פרשת בחוקותי – תורה לשמה בטהרה – 'בצל החכמה בצל הכסף'

 

והשיב לב אבות…

 

סיפר הגאון הרב טוביה ליצמן שליט"א, וז"ל:^[1]

שלא כרגיל, ירד היום ערן השובב במתינות מן האוטובוס האיזורי שהביא אותו מבית הספר אל קיבוצו. במקום לפתוח במרוצה פראית אל בית הילדים, כדרכו בכל יום, הוא פסע לאיטו שקוע במחשבות.

מהו הענין אשר הצליח לרסן את ערן? את מוחו העסיקה בעיה אשר לא הצליח למצוא לה פתרון: מהיכן יקח חפץ בעל ערך למכירה הפומבית?

כל הענין התחיל בבוקרו של אותו יום. בבית הספר נערך 'יום ספורט'. קבוצת הכדורגל של ערן, הפסידה לקבוצה של בית הספר האיזורי השכן. ערן, מלא חימה על ההפסד, שפך את כעסו על ציוד בית הספר – בעזרת חבריו, כמובן.

העונש לא איחר לבוא. אין בכך כלום, ערן רגיל לעונשים מכל הסוגים, אך הנזק… המנהל דורש מהם לשלם תמורת תיקון השמשות והציוד השבור. וכיצד ישלמו? יביא כל אחד מביתו חפץ בעל ערך, אותו ימכרו במכירה פומבית לכל המרבה במחיר, ובכסף הפדיון יתקנו את הנזקים!

רעיון מוצלח, הלא כן? אך מנין יקח ערן, בן הקיבוץ, 'חפץ בעל ערך'? הלא לחברי קיבוץ אין כל רכוש פרטי!

מה יהיה? ערן זרק את ילקוטו בצד השביל ושקע בתוך העשב הגבוה. הוא חייב לטכס עצה!

לא חלפו דקות ספורות, ופניו האירו בשמחה. הוא אסף את ילקוטו ורץ תוך שאגות שמחה אל חדר האוכל…

שם הוא חמק מעיניה של ליאת המטפלת של שולחן הילדים, ונחפז אל שולחנות החברים, שם כבר הספיק אביו לחסל כמויות אדירות של מזון.

'אבא!'

ברק ירדני הסתובב אל בנו: 'הי, בן! מה אתה כל כך שקט היום, הא?'

'אבא, אני יכול לקחת משהו מהארגז החום שבמחסן שלך?'

'מאה אחוז!' ברק מילא את פיו אוכל, ובטפיחה על השכם טלטל את ערן מעל פניו: 'לך לאכול!'

'ידעתי שאבא לא ישאל לשם מה אני צריך את זה' – חשב ערן בצעדו אל מקומו – 'הוא אף פעם לא מתעניין יותר מדאי בעניינים שלי'.

אחרי ארוחת הצהרים נחפז ערן אל הרפת. אביו הרפתן הניח פעם במחסן שליד אסם המספוא ארגז חום עתיק יומין…

אולי אמצא שם משהו שֶׁשָּׁוֶה כסף – הרהר ערן לעצמו.

המחסן היה אפל וחשוך, אך לא 'צַבָּר' כערן יפחד מהחושך. הוא נכנס לתוכו והחל לחפש אחר הארגז…

כשמצאו – פתחו, ולנגד עיניו הנדהמות נגלו ספרים מפיצי ריח טחב.

'מעניין, למה אבא שלי שומר כאלו 'ענתיקות'?' – חלפה מחשבה במוחו. הוא הושיט ידו אל מעמקי הארגז ושלה מתוכו שקית קטיפה דהויה. אולי תצלח למכירה?

ערן הוציא מתוכה שתי קוביות שחורות אשר מהן השתלשלו חוטים שחורים, והניף אותן אל מול האור.

כמה נפלא! אלו ודאי מכשירי קשר עתיקים, אולי אפילו מימי הפלמ"ח! ודאי יוכל לקבל עבורן מחיר הגון. אך מה יהיה אם אבא לא יסכים לתתן לו? אולי הוא שומר אותן למזכרת מימי מלחמת השחרור?

ערן רץ כחץ מקשת אל הרפת. ברק ירדני עסק בפיזור השחת באבוסים בשביל הפרות.

'אבא, אני יכול לקחת את זה?' ערן נופף בשקית. להפתעתו, פרץ אביו בצחוק מתגלגל.

'קח, קח. בשביל מה זה נחוץ לך?'

'מה זה?' תמה ערן לפשר הצחוק.

'אוֹהּ… חה… חה… זה היה של סבא שלך'.

לראשונה שמע ערן את אביו מזכיר את סבו.

'מי היה סבא? הוא היה לוחם בפלמ"ח?'

פֶּֽרֶץ צחוקו של ברק התגלגל ביתר שאת. 'חה… חה… סבא שלך לָחַם!… כן, הוא לָחַם נגד סטלין, 'שֶֽׁמֶשׁ העמים'. אבי היה איש מימי הבינים, ולא היה יכול להבין את הסוציאליזם הנאור. עד שסטלין שלח אותו לסביר, ושם לימדו אותו מהו קומוניזם… חה… חה…'

ערן היה מבולבל. ימי הבינים לא התקשרו במחשבתו עם סטלין והסוציאליזם הנערץ בקיבוץ.

ברק פנה לצאת החוצה, כשלפתע נזכר: 'אבא, רק רגע. איך קראו לסבא הזה?'

מן הַעֵבֶר השני של הרפת שמע ערן בתדהמה את השם המוזר, מתגלגל בלעג מבין שפתיו של אביו: 'זוסיא זלמנסון'.

זה היה כבר יותר מדאי. ערן יצא מן הרפת כשהוא ממלמל, ספק לעצמו ספק אל הפרות: 'כמה טוב שלי אין שם נורא כזה'. אך מיד סיכם בסיפוק: 'מה זה משנה איך קראו לו? העיקר שיש לי מכשירי קשר עתיקים למכירה הפומבית!'

ערן שלשל את שקית הקטיפה לילקוטו ופנה לחפש את חבריו…

ועתה, ברשותכם, נחזור כמה שנים אחורה…

כשירדה לאה זלמנסון מן המטוס בלוד, לא הכירה את בנה אשר המתין לבואה. בעת שנפרדה מברוך־מרדכי שלה לפני שעלה לארץ, הוא היה בחור צעיר, וזקנקן קטן שהחל זה עתה לצמוח עיטר את סנטרו. מה לה ולאותו אדם קרח ובעל כרס המנופף לה בידו ממרחק?

ברק ירדני התכופף ונשק לְפָנֶיהָ הקמוטים של אמו. כן, הוא יודע מה רב הסבל שכופף את קומתה. הוא שמע – למרות שלא התכתבו – אודות הגלות של אביו בסביר על חטא שחטא בהקמת 'חדר' לילדי ישראל. הוא גם ידע שאמו נסעה עד קַצְוֵי ארץ, כדי להצטרף אל אביו בגלותו ולהמתיק לו את ימיו האחרונים.

'זְקֵנָה נואלת' – גיחך לעצמו. 'היתה צריכה להניח לו ללמוד את הלקח הראוי לו' – ובקול אמר: 'בואי אמא, כמה אני שמח! סוף סוף!'

לאה עמדה תחתיה קפואה. בנה הסתבך בין מזוודות הנוסעים בחפשו את חפציה, אך לא היה צריך לטרוח הרבה. הדבר היחיד שהביאה הַזְּקֵנָה היה, ארגז חום קטן, אשר כמעט והתפרק בעת שברק זרק אותו אל מרומי המשאית של הקיבוץ.

במשך כל זמן הנסיעה, לא פסק ברוך־מרדכי מלדבר. הוא סיפר לאמו על אשר מצפה לה בקיבוץ. 'עידית, כלתך מחכה כל כך לבואך. דרך אגב, את יכולה לקרוא לה 'איידל־עדינה' אם את רוצה… ואיזה בית הכינו לך!… במעונות הַזְּקֵנִים. יש שם גם בית הכנסת'.

הַזְּקֵנָה שתקה. ברק בחן אותה במבטו והחליט כי היא כה תשושה עד שאין בה כח להתפעל מן האושר הבלתי צפוי.

'עוד תראי אמא – תחליפי כח!' קרא. 'האוכל המזין של המשק – כמובן הכל כשר – יעמיד אותך על הרגלים!'

לאה לא הגיבה. כאב עז פלח את לבה. אה, מה היה אומר בעלה, נשמתו עדן, אם היה רואה את ברוך־מרדכי שלו גלוי ראש, ללא טלית קטן, ללא זקן ופאות… ללא כל סימן יהודי!

המשאית עצרה בחריקה. ליד שער המשק עמדה אשה לבושה בחוסר צניעות מוחלט, אשר קלטה אותה אל בין זרועותיה בחיבוק נוקשה בעת רדתה.

'הלו, אֵם!' היא אמרה בנימוס, אך בקרירות, ולאה הבינה כי זו כלתה.

ואז, באה ההפתעה המרה ביותר עבורה.

לקריאתו של ברק: 'ערן, בוא תאמר שלום לסבתא!' הופיע פתאום במרוצה ילדון גלוי ראש ופרוע והתנגש בה בצהלה. היא שלחה שתי ידים מייחלות ללטפו, אך הוא הרים את ראשו, הביט בה ונרתע לאחוריו.

'לא רוצה כזאת סבתא זקנה!' – הוא צרח.

לשוא ניסה ברק לתרץ. 'ערן לא רגיל לראות אשה עם שָׁבִיס על הראש!' לאה חשה כאילו נתקעה סכין חדה בלבה. כל אותן שנים מרות בסביר, חיתה בכח תקוה אחת: היא תעלה לארץ ותספר לנכדה על גבורתו של סבו, וכל אותן שנים שלאחר מכן, בהן נאבקה להשגת רשיון עליה לארץ, החזיקה מעמד בכח צוואת בעלה: לבוא אל נכדו ולהוריש לו את תפיליו ומעט ספריו, למען יהיה לו שם ושארית בעולם הזה. ועתה… חשך עליה עולמה.

היא אפילו לא הבחינה כשהוביל אותה בנה אל חדרה, ואחרי כמה מילות התנצלות עזב אותה לבדה.

לאה התכופפה אל ארגזה החום, בו היה אוצרה היקר ביותר: התפילין של בעלה ומספר ספרי קודש עליהם שמרה מכל משמר בכל גלגוליה ברוסיה הסובייטית. היא הניחה לדמעותיה לטפטף ללא הפסקה על כפות ידיה הצמוקות…

מאותו יום הסתובבה לאה כסהרורית בשבילי הקיבוץ, ללא שיח ושיג עם אדם.

באחד הימים נקלעה לפתע למטבח הקיבוץ. אחת החברות הגישה לה כסא, ומיהרה להביא לה מעט מים. אך כאשר חזרה – מצאה את הכסא ריק. 'זקנה תמהונית' הפטירה וחזרה לעבודתה.

באותו ערב, כאשר חיפש ברק את אמו בחדר האוכל, מצא את מקומה ריק. אחרי שמילא את כרסו פנה אל חדרה, אשר מאז בואה לא ביקר בו. הוא כמעט ולא ראה את אמו בהיכנסו.

קומתה הכפופה שחה עוד יותר. היא ישבה כמעט מקופלת על שרפרף ובהתה נוכחה.

'אמא, מה העניינים?' נחרד.

לאה פשטה את שתי ידיה בתחנונים: 'אינני יכולה, אינני יכולה יותר לאכול בחדר האוכל… ראיתי, ראיתי… הייתי במטבח. אינני יכולה'…

עוד באותו ערב, הביא ברק אל חדרה של אמו פתיליה ישנה, אשר עליה תבשל לעצמה את ארוחותיה הכשרות למהדרין.

היתה זו הטיפה אשר מילאה את כוס היגונים של לאה עד תומה. רוחה העשויה ללא חת – נשברה. דמותה השחוחה, כבר לא נראתה מאז בשבילי המשק. עלובה ומנודה, חילקה את זמנה בין חדרה ובין בית הכנסת שבצריף, אשר בו התפללו שנים – שלשה זְקֵנִים.

לא ארכו הימים ולאה, הבודדת והערירית, נקראה להצטרף אל בעלה בעולם האמת.

אחרי ההלויה, לקח ברק ירדני את הארגז החום הקטן, והניח אותו בפינת המחסן אשר ליד אסם המספוא…

ונחזור להווה…

שמש אביב האירה את פניה לערן בדרכו אל בית הספר. גם מצב רוחו שפר עליו. בעוד אתמול אמר לעצמו כי לא ישוב לראות מקום זה לעולם, שכן כקיבוצניק חסר רכוש לא יוכל לשלם עבור הנזק שגרם, הרי עתה מתרונן בו לבו: בילקוטו מונחת שקית ובה מכשיר קשר עתיק יקר ערך. כמה יגדל ערכו היום בעיני חבריו!

בית הספר כבר נראה מרחוק, אך את תשומת לבו משכה מכונית שעמדה לא הרחק מהשער. איזו מכונית גדולה! כמותה – כך שיער – יש רק באמריקה. הוא פתח כדרכו במרוצה פראית לעברה, אך עם התקרבו בלם את דהרתו בבת אחת, בתדהמה. על דופן המכונית היו ציורים מוזרים, וביניהם, לא תאמינו: מכשיר קשר עתיק, בדיוק כמו זה המונח בילקוטו!

מבלי משים גחן ערן, הוציא מילקוטו את הקוביות השחורות והניף אותן כלפי מעלה אל מול הציור. אין מקום לספק: בדיוק בצלמן כדמותן!

ואז קרה דבר מפליא עוד יותר. מחלון המכונית, מעל הציור, הציצה דמות, אשר ערן הבין מיד כי היא מסוג הדמויות שאביו מכנה אותן 'מימי הבינים': פנים עטורות זקן כסוף ופאות וכיפה גדולה על הראש.

מרוב פליאה, נעתק הדיבור מפיו של ערן. הוא לא חש אימה, להיפך – במעמקי לבו הרגיש כי אותו 'איש מימי הבינים' הוא דוקא חביב. הן עיניו כה מאירות, וסבר פניו נעים…

ואמנם, חייך אליו האיש: 'שלום עליך, ילדי, הֲשֶׁלְּךָ התפילין אשר בידיך?' שאל.

ערן גמגם: 'לא, הם היו של סבא שלי'.

'פה בקיבוץ?' תמה הזר.

'לא, ברוסיה, בסיביר. אתה מבין, הוא היה מימי הבינים', חזר על פזמונו של אביו, בלי לחשוש שמא הוא פוגע באיש שיחו.

'ומה היה שמו של סבא שלך?', שאל האיש.

ערן אימץ את מחשבתו. שם כל כך מוזר, איך יזכור אותו? הו, הנה: 'זו-סיא זל-מנ-סון', דרדר את האותיות מפיו בלעג.

ארשת הנאה זרחה בפניו של הזקן. דמותו שבחלון נעלמה ותוך דקה נפתחה הדלת האחורית הרחבה והוא ירד מן המכונית וניגש אל ערן בזרועות פשוטות.

'אתה נכד של חברי וידידי הקדוש זוסיא זלמנסון, השם יקום דמו. הבה ואחבקך!'

ערן נרתע. כקיבוצניק למד לשנוא הפגנת רגשות. אך לבו לא נתנו להפנות עורף וללכת.

היתה בקולו של הזקן חמימות כזו, שערן עוד לא פגש מעודו. אך גישתו החברית אליו, נעמה לו מאוד. שאלה אחת ניקרה במוחו: הן אבא כל כך מתבייש באביו שֶׁלָּחַם בסוציאליזם, ומדוע אדם זה לא מגרשו מעל פניו בשומעו כי הוא נכדו?

'אתה היכרת את הסבא שלי?' הוא תמה.

הזקן חיבק את כתיפיו בזרועו והובילו אל המכונית. 'אם אני היכרתי אותו? הרי יחד התגלגלנו שנים רבות בבתי סוהר ברוסיה ובסיביר. בוא, עלה ל'טנק' שלי, ואספר לך איזה אדם נפלא היה'.

פעמון בית הספר צִלצל וכל התלמידים נחפזו להיכנס לכיתות. ערן לא שמע אותו. הוא נמשך אחרי חברו של סבא כאסור אליו בחבלי קסם.

כאשר צִלצל הפעמון בפעם החמישית באותו יום וְסִמֵּן לתלמידים כי הרשות בידם לשוב לביתם, עדיין ישב ערן ליד השולחן הקטן שב'טנק' ושמע בצמא את דבריו של ר' מוטל, איש שיחו.

לא היה זה אותו ערן אשר נכנס הבוקר בהיסוס דרך הדלת האחורית. היה זה נכדו של ר' סוזיא, אשר היה גאה בסבו שלא נכנע לסטלין ולכל לגיונות שוטריו ובלשיו.

היה זה ילד יהודי קטן, אשר נשמת היהודי שבו נולדה בו ביום. הוא גם ידע עתה, כי התפילין הן אמנם מכשיר קשר עתיק אשר קשר בכל הדורות בין היהודי לבוראו, ואשר חיבר גם אותו אל מורשת עמו שממנה היה מנותק.

ר' מוטל הספיק אפילו לבדוק את התפילין ומצא כי הן כשרות, ומשום כך יוכל ערן להתחיל להניחן בקרוב – משיגיע לגיל המצוות!

ברק ירדני היה משתבח תמיד בתכונותיו ה'צבריות' של בנו: עיקש כפרד, שובב, חצוץ, ובעל דעה משלו. בצהרי אותו היום, ובכל הויכוחים שבימים שלאחר מכן, נוכח ברק בהתגלמות מדות אלו בבנו.

בכל התוקף ה'צברי' דרש ערן מאביו תשובות על שורה של שאלות נוקבות. הוא חזר והציק, שב ודרש מענה: למה? מדוע בוש ברק בבית אביו? מדוע התכחש לדתו ולמצוותיה הנאצלות? בכל עוז חוצפתו ה'צברית' העז לדרוש מהוריו כי ילכו בעקבותיו וישובו אל דרכי אבותיהם!

ברק כלל לא העלה על דעתו להיכנע. המריבה שבין האב לבנו עוררה תסיסה בקיבוץ, ואנשיו השתדלו לסייע ביד ברק 'להוציא את השטויות' מראשו של ערן.

בתקופה קשה זו, היה ערן נעלם לעתים למשך שעות רבות. בשעות אלו היה חומק אל ה'טנק' של ר' מוטל וחבריו אשר חנה בחורשה שעל הגבעה (הרחק מעיניהם הבולשות של חברי הקיבוץ העוינים), ושואב חפנים עידוד והשראה.

לא אלאה אתכם, הקוראים, בתיאור המאבק הממושך שניהל ערן נגד אביו ונגד הקיבוץ כולו. מוטב היה לוּ הייתם שׂמים את פעמיכם צפונה אל קיבוץ ב. אשר בעמק יזרעאל.

אם תבואו בשעריו, פנו ימינה אל צריף בית הכנסת והציצו מבעד לחלון. פרט לַזְּקֵנִים הבודדים, תוכלו לראות שם שְׁנַֽיִם אשר עדיין לא נזרקה שיבה בשערם. הטלית הגדולה החובקת את כתיפיו של המבוגר, עדיין חדשה היא ומבהיקה בלובנה, ואילו רצועות התפילין הכרוכות סביב לזרועו של הנער, עתיקות יומין הן. הן הן שחיממו את זרועו של סבא בערבות המושלגות של סביר…

כך מסתיים הסיפור, ואנו מתארים לעצמנו שהסיפור הזה עורר בלב סערת רגשות… ואנו מזמינים את כל אחד מהקוראים לנסות ולבטא את סערת רגשותיו במילים…

ואנו, ברשותכם, נתחיל בשיחה…

 

שתי פרשיות – שתי תקופות

 

הפרשה שלנו, פרשת בחוקותי, מסיימת את החומש השלישי, חומש ויקרא.^[2]

והנה, בפרשת בחוקותי, מתואר בהרחבה היסוד האחד עשר מיסודות האמונה, 'שהקדוש ברוך הוא מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים'…

הפרשה שלנו פותחת בשכר הטוב שהקב"ה נותן ליראיו, ולאחר מכן היא ממשיכה עם הצד ההפוך – צד העונש!^[3]

וזו לא הפרשה היחידה המעבירה את היסוד הזה. גם בחומש דברים יש לנו פרשה כזו, והיא פרשת כי תבוא.

והנה, למרות שנראה ששתי הפרשיות מעבירות את אותו מסר, שכל חטא גורר עונש. מצאנו לרבינו בחיי (דברים כט, ו) שכתב חידוש נפלא. וזה לשונו:

'אותן קללות שבתורת כהנים (שבספר ויקרא – פרשת בחוקותי) נתקיימו בבית ראשון שהיו שם עובדי עבודת כוכבים… אבל אלו (שבספר דברים – פרשת כי תבוא) נתקיימו כולן בבית שני!'

ובדבריו הקדושים מבואר שהעונשים המוזכרים בפרשת בחוקותי נבעו מהחטאים שחטאו עם ישראל בתקופת בית המקדש הראשון.

והעונשים המוזכרים בפרשת כי תבוא נבעו מהחטאים שחטאו עם ישראל בתקופת בית המקדש השני.^[4]

וכאן נעצור ונרחיב:

בגמרא הקדושה (יומא ט:) אמרו כך, 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים^[5]… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם.^[6] ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות – עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים'.

ומבואר בדברי הגמרא, שבית המקדש הראשון חרב בגלל שחטאו בו בשלש עבירות. ומכיון שבפרשת בחוקותי מובא העונש שנגרם בעקבות החטאים הללו, אז בוודאי מבואר בה גם כל המהלך, מתחילת החטא ועד העונש.

ועתה ברצוננו להתמקד בסיבת החטא…

 

שבעה שלבי התדרדרות…

 

על גבי שלשים ושלשה פסוקים (בפרשתנו) משתרעים אותם העונשים שהתקיימו בבית המקדש הראשון.

והנה, באותם 33 פסוקים מופיעות 49 קללות, ומופיעה המילה 'קרי' שבע פעמים.^[7] וביארו חז"ל, שסולם ההתדרדרות מורכב משבעה שלבים, ואם 'מתעקשים' להתמיד בהם שבע פעמים – למרות כל האזהרות והצרות שמגיעות בין פעם לפעם – אזי, בסוף יחרב בית המקדש הראשון.

והנה, שבעה שלבים כפול שבע הצרות, זה בדיוק 49, כמנין הקללות שבפרשה.

והשבעה שלבים מבוארים בפסוק: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי" (ויקרא כו, טו).

וביאר רש"י (שם), וז"ל: 'ואם בחוקותי תמאסו' – מואס באחרים העושים, 'ואם את משפטי תגעל נפשכם' – שונא את החכמים, 'לבלתי עשות' – מונע את האחרים מעשות, 'את כל מצוותי' – כופר שלא צִויתים, 'להפרכם את בריתי' – כופר בעיקר.

הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת את השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעיקר!

ומכל זה מובן, שרק כאשר עם ישראל יגיעו לשלב של 'כפירה' ('ויתמידו' בזה שבע פעמים), רק אז הם יגיעו לשלב האחרון: "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם יִרְצוּ אֶת־עֲוֹנָם, יַֽעַן וּבְיַֽעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי גָּֽעֲלָה נַפְשָׁם" (שם פסוק מג).

והנה, בגמרא הקדושה (בבא מציעא פה.) הובא כך:

'אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת־זֹאת וַֽאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָֽבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר" (ירמיה ט, יא), דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו! שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת־תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם פסוק יב).

וממשיכה הגמרא ומבארת, הכוונה ב'עוזבם את תורתי' – שלא בירכו בתורה תחילה!

ולכאורה, בפסוקים מבואר שהסיבה לחורבן הארץ היא הכפירה, ואילו בנביא מבואר שהסיבה לחורבן – שלא בירכו בתורה תחילה. ואם כן מהו הביאור?

ולפני שנשיב נחזור להתבונן שוב בדברי הגמרא שהבאנו…

 

עמלו או לא?

 

הפרשה שלנו פותחת בפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג), ופירשו חז"ל: 'אם בחוקותי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה! ובזכות כך תזכו לכל הברכות הכתובות בפרשה.^[8]

וממילא מובן שבזמן חורבן בית המקדש הראשון, הם לא עסקו בתורה (וכדברי רש"י: 'לא למד'), וזה אשר הכניס אותם לתוך מעגל ההתדרדרות.

ואילו מדברי הגמרא משמע, שהם למדו תורה, בעמל ויגיעה, אך מה שהיתה חסרה זו 'הברכה' – שלא בירכו בתורה תחילה.

וצריך להבין, עמלו בתורה או לא?

ועוד צריך להבין, מפשט דברי חז"ל: 'שתהיו עמלים בתורה', משמע שהציווי הוא העמל – לשבת וללמוד, בעמל וביגיעה, בחשק, בהתלהבות ובשפתים דולקות… ואם זה הציווי, מדוע תבעו אותם על הברכה (שלכאורה, לא נצטוינו עליה)?…

ועוד יותר קשה, הרי התורה הקדושה תולה את כל הברכות בעמל התורה, ואם כן, אם עמלו מדוע לא קיבלו את הברכות?

והתשובה לכל השאלות הללו היא פשוטה מאוד: העמל והברכה הם דבר אחד! זה בדיוק אותו ענין רק במילים מקבילות…

ולפני שנבאר, נקדים…

 

מהי 'קדושה'?

 

האדם מורכב מחמשה ממדים, והם: שכל, רגש, מחשבה, דיבור, ומעשה. וכתב בספר התניא (שער היחוד והאמונה – פרק ח), וז"ל:

'כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה, שלכן נקראת 'ראשית' – כי באמת היא ראשית ומקור כל החיוּת בנבראים, כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת.

ומהן נמשכות כל המדות (הרגשות) שבנפש המשכלת, כמו: אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן…

ומהמדות (הרגשות) שבנפש נמשכות בה תיבות ואותיות המחשבה… ובכל מחשבה שבעולם מלובשת בה איזו מדה המביאה לחשוב מחשבה זו, ומדה זו היא חיותה של מחשבה זו.

ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדיבור והן חיותן ממש, והדיבור מביא לידי מעשה הצדקה וחסד, כגון: המלך שמצוה לעבדיו ליתן'…

ומבואר בדבריו הקדושים, שהשכל הוא המוליד את הרגש, והרגש הוא המוליד את המחשבה.

והנה, בדלותנו ובשפלותנו, כל המושגים הרוחניים נעלמו מהכרתנו, ואין אנו משיגים כמעט כלום. וגם בענין הזה של 'החכמה', אנו מגששים כְּעִוֵּר באפלה…

'חכמה', אין פירושה 'הבנה', ואין פירושה 'השגה'.

'חכמה' פירושה שהיא נהפכת להיות 'מושכל ראשון' – התפיסה הפשוטה והטבעית שלנו למציאות.

וכמו שבמושכל ראשון שלנו אנחנו נגעלים מקיא (אדם שאכל ואכל ואכל, ובסוף הקיא את המעיים שלו),^[9] כך כל ידיעה שהתאחדה עם מציאותנו נעשית מושכל ראשון, והרגש המתגלה בתוכנו הוא התוצאה שלו.

והנה אדם שזכה והמושכל הראשון שלו בענייני קדושה הוא כמו השכל של התורה, הוא נקרא 'קדוש'!

ובמילים אחרות: 'הקדושה היא במימד השכל'!

ואנשים כאלו, נפשם נגעלת ומואסת בכל השלש עבירות שהן: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים!

וזה לשון התניא (ליקוטי אמרים – פרק י):

'וביאור הענין, כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב, ולכן נקרא 'צדיק וטוב לו' הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע, דהיינו למאוס מאוד בתענוגי עולם הזה,^[10] להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאות תאוות הגוף בלבד ולא לעבודת ה', מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא.

וכל מה שהוא מהסטרא אחרא, הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתירה הנ"ל, כי הם זה לעומת זה, כדכתיב: "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי.^[11] חקרני [א"ל] ודע לבבי וגו'" (תהלים קלט, כב-כג).

וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית, כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה'…

ואם כן, הקושיא עולה ומציפה את כל חדרי המוח. 'איך אנשי דור בית המקדש הראשון נכשלו בשלש עבירות הללו? מדוע נפשם לא נגעלה ומאסה בכל הבוץ המסריח הזה (תאוות העולם הזה)?'

 

'עמל' – פירושו עיכול…

 

והשאלה היא תשובה, הם למדו תורה אך לא באופן שהיא תהפך להיות מושכל ראשון! הם למדו תורה, אך המושכל הראשון שלהם היה: 'תאוות – זה טוב'!

ומכיון שכן, הם למדו, אך לא כדי להפוך את התורה לחלק ממהותם, אלא בסך הכל לרכוש ידיעות ולהוסיף בקיאות!

וזה לשון קדשו של רבינו יואל סירקיש זיע"א (ב"ח, או"ח – סימן מז):

'כוונתו יתברך מעולם היתה, שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה, שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתנו וגופנו ברמ"ח אברים ושס"ה גידין – ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה.

ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם, כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה, והיה המשכן אחד.

אבל עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים, להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה, ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד, שנסתלקה השכינה מן הארץ, ועלתה לה למעלה, והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה!… (עכ"ל).

ונחזור על הדברים:

בתקופת בית המקדש הראשון למדו הרבה תורה, אך הם לא למדו את זה מתוך רגש של חסרון – 'חסר' לי משהו באישיותי ואני צריך למלאות אותו.

אלא הם למדו את התורה מתוך תחושה של 'שובע'! אישיותי כבר בשלה ומושלמת, ובסך הכל אני צריך להוסיף כמה ידיעות!

ומכיון שהם היו 'שבעים' הם לא בירכו על התורה בשמחה ובהודיה, אלא כלאחר יד! 'נו, עוד פעם לומדים?!'

וחוסר הרגשת הרעבון – זה נקרא 'שלא עמלו בה'! כי כאשר אדם שבע הוא לא מסוגל לעמול ולהתייגע!

'עמל ויגיעה' – פירושו ללמוד בצמאון! ללמוד – כדי להשלים את החסרונות שיש בי! ללמוד – כדי שמהותי ועצמותי תהפך להיות מהות של תורה!^[12]

אם היהודים שחיו בתקופת בית המקדש הראשון היו לומדים בצורה כזו, באופן ששכלם יתאחד עם שכל התורה, הם היו זוכים ששכלם יתקדש, ויביט על כל המציאות – במבט של תורה!

וממילא הם היו נגעלים ומואסים מכל הַבִּצָּה העכורה של העולם הזה!^[13]

ולכן הגמרא הקדושה אמרה: 'שלא בירכו בתורה תחילה', כי זו הסיבה לכל ההתדרדרות…

 

אז מה עושים?

 

כשלומדים תורה לא צריך למהר, אין ענין לרוץ. צריך (לפחות מחלק מן היום) להעמיק דעת, לשייך את מה שלומדים לחיים הפרטיים, למציאות האישית!^[14] ובזכות כך זוכים לכל הברכות הנאמרות בפרשתנו.

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם – בחוקותי – מאמר א), וז"ל:

 

פרשתנו פותחת באומרה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…" (ויקרא כו, ג), ובהמשך לכך התורה מפרטת את השכר הגדול שהקב"ה מבטיח לתת לעם ישראל אם יקיימו זאת.

רש"י בפירושו לפסוק זה מלמדנו שמה שנאמר כאן: 'אם בחוקותי תלכו', אין הכוונה להליכה בדרך מצוות התורה, שהרי על כך כבר אומרת התורה בפירוש: 'ואת מצוותי תשמרו', אלא כוונת הפסוק היא: שתהיו עמלים בתורה.

ומבאר הרבי מליובאוויטש זיע"א (ליקוטי שיחות – תרגום חופשי, חלק ג עמוד 276): כי בנוסף לכך שתיבת בחוקותי היא מלשון חוקה, היא גם מלשון חקיקה. וההבדל בין כתיבה לבין חקיקה הוא, שכשכותבים אותיות בדיו על קלף, הדיו והקלף לא הופכים למציאות אחת, אלא נותרים שני דברים שונים, רק שהם דבוקים זה לזה, ולכן גם ניתן להפריד אותם זה מזה. לעומת זאת, כשחוקקים אותיות על גבי סלע, האותיות הופכות להיות מציאות אחת עם הסלע, ולכן גם לא ניתן להפרידן ממנו בשום אופן.

וזהו שאומרת התורה: 'אם בחוקותי תלכו', כלומר: צריך שדברי התורה שאנו לומדים יחקקו בלבנו, ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד מעצם מציאותנו – כדוגמת האותיות הנחקקות על הסלע, ולא שישארו נפרדים מאתנו – כדוגמת הדיו שעל גבי הקלף.

אך כיצד זוכים לדרגה זו שדברי התורה יחקקו על הלב, ויהפכו למציאות אחת עם הלומד? כדי לענות על שאלה זו מפרש רש"י שמה שנאמר כאן: 'אם בחוקותי תלכו', פירושו: 'שתהיו עמלים בתורה'.

והכוונה בזה היא, שרש"י דקדק בלשונו וכתב: 'שתהיו עמלים בתורה', ולא כתב: 'שתהיו לומדים תורה' וכיו"ב, כדי ללמדנו שרק כאשר האדם יעמול ויתייגע בלימוד התורה בכל כחו – רק אז יזכה שדברי התורה יחקקו על לבו ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותו, מה שאין כן אם ילמד את התורה ללא מאמץ ויגיעה מיוחדים.

לפי זה יבואר גם מה שאומרת התורה בהמשך פרשתנו שבשכר ההליכה בחוקות ה' – "וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו, י). והיינו על פי המבואר בדברי חז"ל (חגיגה יב.) שהאור הראשון שברא הקב"ה בעולם היה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, ומפני הרשעים שהיו עתידים להיות בעולם עמד הקב"ה וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא (ועל שם כך הוא נקרא 'האור הגנוז'), ובמקום האור הראשון ברא את האור המצוי לפנינו.

ומבאר הבעל שם טוב הקדוש, שאין כוונת חז"ל שבגלל הרשעים הפסידו גם הצדיקים את האור הגנוז, אלא כוונתם היא שהאור הראשון נגנז בתוך התורה הקדושה, וכל צדיק שעמל ויגע בתורה, ולומד אותה בקדושה וטהרה, הקב"ה מאיר לו מתוך התורה שהוא לומד את האור הגנוז, ועל ידו הצדיק יכול לצפות ממש מסוף העולם ועד סופו. וכן מצינו שכשהיה הבעל שם טוב הקדוש רוצה לראות או לדעת דבר מה, היה פותח את ספר הזוהר במקום כל שהוא ולומד בו בקדושה עצומה, והיה מתגלה לו האור הגנוז שבתורה, ועל ידו יכל לראות ממש מסוף העולם ועד סופו.

ואותו אור ראשון שנברא בעולם ונגנז נקרא 'ישן', כיון שהוא ישן וקדום. ואילו האור המצוי בעולם נקרא 'חדש', כיון שבריאתו היא חדשה ביחס לבריאת האור הקדום.

וזהו שאומרת התורה: 'אם בחוקותי תלכו' – יתקיים בכם: 'וישן מפני חדש תוציאו'. כלומר: אם תהיו עמלים ויגעים בלימוד התורה הקדושה עד שדברי התורה יחקקו בלבכם ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותכם כנ"ל, על ידי זה תזכו שהקב"ה יוציא מתוך התורה את האור הישן – האור הגנוז – במקום האור החדש והמצוי, ויגלה לכם אותו, ועל ידי זה תוכלו לצפות מסוף העולם ועד סופו.

למעשה, עלינו ללמוד מן האמור, עד כמה ראוי לכל אדם להשתדל ביותר להקדיש בכל יום זמן ניכר ללימוד התורה, כיון שאין לנו דבר בעולם שיש בכחו לקשור ולחבר בינינו לבין הקב"ה כלימוד התורה.

לכן עשרת הדברות (הכוללים את כל התורה כולה) פותחים באות א של תיבת 'אנכי', כי צורתה של אות א מורכבת מאות י למעלה ואות י למטה ואות ו שמחברת ביניהן. האות י העליונה היא כנגד הקב"ה, והאות י התחתונה היא כנגד כל יהודי, והאות ו המחברת ביניהם היא כנגד התורה הקדושה (שניתנה בתאריך ו' בסיון) המחברת בין האדם לבוראו.

וצורתה של האות ו היא גם כעין צינור ארוך, כיון שהתורה הקדושה משמשת גם כחבל הקושר את האדם לבורא, וגם כצינור שדרכו הקב"ה מעביר לאדם את כל שפעו: בנים בריאים, חיים ארוכים, ופרנסה בריוח – על כן אין להיפרד מהתורה בשום רגע.

ובזכות לימוד התורה הקדושה זוכים אנו לשמירה מעולה מכל הגויים הסובבים אותנו וצמאים לדמנו, ה' יצילנו, כמובא במדרש (ויקרא רבה, פרשה כה – אות א), וזה לשון קדשו:

רב הונא בשם רבי בנימין בן לוי אמר, משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא. אמר לו: 'אבא, מתיירא אני בדרך מהלסטים, ובים מפני אפורטין'. מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו, ונתן בו קמיע ונתנה לבנו, ואמר לו: 'יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה'. אף כך אמר הקב"ה למשה, אמור לישראל: 'בני, עִסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה'.

וישאל השואל: תינח בחורי ישיבה ואברכים שזוכים ללמוד תורה כל היום, הם יכולים להיות מחוברים לתורה תמיד ללא הפסקה, ותורתם תהא להם למגן וצינה. אך מה יעשה אדם שנגזר עליו לקיים בפועל את הקללה שנתקלל בה אדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), והוא טרוד רוב היום ברדיפה אחר פרנסתו?

אכן, תשובה לשאלה זו נמצאת בשולחן ערוך (יו"ד, סימן רמו – סעיף א ובהג"ה שם) שכתב:

ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר.

כלומר: מי שאינו יכול לעסוק תמיד בתורה, ורוצה בכל זאת לזכות שלא להתנתק מהתורה, עצתו היא, שיחזיק בממונו בני תורה אמיתיים שעוסקים בתורה ביום ובלילה, ובכך יחשב לו כאילו הוא בעצמו עוסק בתורה במשך כל אותו הזמן שבן התורה שהוא מחזיק בכספו עוסק בה, ואותו לימוד של בן התורה שהוא מחזיק יגן עליו ועל בני ביתו הגנה נפלאה מפני כל פגע, בבחינת: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג, יח), 'למחזיקים בה' 'ותומכיה' דייקא (ויקרא רבה, פרשה כה – אותיות א-ב).

וגדול שכרם של המחזיקים ביד לומדי התורה לא פחות משכרם של לומדי התורה בעצמם, וכמובא במדרש (שם אות ב): עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות (נותני צדקה) אצל בני תורה בגן עדן, ולומד זאת המדרש ממה שנאמר: "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב).

כלומר: בסמוך לחופות שיעשה הקב"ה לבני התורה בגן עדן כשכר על עסקם בתורה, הוא יעשה חופות גם לכל אותם יהודים יקרים שהחזיקו בכספם את אותם בני תורה, ובזכותם הם יכלו לשבת ולעסוק בתורה בלב שמח ופנוי מדאגה. ולאותו מקום עצום בגן עדן שיזכו לו כל אלו שעמלו בתורה, יזכו גם כן אלו שהחזיקו את ידיהם.

ומכיון ש'העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה' (בראשית רבה, פרשה א – אות ד), כמו שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג, יט) – ממילא רק מי שקשור בתורה על ידי לימוד, או לפחות על ידי תמיכה בלומדי תורה, רשאי ליהנות מהעולם שברא הקב"ה, וכלשון האור החיים הקדוש (בראשית א, א – אופן ה): ומעתה, מי שזכה בתורה – זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה – אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.

וכדי לזכות לקום בתחיית המתים חייבים להיות קשורים בתורה, כמו שלמדו זאת בגמרא (כתובות קיא:), מדכתיב: "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל" (ישעיה כו, יט) – כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. ומי שאין באפשרותו ללמוד תורה, צריך, על כל פנים, לתמוך בידם של אלו שלומדים, וזכות תורתם תעמוד גם לו לקום בתחיית המתים…

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

 

א. בפרשה שלנו נצטוינו על עמל התורה. וכמו שנאמר: 'אם בחוקותי תלכו' – ופירשו חז"ל, שתהיו עמלים בתורה! ובזכות עמל התורה, זוכים לשלימות הנפש, ולקבל את כל הברכות הכתובות בפרשה.

ב. 'עמל' התורה פירושה 'חקיקה', והיינו לחקוק את דברי התורה על לבו, עד שהם (דברי התורה) יהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותו.

ג. ובשביל עמל התורה ברא הקב"ה את כל הבריאה! כי כוונתו יתברך מעולם היתה, שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה, שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתנו וגופנו ברמ"ח אברים ושס"ה גידין – ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה.

ד. כאשר זוכה האדם למדרגה הזו, הוא זוכה ששכלו נעשה כשכל התורה, וכשהוא מגיע למדרגה זו, כשהוא זוכה והמושכל הראשון שלו, כשכל של התורה, אזי הוא נקרא 'קדוש'!

וה' יתברך יזכנו לעמל התורה!

---

הערות שוליים:
[1] סיפורים שאהבתי לספר (חלק ב – עמוד 411).

[2] חומש 'ויקרא' עוסק ברובו ככולו בדיני הקרבנות ודיני טומאה וטהרה, בדיני מאכלות אסורות ודיני עריות.

וכתב בספר בית אלהי"ם למבי"ט (שער היסודות – פרק לב) שכל ספר ויקרא נאמר למשה בתוך חודש אחד. מא' ניסן ועד א' אייר.

[3] וזה לשון המדרש (ויקרא רבה, פרשה לה – אות א):

'אם בחוקותי תלכו' – ר' אבא בריה דר' חייא בשם ר' יונתן אמר, חשבתי ברכות, חשבתי קללות.

ברכות מאל"ף ועד תי"ו (כלומר, הברכות מתחילות באות א ('אם בחוקותי תלכו'), ומסתיימות באות ת ('ואולך אתכם קוממיות')).

קללות – מן וי"ו ועד ה"א (כלומר, הקללות מתחילות באות ו ('ואם לא תשמעו לי'), ומסתיימות באות ה ('ביד משה')), ולא עוד אלא שהן הפוכות! (מ-ו' עד ה').

אמר רבי אבין, אם זכיתן הריני הופך לכם קללות לברכות. אימתי? כשתשמרו את תורתי, הדא הוא דכתיב: 'אם בחוקותי תלכו'.

[4] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, כי תבוא – מאמר ה), וז"ל:

בפרשת כי תבוא מפרטת התורה הקדושה את הברכות הרבות שיבואו על מי שישמע בקול ה', ולאחר מכן היא גם מפרטת את הקללות שיבואו על מי שלא ישמע בקולו. והנה, גם בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא התורה מפרטת קללות קשות, אלא שניתן להבחין בכמה הבדלים שיש בין הקללות שבפרשת בחוקותי לבין אלו שבפרשת כי תבוא:

חז"ל (מגילה לא:) אומרים שהקללות שבפרשת בחוקותי 'בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן', ואילו הקללות שבפרשת כי תבוא 'בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן'.

והיינו שאת הקללות שבפרשת בחוקותי משה שמע מפי הקב"ה ורק לאחר מכן אמרן לעם ישראל, ואילו את הקללות שבפרשת כי תבוא אמר משה מדעתו, ברוח הקודש ששרתה עליו (ראה תוספות – מגילה שם ד"ה משה), וכוון בזה לדעתו של הקב"ה.

הבדל נוסף בין הקללות שבפרשת בחוקותי לבין אלו שבפרשת כי תבוא הוא, שאחר סיום הקללות שבפרשת בחוקותי התורה כותבת שני פסוקי נחמה, כמו שנאמר שם: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיה"ם. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלהי"ם אני ה'" (ויקרא כו, מד-מה), ואילו בפרשת כי תבוא איננו מוצאים דברי נחמה כל שהם לאחר הקללות.

אכן, על דבר זה מצינו שנשאל הגה"ק הרב דוד בן זימרא, הרדב"ז זיע"א (שו"ת הרדב"ז, חלק ב – סימן תשסט), וזה לשונו: שאלת ממני למה לא נכתבת נחמה בקללות של 'והיה כי תבוא אל הארץ' כמו בקללות של 'אם בחוקותי'?, ומבאר הרב שם: ומה שנראה לי לתרץ כי אין צריך נחמה בפרשת 'כי תבוא' לפי שנחמתם בצידם, שאין פסוק ופסוק שלא הוזכר בו שם ההוי"ה המורה על הרחמים, להודיע שהמדה היא ברחמים, על דרך: "ימחץ וידיו תִּרְפֶּינָה" (איוב ה, יח), ואין לך נחמה גדולה מזו.

והיינו שפסוקי הקללות שבפרשת 'כי תבוא' מלאים בשמות הוי"ה (כ"ו שמות כמספר שם הוי"ה, ובכל פרק כח ישנם מ"א שמות הוי"ה, וסימנך: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב, ג), בחינת האם, השכינה הקדושה, המסככת על בניה בגלות) שהם שמות הרחמים, והדבר מורה שגם בתוך יסורי הגלות הקשים והמרים העוברים על עם ישראל, תמיד מלוה אותם מדת החסד והרחמים של הקב"ה, והיא הנותנת להם כחות עליונים ותעצומות נפש להתרומם מעל כל הקשיים ולהתגבר על כל הנסיונות, ולהמשיך להיות דבוקים בהקב"ה.

והרי אין לנו נחמה יותר גדולה מעצם הידיעה שאין אנו בודדים ושכוחים בגלות ח"ו, אלא הקב"ה עמנו בעת צרה, כמו שנאמר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט), וגם השכינה הקדושה מצטערת בצערנו וכואבת את כאבנו (סנהדרין מו.), ויחד עם השתתפות זו, הקב"ה נותן לנו את הכח להתחזק ולהתגבר על הכל ולשמוח בכל עת, ולכן לא הוצרכה התורה לכתוב פסוקי נחמה בסיום הקללות שבפרשתנו.

ולפי המבואר בספרים הקדושים (רבינו בחיי – דברים כט, ו) שהקללות שבפרשת בחוקותי מכוונות כנגד חורבן בית המקדש הראשון והגלות שאחריו, והקללות שבפרשת כי תבוא מכוונות כנגד חורבן בית המקדש השני והגלויות שאחריו, נמצא שיש לנו – הנמצאים בגלות הקשה והארוכה שאחר חורבן בית שני – שייכות מיוחדת דוקא לתוכחות הנזכרות בפרשת כי תבוא.

וממילא דברי הרדב"ז הנ"ל בענין תוכחות אלו נועדו במיוחד בעבורנו, כדי לחזק את רוחנו לבל ניפול ברשת היאוש והעצב ח"ו מחמת ריבוי הקשיים והיסורים שהם מנת חלקנו בגלות זו, אלא נזכור תמיד שגם בשעות הקשות ביותר מלוה אותנו מדת חסדו של הקב"ה, ורחמיו סוככים עלינו מכל עבר.

והקב"ה מעמיד לנו בכל דור ודור צדיקים גדולים ענקי רוח, המשפיעים עלינו מרוחם הטהורה שפע של התחזקות במדת האמונה ועבודת השמחה, הנותנות כח וחוסן לצלוח את הגלות בשלום, כמו שכתוב: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיה"ם" (ויקרא כו, מד), ודרשו על כך חז"ל (מגילה יא.):

'לא מאסתים' – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. 'ולא געלתים' – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול. 'לכלותם' – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. 'להפר בריתי אתם' – בימי פרסיים, שהעמדתי להם בית רבי וחכמי הדורות. 'כי אני ה' אלהיה"ם' – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם.

[5] ובענין זה נספר:

באחת משכונותיה של ירושלים, בתוך בנין קטן הוקם כולל אברכים. המקים, יהודי בעל צורה ואיש רוח, תר וחיפש אחרי אברכים תלמידי חכמים מופלגים ובני עליה, וכאשר מצא אברכים כלבבו לא היה קץ לאושרו.

הכולל נפתח, והאברכים 'הסתערו' על הלימוד מתוך אהבה וחשק. דפי הגמרא 'נגמעו' שם בשקיקה עצומה ומתוך צמאון אדיר…

יום רדף יום, אך נפשם השוקקה – נכספה לקרבת אלקים, לזכות ולטעום 'כי טוב ה", לאחר התלבטויות נפש ומחשבה ארוכה הבינו שכדי לזכות לכך, נדרש מהאדם לב טהור וזך, נקי מכל חמדה ותשוקה אסורה.

והם קבעו לצורך כך זמן מיוחד ללימוד מוסר…

אחד מאותם אברכים הגיע יום אחד לביתו, ואשתו הגישה לו ארוחת צהרים, צלחת מרק מעלה הבל חם. הוא אחז בכף ובירך בכוונה, לאט, כמונה מעות.

אחר הגיש את האוכל לפיו, וכמעט מת… היו שם כמויות הזויות של מלח ומרק עוף… הוא הניח את הכף והרהר לעצמו: זה ממש רעל, חסר פה רק את הציור של הגולגולת ושתי העצמות…

הוא ישב וחשב: להעיר לאשתי? – היא תיפגע. ואם אני לא אוכל – היא גם תיפגע! אסור להתנהג כך, חייב להיות עדין נפש…

והוא מסר נפשו, ואכל את כל צלחת המרק – עד סופה!

הוא קם ממקומו ופנה לחזור ללימודיו בכולל, ואז, הוא פנה לאשתו ואמר לה: את יודעת כדאי שבפעם הבא תשימי לב יותר לאוכל…

והיצר הרע ביצע 'סלטה' באויר וצעק יש! גם הצלחתי לטפח את גאותו על עדינות מדותיו, וגם לבסוף גרמתי לו לשלוח חץ שנון – ולהרוג את אשתו!

והיצר טפח לעצמו על השכם, ואמר: זה היה ביצוע מושלם!

[6] בתקופת בית שני ארץ ישראל היתה מלאה ביהודים צדיקים, קדושים וטהורים. עובדי ה' באמת בכל לבבם ובכל נפשם!

יהודים שהיו מושלמים בכל השלשה עמודים שעליהם עומד העולם: תורה, תפילה, וגמילות חסדים. וכמו שהעידה הגמרא הקדושה (יומא ט:) 'מקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים'.

ומי שלמד פעם את ספר אהבת חסד של החפץ חיים מקבל קצת מושגים על 'העמוד' הזה – עמוד גמילות חסדים. פתאום הוא מבין שכדי לגמול חסד באמת צריך לשעבד את המוח והלב, לגייס את הרצון והאהבה, ולמסור את האישיות שלך לזולת!

גמילות חסד נובעת מהרגשה אמיתית של מציאות הזולת, ומביטול 'היש' של עצמו!

ואותם יהודים יקרים שחיו בבית שני זכו לכך!

ממשיכה הגמרא הקדושה (שם) ושואלת: 'אם כך, מדוע לבסוף נחרב בית המקדש השני?' והשיבה: 'מפני שנאת חינם'.

הם פשוט שנאו אחד את השני… ולא בשריר קטן הפועם בלב, אלא בשנאה ששטפה את כל הגוף, עטפה את כל המציאות – עד שהקב"ה מאס בכל, מאס בלימוד התורה שלהם, מאס בתפילה, ומאס בגמילות חסדים! – וגירש אותם לכל הרוחות!…

אתם בוודאי מתפלאים איך זה מסתדר יחד? נכון אתם צודקים… וכבר כתבנו על כך חוברת שלימה – מסילות אל הנפש, פרשת עקב תשפ"ב. והרוצה יעיין שם.

[7] במסורה בפרשת בחוקותי (באמצע פסוקי התוכחה) כתוב כך: 'קדמאה, תניינא, וחמישאה – 'קרי'. תליתאה, רביעאה, שתיתאה, שביעאה – 'בקרי'. וכך דינן: אן דאית 'את' – 'קרי', אן דאית 'ואת' – 'בקרי'.

ודברי המסורה הם פלאי פלאים, והרבה נלאו למצוא פשר דבר ולא הצליחו.

ומצאנו להגה"ק הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א זיע"א (פני דוד, בהר־בחוקותי – אות ח), שביאר כך:

בפרשה שלנו מופיעה המילה 'קרי' שבע פעמים, בצורה כזו: בפעם הראשונה, השניה, והחמישית, היא כתובה 'קרי' ללא שום תוספת.

ואילו בפעם השלישית, הרביעית, הששית, והשביעית מופיעה המילה 'קרי' בתוספת האות ב, בצורה כזו 'בקרי'…

ממשיך בעל המסורה ומגלה לנו שחלוקה כזו מופיעה בספר מלכים־א. שם בפרק ח, מופיע סדר חנוכת בית המקדש הראשון שעשה שלמה.

במהלך היום הקריב שלמה המלך – בין שאר סוגי הקרבנות שהיו שם – בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף, לזבח השלמים.

והמזבח היה קטן מהכיל, ולכן באותו יום המשיך שלמה המלך את קדושת המזבח לרצפת העזרה, וממילא יכלו להקריב גם על רצפת העזרה.

וכך נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּֽלֶךְ אֶת־תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה' כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' קָטֹן מֵהָכִיל אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" (מלכים־א ח, סד).

וכתב הגה"ק הרב משה דוד וואלי זיע"א (כסא נכון – עמוד פב), שהקדושה שהמשיך שלמה לרצפת העזרה נשארה לנצח נצחים!

והנה בפסוק שהבאנו ('ביום ההוא קידש'), מופיעה המילה 'את' שבע פעמים, עם אותו סדר חלוקה. שלש פעמים (1,2,5) היא מופיעה ללא תוספות 'את'. וארבע פעמים (3,4,6,7) היא מופיעה בתוספת האות ו – 'ואת'!

עד כאן הסברו של החיד"א, אך עדיין הוא לא הסביר מה הקשר הענייני שיש בין שני החלוקות הללו.

והענין (באופן כללי), שבפסוק המופיע במלכים, מבואר ששלמה המלך הצליח להרחיב את גבול הקדושה, והקדושה שבמזבח התפשטה גם לרצפת העזרה.

וכתב הגה"ק הרב אברהם מרדכי, ה'אמרי אמת' מגור זיע"א, שזו הסיבה שבאותה שנה הם לא צמו ביום הכיפורים, כי מזבח הוא כפרה ושלמה המלך הרחיב הכפרה והביאה לידי התפשטות, וזה היה יותר גדול מיום הכיפורים…

ואותו ענין בדיוק, אך בצורה ההפוכה, מופיעה בפרשה שלנו: בפרשתנו מתואר בהרחבה כיצד מרחיבים את גבולות הטומאה ומשליטים אותה על פני כל הארץ…

ויש הרבה מה להרחיב בענין הרחבת הגבולות, אך לא עתה.

[8] בספר ומתוק האור (סדרת המועדים, מעמד הר סיני תורה – עמוד שסד) הובא כך:

בעיירה אמסטיבבה, התגורר יהודי בשם רבי יצחק ברנשטיין זצ"ל, והוא אשר סיפר את הסיפור הבא:

בעיירה שלנו, פִּכּוּ חיים יהודיים שוקקים. כרבע מכלל תושבי העיר היו יהודים. הם התגוררו במרכז העיירה, ומרביתם התפרנסו ממסחר. כשרונם והצלחתם הביאו לכך שהם נטלו חלק גדול בכל ענייני העיירה פי כמה מחלקם היחסי באוכלוסיה.

באחד הימים הגיע למקום כומר חדש. הוא לא היה זקוק לימים רבים מדאי כדי לקלוט את עוצמת כחם של יהודי המקום, והדבר היה בעיניו לצנינים. מוחו עבד שעות נוספות במטרה למצוא פתרון מניח את הדעת לענין, ולבסוף מצא לו עצה.

בחר ביהודי אחד, שילם לו הרבה מאוד כסף כדי שיואיל בטובו למכור לו את דירתו, להתפנות מן הבית ולנסוע לאמריקה. לאחר מכן הציע לפריץ לפתוח במקום חנות כל בו, שתכיל את כל הצרכים שלהם זקוקים התושבים. הפריץ השקיע כמיטב יכולתו, וחנות הכל בו משכה אליה קונים רבים.

אם היו אי אלו תושבים שעדיין שמרו אמונים לסוחרים היהודים, והמשיכו לקנות דוקא אצלם, באו דרשותיו של הכומר, שבהן הזהיר את שומעי לקחו מפני מקח וממכר עם היהודים. 'אפילו פרסות לסוסיכם אל תעשו אצלם!' נאם בפתוס, והם, שבלאו הכי לא שררו בינם ובין השכנים היהודים יותר מדאי סימפטיה ואהדה, ובסתר לבם אף התקנאו בהצלחתם, נענו לו בחפץ לב. בקנאות הדירו את רגליהם מן החנויות היהודיות.

שבוע רדף שבוע, ויהודי אמסטיבבה מתחילים להפנים, כי אין מדובר רק בגל מכירות חלש באופן זמני, כי אם במהלך שיטתי ומתוכנן היטב, וכי אם לא ימצאו דרך לשנות את המצב, נגזר עליהם ועל בני ביתם רעב מתמשך.

בצר להם החליטו על שליחת נציג אל מרן ה'חפץ חיים' בראדין כדי לבקש את ברכתו. מבין כולם נבחר אבא שלי (של רבי יצחק) לתפקיד. קם, איפוא, ונסע. מתוסכל, מיוסר וכאוב.

נכנס אל הקודש פנימה והתחיל לבכות.

'מיין קינד', חזר ואמר לו ה'חפץ חיים' עד שנרגע מעט והצליח לספר על הצרה שנתרגשה ובאה עליהם.

שאלו ה'חפץ חיים' :'אצלכם בעיירה מחללים שבת?'

'לא'.

'יש לך ילדים?'

'כן'.

'ומה אִתם? איפה לומד הבן הגדול?'

'בישיבה אצל רבי אלחנן וסרמן'.

'אהה' – הגיב מיד הסבא קדישא – 'יש לכם חַיָּל בישיבות? אם כך, מדובר בסיפור אחר לגמרי. יכול אתה לנסוע לביתך. הכל בסדר'.

אך יצאו המילים מפי קדשו, ורוחו של הרב ברנשטיין התרוממה. הרב'ה אמר שהכל בסדר, משמע שהכל מתהפך לטובה. רק נותר לו לראות כיצד נעשים הדברים.

שָׂם פעמיו הביתה, מהלך של כמה ימי נסיעה ברכבת. כשהגיע התפלא לראות את מכריו ממתינים לו. הבעה של שמחה היתה שפוכה על פניהם. מראה פניהם בישר טוב, והוא – השליח – עדיין אינו יודע מה בדיוק כבר הספיק לקרות ואיך.

עד מהרה התבררו לו הפרטים – הפריץ חלם חלום בלילה. בחלומו בא אליו אותו האיש ימ"ש והורה לו לסגור את החנות באופן מידי ולחלק את הסחורה כולה בחינם. הוא הזדרז למלא את המשימה, וכבר בבוקר עשה כפי שהתבקש. החנות נסגרה ופרנסת היהודים שבה לשגשג.

הכומר זעם. היטב הבין שידם הארוכה של היהודים בחשה בענין, אך על פניו היה הכל נקי מטביעות אצבעותיהם. לכאורה היתה זו החלטתו הבלעדית של הפריץ.

בכל זאת ניסה לברר מה עשו, כשנודע לו על ברכת ה'חפץ חיים' נאלם דום. הוא היה המום מכחו של הרבי הגדול, והתפעלותו היתה כה גדולה עד שלימים, כאשר פרצה בבית הכנסת באמסטיבבה שריפה, הוא עצמו הורה לכל הכפריים לצאת לעזרת היהודים ולעזור בכיבויה. כאשר נזדמן ה'חפץ חיים' עצמו לעיירה, נדחק אף הוא בין כולם לבקש ברכה…

השמועות טענו, כי כמה שנים לאחר מכן, כאשר פתחו הנאצים את מסע הרצח באמסטיבבה, היה זה דוקא הכומר שעמד לימינם של היהודים, וכשהועלו כולם על הרכבות למשרפות הצטרף למסע בהזדהות.

[9] וכאמור, 'רגש הגועל' נולד מה'שכל', כי המושכל הראשון מואס בלכלוך וטינוף.

[10] ובענין זה מסופר (נקודת לבבי – עמוד תכא, מהדורא חדשה) לגאון רבי דוד רבינוביץ:

הגה"ק רבי בונם מפשיסחא זיע"א זכה ולימד תורה לחסידים קדושים בני עליה, והוא היה משתדל לסייע בידם בפרנסת ביתם.

ופעם אחת נתן לתלמידו, הגה"ק רבי שרגא פייבל מגריצא, סכום כסף לחלק ללומדי התורה שבבית מדרשו. וכן עשה, וחילק את כל הכסף בבית המדרש ללומדי התורה.

וכאשר סיים, נכנס לבית המדרש אחד התלמידים, הגה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק, והתיישב במקומו. וכידוע הרבי מקוצק היה עני מרוד, וכאשר ראה אותו רבי פייבלה, היתה לו עגמת נפש מאוד ממה ששכח ממנו לגמרי בעת חלוקת המעות.

ורבי פייבלה גריצער ניגש לרבי מקוצק זיע"א והתנצל: 'ידידי אהובי, לא אוכל להתאפק מגודל העגמת נפש והצער שיש לי, אשר חילקתי את כל הכסף שהיה עמדי, ושכחתי לגמרי מכם. ועתה אין לי מה לעשות, כי תם לי כל הכסף שהיה עמי'…

הרבי מקוצק הביט בו בעינים בוערות, ואמר: 'מה אתם אומרים 'כסף'?' פע פע (גועל נפש) הוא כסף!… וירק הרבי מקוצק על הרצפה לאות זלזול וסלידה מהדבר שנקרא 'כסף'!

כעבור שנים סיפר רבי פייבלה את המעשה הזה, וסיים: 'הרקיקה והסלידה של הרבי מקוצק זיע"א גרמה לי מיאוס וגועל נפש כלפי 'כסף', עד כדי כך, שהרבה זמן לאחר מעשה זה לא הייתי מסוגל להסתכל על 'כסף'. ולקח לי זמן רב עד שהסתגלתי חזרה לנגוע ב'כסף'!

וכן יש עוד מעשה נפלא מאוד כעין זה (שם עמוד תכב):

להרבי מקוצק היה חבר נעורים, והוא הגה"ק רבי העניך מאלכסנדר זיע"א. וכאשר הגיע הזמן, התחתן רבי העניך עם אשה מבנות העיר פרשיסחא.

חמיו שגר בעיר פרשיסחא היה בעל אמצעים, והיה יכול להרשות לעצמו להכין ארוחות צהרים גדולות, ולכן היה רבי העניך מזמין מדי פעם את החברים שלו לאכול סעודה טובה בבשר ודגים אצל חותנו.

והיה פעם אחד שהוא ניגש לרבי מקוצק ואמר לו: בבקשה בוא היום אל חותני ותאכל אתנו ארוחה טובה המכילה בשר ודגים.

וכשהרבי מקוצק שמע את זה, אמר בלהבות אש: מי צריך דגים! מי צריך בשר! מספיק לחם עם בארשט (מרק סלק)!

כעבור שנים סיפר רבי העניך את המעשה הזה, וסיים: המילים האלו נכנסו עמוק עמוק בתוך לבי, ועד סוף ימי לא הרגשתי שום טעם ותענוג באכילתי ולא בשום מעדנים שאכלתי. רק בשעה שאכלתי לחם עם מעט בארטש הרגשתי קצת טעם!…

[11] בספר אביהם של ישראל לילדים (עמוד 127), הובא הסיפור הבא:

באחת הנסיעות של הגה"ק הרב מרדכי אליהו לצרפת, נערכה לכבודו מסיבת קבלת פנים מטעם 'הקרי"ף' – ארגון הגג של הקהילות היהודיות בצרפת.

נשיא 'הקרי"ף', שבאותו זמן שהה במרוקו, הזדרז לבוא לצרפת כדי להיות נוכח במסיבה. אלא שלרב היו תוכניות אחרות בנוגע לאותו אדם.

לרב נודע שהאיש הנכבד ובעל ההשפעה התרחק מאוד מחיי תורה ומצוות, עד כדי כך שהוא התחתן עם גויה וחי עמה, והוא לא היה מסוגל לחלוק לו כבוד. להיפך, כאשר נכנס האיש והשיבוהו לימינו של הרב, קם הרב ממקומו ועבר לשבת בשולחן אחר. לאחר מכן, כשקם הרב לשאת דברים, הקדיש את נאומו לנושא נישואי התערובת והדגיש את חומרת האיסור וגודל הנזק הנגרם לעם ישראל בגין פורצי הגדר.

האיש, שהבין כי הרב מתכוין אליו, לא היה מסוגל לשאת את הדברים והוא קם ויצא בטריקת דלת.

המשיך הרב בנאומו ואמר: אל תשאלוני מדוע פגעתי בו ואל תמחו בי שלא נהגתי בו כבוד, כי הוא לא ראוי לשום כבוד!!!

הרי אם הייתי יושב לידו ומחניף לו כפי שרצה, מה היו אומרים אנשים – אפשר להתחתן עם גויה, ואם יש לך כסף זה יעבור בשקט. ואילו לי חשוב שידעו כולם כמה בזוי ומשוקץ הדבר.

במזיד פגעתי בו ומחיתי על נישואי התערובת, כדי שידעו כולם: אפילו אם אתה נשיא של כל יהודי צרפת, אם תינשא לגויה, תהיה מוקצה מחמת מיאוס…

[12] הגה"ק רבי אליהו לופיאן אמר (לב אליהו, בראשית – עמוד שכז), וז"ל:

בעולם רגילים לכנות אדם שלומד תורה – בשם: 'בן תורה', ומדוע לא קוראים אדם שלומד חשבון: 'בן חשבון' – וכיוצא בזה? אלא, אדם שלומד תורה – התורה מדריכתו ומחנכתו ומיישרת אותו במדותיו וכו', ונעשה אדם אחר, נמצאת אתה אומר שהתורה הולידה אותו – והרי הוא 'בן תורה'! אבל כל שאר החכמות בעולם – אין להם שום שייכות לעצמיות האדם, והיו הרבה פילוסופים גדולים מושחתים במדות ובעלי תאוה וכו', ולא נשתנו במאומה… (עכ"ל).

ובספר קול חוצב (עמוד 310) הובאה דרשה שדרש הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, והנה היא:

בנביא מלאכי נאמר כך: "חָֽזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַֽאֲמַרְתֶּם מַה־נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. אֲמַרְתֶּם שָֽׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִי"ם וּמַה־בֶּֽצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, יג-יד).

פסוקים אלו הם פלא פלאים! – אמר רבי שלום.

ה' יתברך אומר לעם ישראל – 'חזקו עלי דבריכם', אתם מדברים עלי דיבורים קשים!

והם שואלים בתמיהה – אנחנו? אנחנו דיברנו?! מה? מה נדברנו?…

והקב"ה עונה להם: 'אמרתם שוא עבוד אלהי"ם ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות…'

מה מתרחש כאן? ה' אומר שעם ישראל דיבר דברים נוראים – 'שוא עבוד אלהי"ם' – והם שואלים: 'מה נדברנו עליך'… מה ההיתממות הזו? הם אמרו או לא אמרו? שקרנים או לא?…

שאלה נוקבת!

ורבי שלום פתח במשל. משל מהחיים, מחיי היום יום, של עידן התקשורת…

ר' יענקל – נשא רבי שלום את משלו – מתגורר כאן בירושלים. בבוקר הוא לומד בכולל מאה שערים, אחרי הצהרים לומד בבית הכנסת 'זכרון משה'. פרנסתו לא מצויה בריוח, למי, בעצם, לא קשה בתקופה זו…

בלבו של ר' יענקל גמלה החלטה. הוא התחיל ללמוד בשעות הערב הנהלת חשבונות – תכל'ס…

בשבת בין קריאת התורה למוסף, התקרב אליו שכנו לספסל – ר' ברוך, והניח את ידיו על כתיפו של ר' יענקל. מה מעשיך כיום ר' יענקל? שאל בידידות. ר' יענקל שהה בהרהור קל, בטרם השיב. אחר כך הסמיק, היסס, והשיב בגמגום: הנהלת חשבונות…

הוא מתבייש לספר שהוא – בטלן! לא נעים לו להגביה את הראש לפתוח זוג עינים גדולות מול ידידו ר' ברוך, ולהכריז: אני אברך!…

הנה לכם, ממה הוא מתבייש? מדוע הוא מתחמק? מדוע הוא הולך קדורנית? הרי הוא לומד תורה, זוהי פסגת הגאוה! מדוע הוא משפיל את מבטו? זהו – 'והלכתם קדורנית מפני ה' צבאות'. במקום לשמוח ולזקוף קומה מעובדת היותו עושה רצון ה', הוא הולך קדורנית. אהה! אתמהה.

אותו ר' יענקל, באמת לא מבין 'מה דיברנו עליך'. הוא אינו חש בעיוות שבתגובותיו. במקום להיות גאה, הוא עומד מושפל. במקום להבין שבזכותו העולם קיים הוא משפיל מבט ומתפתל בתשובותיו. כותלי בית המדרש, אינם מוערכים אצלו כראוי. כל היום העולם על כתיפיו, והוא מתגאה בשעות החולין שלו – אני מנהל חשבונות… על זה אמר הקב"ה: 'חזקו עלי דבריכם אמר ה". הוא הולך קדורנית רחמנא ליצלן…

והנה, התגובה הצוננת של ר' יענקל היא לא החטא, אלא התוצאה!

אילו היה ר' יענקל לומד תורה בהבנה. אילו היה מתגבר על עצלות המחשבה, והיה מברר את הלימוד פעם אחרי פעם, עד שהיתה ברורה לו כשמלה, הוא לא היה מגיע למקומות החשוכים והאפלים הללו – להתבייש מהיהדות!

ונרחיב את דברינו:

כאשר אדם לומד תורה הרי, מסתבר, שהוא יודע את התורה שלמד. אך הידיעה הזו עדיין לא הופכת אותו לבן תורה.

בן תורה זה יהודי שהשיג את האור שבתורה, את האלקות המתאחדת בתוך אותיות התורה הקדושה. ואת האור הזה אפשר להשיג רק על ידי עמל תורה בקדושה וטהרה.

אם ר' יענקל היה זוכה לאור תורה, הרי הוא היה מתעלה ומתרומם מעל כל הַבִּצָּה העכורה הזו הנקראת עולם הזה. והוא היה מתאחד עם רצונו של הבורא!

וגם, אם, נגזר עליו שיצא לעבוד, הוא היה מתבייש בכך, והוא היה מכריז: מה? אני מנהל חשבונות??? אז מה אם אני עובד?! אך זה לא אני, זה משהו חיצוני! הרי בלילה אני לומד! אני אברך!

וכך הובא בקול חוצב (שם עמוד 312):

וזאת היתה עבודתו של רבי שלום שבדרון, להאהיב את התורה!

רבי שלום בנה מסילות וסלל כבישים רחבים לתורה וליראה: א־ישיבה'מאן – תרגום: בן ישיבה – היתה הדמות הדומיננטית והנערצת ביותר בכל דרשותיו. א־ישיבה'מאן! ר' שלום יצק את הבטון שֶׁאִפְשֵׁר להם לזקוף את גיוום בגאוה גלויה: אני 'ישיבה'מאן'!

המנגינה של המילים א־ישיבה'מאן נצרבה בתודעתם של השומעים. רבים החלו להעריך חכמה – אין חכמה אלא זו של א־ישיבה'מאן.

הם החלו לחוש באושר, אין אושר אלא זה של א־ישיבה'מאן!

הדברים שיצאו מהלב חדרו ללבבות ומשם טיפסו למשכן קבע במעמקי התודעה: אין כמו א־ישיבה'מאן. אצילות, אנושיות, הגיון צרוף, הבנה עמוקה, כל אלה התגלמו, אך ורק בדמותו של א־ישיבה'מאן. אה! א־ישיבה'מאן!

[13] וזה לשון קדשו של רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה עב):

כי יש כמה בחינות ביצר הרע. כי יש בני אדם נמוכים מגושמים, שהיצר הרע שלהם הוא גם כן יצר הרע נמוך ומגושם. והרוב, היצר הרע שלהם הם הדמים בעצמם, היינו הדם שבחלל השמאלי, שהוא בתוקפו. ועיקר בלבולים שלהם, מעכירת ומבלבול הדמים.

ובאמת מי שיש לו דעת צח כל שהוא, היצר הרע הזה, הוא אצלו שטות גדול ושגעון, ואין צריך שום התגברות לנצח אותו. ואפילו מה שנחשב בעיני ההמון לנסיון גדול, כגון הנסיון של תאות ניאוף, הוא אצלו שטות, ולא נחשב לו לשום נסיון כלל. כי מי שיש לו שום דעת, ויודע מעט מגדולת אדונינו הבורא יתברך שמו, כמה שכתוב: "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים" (תהלים קלה, ה)… בוודאי אצל זה אינו נחשב שום דבר לנסיון, ואין צריך שום התגברות על זה!…

ותדע, שהיצר הרע של רוב העולם, שהוא עכירת הדמים, הוא שטות ושגעון וסכלות גדול, כמה שאמרו (סוטה ג.): 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'. כי באמת יש רוח שטות של עבירה, שהוא חכם גדול יותר מכל העולם, ואף על פי כן הוא רוח שטות. אך זה הרוח שטות של רוב העולם, הוא שטות ממש, אויל פתי ומשוגע. והלא תראה, שיש כמה בני אדם שיש להם הרהורי עבודה זרה, ויש שבשעה שעומד להתפלל בא לנגדו דמות עבודה זרה. ואף שיודע בעצמו שאין בה ממש, אף על פי כן מתגבר עליו מאוד, ומצטייר ועומד לפניו זה הדמות, וקשה לו מאוד להעביר זאת מדמיונו ומחשבתו. ועתה ראה, היש לך שטות גדול ושגעון יותר מזה.

ובוודאי מי שמתגברים עליו אלו הדמיונות, קשה לו מאוד להנצל מהם, ולהעבירם ממחשבתו. וכל מה שמתגבר ומנענע וזורק ראשו הנה והנה, מתגברים עליו הדמיונות אלו יותר ויותר. כי זה טבע וסגולת של אלו היצרין הרעים המזוהמים, כל מה שרוצים להתגבר על אלו המחשבות, יותר ויותר הם מתגברים. כי הוא כמו שאדם בורח מדבר, ומסתכל מן הצד כלאחר יד על זה הדבר שברח ממנו, ואזי הדבר הזה מתגבר עליו ביותר, כי לא הסיח דעתו מזה, רק אדרבא שמסתכל בכל פעם לאחריו על זאת המחשבה, והבן זה. וכמו שידוע לכל מי שנלכד בזה, ויש לו אלו המחשבות, רחמנא ליצלן. ובזה יכול כל אדם להבין שהוא שטות ושגעון גדול, והוא רק מעכירת הדמים, מעכירת ובלבול המוח.

כי זה ידוע לכל, שעבודה זרה אין בה ממש, ואף על פי כן קשה לו מאוד לסלק מחשבתו מהם, מחמת שכבר נתעכר ונתבלבל מוחו מאוד. כן אלו ההרהורי זנות שיש לרוב העולם, בפרט כשרואה בעיניו, כגון בעת שנזדמן לפניו אשה, וכשהוא רוצה להיות איש כשר, ואינו רוצה אלו ההרהורים, ואזי מנענע ראשו, ורוצה לסלק המחשבות אלו ממנו, ויותר ויותר הם מתגברים עליו כנ"ל. ובאמת מי שיש לו דעה, הוא אצלו שטות גדול, ואינו נחשב אצלו אפילו לשום מעלה, מה שאינו נופל עליו הרהור מזה, ואינו צריך כלל לזרוק ולנענע ראשו כלל.

וכמו שאצל רוב בני אדם הוא שטות ושגעון אלו ההרהורי עבודה זרה, כן אצלו שטות ההרהורי זנות. ועל כן איתא בזוהר (קדושים דף פד ע"ב) שרבי שמעון בר יוחאי כד חזא נשין שפירין, אמר: "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד). כי הם בחינת 'אלילים', וכמו שהרהורי עבודה זרה הם שטות נגלה לכל העולם, כן אלו ההרהורי זנות הם שטות ושגעון… עיי"ש עוד באורך.

[14] היה זה בוקר ככל הבקרים, זה עתה הסתיימה התפילה בבית מדרשו של הרב יורם אברג'ל, והרב פתח ומסר את שיעורו היומי בספר התניא.

שיעורו הקבוע בספר התניא, הִוָּה מוקד משיכה להרבה מבני עליה ומבקשי ה' מכל רחבי הארץ, שנפשם כמהה ונכספה לחוש ולהרגיש קרבת ה'.

והגם שהשיעור נמסר בשעה מוקדמת בבוקר, בשעה שבע בשעון חורף, ובשש וחצי בשעון קיץ, לא הסתכלו על שום מניעה, והגיעו.

אך, ביום שאנו עסוקים בו, התרחש גילוי אלקי מיוחד, פניו של הרב זהרו בגוונים מיוחדים, מתיקות עילאית ונועם עליון נמסכה בלבבות השומעים…

לשמע דברי קדשו, נתמלאו העינים בדמעות מתוקות של געגועים לזכות ולראות את העולם מתוקן במלכות שד"י.

על כנפי רוח נישאו השומעים, באזני רוחם שמעו את קול שופרו של המשיח, ובעיני רוחם ראו את מעגלי הריקודים סביבות מלך המשיח והצדיקים שעמו…

מתוך אויר זך ואלקי, עמד והתייצב בית המקדש השלישי, והכהן הגדול עמד והדליק את מנורת הזהב…

ואז, בתוך אותו שיעור נשגב ומרומם זה, גילה הרב יורם את סוד חייו, את סוד עבודתו הכמוסה, וכך אמר:

'ההבדל ביני לבין האחרים, שאחרים מתרכזים באסיפת ידע, מנסים להשיג ולדעת כמה שיותר תורה, וכדי להשיג זאת הם לומדים הרבה.

אבל אני, כל דבר שלמדתי, לא המשכתי ללמוד את הידיעה הבאה עד שחינכתי את עצמי לנהוג לפי אותה ידיעה!'

השיעור הסתיים, לשומעים לקח הרבה זמן להתאושש ולחזור למציאות, ואז הם הבינו: סוד קדושתו של הרב יורם היה העמל והיגיעה, המפעל והעשיה, זו היתה שירת חייו.