פתח דבר
יוסי מיודענו (מהחוברות הקודמות) הוא אדם שחייו מסודרים, פחות או יותר. יש לו שעות קבועות לתפילות (שחרית, מנחה וערבית), שעות קבועות לארוחות, ושעות קבועות לשאר ענייניו.
אך כמו שקורה לכל אדם, גם ליוסי ישנם אירועים שגורמים לו לצאת מהסדר.
ועל אחת מהפעמים הללו ברצוננו לספר:
שעות הבוקר המאוחרות, יוסי יושב היכן שהוא ועוסק בענייניו. ולפתע נשמע צליל תזכורת, יוסי הושיט ידו לטלפון והרימו…
צעקה חרישית בקעה מפיו: אוי! שכחתי! עוד שעתים יש לי פגישה חשובה מאוד. ודוקא היום אין לי רכב…
הוא קם בלחץ ורץ לתחנת האוטובוס הסמוכה, בהשגחה פרטית הוא הגיע לתחנה יחד עם האוטובוס, הוא התיישב ופלט אנחת רווחה. 'ברוך השם, תפסתי את האוטובוס. בעזרת השם עוד שעה וחצי אגיע למקום הפגישה!'
הפגישה התארכה והתארכה, ורק בשעות אחרי צהרים המאוחרות היא הסתיימה.
יוסי יצא משם וצעד שוב לתחנת האוטובוס, אך הפעם הוא נאלץ להמתין לו.
התחנה היתה עמוסה בנוסעים והוא עמד בצד והמתין. ולפתע קפץ ממקומו בחרדה: מנחה! לא התפללתי מנחה! הוא הביט בשעון וראה שנותרו דקות בודדות לשקיעה.
'אין ברירה' – חלפה המחשבה במוחו – 'אצטרך להתפלל מנחה, כאן בתחנה'. הוא החל להתפלל מנחה, ולפתע חש בושה נוראה. 'מה? אני אתפלל מנחה ליד כל האנשים הללו? מה הם יחשבו עלי?'
'טוב. אבל אין לי ברירה. מה אני לא אתפלל מנחה?! והוא נעמד בבושה בצד התחנה והחל להתפלל במהירות ברכה אחרי ברכה… ואחרי דקה וחצי הוא סיים את תפילת העמידה'…
בדרכו הביתה לבו היכה בו בעוז. 'אתה לא מתבייש?! להתבייש ביהדות???' ומחשבותיו המשיכו להמות כסער: 'עכשיו לפחות אני יודע שאני נמצא בשפל המדרגה, בשאול תחתיות ומתחתיו'…
מצפונו לא הניח לו לרגע, והוא קם והלך לרבו מִימֵי הישיבה. הרב קיבל פניו בפנים קורנות, אך אחרי ששמע את סיפורו חוורו פניו כמת…
ובעקבות המאורע הנורא הזה נכתבה החוברת שלפניכם…[1]
ונפתח בשאלה…
מה טמון כאן?
במסכת סופרים (פי"ד מי"ד) הובא כך:
קודם הקריאה בתורה, צריך להגביה את הספר תורה, ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שֶׁמִּצְוָה לכל האנשים ולנשים לראות הכתב, ולכרוע ולומר: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד, מד), [או] "תורת ה' תמימה משיבת נפש"' (תהלים יט, ח)…
ובשולחן ערוך (או"ח, סימן קלד – סעיף ב) כתב לומר את שני הפסוקים, וז"ל: 'מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: 'וזאת התורה וכו", 'תורת ה' תמימה וכו"…
והנה בסידור השל"ה הביא נוסח אחר, וז"ל: 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, על פי ה' ביד משה'.
והנוסח של השל"ה מורכב משני פסוקים נפרדים, הפסוק: 'וזאת התורה', נמצא בפרשת דברים (ד, מד), ואילו הפסוק: 'על פי ה' ביד משה', נמצא בפרשת בהעלותך (במדבר ט, כג).
אך לפי דעת הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין זיע"א הנוסח הזה משובש (כך הובא בשמו),[2] מכיון שהמילים: 'על פי ה' ביד משה', הוא חצי פסוק, ואסור לומר חצי פסוק, ולכן צריך לומר את כל הפסוק המופיע בפרשת בהעלותך (ולא רק חציו כמו שמופיע בסידור השל"ה). וכך צריך לומר:
"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים ד, מד), עַל פִּי ה' יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת־מִשְׁמֶֽרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט, כג).
ויש כאן מקום להתבונן (לפי הנוסח של רבי חיים מוולאז'ין) מה קשור הפסוק הזה – 'עַל פִּי ה' יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ' – להגבהת ספר תורה?
וכדי להשיב על כך נצטרך להתחיל מההתחלה…
ענני כבוד הנחילנו
לאחר שנות שעבוד ארוכות וקשות הגיע סוף סוף עת הגאולה! הגיע הזמן לצאת מכור הברזל – מארץ מצרים!
וכך הובא בזוהר הקדוש (בהעלותך דף קמט ע"א):
רבי אבא פתח ואמר, בשעה שהגיעה עת הגאולה, והגיע הזמן שעם ישראל יצאו ממצרים, קירב אותם הקב"ה באהבה, בחיבה ובמאור פנים. ומתוך האהבה העזה שאהב אותם, קרא להם: "בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב).
והאהבה המשיכה לִבְעוֹר ומכחה הרג הקב"ה את השר של מצרים שלמעלה – שהוא בכור פרעה ראש הקליפות, ואת בכורי מצרים שלמטה, והתיר קשרי הכשפים העליונים והתחתונים, מבני ישראל התחתונים.
והמשיך והתיר וביטל את כח הסטרא אחרא שהיה נאחז בנשמותיהם העליונות, והיינו כל מה שעשו המצרים בכחות הטומאה שלא יוכלו ישראל לצאת מתחת ידם, את הכל התיר וביטל אותם הקב"ה…
ואז זכו לשם 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ומכחו נעשו בני חורין מהכל – שאין אף אחד שישלוט עליהם מבלעדי הקב"ה יתברך וישתבח שמו… עיי"ש.
ובט"ו בניסן התאספו כל עם ישראל ברעמסס אשר במצרים, ובצהרי היום יצאו ממצרים, והחלו לצעוד לכיוון הר סיני…
התחנה הראשונה במסעם היתה בסוכות, ושם זכו עם ישראל למתנה אלקית נפלאה: הם זכו לליווי צמוד של שבעה ענני כבוד.
ששה מתוך שבעת העננים – ממוקמים היו מעליהם, מתחתיהם ומארבעת צידיהם, כאשר הענן שמעליהם – מגין עליהם מפני השמש והגשם. הענן שמתחתיהם – נועד להצילם מקוצים ומרמשים הרומשים על הארץ כגון נחשים ועקרבים, ואילו ארבעת העננים שמצידיהם – מגינים עליהם מפני כל תוקף אפשרי – אדם או בעל חיים.
ואילו הענן השביעי היה מהלך לפני מחנה ישראל, וזאת בכדי להורות להם את הדרך וליישרה. הענן הלזה היה משפיל הרים – ומגביה גאיות, עד אשר היתה דרכם של בני ישראל סלולה וישרה, מבלי עליות – ומבלי מורדות.
אהבה שאינה תלויה בדבר
תוקף האהבה המשיכה להתגלות, ובתוך 50 יום (מט"ו בניסן עד ו' סיון) העלה אותם מתוך טומאת מצרים הקשה והנוראה מעלה אחר מעלה עד שזכו למעמד הנפלא המרומם והקדוש, מעמד הר סיני.
ועל ידי קבלת התורה, זכו והתאחדו והתקשרו בה' יתברך, ונעשו מדור לשכינת עוזו יתברך.
בהר סיני הקב"ה בחר בעם ישראל שיהיו עמו ונחלתו, ומכח הבחירה התקשרו עַם ישראל עִם עצמיותו של הקב"ה, קשר נצחי בל ימוט לנצח.[3]
ובאותה שעה שהגיעו עם ישראל לשיא מעלתם, נכנסה קנאה בלבות אומות העולם, קנאה שהולידה שנאה, ומאז, מעת מעמד הר סיני, אומות העולם שונאים אותנו.
וזה לשון הגמרא הקדושה (שבת פט.): 'מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו!'[4]
ארבעים יום בלבד חלפו ממעמד הר סיני, ובי"ז בתמוז השתחוו לעגל, וכמו שנאמר: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּֽחֳרָת וַיַּֽעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶֽאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ו).
ואף על פי שחטאו לא סילק הקב"ה את ענני הכבוד מהם, וכמו שנאמר: "אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּֽעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת. וְאַתָּה בְּרַֽחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵֽעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּֽרֶךְ וְאֶת־עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת־הַדֶּֽרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ" (נחמיה ט, יח-יט)…
וצריך להבין, הרי הם חטאו, ואם כן מדוע לא סילק מהם את ענני הכבוד?
ונמשיך הלאה, באירועי אותה שנה…
שנה שלימה פחות עשרה
ברשותכם נחזור על תחילת הדברים:
בא' בסיון הגיעו עם ישראל להר סיני, וביום ו' בסיון קיבלו את התורה. לאחר מכן עלה משה להוריד את התורה ושהה שם 40 יום.
ביום ה-40 עבדו ישראל את העגל, באותו יום שבר משה את הלוחות ודן את החוטאים, ולמחרת עלה שוב להר סיני ושהה שם 40 יום. בימים הללו הוא התחנן לה' יתברך שימתיק את הדינים ויבטל את הגזירה.
בא' באלול הוא עלה פעם שלישית, ושוב שהה 40 יום, וביום כיפור הוא הוריד את הלחות השניות.
למחרת בי"א בתשרי הוא אסף את עם ישראל והודיע להם על בניית המשכן… וכעבור חצי שנה (בערך), בא' בניסן הוקם המשכן.
למרגלות הר סיני נחנך המשכן ושרה עליו הענן, וכמו שנאמר בסוף פרשת פקודי: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה).
וכעבור חודש, בא' באייר, מנה משה את עם ישראל וחילקם לדגלים, כמובא בפרשת במדבר.
וכתב רש"י שהטעם שמנה את עם ישראל, כי הוא רצה להשרות שכינתו בתוכם, ולכן הוא מנה אותם. וזה לשונו: 'כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם'.
וכעבור 20 יום, בכ' אייר, עזבו עם ישראל את הר סיני, וכמו שנאמר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַֽעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר י, יא-יב)…
ונמצא שעם ישראל שהו למרגלות הר סיני שנה פחות עשרה ימים…
והנה כשמתבוננים בדברי רש"י – 'כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם' – צצות (לפחות) שתי שאלות:
א. כאמור באחד בניסן שכן על המשכן הענן ('כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן'), ואם כן לכאורה, השכינה שרתה כבר על ישראל. ואם כן מדוע כותב רש"י שהשכינה שרתה רק כעבור חודש?
ב. מה הקשר בין המספר של עם ישראל לבין השראת השכינה?…
מניינם של ישראל
ומצאנו להגה"ק רבי שלמה אפרים לונטשיץ זיע"א שביאר בספרו כלי יקר (במדבר א, א) כך:
כאמור, בא' בניסן שרתה השכינה במשכן, אך בכל זאת היא עדיין לא שרתה על עם ישראל.
והטעם לכך, כי הקב"ה רצה להראות לכל באי עולם, שעם ישראל הם משכן קבע להקב"ה, וכדי להראות את זה המתין הקב"ה 30 יום, שהרי כדי שיהיה לדירה מעמד של דירת קבע צריך שיעברו 30 יום.[5]
וזה לשון קדשו: 'לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם. לשון 'להשרות' מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה, ואין דירת קבע בפחות משלשים יום'.
ולכן רק אחרי שעבר חודש בא להשרות שכינתו.
והנה כך עלה ברצונו יתברך שכדי שתשרה השכינה צריך שיהיו בעם ישראל לפחות כ"ב אלף איש, ואם חסר אחד מהמנין הזה השכינה לא תשרה.
ועכשיו נעמיק יותר (כלי יקר – שם):
כתבו רבותינו המקובלים, שישנם כ"ח מחנות שכינה,[6] ובמדבר שרו כולם על השבעה עננים שהקיפו את עם ישראל. על כל ענן שרו ארבעה מחנות שכינה.
ומכיון שלכל מחנה שכינה אנו צריכים שיהיו כ"ב אלף איש, אנו נצריכים שבסך הכל יהיו כ"ח כפול כ"ב אלף, שזה עולה: 616,000 איש.[7]
וזה המספר שהיו בעם ישראל באותה שעה,[8] ולכן כל הכ"ח מחנות שכינה שרו עליהם.
ונמצא שהעננים היו סוד השכינה!
ולפני שנמשיך, עוד הקדמה…
על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו
בפרשה שלנו, פרשת בהעלותך, מתארת התורה את מסעות בני ישראל במדבר. התורה מפרטת כיצד בני ישראל הלכו אחרי עמוד הענן, אשר הראה להם את רצון ה', ולא סטו מהנחיותיו ימין ושמאל.
בתשעה פסוקים (במדבר ט, טו-כג) מתארת התורה באריכות את מסעות עם ישראל בעקבות הענן.
וממשיכה לתאר את מסירותם של עם ישראל, וכך היא אומרת: "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶֽרֶב עַד בֹּקֶר וְנַֽעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַֽעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ יֹמַֽיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַֽאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַֽחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ" (שם פסוקים כ-כב).
ונבאר את הפסוקים:
עם ישראל צעדו במדבר, וכאשר הענן הראה שצריך להיעצר לחניה, הם היו נעצרים ומתחילים להתמקם בשטח. אך הם לא ידעו למשך כמה זמן החניה. לפעמים החניה היתה ללילה אחד, לפעמים לכמה ימים, ולפעמים ליותר.
הנסיון היה יום יומי. צריך לתאר זאת: מדובר במשפחות מבורכות, מרובות ילדים, ש'סוחבות' אתם גם עדרי צאן ובקר, וכמות אדירה של מתכות מכל מיני צבעים שאספו ממצרים ומביזת הים.
וכשהם עוצרים לחניה, הם לא יודעים לכמה זמן הם חונים. האם כדאי לפרוק את המזוודות ולסדרם בארונות, או לא?
והקושי הגדול, האי ודאות, כמה זמן אנו צריכים לשהות כאן. והאי ודאות הזו היא הקשה מן הכל!
ואף על פי כן עם ישראל הלכו אחרי הקב"ה מתוך התבטלות מוחלטת, התבטלות שנחקקה לנצח נצחים,[9] וכמו שנאמר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַֽיִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶֽסֶד נְעוּרַֽיִךְ אַֽהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַֽחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶֽרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב, ב).
ועתה נסביר מדוע אחרי חטא העגל לא סילק מהם את ענני הכבוד?
אחרי ה' אלהיכ"ם תלכו – זה הענן!
וכך כתב הגה"ק רבי ירוחם ממיר זיע"א (דעת תורה, דברים – עמוד רלז):
נצטוינו בתורה הקדושה: "אַֽחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת־מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַֽעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דברים יג, ה).
ודרשו בספרי (שם): 'אַֽחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם תֵּלֵכוּ' – זה הענן![10] ואם כן, זו מצות עשה.
ותמוה לכאורה, מה שייך על זה מצוה לדורות, הרי הענן היה רק במדבר ומה שייך זה לדורות?
והמתבאר מזה, שטעות הוא מה שאנו מורגלים לחשוב, כי הענן שהיה במדבר לכלל ישראל היה כדי לנחותם הדרך, ואם, חלילה, לא היה להם ענן הם לא היו מצליחים למצוא את הדרך.
עַם־הָאַרְצוּת הוא לחשוב כן!
הענן – זה היה מצבם ודרגתם העליונה של דור המדבר לחיות רק על פי אמונה, אַֽחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם תֵּלֵכוּ – היא דרגה עליונה, שכל הליכותיו של אדם, גם הליכותיו הגשמיים, יהיו רק כפי שינחוהו מן השמים, בלי שום עצמיות כלל וכלל, וזאת היתה דרגת דור המדבר, כולו על פי אמונה! ירדו לים על פי ציווי ה', הלכו במדבר על פי רצון ה' – ומתוך דרגתם זו הוא שזכו לענן!
ומכיון שהדרגה הזו לא נסתלקה מהם אחרי החטא, לכן לא הסתלק מהם הענן!…
אנחנו לא היינו מסוגלים כלל לענן, רק הם שהיו בדרגה זו שכל הליכותם היו רק על פי ה', רק הם היו מסוגלים לענן!
וכיון שזאת היא הדרגה שייך בזה גם מצוה לדורות, שנצטוינו בדרגה זו, ואם כי היא דרגה גבוהה, מכל מקום נצטוינו בזה במצות עשה, כמו שנצטוינו על שאר המעלות העליונות כמו יראה ואהבה במצות עשה.[11]
ונוסיף עוד דוגמא:
בהיות אברהם אבינו בן 75 שנה נצטוה: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).
וכתב האבן עזרא (שם כ, יג): שהיה אברהם נוסע ממקום למקום ולא ידע אנה ילך, עד שבא לארץ כנען ואמר לו ה', זאת הארץ!
נצייר נא בשכלנו את המראה הנפלא הזה איך שהיה יוצא לדרך ולא היה יודע כלל אנה הוא הולך, לא היתה לו מטרה עצמית בזה, רק כפי שיראוהו מן השמים, היה פוסע פסיעה ולא היה יודע אם לצפון או לדרום, רק על פי ה'…
וכאן נעצור לרגע…
חביבותן של ישראל
לפי הדברים האמורים מובן שהפסוקים הללו באו ללמד אותנו מעלתן של ישראל. וכך כתב הספורנו (במדבר ט, יז): 'סיפר זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר'.
בפסוקים אלו מתגלה עוצם ההתבטלות של עם ישראל להקב"ה, התבטלות הנובעת מעצם הנשמה של היהודי.
ונסכם: במעמד הר סיני התגלתה אהבתו של הקב"ה לעם ישראל, וכאן במסעות התגלתה אהבתם של עם ישראל להקב"ה.
ומכיון שעיקר האהבה הוא בדיבור, לכן בפרשה שלנו ישנו פסוק מופלא מאוד והוא: "כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, כט).
ומכאן צריכים אנו ללמוד הוראה לחיים, והיא: יהודי צריך להתרגל לדבר טוב על ישראל, ולדבר טוב עִם ישראל!
וכאן ברצוננו להביא נקודה חשובה:
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א אמר כך (ואביטה, שנת תשפ"ג – בהר בחוקותי):
בזוהר הקדוש (אידרא רבא – נשא דף קכט ע"א) נאמר, כי 'לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא' (בפרצוף עתיק יומין, פנימיות הכתר, אין שמאל – כולו ימין).
ההסבר הפנימי הוא שכדי להעתיק־להזיז מישהו ממקומו אין תועלת בקו השמאל, דינים וביקורת, אלא רק בקו הימין, חסד ואהבה.
לעתים, כדי למנוע נזק מידי, נדרשת ביקורת, אותה יש לומר בדיסקרטיות וברגישות, אך שינוי אמיתי בא רק על ידי העצמת הצדדים הטובים והחיוביים באישיות.
ידועה תורת רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רפב) על הפסוק: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהלים לז, י) – כדי להזיז רשע ממקומו הראשון ('וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ') יש לראות 'עוד מעט' טוב ('אֵין רָשָׁע') שיש בו. מיקוד התודעה בטוב של הזולת מעצים אותו, הופך אותו לעיקר האישיות, ומעלה את האדם למקום אחר.
אכן, כדי להעצים את הטוב שבזולת, ולהפוך את הַחֶבְרָה שלנו לטובה ומוארת יותר, אין להסתפק במחשבה טובה על הזולת – צריך לבטא אותה גם בדיבור, לספר בשבח החבר בפניו ושלא בפניו, ולהאיר את העולם בשבח הדברים הטובים שרואים בזולת. כך מתאר הרמב"ם את דיבור החכם (הלכות דעות פ"ה ה"ז): 'דן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל'.
חכם אמיתי יודע לזהות את הכוונות הטובות של כל אדם, לפרש בחיוב את מעשיו ולהביע את השבח באופן שלא תצא ממנו כל גנות (אפילו במשתמע או בעקיפין).
הרמב"ם אומר (שם פ"ו ה"ג) שהסיפור בשבח הזולת הוא גם הביטוי הראשון ל'כלל גדול בתורה' של אהבת ישראל – 'מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), לפיכך צריך לספר בשבחו וכו".
מהו, אם כן, ההבדל בין הסיפור בשבח החבר שמוטל על כל אדם לבין המעלה המיוחדת של החכם המספר בשבח חברו?
אפשר להחמיא לזולת באופן כללי, בלי לרדת לפרטים, ואף להגזים בשבחיו – העיקר ליצור אוירה טובה, מכבדת ואוהבת. כך מצליחים להחמיא גם למי שאיני יודע בדיוק את מעלותיו, וגם 'לא לוקחים סיכון' שמתוך מחמאה מדוייקת ומדודה תשתמע ביקורת סמויה. אבל לתלמיד חכם אמיתי יש גדלות מוחין המספיקה כדי לאתר במדוייק את נקודות הטוב והחוזק של הזולת, לשבח אותן באופן שמגלה אותן, מעצים אותן באישיות ו'מקבע' אותן במציאות. לצד הדיוק והמדידה הוא גם יודע לעשות זאת באופן הנכון, של 'מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל'. מחמאה מוצלחת כזו לא רק יוצרת אוירה חיובית כללית אלא יוצרת שינוי נפשי מדוייק ועמוק הרבה יותר.
אף על פי כן, יש לזכור שבעל התניא אמר שהגאולה תבוא על ידי חסד, גם כשאינו חסד של אמת – גם אם המחמאה האוהבת היא חסד לא אמיתי ולא מדוייק, העיקר הוא להרבות באהבת ישראל וכך להביא את הגאולה.
ואחרי שהתברר לנו שהאהבה שהקב"ה אוהב אותנו היא אהבה עצמית, נמשיך…
לא לצער את האוהב…
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר כך (בצור ירום, חלק יג – עמוד 114):
בכל יום לפני שאנו קוראים קריאת שמע של שחרית אנו מברכים ברכת אהבת עולם.
הברכה הזו נפתחת במילים: 'אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינ"ו'.
והנה, אם אדם היה מתבונן במילים האלה בכל יום ויודע לומר אותם נכון, הוא היה בוכה מפחד – האם אתה יודע מי אוהב אותך? ה' יתברך אוהב אותך!
וזו לא אהבה של חמש דקות, זו לא אהבה של מבט ראשון שבסופו של דבר נהפכת לשנאה גדולה, אלא זו אהבת עולם, אהבה של נצח נצחים שאינה פוסקת אפילו לרגע אחד.
ואפילו אם חס וחלילה ירדת לשאול תחתית, גם אז ה' אוהב אותך, כי דעת רבי מאיר (וכך היא ההלכה), שעל כל פנים יש לנו דין בנים, שלפי שיטתו של רבי מאיר (קידושין לו.) גם יהודי שחטא, ואפילו אם עבד עבודה זרה, הוא עדיין נקרא בנו של הקב"ה.
ואם כן לאחר שאתה יודע שהקב"ה אוהב אותך אהבה כל כך עצומה, איך אתה מסוגל לעשות רע לאוהב שלך?! וגם אם אתה לא יכול להחזיר טוב, לפחות אל תחזיר לו ברע!
וצריך להבין מהי הסיבה שהקב"ה אוהב את עם ישראל יותר מהמלאכים, עד כדי כך שאפילו אם יעמוד יהודי פשוט, שהוא רחוק מתורה ומצוות, מול מלאך אדיר קדוש וטהור, הקב"ה יעדיף ויאהב את היהודי הרבה יותר מהמלאך.
אלא שהתשובה לכך היא משום שליהודי יש התמודדויות בכל רגע נתון, ואפילו אם הוא נכשל בעבירה, יסורי המצפון שיש לו לאחר מכן מכפרים לו על העוונות. אבל מלאך אין לו יצרים, אין לו נסיונות ואין לו התמודדויות, כפי שהזכרנו כבר שלמלאך אין 'בחירה'. אבל אצל יהודי כל פעם שהוא רוצה לקיים מצוה יש לו נסיון, למשל לשמור על מחשבה נקיה, לשמור את העינים מראיות אסורות, לשמור על טהרת המשפחה וכו', ליהודי יש הרבה מניעות. ואם בכל זאת הוא מצליח להתגבר ולשמור את עצמו נקי מחטא, יש לו שכר גדול על זה, ולפום צערא אגרא.
אמנם כמו שיש ליהודי מחוייבות כלפי ה' יתברך, כך גם יש לו זכויות שה' נותן לו בתמורה.
ליהודי ישנן הרבה זכויות,[12] אך, כמדומה שהזכות הכי גדולה כתובה בתחילת הפרשה שלנו: "דַּבֵּר אֶל־אַֽהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַֽעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב)…
ונסביר את כוונתנו…
עבודת הדלקת המנורה
בא' בניסן שנת 2449 לבריאת העולם הוקם המשכן. והמשכן היה מחולק לשלשה חלקים: חצר, אוהל מועד, וקודש הקדשים.
בחצר – היו נמצאים מזבח הנחושת והכיור. באוהל מועד – היו מזבח הזהב, השולחן והמנורה. ובקודש הקדשים – היו הארון, הכפורת, והכרובים.
המנורה עמדה באוהל מועד מצד דרום, והשולחן עמד באוהל מועד מצד צפון, ומזבח הזהב היה באמצע. והארון שעמד בקודש הקדשים היה בצד מערב.
וכאמור בפרשה שלנו נצטוה אהרן הכהן להדליק את הנרות. וכך נאמר: "דַּבֵּר אֶל־אַֽהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַֽעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב).
ופירש רש"י (עפ"י רש"י כפשוטו):
'בְּהַֽעֲלֹתְךָ את הנרות'. פירוש כמו: 'בהדליקך את הנרות'. ועל שם שטבע האש הדולקת שהלהב הולך ועולה כלפי מעלה, לכך כתוב בהדלקתן של הנרות לשון עליה.
ומתוך שלא נקט כאן הכתוב שאר לשונות של יצירת אש (כגון 'בהדליקך' או 'בהציתך') אלא דוקא 'בְּהַֽעֲלֹתְךָ', דרשו חכמים שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה – כלומר, שלא יעבור מנר אחד לחברו תיכף משנאחזה בו האש, אלא ישהה אצל כל נר וימשיך להבעירו ו'להעלות' את הלהבה לגודלה הראוי, עד שהיא עולה כבר ודולקת כך מאליה ללא סיוע, ורק אז יעבור לנר האחר (שבת כא.).
ובזכות ההדלקה זכה אהרן למעלות נוראות מאוד! וזה לשונו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, תצוה – מאמר א):
מהמנורה קיבלו עם ישראל הארה משער החמישים.
ומכיון שהאור שהיה בוקע ממנורת המקדש היה עצום ורב, לכן ההסתכלות במנורה היתה משפיעה על המסתכל בה קדושה עצומה. וכשהיה הכהן מדליק את שבעת קני המנורה, היה מתגלה לו ברוח הקודש מצבו הרוחני של כל אחד מישראל, ובהדלקת נרות המנורה היה מדליק באור רוחני את כל הנשמות של עם ישראל, אשר גם הן קרויות נר, כמו שכתוב: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז), ופועל שה' ימחל להם על כל עוונותיהם.
בכל יום שהיה אהרן מדליק את המנורה הוא היה מתעלה בעוד דרגה. והיכולת הזו להתעלות בכל יום היא הזכות הכי גדולה!
והזכות הזו ניתנה לכל עם ישראל…
צריך להתקדם בכל עת!
הבריאה מתחלקת לשלשה חלקים כלליים, והם: נשמות ישראל, מלאכים, ושאר הברואים שבכדור הארץ.
שלשה חלקים הללו מכילים בתוכם מיליארדי יצורים, וכמעט לכולם יש מכנה משותף, אף אחד מהם לא יכול לצאת מ'הדפוס' שבו הוא נוצר! חוץ מעם ישראל!
עם ישראל הם הברואים היחידים שניתן להם הזכות והיכולת לצאת מתוך ה'דפוס' שלהם ולהתקדם הלאה!
ולכן נשמות ישראל נקראים 'מהלכים', ואילו המלאכים נקראים 'עומדים', וכמו שנאמר: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז).
ולתוספת ביאור:
כתב הגאון רבי שניאור זלמן גופין שליט"א (בביאורו להמשך תרס"ו (חלק א – עמוד 251)), שההבדל בין 'מהלך' ל'עומד', אינו כפשוטו, היינו שהללו עומדים במצב אחד בעבודת ה' שלהם והאחרים הולכים ומתקדמים מדרגה לדרגה, שכן ברור כי המלאכים (וגם הנשמות בטרם ירידתן לעולם הזה) עובדים את ה' באימה וביראה ומתעלים כל הזמן בדביקותם באלקות, אלא שההתקדמות של המלאכים היא מדרגה לדרגה שבערך זו לזו, ולעולם אינם יוצאים מההגבלה. ולכן גם ה'הילוך' שלהם הוא בעצם 'עמידה' במקום אחד.
אך לאחר שהנשמות יורדות לעולם הזה, הן עובדות את ה' באופן של קפיצה ודילוג מדרגה לדרגה שלא בערך זו לזו. התקדמות כזו נקראת 'הילוך' שלא בערך, הניכר הן בעבודת התשובה בה האדם מדלג ממהות למהות, והן בעבודה היומיומית, בתפילה ובתורה.
שהרי בכל תפילה (שמתפללים כראוי) – יהודי הופך את מהותו מישות גשמית לישות רוחנית.[13]
וגם לימוד התורה דורש יגיעה וביטול ההשגות הקודמות, כדי להתקדם ולהתעלות מדרגה לדרגה בהבנת התורה…
ונמשיך בנקודה…
אסור לבזבז את החיים!
כידוע, נשמות ישראל נבראו לפני בריאת העולם. וכבר באותה העת, בשעת הבריאה קיבלה כל אחת מהנשמות את התפקיד הפרטי והמיוחד לה שהיא צריכה לבצע.
כבר באותה העת העניקו לה את היכולת להתקדם. והוסיפו ואמרו לה, שהיכולת הזו תוכל להתגלות רק בזמן השהייה שלה כאן בעולם הזה.
ומאותה עת, עומדות כל הנשמות וממתינות שיגיע זמנן לרדת לעולם הזה. כי הן יודעות שהירידה לכאן היא מהותית, חשובה וגורלית.
הן יודעות שכל גורלן לנצח נצחים הכל תלוי כפי התפקוד שלהן בזמן שהן היו כאן – בעולם הזה.
וכדי לקרב זאת אל השכל נביא סיפור אמיתי מן החיים:
מעשה באדם אחד, שה' יתברך שלח לו משמי שמי קדם מתנה נשגבה ועצומה מאוד – 12 בנים ו-12 בנות.
וה' יתברך הגדיל חסדו עליו והוא זכה להשיא 23 ילדים.
אך, עם בת אחת הוא נתקע.
כל הנסיונות והסגולות נוסו – אך לשוא, הבת נשארה תקועה!
אין מילים לתאר את צער ההורים. ולמרות שישנו כלל מפורסם: 'שהזמן – הוא התרופה הטובה ביותר', כאן 'הזמן' הוא גורם הצער.
כל יום שעובר ו'האפרוח' עדיין בתוך 'הקן', תחושת הצער מתעצמת…
'מה עם הבת היקרה הזאת, כלילת המעלות? מתי יגיע היהלום שראוי לה? מי יזכה בה ומתי?'
עוד יום עובר, עוד חודש, עוד שנה, שנתים… הכאב גדול. היא משוועת להתחתן ואף אביה ואמהּ משוועים ומעתירים לה' בתפילה שה' ישלח לה זיווג, מחכים שתצא כבר מהבית. לא כי הם רוצים שתצא, כי הם רוצים שהיא תבנה את עצמה.
והנה בשעה טובה הגיע הזמן המיוחל, הקב"ה שלח בחור מובחר מאוד, כליל המעלות, כפתור ופרח. בחור שהצליח להתמזג אתה, ועם המשפחה, כאילו נולד בבית. ממש מתנה מהשמים.
שבת חתן עוד לא הסתיימה. וכבר פנו ההורים אל בתם וביקשו: בואו אלינו לשבת… וכך זה דרך העולם.
ואותו דבר קורה עם הנשמה. כאשר היא למעלה (קודם ירידתה לעולם הזה) היא כדוגמת בת בוגרת החיה בבית הוריה. היא חיה בבית על חשבון אביה ואמהּ, זה הבית שלה, אבל זה גם לא הבית שלה. זה הבית שלה – להשתמש בו, לאכול, לשתות, לישון וכו', אבל היא לא יכולה למכור אותו, היא לא יכולה לעשות עסקה על הבית הזה, כי אין לה בעלות עליו, שהרי היא סמוכה על שולחן אביה. אבל כשהיא מתחתנת, היא נכנסת לבית שלה.
הנשמה שהיא למעלה, דומה לאותה בת בוגרת שמחכים מתי היא כבר תצא משם. אבל כשהיא באה מהעולם הזה, זה כמו בת נשואה שבאה לשבת עם ילדיה, שכל השבוע פרפרים של התרגשות אוחזים בלב ההורים, איזה יופי השבת יבואו הנכדים… הם חיים את זה, הם ישנים עם זה והם קמים עם זה. יש להם שבוע של חג לפני, מעצם הידיעה שהנכדים צריכים לבוא. זה כבר מבט אחר.
בעולם הזה יש מעלה, שאפשר להשיג בו דברים שרק בו אפשר להשיג. ואי אפשר להשיג אותם בשום מקום אחר. אלא שיש כמה תעתועי דמיון שמפריעים לאדם לקלוע אל המטרה.
וכך כתב בספר היום יום (ג' אלול): המאמין בהשגחה פרטית יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו. ולכל נשמה ישנה שליחות פרטית, ומוטל עליה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני.
ורק אותה נשמה, בלבד, יכולה לקיים את שליחותה. ופעמים שהדבר הצריך תיקון מחכה מאות שנים או משעת בריאת העולם, לאותה נשמה שתבוא לבררו ולתקנו.
וגם הנשמה הלזו מאז נאצלה ונבראה – היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה.
כי כל נפש קודם בואה לעולם הזה היתה אלפי שנים אצל ה' יתברך, והמתינה בקוצר רוח – מתי כבר יגיע התור שלה לרדת לעולם הזה, משום שהנשמה יודעת היטב שהעולם הזה הוא עולם יקר ביותר, משום שרק בו ניתן להרבות בתורה ובמעשים טובים ולדלות אין סוף של פנינים ומרגליות רוחניות, איש איש כפי אשר תשיג ידו בטהרתו. וכך, כשידיה של הנשמה עמוסות בשלל הפנינים והמרגליות שהשכילה לאסוף בעולם הזה, עליה לחזור לאחר אריכות ימים ושנים לפני אביה שבשמים, על דרך שאמרו חז"ל (פסחים נ.): 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'…
ומכיון שקיבלנו את המתנה המופלאה הזו – את היכולת להתעלות, לכן אסור לנו להפסיד את המתנה הזו…
ועתה נשוב לבאר מה הקשר בין הפסוק: "עַל פִּי ה' יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת־מִשְׁמֶֽרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט, כג), להגבהת ספר תורה?
שכל הוא 'הערה אלקית'!
ועתה על פי כל מה שכתבנו יובן הקשר הפלא ופלא!
הפסוק: "עַל פִּי ה' יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת־מִשְׁמֶֽרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט, כג), משקף את המדרגה העליונה שבה כל הליכותיו של אדם, גם הליכותיו הגשמיים, יהיו רק כפי שינחוהו מן השמים, בלי שום עצמיות כלל וכלל, מתוך תמימות אמיתית!
ולכן אנו אומרים את הפסוק הזה בשעת הגבהת ספר תורה, להורות לנו את הדרך, כי גם בשעה שבה אנו עוסקים בשכלנו בתורה הקדושה, אנו צריכים ששכלנו יהיה כסא ומדור לשכינה הקדושה!
הפסוק הזה בא ללמד אותנו מהו שכל!
וזה לשונו של הגה"ק רבי ירוחם ממיר זיע"א (דעת תורה – דברים, עמוד רלח):
'אין אנו יודעים כלל מהו שכל! אנו מורגלים בכל ספק שיוולד לנו להתיישב עם השכל, וכפי אשר יורה השכל כן נעשה. אבל האמת שאין אנו יודעים כלל מהי הוראת השכל, שכל הרי הוא 'הערה אלקית', שכל הוא המגיד לנו רצון ה', הוא המורה לנו רצונו יתברך, וזהו ענין השכל!
אבל אימתי הוא במהותו זה? רק כשהוא בטהרתו, שכל נקי, צח מצוחצח, טהור מכל סיג ושמץ של נטיה ורצון, שהרי אם יש בו שייכות לרצון כל דהו, כבר מוליכין אותו בדרך רצונו, מראין לו מה שלבו חפץ, 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו', והשכל כבר אינו מגיד כלום את רצון ה'.
ונמצא של'הוראת השכל', צריך שהשכל יהיה צח מצוחצח, וצריך שלב האדם יהיה נקי וטהור מכל שמץ תאוה ומדה רעה, ובלאו הכי, הרי הוא מפסיד את מעלתו וכבר אינו אותו השכל שנתן לנו הבורא יתברך לשאול ולידע ממנו רצונו יתברך…
וכאשר השכל מתוקן, שלם בתכלית השלימות, בלי נטיה כל דהו, רק על דרך 'הערה אלקית', הרי כל מה שנופל במחשבה ברגע הראשון, הרי זה רצון ה', האמת הברור, בלי שום ספק, ומתקיים בו הפסוק: 'עַל פִּי ה' יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ', עד שזוכה לנחול את הארץ העליונה.
ונסיים בתמיהה: אם הקב"ה כל כך אוהב אותנו ורוצה בנו, אז למה יוסי התבייש ביהדות?!!!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הבריאה מתחלקת לשלשה חלקים כלליים, והם (מלמעלה למטה): נשמות ישראל, מלאכים, ושאר הברואים שבכדור הארץ.
שלשה חלקים הללו מכילים בתוכם מיליארדי יצורים, וכמעט לכולם יש מכנה משותף, אף אחד מהם לא יכול לצאת מ'הדפוס' שבו הוא נוצר! חוץ מעם ישראל! עם ישראל הם הברואים היחידים שניתן להם הזכות והיכולת לצאת מתוך ה'דפוס' שלהם ולהתקדם הלאה!
ב. לעם ישראל יש כח לשנות את מהותם מישות גשמית לישות רוחנית. וזה על ידי תפילה (שמתפללים כראוי), ועל ידי לימוד תורה וקיום מצוות. ומכח עבודה זו מתעלים עם ישראל מדרגה לדרגה עד שנעשים מרכבה לשכינה.
ג. צריך לדעת שהיכולת הזו להתעלות בכל יום היא הזכות הכי גדולה שיש בבריאה! והזכות הזו ניתנה לכל אחד מעם ישראל. ולכן אסור להפסיד את הזכות הזאת וכל יהודי צריך לנצל את הזכות הזאת ולהתקדם בכל עת!
ד. כל נפש קודם בואה לעולם הזה היתה אלפי שנים אצל ה' יתברך, והמתינה בקוצר רוח – מתי כבר יגיע התור שלה לרדת לעולם הזה, משום שהנשמה יודעת היטב שהעולם הזה הוא עולם יקר ביותר, משום שרק בו ניתן להרבות בתורה ובמעשים טובים ולדלות אין סוף של פנינים ומרגליות רוחניות, איש איש כפי אשר תשיג ידו בטהרתו. וכך, כשידיה של הנשמה עמוסות בשלל הפנינים והמרגליות שהשכילה לאסוף בעולם הזה, עליה לחזור לאחר אריכות ימים ושנים לפני אביה שבשמים, על דרך שאמרו חז"ל: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'…
ה. כידוע, נשמות ישראל נבראו לפני בריאת העולם. וכבר באותה העת, בשעת הבריאה קיבלה כל אחת מהנשמות את התפקיד הפרטי והמיוחד לה שהיא צריכה לבצע.
כבר באותה העת העניקו לה את היכולת להתקדם. והוסיפו ואמרו לה, שהיכולת הזו תוכל להתגלות רק בזמן השהייה שלה כאן בעולם הזה.
ומאותה עת, עומדות כל הנשמות וממתינות שיגיע זמנן לרדת לעולם הזה. כי הן יודעות שהירידה לכאן היא מהותית, חשובה וגורלית.
הן יודעות שכל גורלן לנצח נצחים הכל תלוי כפי התפקוד שלהן בזמן שהן היו כאן – בעולם הזה.
ואם כך, למתי דוחים זאת? חבל על כל רגע שהולך לאיבוד!
הערות שוליים:
[1] ועתה נביא סיפור ובהמשך החוברת נתייחס למסר הטמון בו:
סיפר הגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א (בין הדגים לזמירות, חלק ב – עמוד 228), וז"ל:
ר' בערל צעד ברחובה של מוסקבה בשעה שגבר בשנות העמידה, חנוט בחליפה נאה ומכופתרת, הדביק את צעדיו ונגע קלות במרפקו. ר' בערל עצר מלכת והאיש שלף מכיס מקטורנו נייר קטן ומבריק שהחסיר פעימה מלבו של ר' בערל וכיסה את פניו בְּחִוָּרוֹן עז. זאת היתה תעודה שהעידה כי נושאה נמנה עם אנשי הבולשת הרוסית, נ־ק־וו־ד.
האיש סימן באצבעו לעבר מכונית שחנתה לא הרחק משם ור' בערל הבין היטב את הרמז. לאחר נסיעה של כמה דקות נעצרה המכונית ליד בניינה המרכזי של המשטרה החשאית במוסקבה.
ר' בערל גורביץ' היה אברך חסיד חב"ד והימים הם ימיה האפלים ביותר של רוסיה הקומוניסטית. ימים שבהם יהודים נרדפו ברוסיה רק בשל יהדותם, ושומרי מצוות בגלוי – נרדפו שבעתים.
ימים אחדים עשה ר' בערל בתא המעצר שבאגף החקירות, מבלי שאיש מבני משפחתו ידע על כך. מדי כמה שעות הוצא מתאו והובל לחקירות ארוכות ומתישות. החוקרים רצו לדעת הכל. היכן פועלות ישיבות מחתרתיות, מה מעשיו של חסיד פלוני, איפה נמצא ילד אלמוני והיכן בחור פלמוני.
ר' בערל השים עצמו תמים ודבק בגרסתו לפיה אין הוא מכיר אף לא אחד מבעלי השמות שהוצגו לו. לבסוף החליטו החוקרים לשחררו לביתו, אך לא בלי 'תמורה'. 'מהיום אתה תכיר את כולם ותדע בדיוק היכן הם ומה מעשיהם!' הורו לו בנימה שלא השתמעה לשתי פנים. 'עליך יהיה להסתובב בין החסידים, לאסוף מידע עליהם ולהעבירו לידינו'…
כעבור ימים מספר עשה ר' בערל 'ויברח'. הוא וזוגתו עקרו ממוסקבה למקום בלתי נודע ברחבי רוסיה הגדולה. בינתים פרצה המלחמה ור' בערל יכול היה ליהנות משלוה יחסית, שכן עיקר מעייניהם של השלטונות נתונים היו למלחמה מחוץ ולא ל'עבריינים' מבית.
אך לא לעולם חוסן…
המלחמה הסתיימה ושוב נשלחה ידה הארוכה של המשטרה החשאית לכל עבר. ר' בערל נעצר פעם נוספת ובעקבות זאת נשלח למחנה עבודה בסביבות עיר הגבול למברג.
רעייתו וכל יתר בני משפחתו הצליחו לחצות בגניבה את הגבול הרוסי ולצאת לחופשי. ר' בערל התגעגע למשפחתו מאוד. אולם מה שבאמת הטריד אותו היה ענין השבת.
כל ימיו ברוסיה הקפיד ר' בערל על קיום כל המצוות ובכללן שמירת שבת. מה יעשה במחנה העבודה? עובדי המחנה שבו הוחזק עבדו בתפירת נעלי בית מעור בעבור בית חרושת שחתם חוזה עבודה עם הנהלת המחנה. כל פגיעה בתוצרת נחשבה לפגיעה באינטרסים של רוסיה, עוון בל יכופר!
בשבת הראשונה השתמט ר' בערל מהעבודה ואיש לא חש בכך. אולם כשקרבה ובאה השבת השניה, החל ר' בערל לחרוד לגורלה.
בערב שבת צץ במוחו רעיון. הוא ניגש אל האחראי ואמר לו: 'הרי צריך להעמיד מישהו ליד הכניסה כדי לשמור שאיש מהעובדים לא יגנוב רצועות עור!'… וכדי לחזק את דבריו, תקע לידיו של האחראי חפץ בעל ערך. הלה הסכים להצעתו וכך עברה עליו שבת נוספת בלא שיאלץ לחללה.
בשבוע הבא, כששב על הבקשה לפני האחראי, סירב הלה בתוקף. 'את העבודה הזו יכול לבצע גם אדם שחסרה לו יד וכדומה. לך יש שתי ידים ואתה מסוגל לעבוד!' השיב לר' בערל המאוכזב.
בינתים הגיעה השבת ור' בערל לא ידע את נפשו מדאגה.
בשבת בבוקר התייצב כמו כולם במקום העבודה, אך חש כמי שידיו כבולות בשלשלאות. ידו החזיקה בחוט, אך היא לא היתה מסוגלת להשחילו במחט.
מחשבות מעיקות התרוצצו במוחו. 'הרי אם לא אעבוד, ישלחו אותי לסיביר!', חשב לעצמו. 'כאן, ברוך ה', אינני נכשל באכילת טריפות, בזכות משלוחי המזון שמגיעים אלַי מדי פעם מבחוץ. גם זוג תפילין שהוברח לכאן מניח הנני מדי יום. ואילו שם, בסיביר… שם קרוב לוודאי אפסיד את כל אלה וגם מחילול שבת לא אנצל'…
וכך, במקום לתפור נעלים, ישב וְטָוָה את חוטי מחשבותיו.
המחשבה האחרונה כמעט הכריעה אותו. אולם לפתע קמה במוחו מחשבה נגדית. 'נאמר בפסוק: "מֵה' מִצְֽעֲדֵי גֶֽבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג), האם עלי 'לסייע' לקב"ה לכוין את צעדי?!… ממני נדרש לעשות בזה הרגע כל שביכולתי כדי להימנע מחילול שבת, ומה שיהיה הלאה, זה כבר עניינו של הקב"ה! – במחשבה הזאת התחזק ר' בערל בלבו והוא קם ממקומו ויצא לחצר המחנה.
בחצר פגש ר' בערל את אחד האסירים שהיה אף הוא יהודי ושתפקידו היה לשמור על הנקיון. 'קיבלתי פקודה לבוא הנה ולהצטרף לקבוצת המנקים', זרק ר' בערל לאיש, והחל להסתובב מצד לצד. כך בילה את מרבית שעות השבת.
השמש כבר עמדה לשקוע ועליצות מסויימת מילאה את לבו של ר' בערל על כי הצליח לעבור שבת נוספת בלי לחלל את קדושתה. פתאום קטע את שלוותו אחד מחבריו הפועלים שעבדו עמו בתפירת נעלי הבית. 'העמדת את כל ההנהלה על הרגלים!' אמר לו בהתרגשות: 'כולם מחפשים אחריך ושואלים להיכן נעלמת!'
כעבור שעה קלה נקרא ר' בערל להתייצב לפני חברי ההנהלה. לבו פִרפר. יותר משפחד מהעונש הצפוי לו, חשש שמא מתוך רצונם להתנכל לו, יאלצוהו מעתה והלאה לעבוד בשבת מעבר למה שדרשה העבודה הרגילה במפעל.
לפתע פנה אליו המנהל הראשי ושאל: 'אמור לי בבקשה את האמת… מדוע התחמקת היום מעבודתך – בגלל השבת?'
פניו של ר' בערל החליפו גוונים. הוא בלע את רוקו וניסה לומר משהו, אך לא הצליח להוציא הגה מפיו. הוא הניד ראשו כמאשר.
המנהל הראשי השתתק ושקל בכובד ראש את הדברים, בעוד כל יתר חברי ההנהלה ממתינים בדממה למוצא פיו.
כעבור רגע התנער מהרהוריו ואמר: 'שמע נא… לא הרחק מכאן יש מחסן עורות גדול. הסחורה במחסן זה יקרה מאוד, ואנחנו העמדנו שם שומרים מבין האסירים. אלא שלאחרונה נודע לנו כי שומרים אלו מועלים באמון שנתננו בהם וכי הם בעצמם גונבים סחורה מהמחסן. אנחנו מחפשים שומרים נאמנים שיחליפו אותם'.
המנהל עשה אתנח קל בדבריו ור' בערל התקשה להאמין למשמע אזניו. 'רואה אנכי כי איש עקשן ועקרוני אתה', המשיך, 'לפיכך, מהיום והלאה תהיה אתה השומר במחסן העורות הגדול'.
לשמחתו של ר' בערל לא היה קץ. מאותו יום ועד לתום ריצוי עונשו – כעבור כשנתים – שימש שומר במחסן העורות הגדול. החשש המתמיד מפני חילול שבת, נחסך ממנו. שוב התברר כי העקשנות היהודית משתלמת…
ונסכם. בסיפור הזה ישנן שתי נקודות עיקריות:
א. יהודי צריך לעבוד את ה' יתברך בתמימות ובפשטות, וה' יעשה כרצונו.
ב. יהודי צריך לדעת כי 'מֵה' מִצְֽעֲדֵי גֶֽבֶר כּוֹנָנוּ'. הקב"ה הוא המכוין את צעדי האדם ומביא אותו לאשר יחפוץ.
וכאן צריך להרחיב קימעא:
עלינו לדעת, כי לעתים ה' מכונן את דרכו של האדם על ידי הליכה, ולעתים הוא מכונן את דרכו דוקא על ידי נפילה…
ובענין זה נספר:
בספר קול חוצב (עמוד 135) לגאון הרב יעקב אריה אריאל שליט"א הובא כך:
הרבי מרימניץ זצ"ל נפל פעם אחת במדרגות חצרו. לאחר הנפילה התיישב האדמו"ר על אחת המדרגות ולא קם, ראוהו אנשי ביתו כך ומיד חשו לעזרתו ושאלוהו: 'הכאבים חזקים?'
'לא, לא', השיב הרבי.
'אם כך מדוע לא יקום על רגליו?' שאלו בתמיה, 'למה ישאר לשבת על הרצפה?'
'אני יושב לחשוב למה נפלתי', הסביר להם הרבי.
עובדה זו, היתה אחת מהעובדות שהגה"צ רבי שלום שבדרון אהב לספר. וכשהוא נפל, כשרבי שלום נתקל ונפל ברחובה של אנגליה, הוא לא נשאר לשבת. רבי שלום קם ונסע… ומעשה שהיה כך היה (מפי רבי יחזקאל שלאף, לונדון):
נסיעתו האחרונה של רבי שלום לאירופה היתה לפני כעשר שנים. רבי שלום היה אז בן שבעים וחמש שנה, זקן וחלש. בפורים בהילוכו ברחוב הוא מעד ונפל. למחרת בהיותו בחדרו הפרטי הוא נתקל שוב ונפל על הארץ.
'למה נפלתי?' – שאל רבי שלום שוב ושוב – 'למה???'
הסברנו לו שבעולמם של אנשים מבוגרים הנפילה מצויה: 'לא צריך לחשוש ממשהו מיוחד', הסברנו לו בפשטות: 'לחץ הדם שלך והסוכר לא תקינים, כך שממילא הדבר פשוט. אל לך לדאוג ממשהו יוצא דופן – הסתחררת ונפלת', אמרנו לו.
ורבי שלום – כאילו לא שמע את ההסברים – הדברים לא נקלטו באזניו. הוא שאל שוב בדאגה: 'למה נפלתי?'
ראינו שדברינו לא מתיישבים על לבו, והנחנו לו לשקוע בהרהוריו.
לפתע קם על רגליו: אני הולך להתייעץ עם ראש הישיבה, כלומר, עם הגאון הצדיק ממנצ'סטר, רבי יודא סגל זצ"ל [רבי שלום היה קשור בו בעבותות אהבה].
חלפה שעה ורבי שלום הודיע חגיגית: החלטנו יחד, עם ר"י סגל זצ"ל שהנפילה נגרמה עקב חסרון ב'הכרת הטוב'!
בימים אלו – המשיך רבי שלום והסביר – מתקיימת בארה"ב שמחת נישואין של בן אחד ממכרי, יהודי שהתחסד עמי רבות, האיש ביקש ממני מספר פעמים שאבוא להשתתף בשמחתו, ולא נעניתי לו. כחותי הדלים מנעו ממני להסכים ולהיטלטל עד ארה"ב – אבל, הכרת הטוב!… הכרת הטוב! הייתי צריך לנסוע…!
הסיפור לא נגמר: רבי שלום הישיש הודיע נחרצות שהוא נוסע לאמריקה: מחר ה'שבע ברכות' האחרון – אמר ר' שלום – אני יוצא לאמריקה!…
רבי שלום ביקש מאתנו שנודיע להם טלפונית, שהוא מגיע, ונבקש מהם שיאריכו בחגיגת ה'שבע ברכות' עד סמוך לשקיעת החמה, רק אז, לפי חשבון השעות, הוא יצליח להגיע לביתם. 'שימתינו לי – אני אבוא'.
הגאון הישיש ארז לו מזוודה קטנה ויצא מיד לארה"ב.
הם המתינו לו שם בשדה התעופה ונסעו אתו למקום השמחה ואכן בסייעתא דשמיא הספיק רבי שלום את הרגעים האחרונים. רבי שלום הגדול שימח את החתן, הוסיף לשמח את אבי החתן, ונסך אהבת תורה ויראת שמים במאות משתתפים שנהרו לאותו 'שבע ברכות' בהשתתפותו של רבי שלום.
למחרת שב לאירופה.
כששב ללונדון נזקק למנוחה בת כמה ימים לאחר הנפילה הארוכה… הנסיעה הרצופה הלוך ושוב, החולי והזקנה החלישו אותו. אך רוחו היתה עליזה ביותר, הוא חש בנקיון פנימי, בטוהר: עשיתי מה שהיה מוטל עלי – בשלימות.
ונביא סיפור נוסף (קול חוצב – עמוד 272):
היה לו לרבי שלום שבדרון כאבי רגלים ונבצר ממנו להשתתף בברית של נכדו… בן לחתנו רבי צבי שינקר.
רבי יחזקאל לווינשטיין – המשגיח, השתתף בברית כסנדק, הוא שאל על העדרו של הסבא. השיבו לו מהי סיבת הדבר. לאחר כשבועיים, רבי שלום נכנס לרבי יחזקאל לווינשטיין – להיפרד לפני נסיעה לחוץ לארץ. הביט עליו רבי יחזקאל: הרי שמעתי שהיו לכם כאבי רגלים ואתם נוסעים?!
רבי שלום לא דיבר דיבורים מיותרים. יצא מהחדר בהכנעה. שב הביתה – הביט על המזוודות הנעולות, הפנה מבט לאשתו שעסקה בהעמסת המזוודה האחרונה ואמר נחרצות – אינני נוסע!…
'מה? למה? מדוע?'
המשגיח!
'אבל היום לא כואבת לך הרגל'. שאלה אשתו בתמיהה.
'אינני נוסע!' חזר רבי שלום בפסקנות.
'מדוע?…??? נסרה השאלה בחלל הבית.
'גם רבי יחזקאל יודע שחלפו שבועיים מאז הברית ויתכן שהכאב חלף ואם אף על פי כן העיר לי – אינני נוסע! הסביר ר' שלום בפשטות, והוסיף: ובלאו הכי, אינני יכול ליסע כי לא קיבלתי ממנו ברכת פרידה, כמנהגי מדי פעם שאני יוצא לחו"ל.
המזוודות נפתחו. הכרטיס בוטל, בתשלום קנס, התוכניות נגנזו לתוך המזוודה.
בדיעבד, הוברר אחר כך שביטול הנסיעה היה לישועה גדולה.
מעשה כעין זה התרחש גם בחדרו של הסטייפלר. רבי שלום לא יצא לחו"ל בלי לקבל ממנו ברכת פרידה. כתלמיד לרב. לפני אחת הנסיעות, נכנס לחדרו בבני ברק. והסטייפלר נמנע מלברכו – 'מה רצונך, ממני', הפטיר הסטייפלר שוב ושוב. רבי שלום החליט לדחות את הנסיעה למועד מאוחר יותר.
באחד הימים, לאחר מכן, התקשר רבי שלום לחתנו (רבי משה אריאל) ואמר בהתרגשות מתנגנת:
שמע נא! רציתי להפליג לארה"ב במטרה מוצהרת לפגוש שם יהודי נדיב בעל שם, שהיה אמור לממן מכספו את הוצאת ספר 'דעת תורה – מהרש"ם', רבי שלום החל לנגן בשמחה והמשיך בדבריו: היום צעדתי בדרכי לשמחת 'פדיון הבן' ולפתע, צדו עיני את אותו נדיב… הוא אמר לי: 'רבי שלום, שם באמריקה, לא היית פוגש אותי בשום אופן. קח את כל הסכום וְזַכֶּה בו את הרבים'…
[2] כך הובא בסידור הגר"א (עמוד קמ, ליקוטי דינים וביאורים – אות ד) שסידר הגה"ק הרב נפתלי הערץ הלוי זיע"א.
[3] ונרחיב עוד מעט:
בשיחה שמסר הרבי מליובאוויטש אמר כך (ליקוטי שיחות, חלק לא – עמוד 11):
כאשר האדם בא לבחור בין שני חפצים או מציאויות, אז הוא בוחן מי מהם יביא לו יותר תועלת, ומי מהם מתאים לו יותר.
וכאשר בסופו של דבר הוא בחר, אנו רגילים לומר ש'הוא בחר בזה'.
אך זו לא הגדרה נכונה, הוא לא 'בחר', הוא 'הוכרח'. מכיון שיש הבדל בין החפצים, ובשבילו אחד מהם טוב יותר, אז פשוט שהוא מוכרח לקחת את הטוב יותר.
אך 'בחירה' אמיתית וחופשית עניינה דוקא כשאין שום סיבות שכליות לבחור בו, אין שום הבדל בין שני הדברים, ואם הוא לקח אחד מהם, זאת אומרת שהוא בחר בו. והבחירה הזו נובעת 'מעצמיות הנפש', שממנה בה הרצון והחשק לבחור דוקא 'בזה'!
וכמו כן בנידון דידן: בעצמיות האלקות כל הנבראים שוים. 'ואתה מחיה את כולם, וצבא השמים לך משתחוים'. ומכיון שכן, מכיון שהכל שוים, אם הקב"ה בחר במשהו זו בחירה אמיתית.
ולכן כאשר הקב"ה בחר מבין כל האומות דוקא בעם ישראל [למרות שלגביו יתברך כולם שוים], זו בחירה הנובעת מעצמיותו!
ולתוספת ביאור:
כאשר האהבה היא בגלל שהדבר תופס מקום ומורגש הטוב שבו, זה כבר לא העצמיות של האלקות כפי שהיא, אלא זו כבר דרגה שבה הדבר תופס מקום.
מה שאין כן בחירה משמעותה, שבדרגה של עצמיות האלקות, באותה דרגה שאין שום תפיסת מקום לשום דבר ורק עצמיותו קיימת, באותה דרגה גופא, הוא מצד עצמו בחר בבני ישראל והתקשר עמם.
אם כן על יד בחירה זו נעשה עילוי באהבתו לישראל בִּשְׁנָיִם:
זו אהבה בלתי מוגבלת לגמרי, שאינה תלויה ומדודה לפי ערך הטוב של הדבר.
היתרון אינו בכמות בלבד, אלא זו גם אהבה עמוקה הרבה יותר, וכאילו נאמר שלפני מתן תורה הקשר של הקב"ה עם בני ישראל היה מצד הענין שבהם, ולאחרי מתן תורה, על ידי הבחירה, הקשר הוא מצד הענין שלו כפי שהוא בעצמיותו!…
ומכיון שהאהבה הזו היא אהבה עצמית, אהבה שלא תלויה בדבר, הקב"ה לעולם לא יעזבנו, וגם אם יחטא היהודי וירבה לפשוע, ה' יתברך ימשיך לאהבו, אהבת אמת! 'ברוך אתה ה', אוהב את עמו ישראל לעד' (נוסח בלדי).
[4] שנאה שהתגלתה במשך כל הדורות. וכך כתב הרמב"ם זיע"א באגרתו המפורסמת (אגרת תימן):
דעו שזאת היא תורת ה' האמיתית שניתנה לנו על ידי אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים, שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם, שנאמר: "רַק בַּֽאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַֽהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַֽחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים י, טו).
ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך, אלא בחסדו של בורא וטובו שהתחסד אלינו והטיב לנו בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו…
ומפני שֶׁיִּחֵד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו בסדריה ובעניינה… קינאונו העכו"ם כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, וחמס ופשע. ורצונם להילחם בה' ולעשות מריבה עמו…
ואין לך זמן מאז שניתנה לנו תורה זו עד זמננו זה, שכל מלך עכו"ם – גובר או מכריח או מתגבר או אנס – שאין תחילת כוונתו ואחרית דעתו לסתור תורתנו ולנתץ דתנו באונס בנצחון ובחרב, כמו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריאנוס והרבה כיוצא בהן… עיי"ש מה שהאריך.
[5] ונפקא מינה לדינים המבוארים בשו"ע או"ח סימנים שיד-שטו, עיי"ש (וראה בפרי מגדים, אשל אברהם – סימן שטו ס"ק א).
[6] כתב הראב"ד (ספר יצירה – פ"א מ"ב), וז"ל:
והנה סידרתי כ"ח מחנות שכינה, אשר השכינה מתהלכת בי"ד מחנות לימין, ובי"ד מחנות לשמאל, ומהם יהיה כל משפטי השכינה אשר דנה בהם הבריות. וידוע כי שם אדנ"י סובב בשם הוי"ה אלהינ"ו הוי"ה, הנקרא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, 'הוי"ה אלהינ"ו הוי"ה' – בימינו, ו'כוז"ו במוכס"ז כוז"ו' – בשמאלו… וראה שם מה שהאריך.
[7] וכאן אנו מוכרחים לעצור לרגע ולהדגיש. ישנו הבדל מהותי בין עם ישראל לאומות העולם. אומות העולם לא מסוגלים להיות מאוחדים ולכן ככל שכמות האנשים גְּדֵלָה כך גְּדֵלָה גם כמות הפירוד. ואילו עם ישראל מצד שרשם הם מאוחדים בתכלית ולכן ככל שֶׁגְּדֵלָה כמות האנשים נדרש מהם שתגדל האחדות!
ובענין זה סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א ('להגיד' – שמות, עמוד 364):
רבי שמשון ורטהימר שימש כרב בווינא לפני שלש מאות שנה. והוא נקלע לויכוחים עם הכמרים על 'אתה בחרתנו מכל העמים' – עם ישראל לעומת הגויים.
הכמרים התלוננו על התחושה הרווחת בקרב היהודים, שהם עם נבחר, וכפי שאכן כתוב בתורה: "ואבדיל אתכם מן העמים והייתם לי" (ויקרא כ, כו), התווכחו הכמרים עמו רבות וירדו לחייו, עד שהמלך אמר: כבוד הרב, די לויכוחים, יש לך אפשרות אחת להראות את צדקתך – בהוכחה מעשית, כי אם הצדק אתך בבקשה, תוכיח בעליל כי קיים הבדל בין גוי ליהודי.
טוב, אדוני המלך, אני אראה לכם בצורה מוחשית את ההבדל בין גוי ליהודי. רק תערוך לי סעודה דשנה, לגויים לבד וליהודים לבד, ובסעודה יתבהרו העניינים.
תשגר הזמנות והודעה, כי ביום שלישי הבא – נקבעה ארוחה מטעם המלך – משעה שש עד שמונה בערב סעודה ערוכה כיד המלך בשביל הגויים. ומשעה שמונה עד עשר בלילה ליהודים (בניהולו של הרב ורטיהמר). ומדוע אני מחלק את הסעודה, כי האוכל של היהודים אינו האוכל של הגויים, ובעזרת ה' בסעודה תוכלו לְהִוָּכַח בהבדל בין העמים.
הגויים המוזמנים הגיעו. חשובי עיר הבירה – באו לאכול ולשתות. הם מצאו לפניהם שולחנות מלאים כל טוב. אבל דבר אחד היה חסר – מזלגות וכפות. המשרת יצא לברר את סיבת הדבר, ולאחר כמה רגעים שב והודיע בשם המלך: לא לגעת באוכל בלי מזלג וכף! טוב, ממתינים. חלפו עוד רגעים ארוכים והנה נכנסו מלצרים, עם מזלגות של מטר וחצי כל אחד, גם כפות של מטר וחצי… 'לאכול רק עם המזלגות!' הכריזו.
הגויים החלו להסתובב סביב עצמם: איך מגיעים לאוכל? מה המלך משוגע? (תחשבו קצת ותבינו, שלא שייך לתפוס בידית המזלג ולהכניס לפה את האוכל התפוס בשיני המזלג, כאשר המזלג ארוך כל כך).
הם ניסו בדרכים שונות, אולי כך, שמא בצורה אחרת. חלפו עשר דקות ראשונות של מאמצים ללא הצלחה. מצידם כבר היו אוכלים ככה כבהמות בעשר אצבעותיהם, אך אסור! המלצרים עברו בין המסובים והזהירו שוב ושוב בשם המלך: בלי כף וללא מזלג לא לגעת. כאשר חלפה שעה, האוכל נשאר כמות שהוא. ואות ניתנה לסיום הסעודה.
אמרו הגויים לעצמם אנחנו לא נזוז מכאן. נמתין – לראות מה היהודים יעשו, וממה נפשך, אם יתנו להם מזלגות וכפות רגילות נבוא בטענה – היתכן, למה הִפְלוּ אותנו לרעה?
היהודים הלכו ליטול ידים באולם השני, בו הוכן אוכל בתכלית הכשרות. נטלו ידים. והנה, גם כן אותו המשחק – אין כף אין מזלג. יושבים וממתינים. הגויים הסתכלו מהצד, כיצד גם להם מביאים מזלג שאורכו מטר וחצי. הגויים המתינו בצִפיה לראות איך יפול דבר.
חייכו היהודים. הרהרו שוב ושוב, ואז, אחד נתן לשני – כל יהודי נטל אוכל במזלג והאכיל את חברו היושב מעבר השני של השולחן… חלפה רבע שעה, נגמר האוכל!
אמר הרב: אדוני המלך אתה רואה הבדל בין גוי ליהודי?… יהודי חש ומרגיש את הזולת באמת, ואחרי שהוא מזהה את רגש הזולת הוא דואג 'להשביע' את נפשו…
[8] כתיב: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל־פְּקוּדֵי הַמַּֽחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַֽחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַֽחֲמִשִּׁים" (במדבר ב, לב), וכתיב על שבט לוי: "כָּל־פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַֽיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (שם ג, לט).
והסך הכולל היה 625,555, ולמרות שישנם 9,555 יותר מהמספר הנדרש (שהוא 616,000), כתב הכלי יקר (שם), וז"ל: מכל מקום אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם, ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן עשרים כל כך מהרה וכו'…
[9] הגדרה של חיים היא רגש. כשאנו אומרים שאדם חי הכוונה שבתוך גופו מתגלים רגשות.
וזו לא הגדרה מדוייקת!
אם הרגשות המתגלים בתוך האדם הם רגשות אפלים של שנאה, יאוש וכדומה, אי אפשר להגדיר אותו בתור חי אלא בתור 'מת מהלך'.
עיקר החיים הם רגשות קדושים של אהבת ה', אהבת תורה, אהבת ישראל, יראת שמים והתבטלות לה' יתברך.
ובענין זה סח הגאון רבי יצחק ישעיהו וייס שליט"א (הובא ב'מעיין האמונה' – חלק ד עמוד מה, לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א, (ומקורו מספר נר ישראל, חלק ה – עמוד סב)):
סבא שלי, רבי ישעיהו מגורליץ זיע"א, נמנה על חסידי הצדיק רבי צבי הירש מזידיטשוב זיע"א. לפרנסתו עסק במסחר, ועסקיו הסתעפו על פני הונגריה אוסטריה ורוסיה. בשלהי החורף נסע לרוסיה לפקח על עסקי היערות ומשלוח העצים הכרותים, ומחמת הפשרת השלגים נבצר ממנו לנסוע במחצלת ואף בעגלה לא יכול היה לשוב מחמת הדרכים הטובעניות. בנהרות צפו גושי קרח שסיכנו את המפליגים, והשלים עם הידיעה שיאלץ לחוג את הפסח בנכר.
כיון ששמע פלאות על הנהגת הצדיק רבי אברהם מפרוהוביטש, החליט להסתופף במחיצתו בליל הסדר הקדוש.
בליל התקדש החג, כאשר נכנס הרבי לטרקלין הסדר בבגדי לבן, ראו שהשכינה חופפת עליו. רבי ישעיהו עמד מולו וצפה בו בהתפעמות. הרבי עמד נִכְחוֹ בדומיה, והחל את הסדר באמירת: 'קדש'! לפתע קרס אחורנית על כס מלכותו. ישב כך כמה רגעים, ומיד קרבו המשמשים בקודש, אחזו בו מזה ומזה, העמידוהו על רגליו והוציאוהו מן החדר.
עמד רבי ישעיה מופתע: מה זה, מה אירע, למה הוציאוהו, ולאן?
כעבור שעה קלה נראה הרבי בפתח, נשען על זרועות הגבאים. קרב לשולחן והמשיך בעריכת הסדר. קידש על היין והיסב לשתותו.
ואז קם וקרא: 'ורחץ'! ושוב כשל לאחוריו. הגבאים שהו קמעה, תמכו בו והוציאוהו מן החדר. ורבי ישעיה רואה ותמיה.
שב הרבי, נטל ידיו, קם וקרא: 'כרפס', התמוטט לכסאו והוצא שוב…
הפעם לא יכול היה רבי ישעיהו להתאפק, ושאל את הנוכחים לפשר הדברים. סחו לו שכך דרכו: בכל סימן מסימני הסדר נתקף הוא פחד ורעדה ומזיע בחיל, עד שיש להוציאו כדי להפשיטו מבגדיו הלחים ולהלבישו בגדים יבשים!
שמונת ימי החג, עברו על רבי ישעיהו בהרגשת קדושה עליונה ובשמחה עצומה. ואז, הוא ניגש לרבי ואמר: רבי, אני חוזר עכשיו לביתי, ומבקש אני ממך, ברך אותי שאזכה לחוות ולהרגיש ולו פעם אחת יראת שמים כמו שאתה מרגיש!
הרבי שמע, האזין, ולא ענה. לחץ ידיו בחום, ורבי ישעיהו קם ויצא לדרכו…
בדרכו לביתו עבר דרך העיר זידיטשוב, ונכנס לקבל ברכת רבו רבי צבי הירש. כשנכנס לחדרו, לא מצאו. אמרו שהרבי יצא לרגע, ומיד ישוב.
בחדר, בצד, עמד מיכל מים ממנו נוהג היה הרבי ליטול ידיו כפעם בפעם. עודו ממתין, חשב רבי ישעיהו: מן הדין היה להתכונן כדבעי לקבלת פני הרבי. ואיך מתכוננים, במורא הרב כמורא שמים. נזכר ביראה שראה בפרוהוביטש, ואמר לעצמו: מי יתן וזכיתי לחוש מעין אותה יראה!…
לפתע נתקף פחד ורעדה, נדמה היה לו שקרביו עולים באש. גלי חום הציפוהו ונהרות זיעה שטפוהו, חש שהוא עולה בלהבות. בבעתה ביקש לקרר עצמו, לכבות את השריפה במים. בירך ושאב מים מן המיכל. שתה, ושתה, ושתה, עד שכילה את המים! וללא הועיל, כי הבעירה נמשכה, עד מחנק. חש שהנה עומד הוא למות מרוב יראה!
בתוך כך נכנס הרבי, וניגש למיכל לרחוץ ידיו. נטל את הספל, והנה המיכל ריק. הביט ברבי ישעיהו שעמד בסמוך, בהק מזיעה ורעד בכל גופו. חייך ואמר:
'חמדת את היראה של פרוהוביטש, ושתית את כל המים?!' טפח על שכמו ואמר: 'נו, די לך בכך!' –
ובו ברגע באה הרווחה…
[10] כך מופיעה הגירסא בכמה וכמה ספרים, ואכמ"ל.
[11] וזה המסר הטמון בסיפור שהבאנו בהערה מספר 1. ההשגחה הפרטית הובילה את ר' בערל למחנה עבודה שעמד תחת רשעים, ואף על פי כן הוא לא התרגש מהשטויות שלהם, והמשיך לעבוד את ה' כדרכו…
[12] וכך הם המשך הדברים של אבא מארי זיע"א (בצור ירום – שם):
הרי מיליוני שונאים מקיפים אותנו, ואף אחד לא יכול לגעת בנו לרעה, 'לא יעשו בנו שום רושם כלל ועיקר, תפול עליהם אימתה ופחד', מי מטיל עליהם אימה וגורם להם לפחד? רק ה'! הקב"ה משמיע להם כל מיני רעשים, והם מהדמיונות שלהם חושבים שאלו הם נשקים סודיים של היהודים. כמו שקרה בזמן מלחמת השחרור, כאשר ליהודים כאן בארץ לא היה הרבה נשק, ואחד מבכירי הלוחמים דאז העלה הצעה שיקחו חביות ריקות וימלאו אותם באבנים ויגלגלו אותם מראש ההר, כמו שהיו מגלגלים את ה'שעיר לעזאזל' בזמן שבית המקדש היה קיים, ובאופן זה יצליחו להפחיד ולהבריח את הערבים. וכך היה, גלגלו כעשרים חביות יחד ונעשה רעש גדול ונבהלו כל הערבים וברחו מהרעש – 'הדא אל יהוד! הדא אל יהוד!' (אלו היהודים! אלו היהודים!), וכולם ברחו מהבתים, ולאחר מכן באו היהודים והשתלטו על הבתים שלהם, וגירשו אותם משם. ממה הערבים פחדו? מדמיונות. אבל אנחנו היהודים מבטחנו בה' יתברך לא פוחדים מדמיונות, "אֵלֶּה בָרֶֽכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַֽאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינ"וּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּֽרְעוּ וְנָפָלוּ וַֽאֲנַחְנוּ קַמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהלים כ, ח-ט).
כל זה נובע מהאהבה של ה' אלינו שהיא גדולה מאוד. ה' אוהב אותנו כמו שאנחנו – "השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז), ה' משרה שכינתו עלינו גם כשאנחנו ח"ו מלוכלכים בעוונות, שאלמלא כן, המדינה שלנו לא היתה יכולה להמשיך ולהתקיים חלילה בין 'שבעים זאבים' אפילו רגע אחד…
[13] כתב בספר היום יום (כ"ט אייר), וז"ל: עליית הנשמה היא שלש פעמים בכל יום בהג' תפילות, ובפרט נשמת הצדיקים ד'ילכו מחיל אל חיל'…
