פתח דבר
יוסי ניגש אל הרב ושאלה בפיו: הרב, בסיום פרשת קדושים נאמר: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כו).
ומכיון שהקב"ה משייך אותו אלינו, כמו שנאמר: 'לִהְיוֹת לִי',[1] ממילא מובן שגם אנו צריכים להרגיש כך!
אנו צריכים להרגיש שהקב"ה שייך אלינו, וממילא, בשעה שאנו עומדים להתפלל אליו, אנו צריכים לפנות אליו מתוך בטחון ואמונה שהקב"ה שומע ומקבל את תפילתנו!
רגש השייכות הזה צריך להוליד תלות מוחלטת בהקב"ה בורא שמים וארץ, וכמו שנאמר: "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינ"וּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ" (תהלים קכג, ב).
ואני – המשיך יוסי ואמר – לא מרגיש כלום! אולי הרב יכול להסביר לי מדוע?
הרב הביט ביוסי בעיניו הטובות ואמר: ב-י"ד אייר אני אמסור בעזרת ה' שיחה, ובה אני אשתדל לענות לך על השאלה.
גלגולו של יום
י"ד אייר. הרב נעמד על מדרגות ההיכל, ופתח ודרש:
אחד התנאים המפורסמים ביותר, הוא התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס,[2] הקבור בעיר טבריה על חוף הים.
ומבואר בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג), שגופתו של רבי מאיר הגיעה לטבריה בדרך נס. וזה לשון הירושלמי:
'רבי מאיר הוה אידמך ליה באסייא – רבי מאיר הוזקק לברוח מארץ ישראל, וכשהיה באסייא (עיר בחוץ לארץ) הרגיש שהגיע זמנו להיפטר מהעולם.
אמר, אימורין לבני ארעא דישראל – אנשי אסיא עמדו ליד מטתו, והוא פנה אליהם וביקש: בבקשה תודיעו לאנשי ארץ ישראל: הא משיחכון דידכון – המשיח שלכם נפטר!
אפילו כן, אמר לון: יהבי ערסי על גיף ימא, כתיב: "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ"' (תהלים כד, ב) – ארץ ישראל מיוסדת על ימים, וכמו שנאמר: 'כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ', ולכן מבקש אני מכם שתניחו את מטתי על שפת הים והיא תבוא מאליה לארץ ישראל.
אנשי אסיא קיימו את צוואתו והניחו את מיטתו על שפת הים, והמטה שטה לה בים עד שהגיע לטבריה, ושם קברו אותו, בטבריה, על שפת הים… (כך פירש הגה"ק רבי חיים קניבסקי זיע"א).
במשך שנים ארוכות מאוד היה גל של אבנים נערמות על קבר התנא רבי מאיר בעל הנס.
אבל אחרי בנייתה של עיר טבריה על ידי הגה"ק רבי חיים אבולעפיה זיע"א בשנת ת"ק (1739 למניינם) אז גלגלו על הקבר אבני ריחיים שהיו פזורות בשטח החורבות מהתקופה הרומית.
כעבור 127 שנה, בשנת תרכ"ז (1866 למניינם), החליטו חכמי טבריה לבנות בית גדול על מקום ציונו של רבי מאיר בעל הנס ולהושיב שם ישיבה על קברו.
בקהילת טבריה היו אז תלמידי חכמים גדולים ובראשה עמד רבי שמואל חיים קונוורטי.
בעת שהחלו בחפירת יסודות הבנין ראו שהמצבה מכוסה בערימות גבוהות של עפר (כמעט בגובה של שתי מטר), והעמודים שליד הציון (העמודים הללו היו עתיקים מאוד, משנים קדמוניות), עומדים קצת בריחוק מהמצבה.
החליטו שעדיף להסיר את ערימות העפר מעל גבי המצבה ולהצמיד את העמודים אליה. וטרחו ויגעו עד שהסירו העמודים ממקומם והניחום מן הצד, ולאחר מכן פינו את העפר מעל גבי המצבה עד למעלה, ואז רצו להעמיד שוב את העמודים…
אך למרות כל המאמץ והיגיעה הצליחו להעמיד רק עמוד אחד, ומכיון שהותש כחם החליטו להשאיר את העמוד השני למחרת.
והנה למרבה הפלא, קם העמוד השני מעצמו, ועמד במקומו הראוי לו… והעומדים שם כחמישים אנשים נסו לנפשם מרוב בהלה, אך לאחר שראו שהעמודים עומדים כראוי, מחאו כף ורקדו כאילים בשמחה ובשירים…
באותה שנה (שנת תרכ"ז) ב-י"ד אייר, חנכו את הבנין שהוקם על ציונו של רבי מאיר, ועסקו כל אותו היום בתורתו של רבי מאיר, ולאחר מכן היתה שם שמחה הפלא ופלא, וענו כולם ואמרו הלואי שנזכה לעשות כך ביום זה בכל שנה ושנה.
ולכן החליטו שבכל שנה, ב-י"ד אייר יעשו הילולא לרבי מאיר בעל הנס, יעסקו בתורתו,[3] ויתנו צדקה לעילוי נשמתו….
מדוע דוקא בני ארץ ישראל?
ועתה – המשיך הרב ואמר – נחזור להתבונן בדברי הירושלמי.
אמר, אימורין לבני ארעא דישראל – אנשי אסיא עמדו ליד מטתו, ורבי מאיר פנה אליהם וביקש: בבקשה תודיעו לאנשי ארץ ישראל: הא משיחכון דידכון – המשיח שלכם נפטר!
והנה כשמתבוננים בדברי הירושלמי הללו צצות שתי שאלות:
א. מדוע היה צריך רבי מאיר לספר להם שהוא היה בדרגת משיח?
ב. מדוע הוא ביקש מהם להודיע את זה לבני ארץ ישראל?
ומצאנו לגה"ק רבי אליהו הכהן זיע"א (מחבר מדרש תלפיות) בספרו מזבח אליהו (דף רכט ע"א), שביאר כך:
דע כי בכל דור ודור ישנו צדיק הראוי להיות משיח, ואם הדור זכאי מתלבשת בו נשמתו של משיח היושבת בגן עדן בתוך 'קן ציפור' כנודע.[4]
ורבי מאיר הכיר בעצמו שאם הדור זכאי ראוי הוא להיות משיח. וכשמת וראה שלא זכה הדור גילה להם הדבר מה שגרמו עוונותיהם.
והטעם שביקש להודיע לבני ישראל דוקא, שידעו מה גרמו עוונותיהם. ושידעו שעליהם תרעומתי יותר מבני הגולה, כי בכם (באנשי ארץ ישראל) היתה הכנה יותר לקדש ולטהר עצמכם מחמת הכנת המקום להביא המשיח בימיכם יותר מאחינו שבגולה.[5]
אם כן, משיחכון דידכון אני והמתם אותי כיון שלא זכיתם!… (עכ"ל רבי אליהו הכהן).
מבואר – המשיך הרב ואמר – שרבי מאיר בא בטענה דוקא לבני ארץ ישראל, איך אתם השוהים בארץ ישראל לא הצלחתם להביא את הגאולה?
והנה, בדברי רבי מאיר לא מבואר מה מיוחד בארץ ישראל עד שיש בכחה לפעול קדושה וטהרה בלבבות בני אדם? אך בדברי הזוהר הקדוש מצאנו.
וזה לשון הזוהר (במדבר דף קיח ע"א):
כתוב אחד אומר: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב), וכתוב אחד אומר: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (שם ב, יא), מה בין האי להאי (שני הפסוקים הללו הם מספר תהלים, ולמה פעם אמר לעבוד את ה' מתוך שמחה, ופעם אמר לעבוד את ה' מתוך יראה)?
אלא כאן בזימנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזימנא דישראל שראן בארעא אחרא. (אלא מה שנאמר: 'עבדו את ה' בשמחה', הוא בזמן שישראל שוכנים בארץ הקדושה. ומה שנאמר: 'עבדו את ה' ביראה', הוא בזמן שישראל שורים בחוץ לארץ).
ומצאנו להגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א (אבני שלמה, חלק ב – עמוד סט) שביאר את דברי הזוהר הללו כך:
כמבואר, הזוהר שואל סתירה בין הפסוקים: 'עבדו את ה' בשמחה', ו'עבדו את ה' ביראה', ומיישב שכאן בארץ ישראל וכאן בחוץ לארץ. בארץ ישראל העבודה היא 'עבדו את ה' בשמחה'.
וניתן להבין זאת בפשטות על פי מה שכתב רבי יהודה הלוי בקינה 'ציון הלא תשאלי': 'חיי נשמות אויר ארצך' – שבאוירה של ארץ ישראל מונחת האפשרות להגיע לדרגה אחרת בהארת הנשמה.
מהיכן זה נובע?
בפרשת ראה מצאנו כשבע פעמים ענין של שמחה, ובעיקר מדובר שם בהקשר לבית המקדש. ולכאורה איזו שמחה יש כאן, והרי אנו מתארים לעצמנו שהנכנס לבית המקדש נפלו עליו אימה ופחד?
אלא שעלינו לדעת ש'שמחה' זו 'הארת הנשמה': זאת אומרת, שכאשר הנשמה מאירה לאדם יש לו שמחה פנימית ואמיתית. והנכנס לבית המקדש היה זוכה לכזו התעלות אמיתית עד שנשמתו זרחה בקרבו והגיעה לשמחה זו.
(וכעין זה חווה האדם כאשר הוא מחדש חידוש בתורה, שאזי הוא חש בהתרוממות נפלאה ושמחה עצומה – זוהי הארת הנשמה המתגלת בו).
וכשם שבבית המקדש היתה מדרגה זו של שמחה בהארת הנשמה, כך באוירא דארץ ישראל אף לאחר החורבן אפשר להגיע למדרגה זו, כי באויר ארץ ישראל לא חל החורבן.
ועל כן בארץ ישראל יש 'עבדו את ה' בשמחה', כי אפשר להגיע להארת הנשמה על ידי 'חיי נשמות אויר ארצך', וזוהי השמחה האמיתית!
השמחה מפתח הקורבה
השמחה – המשיך הרב ואמר – היא ביטוי להארת הנשמה. כאשר הנשמה מאירה בגוף, מתגלה רגש השמחה.
ומאידך, כאשר הנשמה מכוסה בעוונות וחטאים, ואין היא יכולה להאיר, מתגלה באדם רגש של עצבות.
ורגש העצבות מרחיק אותו מנועם החיות האלקית.
ואת היסוד הזה אנו לומדים מפרשת השבוע, פרשת אמור. בפרשה שלנו ישנם 124 פסוקים, ובהם 63 מצוות – עשרים וארבע מצוות עשה, ושלשים ותשע מצוות לא תעשה.
ושתים מהמצוות הלא תעשה (המוזכרות בפרשה) הן המצוות העוסקות בכהנים בעלי מומין.[6]
הכהנים משרתי ה' בבית המקדש היו צריכים להיות שלמים בגופם. ולכן, כל כהן שיש לו מום אסור לו לעבוד עבודת הקודש. שנאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָי"ו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב…" (ויקרא כא, טז-יח)[7]
אמנם לפי פשט הפסוקים המצוה הזאת נוהגת בזרע אהרן הכהן בלבד.[8]
אך בזוהר הקדוש (אמור דף צ ע"ב) ביארו שישנם שני סוגי מומים. סוג אחד, הם מומים השייכים בגוף (האדם). והסוג השני, הם מומים השייכים בנפש.[9]
והנה הסוג השני של המומים (מומי הנפש) הם מומים השייכים אצל כל אדם ואילו הסוג הראשון (מומי הגוף) הם תוספת השייכת אך ורק אצל הכהנים…
וכמו שכהן בעל מום לא יכול לקבל את הקדושה הנשפעת מעבודת הקרבנות, כך גם יהודי אשר יש לו מום בנפשו לא יכול לזכות לקבל את הקדושה…
והמום הנפשי המונע מהיהודי לקבל את הקדושה, זה רגש העצבות.
וזה לשון תיקוני הזוהר (תיקון כא דף נט ע"א – בתרגום ללשון הקודש):
כל אלו שהולכים להסתכל בשכינה (בשלש רגלים) צריכים לתת לה דורון, זהו שכתוב: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (דברים טז, טז), וצריך לשמוח בה. זהו שכתוב: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (שם פסוק יד), שהיא נקראת שמחת הקדוש ברוך הוא, ומי שהולך לראות אותה, צריך לשמור את עצמו מעצב, שהיא לילי"ת חשוכה, עצבון, שאול, טחול, שהיא 'מום', ועל בעל מום העצבות נאמר: "כל [אִישׁ] אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב" (ויקרא כא, יח)… (עכ"ל).
ומבואר שמי שיש בו את מום העצבון לא יוכל לינק אור וחיוּת מהשכינה.
וכאן ברצוננו להרחיב…
החיים האמיתיים – חיבור הרבדים
לכל יהודי יש נפש אלקית המחיה ומהוה אותו. ובתורת החסידות ביארו[10] שהגם שהנפש הזו – המכונה 'ניצוץ אלקי', היא עצם אחד פשוט, בכל זאת היא מחולקת לכמה רבדים, שלא מתגלים מעצמם. וכדי לזכות לגילויים בפועל צריך היהודי לזכך את נפשו. ככל שהיהודי יותר מזוכך, מתגלים בו רבדים עמוקים יותר.
וכדי לחדד את הדברים נביא את דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה יד – אות ט): חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
חמשה שמות אלו מכוונים על פי תורת הקבלה והחסידות לחמשת הרבדים של גילוי הנפש, הנחלקים בכללות לשתי קבוצות של כחות – כחות פנימיים וכחות מקיפים:
הכחות הפנימיים, שייכים לתחום התודעה הגלויה של הנפש, והם: נפש, רוח, נשמה.
הכחות המקיפים, הם כחות החופפים מעל תחום המודע של הנפש, והם: חיה, יחידה.
ולתוספת ביאור:
המדרגה הראשונה היא מדרגת הנפש, על רובד זה נאמר בתורה: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (ויקרא יז, יא), וכן נאמר: "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג). כלומר, בחינה זו היא החיות האלקית החיונית, הטבעית, המקיימת את האדם בכל היקף הווייתו הטבעית – ביולוגית, וכן בצד הרוחני של הנפש.
וכתב בספר עץ חיים (שער ו – פרק ה) שהנפש מתלבשת בכבד.
המדרגה השניה היא מדרגת הרוח, והיא הבחינה שמחיה את כחות הרגש והמעשה שבנפש.
וכתב בעץ חיים (שם) שהרוח מתלבשת בלב.
המדרגה השלישית היא מדרגת הנשמה: היא הבחינה שמחיה את כחות השכל הגלוי והמודע של הנפש. והיא מתלבשת במוח.
המדרגה הרביעית היא מדרגת החיה: היא בחינת המקיף הקרוב ביותר לחלק המודע הנ"ל, אלא שמיקום הארת ה'חיה' הוא כאמור בחלק העל מודע, והשפעתה היא על כח הרצון שבנפש, שמאיר באופן מקיף על כל קומת הנפש.
המדרגה החמישית היא מדרגת היחידה: היא בחינת המקיף הרחוק, טמיר ונעלם ביותר. השפעת ה'יחידה' היא על כח התענוג הפנימי שבנפש.
וכתב המקובל האלקי רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל זיע"א בספרו אדיר במרום (עמוד שסט): דע כי ענין החיים באמת אינו אלא חיבור הנר"ן (ראשי תיבות: נפש, רוח, נשמה), שיהיה הרוח אוחז בנשמה מלמעלה ובנפש מלמטה ומקשרם…
והיינו שרגש החיים האמיתיים הוא דוקא כאשר רובד הנשמה מצליח להתגלות בתוך רובד הנפש. ודבר זה אפשרי רק כאשר הרובד האמצעי – רובד הרוח, זך ונקי מכל סיג ופסולת…
ועתה עלינו להבין מה גורם ל'רובד הרוח' להתכסות בחול ואבק…
המרה שחורה – סוד החול והאבק
בספר הזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, פינחס דף רכז ע"ב) כתב, וזתו"ד: ודע כי כנגד הנר"ן של הניצוץ האלקי המתלבשים בכבד, לב ומוח, ישנם בגוף האדם גם מקום אחיזה ל-ד' כחות הטומאה. ומקומות האחיזה הם ב-ד' אברים:[11] טחול, ריאות (וליתר דיוק בליחה שבריאות, שממנה נוצרות הסרכות שבריאה), כיס מרה, ובכבד.
ומ-ד' אברים הללו מופרשות ד' מרות.
מהריאה – מרה לבנה. מהכבד – מרה אדומה. מהכיס מרה – מרה ירוקה. ומהטחול – מרה שחורה.
ועל המרות הללו שוכנים כחות רוחניים מצד הקליפה, והם: תוהו, ובוהו, חושך, ותהום. והם המנסים להחטיא את האדם בכל עת, כל אחד בדרכו הוא…
וחכמי ישראל גילו לנו בעניינים אלו דברים כמוסים וגנוזים מסתרי נפלאות הבריאה, וה' יזכנו ויפתח לנו שער אמיתי בעניינים אלו.
ומצאנו בזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר, תיקון כא דף מט ע"ב) שכתב כך: 'ועוד מרה טחול כבד, אינון גלותא לנשמתא ורוחא ונפשא', ומפשטות לשון הזוהר מובן שהנשמה גולה בתוך המרה, והרוח בתוך הטחול, והנפש בתוך הכבד.
וממילא מובן שהאבר הגורם ל'רובד הרוח' להתכסות ולהיעלם, הוא הטחול. ומכיון שכבר ביארנו שמהטחול מופרשת המרה שחורה… עלינו להתמקד ב'מרה השחורה'…
ואמרו בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא – שם), וז"ל: 'ובמרה שחורה (אסור להוציא בפה) לילי"ת, שבתי, שולטנותא בטחול, דאיהו עציבו, שאול תחתית, עניותא וחשוכא בכיה והספדא ורעבון'.
והיינו, שכח הטומאה השורה על הטחול, מתגנב בכל אברי האדם וגידיו ו'מפזר' שם 'אבקת' עצבות, ו'פירורי' דכאון ומרה שחורה – וכך מצמית לחלוטין את 'רובד הרוח' של האדם…
ונעמיק יותר…
גנות העצבות – לכלוכית שמה
הקב"ה ברחמיו זיכה אותנו לכתוב סדרת ספרים חלב הארץ העוסקת בסדר יומו של היהודי, ואחד מהכרכים עוסק, כולו, בענין השמחה, ושם (חלב הארץ – חלק ג עמוד עג, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך:
הזוהר הקדוש[12] קורא ל'עציבו – שאול תחתית', והטעם לכך, שכאשר רגש העצבות הוא בהתגלות תמידית הוא גורם לאדם חולי נורא הנקרא: 'מרה שחורה', והוא הסיבה לכמה וכמה חלאים רעים ונזקים רבים. ולכן אדם בעל מרה שחורה קרוב הוא למיתה יותר מאשר לחיים.
וזה מה שאנו רואים בחוש שאדם עצוב ובעל מרה שחורה אוהב להתבודד ולהתרחק מחברת בני אדם, כי היא מעוררת בלבו שנאה לבריות, ומתוך כך גורמת לו לצאת אל היערות והמדברות ולשאר מקומות של סכנה ולסוף שמאבד את שפיות דעתו.
נו, נו, עציבו – שאול תחתית!
ולכן יש לאדם ליתן דעתו ולהיזהר מאוד להיות בשמחה כל הזמן, ובפרט בעת עוסקו בתורה ובמצוות שמטבעם הם משמחים את הלב והנפש.
ולפי שמדת העצבות היא שורש לרעות רבות והפסדים עצומים, אמרתי ונתון אל לבי למנות על קצה המזלג מעט מהן, והלואי וידיעה זו תעורר את בני האדם וישתדלו בכל כחותיהם להיות בשמחה תמיד!
והנה לפניכם הרשימה השחורה:
א. מונעת מן האדם השגת התורה ואפילו אם הוא ראוי אליה. ב. מונעת כל השגה באלקות. ג. מטמטמת הלב. ד. אוטמת שבילי השכל. ה. שכינה מסתלקת ממנו, ואפילו אם יהיה גדול כאחד הנביאים הראשונים. ו. עבודתו מאוסה לפני ה' יתברך. ז. הקדוש ברוך הוא מגרשו מעל פניו. ח. פותחת בפניו שביל רחב ידים להיכשל בכל העבירות שבתורה הקדושה, לפי שתחילת גירוי וכניסת יצר הרע באדם הוא על ידי העצבות. ט. מאבד כל טעם בלימוד התורה. י. מאבד כל טעם בקיום המצוות.
יא. מאבד אפילו את החשק לחיות – כל חייו נהפכים לנטל ולמשא כבד, ושום מצוה הוא לא מסוגל לעשות בשמחה ובזריזות והתלהבות כיאות אלא הכל נעשה בקושי ובמאמץ רב, ולא רק עניינים רוחניים נעשים בקושי רב אלא אפילו עניינים גשמיים כגון צרכי גופו וצרכי ביתו נעשים בקושי, בעצלות, ובדכאון רב, רח"ל.
יב. נופל בידי כל התאוות, וביותר בשלשה דברים הקשים שהם: תאות אכילה, תאות נשים, ותאות הממון, רח"ל. יג. נופל בידי חלאים רבים ורעים הן בנפש והן בגוף. יד. מעיד שיש בו ניצוצי כפירה ומחשבת עבודה זרה, בר מינן. טו. מביאתו לידי בדידות מוחלטת. טז. מוליד בקרבו עצלות וכבידות רבה, וביותר בקיום תורה ומצוות. יז. אינו שמח בחלקו בשום דבר. יח. גם עינו לא תשבע עושר. יט. ממשיך על עצמו המשכה ישירה מס"מ הרשע ונוקבא דיליה, רח"ל. כ. מביאתו לידי קרי, רח"ל (וסימנך: 'עצ'ב מזריע זרע', והיינו מי שהוא בעצב אזי גורם לו, רח"ל, לעוון נורא זה, ה' יצילנו). כא. נמאס על סביבתו. כב. ימיו מתקצרים, ה' יצילנו, ועוד כהנה רעות רבות.
ומה עוד יש לנו לומר?! ונסיים במשפט הידוע: הגם שהעצבות אינה איסור הכתוב מפורש בתורה, מכל מקום ידע האדם שגודל הנזק שיש ביכולתה להביא על האדם, שום עבירה בכל השס"ה לאוין לא יכולה לגרום לכזה נזק, רח"ל…
שמחה היא שלוה פנימית
העצבות היא דבר נורא, ללא ספק! אך גם שמחה מוטעת, גם היא אסון! ונבאר את דברינו:
הקב"ה ברא בעולמו מציאות רוחנית, מציאות המורכבת ממדרגות מדרגות. וכל מדרגה מחולקת לשני רבדים, רובד פנימי ורובד חיצוני.
והנה, השמחה היא חלק מאותה מציאות רוחנית שברא הקב"ה בעולמו, וגם היא מורכבת מדרגות מדרגות, ואין סוף למדרגות השמחה, ואשרי אדם הזוכה להיכנס למציאות הזאת, ובכל רגע ורגע להשיג שמחה חדשה…
והנה מחוץ למציאות השמחה, יש את 'הבריחה מהמציאות'. שכאשר, אדם חש בצער, בלחץ, בכאב, הוא מנסה לברוח מהמציאות.
ולצערנו, רוב העולם נמצאים במקום הזה, ולכן אם תשאל בני אדם בעולם, מה זה שמחה? אתה תשמע הרבה תשובות… אחד יגיד לך לשמוע מוזיקה בשיא הווליום, שמרעיד את כל העיר, וטראנסים וכל מיני מקצבים משוגעים – זה נקרא שמחה!
אחד אחר יגיד לך, תקח סם כזה וכזה – זה שמחה!…
ויש אחד שהמתכון שלו לשמחה זה רד־בול עם וודקה ועוד כמה סודות… כל הדברים האלה זה רק כמה סוגים של שיבוש, זו לא שמחה, לכל היותר זה סוג של בריחה מהמציאות.
שמחה – זה שלוה פנימית, וכאשר היא מתפשטת בגוף, האדם חש ומרגיש רגשות נעלים של חדוה פנימית וטהורה… עירנות וחיות מרבית… ביטול מוחלט של כל הרגשות מתח ולחץ….
ושורש השלוה הפנימית היא האמונה התמימה בחי העולמים… כי כאשר אדם יודע שכל מה שקורה לו זה רק מהקב"ה אב הרחמים, החפץ בטובתו, הרי הוא חי בשלוה תמידית…
ה' עושה לכל המעשים…
אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, עקב – מאמר ו) אמר, וז"ל: בסדר הקרבנות של תפילת שחרית אנו אומרים: 'אתה הוא אחד קודם שנברא העולם ואתה הוא אחד לאחר שנברא העולם'.
והנה כוונת המשפט הזה כפשוטו, הוא: שכמו שה' היה המלך היחיד קודם שנברא העולם כך הוא גם עתה – לאחר הבריאה – המלך היחיד…
אך בתורת החסידות ביארו בתוספת עומק, שכמו שלפני שנברא העולם לא היתה קיימת ביקום שום מציאות מלבד מציאות הבורא, כך ממש גם לאחר שנברא העולם וכל מה שבתוכו – עדיין לא קיימת שום מציאות ביקום מלבד מציאות הבורא!
משום שכל הנבראים כולם ללא יוצא דופן – בטלים ממש לפני הקב"ה ואינם תופסים מקום כלל! שהרי אם רק ירצה הבורא, בשבריר שניה יכול לבטל את כולם כליל והיו כלא היו, ממש כמו קודם שנבראו, על כן לא שייך לכנות שום נברא בשם 'מציאות', מלבד הקב"ה שהוא המציאות האחת והיחידה.
ולתוספת ביאור: לפי דברי מורינו הבעל שם טוב הקדוש, אסור לטעות חלילה ולחשוב שלאחר שהקב"ה ברא את העולם הרי הוא עומד וניצב לו כך לבדו… אלא עלינו לדעת שמאז שנברא העולם הקב"ה מחיה ומהוה בכל רגע ורגע ממש כל פרט ופרט, וכל נברא ונברא הנמצא בעולם – דומם, צומח, חי, ומדבר – ובורא אותו מחדש. ואם חלילה יחדל הקב"ה, וְלוּ לרגע אחד בלבד, להחיות ולהוות נברא כל שהוא, מיד הוא יחזור להיות אין ואפס כפי שהוא היה מתחילה, ותתבטל מציאותו מן העולם.
ומבאר אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה (פרק ב, וכן באגרת הקודש – סימן כה), שאין הדבר דומה כלל לאומן שיוצר כלי מסויים, אשר לאחר שיצר את הכלי הרי הכלי מתקיים מעצמו ואין הוא צריך לאומן שיחיה אותו כדי שיתקיים, וההבדל הוא:
אומן שיוצר כלי אינו בורא אותו מאין ליש, שהרי עצם החומר שממנו נוצר הכלי (כגון זכוכית, מתכת, עץ וכדומה) כבר היה קיים קודם לכן, והאומן רק עיצב את צורתו בלבד, ולכן הכלי יכול להתקיים גם ללא האומן.
מה שאין כן בנוגע לבריאת העולם, אשר לפני הבריאה לא היתה שום מציאות של חומר, והקב"ה ברא את העולם מאין ואפס, על כן גם לאחר שנברא העולם לאמיתו של דבר הוא אינו מציאות אמיתית כלל וכלל, ובכל רגע הוא שואף מצד עצמו לחזור לאין ואפס שממנו הוא נוצר, ורק הקב"ה הוא זה שמחיה ומהוה אותו שוב ושוב בכל רגע ממש ומונע ממנו להתבטל מהעולם.
וכאשר האדם זוכה ומתגלה בלבו האמונה הזאת,[13] אזי הוא חש בלבו שלוה פנימית, והשמחה מתגלת…
שמחה – זו מציאות רוחנית אמיתית…
שמחת האדם תלויה בדביקותו בתכלית…
כאמור, ה' יתברך זיכה אותנו ברחמיו הרבים לכתוב כרך שלם על 'השמחה והעצבות' ודרכי העבודה, והוא החלק השלישי מסדרת הספרים 'חלב הארץ'.
וכך כתבנו שם,[14] וז"ל: אל לאדם הרוצה לזכות לשמחה לחשוב: אם ברצוני לזכות לשמחה, אלך ואבלה ימי במסעדות ובבריכות מים, בימים ובאגמים, בנהרות ובנחלים ובנקיקי הסלעים, בטיולים שונים ומשונים, פעם ביבשה, פעם באויר, ופעם בים, ובכל מיני כלי זמר וניגונים, ושתיה לְשָׁכְרָה, ושהייה בבתי משתאות ובבריכות דיג עד אור הבוקר, ועוד כיוצא בזה שאר הנאות העולם הזה, (כמובן הכל בהשגחת הבד"ץ וכו', וגם הכל נפרד כדת וכהלכה וכו'), וזאת בכוונה טובה כדי לזכות שתהיה מדת השמחה מנת חלקו וגורלו, ויזכה לבוא על ידה לכל מעלות השמחה הקיימות, וגם כדי שיתרחב לבו כאולם בעבודת ה' יתברך…
צא תאמר לו, שלא מן החכמה ולא מן היראה שאל כל זאת, הואיל וכל תכלית בריאת האדם בעולם הזה וירידת נשמתו הקדושה האצולה ממקור עליון גבוה ונורא מאוד לעולם הזה השפל, היא רק בעבור מצבו שבעולם הבא, ששם הוא עיקר החיים ולשם עיני כל נכספות – ומטעם זה האציל המאציל ב"ה לכל אדם מישראל נשמה עליונה וגבוהה לאין קץ הרבה יותר מן המלאכים בעצמם – ובכדי לקנות חלק טוב לעולם הבא צריך לסגל בימי חייו בעולם הזה כמה שיותר מצוות ועלית על כולנה מצות תלמוד תורה ששקולה ככל התורה כולה, וכן תפילות בדביקות, וכן קיום כל שאר מצוות ומעשים טובים המביאים את האדם לדביקות בה' יתברך שמו. אמנם הואיל והאדם הוא בשר ודם העשוי מחומר כלה ונפסד, ובהכרח שנתון לשינויי מזג שלרוב לא תלויים ברצונו ואף לא תמיד בשליטתו (שכן פעם גופו חלוש וזקוק לחיזוק, ופעם רוחו חלושה וזקוקה לחיזוק מסוג אחר, ועוד כהנה שינויים למיניהם), ובהכרח שחולשות ושינויים אלו משפיעים על צלילות המחשבה וזכות השכל, ולרוב גם על מצב הרוח, וממילא כאשר מתמעטים הכלים מתמעטים היכולות וברור מאליו שגם התוצאות…
על כן האציל המאציל ברוך הוא את מדת השמחה בעולם, ונטע בה את כל הכחות להרחיב הלבבות ולפקח המוחות, לשמח הנפשות ולעודד הרוחות, לחזק הנשמות ולהעצים היכולות, ולהתעלות מעל כל המגבלות (של העולם הזה)…
ובהיות יהודי דבק במדה זו באמת יוכל בנקל להעלות ולהתעלות מעל כל המניעות ולהשיג השגות נפלאות וגבוהות לאין קץ בלימוד התורה הקדושה, בתפילה, בקיום כל המצוות, בידיעת והשגת האלקות, ובכל שאר ענייני עבודת ה' יתברך.
ומטעם זה תמצא אצל עובדי ה' שפעמים ייטיבו לבם מעט בענייני העולם הזה והנאותיו (כמובן במדה הנכונה), פעם במאכלים ערבים לחיך יותר מן הרגיל, ופעם במנוחה קלה מעבר לרגיל, ופעמים אף בטיול קטן, או בשמיעת ניגונים ערבים המשובבים לב ונפש, ועוד כהנה שינויים מהרגלם, וזאת כדי לחדש את כחות הגוף והנפש ולהרחיב הלב לעבודת ה' יתברך ככל האפשר.
אך ברור הדבר, שעצם המחשבה שהדרך לבוא לשמחה הוא על ידי הוללות, ובהעברת הזמן בבתי משתאות, וברדיפה אחר תאוות העולם הזה ובריבוי המותרות, הוא טעות בעצם התפיסה של חיי האדם…
ולכן מוטל על כל אדם לשקול מעשיו 'בפלס המאזנים' וללכת בדרך הממוצעת, עד שיזכה שתאיר בו הנשמה הקדושה – חלק אלו"ה ממעל שבקרבו, ויזכה לבצע שליחותו בעלמא הדין כראוי, ואף יזכה להשלים כל חלקי נפשו רוחו ונשמתו חַיָּתוֹ ויחידתו בכל בחינותיהם ופרטיהם בגלגול זה ובגוף זה, ועל ידי זה תקבע השכינה הקדושה משכנה בקרבו כיתד בל תימוט לעולם, אמן…
ונרחיב עוד…
להיות בשמחה תמיד
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויגש – מאמר ד) אמר, וז"ל:
בפרשת ויגש מספרת התורה הקדושה שכאשר בישרו ליעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, וגם הראו לו את העגלות אשר שלח יוסף כדי לשאת אותו ואת בני ביתו אליו למצרים, מיד: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז).
על דרך הפשט, כוונת הפסוק היא שכאשר שמע יעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, מיד חזרה לו החיות שעד כה היתה חסרה לו מרוב צערו על אבדן בנו אהובו, ועל דרך שפירש החזקוני שם: 'וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב' – חזר לבו לבריאות.
אולם רש"י מפרש (שם): 'וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב' – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. וכן מתרגם אונקלוס (שם): ושרת רוח נבואה לוות יעקב אבוהון, כלומר 'רוח' האמורה כאן היינו רוח הנבואה שחזרה אז לשרות על יעקב אבינו. וכן מפורש בדברי חז"ל (אבות דרבי נתן – פ"ל מ"ד): ויש אומרים רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה, שנאמר: 'וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם'.
והיינו שמכיון שסרה ממנו העצבות שוב חזרה לשרות עליו השכינה הקדושה. וידיעה זו הכרחית ונצרכת לכל מי שרוצה לעבוד את ה'.
ולתוספת ביאור, על הקב"ה נאמר: "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי הימים־א טז, כז), והיינו שבצד הקדושה תמיד ישנה שמחה. לכן השכינה הקדושה שורה על האדם אך ורק בזמן שהוא שרוי בשמחה, כמאמר חז"ל (שבת ל:): ש'אין שכינה שורה לא מתוך עצבות… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה'.
וכן מובא בתלמוד ירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) שיונה בן אמיתי בתחילת דרכו לא היה נביא, אלא שדרכו היתה לעלות בחג סוכות לבית המקדש ולשמוח שם שמחה גדולה בשמחת בית השואבה, ובזכות אותה שמחה שרתה עליו רוח הקודש ונעשה נביא, 'ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח'.
וזהו שאומר הזוהר הקדוש (וישב דף קפ ע"ב) שהשכינה אינה שורה במקום שיש בו עצב אלא במקום שיש שמחה וחדוה. לכן מעת שנמכר יוסף פסקה רוח הנבואה לשרות על יעקב אבינו, כיון שמאותו זמן ואילך היה יעקב אבינו שרוי בעצבות גדולה מאוד, והשכינה הקדושה, ועמה אף רוח הנבואה, אינן שורות על אדם עצוב.[15]
אך ברגע שנתבשר יעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, חזרה לו בבת אחת כל השמחה והחדוה שהיו לו בעבר לפני שנמכר יוסף, על כן תיכף ומיד חזרה רוח הנבואה לשרות עליו, כמו שנאמר: 'וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם'.[16]
מכל האמור נוכל ללמוד, שכל מי שרוצה לזכות שהשכינה תשרה בביתו, עליו לדאוג לכך שתמיד תהיה בביתו אוירה של שמחה, ולא עצבות וכעס וכל הדומה להן.
וכאשר השכינה שורה בבית, ממילא הבית מתמלא ברכה, וכן מיתוסף השלום בין בני הבית. כשהקב"ה רואה אדם עצוב וכעסן, מיד הוא אומר לו: 'אינך יכול להשאר אתי. חפש לך אלוה אחר שיוכל לסבול אותך, אני אלו"ה שלא יכול לסבול עצבות, כעס, לחץ וכו' וכו' – אני אוהב לשרות אך ורק על אנשים שמחים, סבלנים ורגועים'.
כשהשכינה רוצה למצוא מקום לשרות בו, היא מחפשת את המקום השמח ביותר. לדוגמא: בעיר אחת ישנם מאה בתי כנסיות. השכינה עוברת מאחד לאחד ובודקת באיזה מהם יש הכי הרבה שמחה, אנשים מחייכים, מתפללים וגבאים סבלנים וכו' – ושם היא קובעת את דירתה. לכן כשאתה מחפש היכן להתפלל, תמיד תלך למקום שיש בו אוירה טובה ושמחה, כי רק שם הקב"ה משרה את שכינתו. פשוט יש לה' יתברך סבל נורא וצער גדול מאנשים עצובים, ולכן הוא לא מוכן לשהות במחיצתם אפילו רגע אחד.
לפי דעת מורינו הבעל שם טוב הקדוש עיקר היסורים והעונשים שבאים על האדם בעולם הזה בפרנסתו, עם אשתו, עם הילדים וכדומה, הכל בא עליו בגלל שהוא בעצבות. וכלל זה יהא בידך: כל דבר שיורד מן השמים צריך כלי. הכלי לברכה זהו מדת השמחה. והכלי לכל היסורים שבעולם זהו מדת העצבות, ה' יצילנו.
לכן תוך כדי שהתורה מפרטת בפרשת 'כי תבוא' תשעים ושמונה (צ"ח) קללות קשות ומרות, מוסיפה התורה ואומרת שכל הקללות הללו באות רק משום: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז). על כן כל מי שרוצה להנצל מכל הקללות הללו ולהביא עליו ועל בני ביתו אך טוב וחסד, יקפיד תמיד להיות בשמחה גדולה.
בנוסף לכך: מי שעובר צרות גדולות ומרות, עליו לדעת שהשמחה היא מקור הישועות שלו מכל אותן צרות, כפי שמצאו גדולי החסידות רמז לכך במה שנאמר: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (ישעיה נה, יב) – כלומר, על ידי שתהיו בשמחה תצאו מכל הצרות שבעולם, כי יש לשמחה כח לשבור לרסיסים את כל הגבורות והדינים השורים על האדם וגורמים לו את כל הצרות.
לכן הגה"ק רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה כד) הזהיר מאוד להרחיק ביותר את מדת העצבות ולהיות תמיד בשמחה גדולה, וזה לשון קדשו:
מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו. וכל החולאת (החלאים) הבאין על האדם, כולם באין רק מקלקול השמחה וכו'. והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל…
הרב, עצר את שיעורו לרגע והביט ביוסי.
'יוסי, עכשיו אתה מבין את התשובה לשאלה שלך, מדוע אתה לא מרגיש שום דבר. מכיון שנאמר: "כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם (העצבות) לֹא יִקְרַב" (ויקרא כא, יח)!
הרב – צעק יוסי – איך אפשר להתרפאות מהמום הנורא הזה?
הרב חייך ואמר: על כך, יוסי, בחוברת הבאה…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. גוף האדם כולל בתוכו רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ואם חלילה חסר מהגוף איזה אבר או גיד, הרי האדם הוא בעל מום.
כמו כן ממש בנפש האדם, ישנו מצב של מום. וביארו בספר הזוהר הקדוש, שכאשר נעדר מהאדם רגש שמחה, הרי הוא בעל מום, ועליו נאמר: 'כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב'.
ב. השמחה הטהורה גורמת לאדם שתשרה עליו רוח קדושה, אך לא רק זאת. השמחה היא מפתח ההצלחות והישועות כולן. ולחיבת הקודש נמנה מעט מהן:
א. זוכה להשגות עצומות ונשגבות בתורה הקדושה. ב. זוכה להשגה עוצמה באלקות. ג. מפקחת את הלב. ד. פותחת שבילי השכל. ה. שכינה שורה עליו. ו. עבודתו רצויה מאוד לפני ה' יתברך. ז. הקדוש ברוך הוא מקרבו מאוד. ח. מגינה עליו מן היצר הרע שלא יוכל להפילו ממדרגותיו הרוחניות. ט. זוכה לטעום מתיקות התורה הקדושה. י. זוכה לטעום מתיקות עצומה בקיום המצוות. יא. זוכה לחיים מתוקים ומאושרים. יב. זוכה למוחין דגדלות ועל ידיהם ניצל מכל התאוות, ובפרט זוכה להינצל מתאות האכילה, תאות נשים, ותאות הממון. יג. ניצל מכל החלאים הן תחלואי הגוף והן תחלואי הנפש. יד. זוכה לדביקות עצומה בהשם יתברך. טו. זוכה למציאות חן וחוט של חסד. טז. זוכה לזריזות עצומה וביותר בקיום תורה ומצוות. יז. זוכה להיות שמח בחלקו תמיד. יח. זוכה לזכרון עצום בתורה. יט. מורה בזה שנשמתו נקיה מכל חטא ופגם. כ. זוכה להיות בטהרה תמיד. כא. הכל רוצים להיות בקרבתו. כב. מספר ימי חייו כפליים והיינו באיכות וגם בכמות. כג. ניצל מן הדאגות. כד. זוכה לסבלנות מופלגת ביותר…
ג. העצבות היא דבר נורא, ללא ספק! אך גם שמחה מוטעת, גם היא אסון! שמחה היא לא בריחה מהמציאות.
שמחה אין פירושה טשטוש ההכרה!
ולצערנו, רוב העולם נמצאים במקום הזה, ולכן אם תשאל בני אדם בעולם, מה זה שמחה? אתה תשמע הרבה תשובות… אחד יגיד לך לשמוע מוזיקה בשיא הווליום, שמרעיד את כל העיר, וטראנסים וכל מיני מקצבים משוגעים – זה נקרא שמחה!
אחד אחר יגיד לך, תקח סם כזה וכזה – זה שמחה!…
ויש אחד שהמתכון שלו לשמחה זה רד־בול עם וודקה ועוד כמה סודות… כל הדברים האלה זה רק כמה סוגים של שיבוש, זו לא שמחה, לכל היותר זה סוג של בריחה מהמציאות.
שמחה – זה שלוה פנימית, וכאשר היא מתפשטת בגוף, האדם חש ומרגיש רגשות נעלים של חדוה פנימית וטהורה… עירנות וחיות מרבית… ביטול מוחלט של כל הרגשות מתח ולחץ….
ושורש השלוה הפנימית היא האמונה התמימה בחי העולמים… כי כאשר אדם יודע שכל מה שקורה לו זה רק מהקב"ה אב הרחמים, החפץ בטובתו, הרי הוא חי בשלוה תמידית…
ד. מי שעובר צרות גדולות ומרות, עליו לדעת שהשמחה היא מקור הישועות שלו מכל אותן צרות, כפי שמצאו גדולי החסידות רמז לכך במה שנאמר: 'כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ' – כלומר, על ידי שתהיו בשמחה תצאו מכל הצרות שבעולם, כי יש לשמחה כח לשבור לרסיסים את כל הגבורות והדינים השורים על האדם וגורמים לו את כל הצרות.
לכן הגה"ק רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה כד) הזהיר מאוד להרחיק ביותר את מדת העצבות ולהיות תמיד בשמחה גדולה, וזה לשון קדשו:
מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו. וכל החולאת (החלאים) הבאין על האדם, כולם באין רק מקלקול השמחה וכו'. והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל…
[1] בנביא ירמיה מצאנו עוד פעם את המילים 'לִהְיוֹת לִי', וכמו שנאמר: כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ" (ירמיה יג, יא).
ובחוברת מסילות של השבוע שעבר הארכנו בביאור פסוק זה, עיין שם.
[2] ובשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת ראה – מאמר ג) אמר, וז"ל:
רבי מאיר זכה לאהבת ישראל בשלימות העליונה, וזכה לדון כל אחד ואחת מעם ישראל לכף זכות, ולמצוא בכל אחד ואחת מישראל נקודות טובות של אור וזכות, ולכן מצינו שיש כח בהזכרת שמו של התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס לפעול ישועות נוראות.
דהנה בפרשת ראה נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א) – ובגמרא הקדושה (קידושין לו.) נחלקו בביאור הפסוק רבי יהודה ורבי מאיר.
לדעת רבי יהודה רק בזמן שעם ישראל נוהגים מנהג בנים ועושים את רצון אביהם שבשמים הם נקראים 'בנים', אבל בזמן שהם אינם נוהגים מנהג בנים ואינם עושים את רצון אביהם שבשמים אין הם נקראים בנים.
לעומת זאת, דעת רבי מאיר היא שבין כך ובין כך עם ישראל נקראים 'בנים', שנאמר: "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה" (ירמיה ד, כב), משמע שגם בזמן שעם ישראל סכלים ואינם עושים את רצון קונם בכל זאת הם נקראים בנים.
ובהמשך דבריו מוסיף רבי מאיר ומוכיח שאפילו כשאין בעם ישראל אמונה בכל זאת הם נקראים 'בנים', שנאמר: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים לב, כ).
ואפילו כשהם עובדי עבודה זרה בכל זאת הם נקראים 'בנים', שנאמר: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיה א, ד). ולא די שהם נקראים בנים, אלא שהם נקראים גם בנים טובים ואהובים, שנאמר: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב, א).
והגם שכלל בידנו מרבותינו הקדושים (עירובין מו:) שבכל מקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, ההלכה היא כדעת רבי יהודה, בענין זה מצינו לאחד מגדולי הפוסקים הראשונים, הלא הוא הרשב"א – אשר מר"ן הבית יוסף מכתירו בכמה מקומות (בית יוסף – או"ח סימן סו, עח ועוד) בתואר 'רב מובהק' – שפסק (שו"ת הרשב"א, חלק א – סימן קצד וסימן רמב) שבדבר זה ההלכה היא כדעת רבי מאיר שבין כך ובין כך עם ישראל נקראים 'בנים', משום שהמקראות מוכיחים כדבריו.
דעתו של רבי מאיר היתה שיהודי – בכל מצב שלא יהיה – נקרא בן של ה' משום שבפנימיותו של כל יהודי, גם יהודי חשוך ביותר, חבוי ניצוץ אלקי קדוש וטהור שאינו רוצה וגם אינו יכול בשום אופן להתנתק מה'. וכאשר יתעורר ניצוץ זה ויקום לתחיה יסלק את כל החושך החיצוני המחשיך על הנפש האלקית ואז יפציע אורה כשחר!
ולכן אין להתפעל כלל מכך שיהודי נראה חשוך מאוד ומרוחק מה', כיון שבוודאי יכול להתעורר בקרבו הניצוץ הקדוש שבתוכו ולהפוך אותו ברגע אחד מן הקצה אל הקצה ולהפיק ממנו אור גדול לעולם, ולכן מסתבר לומר שבכל מצב שלא יהיה – יהודי נקרא בן של ה'.
וזו גם הסיבה לכך שרבי מאיר לא נמנע מללמוד תורה מפי רבו אלישע בן אבויה גם לאחר שפרש מדרך ה' ונעשה כופר ממש וכל חכמי ישראל התרחקו ממנו, והיינו כי רבי מאיר האמין בכל נפשו ומאודו שבפנימיותו של כל יהודי, אפילו של רשע גדול, ישנו חלק טוב וטהור, ורשעותו אינה אלא מעטפת חיצונית בלבד בדומה לקליפה המכסה על הפרי, ויש להתעלם מהחיצוניות שלו ולהתמקד בפנימיות הטהורה שבקרבו.
וכמו כן אמר רבה בר שילא (חגיגה טו:) בהקשר לכך שהיה רבי מאיר ממשיך ללמוד תורה מפיו של אלישע בן אבויה לאחר שכפר בכל התורה כולה: 'רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק'.
כלומר רבי מאיר הבין שאלישע בן אבויה, ובדומה לו כל יהודי רשע, אינו אלא כרימון המלא בגרגירי פרי מתוקים אלא שקליפה עבה וקשה מכסה עליו, ועבודתנו היא להתעלם מהחלק הרע המכסה עליו ועוטף אותו (בבחינת: 'קליפתו זרק'), ולהתמקד אך ורק בחלק הטוב הגנוז בתוכו (בבחינת: 'תוכו אכל'), ועל ידי זה יצא החלק הטוב שבו מן ההעלם וההסתר אל הגילוי ויתפשט גם על חיצוניותו עד שיהפוך כולו לפרי מתוק ללא קליפה כלל.
לכן מצינו שיש כח בהזכרת שמו של התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס לפעול ישועות נוראות, כפי שאמר רבי מאיר בעצמו לאותו שומר (עבודה זרה יח.): 'אמור אלהא דמאיר ענני ותינצל', וכן ראינו אצל אבותינו שהיה שגור בפיהם לשון זה, והיו רואים על ידי כן ישועות גדולות בכל עת – וזאת משום שרבי מאיר סבר שגם יהודי שחטא ופשע לפני הקב"ה בחטאים קשים וחמורים ביותר עדיין נקרא בנו של הקב"ה כנ"ל, ומכיון שעורר בסברתו כף זכות עצומה על עם ישראל, לכן הזכרתו פועלת ישועה.
וזו היא דרכם של צדיקי האמת שבכל דור ודור – לדון כל אחד ואחת מעם ישראל לכף זכות, ולמצוא בכל אחד ואחת מישראל נקודות טובות של אור וזכות, ובדרכם של צדיקים אלו עלינו לצעוד, ובזכות זה ייטב לנו בזה ובבא.
ובזה יובן גם מה שגילה רבינו האר"י ז"ל (שער הגלגולים – סוף הקדמה לז) שרבי מאיר בעל הנס קבור בעמידה – שלא כדרך כל העולם שקבורים בשכיבה – וזאת כדי לרמוז שגם לאחר פטירתו של רבי מאיר הוא עומד ומוכן להמליץ זכות על עם ישראל בכל עת…
[3] בעקבות כך נכתבו כמה ספרים שריכזו בתוכם את תורתו של רבי מאיר, מהם: 'תקפו של נס' לרבי חביב חיים דוד סתהון זצ"ל, קונטרס 'מאיר בת עין', קונטרס 'הילולא דרבי מאיר', ועוד.
ומכיון שבשבוע הקרוב יחול השלשים של מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז זיע"א, נביא סיפור הקשור לכך. וכך הובא בספר אחרון הגאונים בתוניסיה (חלק ג – עמוד 133):
ביום רביעי, ג' חשון שנת תר"צ (1929 למניינם), נשא הגאון רבי מצליח מאזוז את הרבנית כִ'מְסָאנָה חנה לאשה.
והנה שבע שנים חלפו מיום נישואיהם של רבי מצליח ורעייתו, ועדיין למרבה הצער לא זכו לפרי בטן.
יום רודף יום, שנה רודפת שנה, ועדיין מצפים הם לאוצר מתנת חינם שימלא את הבית בקול פעמונים רך. אך הדממה מתארכת לה, ואין תקוה באופק.
עם זאת, רבי מצליח מאמין באמונה שלימה שעוד תגיע הישועה הגדולה.
ואף נוות ביתו הרבנית אוחזת בפלך התפילה, ומייחלת לזכות לבנים צדיקים שיגדלו לתורה ולמצוות.
מיום בואו לתונס קבע רבי מצליח את משכנו, משכן תפילתו, בבית הכנסת של גאון עצום, צדיק נורא ואיש אלקים קדוש וטהור, רבי יעקב אבוקארה זצוק"ל.
בוקר אחד אירע לרבי מצליח בבית כנסת זה, אירוע מסעיר מרגש ומשמעותי:
היה זה בוקר שגרתי לאחר תפילת שחרית.
מתפללים רבים חלצו את התפילין, והיו שעסקו עדיין בקיפולם. מתפללים זריזים מיהרו לאסוף את הסידורים למקומם. הם לא יעזבו את בית המקדש מעט בטרם כיבדוהו כראוי. רוב הציבור כבר עזב את בית הכנסת. יום ארוך מצפה להם, כל אחד במשלח ידו. רק בודדים המשיכו לשבת ולהגות בתורה כשהם עטורים בתפילין לראשם.
במזרח בית הכנסת ישוב היה על מקומו רבי יעקב אבוקארה והגה בתורתו. הוא העיף מדי פעם מבט אל הפינה המערבית של אולם התפילה, שם הצטנף לו רבי מצליח והגה בסדר הלימוד היומי 'חוק לישראל', כשהוא עדיין עטוף בטלית ועטור בתפילין.
רגש החמצה עלה בלבו של רבי יעקב, והוא החליט שלא להשאיר יותר את התמיהה שניקרה במוחו!
רבי יעקב הרים את עיניו שוב ושוב, עד שהבחין כי רבי מצליח סיים את חוק לימודו, וכבר חלץ תפילין של ראש. הוא רמז לו לגשת אליו. ביראת כבוד, הרכין רבי מצליח את ראשו אל מול פיו של הצדיק הישיש שפתח בדברי תוכחה נמרצים:
'וכי קלה היא בעיניך חובתו של יהודי להתפלל בציבור, לענות 'אמן' על ה'קדישים' ו'קדושה' שבחזרת הש"צ?'
רבי מצליח לא ירד לסוף דעתו של הצדיק. הרי כבר שבע שנים מאז שעקר מהאי ג'רבא אל תונס הבירה, וכמעט לא היה כדבר הזה שהוא יאחר לתפילה בציבור, חלילה. גם לא היום ואף לא תמול ושלשום. אולי טועה הרב ומתכוין למישהו אחר?
רבי יעקב פתר את התמיהה תוך כדי דיבור:
'הלוא באת מג'רבא נשוי, וזה עידן ועידנים שהינך מתגורר כאן, בוודאי כבר גדלו בניך… איך זה שמעולם לא הבאת אותם לבית הכנסת? אולי לא ישלימו את כל סדר התפילה, אבל את ה'אמנים' לפחות יענו ויאמרו… חובת חינוך בידך, להרגילם במצוות'.
עיניו של הצדיק רשפו אש קודש, והיישיר מבט לפניו הנבוכות של רבי מצליח שהלכו וְהֶחֱוִירוּ…
השפיל רבי מצליח את עיניו וענה בקול חלוש וכואב:
'רבי… עדיין לא זיכני ה' בפרי בטן!'
נרעש, קפץ הצדיק מכסאו!
באותה שעה הפכו פניו כפני להבים, הוא אחז בתפילין הקדושות שבראשו, ובטרם התעשת מאשר שמע, קרא בקול בוער:
'נשבע אני בתפילין שבראשי כי השנה תחבוק בן זכר!'
פניו הַחִוְרוֹת של רבי מצליח סמקו מהתרגשות.
רעד אחז בו כששמע את ההבטחה המרגשת והמפתיעה מפי הצדיק.
לא היתה זו ברכה או איחול לבבי, כי אם שבועה של ממש.
הבטחתו של הצדיק אכן פעלה את פעולתה בשמים, וכעבור שנה בליל מוצאי שבת קודש פרשת תולדות, כ"ג בחודש מרחשון התרצ"ז בשעה 3:56 לאחר חצות, נולד לרבינו ולרעייתו בן בכור, ונקרא שמו בישראל – 'צמח ברכה יהודה'.
הילד הרך, מושא חלמותיהם של רבינו ורעייתו הכמהים כל כך לגדל דור ישרים, גדל והיה לילד מופת. ניכר היה במוחש כי אין הוא ילד רגיל.
תפיסתו המהירה היתה הרבה מעבר לבני גילו, ובלימוד התורה הצטיין מאוד. חבריו סיפרו כי חכמתו והבנתו היו פלא של ממש, והכל סחו ביראת השמים המופלגת שעיטרה אותו.
כבר בטל ילדותו החל לחדש חידושי תורה מבריקים. אביו רכש לו מחברת מיוחדת ובה העלה על הכתב את דברי תורתו של הילד. מדי פעם היה מביט בקונטרס, וכבר ראה בעיני רוחו את הדפים מלאים בצפיפות.
אך ימי הזהב הללו הגיעו לקיצם כשצמח יהודה הגיע לגיל שבע…
ביום לא בהיר בכלל חלה לפתע במחלה אנושה, ומיום ליום נעשה רזה יותר וחלוש עד מאוד.
במשך למעלה משנה שכב על מיטת חליו, כשהוריו חרדים לגורלו.
הרופאים שסבבו את מטתו, אמרו נואש לחייו, ואכן למגינת לב כולם, בפורים של שנת תש"ה, קרא הנורא מכל!
הצמח המלבלב קמל ונקטף מערוגת החיים!
צמח ברכה יהודה נפטר לבית עולמו.
בשעה שנסתלקה נשמתו של הינוקא קדישא, ועלתה לעולם שכולו טוב, עמד רבי מצליח בעיצומו של שיעור לבני הישיבה בבית הכנסת 'קאיד נסים שמאמה', שיעור שהתקיים בעיצומו של… יום הפורים!
לפתע, נכנס יהודי למקום, פנה בצעדים מהוססים למקומו של רבי מצליח, ולחש לאזנו דבר מה.
התלמידים לא שמעו את אשר אמר האיש לרבם, אך מיד הבינו.
רבי מצליח קם, הסתובב וצעד לעבר ארון הקודש, פרש כפיו לצדדים, כשהוא מפטיר בדחילו ורחימו: 'ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך'. אחר פנה והלך לביתו. אט אט חלחלה הבשורה המרה לתודעת התלמידים…
פתיל חייו של בנו יחידו של רבם, ומשוש חייו, נקטע.
התקוה שהילד יהיה לגדול בישראל וימשיך את דרכו של אביו, נגוזה.
בן שמונה שנים היה הילד במותו, וגדולה היתה האבידה.
הכאב היה חד ומפלח את הלב.
שירת חיים מופלאה שהחלה להתנגן לאחר שנים ארוכות של צִפִּיָּה… שקטה בפתאומיות, והותירה חלל קודר!
בימי השבעה, ישובים היו האב והאם השכולים על מחצלת עתיקה, והבית המה מנחמים המומים מן האסון.
רבי מצליח שוחח בכאב בשבחו של הבן יקיר. לפתע הליט פניו בידיו ונזכר בחלום איום ונורא שאותו חזה לפני חדשים ספורים בעת מחלתו הקשה של צמח יהודה.
בלב קרוע ומורתח שיחזר את דבר החלום בפני מקורביו:
'בחלומי, עמדתי ניצב בפני בית דין של מעלה. דממה מתוחה שוררת באולם המשפט, ואני שומע את הדיון העירני.
להפתעתי אני מבין כי שני 'תיקים' מונחים על השולחן.
בשניהם מדובר בבני משפחתי הקרובים.
האחד, חותני, רבי מנחם מאזוז, שהיה חולה מאוד בתקופה זו, והשני הוא לא אחר מאשר בני מחמדי, צמח ברכה, שאף הוא היה במצב סכנה.
פמליא של מעלה דנה ודנה, השקלא וטריא נמשכה זמן רב, עד שיצאה הכרזה ברורה אשר מהדהדת עדיין באזני: 'מנחם זכאי וצמח חייב!'
'באותו רגע', המשיך רבינו לשחזר, 'הקצתי משנתי הטרופה, אך החלום נשכח ממני מיד. עתה, בעיצומה של ה'שבעה', קפץ לפתע החלום מול עיני בבהירות. המציאות המרה הוכיחה לי כי החלום אמת היה, צמח בני נפטר, וחותני רבי מנחם שמצבו היה קשה, קם מחליו באורח פלאי… [ואכן, מאז חי רבי מנחם תשע שנים נוספות!].
רבי מצליח קיבל עליו את הדין, אך התקשה לקבל תנחומים, היות שחש כי לא לחינם הביאוהו בחלומו אל הדיון שהתקיים בשמים. 'מדוע לא התנגדתי לפסק זה?' כאב בכל לבו, 'מדוע לא אמרתי שאיני מסכים? עמקו מחשבותיו…'.
חלפו תמו ימי ה'שבעה' על הבן היחיד שאבד, ומי שחשב כי חשקו ומרצו של רבינו בתורה ובעבודת ה' יחלשו מחמת הצער, התברר לו שטעה לחלוטין!
רבי מצליח החזיק בתומתו ולא הרפה מעבודת הקודש. הוא שב במלוא המרץ ללימודיו, ובכל רגע פנוי הגה בתורה.
זמן מה לאחר הטרגדיה שפקדה אותו, ערך רבי מצליח ברוב גאונותו, פסק דין בענין 'מתנה', מנומק היטב בעיון ובבקיאות.
הוא עשה זאת חינם ללא תמורה, עבור יהודי שביקש ממנו לעמוד לימינו בדין תורה, בבית הדין הרבני בתונס.
לאחר מיכן הצד השני, המקיים את המתנה, כתב פסק דין נגדי, ורבינו חזר והשיב באריכות ובטוב טעם ודעת, ונתארכו הדברים הרבה.
בתחילת פסק דין זה, כתב רבינו מילים הממחישות את תמצית כאבו וצערו, בזו הלשון:
'בהסתלק עלי בני בכורי ויחידי וחמודי תנצב"ה אשר לא ראיתי כמוהו כמעט בכל מקום וימאן לבי להתנחם…'.
ברגעי האבדן והשיכול, נשאב רבינו כמו במנהרת זמן תשע שנים אחורה…
הוא נשך שוב ושוב את שפתיו כששיחזר את הבוקר ההוא, כשרבי יעקב אבוקארה קפץ ונשבע.
'הוא הבטיח לי בן ואכן והבטחתו התקיימה, אך היה עלי לבקש אז מהצדיק ברכה מושלמת. כמה חבל שלא השכלתי לבקש שיוסיף על ברכתו את המילים החשובות ביותר: 'בן זכר של קיימא' – ילד שיתקיים ויאריך ימים, הוא ובניו אחריו. בכך שהובטח לנו שנחבוק בן, לא היה די'.
את המסר שלמד מכך, היה רבינו מדגיש כל ימיו באזני שומעי לקחו. 'לא די להסתפק בברכה', היה מזהיר, 'תמיד ראוי לברך ולהתברך בשלימות, בברכה המתקיימת'.
צערו של רבינו על פטירת בנו יחידו, בקעה שערי שמים והגיעה עד לכסא הכבוד!
ראה בורא עולם את כאבו, והקדים רפואה למכה…
עוד בטרם שקעה שמשו של הבן הבכור!
ה' החנון והרחום שסגר חלון אחד, פתח במקומו צוהר חדש, בעדו חדרה קרן אור מנחמת אשר האירה את חושך חייהם של רבינו ורעייתו.
פחות משלשים יום חלפו מיום פטירתו של צמח יהודה…
והנה אור בהיר וזך, מלטף ורך, האיר את הבית במעגלים של שמחה והודיה!
ביום י"ג בניסן התש"ה (יום ההילולא של מרן ה'בית יוסף' והאדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאויטש זיע"א), נולד לרבי מצליח ורעייתו בן חדש.
את הרגשתם המרוממת לא ניתן לבטא במילים…
חשו ממש כמאמר חז"ל (ירושלמי – מועד קטן פ"ג ה"ז): 'נולד בן זכר, נתרפאה כל המשפחה'.
שמחה מיוחדת הקיפה את הסב החסיד רבי רפאל, שהשתוקק חמש עשרה שנים לראות בנים זכרים של קיימא לבנו יחידו… התרגשותו היתה גדולה, והוא גילה לבני ביתו כי לפני תקופה מסויימת נדר שאם יפקוד ה' את בנו בבנים זכרים של קיימא, ילמד מדי חודש בחדשו את הספר 'הילולא דרבי מאיר בעל הנס' (משניות שמוזכר בהם רבי מאיר).
ועתה זכה לראות עין בעין כיצד פועלת זכותו של רבי מאיר בעל הנס!
יצויין, כי אכן הקפיד רבי רפאל לקיים את נדרו זה עד ימיו האחרונים.
'מאיר נסים', נקרא התינוק הרך… הוא ראש הישיבה, הגאון הנאמ"ן זיע"א.
[4] בזוהר הקדוש (שמות דף ז ע"ב) מובא שהוא היכלו של משיח.
[5] האדם חייב לעבוד עבודת נפש, ביגעת נפש וביגעת גוף, ולא לסמוך על אחרים. ועל המתעצלים וסומכים על אחרים הובא הסיפור הבא (אוצר פניני החסידות, שבועות – עמוד תקסט):
בימיו של הגה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זיע"א נתרבו החסידים מההמון, והיו חסידים שלא היטו שכמם לסבול עול עבודת ה' כחפצו והחלו להתרפות מעבודתם ולבקש 'יומי דפגרא', לעשות סעודות מרעים ולשתות ביחד, וסמכו על רבותיהם הקדושים שהם יכפרו ויגינו בעדם, והיה זה שלא לפי רוחו וחפצו.
על כן היתה דרכו בכל שנה בליל שימורים אחר הסדר לספר עובדא מעין 'חד גדיא' בנוסח זה: 'אוראנדר [שוכר] אחד היה דר בכפר סמוך ליער. ביער נתראה כפעם בפעם דוב אחד, ושומר היער היה אורב לו לצודו. ובכל יום ויום בא אל היהודי ה'אורנדר' לשתות מעט יי"ש בהקפה, והבטיח לו כי כאשר יצוד את הדוב ויהרגו ויפשיט עורו, ישלם לו במיטב כספו אשר יקח בעד עור הדוב.
עברו שבועות אחדים והנה נראה הדוב ביער. שומר היער קרא את היהודי וציוהו לעלות על האילן הגבוה ויראה איך הוא יורה בחיציו על הדוב, ובכן יתן לו מעט יי"ש, ונתן לו ושתה. הלך השומר היערה והעמיד את האקדח וירה. ואולם בהיותו שיכור החטיא המטרה, והדוב בא עליו, ויפול השומר ארצה וישכב כאבן דומם ופגר.
הדוב חשבהו למת וברח היערה הלאה ממנו. היהודי ראה את כל זאת מעל האילן, ירד משם וניגש אל השומר שעדיין היה מונח שם, וישאלהו בצחוק: מה לחש הדוב באזניך?
והשיב: הוא הגיד לי כדברים האלה: מעתה הוי זהיר מלשתות על סמך עור שאינו שלך ואינו ברשותך…
[6] ואלו הן: מצות לא תעשה (והיא המצוה ה-275 מהתרי"ג מצוות) שלא יעבוד כהן בעל מום בעבודת המקדש. ומצות לא תעשה (והיא המצוה ה-276 מהתרי"ג) שלא יעבוד כהן בעל מום עובר בעבודת המקדש.
[7] ובסך הכל ישנם 140 מומים הפוסלים בכהנים, שהם: 90 מומים המיוחדים לאדם ועוד 50 מומים המשותפים לאדם ולבהמה. (והרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרקים ז-ח מנה אותם).
[8] בשיחה שמסר הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א (מעיין השבוע, ויקרא – עמוד תא) אמר, וז"ל:
בפרשתנו מצינו דין מעניין: כהן בעל מום פסול לעבודה. ויש להבין: מה אשם הכהן, שיש תבלול בעינו? כלום לא די בכך שסובל הוא ממומו, שמתייסר הוא בגרב או בילפת, עוד מרוחק הוא מן הקדושה, ונאסר עליו לכהן בבית המקדש!
לא זו בלבד, אלא נאסר עליו להיכנס אף לעזרה, מן המזבח ולפנים (כלים פ"א מ"ט)!
יתר על כן: הרי יסורים מכפרים, ואין מתייסר כבעל מום, שאסונו מלוה אותו תדיר! הרי "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה), ואין שפל ברך מבעל מום! לכאורה, ראוי היה לבחור דוקא בו לעבודת הקודש, ומדוע הורחק?
כל זה נכון, אבל מה נעשה ו'הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם'? ואם הבאים בשערי בית ה' יראו כהנים בעלי מומים, תזולזל בעיניהם עבודת הקודש, ויגרם חילול ה', חלילה! הן רואים אנו כי כל איש 'בעל שררה' בוחר לעצמו עוזרים בעלי קומה, וזאת כדי שיכבדוהו.
כמה מחייב הדבר אותנו, את כולנו. כל יהודי הוא חלק אלו"ה ממעל, המייצג את מלכותו יתברך בעולם. ואם הוא יופיע בלבוש מרושל או מרובב, אם ילהג בקול או ינהג בחוסר נימוס, עלול הוא לגרום חלילה לחילול ה', עוון שאין לו כפרה, ועליו דרשו את הכתוב: "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת" (שם ח, לו), חלילה וחס!
ולאידך גיסא, אם תהיה התנהגותו למופת, והופעתו מסודרת ונקיה, דרשו עליו את הכתוב: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג)… עכ"ל.
ויש הרבה מה להרחיב בזה, וה' יתברך זיכה אותנו לכתוב מאמר הלכתי ארוך – 'מראה כללי נקי ומסודר – לכבוד ה' יתברך', והדפסנו אותו בסייעתא דשמיא בספרנו חלב הארץ (חלק ב, פרק ה – ענף ה).
[9] כתב הגה"ק הרב אביעזר מטיקטין זיע"א (הובאו דבריו בירחון בית יעקב, גליון 199/198 – עמוד 16), וז"ל:
'מום' נקרא בלשון המדוברת חסרון בגוף או באבר, אבל יש גם שנקרא על שם חסרונות מוסריים ופגם רוחני, כדרך ששנינו: 'כל הפוסל – במומו פוסל' (קידושין ע.), 'מום שבך אל תאמר לחברך' (בבא מציעא נט:), 'האי מאן דיהיר בעל מום הוא' (מגילה כט.), וכן הכתוב אומר: "שִׁחֵת לוֹ לּא בָּנָיו מוּמָם" (דברים לב, ה)…
[10] ראה באורך בספר באר החסידות (חלק ב – עמוד שה) לגאון הרב עומר הלוי שליט"א.
[11] בגופנו ישנם אברים רבים. והנה מספר אברים בעלי תפקיד משותף יוצרים מערכת. לכל אבר במערכת, תפקיד מסויים במסגרת התפקיד הכללי של אותה מערכת בגוף.
הטחול הוא חלק ממערכת החיסון, ואחד מתפקידיו הוא לשמש כעין פילטר של מערכת החיסון המסנן את הדם.
הריאה שייכת למערכת הנשימה, ותפקידה העיקרי הוא לשאוף אויר ולמסור את החמצן שבו אל תאי הדם האדומים.
הכיס מרה שייך למערכת העיכול, והוא מפריש נוזל הנקרא 'מרה', והוא המסייע בתהליך העיכול.
הכבד שייך גם הוא למערכת העיכול, ויש לו ג' תפקידים עיקריים, וכאן כמובן לא נפרטם, והן: וסקולרי (במחזור הדם), מטבולי (בחילוף חומרים), והפרשתי.
[12] רעיא מהימנא (פינחס דף רכז ע"ב).
[13] בספר נתיבות יושר (חלק ב – עמוד 181) לגאון רבי יהודה כהן הובא הסיפור הבא: על דלת ביתו של הגה"ק רבי יוסף דב סולובייצ'יק, בעל 'בית הלוי' דפק יהודי וזעק בקריאות נואשות לעבר רבי יוסף דב שיחוש לעזרתו:
המשטרה עורכת עתה פשיטת פתע באזור החנויות שבו שוכנת חנותי, ומחפשת אחר סחורות שהחזקתן אסורה על פי החוק הפולני. השוטרים עוברים במרץ מחנות לחנות. עוד מעט יגיעו לחנותי… ורק אתמול קיבלתי 'משלוח' מהסחורה האסורה… רבי, מה אעשה?! העונש הקבוע בחוק על עבירה כזו יכול להגיע לעשרות שנות מאסר!
מששמע רבי יוסף דב את צרתו הוציא מארון הספרים את ספר נפש החיים שחיבר הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין, פתחו והראה לו מה שכתוב בפנים, וכך נאמר (שער ג – פרק יב):
בפרשת ואתחנן נאמר: "ה' הוּא הָאֱלֹהִי"ם אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה) ופירושו – אין עוד מלבדו יתברך כלל, והכל מלא רק עצמות אחדותו הפשוט יתברך, ואין עוד מלבדו שום מציאות כח כלל, לא כחות הטומאה ולא שום כח ושום עולם ונברא כלל.
ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל – כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.
ואז אמר רבי יוסף דב לסוחר היהודי, בוא נתעמק בסגולה הנפלאה הזאת בצוותא. לאחר שעתים רצופות של לימוד ועיון הגיעה אשתו של הסוחר ובישרה לו על הישועה. השוטרים הקפדנים דילגו על פני חנותם וכלל לא נכנסו לבודקה.
וכך היה המעשה: השוטרים עברו מחנות לחנות וערכו חיפוש דקדקני אחר סחורות אסורות. כשהגיעו אל חנותו של היהודי, החליטו לעשות הפסקה ולסעוד את לבם. כדי שלא ישכחו היכן פסקו מלבדוק, סימנו את חנותו של היהודי בצבע אדום. כששבו אל עבודתם כעבור מחצית השעה, הסתפקו אם החנות המסומנת היא האחרונה שנבדקה או שממנה עליהם להמשיך כעת את הבדיקה. לבסוף נמנו וגמרו ביניהם שכנראה חנות זו כבר נבדקה והמשיכו בבדיקת החנות הבאה אחריה.
כל אותו זמן ישב בעל החנות והגה בדבריו הקדושים של 'נפש החיים' שהמציאות היחידה היא רק הבורא ואין כח לשום יצור לעשות דבר מבלעדי רצונו יתברך…
[14] חלב הארץ (חלק ג – עמוד קצב, מהדורת תשפ"ג).
[15] בשיחה שמסר הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זיע"א אמר ('הליכות', גליון 61 – עמוד 4), וז"ל: בסוף הימים בשעה שהסטרא אחרא מרגישה כי קיצה קרב, וכי יום ה' בא בוער כתנור, שילהט את כל הרשעים, והיא יודעת שכל זה בא על ידי גילוי האמונה, המחזירה את הכל לראשית ההתחוללות – נאבקת היא על קיומה ופורשת ענני עצבון ורוח דכאון על הכל.
והיא מרויחה בזה שמתעוררים פקפוקים והיסוסים, ועל ידי זה נעלמת האמונה ופעולת כל צבאות קודש. ומכיון שרק השמחה דוחה את כל ההיסוסים והפקפוקים למיניהם, ורק היא מוודאת את הכל – יודעת הסטרא אחרא שאם לא תפרוש ענני עצבון, תיגלה השמחה בעוז ה' וְחֶדְוַת קדשו את הוד תפארת האמונה, ועל ידה תתבטל היא לגמרי מן הארץ. לכן ראשית דרכה להזיק ולהכניס עצבון ודכאון בכל העולם.
וזהו ענין התעוררות המלחמות בסוף הימים, שבזה יורד הכל מן הסדר, ובאין סדר אין נחת וְשַׁלְוַת רוח. ואולם דוקא בשביל זה עלינו להתאמץ ביותר להתלבש בשמחה ובטוב לבב, למרות כל הצרות, העינויים והיגונות, כדי להימצא אז ברוח וודאות, לדחות בזה את כל הפקפוקים, ההיסוסים והספיקות, 'וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר'…
[16] כאמור השמחה הטהורה גורמת לאדם שתשרה עליו רוח קדושה, אך לא רק זאת. השמחה היא מפתח ההצלחות והישועות כולן. וכמו שכתבנו בספרנו 'חלב הארץ' (חלק ג – עמוד קנג, מהדורת תשפ"ג):
רבותינו הקדושים ביארו שסגולת השמחה רבה ועצומה עד מאוד, שמצילתו מכל מוקש ומעכב, ומעוררת הלב לדביקות נפלאה בו יתברך, ואף מולידה בו סבלנות גדולה, וישוב הדעת ועוד כהנה מעלות רבות, ולחיבת הקדוש נמנה מעט מהם, וה' יזכנו לדבוק במדה נפלאה זו ולהיות בשמחה תמיד:
א. זוכה להשגות עצומות ונשגבות בתורה הקדושה. ב. זוכה להשגה עצומה באלקות. ג. מפקחת את הלב. ד. פותחת שבילי השכל. ה. שכינה שורה עליו. ו. עבודתו רצויה מאוד לפני ה' יתברך. ז. הקדוש ברוך הוא מקרבו מאוד. ח. מגינה עליו מן היצר הרע שלא יוכל להפילו ממדרגותיו הרוחניות. ט. זוכה לטעום מתיקות התורה הקדושה. י. זוכה לטעום מתיקות עצומה בקיום המצוות. יא. זוכה לחיים מתוקים ומאושרים. יב. זוכה למוחין דגדלות ועל ידיהם ניצל מכל התאוות, ובפרט זוכה להנצל מתאות האכילה, תאות נשים, ותאות הממון. יג. ניצל מכל החלאים הן תחלואי הגוף והן תחלואי הנפש. יד. זוכה לדביקות עצומה בהשם יתברך. טו. זוכה למציאות חן וחוט של חסד. טז. זוכה לזריזות עצומה וביותר בקיום תורה ומצוות. יז. זוכה להיות שמח בחלקו תמיד. יח. זוכה לזכרון עצום בתורה. יט. מורה בזה שנשמתו נקיה מכל חטא ופגם. כ. זוכה להיות בטהרה תמיד. כא. הכל רוצים להיות בקרבתו. כב. מספר ימי חייו כפליים והיינו באיכות וגם בכמות. כג. ניצל מן הדאגות. כד. זוכה לסבלנות מופלגת ביותר… וראה עוד שם באורך בחלב הארץ ותזכה לשמחה, אמן.
