פתח דבר
ליל הסדר בעיצומו. כל המשפחה יושבת מסביב לשולחן הערוך וקוראת את ההגדה בשירים וניגונים.
כאשר הגיעו לפסקה המדברת על הבן הרשע, שבה נדרשים להקהות את שיניו ולומר לו: 'אילו היה שם לא היה נגאל', נחרש מצחו של יוסי בקמטי תהייה.
'אני לא מבין', הרהר. 'אם נדייק את דברי בעל ההגדה נראה שכך אומרים לבן הרשע: אילו היית שם בגלות מצרים לא היית נגאל, אך עתה אחרי שקבלנו את התורה אתה בוודאי תגאל'[1].
'וזו גם האמת לפי תורתנו הקדושה תורת אמת, כי לא ידח ממנו נידח,[2] ואם כן איך הידיעה הזו אמורה להקהות את שיניו'?…
יוסי הסתובב עם השאלה הזו זמן ארוך מאוד, ורק בשבת 'אחרי מות קדושים', בשעה ששמע מפי הקורא את קריאת הפרשה, צצה במוחו התשובה.
ולפני שנשיב נקדים…
תוכחה – סוד הנגינה!
השבת נקרא בתורה שתי פרשיות, פרשת אחרי מות ופרשת קדושים.
והנה, פרשת קדושים פותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (ויקרא יט, א-ב).
מבואר בפסוק שבפרשה הזו ישנו חידוש מיוחד ביחס לשאר הפרשיות, דהנה בעוד ששאר הפרשיות נאמרו באופן של קבוצות קבוצות,[3] פרשת קדושים נאמרה לכל ישראל יחד!
והסיבה שנשתנתה פרשת קדושים משאר הפרשיות, מכיון שרוב גופי תורה תלויין בה!… (רש"י – שם).
אחד הפסוקים הכתובים בפרשה הזו, הוא הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (שם פסוק יז).
התוכחה היא דבר הכרחי, ובלעדיה אין אפשרות להתקדם הלאה.[4] אך זה בתנאי שמוכיחים באהבה ולא 'קוברים'.
כשהתוכחה ניתנת לא לפי הכללים, התוצאה עגומה מאוד, והיא יכולה לקבור את כל כחות הנפש של מקבל התוכחה עמוק עמוק באדמה, עד כדי אבדן יכולת להשתקם, רחמנא ליצלן.
וזה לשונו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, קדושים – מאמר ד):
אם נתבונן נראה שקודם מצות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ', ממש באותו פסוק, מצוה התורה: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'. וכן בפסוק שלאחר מצות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ', מצוה התורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) – וזאת כדי ללמדנו שרק אם באותה שעה שהינך רואה את הזולת עושה מעשה רע וכיוצא בזה לא מתעוררת בלבך הרגשת שנאה כלפיו חלילה וחס, ואדרבה, אתה מרגיש כלפיו אהבה וחמלה ודוקא משום כך הינך מצטער לראותו עושה מעשה שאינו ראוי לו, ורצונך להוכיחו על כך כדי שיתקן זאת וישיג שלימות – אז, ורק אז, שייכת בך מצות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ', שהרי בוודאי תוכחתך תתקבל בלבו ותפעל פעולה רצויה, כיון שהיא יוצאת מלב אוהב ודואג, והזולת מרגיש זאת.
רק כאשר התוכחה יוצאת מלב אוהב ודואג, ונאמרת מתוך שליטה עצמית, רק אז יש סיכוי שהיא תִשָּׁמָע.
וכמו שמצאנו שבשעה שבא הקב"ה להוכיח את מרים ואהרן על שדיברו במשה, פתח את דברי תוכחתו בלשון בקשה ותחנון,[5] כמו שכתוב: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי" (במדבר יב, ו), ואין 'נָא' אלא לשון בקשה (רש"י שם). ומבאר ה'שפתי חכמים' (שם): 'כלומר, אף על פי שחרה בם אף ה' וילך, מכל מקום אין 'נָא' אלא לשון בקשה, ודיבר עמהם בנחת, שאילו היו דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים, וללמד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת'. וכן אמרו חז"ל (שבת לד.) שכשאדם רוצה להורות לבני ביתו לעשות דבר נחוץ, יאמר להם זאת בניחותא, כדי שיתקבלו דבריו.
ועיקר העיקרים הוא – שיהיו דברי המוכיח יוצאים מעומק הלב ובאהבה אמיתית, ואז גם אם יהיה תוכן הדברים קשה ומר, הם יתקבלו ברצון על לב השומעים, כלשון האור החיים הקדוש (בראשית א, א – אות יז): 'כי הירא דבר ה' ידבר מתוך קימת נפשו, וכיון שכן, תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר. ואם הדברים יצאו מהגוף, אין שייכות לנפש לשמוע'.
וכן מצינו שאמר הקב"ה ליחזקאל הנביא: 'לי ולך נאה להוכיח את ישראל… אם אתה מוכיחן – תוכיחן, ואם אין אתה מוכיחן – אני מוכיחן בתוכחה' (תנא דבי אליהו רבה – פרק ה). כי היה צורך באותה העת להוכיח את עם ישראל בתוכחה קשה ביותר, כמו שכתוב: "וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ" (יחזקאל כב, ב). ולא היתה אפשרות שיתקבלו הדברים הקשים בלבם כי אם על ידי תוכחתו של יחזקאל הנביא דוקא, כיון שלבו היה מלא אהבה לעם ישראל ללא גבול.
ולכן על תוכחתו של יחזקאל נאמר: "וְהִנְּךָָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ…" (שם לג, לב). היינו שאפילו כשהיה יחזקאל אומר תוכחות קשות ביותר לישראל, היו הדברים נעימים לשומעיהם כפי שנעים לשמוע שיר נאה, והיו נשמעים על לבם של ישראל, כיון שיצאו דבריו מלב אוהב באמת…
והנה יש הרבה מה להרחיב ולבאר במצוה הזו של התוכחה: על אלו עניינים צריך להוכיח ועל אלו עניינים אין צריך, מהו הזמן הראוי ביותר לתוכחה, מי הוא הראוי להוכיח, כיצד מוכיחים וכו' וכו'.
אך עתה ברצוננו להתמקד בנקודה אחרת לגמרי, והיא בנקודה ההתחלתית ביותר. בנקודת ההיולי של התוכחה…
וברשותכם נפתח במשל…
מעלתה של בת המלך
משל למלך שהיתה לו בת יחידה. יפה כחמה, ברה כלבנה, מוכשרת ומשכילה, כלילת השלימות. ביקש חתן מתאים, נבון וחכם, נאה ומוכתר בנימוסין, בן אצולה ורם יחס, שישא את בתו וירש את כסאו. יאדיר את שם ממלכתו וינחיל אושר לבתו.
והחתן נמצא – בן מלך המושלם בכל המעלות.
שמח המלך והורה להכין משתה חתונה, אשר עין לא ראתה! בפקודתו, הכשירו שטח עצום על שפת הים, וערכו בו שולחנות לרבבות חוגגים. כינס המלך את טובי הנגנים, שהלחינו נעימות מיוחדות לכבוד המאורע וערכו חזרות תכופות, עד שהיו הנעימות שגורות בפי כל.
ביום המיועד עלתה הכלה אל הספינה שתביא אותה למקום החופה, שבו המתינו רבבות החוגגים. עלו הנגנים על הסיפון, פצחו בתרועה וניגנו את המנון החתונה, והספינה הרימה עוגן והפליגה לדרכה…
אך, אבוי, לפתע פרצה סערה נוראה. הים הרגוע קומט לגלי ענק, ששצפו וקצפו וחבטו בספינה. עלתה שמים וירדה תהומות, טולטלה מגל לגל ונסחפה אל מעבר למפרץ, הרחק, הרחק, עד לחופהּ של הארץ השכנה. ארצו של אויב המלך, השרוי עמו במצב מלחמה…
שמח מושל הארץ ליטול נקמה משונאו. כינס את שריו ויועציו ושאל: 'מה נעשה בבת שונאנו שנקלעה לארצנו?'
ענו ואמרו: 'נהרגה הרוג!'
אמר: 'לא טובה העצה. ישמע אביה המלך, וחמתו תעלה בו להשחית. יגייס את כל צבאו ויעלה עלינו למלחמה בחמת זעם, ומי יעמוד בפני זעף אב שכול. לא, אין למתוח את החבל יתר על המדה'.
הסכימו הכל לדבריו. אמרו: 'נשליכנה לבור כלא'.
אמר: 'לא טובה העצה. יוודע הדבר לאביה, ולא ישקוט ולא ינוח עד שישחררה'.
ענו ואמרו: 'אם כן, אין עוד עצה'.
אמר המושל: 'יש ויש, הסכיתו נא. לא אכלאנה, אף לא אשחררה. אשים חלקה עם השפחות אשר בבית התבשיל. תעזור להן בעבודתן, ותאכל לשובע נפשה'.
לא הבינו לכוונתו, וכי מה ירויח בכך?
אמר: 'למה לא תבינו? הן תהיה זו הגדולה בנקמות!'
הביטו בו, ומשכו בכתפיהם. לא ירדו לסוף דעתו.
חייך והסביר: 'אין בלבי ספק, שהמלך לא ינוח ולא ישקוט. ינסה לשחרר את בתו באמצעי לחץ, פיתוי ושכנוע. אולי אף יצא לקרב, ולבסוף יצליח לשחררה. אבל בינתים, תשהה עם המבשלות ותתרועע עמן. תסכין ללשונן ולהלצותיהן, לחירופיהן ולגידופיהן, להליכותיהן הגסות ולהרגליהן המגונים, להמוניותן ולבורותן. וכשיעלה ביד אביה לפדותה, תשוב אליו כאחת המבשלות – המונית ונחותה. לב המלך יקרע, ובעלה המיועד לה ימאס בה, ונקמתנו משונאנו תהיה שלימה'…
מחאו הכל כפים ואמרו: 'אין חכם כמושלנו!'
אמר ועשה. פקד להמיר את שמלת הכלה המפוארת אשר לה בסרבל המבשלות, ולהובילה למדור הבישול. בתחילה היתה קודרת ומתבדלת, אבל הזמן עשה את שלו. הבדיחות התפלות שצרמו לאזניה, החלו להעלות חיוך על שפתיה. לפתע מצאה ענין ברכילות הזולה, וכבר השתתפה בה בעצמה, ואף שפתה נעשתה זולה…
קַוֵּי התואר הזך והמלכותי נעלמו, וציור חדש נגלה: מחוספס, גס, רדוד ושטוח… והמושל שבא לביקור, התקשה לזהות את דמותה של בת המלך בין כל השפחות. היא היתה נראית כשפחה מבטן ולידה…
המושל חזר לטרקלינו, אסף את כל שריו, וצעק: 'הצלחנו! עתה גם אם אביה המלך יצליח לגאול אותה, הוא יגאל רק גוף. את הנפש הוא לא יגאל, הוא לא יכול לגאול – הנפש של הנסיכה מתה!'…
עוד כמה ימים חלפו, והנה באחד הימים אמרה אחת המבשלות: 'הסו, שמעו איזה מנגינה יפה!'
היטו הכל אוזן, ובת המלך הֶחֱוִירָה – והתעלפה.
מה אירע? לציון חצי שנה של השבי, החליט המושל לצוות על נגני המלך שהיו בספינה לנגן לפניו את ניגוני החתונה שהתבטלה. פצחו בתרועה והשמיעו את המנון החתונה – שהדיו נשמעו בבית המבשלות…
שמעה הכלה, הזדעזעה – והתפקחה. בבת אחת הוברר לה שפל מצבה, נוכחה בהידרדרותה. אוי לה, הן בת מלך היא, ומלכה לעתיד. הן מאורסת היא, וארוסהּ ממתין לה לשאתה. הרי אביה לא ינוח ולא ישקוט עד שיחלצה – ואיך שכחה הכל, איך נסחפה ושקעה במצולות הניוון ובתהומות הבורות והגסות?…
והתעלפה…
מיהרו חברותיה לעוררה. פקחה עיניה, והצלילים עדיין נשמעים ברמה, מחרוזת שירי החתונה נישאים בחלל. התערפל מבטה וחייכה. הפעם נשמעו הצלילים כהבטחה: חזקי ואמצי, החזיקי מעמד, התעלי, שמרי מרחק. כי קרובה ישועתך לבוא – עוד תשובי כנסיכה, ולא כמבשלת בורה…
והנמשל הזה עמוק מאוד, ומי יכילנו![6] ובשיחתנו השבוע ננסה לבארו מעט…
כחו של אֵזוֹר
הנביא ירמיה התנבא בתקופה שלפני חורבן בית המקדש הראשון ולאחריו. עיקר נבואותיו היו להוכיח את ישראל על חטאיהם ולהזהירם מן הגלות והפורענות שתבוא אם לא ישובו בתשובה.
עיקר הנבואות הללו מתרכזים ב-24 הפרקים הראשונים.
והפרק ה-13 מתחיל כך: "כֹּה אָמַר ה' אֵלַי הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל מָתְנֶיךָ וּבַמַּיִם לֹא תְבִאֵהוּ" (ירמיה יג, א).
הקב"ה התגלה לירמיה וציוה אותו: לך וקנה לך 'אֵזוֹר' (חגורה) מפשתן וחגור אותו על מתניך, וגם לאחר שיתמלא בזיעה אל תביאהו במים לכבסו כדי שימהר להירקב.
ירמיה הנביא קיים את דברי ה' וחגר את החגור על מתניו.
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר" (שם פסוק ג), קח את האזור (החגור) אשר קנית ואשר שמתו על מתניך, וקום לך לנהר פרת והצפינהו בעודו מלא זיעה בחור הסלע.
ואלך ואטמין את האזור בפרת וְכִסִּיתִיו בעפר מלמעלה כאשר ציוה ה' אותי.
לאחר שעברו ימים רבים, ויאמר ה' אלי קום לך לנהר פרת וקח משם את האזור אשר צִוִּיתִיךָ לטומנו שם.
ואלך לפרת ואחפור בנקיק הסלע ואקח את האזור מן המקום אשר טמנתיו שמה, והנה נשחת האזור כולו, לא יצלח לכל (אינו ראוי עוד לכלום).
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר" (שם פסוק ח), כשם שנשחת האזור, כן אשחית את גַּאֲוַת וגבורת יהודה וירושלים אשר רבה היא.
העם הרע הזה הממאנים לשמוע את דברי, ההולכים בשרירות לבם הרע וילכו אחרי אלהים אחרים לעובדם ולהשתחוות להם, ויהי חוזקם ותוקפם כאזור הזה אשר לא יצלח לכל.
"כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ" (שם פסוק יא).
והנה בתוך דברי התוכחה הללו מסתתר יהלום נפלא, בתוך דברי התוכחה הללו גילה הקב"ה את מעלתן של ישראל.
ונבאר את דברינו:[7]
כתב המקובל האלקי רבי חיים ויטאל זיע"א (שערי קדושה, חלק ג – שער ב), וזתו"ד:[8]
דע כי הבריאה הראשונה שהאציל הבורא היא הבריאה הנקראת 'עשר הספירות'. והבריאה הזאת נקראת 'מחצב הספירות'.
ולאחר מכן ברא בריאה נוספת, והוא אור הכולל בתוכו את כל נשמות ישראל, והוא הנקרא 'מחצב הנשמות'.
ומחצב הנשמות דבוק במחצב הספירות, כמו שנאמר: 'כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת'…
והנה, האור שמשתלשל מהספירות חייב לעבור דרך מחצב הנשמות, ולכן הקב"ה נקרא 'אלקי ישראל'.
וממחצב הנשמות נחצבים נשמות ישראל ויורדים לעולם הזה, איש איש כפי שליחותו.
ונמצא שהדבר הקרוב ביותר למחצב הספירות הם נשמותיהן של ישראל, והם דבוקות וחבוקות בהן, וזה שנאמר: 'כִּי כַּֽאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה'.
והקב"ה נתן את הכח ביד ישראל לנהל את העולם, ולהמשיך שפע ישועה ורחמים בכל העולמות, וזה שנאמר: 'לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת', ארבעה תארים כנגד קשר ארבעה עולמות, אצילות בריאה יצירה ועשיה.
ולאחר מכן ברא בריאה נוספת, והוא אור הכולל בתוכו את כל המלאכים, והוא הנקרא 'מחצב המלאכים', וממנו נחצבו כל המלאכים.
ומחצב המלאכים הוא מלבוש חיצון על אור מחצב הנשמות, והם מקבלים מהם (ממחצב הנשמות) את חיותם.
ולכן בחורבן בית המקדש, כשהפסיק השפע למחצב הנשמות, המלאכים נשארו בלי שפע, ועל אותה שעה נאמר: "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה" (ישעיה לג, ז)![9]
ולאחר מכן, ברא בריאה נוספת, והוא אור מועט הנקרא 'אור חשוך', וכולו דינים קשים, והוא הנקרא 'מחצב הקליפות', וממנו נאצלו כל הקליפות (כחות הטומאה).
וממחצב הקליפות נבראו גם נפשות הגויים.
ולאחר שנבראו ארבעת המחצבים, נברא העולם שלנו, הכולל בתוכו את הַהֲוָיָה המזדקרת לעינינו.
ונמצא שבפסוק הזה המובא בתוך דברי התוכחה הנוראים הללו נתגלתה מעלתם וכחם של ישראל…
ולפני שנמשיך נכתוב ברשותכם כמה מילים על מחצב הקליפות…
העלם לצורך גילוי
כך עלה ברצונו יתברך, שיברא עולם שבו יתגלו שתי מערכות מקבילות, מערכת אחת של קדושה, ומערכת שניה של טומאה.
והאדם יעמוד כל הזמן בין שתי המערכות הללו, ובכח בחירתו יבחר בטוב וידחה את הרע, ובכך (על ידי מעשה טוב ודחיית הרע) הוא ימשיך את אורו יתברך בתוכו ובעולם, ובכך יכשיר את המציאות כולה לגילוי אורו יתברך בשלימות.
וכמו שאמרו במדרש:[10] 'נתאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים' – כמו שאדם בביתו (דירתו) הוא מתגלה, כך התאוה הקב"ה שהעולם הזה יעשה לדירה עבורו בו הוא יתגלה, דבר שנזכה אליו בשלימות בימות המשיח. וכמו שנאמר: "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ).
וכדי שתהיה בחירה בין טומאה לקדושה, הוצרך הקב"ה לברוא את מערכת הטומאה, שהיא מחצב הקליפות.
והנה במחצב הקליפות ישנן רבבות מדרגות חלוקות, אך בכלליות הן מחולקות לשני חלקים:
רע גמור שאין בו טוב כלל, ורע שיש בו גם טוב.
ויחזקאל הנביא זכה וראה (במראה הנבואה) את כל מציאות הרוע (על שני חלקיו), וכך נאמר: "הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'. וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (יחזקאל א, ג-ד).
'רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת' – הן ג' קליפות שהן הסוג הראשון של הרוע ואין בהן טוב כלל!
'וְנֹגַהּ' – היא הסוג השני, ויש בה גם טוב. והיא הבחינה הממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת הקדושה, ולכן פעמים שהיא (הַנֹּגַהּ) נכללת בשלש קליפות הטמאות ('רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת'), ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה.
ולאחר שנבראו כל המחצבים, ברא הקב"ה את האדם…
ויברא את האדם בצלמו
ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את האדם, וכמו שנאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז).
מעת בריאתו חלפו 25 דורות שבהם היו שתי המערכות, מערכת הקדושה ומערכת הטומאה, מתנדדות ומעורבבות.[11]
ובדור ה-26, בשעת מתן תורה, התייצבו שתי המערכות והסתדרו כך:
מערכת הקדושה תינתן לכל יהודי ויהודי.
ואילו מערכת הטומאה תינתן לאומות העולם.
וזה בא לידי ביטוי בשלשה מישורים: במספר הנפשות, בסוג הנפש, ובאיכות הגוף. ונבאר:
במספר הנפשות – לכל יהודי ישנן שתי נפשות, נפש אלקית ונפש בהמית, ואילו לאומות העולם ישנה רק נפש אחת והיא נפש בהמית.
בסוג הנפש – ישנו הבדל עצום בין הנפש הבהמית של היהודי לבין הנפש הבהמית של הגוי.
נפש הבהמית של הגוי יונקת את חיותה מג' קליפות הטמאות, מענן גדול, רוח סערה, ואש מתלקחת, ולכן אין בו טוב כלל![12]
ואילו הנפש הבהמית של היהודי יונקת את חיותה מקליפת נוגה, ולכן בכל יהודי ויהודי יש טוב בעצם!
ובאיכות הגוף – גוף האדם נברא מארבעה יסודות, שהם: אש, רוח, מים, ועפר (ר"ת ארמ"ע). והנה בעוד שבשר גופו של הגוי עשוי מהחלקים העבים והגסים שביסודות הללו, בשר גופו של היהודי עשוי מהחלק הרוחני שביסודות הללו, ובלשון הקבלה: 'יחידה דארמ"ע'.
ולכן בשר גופו של יהודי יקר מאוד בעיני ה' יתברך.[13]
במעמד הר סיני, פסקה זוהמתן של ישראל, בשר גופם התעלה ליחידה דארמ"ע, ובתוכם ניתנה נפש בהמית היונקת את חיותה מקליפת נוגה, ובתוכם ניתנה נפש אלקית שהיא חלק אלו"ה ממעל ממש!
ולאחר מכן, ביקש הקב"ה ממשה רבינו לאסוף את כל עם ישראל וללמד אותם את פרשת קדושים…
האדם עומד בין שתים!
נפלאים מעשי ה',[14] כל הבריאה פליאה, והאדם בחיר הנבראים הוא הפלא היותר גדול. עיקר פליאת האדם: הקשר, ההרכבה, ההתמזגות של הנשמה, חלק א"ל שהיא הדעת המקורית הרואה את האמת כמו שהיא, עם הסכלות הקיצונה שגם היא אין לה תכלית.
נשמתו של האדם,[15] הרוחניות שבו, היא 'נר אלקים' – ניצוץ מאור אין סוף. הקב"ה בעצמו ברא את האדם ב'צלם אלקים', נפח בו מעצמיותו וחלק לו מחכמתו.
ניצוץ עליון זה שבאדם, בוער בלבו במשך כל ימי חייו ומדליק בו את הכיסופין לחיים עליונים, לחיים של קדושה וטהרה… וודאי שאם היה האדם ממלא את תפקידו כראוי, אזי היה נשמר בחובו אותו השביב שהופקד אצלו, לבל יועם אורו, לבל יכבה…
כאשר יהודי זוכה והולך בעקבות נשמתו – החצובה ונאצלת מגבהי מרומים, מהמקור היותר טהור, העליון, הנצחי, שאין בו שום פגם ושום חטא – ולומד תורה ומקיים מצוות, אזי יש כח למעשיו ופעולותיו לעורר את הקדושה האלקית,[16] והיא באה ושורה על האדם והוא מתקדש על ידה.
אולם, כאשר היהודי הולך אחרי תאות הגוף, הגשמי, והבהמי, ונכשל בעבירות ובמדות רעות, אזי, בכח מעשיו מתעורר רוח הטומאה שבעולמות הקליפה, והיא באה ושורה עליו ומטמאה אותו לאין קץ…
והתורה הקדושה בפרשתנו מתחננת לכו אחרי נפשכם האלקית! "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד). וכך דרשו חז"ל:[17] 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי' – כשם שאני קדוש – כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש – כך אתם היו פרושים…[18]
וברשותכם נרחיב…
והתקדשתם והייתם קדושים
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שמיני – מאמר ד) אמר, וז"ל:
אחד מציווי התורה הקדושה הוא הציווי: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד).
ומצינו לחז"ל בתורת כהנים (פרשת שמיני, פרק יב – אות ג) שפירשו את הציווי הזה כך: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי', כשם שאני קדוש – כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש – כך אתם היו פרושים.
ומדייק הרמב"ן (ויקרא יט, ב), שמכך שנקטו חז"ל הלשון: 'היו פרושים' בסתמא, ולא אמרו 'היו פרושים מן העריות' – משמע שחז"ל מפרשים שכוונת התורה באומרה 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים', לצוותנו שנקדש עצמנו גם במותר לנו, ונהיה פרושים מן המותרות. כלומר, עלינו לפרוש גם מדברים המותרים, כאשר הם מיותרים ואין בהם צורך לעבודת ה' יתברך, וכמאמר חז"ל (יבמות כ.): קדש עצמך במותר לך.
וזו לשון קדשו של הרמב"ן (שם):
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.
וכן מצינו לאדמו"ר הזקן בתניא קדישא (ליקוטי אמרים – פרק כז) שהלך בדרך זו וכתב:
ולא עוד אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה… וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאוד לדברם מענייני העולם, וכן בהרהורי מחשבתו, אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא אחרא לתתא – אסתלק יקרא דקוב"ה וקדושתו לעילא הרבה… לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וכו" כשמקדש עצמו במותר לו.
וענין הפרישות מן המותרות מבואר באריכות בתניא (שם פרק ז), כי כל ענייני העולם הזה שאין בהם שום צד איסור כלל ועיקר נשפעים מן הקליפה הרביעית הנקראת 'קליפת נוגה', אשר היא ממוצעת בין שלשת הקליפות הטמאות לגמרי לבין צד הקדושה, ולכן היא מעורבת מטוב ורע, ופעמים שהיא יורדת ונכללת בצד הטומאה ופעמים שהיא עולה ונכללת בצד הקדושה.
כאשר משתמשים בענייני העולם הזה לצורך עבודת ה', ועל דרך משל, כשאדם אוכל מאכל ערב או ישן מספר שעות כדי שיהיה לו כח וישוב הדעת לעבוד את הקב"ה וללמוד את תורתו הקדושה, וכן כשהוא עובד או עוסק במסחר כדי שיוכל לפרנס את משפחתו ולגדל את ילדיו לתורה ולמצוות ובכדי לתת צדקה מכספו ביד רחבה, וכל כיוצא בו בשאר ענייני העולם הזה, החלק הטוב שמעורב באותו מאכל או באותו מעשה מתברר ונבדל מהחלק הרע שבו, ועולה לה' כעולה וכקרבן ונכלל בקדושה.
אולם כאשר אדם משתמש בענייני העולם הזה רק כדי למלא את רצון הגוף וחפצו ותאוותו, וכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה', כגון שהוא בזוללי בשר וסובאי יין כדי למלא את תאוות גופו, החיוּת שבאותם מאכלים שאכל או באותם מעשים שעשה יורדת מטה מטה ונכללת בקליפות הטמאות עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו. וכל ענין עונש 'חיבוט הקבר' הנזכר בדברי חז"ל אשר לאחר פטירת האדם באים מלאכי חבלה לקברו וחובטים אותו חבטות איומות עד שמתפרק כל גופו וכו' וכו', זהו בכדי לטהר את גופו ולנקותו מאותה טומאה שדבקה בו על ידי הנאותיו ממותרות ומנעמי העולם הזה ותענוגיו שלא לצורך עבודת ה' אלא רק כדי למלא את תאוותיו.
ולכן כותב הרבי הרש"ב באחד ממאמריו (הובא בהיום יום – כ"ז שבט): חסידים הקודמים עשו הסכם בנפשם שכל דבר המותר, אך שיש לו איזה רצון וחמדת הלב לזה – לא יעשנו, ועל ידי זה נעשה שבירת התאוה. וכן סיפר החסיד ר' מרדכי מהורודוק (הובא בהיום יום כ"ה – אדר שני): הפתגם הראשון ששמענו מרבינו הזקן (בעל התניא זיע"א) כשבאנו לליאזנא היה: 'האסור – אסור, והמותר – מיותר'. כשלש – ארבע שנים עבדנו בזה עד שהבאנו אופן זה בענייני חיינו, ורק אז נכנסנו ליחידות לשאול דרך בעבודה.
ובנוגע למה שנאמרה במצוה זו לשון כפולה, 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים', מפרשים חז"ל (יומא לט.): אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא. כלומר, מה שנאמר: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם', מתייחס לעבודתו של האדם, מה שהוא מקדש את עצמו במעשיו, וכן מפריש את עצמו אף מדברים המותרים כדברי הרמב"ן הנ"ל, ומה שנאמר: 'וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים', מתייחס למה שמשפיעים לאדם מלמעלה בשכר התקדשותו העצמית.
בעד מה שהאדם מקדש את עצמו מעט למטה – הקב"ה מקדש אותו הרבה מלמעלה על ידי שהוא מסייע לאדם סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך (כמבואר בתניא שם), ובעד מה שהאדם מקדש את עצמו בעולם הזה – הקב"ה עושה אותו קדוש ונשגב גם בעולם הבא…[19]
סכנת העצבות
במעמד הר סיני הובררו שתי המערכות, מערכת הקדושה ומערכת הטומאה. כאשר מערכת הקדושה ניתנה ברשות עם ישראל.
באותו מעמד קיבל העולם הצדקה לבריאתו! שהרי מעתה יבוא לידי ביטוי כח הבחירה כפי שהיה רצונו יתברך בבריאת העולם!
שתי המערכות הסתדרו זה מול זה, והמלחמה החלה…
מלחמה תמידית בין היהודי לבין כחות הטומאה המנסים להכשיל ולהחליש אותו…
ולעתים קורה ונפש היהודי נופלת בשבי ביד כחות הטומאה, והם מנסים לגרום לה להתגשם ולהיות ככל הגויים…
וכך כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א, וזתו"ד:[20]
נשמתו של כל יהודי ויהודיה היא אור גדול ונורא, והיא עצם הטוב, עצם הקדושה, חלק מעולם האצילות.
ולכן כמו בחושך כשנדלק אור בחוץ, אזי כל השרצים והזבובים מסובבים את האור, כמו כן כל יהודי ויהודיה נשמתו היא אור בתוך חושך הגלות… ולכן כל הקליפות והסטרא אחרא אורבים לו להפילו ולהכשילו…
ואם היה יהודי יודע גדולת נשמתו, היה רוקד כל היום מרוב שמחה – 'שלא עשני גוי' כגויי הארצות, ואפילו שלא היה בו שום טוב, עצם זה שנשמתו היא חלק אלו"ה ממעל ממש, ראוי לו לשמוח עם שמחת יהדותו.
ועל זה ידוו כל הדוויים, שהס"מ ונוקבא דיליה אורבים על כל יהודי להשכיח ממנו את שרשו האמיתי, שהוא חלק אלו"ה ממעל ממש, ותיכף ומיד שאדם שוכח מקורו, אזי נופל בדכאון ובעצבות ובמרירות, וזה גורם לו להידרדר לכל העבירות שבעולם, כי נחשכת נשמתו, ורעים ומרים לו החיים עד מאוד, ושרוי בדכאון פנימי, ושוכח לגמרי מקדושת יהדותו.
והוא מסתובב ברחובות, ורואה כל מיני לכלוכים, הגויים הולכים ערומים כחיות השדה, והיצר הרע בוער בו, ונופל היכן שנופל, וכן שומע בכלי התקשורת הסתות נגדו יתברך, דיבורי כפירה וניאוף, אזי גם לו נכנסים כל מיני טינופת וזבל במוחו, והוא מתמלא בקושיות וספיקות עליו יתברך, וחשוך לו עד מאוד…
ובפרט כשהוא שומע כלי תקשורת, הצוחקים ומבזים את חכמי ישראל הקדושים והנוראים, אזי נשמתו נפגמת מקצה אל הקצה, ואפילו הלחלוחית האחרונה שבה מתייבשת, אוי לו ואוי לנפשו האומללה…[21]
על כן מסתובב ומחפש את עתידו במזרח הרחוק או בכל מקום נדח אחר, ומקוה למצוא שם את אושרו. ולא חלף זמן רב, עד שמתפקח, ולמזלו הרע הרבה אכזבות הן מנת חלקו, כל מה שרצה הולך בדיוק הפוך, קיוה לטוב ומצא רק רע, בקושי רב מסתדר באיזה מרתף מוזנח המשמש למגורים, וצריך עוד לשלם על זה, ומחמת שאזלה הפרוטה מכיסו, מצרף עוד כמה אנשים שיתגוררו עמו, וישן על מזרון מעופש, שריחו הרע נודף למרחוק… ואט אט הוא נהיה שבור ומיואש מעצמו…
ואז הוא מגיע ל'השגה', שהוא האדם הכי גרוע בעולם, הכי מאוכזב ומושפל ועצוב בחייו, וחש עצמו מלא כשלונות ואכזבות, מלא יאוש ומרה שחורה, עצבות ודכאון, ואז הוא 'זוכה' ל'השגה' נוספת: שיצור כמוהו חייבים לשנוא! והוא שונא את עצמו!
והתורה הקדושה צועקת: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), אסור לשנוא יהודי, והשונא יהודי עובר בכל רגע ורגע בלאו…
וכמו כן אסור לאדם לשנוא את עצמו, אסור לאדם להשפיל את עצמו, אסור לאדם לספר לשון הרע על עצמו.
ולכן על האדם לתפוס את עצמו בידים, ולהתעורר!…
כל יהודי חייב להיזכר בטוב שבו! וברשותכם נרחיב…
חייבים לזכות למדרגה הזו!
כאמור לעיל, ביהודי יש פרט שאין אותו לשום בריאה בעולם, והוא נפש אלקית שהיא חלק אלו"ה ממעל ממש!
ומכיון שכך, יהודי לא שייך באמת לגדרי הבריאה, וכמו שמצאנו שחכמינו הקדמונים חילקו את כל הברואים שבעולמנו השפל, לארבע מדרגות, והן (ממטה למעלה): דומם, צומח, חי, ומדבר.
וכתבו שמעל לכל הארבע מדרגות הללו ישנה מציאות חמישית והיא: היהודי.
יהודי, לא שייך לגדרי הבריאה ולכן לא שייך לסווג אותו בארבע מדרגות הללו, כי ביהודי ישנה (בנוסף לנפש המדבר) נפש אלקית, חלק אלו"ה ממעל ממש! נפש שהתהוותה בפועל הוא על ידי שם הוי"ה, ופסוק מפורש הוא: "כִּי חֵלֶק הוי"ה עַמּוֹ" (דברים לב, ט)!…
והנה, נפש האלקית הזאת היא היהודי האמיתי! והיא עומדת תמיד בטהרתה ובמעלתה, ושום דבר לא יכול לפגוע בה!
וגם כאשר יהודי חלילה חוטא, אין הנפש הזו, נקודת היהדות שבו נפגמת! גם אחרי החטא הוא נשאר יהודי, אמנם יהודי עם חטא, אבל יהודי!
ויותר מזה: גם אם הוא חוטא במזיד, ויותר מזה, גם אם לבו אטום וחתום ולא נראה שהוא יחזור אי פעם בתשובה, הוא נשאר יהודי! יהודי שחוטא במזיד, אבל יהודי!
והנפש האלקית, נקודת היהדות שבו, בוערת בו בבערה גדולה ובאש קודש…
וגם אם הצליחו כחות הטומאה לשבות את נפש היהודי, ולמראה עינים נראה שהיהודי הזה רחוק מכל נקודת יהדות, ואין בו שום קדושה כלל. ואפילו אם הוא משדר שנאה וניכור, ומתגאה בחטאים שלו…
גם אם נראה שלא נשארו בו שום סימני חיוּת, שום סימני יהדות…
האמת היא כי בתוכו בוערת אש אלקית, אש הוי"ה, חלק אלו"ה ממעל ממש! וכמו שהיה רגיל על לשונו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם לומר תמיד:[22]
'בפנימיותו של כל יהודי, יהיה מי שיהיה, ישנו ניצוץ אלקי קדוש וטהור שאינו נפגם משום חטא שבעולם, אלא תמיד עומד בקדושתו, כדברי חז"ל (סנהדרין מד.): 'ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא'.
כלומר, אין כח לשום חטא בעולם לפגום בניצוץ הקדוש שבפנימיות היהודי, ולכן לעולם ישאר שמו של היהודי 'ישראל'!'
ועתה אחר כל ההקדמה הארוכה הזו, נבוא לבאר את הנקודה ההתחלתית (נקודת ההיולי) של התוכחה…
ועמך כולם צדיקים!
אחד הגילויים הגדולים שגילה הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א הודפסה במאמר הנפלא, הנקרא 'אזמרה'! (ליקוטי מוהר"ן, קמא – תורה רפב), מאמר העוסק בנקודה ההתחלתית של התוכחה.
וכך הוא אמר:
דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה.
וזה בחינת: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהלים לז, י).
היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, וזהו: 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע' – שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה!
וזהו: 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע' – על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה: 'וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ' – היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, וְאֵינֶנּוּ שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו: 'וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ' כנ"ל, והבן… (עכ"ל).
והאמת, אחרי כל מה שלמדנו עד עתה, זה לא דבר קשה השגה, פשוט צריך להתמקד בחלק האלקי שבו, בנקודת היהדות, שבה אין אפשרות לשום חטא, עוון, רשע ופשע לפגוע, כי 'אף על פי שחטא ישראל הוא' (סנהדרין מד.), גם אחרי החטא הוא נשאר יהודי, יהודי עם חטא, אבל יהודי![23]
ואם כן, מוכרח שיש בו טוב, טוב זך ונקי.
וכאשר מתמקדים בטוב שיש ביהודי, ומחפשים בו את נקודות היהדות שבו, אזי מכח החיפוש הזה מתעוררים ניגונים וזמירות נפלאים.
וזה לשון רבי נחמן מברסלב (שם):
ועל ידי זה נעשין ניגונים…[24] בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה עצבות רוח…
וזה בחינת: "אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַ"י בְּעוֹדִי" (תהלים קד, לג) – 'בְּעוֹדִי' דייקא, היינו על ידי בחינת העוד שלי שאני מוצא בעצמי בחינת 'עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע', על ידי אותה הנקודה, על ידי זה אוכל לזמר ולהודות לה' כנ"ל. וזהו: 'אֲזַמְּרָה', 'אֲזַמְּרָה' דייקא, היינו זמירות וניגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקודות טובות… (עכ"ל).
ועל ידי שמוצאים נקודות טובות, ועושים מהם ניגונים, נשמע קול הניגון לנפשו של היהודי, והוא מתעורר בתשובה… עד ששב בתשובה שלימה על ידי זה…
ועתה נחזור לבאר את הפיסקא (שאומרים לבן הרשע): 'אילו היה שם לא היה נגאל'…
שם לא היה נגאל…
הבן הרשע מתקשה להתמודד עם כחות הטומאה, הנפש הבהמית מושכת אותו לתאוות העולם הזה, והוא רואה בעבודת ה' עבודה קשה ומתישה. ולעתים מהרהר הוא לעצמו: ההתמודדות קשה ומעיקה, אולי אפסיק אתה ואבחר לחיות חיי טומאה, ללא שום קבלת עול.
ולמרות הכל, הניצוץ האלקי עדיין יוקד בלבו פנימה, והוא לא מפנה עורף לעבודת ה', אלא מגיע לליל הסדר, ובשאלתו המתריסה: 'מה העבודה הזאת לכם'? הוא זועק מקירות לבו שקשה לו…
בשעה קדושה זו, כשהלבבות פתוחים לקבל, אנו רוצים להקהות את כח הטומאה, ולחזק את כח הקדושה, פונה האב לשכל של הבן הרשע ומסביר לו:
אולי אתה חושב לעצמך: 'חבל שאני לא חי 'שם', בלי תורה ובלי מצוות, בלי עול וללא מרות. בטוח הינך שאילו היית 'שם' בטח היית מאושר'.
אז דע לך: 'אילו היית 'שם' לא היית נגאל', אל תדמיין ש'שם' היית שמח ומאושר, אל תדמיין ש'שם' היית נגאל מהתמודדות.
הנה, במצרים היו ישראל חופשיים מעשיית מצוות, שהרי עדיין לא קיבלו את התורה. ובכל זאת השתעבדו בפרך, וכל הרשעים שהתנגדו לקבל עול מלכות שמים מתו במכת חושך ולא נגאלו.
אני מבין את הקושי שלך! אכן, קבלת עול מלכות שמים דורשת עבודה תמידית, אך זו עבודה שיש בה מתיקות ועריבות מהאור האלקי.
עליך לדעת שעיקר מציאות האדם זו הנפש שלו, ואין שום דבר שיכול להשביע את רעבון הנפש רק לימוד תורה וקיום מצוות.
הנסיון להשביע את הנפש בתאוות העולם, לא יצליח. והרעבון ילך ויגבר. וממילא החיים 'שם' לא יביאו לך אושר ושמחה.
לכן, לטובתך, תפוס את עצמך בידים, וקבע לך זמן קבוע ללימוד תורה, וכן קיים את מצוותיה של תורה, ותזכה כבר עכשיו בעולם הזה לטעום את העולם הבא…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. חכמינו הקדמונים חילקו את כל הברואים שבעולמנו השפל, לארבע מדרגות, והן (ממטה למעלה): דומם, צומח, חי, ומדבר.
ומעל לכל הארבע מדרגות הללו ישנה מציאות חמישית והיא: היהודי.
והסיבה שהיהודי נבדל מכל הבריאה, היא בעיקר בגלל הנפש האלקית שישנה בתוכו.
נפש האלקית היא חלק אלו"ה ממעל ממש! נפש שהתהוותה בפועל הוא על ידי שם הוי"ה, ופסוק מפורש הוא: 'כִּי חֵלֶק הוי"ה עַמּוֹ'.
ב. מכיון שכך, ישנה אפשרות לכל יהודי ויהודי להתרומם ולהתעלות, ולהשיג השגות עצומות אין קץ. אך זה בתנאי שהוא יקדש את עצמו. וכמו שנאמר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" – כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים.
ג. בנוסף לתביעה הנאמרת בפסוק הזה, ישנו בו גם בשורה טובה, הכוללת בתוכה גם ברכה וגם הבטחה: 'וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים'. כלומר, על ידי שתעשו עצמכם קדושים ותקדשו עצמכם מעט למטה, בסופו של דבר תזכו להיות באמת קדושים במהותכם, כי כשהאדם משתדל לקדש את עצמו למטה כפי יכולתו, הקב"ה שולח לו משמים סיוע עצום להוסיף עוד ועוד מעלות של קדושה, עד שיזכה בסופו של דבר לעקור את יצרו הרע מלבו ולהפוך להיות 'קָדוֹשׁ' במהותו.
ד. מכיון שבכל יהודי ישנה נפש אלקית, חלק אלו"ה ממעל, לכן תמיד הוא ישאר בקדושתו ובטהרתו.
כי 'בפנימיותו של כל יהודי, יהיה מי שיהיה, ישנו ניצוץ אלקי קדוש וטהור שאינו נפגם משום חטא שבעולם, אלא תמיד עומד בקדושתו, כדברי חז"ל (סנהדרין מד.): 'ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא'.
כלומר, אין כח לשום חטא בעולם לפגום בניצוץ הקדוש שבפנימיות היהודי, ולכן לעולם ישאר שמו של היהודי 'ישראל'!'
ה. כאשר מתמקדים בטוב שיש ביהודי, ומחפשים בו את נקודות היהדות שבו, אזי מכח החיפוש הזה מעוררים את נפשו של היהודי, ונותנים לו כח לחזור בתשובה.
ויהי רצון שנזכה לביאת המשיח, שזו תהיה עבודתו הקדושה להתמקד רק בטוב שבכל יהודי ולהתעלם לגמרי מהרע. ומכח תכונה זו הוא יצליח להחזיר את כל עם ישראל בתשובה!
וזה לשון הגה"ק רבי גדליהו רבינוביץ זיע"א (תשואות חן):
'קיבלתי מרבותי, שבחינת משיח יהיה שביכולתו ללמד זכות על כל ישראל, ועל ידי לימוד הזכות יפיל הרהורי תשובה בכולם ויהיו כולם צדיקים'…
[1] תורת מנחם (חלק ח – עמוד 78) לרבי מליובאוויטש.
[2] וזה לשון רבינו האר"י ז"ל (ליקוטי תורה, איוב, ד"ה 'איש היה'):
והענין הוא, כי הקדושה אי אפשר להכרית מן הקדושה, כי חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח, אפילו ניצוץ קטן מן הקדושה, לא יניח אותו השם יתברך…
והשכינה שהיא אש אוכלה נכנסת שם, והיא מלקטת אותן הניצוצין הקדושות מן הקליפות.
ומעת שנחרב בית המקדש בעוונינו, תמיד היא עושה מעשה זה, עד שתכלה ללקוט כולם, עד סיום הרגלים, כמבואר שהם אותן שנפלו בין הקליפות עד הרגלים, גם אותן יקח… עיי"ש בדבריו הקדושים באורך.
[3] שאר הפרשיות נאמרו לקבוצות קבוצות. כמבואר בגמרא הקדושה (עירובין נד:):
'כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן… נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן.
נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן, שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה.
[4] מטרת התוכחה היא לפקוח לאדם את העינים, ולהזכיר לו שהוא חייב להשתפר. והנה בדרך כלל התוכחה נעשית בדיבור, אך לעתים היא יכולה להיעשות גם בדרכים אחרים, על ידי קידוש שם שמים או על ידי לבוש יהודי וכדומה.
ובענין זה סיפר הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א (הובאו דבריו בדורש טוב – שמות־ב, עמוד קפט), וז"ל:
יהודי ירושלמי לקה במחלה קשה בלבו. על פי עצת הרופאים הוא טס לאוסטרליה, כדי לקבל טיפול מיוחד, בבית חולים מקומי שבו יש רופאים מומחים למחלתו.
היהודי הירושלמי היה גְדָל־מִדּוֹת באופן מיוחד. כשהגיע לבית החולים, רצו להלבישו בבגדי בית החולים, אך באותה עת היה מחסור בבית החולים בבגדים במדות גדולות, ולכן לא מצאו במה להלבישו.
האחות במחלקה תפסה יוזמה, היא לקחה שני סדינים לבנים של בית החולים, חיברה אותם ועשתה מהם כעין חלוק ענק, והם שימשו לו כבגד.
היהודי עמד לעבור ניתוח קשה בלבו. לפני הניתוח הוא טייל לאיטו במסדרונות בית החולים. המראה שלו היה משונה – אדם ענק, בעל זקן צחור היורד על פי מדותיו, עטוף כולו בבגדי לבן… הוא שם לב שאחד החולים במחלקה מביט עליו בפחד נורא. על פי חזותו נראה שגם הוא היה יהודי. היהודי הירושלמי ניסה להתקרב אליו, ואז החל האיש לזעוק בבעתה: 'אל תתקרב אלי, אל תתקרב אלי!'
שאל אותו היהודי הירושלמי: 'מדוע לא להתקרב אליך?'
השיב: 'אני לא רוצה למות! אני רוצה לחיות!'
בתחילה הירושלמי לא הבין את כוונתו, עד שירד לסוף דעתו: עם הסדינים הלבנים הענקים שעוטפים אותי, הוא חושב שאני מלאך המוות…
היהודי הירושלמי היה אדם עליז ושמח בטבעו, ולמרות מחלתו שמר על שמחת החיים ועל חוש ההמור שלו. הוא חשב בלבו: אם היהודי הזה סבור שאני מלאך המוות, אמשיך 'לשחק את המשחק' ונראה כיצד הוא יגיב…
אמר לו הירושלמי: 'אז מתי לבוא אליך?'…
השיב האיש בקול רועד: 'תן לי שלשה ימים'…
'ומה תעשה בשלשת הימים הללו?'
'אחזור בתשובה'.
הירושלמי הרעים עליו בקולו: 'אני מסכים לתת לך שלשה ימים, ואתה מבטיח לי שבשלשת הימים הללו אתה חוזר בתשובה!'
הם נפרדו איש איש לדרכו. כעבור שלשה ימים הוא הגיע לחדרו, ואז גילה לתדהמתו שאותו יהודי נפטר. הוא בירר אודותיו אצל בני המשפחה, והם סיפרו לו סיפור מדהים: היהודי הזה היה ניצול שואה, ולאחר המלחמה התרחק מן הדת. במשך חמישים שנה הוא חי את חייו מתוך ניתוק מוחלט מכל סממן יהודי.
הוא התאשפז בבית חולים, וכשראה את היהודי הירושלמי עם הסדינים הלבנים הענקיים, הוא נראה לו כמלאך המוות… בעקבות המפגש שלו עם 'מלאך המוות' הוא הרהר בתשובה, קרא קריאת שמע, והחליט לשנות את צוואתו ולהוריש את כספו לצדקה ולמוסדות תורה. מיד לאחר מכן יצאה נשמתו…
צא וראה כחה של נשמה יהודית…
[5] אמרי נועם (פינחס – מאמר ד).
[6] יוסף דעת – ראש השנה (עמוד 168) לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א.
[7] כך ביאר הגה"ק רבי יוסף חיים דוד אזולאי זיע"א (חומת אנך – ירמיה יג).
[8] וראה באורך בספר 'עוד יוסף חי – דרושים' (פרשת במדבר – ד"ה 'איש על דגלו'), להגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א.
[9] כי כשאין נמשך מן מחצב הספירות שפע לנשמות ישראל הפנימיים מהם, חסרה השפעתם של המלאכים שהם חיצוניים להם.
[10] מדרש רבי תנחומא (נשא – אות טז).
[11] ולכן במכה התשיעית, מכת חושך, מתו כל אותם אלו שלא היו ראויים להיכנס לקדושת ישראל. והנה מצאנו בדברי חז"ל כמה דעות במנין המתים, והמספר הכי גדול הוא המספר של רבי נהוראי המופיע במדרש הגדול (שמות ו, ח), שיצאו אחד מששים ריבוא!
[12] וזה לשונו של הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (תניא, ליקוטי אמרים – פרק א): מה שאין כן נפשות אומות העולם הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל. כמו שכתב בעץ חיים (שער מט – פרק ג). וכל טיבו דעבדין האומות לגרמייהו עבדין, וכדאיתא בגמרא (בבא בתרא י:) על פסוק: "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי יד, לד) – שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין אינן אלא להתייהר כו'…
[13] כתב בספר היום יום (כ"ט אלול), מפתגמי רבינו הזקן: אין לנו מושג כלל עד כמה יקר אצל הקדוש ברוך הוא 'גופו של יהודי'. (והדגש על עצם הגוף).
וכתב רבינו הרמח"ל (גנזי רמח"ל – עמוד רעג), וז"ל: והנה הגופים של בני אדם אף על פי שלכאורה הם כולם שוים, אינו אמת, כי בניינם מתחלף זה מזה הרבה, כפי ענין הנשמה שצריך לבוא בו.
[14] לשון הגה"צ רבי יהודה ליב חסמן זיע"א (אור יהל, פרקי מחשבות מאמר כב – ההרכבה של האדם).
[15] מובא בספר רבי יעקב יצחק מפשיסחא (עמוד קכו), לגאון רבי צבי מאיר רבינוביץ.
[16] וכך מובא בזוהר הקדוש (צו דף לא ע"א), וז"ל (בתרגום ללשון הקודש, בתוספת פירוש 'מתוק מדבש'): פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, כָּתוּב: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא כ, ז). ודרשו חז"ל (יומא לט.): מי שמקדש את עצמו מלמטה, על ידי שמרחיק את עצמו מכל דבר מגונה, ועוסק בתורה ובמעשים טובים – מקדשים אותו מלמעלה. ומי שמטמא את עצמו מלמטה, במיני עבירות, או עוסק בספרי מינים ודברי נבלות הפה וכו' – מטמאים אותו מלמעלה…
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, זֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ, בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁעושה האדם לְּמַטָּה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֶׂה לְּמַעְלָה. אִם הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעשה האדם לְּמַטָּה הוּא בִקְדֻשָּׁה, מִתְעוֹרֶרֶת קְדֻשָּׁה לְמַעְלָה, וּבָאָה וְשׁוֹרָה עָל האדם וּמִתְקַדֵּשׁ על ידה. וְאִם הוּא מִטַּמֵּא עצמו לְמַטָּה, מִתְעוֹררת רוּחַ טֻמְאָה לְמַעְלָה, וּבָאָה וְשׁוֹרָה עָלָיו וְנִטְמָא בָהּ, שֶׁהֲרֵי בְּמַעֲשֶׂה של האדם תָּלוּי הַדָּבָר. ר"ל כל אחד לפי מעשיו מעורר וממשיך על עצמו. אם עוסק בקדושה – ממשיך על עצמו קדושה וטהרה, ואם עוסק בטומאה – ממשיך על עצמו טומאה…
[17] ספרא (פרשת שמיני, פרק יב – אות ג).
[18] כתב הגה"ק רבי אליהו די ווידאש זיע"א בספרו הקדוש ראשית חכמה (שער הקדושה, פרק א – אות א), וז"ל: ענין הקדושה, נצטוינו עליה בתורה כמה פעמים. האחת בסוף פרשת שמיני "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד). וכן בפרשת קדושים נזכר שלש פעמים וכו', ובפרשת ציצית… עוד בפרשת 'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים'… וכיון שבא בתורה מאמר זה של 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ' כל כך פעמים, אף על פי שאינה מעיקר רמ"ח מצוות, מכל מקום היא שורש לעשיית כל המצוות לשם המְּצַוֶּה אותם. כי כיון שיהיה האדם קדוש ומופרש מענייני אהבת העולם הזה, ישתדל לעשות רצון קונו באמיתות, ויתקשר באהבתו יתברך לעשות מצוותיו בחשק ואהבה, כי מה לו בעולם הזה ובטובותיו וכו', ולכן הוכפל בתורה כל כך פעמים מרוב התועלת שימשך מזה לנשמה, ע"כ.
[19] ממשיך אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל (אמרי נועם – שם) ואומר:
והוסיף אדמו"ר הזקן (תניא, ליקוטי אמרים – פרק כז) ואמר:
ופירוש 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם' – שתעשו עצמכם קדושים. כלומר, אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא כי היא בתוקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי, רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. 'וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים' – כלומר, סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט.
ביאור דבריו הקדושים: 'קָדוֹשׁ' במהותו זהו רק אדם שעקר לגמרי את היצר הרע מלבו, ולא נותר בו כי אם יצר טוב בלבד, על דרך המבואר בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) לגבי אברהם אבינו שהפך את יצרו הרע ליצר טוב, כמו שנאמר: "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ (משמע שתי לבבות – גם יצר הטוב וגם יצר הרע) נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ" (נחמיה ט, ח), וכן על דוד המלך אמרו שם שמכיון שראה שאינו יכול לעמוד כנגד יצרו – קם והרגו, כמו שנאמר: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב).
אך בכל זאת מצוה אותנו התורה: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם' – כלומר, אף על פי שטרם זכיתם להיות קדושים במהותכם, שהרי יצר הרע עדיין קיים בקרבכם בתוקפו ובגבורתו ומפתה אתכם לדברים בלתי רצויים, אף על פי כן, עשו עצמכם קדושים, ותתנהגו במעשיכם כדרך שהקדושים האמיתיים מתנהגים.
ומבשרת לנו התורה בשורה טובה, הכוללת בתוכה גם ברכה וגם הבטחה: 'וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים'. כלומר, על ידי שתעשו עצמכם קדושים ותקדשו עצמכם מעט למטה, בסופו של דבר תזכו להיות באמת קדושים במהותכם, כי כשהאדם משתדל לקדש את עצמו למטה כפי יכולתו, הקב"ה שולח לו משמים סיוע עצום להוסיף עוד ועוד מעלות של קדושה, עד שיזכה בסופו של דבר לעקור את יצרו הרע מלבו ולהפוך להיות 'קָדוֹשׁ' במהותו.
כי כך דרכו של הקב"ה, לדרוש מהאדם להשתדל על כל פנים להתחיל להיות 'קָדוֹשׁ', ולאחר מכן הוא כבר מסייע לו סיוע רב ועצום להשיג זאת בשלימות, על דרך המובא במדרש (שיר השירים רבה, פרשה ה – אות ג): אמר הקב"ה לישראל, בָּנַי, פִּתְחוּ לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו.
והיינו כי לפעמים החור של המחט הוא מאוד מאוד קטן ובקושי אפשר להשחיל לתוכו את החוט, אבל כשכבר מצליחים להשחיל את המילימטר הראשון של החוט, מכאן ואילך אפשר למשוך את החוט עוד ועוד ולתפור אתו בלי סוף. וכמו כן בעבודת ה' – הקב"ה דורש מאיתנו לעשות את ההתחלה – להשחיל את קצה החוט – ומכאן ואילך הוא כבר יעזרנו להשלים את המלאכה.
[20] אשר בנחל (חלק עח – עמוד קפ), שיחות מוהרא"ש (חלק יג – עמוד קיד).
[21] סיפר הגה"ק רבי שלום שבדרון זיע"א (והובאו דבריו בספר שאל אביך ויגדך – חלק א עמוד רנד, לגאון רבי ישראל שפיגל), וז"ל:
רבי מנחם מנדל זקס, שהיה חתנו של החפץ חיים (מזיווג שני), חש יום אחד לפתע כאב באזנו, וכאשר נכנס לביתו, וגיסו, רבי לייב, בנו של החפץ חיים, היה שם, סיפר לו על הכאב שתקף אותו.
החפץ חיים כבר לא היה אז בחיים, ורבי לייב בעצמו כבר היה אז בגיל גבוה.
כששמע רבי לייב על כך, הגיב בנימה של חרדה: מה, האוזן כואבת? מוכרח אתה לנסוע מיד לד"ר שבת, שהיה רופא מומחה וחשוב בווילנא, וכל הגדולים נסעו אליו. ומפני שרופא גדול היה, ביקש גם מחיר גבוה לכל ביקור: עשרה רובל, סכום גדול מאוד.
ענה רבי מנחם מנדל: למה לנסוע לד"ר שבת, שרק גבירים יכולים להגיע אליו? אטול פיסת צמר גפן, אטבול אותה בשמן חם ואשים באוזן, ואז הכאב בוודאי יעבור…
רבי לייב לא הִרְפָּה ממנו וחזר ועמד על שלו: מה אתה מדבר? הרי מדובר באוזן, ואסור להתחכם בדבר כזה, אתה מוכרח לנסוע לד"ר שבת…
תמה רבי מנחם מנדל ואיננו מבין: מה פירוש, לנסוע מראדין לווילנא, וכי מה יש? איזה מיחוש באוזן!…
רבי לייב הבין שאם הוא כל כך מהסס לנסוע לד"ר שבת, כנראה שאין לו כסף, הלך ותחב מיד את ידו לכיסו, הוציא עשרים וחמשה רובל ואמר לו: הא לך הכסף וסע לווילנא!…
עתה כבר לא היתה לו ברירה והיה מוכרח להיענות לו. והנה, מראדין לווילנא נסע אוטובוס פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם לפנות ערב, ומכיון שאת הנסיעה של הבוקר כבר איחר, יצא שעוד עליו להמתין כמה שעות עד לנסיעה הבאה. חזר רבי מנחם מנדל ואמר לרבי לייב: מה כל הרעש הזה? כאב באוזן, וכי מה בכך?
אבל רבי לייב עומד בשלו: האוזן כואבת, צריך לנסוע לד"ר שבת ואסור להזניח.
לא היתה ברירה לרבי מנחם מנדל, ומכיון שכבר נתן לו את הכסף וגם ליוה אותו לאוטובוס, הוא נסע. בדרך ישב וחשב: כיצד אכנס לד"ר שבת, הוא הלא ילעג לי, כואבת לי אוזן – אני עושה נסיעה כה ארוכה?!… חשב וחשב עד שהחליט כי פשוט יספר לו את העובדות כמות שהן, איך שרבי לייב אילץ אותו לעשות את הנסיעה הזו, ולא היה יכול לסרב לו…
רבי מנחם מנדל הגיע לווילנא ומיד סר לרופא ומצא תור ארוך של אנשים עומד וממתין, אבל כשד"ר שבת ראה שבא חתנו של החפץ חיים, הכניס אותו מיד ללא תור, הושיבו על כסא, וכששמע ממנו שכואבת לו האוזן, הגיב מיד כצפוי: ומה, אם כואבת האוזן באתם כל הדרך הזו מראדין לווילנא?…
ואז סיפר לו רבי מנחם מנדל את כל הסיפור. ד"ר שבת בדק את האוזן, והוא, ביחד עם רבי מנחם מנדל הרימו גבות מגודל התמיהה, שכן אבחנתו היתה: אין שום דבר, משהו שגרתי ביותר…
בדרך חזרה חושב לעצמו רבי מנחם מנדל: מיד כאשר אשוב, אגש לרבי לייב ולא אעזוב אותו עד שיגלה לי מה הוא רצה ממני…
וכך הוה. בהגיעו חזרה לראדין וירד מהאוטובוס, ראה שרבי לייב כבר עומד ומצפה לו, ועוד בטרם הספיק להוציא הגה, הקדים ושאל אותו: מה אמר ד"ר שבת? השיב לו רבי מנחם מנדל: מה אמר?! הוא אמר מה שכולם אומרים, שאין כאן כלום, שלא הייתי צריך לבוא, ומה רציתם ממני? תאמרו לי, מה רציתם? וכך המשיך להביע את התמרמרותו על הַטִּרְחָה היתירה שגרם לו ועל הבזיון שהיה לו מחמת נסיעה מיותרת זו.
התבונן בו רבי לייב ואמר לו: מה? מה רציתי? כלום יודע אתה כמה פחדתי? אתה זוכר מה קרה אתמול בערב? אמש עמד אחד האברכים ודיבר משהו בגנות אחד מראשי הישיבה, אתה זוכר, ואתם שמעתם ולא מחיתם, אתם זוכרים, נו? והרי למדנו, שפעם אחת שמע רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, מישהו שזלזל בתלמיד חכם, ורבי אלעזר לא מחה בו, ובשמים התעוררו על רבי אלעזר קטרוגים, ששמע בזיון תלמיד חכם ולא הגין על כבודו, ולכן נענש ויצאה לו תולעת מאזנו.
וכשאני שמעתי שכואבת לכם האוזן – נרעדתי כולי, מי יודע מה קרה, ולכן שלחתי אתכם לד"ר שבת, עכשיו נרגעתי ברוך השם שהוא אומר שאין כאן כלום!
ואם זהו העונש על כך שלא מוחים, מה מצפה לאלו שמבזים, ה' ירחם על נשמתם העלובה.
[22] ובענין זה מצאנו בספר סיפורי מופת – המגיד ממזריטש (עמוד 85) לגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א, את הסיפור הבא:
'זלמינא' – פנה המגיד ממזריטש בחיבה לצעיר תלמידיו, רבי שניאור זלמן (מלאדי) – 'צא לדרך!' היה זה בימים שבין כסה לעשור, ימי תשובה והזדככות, שבהם משתוקק כל תלמיד לחסות בצל רבו. והנה מורה לו המגיד לעזוב את ארבע אמותיו ולצאת לדרך! להיכן בדיוק ולאיזו מטרה – סתם ולא פירש. אך כשהרבי מורה, מצייתים מיד וללא כל שאלות.
צרר רבי שניאור זלמן צרור מיטלטלים ויצא לדרך. את יום הכיפורים עשה בישוב שנקרה בדרכו. למחרת היום הקדוש המשיך הלאה במסעו אל הלא ידוע. סמוך ובטוח היה כי כשימלא את השליחות שלשמה שלחו הרבי, יחוש בכך בעצמו.
ערב חג הסוכות הגיע רבי שניאור זלמן לעיר אמדור. בליל התקדש החג הוזמן על ידי אחד מבני המקום להתארח בביתו ולסעוד בסוכתו. נענה רבי שניאור זלמן להזמנה ובא לסוכת האיש.
לאחר שקידשו על היין ונטלו ידים לסעודה, כיבד המארח את אורחו, שפניו העידו עליו כי בר אוריין הוא, להשמיע דברי תורה. כשפתח רבי שניאור זלמן את פיו היה כמעיין המתגבר. דברי התורה משובבי הנפש שנשא כמו האירו את הסוכה באור יקרות. המארח ומוזמנים נוספים שהסבו לשולחן הביטו באורח בהשתאות, שותים בצמא כל מילה היוצאת מפיו.
אותו לילה, ליל סגריר היה וגשם שוטף ירד בחוץ. אך ראה זה פלא – לסוכה שבה התארח רבי שניאור זלמן לא חדר גשם. שעה ארוכה קלחו דברי התורה מפי האורח והנוכחים לא ידעו שובעה. לאחר הפסקה קלה להמשך הסעודה, ביקשוהו להמשיך עוד ועוד.
מדי פעם הטיבו המסובים את לבם ביין, שתרם גם כן לַאֲוִירַת השמחה וההתעלות המיוחדת ששרתה בסוכה. בשלב כל שהוא תם היין והנוכחים חששו כי בלי יין משמח, תיתם הסעודה ויפסקו דברי התורה של האורח. אחד מביניהם התנדב לצאת מהסוכה כדי לנסות להשיג יין.
רק בחוץ הבחין השליח המתנדב בגשם הכבד הניתך ארצה. הוא לא נרתע והחל לתור אחר יין. סמוך לשם התגורר רב העיר. השליח הבחין ברב העומד בחלון ביתו ומביט החוצה. הוא שיער כי הרב מצפה להפוגה כל שהיא בגשם כדי שיוכל להיכנס סוף סוף לסוכתו ולקיים את מצוות החג.
גם הרב הבחין בו וסימן לו באצבע מזמינה לסור לביתו. ביקש הרב להבין מה מביא בר דעת לשוטט כך בחוץ, תחת גשם עז. סיפר האיש לרב על האורח האלמוני היושב בסוכה הסמוכה ומפליא את המסובים בדברי התורה המרתקים השופעים מפיו. 'והגשם?' תמה הרב.
'אצלנו בסוכה אין גשם!' השיב הנשאל בפשטות.
מתקשה להאמין ואחוז סקרנות יצא הרב מביתו ופנה לסוכה שבה התארח רבי שניאור זלמן. לתדהמתו נוכח כי אמת דיבר הנשאל – בתוך הסוכה הזאת אכן אין גשם!
ביקש המארח לחלוק כבוד לרב וביקשו לומר דבר תורה, אך הלה הביע את רצונו לשמוע את האורח דוקא. לבקשת המרא דאתרא חידש רבי שניאור זלמן את הדיבור. עד מהרה התברר כי גם בזאת צדק הנשאל – דברי האורח אכן מאירים היו כנתינתם מסיני!
למחרת יום טוב הזמין רב העיר את רבי שניאור זלמן אליו לביתו. שלשה ימים רצופים התפלפלו ביניהם רב העיר ואורחו בתורה, מטיילים בחדריה ומסדרונותיה כבני בית. בהתפעלות עצומה ביקש הרב מאורחו לגלות לו את זהותו. רבי שניאור זלמן הציג עצמו בשמו ואף הוסיף כי תלמיד המגיד ממזריטש הוא.
'האם גם לך יש רבי?! לשם מה זקוק גדול התורה כמוך לרבי?!' השתומם הרב. 'האם בקרב חבריך, תלמידי המגיד ממזריטש, יש עוד למדנים בערכך?' הוסיף הרב לשאול, בהסבירו כי יש לו בת אשר הגיעה לְפִרְקָהּ והוא מחפש לה חתן שיהיה עילוי בתורה.
עודם מדברים בענין, נשמע לפתע קול קורא מבעד לחלון – 'כעך בפרוטה, פרוטה לכעך!…. כעך בפרוטה, פרוטה לכעך!'….
ומה רע במוכר הכעכים? הפטיר רבי שניאור זלמן. עיניו של הרב נפערו בפליאה וניכר היה עליו כי דברי האורח פגעו בו עד עומק נשמתו. 'משפחתנו משפחה יחסנית, שבה דורות על דורות של רבנים! אתה מציע לי את מוכר הכעכים?!' – התריס בעלבון.
לשמע דברי הרב נאנח רבי שניאור זלמן מקירות לבו ואמר: 'ובכן, כעת יבין כבודו בשביל מה גם תלמידי חכמים גדולים צריכים רבי… לוּ נסע כבודו למגיד ממזריטש, לא היה יוצא מפיו משפט דוגמת זה שאמר. אצל הרבי לומדים להעריך כראוי נשמה של יהודי, ולא לשפוט אדם על פי חיצוניותו בלבד'.
נכנסו הדברים ללבו של הרב וכעבור זמן מה קם ונסע למזריטש. במזריטש הוא גילה עולם שלם, רב עומק ועשיר תוכן, שכלל לא היה מוכר לו עד אז. עד מהרה דבק במגיד בכל נפשו ומאודו והיה לאחד מגדולי תלמידיו. לימים נעשה בעצמו מנהיג לחסידים. שמו היה רבי חיים חייקל מאמדור.
ומספרים עוד, כי בחזרתו לעירו שעה לעצת רבי שניאור זלמן, אותה עצה שהשיא לו כשביקר בביתו, ולקח את מוכר הכעכים כחתן לבתו. הוא הודה כי מבטו על כל יהודי ויהודי אכן השתנה מאוד, וכי לאחר שהתבונן לעומק במהותו של מוכר הכעכים, התברר לו שמאחורי המעטה החיצוני הפשוט של הצעיר, שלפרנסתו נאלץ למכור כעכים, שוכנת נפש גבוהה ואישיות עדינה…
[23] וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פורים – מאמר ג), וזה לשונו: בפנימיות לבבו של כל אחד ואחד מעם ישראל באשר הוא, ישנו ניצוץ קדוש וטהור שקשור בבורא יתברך בחבלי עבותות האהבה. וגם אם ירבה האדם לחטוא ולפשוע ח"ו, יש בכח חטאיו הרבים לפגום ולטמא רק את חיצוניות נשמתו בלבד, אך לא את הנקודה הפנימית שבלבו, כי לשם אין מגיע רושם החטא כלל, ונקודה זו לעולם שלימה בקדושתה ובטהרתה.
על נקודה פנימית טהורה זו שבלבו של כל אחד מישראל נאמר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא), והיינו שאף על פי שמצד מעשיו החיצוניים של האדם לא נראה כלל שניתן לקרותו צדיק – מצד הנקודה הפנימית הטהורה שבלבו, אשר לאמיתו של דבר מעולם לא חטאה, בוודאי שניתן לקרותו צדיק.
ובזה יובן גם מה שנאמר: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז), והיינו שבתוך תוכם של כל הפגמים והטומאות שעשה האדם, ישנה נקודה פנימית טהורה שלא נפגמה כלל, ועודנה שלימה עם הקב"ה בתכלית, ובתוך נקודה זו שבלבו של היהודי שוכן הקב"ה.
בפנימיות לבו של כל יהודי הוא מאמין בה' יתברך באמונה שלימה, ואף מוכן למסור את נפשו על כך, כלשון קדשו של בעל התניא (ליקוטי אמרים – פרק יח): 'אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים, שלא לכפור בה' אחד'.
כל יהודי אוהב את הקב"ה מעומק לבו, וחפץ לדבוק בו ובתורתו, אלא שיצרו הרע הוא זה שמבלבל ומטעה אותו, ומפתה אותו לעבור על רצון הבורא על ידי שמכניס בלבו רוח שטות, כמאמר חז"ל (סוטה ג.): 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות', אך אין זה רצונו האמיתי כלל…
[24] כמו שמבואר בהמשך המאמר (ליקוטי מוהר"ן – שם) ששליח ציבור הוא, זה שיודע ללקט את הנקודות טובות מכל המתפללים עמו ולעשות מהם ניגונים…
וכחו של המשיח יהיה כל כך גדול שהוא יצליח להתמקד רק בטוב שבכל יהודי ולהתעלם לגמרי מהרע. ומכח תכונה זו הוא יצליח להחזיר את כל עם ישראל בתשובה!
וזה לשון הגה"ק רבי גדליהו רבינוביץ זיע"א (תשואות חן – עמוד קיד):
'קיבלתי מרבותי, שבחינת משיח יהיה שביכולתו ללמד זכות על כל ישראל, ועל ידי לימוד הזכות יפיל הרהורי תשובה בכולם ויהיו כולם צדיקים'…
