הוחבא בתוך מערה מפני הגזירה
ל"ג בעומר הוא יום ההילולא של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י).
רשב"י הוא בין הצדיקים הבודדים בעולם שזכו שכל עם ישראל עולים להשתטח על קברם. והטעם לכך כי הוא זכה בימי חייו להמתיק ולבשׂם בשלימות את כל הדינים והגבורות שהתעוררו ברגשותיו, וממילא יש בכחו, גם היום, להמתיק את הדינים ולעורר רחמים על כל יהודי ויהודי.
והגמרא הקדושה (שבת לג:) מגלה לנו כיצד הוא זכה לכך, אך לפני שנביא את דבריה נקדים:
בתקופת חורבן בית המקדש השני היה בעיר יבנה בית מדרש שבו היו החכמים יושבים שורות שורות ככרם (ענבים), ולכן היה נקרא 'כרם ביבנה'.
באחת הימים נשאלה שאלה לפני החכמים (שהיו שם), רבי יהודה בר אילעאי, רבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי שמעון בר יוחאי.
ולשלשת החכמים היתה תשובה, כל אחד לפי דרכו. אמנם הראשון שניתנה לו זכות הדיבור היה רבי יהודה. ואומרת הגמרא שהטעם לכך הוא, מכיון שרבי יהודה בר אילעאי הוא ראש (ראשון) המדברים בכל מקום.
וכדי שנבין מדוע הוא ראש המדברים, מספרת לנו הגמרא סיפור ארוך, וזהו: בעקבות מלחמתם של הרומאים ביהודים נחרבה ארץ ישראל כליל.
לאחר מספר שנים, בתקופת הקיסר הרומי אנטונינוס פיוס[1] החליטו הרומאים שהגיע הזמן לשקם את הריסות ארץ ישראל.
ארץ ישראל החלה סוף סוף להתיישב חזרה… והנה באחד הימים ישבו ארבעה חכמים ושוחחו ביניהם על פעולתם של הרומאים.
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים (שיאפשרו תובלה מסחרית), תיקנו מרחצאות.
רבי יוסי לעומתו שתק ולא הגיב.
נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: אותם אתה משבח? את הרשעים הללו?! הם החריבו את ארץ ישראל באכזריות נוראה מתוך הנאה אישית, וגם עתה מה שהם עשו זה רק לצורך הנאה אישית –
תיקנו שווקין – להושיב בהן זונות. מרחצאות – לעדן בהן עצמן. גשרים – ליטול מהן מכס. ומי שכל פעולותיו נובעות רק מתוך הנאה אישית הוא בהמה, חית יער!
הלך החכם הרביעי, רבי יהודה בן גרים, וסיפר לבני משפחתו את השיחה שהיתה…
הדברים הללו התגלגלו כרעם ביום בהיר, חצו ערים וארצות, עד שהגיעו לאזניו של אנטונינוס פיוס מלך רומי…
אזניו רטטו מזעם, ומתחת לאפו האדום בקעו צרחותיו והרעידו את כל כותלי הארמון… שמעון שגינה – יהרג!
משרתו האישי ניגש אליו ואמר בשקט: אדוני המלך היו גם שדיברו עלינו טוב.
הא נכון, לא שמתי לב. טוב, אז כך אני גוזר: 'יהודה ששיבח – יתעלה. יוסי ששתק – יגלה לציפורי. שמעון שגינה – יהרג.
יהודה יתעלה ויעלה לגדולה, ויהיה ראש המדברים בכל מקום!'
הפקודה נכתבה ונחתמה. ואחד הפרשים יצא לדרך רכוב על סוס לבן ואביר… בינתים נודע לרבי שמעון על הגזירה, והוא פנה לאשתו ואמר לה: רודפים אחרי, אני בורח לבית המדרש.
ובנו – רבי אלעזר – אמר: אבא! אני בא אתך!
כל יום היתה באה אשתו של רבי שמעון לבית המדרש ומביאה להם לחם ומים.
הרומאים ערכו חיפוש אחריו ולא מצאו אותו… אגרת הגיעה לאנטונינוס פיוס: אדוני המלך לא מצאנו אותו!
אנטונינוס פיוס רעד מזעם: עד עכשיו אני פגוע מדבריו. בכך שהוא גילה שאני אנוכי ואגואיסט, הוא הצליח לזעזע את כל שַׁלְוַת נפשי – אני רוצה אותו מת!
והחיפושים אחרי רבי שמעון התגברו!
רבי שמעון פנה לבנו ואמר לו: החיפושים אחרינו התגברו, ואני חושש שמא יפעילו לחץ על אמך והיא לא תעמוד בלחץ ותגלה להם את מקומנו. בוא ונברח מכאן.
הלכו והתחבאו במערה. והקב"ה עשה להם נס ונברא עבורם עץ חרובים ומעיין מים.
והגמרא מתארת את חייהם במערה:
הם פשטו בגדיהם שלא יבלו במהרה, והיו יושבים משוקעים עד צואריהם בחול, כדי שיוכלו ללמוד תורה, שהרי אסור ללמוד תורה בחוסר צניעות.
ורק בשעה שהיו צריכים להתפלל היו נחלצים מהחול, מתלבשים, מתכסים ומתפללים, ולאחר התפילה שוב היו פושטים בגדיהם כדי שלא יבלו.
וחול המערה החל לעכל את בשרם…
כך חלפו עליהם 21 שנה!
ואז, מקץ 21 שנה, בשנת ג' אלפים תתקכ"ג לבריאת העולם, מת אנטונינוס פיוס, והתבטלה גזירתו.
אליהו הנביא בא ובישר להם: הוא מת! אתם יכולים לצאת!
רבי שמעון ובנו קמו, ניערו עצמם מהחול, התלבשו ויצאו. קרני שמש צהובות וחמות, ורקיע תכול קידמו את פניהם…
הם החלו לצעוד לכיוון ביתם, ולפתע נעצרה נשמתם: למול עיניהם עמדה קבוצת פועלים ועסקו בעבודת הקרקע…
הם הזדעזעו: מה?! איך יש להם זמן לעבוד? מניחין חיי עולם (לימוד תורה) ועוסקין בחיי שעה (בפרנסה)?!
בעקבות הקפדתם החלה לפתע להשתולל סערת אש עזה…
יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם!
הם הסתובבו חזרה למערה, פשטו את בגדיהם והתכסו בחול…
21 חודש נוספים ישבו במערה. ואז אמרו לעצמם: יסורי השהיה במערה הוא בדיוק כיסורי הגיהנם! והרי משפט הרשעים בגיהנם הוא 21 חודש, וגם אנחנו היינו בגיהנם 21 חודש ובטח כופר לנו החטא שחטאנו…
יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
יצאו. ושוב פגשו בקבוצת פועלים העוסקת בעבודת קרקע…
רבי אלעזר הסתכל עליהם בקפידא, וכל מקום שהסתכל היה נשרף, אך הפעם אביו רבי שמעון היה מתקן את הנזקים, ובכח מבטו היה מחזיר את המצב לקדמותו.
פנה רבי שמעון לבנו ואמר: בני, די לעולם שאני ואתה נעסוק בתורה לבדה, הנח לשאר הבריות שיעסקו גם בפרנסתם.
ובזוהר הקדוש (אחרי מות דף סב ע"ב) הרחיבו יותר ואמרו ששרשו של רשב"י היה מהגבורה, והוא הוצרך לעבוד עבודה קשה וארוכה על עצמו עד שהצליח למתק את הגבורות, ולהכיל את הזולת…
ואומרת הגמרא הקדושה, שהעבודה של רשב"י היתה כל כך קשה, שאפילו 21 שנה של 'פירוק הגוף' במערה לא הצליחו לו לתקן את עצמו!
ורק בשנה ה-31 הוא הצליח ליהפך להיות טוב גמור![2]
ומאותה עת זכה רשב"י לשלימות הגדולה ביותר באהבת ישראל… וזכה ללמד זכות על כל יהודי ויהודי איזה שיהיה… ולכן כל עם ישראל נמשכים לציונו…
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, ל"ג בעומר – מאמר ח), וז"ל:
עם ישראל שבכל הדורות חיבבו ביותר את היום הקדוש יום ל"ג בעומר, והיו עולים עם כל בני משפחותיהם לציונו הקדוש של רשב"י במירון, ועורכים שם סעודות גדולות ומרבים בשמחה.
כמו כן הפיוט המפורסם 'בר יוחאי', שחובר ברוח הקודש על ידי המקובל האלקי רבי שמעון לביא זצ"ל, היה מושר אצל בני עדות המזרח בכל עת, כגון בליל שבת לפני הקידוש, בסעודת ברית יצחק או חנוכת בית, ובכל סעודה חשובה אחרת. ומקובל בידנו ששירת פיוט זה (המיוסד על עשר הספירות הקדושות, ומכיל בתוכו סודות עצומים) מסוגלת לפעול ישועה גדולה.
מבואר בספרים הקדושים הטעם לחיבוב זה, משום שרשב"י אמר: 'יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה' (סוכה מה:).[3] לכן כל הנשמות נמשכות להגיע לציון שלו, כיון שהן מרגישות שיש לו כח להושיע אותן מן הדין…
והנה הקשה הרבי מליובאוויטש[4] על דברי הגמרא הללו:
בוודאי זכותו של רשב"י היא גדולה ועצומה עד מאוד, אך היא זכותו של רשב"י ולא של החוטא. ומובן ופשוט שאדם שחטא אינו יכול להתחכם מול מדת הדין, ולבוא עם זכויות של מישהו אחר, כדי להימלט מן הדין על מעשיו.[5] ואם כן, כיצד יכולה זכותו של רשב"י לפטור מן הדין אדם אחר?
ולפני שנביא את תירוצו, נשאל שאלה נוספת…
איזה מן שבח זה?
אחת הגמרות המפורסמות היא הגמרא במסכת יומא (לה:) האומרת כך:
אחרי אריכות ימיו של האדם יטמנו אותו בתוך הקרקע ואזי הוא יעלה ויתייצב לפני כסא הכבוד.
ושם ישאלו אותו שש שאלות, ואחת מהן: האם כשהיית בעולם הזה עסקת בתורה?
והנה, אם הוא זכה וקבע עתים לתורה, בלימוד עצמי או בהשתתפות בשיעור – אשריו. אך אם הוא לא זכה, וכל חייו עברו עליו בהבל ותוהו – תאחזהו בושה וכלימה עצומה, וחבל…
וכדי להציל עצמו מן הבושה העצומה, הוא יתנצל בפני בית דין של מעלה באחת משלש התנצלויות הללו:
או שיתנצל בכך שהיה עני ואביון, וכל ימיו רץ אחרי הפרוטות, ולכן לא היה פנוי ללמוד תורה. או שיתנצל על כך שהיה עשיר מופלג – והעושר לקח לו את ישוב הדעת. או שיתנצל ויאמר שמכיון שהיה יפה תואר ויפה מראה, יצרו התגבר עליו והוא לא היה פנוי ללימוד תורה.
ממשיכה הגמרא ומגלה לנו מה יענו לו בשמים…
אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה מרויח בעבודתו מטבע אחד, חצי מטבע היה משלם לשומר בית המדרש שיתן לו להיכנס, ובחצי מטבע היה קונה אוכל למשפחתו.
יום אחד, והיה זה יום ששי, יצא הלל כהרגלו לעבודה, אך הפעם לא מצא שום עבודה, והוא חזר לביתו בלי אגורה שחוקה…
כהרגלו הלך לבית המדרש וביקש להיכנס, השומר הביט עליו בזעף: בלי כסף לא נכנסים!
הלל הזקן לא תכנן לוותר, ובמרץ עלומים טיפס ועלה על גג בית המדרש ושכב על הארובה…
שמעיה ואבטליון החלו בשיעורם, והיו הדברים כרגיל משמחי לב ומאירי עינים, והלל הזקן נישא על כנפי האורה…
פתיתי שלג צחור החלו 'לנחות' מהשמים… וגופו של הלל התכסה בהם, והוא לא חש ולא הרגיש…
למחרת, בשבת בבוקר, כשעלה עמוד השחר, פנה שמעיה לאבטליון ואמר לו: אבטליון אחי בכל יום, בעלות השחר, נכנסים קרני אורה לבית, והיום ממש אפל וחשוך, אולי טעינו בשעה, ועדיין לילה?
הם הרימו עיניהם והביטו אל הארובה, ולחרדתם ראו צורת אדם השוכב על הארובה. במהירות שיא טיפסו על הגג, והחלו לפנות את השלג, ומספרת הגמרא שהם פינו שכבת שלג בעובי מטר וחצי… ובסופו של דבר הצליחו להציל אותו.
וכך יאמרו לו בשמים: אם הלל עם כל קושי עניותו הצליח לקבוע עתים לתורה – גם אתה יכולת!
ואם הוא מתנצל ואומר, עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי. אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכננדן אלף ספינות בים, ובכל זאת לא נתן לעושר להטריד אותו, והיה נוטל שק של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה.
ואם הוא מתנצל ואומר: נאה הייתי וטרוד ביצרי. אומרים לו: כלום נאה היית יותר מיוסף הצדיק? אמרו עליו על יוסף הצדיק, בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית, אמרה לו: הישמע לי! אמר לה: לאו! בשום פנים ואופן!…
נמצא: הלל – מחייב את העניים. רבי אלעזר בן חרסום – מחייב את העשירים! יוסף – מחייב את הרשעים!…
בשעה שלמד הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א, את דברי הגמרא הללו התקשה מאוד, וכך שאל:[6]
יהודי עומד לפני כסא הכבוד, אבריו רוטטים באימה ושיניו נוקשים בחרדה… 'מי לא יירא, מיום דין הנורא'…
ובאים שלשה צדיקים, הלל, רבי אלעזר ויוסף, ומחייבים את היהודי? וכי איזה שבח הוא לצדיקים גמורין נוראים ונפלאים כאלה, לחייב יהודים?! ואדרבה, עיקר כחו של הצדיק הוא בלימוד זכות ובהמתקת הדינים?
וצדיק שלא יודע להמתיק דינים, לעורר רחמים וללמד זכות, לא ראוי לקרוא לו צדיק כלל![7]
ואם כן, איך משבחת אותם הגמרא בכך?!
חסרון דק בשלימות גרמה לחסרונות
ממשיך האדמו"ר מקאמרנא (שם) ואומר:
אלא הענין יובן על פי דברי המשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח):
'חרש, שוטה, וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל, כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן' –
כל יהודי צריך לשמוע בראש השנה תקיעת שופר, ואם הוא לא יודע לתקוע, צריך לשמוע ממישהו שיודע לתקוע.
אך לא מכל אדם אפשר לשמוע, ולכן אם שמע תקיעת שופר מחרש, שוטה או קטן, לא יצא ידי חובה (שהרי הם עצמם פטורים ממצות שופר ולכן לא יכולים להוציא אחרים).
וממשיכה המשנה ומלמדת אותנו כלל בכל התורה כולה: כל מי שאינו מחוייב באותה מצוה לא יכול להוציא אחרים ידי חובתן.
אך ישנו רובד נוסף בדברי המשנה, רובד העוסק בתיקון נשמות ישראל.
וכך ביאור המשנה (לפי רובד זה):
כל מי שרוצה לעסוק בתיקון חטאם של ישראל חייב שיהיה בו מעין אותו חטא (דק מן הדק). אך אם הוא זך מאותו חטא, אין הוא יכול לתקן אותו.[8]
וזה שאמרה המשנה:
'כל מי שאינו מחוייב בדבר' – שאין בו שום רע והוא נקי לגמרי, 'אינו מוציא את הרבים ידי חובתן' – אין בכחו להעלות את הרבים…
ובאמת אם הצדיק היה מתקן איזה מדה לגמרי, כגון אם היה מתקן מדת הגאוה לגמרי, לא היה שום אדם רשע נופל בניאוף, וכן כדומה.
ואם היה הלל מתקן לגמרי, היו כל העולם מתוקנים ללמוד בעניות ודחקות, ומי שלא ילמד לא יהיה לו תקנה לעולם, וכן כיוצא בעשירים וברשעים, אבל נשאר עדיין מעט דבר שאינו מתוקן אצל צדיקים אלו, ועל ידי זה נופל העולם למטה, ועל ידי מעט רע הם מחייבים את העולם, וכל שמחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן.
והרי מוטל על הלל להעלות מן גיהנם כל העניים, שלא למדו תורה על ידי עָנְיָם.
ומוטל על ר' אלעזר בן חרסום להעלות כל העשירים שלא למדו התורה מחמת טרדתם.
ומוטל על יוסף הצדיק להעלות כיוצא בו, שהיה הנסיון על ידי צער וטלטול וגלות.
מתיירא אני שלא ירוצו את גולגולתי, אם אחייב את הצדיק להעלות כל הרשעים מן הגיהנם, ודי בזה אחי…
ונמצא שלא רק שהגמרא לא משבחת אותם בכך, אלא אדרבה מטילה עליהם את האחריות להעלות את כל הרשעים מן הגהינם… (ע"כ דברי האדמו"ר מקאמרנא).
והדברים הללו מעוררים קושיא, שהרי מבואר שכדי שצדיק יוכל לתקן את חטאי ישראל, הוא חייב שתהיה לו שייכות דקה מן הדקה לאותו חטא. ואם כן, כיצד יתכן שרשב"י יפטור את כל העולם כולו מן הדין?
וכי לרשב"י יש חלילה שייכות לכל החטאים העוונות והפשעים שבעולם?
ולפני שנשיב, נעבור ללמוד פרשת שבוע…
שני סוגי כתיבה
פרשת השבוע פותחת באומרה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…" (ויקרא כו, ג), ובהמשך לכך התורה מפרטת את השכר הגדול שהקב"ה מבטיח לתת לעם ישראל אם יקיימו זאת.
רש"י בפירושו לפסוק זה מלמדנו שמה שנאמר כאן: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', אין הכוונה להליכה בדרך מצוות התורה, שהרי על כך כבר אומרת התורה בפירוש: 'וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ', אלא כוונת הפסוק היא: 'שתהיו עמלים בתורה'.
ומבואר בדברי רש"י שישנו קשר הדוק בין המילה 'בְּחֻקֹּתַי' לעמל התורה. וצריך להבין את הקשר.
והנה מצאנו לרבי מליובאוויטש שביאר כך[9]:
לתיבת 'בְּחֻקֹּתַי' ישנן שתי משמעויות. א. מלשון חוקה. ב. מלשון חקיקה.
וכאן כוונת התורה למשמעות של חקיקה. והנה ההבדל בין כתיבה לבין חקיקה הוא, שכשכותבים אותיות בדיו על קלף, הדיו והקלף לא הופכים למציאות אחת, אלא נותרים שני דברים שונים, רק שהם דבוקים זה לזה, ולכן גם ניתן להפריד אותם זה מזה. לעומת זאת, כשחוקקים אותיות על גבי סלע, האותיות הופכות להיות מציאות אחת עם הסלע, ולכן גם לא ניתן להפרידן ממנו בשום אופן.
וזהו שאומרת התורה: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', כלומר: צריך שדברי התורה שאנו לומדים יחקקו בלבנו, ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד מעצם מציאותנו – כדוגמת האותיות הנחקקות על הסלע, ולא שישארו נפרדים מאתנו – כדוגמת הדיו שעל גבי הקלף.
אך כיצד זוכים לדרגה זו שדברי התורה יחקקו על הלב, ויהפכו למציאות אחת עם הלומד? כדי לענות על שאלה זו מפרש רש"י, שמה שנאמר כאן: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', פירושו: 'שתהיו עמלים בתורה'.
והכוונה בזה היא, שרש"י דקדק בלשונו וכתב: 'שתהיו עמלים בתורה', ולא כתב: 'שתהיו לומדים תורה' וכיוצא בזה, כדי ללמדנו שרק כאשר האדם יעמול ויתייגע בלימוד התורה בכל כחו – רק אז יזכה שדברי התורה יחקקו על לבו ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותו…
יחוד עצום ונפלא
עמל התורה, פירושו יגיעת גוף ונפש, ללמוד את הדברים היטב, שוב ושוב, עד שזוכים להבין אותם.
ולאחר מכן להעמיק בהם שוב וללמוד את דברי המפרשים, ולסדר את הדברים שיהיו מחוורים כשמלה.
וכאשר יהודי לומד תורה בהבנה, על ידי ההבנה הזו הרי הוא מתאחד עם הבורא ביחוד נורא, נפלא ועצום![10]
וכמו שכתב בספר התניא (ליקוטי אמרים – פרק ה), וז"ל:
כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורהּ על בוריהּ, הרי שכלו תופס ומקיף אותה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה.
והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך.
ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום, מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו, רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם.
והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה.[11]
ויחוד הזה הוא המביא לגילוי סודות התורה…
חקיקת התורה בלב
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, בחוקותי – מאמר א):
לאחר שנאמר: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג), ממשיכה התורה ומבשרת (בהמשך הפרשה): "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (שם פסוק י).
ויבוארו הדברים על פי מה שאמרו חכמינו הקדושים (חגיגה יב.) שהאור הראשון שברא הקב"ה בעולם היה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, ומפני הרשעים שהיו עתידים להיות בעולם עמד הקב"ה וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא (ועל שם כך הוא נקרא 'האור הגנוז'), ובמקום האור הראשון ברא את האור המצוי לפנינו.
ומבאר הבעל שם טוב הקדוש, שאין כוונת חז"ל שבגלל הרשעים הפסידו גם הצדיקים את האור הגנוז, אלא כוונתם היא שהאור הראשון נגנז בתוך התורה הקדושה, וכל צדיק שעמל וייגע בתורה, ולומד אותה בקדושה וטהרה, הקב"ה מאיר לו מתוך התורה שהוא לומד את האור הגנוז, ועל ידו הצדיק יכול לצפות ממש מסוף העולם ועד סופו. וכן מצינו שכשהיה הבעל שם טוב הקדוש רוצה לראות או לדעת דבר מה, היה פותח את ספר הזוהר במקום כל שהוא ולומד בו בקדושה עצומה, והיה מתגלה לו האור הגנוז שבתורה, ועל ידו יכל לראות ממש מסוף העולם ועד סופו.
ואותו אור ראשון שנברא בעולם ונגנז נקרא 'ישן', כיון שהוא ישן וקדום. ואילו האור המצוי בעולם נקרא 'חדש', כיון שבריאתו היא חדשה ביחס לבריאת האור הקדום.
וזהו שאומרת התורה: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' – יתקיים בכם: 'וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ'. כלומר: אם תהיו עמלים ויגעים בלימוד התורה הקדושה עד שדברי התורה יחקקו בלבכם ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותכם כנ"ל, על ידי זה תזכו שהקב"ה יוציא מתוך התורה את האור הישן – האור הגנוז – במקום האור החדש והמצוי, ויגלה לכם אותו, ועל ידי זה תוכלו לצפות מסוף העולם ועד סופו.
למעשה, עלינו ללמוד מן האמור, עד כמה ראוי לכל אדם להשתדל ביותר להקדיש בכל יום זמן ניכר ללימוד התורה, כיון שאין לנו דבר בעולם שיש בכחו לקשור ולחבר בינינו לבין הקב"ה כלימוד התורה.
לכן עשרת הדברות (הכוללים את כל התורה כולה) פותחים באות א' של תיבת 'אָנֹכִי', כי צורתה של אות א' – מורכבת מאות י' למעלה ואות י' למטה ואות ו' שמחברת ביניהן. האות י' העליונה היא כנגד הקב"ה, והאות י' התחתונה היא כנגד כל יהודי, והאות ו' המחברת ביניהם היא כנגד התורה הקדושה (שניתנה בתאריך ו' בסיון) המחברת בין האדם לבוראו.
וצורתה של האות ו' היא גם כעין צינור ארוך, כיון שהתורה הקדושה משמשת גם כחבל הקושר את האדם לבורא, וגם כצינור שדרכו הקב"ה מעביר לאדם את כל שפעו: בנים בריאים, חיים ארוכים, ופרנסה בריוח – על כן אין להיפרד מהתורה בשום רגע.
ובזכות לימוד התורה הקדושה זוכים אנו לשמירה מעולה מכל הגויים הסובבים אותנו וצמאים לדמנו, ה' יצילנו, כמובא במדרש (ויקרא רבה, פרשה כה – אות א), וזה לשון קדשו:
רב הונא בשם רבי בנימין בן לוי אמר: משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא. אמר לו: 'אבא, מתיירא אני בדרך מהלסטים, ובים מפני אפורטין'. מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו, ונתן בו קמיע ונתנה לבנו, ואמר לו: 'יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה'. אף כך אמר הקב"ה למשה, אמור לישראל: 'בני, עִסְקוּ בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה'.
וישאל השואל: תינח בחורי ישיבה ואברכים שזוכים ללמוד תורה כל היום, הם יכולים להיות מחוברים לתורה תמיד ללא הפסקה, ותורתם תהא להם למגן וצינה. אך מה יעשה אדם שנגזר עליו לקיים בפועל את הקללה שנתקלל בה אדם הראשון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), והוא טרוד רוב היום ברדיפה אחר פרנסתו?
אכן, תשובה לשאלה זו נמצאת בשולחן ערוך (יו"ד, סימן רמו – סעיף א ובהגה שם), שכתב:
ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר.
כלומר: מי שאינו יכול לעסוק תמיד בתורה, ורוצה בכל זאת לזכות שלא להתנתק מהתורה, עצתו היא, שיחזיק בממונו בני תורה אמיתיים שעוסקים בתורה ביום ובלילה, ובכך יחשב לו כאילו הוא בעצמו עוסק בתורה במשך כל אותו הזמן שבן התורה שהוא מחזיק בכספו עוסק בה, ואותו לימוד של בן התורה שהוא מחזיק יגן עליו ועל בני ביתו הגנה נפלאה מפני כל פגע, בבחינת: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יח), 'לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' 'וְתֹמְכֶיהָ' דייקא (ויקרא רבה, פרשה כה – אותיות א-ב).
וגדול שכרם של המחזיקים ביד לומדי התורה לא פחות משכרם של לומדי התורה בעצמם, וכמובא במדרש (שם אות ב): עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות (נותני צדקה) אצל בני תורה בגן עדן, ולומד זאת המדרש ממה שנאמר: "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף" (קהלת ז, יב).
כלומר: בסמוך לחופות שיעשה הקב"ה לבני התורה בגן עדן כשכר על עסקם בתורה, הוא יעשה חופות גם לכל אותם יהודים יקרים שהחזיקו בכספם את אותם בני תורה, ובזכותם הם יכלו לשבת ולעסוק בתורה בלב שמח ופנוי מדאגה. ולאותו מקום עצום בגן עדן שיזכו לו כל אלו שעמלו בתורה, יזכו גם כן אלו שהחזיקו את ידיהם.
ומכיון ש'העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה' (בראשית רבה, פרשה א – אות ד), כמו שנאמר: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" (משלי ג, יט) – ממילא רק מי שקשור בתורה על ידי לימוד, או לפחות על ידי תמיכה בלומדי תורה, רשאי ליהנות מהעולם שברא הקב"ה, וכלשון האור החיים הקדוש (בראשית א, א – אופן ה): ומעתה, מי שזכה בתורה – זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה – אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.
וכדי לזכות לקום בתחיית המתים חייבים להיות קשורים בתורה, כמו שלמדו זאת בגמרא (כתובות קיא:), מדכתיב: "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיה כו, יט) – כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. ומי שאין באפשרותו ללמוד תורה, צריך, על כל פנים, לתמוך בידם של אלו שלומדים, וזכות תורתם תעמוד גם לו לקום בתחיית המתים.
ועתה נבוא להשיב על השאלות ששאלנו…
רבי שמעון – אומנות ה'שמיעה'
מבואר שהגדר של עמל התורה, הוא לימוד המביא לידי בהירות.
וכמו בכל מציאות רוחנית, גם לבהירות יש אין סוף דרגות, ותמיד אפשר להשיג, באותם דברים, בהירות חדשה.
והנה התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זכה להשיג מדרגה גבוהה מאוד בבהירות הזו!
וכך אמר הרבי מליובאוויטש:[12]
בספר התניא (ליקוטי אמרים – פרק ה) מבואר, שבלימוד התורה, ככל שהאדם מבין ותופס את הדברים יותר בשכלו, 'שלומדה היטב בעיון שכלו, עד שנתפסת בשכלו והיו לאחדים', אזי מתאחד האדם עם התורה ב'יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה'…
ומובן, שככל שהאדם מבין יותר את התורה הרי התורה מתאחדת עמו יותר. וזהו ענין החקיקה שהתורה נחקקת בלבו.
והנה מצינו בגמרא (שבת יא.) שרשב"י היה בגדר 'תורתו אומנותו'. ועל פי הנ"ל נמצא שגודל התאחדות רשב"י עם התורה עד שנעשתה ה'אומנות' שלו, הוא מצד גודל הבנתו והשגתו בתורה באופן נפלא.
ועל פי זה יש לפרש את שמו 'שמעון', כי 'שמעון' – הוא מלשון שמיעה, כמו שנאמר: "וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה'… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן" (בראשית כט, לג). ומצינו שאמיתת ענין 'שמיעה' – היא הבנה והשגה.
ומכיון שאצל רשב"י מצינו שעיקר עניינו היה הבנת התורה עד כדי שהתאחד כל כך עם התורה שנעשתה 'אומנותו', לכן נקרא 'שמעון' – מלשון הבנה.
גודל מדרגת רבי שמעון בר יוחאי
מבואר שרבי שמעון זכה להתאחד עם התורה כל כך עד שנעשית 'אומנותו'.
והנה אמרו בספר הזוהר הקדוש (אחרי מות דף עג ע"א): 'קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא!'
ממילא כפי עוצמת התאחדותו של האדם עם התורה, כך עוצם התאחדותו עם ישראל.
ולכן זכה רבי שמעון להתאחדות מוחלטת עם ישראל! עד שהגיע למדרגה שנשמות ישראל נעשו כלולים בו.
ולכן כאשר יהודי עומד בדין בשמים, באותה שעה, כביכול, עומד גם רבי שמעון בדין.
וזו הסיבה שרשב"י יכול לפטור מן הדין, שהרי הוא עצמו עומד בדין![13]
וזה לשון הרבי מליובאוויטש:[14]
כדי שרשב"י יפטור את העולם מן הדין – עליו להתאחד תחילה עם העולם כולו, שהרי כאשר אין לו קשר ושייכות עם העולם, היינו, שמציאותו ומציאותם של שאר האנשים שבעולם הם שני עניינים נפרדים – לא יתכן שיפטרם מן הדין, כי בענין של דין אין חכמות, זה שנתחייב הוא זה שצריך ליתן את הדין, ואם כן, מה תועיל עבורו זכותו של מישהו אחר? אלא ודאי בהכרח לומר שרשב"י התאחד עם כל שאר האנשים שבעולם עד שנעשה מציאות אחת ומכיון שכן יכול לפוטרם מן הדין!
וכדברי רבי עקיבא – רבו של רשב"י – שמצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) היא 'כלל גדול בתורה'. ומכיון שרשב"י אמר לתלמידיו: 'שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא',[15] הרי בוודאי היה מודגש אצלו ביותר הכלל גדול ד'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', אשר כל שאר ענייני התורה אינם אלא פירושה דכלל זה… (עכ"ל הרבי מליובאוויטש).
ובזה מובן כיצד הוא יוכל לתקן גם חטאים שהוא לא התחייב בהם, שהרי הוא לא 'מתקן' אלא 'פוטר'.
רבי שמעון בעצמו עומד בדין וממילא הוא משתמש בזכויותיו כדי לפטור את העולם![16]
ומכיון שזכה להתאחד עם הקב"ה התורה וישראל, זכה לגילוי סודות התורה, וזכה להיות הרבי של כל עם ישראל בתחום הזה…
צריך לקבוע זמן ללימוד הזוהר
עיקר עניינו של רשב"י בעולם, והדבר שבזכותו גדלה מעלתו על כל שאר חבריו התנאים הקדושים, ללא שום צל של ספק, הוא מה שזכה לגלות את חלק הסוד שבתורה.
גילוי סודות התורה היה המטרה העיקרית שבעבורה ירדה נשמתו הקדושה של רשב"י לעולם.
חז"ל אומרים (שבת פח:): 'בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!…'
כלומר: כשעלה משה רבינו ע"ה למרום כדי להוריד את התורה לארץ, מלאכי השרת התנגדו לכך בכל תוקף וביקשו מהקב"ה שהתורה תישאר למעלה בשמים. לא הפריע למלאכים שחלק הנגלה שבתורה ירד למטה לארץ. עיקר ויכוחם עם משה היה על חלק הסוד שבתורה. ומכיון שחלק זה שבתורה הופקד ביד נשמתו של רשב"י, נמצא שהמלאכים באו למנוע את ירידת נשמתו הקדושה של רשב"י לעולם.
אך כל מאמציהם של המלאכים היו לשוא, ומשה התגבר עליהם בכל כחו וחטף מהם בחוזקה את הנשמה הקדושה הזו, כמו שנרמז במה שנאמר: "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי" (תהלים סח, יט), 'שֶׁבִי' – ראשי תיבות: שמעון בר יוחאי.
ולאחר מכן כאשר זכינו וירדה נשמתו של רשב"י לעולם, ועבר עליו מה שעבר, זכה וחיבר את ספר הזוהר שיש בכחו לטהר את האויר המעופש של העולם הזה, ובכך גרם טובה גדולה לכל יהודי באשר הוא. כי כשאויר העולם אינו נקי, הדבר משפיע לרעה על כל אחד ואחד, איש איש כפי דרגתו. אך על ידי לימוד ספר הזוהר נטהר אויר העולם, ועל ידי כך כולם מושפעים לטובה.
גִּרְסַת דברי הזוהר הקדוש, גם אם הקורא לא מבין אותם כלל, מרוממת את הנפש ומטהרת אותה מכל זוהמא, ואפילו הקשה ביותר, כמו שכתב בספר דגל מחנה אפרים (ליקוטים – ד"ה 'ישקני מנשיקות') בלשון קדשו:
'שלשון הזוהר הקדוש הוא מסוגל לנשמה אף שאינו מבין כלל מה שאומר, כמשל הנכנס לחנות של בושם – אף על פי שלא לקח כלום, מכל מקום, ריח טוב קלט עמו'.
וכן כתב הרה"ק ר' יצחק אייזיק מקאמארנא זיע"א בספרו נתיב מצותיך (נתיב התורה, שביל הראשון – אות לא), וזה לשון קדשו:
וראוי לקבוע עצמו ללמוד חמש דפין בזוהר בכל יום, והוא תועלת גדול ותיקון גדול לנפש להאירה ולזככה ולתקנה, ולכלות קוצים מדות רעות ותאוות רעות לזכות בנועם ה', והוא מרפא ותיקון לחטאים ופשעים של הנפש. וכן נתן מרן האר"י תיקון לבעל תשובה שיאמר חמישה דפין זוהר או תיקונים בכל יום.
וגם מי שאין ביכולתו ללמוד חמישה דפים בכל יום, לא יאסוף את ידיו, אלא יקבע לעצמו סדר קבוע ללימוד הזוהר הקדוש…
ובדומה לזה כתב הגה"ק רבי שלמה מרדומסק זיע"א בספרו 'תפארת שלמה' (מועדים – ל"ג בעומר), וזו לשון קדשו:
וזכותו (של רשב"י) עומד לנו להיות לעזר לכל הבאים לִטהר, אשר בשם חסיד יקרא יזכך נשמתו על ידי לימוד הזוהר הקדוש… וזה הרמז בראשי תיבות בפסוק: "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל־א ב, ט) גימטריא 'זוהר' – כי הוא שמירה מעולה בכל העניינים לזכך נשמתם, וזכותו עודנו עומד עמנו תמיד.
יתירה מזאת: כל מי שידבוק בספר הזוהר הקדוש, יזכה הוא ובני ביתו להגאל בחסד וברחמים, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, נשא דף קכד ע"ב): 'ובגין דעתידין ישראל למיטעם מאילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי'. כלומר: משום שעתידים עם ישראל לטעום מעץ החיים, שהוא ספר הזוהר, בזכות זה יצאו מן הגלות ברחמים.
[1] כך כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק הלוי זיע"א בספרו דורות הראשונים (חלק א, כרך ה – עמוד 087).
[2] בספר הנפלא 'שאיפות' (עמוד שעג) לגאון רבי יצחק הרשקוביץ שליט"א, נכתב כך:
את הסיפור המופלא הבא, סיפר אחד מגדולי ראשי הישיבות, גאון וצדיק ששמו נישא בהערצה בפיהם של אלפי תלמידיו. הסיפור, סיפורו האישי הוא. סיפור של גדלות, סיפור של צמיחה, סיפור של נסיון. סיפור שיש בו כדי ללמד את כולנו פרק בהלכות התמודדות, ולהוכיח כי מי שנלחם ונאבק – סופו לנצח… וכך סיפר ראש הישיבה:
בצעירותי, נמניתי על בחירי עולם הישיבות. כשהגעתי לפרק 'האיש מקדש' – היו עלי קופצים רבים כמובן, ובסופו של דבר – זכה בי אחד משועי הארץ כחתן לבתו. אין צורך לומר כי הוא פתח בפני את כיסו ביד רחבה: קיבלתי דירה רחבת ידים בירושלים עיר הקודש, ובנוסף – תמיכה חדשית מכובדת, וסכום כסף שהופקד בעבורי בבנק לכל צרה שלא תבוא.
הייתי מאושר, רציתי רק להמשיך ולישב כל חיי בחצרות בית ה', אולם לאחר נישואי – הקשיים רק החלו… התברר, כי חמי היה אמנם יהודי עשיר ואוהב תורה, אולם כגודל עושרו – כך גודל הפינוק שהנחיל לצאצאיו, ורעייתי בכללם… הם היו כולם אנוכיים במדה שלא תאמן, עד שממש לא ניתן היה לחיות לצידם. התחושה היתה, כביכול כל העולם כולו לא נברא אלא בכדי לשרתם ולמלא את משאלות לבם, בין אם לטובה ובין אם להיפך.
תקופת מה לאחר נישואי התברר לי, כי מקומי בבית אינו אלא ככלי שנועד לשרת את מאווייה של רעייתי הצעירה. היא ממש ירדה לחיי כל אימת שדבר מה נעשה שלא לשביעות רצונה המלאה. היא היתה משוכנעת, כי אביה קנה אותי לעבד בכספו הרב… לאחר נסיונות הדברות חוזרים ונשנים שעלו על שרטון, ולאחר התייעצות עם אחד מגדולי הדור, נפלה ההחלטה: לפרק את החבילה, ואיש איש יפנה לדרכו.
אלא שעד מהרה התברר לי, כי אין זה כה פשוט. נפלתי מהפח אל הפחת. אמנם נחלצתי מצרה אחת, אולם תחתיה – מצאתי את עצמי בצרה אחרת, קשה לא פחות: משפחתה של רעייתי לשעבר – החלה מנהלת כנגדי מלחמה נוראה, שכללה השמצות בלי רחמים, וריסוק מוחלט של שמי הטוב. בדרכים עקלקלות עלה בידם להפיץ שמועות כביכול אני סובל ממחלה נפשית קשה, מה שפגע באופן ישיר בסיכויי לבנות את ביתי מחדש. למעשה, ניתן לומר ששידוכים מעטים עלו על הפרק, ואף הם – ירדו עד מהרה. אט אט מצאתי את עצמי שוקע ביאוש ובדכדוך, עד שנהייתי ממש שבר כלי.
באחד הימים, הזדמן לי לפגוש בחבר נעורים. הלה, שראה בצרתי, ושמע מפי את סיפור המעשה במלואו – העלה הצעה: 'הלא בעוד ימים מספר יחול ל"ג בעומר, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי! אם כן, סע אליו ביום ההילולא, שפוך את לבך על קברו הקדוש, ובטוחני שתיוושע! הלא ידוע כי כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק!'…
כה היו דבריו של ידידי, דברים שהתיישבו על לבי. בליל ל"ג בעומר אכן קמתי ועליתי מירונה, שם חוויתי התעוררות עצומה. תפילה עמוקה וסוערת כפי שהתפללתי במירון באותו הלילה, לא התפללתי מעודי. שעות על גבי שעות שפכתי את לבי בפני הבורא עולם, בתחינה שיושיעני בזכותו של התנא הקדוש רבי שמעון. התחושה שחוויתי באותו הלילה היתה כה עוצמתית, עד שגמרתי בלבי שלא להיפרד מרבי שמעון עד שאראה ישועה. ואכן, נותרתי במירון למשך מספר ימים, והכנתי את עצמי לשהות ממושכת במקום – עד שהישועה בוא תבוא…
אך הנה, באחד הלילות, הגעתי אל הציון הקדוש בשעה מאוחרת במיוחד. המקום היה ריק ושומם, ואני התיישבתי על ספסל בסמוך לקברו של התנא הקדוש, והתחלתי לבכות: 'רבונו של עולם, רחם עלי! ראה כמה אני שבור! אני מיואש ממש! כל תקוה אינה נראית באופק! אנא, רבונו של עולם, בזכות הצדיק הטמון כאן – הושיעני נא!' זעקתי מקירות לבי, בעוד נהרות של דמע זולגות מעיני.
רק לאחר שסיימתי, הבחנתי כי לא הייתי היחיד במערה. מלבדי, בפינה צדדית, עמד עוד יהודי אחד, יהודי שהתברר בהמשך כבעל לב של זהב… הלה, שבכיותי נגעו ללבו וזעזעו אותו, ניגש ובירר בעדינות לסיבת בִּכְיִי, ואילו אני – לא הייתי זקוק ליותר מכך… די היה בפיסת התעניינות כנה בכדי לגרום לי לגולל את הסיפור הכאוב כולו, מראשיתו ועד לסופו הבלתי ידוע…
אותו היהודי, ידע להקשיב. אבל באמת להקשיב. הוא הביע הזדהות ואמפתיה, וניכר היה בו כי מצוקתי נוגעת ללבו. לא הסתרתי ממנו מאומה. סיפרתי את הסיפור לפרטי פרטיו, תוך שאני חושף את תחושותי העמוקות ביותר. סיפרתי על היאוש ועל הדכדוך, על תחושת הבדידות ועל שברון הלב, ואילו הוא – רק הקשיב והקשיב.
לאחר שסיימתי, הביט בי בן שיחי בעינים חמות ואוהבות, ואמר: 'שמע נא ידידי… ניכר בך שתלמיד חכם אתה, ולכן ברצוני לשאול אותך שאלה מעניינא דאתרא… אמור לי: האם לדעתך יכול היה רבי שמעון בר יוחאי להשיג את אותן השגות נוראות שהשיג, אילו לא היו עוברות עליו אותן שנים קשות במערה, בחוסר כל, בדוחק איום, בבדידות נוראה, בעוד גזר דין מות מרחף על ראשו?'
'בוודאי שלא! – השבתי, ואף הוספתי וציטטתי את דברי הגמרא במסכת שבת (לג:), המספרת כי לאחר שיצא רבי שמעון מהמערה – הובילו רבי פינחס בן יאיר חתנו לבית המרחץ, ומצא כי כל בשרו פצוע וסדוק מרוב היסורים שסבל בשנות שהותו במערה. בראותו כי כן, החל רבי פינחס בן יאיר לבכות, באומרו: 'אוי לי שראיתיך בכך!', אולם רבי שמעון בן יוחאי עודדו והשיב לו: 'אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך!' כלומר: בוודאי גם אלמלי שנות הסבל והיסורים – היה רבי שמעון בר יוחאי גדל ונעשה תנא קדוש, אולם למדרגתו העצומה והמיוחדת לא זכה אלא בזכות אותן שנים של יסורים נוראים.
ואמנם, הגמרא שם מספרת, כי בטרם נכנס רבי שמעון בר יוחאי אל המערה – היה רבי פינחס בן יאיר מתרץ שנים עשר תירוצים על כל קושיא שהציג בפניו. ואילו לאחר שנות יסוריו במערה, בהן התעלה והזדכך בלא שיעור, על כל קושיא שהיה מקשה רבי פינחס בן יאיר – היה רבי שמעון מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים… ברור איפוא, כי פרק התלאות והיסורים הנוראים שֶׁחָוָה רבי שמעון במערה – הוא זה שהצמיח את התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי!
ועתה – המשיך ידידי – התבונן נא: במבט שטחי, נראים ימי שהותו של רבי שמעון במערה כימים קשים ומרים. הוא היה בודד, מבלי אשה או ידיד קרוב, אפילו בגדים לא היו לו – עד שהוצרך לישב כשהוא טמון בחול בכדי שיוכל לעסוק בתורה, מזונו התבסס על חרובים ומים בלבד, ובנוסף לכל זאת – ריחף על ראשו גזר דין מוות שעלול היה להתבצע בכל רגע אילו היה נתפס…
אולם רבי שמעון לא נכנע לקשיים הללו, לא ויתר ולא התייאש! הוא ישב עם בנו לבדו ועסק בתורה בשקידה נוראה ובמסירות בלתי נתפסת, יומם ולילה, עד שזכה להיות התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שחיבר את ספר הזוהר הקדוש! נמצא איפוא, כי השנים הללו לא היו שנים רעות, אלא שנים של צמיחה!
ואמנם, כך אנו אומרים בפיוט הידוע: 'בר יוחאי': 'במערת צורים שעמדת, שם קנית הודך והדרך'. כלומר: דוקא במערת הצורים, דוקא בזמנים הקשים ביותר ובמצבים הנוראים ביותר, כאשר נראה היה כי מצבו נמצא בשפל שאין למטה ממנו – דוקא שם 'קנית הודך והדרך'! משום שדוקא התנאים הקשים הללו – הם התנאים האידיאליים להתעלות… הם אלו שמחשלים את האדם ובונים את אישיותו! ה'מערת צורים', הצרות והקשיים שהאדם עובר בחייו – הם המפתח לגדלות אמיתית!
וזה שלימד רבי שמעון בר יוחאי בתשובתו לרבי פינחס בן יאיר: 'אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך'. רבי שמעון ידע, כי דוקא שנות שהותו במערה, דוקא הבקעים והסדקים שבבשרו שהיוו תוצאה של סבל נורא ומתמשך, הם שהניבו פרי הילולים בדמות גדלותו הרוחנית! בלעדיהם – לא היה עולה בידו בשום אופן להשיג את אותן השגות עצומות שקנה בדי־עמל! דוקא הקשיים הנוראים, היסורים הבלתי נתפסים – הם שהולידו את התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, על מעלותיו ומדרגותיו הנישאות!
עליך לדעת – המשיך היהודי בדבריו החמים והמעודדים – כי לכל אחד יש את ה'מערת צורים' שלו… לכל אחד קשיים משלו… השאלה הינה רק כיצד מתייחס כל אחד אל הקשיים שלו! יש מי שמתייחס אליהם כצרות, וממילא אינו מפיק מהם כל תועלת, ויש מי שמתייחס אליהם כהזדמנות לקנות את ה'הודך והדרך' האישי שלו… כהזדמנות לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה… ואו אז, בוודאי ישמשו כל היסורים והקשיים מקפצה אל עבר התפקיד הרם והנישא שהועידה לו ההשגחה העליונה!…
וכאן, המשיך ידידי החדש בדבריו, תוך שהוא מתייחס ישירות למצבי האנוש… וכך אמר:
עליך לדעת, כי דוקא בצרה שלך – טמונה הזדמנות חייך! יש לך את ההזדמנות להיות בבחינה מסויימת כמו רבי שמעון בר יוחאי… כשם שהוא התנתק במערה מהחיים הסדירים, מכל האנשים היקרים לו, מכל חבריו וריעיו – כך גם אתה… אם תביט על הדברים במבט נכון, תבין כי מן השמים סובבו את הדברים כך שתוכל להתעלות ולהגיע אל פסגת ההתמסרות לתורה וליראת שמים, מה שיוביל אותך בהכרח אל פסגת המעלה!
דע לך, כי כל גדולי ישראל השיגו את מדרגתם הרוחנית הנשגבה, רק על ידי התנתקות מהעולם הזה, על ידי התקדשות, היטהרות והזדככות. כל עוד האדם אינו מתנתק מהעולם הזה, ואינו מתמסר כל כולו לתורה – לא שייך שיצמח לגאון וצדיק אמיתי!… (כאן דילגנו עמוד וחצי)…
בכך, סיים היהודי היקר את דבריו, ומילותיו החמות והעוצמתיות, המעודדות והנפלאות – השיבו לי את שַׁלְוַת נפשי. לפתע, ברורה היתה לי התכלית שעמדה מאחורי קשיי ויסורי. דרכי הרוחנית סלולה היתה בפני. הבנתי איפוא כי תפילתי נענתה, ולפיכך קמתי ושבתי אל ביתי, נכנסתי אל אחד מבתי המדרשות הסמוכים, והתחלתי להשקיע את עצמי בלימוד התורה הקדושה ובעבודת ה' – במדה שלא תתואר. לא דאגתי את דאגת ההווה, שלא לדבר על דאגת העתיד או העבר. רק דבר אחד עמד לנגד עיני: תורה ויראת שמים!
הימים נקפו, החדשים הצטרפו לשנים, אולם לי לא היה איכפת. הבנתי את התכלית שעומדת מאחורי הנסיון הזה. ידעתי כי בכל רגע שחולף אני מטפס לשחקים. ברור היה לי, כי התקופה הזו מהוה קרש קפיצה בעבורי. וכך, חלפו עברו להן עשר שנים… מאברך צעיר בן 22 נעשיתי לתלמיד חכם בן 23, ובאמתחתי היו הישגים עצומים בתורה ובעבודת ה'. הספקתי בשנים אלו לסיים את הש"ס עם הראשונים בעיון, זכיתי לקרבת אלקים שאין כמותה, למדרגות בתפילה, ועד היום – אני נזכר באותן שנים בערגה…
יכול אני להעיד – מספר היה ראש הישיבה לימים – כי לכל ההישגים שהשגתי, לא זכיתי אלא בזכות אותן שנים שעשויות היו בנסיבות אחרות להפך לשנות דכדוך ודעיכה. הבחירה היתה בידי: יכולתי להתמוטט – ויכולתי להתמודד.
אני, בחרתי בדרך השניה. והבחירה הזו הובילה אותי לפסגת ההצלחה…
[3] אמר האדמו"ר מאלכסנדר זיע"א, שרשב"י שאמר: 'יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין', אומר כך בשמים בכל שנה ביום ההילולא שלו ועל ידי זה מתכפרין כל ישראל ותוכלנה להתקבל התפילות… (שפתי צדיק – חלק ג עמוד פג, להגה"ק רבי פינחס מנחם אליעזר יוסטמאן זיע"א).
[4] תורת מנחם (תשמ"ד, חלק ג – עמוד 3271).
[5] וכך מובא באבות דרבי נתן (נוסחא ב – פרק כז):
הוא (הלל) היה אומר, אם אין אני לי מי לי, אם לא זכיתי אני לעצמי בעולם הזה, מי יזכה לי לחיי העולם הבא. אבא אין לי, אמא אין לי, אח אין לי.
אברהם אבינו אינו יכול לפדות את ישמעאל, יצחק אינו יכול לפדות את עשיו. ואפילו אם נותנין הם את ממונם אינם יכולין לפדות את עצמם וכו' וכו'…
[6] נתיב מצותיך (נתיב התורה, שביל א – אות יג).
[7] וזה לשון הנועם אלימלך (פרשת וירא – ד"ה או יאמר 'וירא ה"):
כתיב: "כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב" (תהלים יא, ז)… הנה השם יתברך ברוך הוא, נקרא בשם רחום וחנון וצדיק, ובמדה שעובד אדם את הבורא מעורר המדה זו למעלה בעולמות, ונקרא הבורא בשם אותו המדה.
וצריך האדם לעבוד את הבורא בכל המדות כדי לעורר אותו המדה למעלה. וכאשר מעורר האדם המדה הנקרא צדיק אז השם יתברך נקרא בשם צדיק וכדומה בכל העולמות ואז נתעורר רחמים גדולים על כל העולם וכל הדינין נהפכין לרחמים על ידי הצדיק הזה.
וזהו: 'צַדִּיק ה", רוצה לומר בעת שהשם יתברך נקרא בשם צדיק על ידי המשכת הצדיק בעבודתו, אז 'צְדָקוֹת אָהֵב', דהיינו רחמים וצדקות לעולם…
[8] ראה בעל שם טוב על התורה (פרשת ויקרא – אות י), ונעתיק משם כמה מילים: 'ואז כשיורד ראש הדור למדרגתן ולובש לבושי הדור, שהם בגדי פחותי הערך, ואז יש התחברות מה ביניהם כו"…
[9] ליקוטי שיחות – תרגום חופשי (חלק ג – עמוד 572).
[10] כתב הגה"ק רבי יוסף דובער סולובייצי'ק זיע"א (שו"ת בית הלוי – חלק ב דרוש יח, מהדורא חדשה), וזתו"ד:
אמרו חכמינו הקדושים שכאשר קיבלו עם ישראל את הלוחות הראשונים, היתה כל התורה כתובה בלוחות הללו, כל התורה שבעל פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.
אך לאחר שחטאו בעגל (ונשברו הלוחות), נתן הקב"ה לישראל לוחות שניים, ובהם כבר לא היתה כתובה התורה שבעל פה, אלא היא ניתנה בעל פה (והקב"ה לא הסכים לכתוב אותה).
והנה למרות שבהשקפה ראשונה נראה שישראל הפסידו, זה לא נכון, אלא אדרבה עם ישראל הרויחו ריוח גדול ועצום.
דמקודם (בלוחות הראשונים) שהיתה כל התורה רמוזה בלוחות, היו ישראל והתורה שני עניינים, דישראל הם המקיימים להתורה ושומרים אותה, והיו אז בבחינת כלי שמונח בו התורה, וכמו ארון קודש שמונח בו הספר תורה, והוא תשמישי קדושה.
אבל אחר כך דניתן להם התורה שבעל פה, נעשו ישראל כקלף של ספר תורה, וכמאמר הכתוב: "כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי ג, ג), וכמו שהקלף של ספר תורה הוא עצם הקדושה ולא תשמיש, דהקלף והכתב שכתוב בו שניהם ביחד הם ספר תורה, כמו כן התורה וישראל כולא חד הוא!
אמנם לא כל אדם יוכל להשיג כל התורה שבעל פה כמו שהיו על הלוחות הראשונים, רק כל אחד ואחד זוכה בה לפי מדרגתו ולפי יגיעתו בתורה הקדושה, ורק משה רבינו השיג כל מה שניתן בכח אנושי להשיג בתורה, ונמצא נעשה גופו קדוש כגוף של תורה שבעל פה.
וכמו שבלוחות הראשונים היו כתובים כל התורה שבעל פה, כמו כן אחר כך היו כתובים בראשו של משה כל מה שניתן לאדם רשות להשיג בהתורה שבעל פה, ונמצא שאצל משה רבינו חזר הכל כמו שהיה קודם שבירת הלוחות, רק ניתוסף לו על ידי השבירה עוד מעלה גדולה, דבתחילה (קודם השבירה) היו כתובים בלוחות ואחר כך נכתבו בו ובראשו…
[11] ונחזור על הענין:
כשהשכל של האדם מקיף את חכמת התורה, שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה, וחכמת התורה מקיפה את שכל האדם. בזה הוא מתאחד עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בתורה.
כשלומדים הלכה מכל הצדדים שלה, מקיפים את הראשונים והאחרונים, את כל הדעות והסברות, אפילו את הסברות שלא להלכה, כגון דעה שעלתה בהוה אמינא, או דעה של פוסק שחולק על שאר הפוסקים, הוא אמר סברא שנראית לו לפי מה שהשיגה נשמתו, אבל אין שום סיכוי שההלכה תהיה כמותו –
אם זכית לתפוס את הסברא שלו, את מה שהוא התכוין לומר, ועד היכן הוא רצה להגיע, התעמקת בדבריו והבנת אותם באופן ברור – בזה אתה ממש נדבק בה'…
[12] ליקוטי שיחות (חלק יז – עמוד 953).
[13] ביאר רש"י (סוכה מה:): 'לפטור' – בזכותי אני סובל כל עוונותיכם, ופוטרן מן הדין.
[14] תורת מנחם (תשמ"ד, חלק ג – עמוד 3271).
[15] פירש רש"י (שם), וזה לשונו: 'שנו מדותי' – לִמְדוּ תורתי.
'שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא' – בחרתים ותרמתים מתוך עיקרי משניותיו של רבי עקיבא, והיינו ברירה אחר ברירה.
[16] ובענין זה נספר (נפלאותיו לבני אדם, חלק א – עמוד 23):
סיפר אברך חשוב, וזה לשונו: על אחד מחברי, אברך חשוב, נחתה ביום מן הימים צרה צרורה, אם היוודע לו כי בנו חלה במחלה קשה, ה' ישמור ויציל. אנו, סגל חבריו הנאמנים, חשנו כי משהו קורה לאחרונה, עד מהרה נודע לנו הענין כולו.
אברך זה החל מוצא את עצמו מיטלטל לבדיקות וטיפולים ארוכים ומתישים, כאבי נפש וחרדות איומים היו ללחם חוקו בקביעות מלבד הוצאות כספיות רבות שהשתרגו על ראשו, ואין בידו לפורטה אפילו שוה פרוטה – היו ימיו ולילותיו מוקדשים לטיפול בבן זה, כאשר כל שאר ענייני חייו הוזנחו ועמדו על סף התמוטטות.
כחברים נאמנים הכנסנו את עצמנו לעמקי העניינים, עמדנו לצידו והחלנו נושאים עמו בכל העול – על כל המשתמע מכך. הענין האומלל, ירחם ה', הלך והתמשך על פני חדשים ארוכים שלא היה להם סוף. שנה חלפה, שנה נוספת, המצב נותר על מקומו, עולה ויורד, משתנה לפי תקופות. נכנסה הצרה לשגרה מסויימת, וישועתה לא נראתה באופק.
השכנים בבנין כבר התרגלו לראות את ההורים עולים עם הבן ויורדים עמו, שבים ובאים ושוב נוסעים. מצבו הנפשי של הבן היה בכי רע, דכדוך ודכאון השתלטו עליו, ועיני הוריו וידידיהם רואות וכלות.
בשלב מסויים, אחר שנות מחלה לא קלות, הגיע מצבו הרפואי לידי דרדור ושפל. במצב זה כבר נרתעו רופאיו. הרימו ידיהם ביאוש ואמרו כי הם את שלהם עשו, אין להם מה לתרום עוד בענין הילד. ההורים הגיעו הביתה, כשבנם עטוף השמיכות על ידיהם, במצב קשה ומר.
באותו לילה הגענו לביתו של חברי. ראינו את פניו הנפולות ושמענו את ההתפתחות, או יותר נכון את אי ההתפתחות. לבנו נפל בקרבנו, תחושת יאוש אחזה בכתלים, אפסה כל תקוה ואין כל קרן אור באופק.
במצב מדוכדך זה החל אחד מהחבורה להביע את הרהוריו בקול, כך אמר:
הרופאים אומרים שהם סיימו? יפה, חן חן. ובכן מרגע זה ניתנים הדברים רק בידי הקב"ה. ה'תיק' עובר מידי השליחים לידי המשלח.
הלה התלהט באמונתו והמשיך:
אצל הקב"ה אין מושג של 'אפסה תקוה', רחום וחנון במרומיו כל יכול הוא, אלא שמצפה הוא יתברך שאנו ברואיו נדע מכך שהכל ממנו והכל בידיו. "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים לג, יח), אל אלה שמחכים לשמוע תוצאות שלו, של חסדו, ולא של רופאים, צילומים ובדיקות דם.
מה שנעשה עד עתה במשך השנים האחרונות, סיים האברך, נבע מחובת ההשתדלות שהיתה מוטלת עלינו. מעתה, אחר שסיימנוה ולא בהצלחה, עינינו אל ה', הופכים אנו להיות 'מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ', הוא יתברך יראנו נפלאות.
'יראנו נפלאות', אלו מילים תמוהות אלה, כאשר בחדר השני מוטל ילד על סף החיים, כאוב חלוש והכרתו מעורפלת. 'יראנו נפלאות', אלו מילים רחוקות מהמציאות נוכח הורים ממוטטים ושמוטי לב, אשר נראה כי כבר אינם מסוגלים עוד. וכי ניתן להפוך חושך לאור, מתוק למר?
דממת מועקה השתררה, רבצה על הלבבות. אגם מר של דמעות הכביד וצרב את הלב, הבטנו זה בזה ונחמץ לבנו. כפור שרר בחוץ, רעמים הרעידו את הכל, מטרות עוז נשמעו סוחפים, ממיסים את השלג הכבד שהשתולל היום. אנו שתקנו והרוח שרקה מבחוץ, נהמותיה רק הוסיפו לתחושת הכפור שאחז בלבנו. היה זה בשעה הקרובה לחצות הלילה. לא דיברנו כי לא היה על מה לדבר…
'חבר'ה, נוסעים למירון', בקע לפתע קולו של אחד מן החבורה את הרוח והחורף, את היאוש והקדרות, 'רבותי, קמים עכשיו ונוסעים למירון'.
'מה מירון? מי מירון?', התקומם מישהו בשקט, 'ראה את מזג האויר, הבט על השעון, מה לך מירון?'.
המציע לא הרפה: 'די', קם וזעק, 'כלו כל הקיצין, אין ברירה, קמים ונוסעים. לרופא נוסעים היינו גם במצב זה, והרי עתה אין לנו רופא טוב יותר מ'רופא כל בשר' בכבודו ובעצמו, וניסע לבקש ממנו אצל הפרקליט הגדול רבי שמעון בר יוחאי שאמרו עליו בגמרא: כדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק…'
הוי הוי, שעת הדחק, שעת הדחק. שלא תדעו יהודים מה צופנת שעה זו בתוכה, איזה מצב איום היא מבטאת. כה הזדהה לבנו עם המילים 'שעת הדחק'. המילים: 'כדאי רבי שמעון לסמוך עליו' הציתו שביב של אמונה ותקוה בלבבות. הסכמנו. מדוכדכת היתה שעת דחק זו מכדי להתנגד לסיכוי אחרון זה. 'בוא', קרא מישהו באזני האב האומלל, 'נוסעים לרופא עולים מירונה…' כל אחד מאתנו הודיע טלפונית לבני ביתו כי יעדר הלילה מהבית, קמנו לצאת.
ברגע זה נכנס האב לחדר הפנימי, עטף את בנו החולה בשמיכות פוך גדולות וחמות, אחז בו והחל יוצא עמו מן הבית. התפלאנו למעשיו, בקול רועד הסביר: הרי אמרתם ש'הולכים לרופא', הבא ניקח עמנו את החולה לרופא. ניסינו להניא אותו מצעד זה, הרי בחוץ משתוללת סופה אדירה, חששנו לבריאות הילד, לבריאות נפשו של האבא…
כבר אין לי מה להפסיד, התעקש ידידנו בקול חנוק, אדרבה, אביא עמי את הבן, אביאנו אל רבי שמעון…
הגענו מירונה בשעה לא שעה, אחת משעות החורף קשות ביותר, אישון לילה ואפלה. אפל בחוץ – אפל בלב. איש לא דיבר. פסענו פנימה אל המערה הריקה, האב הניח את הבן החולה על הספסל הצמוד לקבר, כולנו נעמדנו ביחד. דממה מעיקה שררה, צמרמורת הרעידה את הלבבות. את הדממה הפר רק קול השמן המצפץ בקערה, נאבק על חייו, על קיומו.
הוי, הוי, הוי, כבש אחד החברים פניו על הציון הקדוש ביללה מקפיאה, 'אהה, אהה…'. פקעת השמיכות נעה מעט על הספסל, פרצנו כולנו בבכי נורא, אשר מעולם לא טעמנו כמותו. אהה, אהה, רבי שמעון, ניסרו הקולות, 'רבי ש–מעו–ן…'
לא יכולים היינו לפצות פה, גוש הדמעות שבלבנו נמס באחת ונשפך כאשד. בכינו ויללנו כילדים קטנים. האב נפל ארצה למרגלות ציונו של רבי שמעון והחל מצעק בקול את שברו הגדול והנורא. עמדנו ביחד, גוש של בכי וצעקה. עוד לא פתחנו תהלים, פרשנו ידינו בבכיות נוראות שאמרו את הכל. מולנו פניו הַחִוְרוֹת של הילד בוהות בנו בכאב, לא יכולים היינו לשאת זאת.
לרגע שככה סערת הבכי, נוצר שקט של רגע, ואז התחלנו לומר תהלים בהתייפחויות שלא מעלמא הדין. שכחנו מעצמו לחלוטין, לא ידענו עייפות מהי. מן החלטה גמלה בלבנו כי לא נזוז מכאן, כה קשה המצב, כה אומלל הוא, והרי הקב"ה יכול הכל, אין להתייאש מן הרחמים, גדולה זכותו של רבי שמעון.
הפסוקים הרעיפו עלינו טללי תקוה, עוד פסוק, עוד פסוק. "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי, וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי לֵאלֹהִי"ם, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ…" (שם מב, יב).
חשנו מעודדים ומנוחמים קימעא. אמונה הֵעֵזָה להתיישב על לבנו – כי בעזרת ה' הכל יהיה בסדר.
בהתנוצץ אור השחר, קמנו מעם שלולית הבכי, בקושי שירכנו רגלנו אל הטנדר. יצאנו משערי דמעות, נשאנו את הילד על כפים, ממרחק התנוצצו קרני אור ראשונים, וניסרו בעדינות את הסלע שעל הלבבות…
יום עבר, יומיים, ו… משהו מתחיל להשתפר. מצב רוחו של הילד שב אליו מעט, תיאבונו מתגבר והוא מבקש לאכול עם כולם. לקראת סוף השבוע לקחוהו לבדיקות נוספות, בהזדמנות זו דיווחו לרופאו על השיפור הקלוש. זה האחרון הביט אל תוך עיניו והזדקף באחת. אץ עם בדיקת הדם לחדר המעבדה, צעקה אדירה בקעה משם: יש נסיגה, יש נסיגה.
את הדרך לצילום הרנטגן עשה הילד בליווי צוות רופאים המומים שביקשו לעקוב מקרוב אחר המתחולל. 'יש לכם נס', פורץ הרופא אל האב, 'יש לכם נס'. במשך היום הגענו לשם, כולנו. הבן אושפז מחדש לשם מעקב. דלו המילים לבטא את התרגשות הוריו, את ההודיה על העבר ותחינתם על העתיד. אתה תהיה בריא, לחשה האם לבנה שוב ושוב, הכל יהיה בסדר, בעזרת ה'.
לא קצרה היתה הדרך, אך מבורכת. נלוו אליה עיני ה' שאל המייחלים לחסדו ולא הרפו כפי שלא הרפו מעולם. מה מאושר היה אותו יום של שחרור של יציאה מאפלה לאורה, כאשר הכל ליוו אותו אל האור, אל הבית. צוות בית החולים על כל רופאיו ידע את סוד הישועה על בוריו ויהי כבוד שמים הולך וגדול. כיום, בחסדי שמים, בן זה בריא ושלם, עד מאה ועשרים, כאחד האדם. שמח ומאושר ככל חבריו בישיבה, לא ניכר כל קשר בינו לבין אותה פקעת שמיכות שעל הספסל במירון…
כחם של חברים. כחו של רבי שמעון, כחה של אמונה בגודל רחמי ה' יתברך אשר לא יפלא ממנו דבר.
תחושה אחת העיקה עלי לאורך כל התקופה המאושרת של ההחלמה, מסיים אחד מן החבורה את סיפורו, ולא מצאתי הימנה מנוס ומנוח: היכן היינו עד אז? מדוע צריכים היינו לחכות שנים עד שנפקחו עינינו לדעת שהכל רק בידי שמים. אם תפילות אמיתיות בוקעות רקיעים – מדוע לא עשינו זאת שנתים לפני כן…
מאמר העולם: אדם הלוקה בצינון – מטפל בעצמו איך שהוא, סוחט לימון. אם ח"ו עלה חומו – כבר קובע עצמו למנוחה. במקרה שעובר שבוע ואין שינוי, פונה הוא לרופא, נבדק ונאלץ להשתמש במרשם הרפואי. אם חס ושלום עוברים שבועיים ועדיין לא חל שינוי, או כי השפיעה האנטיביוטיקה לשלילה ח"ו, ממליץ הרופא לפנות למיון. אחר בדיקות מקיפות כלליות – נשאר האדם לאשפוז מעקב.
דאגה מכרסמת בלבו, אחר ארבעה שבועות של חום מסתורי, חרדה דוקרת בו. על מטת בית החולים אוחז ביד רועדת בתהלים ומתחיל לבקש על נפשו שהכל יהיה בסדר. ב'רפאנו' מתחיל הוא להזכיר את עצמו ולהתחנן לה' יתברך שישיבהו לביתו שלם ובריא. אחד מבני הבית מוצא את עצמו מתחנן ב'כותל' שהכל יחלוף כלעומת שבא. "חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵי"נוּ מְרַחֵם" (שם קטז, ה), אחר יומיים חש האדם אט אט כי שב לעצמו, ברוך ה'. תוך זמן קצר יורד החום, שב הוא הביתה באזהרה רפואית חריפה של שמירת הבריאות.
'ארבעה שבועות 'לקח לו' לאדם זה להיזכר שיש רבון לעולם', אומר 'מאמר העולם' זה, 'במקום שלא עזר צינון ולא עזר חום להזכיר לו ידיעה יסודית זו, במקום שלא עזר רופא ולא עזר מרשם – עזר האשפוז. רק אז הגביהו הכל עין למרום לשאת תפילה, אחר שמשמים חיכו לזה כבר ארבעה שבועות…'
וכך היו מסיימים חכימי דיהודאי, והדברים עתיקים, 'אנו אומרים את אותו פרק תהלים, אך מיד עם הצינון הראשון…'
