זרה נה.) הובאה השאלה ששאל רבא בר רב יצחק את רב יהודה. וזו השאלה: יש בשכונתנו בית עבודה זרה, וכאשר העולם צריך גשם, באה העבודה זרה בחלום לאחד מאותם כמרים שלה, ואומרת: 'הקריבו לי בן אדם ועל ידי זה ירד גשם'. ובאמת, הם מקריבים (שוחטים אדם), ויורד גשם.
והשאלה היא: היתכן?! האם חלילה יש ממש בעבודה זרה?.
ענה לו רב יהודה: 'טוב שאני עדיין חי. כי אם הייתי מת, לא הייתי יכול לומר לכם את מה ששמעתי ממורי ורבי, רב.
וכך אמר רב, כתיב: "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד, יט), וכוונת הפסוק היא, שהקב"ה החליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם!.
'החליקן בדברים' – הכוונה: נתן להם מקום לטעות, וזאת כדי לטורדן מן העולם.
הרב מבריסק זיע"א למד מכאן יסוד גדול:
הנה בדרך כלל רגילים לפרש, שלטומאה, לעבודה זרה, יש כח לפעול כל מיני דברים. אבל, אומר הרב מבריסק, כאן בגמרא מבואר שאין להם שום כח, הם לא מסוגלים לעשות שום דבר. רק דבר אחד הם יכולים לעשות: 'החליקם בדברים' – לכסות את האמת…
וכשמתבוננים מגלים שבעצם זהו עיקר כחו של יצר הרע – לכסות את האמת, להראות כאילו הוא העושה ולא הקב"ה.
דבר זה קיים בכל התחומים. לדוגמא: בחור בישיבה יושב ולומד בהתמדה או מאריך בתפילת שמונה עשרה, ומגיע באיחור לחדר האוכל. שם הוא מגלה כי נגמרו לו כל הירקות.
מה נראה כאן לעין?
שהמגיע מוקדם לחדר האוכל – יש לו ירקות לאכול, והמאחר – יאלץ להסתפק בארוחה דלה, ללא ירקות.
כעין זה: במפעל מועסקים עובדים רבים, אך לא כולם שוים ברמת החיים. פועל העובד שעות נוספות – יש לו מכונית, ואילו זה שאינו עובד שעות נוספות – אין לו מכונית, כי הוא מרויח פחות. זו עובדה שרואים אותה בעינים.
דוגמא נוספת שכל אחד מאתנו ודאי מכיר: שני אנשים חולים באותה מחלה. האחד, שהוא עשיר ובעל יכולת כלכלית, הולך לפרופסור גדול ומבריא. והשני, שאין בידו את האמצעים הדרושים, מסתפק ברופא הזוטר שבקופת חולים, וכתוצאה מכך נשאר חולה. גם זה דבר שרואים בעינים.
המראה הזה, הוא בעצם כחה של העבודה זרה!.
האמת לאמיתה שהכל ביד ה'. 'אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא' (יומא לח:).
אם מגיע לבחור שיהיו לו ירקות בארוחת הערב – יהיו לו, ואם לא – לא!.
העובדה שיש לפועל מכונית, אין לה שום קשר עם העבודה. אין גם קשר בין התאמצות הפועל בעבודה שעות נוספות לגודל ההכנסה שתהיה לו בסוף החודש. עובדים כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות, שהיא בחינת מס המוטל על האדם. ברגע שאדם 'שילם' את 'המס' הזה – גם אם יעבוד יומם ולילה, לא יקבל גרוש אחד יותר ממה שנגזר עליו משמים!.
על זה הדרך, לא משנה כלל לאיזה רופא הולך האדם. לרופא הולכים בגלל מצות פיקוח נפש, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. אלמלי כך, לא היינו הולכים לרופא. אלא ישנה הלכה של פיקוח נפש, מוטל עלינו חיוב מן התורה לשמור על גופנו, ומי שלא הולך לרופא – באמת עלול להינזק מכך, אבל לא משום שהרופא היה צריך להציל אותו, אלא משום שעבר על מצות התורה, וכיוצא בזה מבואר במסילת ישרים פרק ט.
מה עושה העבודה זרה? אומרת לך: לא! הריצה וההתאמצות להגיע מוקדם לחדר האוכל – היא זו שגרמה שיהיו לחברך ירקות.
הרופא, הוא זה שמביא את הבריאות לחולה.
והעבודה הקשה מביאה את הפרנסה.
כל אלו דוגמאות בלבד, אבל התופעה קיימת בכל העולם כולו, היכן שרק הולכים. מיום שנולדנו חינכו אותנו עם האפיקורסות הזו, שאם תשתדל – תקבל, ואם לא תשתדל – לא תקבל.
האמת היא שהקב"ה שולט על העולם, אחד יחיד ומיוחד, והעבודה זרה אין לה כח לעשות כלום! לא העבודה מביאה את הפרנסה, ולא הרופא מביא את הרפואה. הכל ביד ה'.
אם כן, מה הכח של העבודה זרה?.
לעשות מַרְאֶה כזה: כביכול אני עשיתי ולא הקב"ה!.
[22] בספר נתיבות יושר (חלק ב – עמוד 181) לגאון רבי יהודה כהן, הובא הסיפור הבא: על דלת ביתו של הגה"ק רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, בעל 'בית הלוי' דפק יהודי וזעק בקריאות נואשות לעבר רבי יוסף דוב שיחוש לעזרתו:
המשטרה עורכת עתה פשיטת פתע באיזור החנויות שבו שוכנת חנותי, ומחפשת אחר סחורות שהחזקתן אסורה על פי החוק הפולני. השוטרים עוברים במרץ מחנות לחנות. עוד מעט יגיעו לחנותי… ורק אתמול קיבלתי 'משלוח' מהסחורה האסורה… רבי, מה אעשה?! העונש הקבוע בחוק על עבירה כזו יכול להגיע לעשרות שנות מאסר!.
מששמע רבי יוסף דוב את צרתו הוציא מארון הספרים את ספר נפש החיים שחיבר הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין, פתחו והראה לו מה שכתוב בפנים (שער ג – פרק יב), וכך נאמר:
בפרשת ואתחנן נאמר: "ה' הוא האלהי"ם אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) – ופירושו, אין עוד מלבדו יתברך כלל, והכל מלא רק עצמות אחדותו הפשוט יתברך, ואין עוד מלבדו שום מציאות כח כלל, לא כחות הטומאה ולא שום כח ושום עולם ונברא כלל.
ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל – כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלהי"ם האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.
ואז אמר רבי יוסף דוב לסוחר היהודי, בוא נתעמק בסגולה הנפלאה הזאת בצוותא. לאחר שעתים רצופות של לימוד ועיון הגיעה אשתו של הסוחר ובישרה לו על הישועה. השוטרים הקפדנים דילגו על פני חנותם וכלל לא נכנסו לבודקה.
וכך היה המעשה: השוטרים עברו מחנות לחנות וערכו חיפוש דקדקני אחר סחורות אסורות. כשהגיעו אל חנותו של היהודי, החליטו לעשות הפסקה ולסעוד את לבם. כדי שלא ישכחו היכן פסקו מלבדוק, סימנו את חנותו של היהודי בצבע אדום. כששבו אל עבודתם כעבור מחצית השעה, הסתפקו אם החנות המסומנת היא האחרונה שנבדקה או שממנה עליהם להמשיך כעת את הבדיקה. לבסוף נמנו וגמרו ביניהם שכנראה חנות זו כבר נבדקה והמשיכו בבדיקת החנות הבאה אחריה.
כל אותו זמן ישב בעל החנות והגה בדבריו הקדושים של 'נפש החיים' שהמציאות היחידה היא רק הבורא ואין כח לשום יצור לעשות דבר מבלעדי רצונו יתברך…
[23] האמונה הזו מולידה שמחה בלב האדם, וכמו שכתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (תניא, אגרת הקודש – סימן יא), וז"ל:
כשיתבונן האדם בעומק הבנתו, ויצייר בדעתו, הווייתו מ'אין' בכל רגע ורגע ממש. האיך יעלה על דעתו כי רע לו, או שום יסורים מ'בני', 'חיי' ו'מזוני', או שארי יסורין בעולם. הרי ה'אין', שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא ה'עדן' שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת, אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו.
וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם – להאמין דלית אתר פנוי מיניה, ובאור פני מלך חיים, ועל כן "עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים־א טז, כז), הואיל והוא רק טוב כל היום.
ועל כן, ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה, ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע… ובאמונה זו באמת, נעשה הכל טוב גם בגלוי, שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת והיא העדן שלמעלה מעולם הבא, הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז.
