בזכות קדושת האזנים…
הגה"ק רבי שלמה לייב מלענטשנא זיע"א, היה בעל שמיעה רוחנית מופלאה מאוד. ששמע בכל עת, מה שקורה בשמים ממעל, וגם כאן בארץ…
ופעם אחת בעת רצון הוא גילה את סודו. וכך הוא סיפר:
מימי ילדותי עמלתי רבות על קדושת אזני, שלא ישמעו דיבורים אסורים ודיבורים מיותרים.
זה לא היה קל, אך לא ויתרתי לעצמי, ובכל כחי התאמצתי לא לשמוע דברים בטלים.
כאשר גדלתי קצת וגליתי למקום תורה, התאכסנתי בלילות בביתו של חייט אחד. והנה קרה פעם, והחייט קיבל הזמנה גדולה של סחורה, ולכן נשאר עם צוות עוזריו ער במשך שעות ארוכות כדי להשלים את העבודה.
אני שלא ידעתי על כך, סיימתי כהרגלי את לימודי בשעה מאוחרת בלילה, ויצאתי מבית המדרש לעבר ביתו של החייט כדי להחליף כח בשביל מחר.
כאשר יצאתי מבית המדרש, קידמו את פני פתיתי שלג צחורים, וקור מקפיא עצמות… דמי כמעט ונקרש מהקור, וכל עוד רוחי בי רצתי לביתו של החייט, וכאשר היגעתי ראיתי את האור דלוק, ושמעתי קולות צחוק שבקעו מפי החייט ועוזריו.
אני שלא רציתי להשמיע לאזני דברים בטלים, רצתי חזרה לבית המדרש, אולם, כשהיגעתי, התברר לי שהשמש נעל את הדלת…
ואני, כדי לחמם את עצמותי המרחפות מהקור המצמית, התחלתי לרוץ מבית המדרש לביתו של החייט וחוזר חלילה… אך זה לא כל כך עזר, ולאט לאט הרגשתי כיצד גופי קופא ורוח החיים פורחת…
כבר התחלתי להריח את ריח המוות…
אך החלטתי, אני לא פוגם בקדושת אזני ויהי מה! גם אם אמות, לא אשמיע לאזני דברים בטלים!
ואז, ריחמו עליו מהשמים, ורוח סערה נשבה בפתאומיות לתוך ביתו של החייט וכיבתה את כל הנרות, ומכיון שלא היה להם אפשרות להדליק שוב את האור, הלכו לישון, ודממה השתררה…
ואני נכנסתי באפיסת כחות לתוך ביתו של החייט, והתגלגלתי לתוך השמיכה החמה… אולם מאז, סיפר הגה"ק רבי שלמה לייב, זכיתי לבחינת: "אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי" (תהלים מ, ז), וזכיתי לחוש שמיעה רוחנית, ושומע אני את כל החדשות הקורות בעולמות העליונים…[1]
רמ"ח – סוד השלימות
אזניו של הגה"ק רבי שלמה לייב מלענטשנא, נעשו מרכבה לקדושתו יתברך, ולכן הוא זכה לשמוע אלקות.
וכך זה בכל אבר ואבר שיהודי מקדש, על ידי הקדושה הוא זוכה להיות מרכבה לקדושתו יתברך, והוא נעשה ראוי לקלוט בתוכו אלקותו יתברך.
וברשותכם נבאר:
בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא עולם כדי להטיב לברואיו, ברא מערכת השפעה הנקראת בפי המקובלים: 'סוד שיעור הקומה העליונה' – דהיינו דרכי השתלשלות אור השפע היורד מאת המאציל העליון ב"ה המשתלשל מעולם לעולם.
והנה צורת ההשתלשלות היא נקראת 'ציור אדם', כי כמו שהאדם כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים והם הם צינורות השפע הממשיכות חיותו ממוחו לכל אבריו, כן האדם העליון (מדרגת עולם האצילות) המשפיע את השפע לכל ברואי עולם בדרכים ונתיבות אורות הנקראים 'רמ"ח אברים ושס"ה גידים' אשר נתלבשו ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ידיעת דרכים אלו היא היא ידיעת שיעור קומה של יוצר בראשית.[2]
וכתב הגה"ק רבי חיים מטשרנוביץ זיע"א (באר מים חיים, פרשת בראשית – ד"ה 'בצלמנו כדמותנו'), וז"ל:
כידוע, אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הוא, והענין הוא כי רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו הן הן מכוונין לעולם הגדול הנקרא בפי החכמים: 'שיעור קומה של יוצר בראשית', כמאמר הכתוב: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ"הַּ" (איוב יט, כו), כי על כן נקרא 'אדם', מבחינת: "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד, יד)…
והוא הציור של כל העולמות שלמעלה ושלמטה בסוד נשמתו וגופו, ונברא לייחד ולקשר כל אבר ואבר מרמ"ח אבריו וכל שס"ה גידיו, אל רמ"ח אברים ושס"ה גידים העליונים הרמוזים בשיעור קומה הנזכר, ויזכה להיות מרכבה אליהם ואז כאשר יהיה מקושר ומדובק ברמ"ח אברים ושס"ה גידים העליונים אשר הוא מכוון נגדם, אז תוכל שיעור קומה עליונה להוריק ולהשפיע אליו כל טוב וברכה כאשר יוכל שאת, וזה עיקר כוונת הבריאה – להטיב לברואיו…[3]
עלינו לדעת: קדושת האברים היא הדרך היחידה שבה ניתן לקבל שפע אלקי מן השמים!
והידיעה הזו מעוררת שאלה. אך לפני כן נרענן את הזכרון…
דורות ראשונים…
אחרי שגורש אדם הראשון מגן עדן, התיישב באיזה שהוא מקום בעולם. ושם נולדו לו ולאשתו ילדים…
העולם הלך והתיישב… דור הולך ודור בא, מיליארדי אנשים חיו באותן שנים, כל דור הצטיין ב'שגעון' המיוחד לו, כל דור ואליליו ואופנותיו, אך, המכנה המשותף לכולם, היה החושך הרוחני שאפף אותם. ללא שמץ הכרה בבורא עולם – הבורא והמהוה והמחדש בכל יום את עולמו – בחרו להימשך אחרי תאוות העולם ומטעמיו ובכך המשיכו על נפשם טומאה רבה…
אותם דורות קיבלו מהשמים כחות עצומים, ומדרגות נוראות, והיו רואים בעיניהם את הספירות העליונות, ועליית העולמות,[4] ומכיון שכך ניתנו להם נסיונות כפי גודל מעלתם,[5] אך הם לא עמדו בכך…
וזה לשון הגה"ק רבי יהודה ליווא – המהר"ל מפראג (דרך החיים – פ"ה מ"ג):
ומפני זה תבין הדברים האלו, כי אדם הראשון אשר היה נברא 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם', והיה מקבל המדרגה העליונה, וכן כל הדורות שמן האדם ועד נח, היו קרובים אל המדרגה העליונה הזאת…
חטא העשרה דורות הראשונים מן אדם עד נח היה תוצאת גדלותם. אדרבה מפני שהיו כל כך קרובים לתחילת הבריאה, מפני שהיו בעלי נשמות גבוהות היו צריכים לגוף זך ונקי, רחוק מתאוות העולם ורצונותיו, מצוחצח מנגיעות וחסרונות וכאשר לא הגיעו למדרגה רמה כראוי להם נתקלקל כל הבנין, כי בלא שלימות הגוף אין שלימות הנפש. אין מעלה תופסת מקום אם אינה יוצאת מהשלמת הגוף![6]
וכך נכתב בסיכום פרקי חייהם (אבות פ"ה מ"ב): עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול…
משם בן נח ועד בלעם
המבול הסתיים, נח ושלשת בניו: שם, חם, ויפת. יצאו מהתיבה והחלו בישוב העולם. ושוב החל מעגל החטאים…
ואז נתגלה הקב"ה לשם בן נח ואמר לו:[7] שם אוהבי, באו עשרה דורות הראשונים והחרבתי את עולמי מפניהם, מה הועלתי בעולמי. עכשיו שנבראו כל אומות העולם לך והתנבא להם, ואראה אם יקבלו תורתי עליהם.
הלך שם בן נח והתנבא בכל הארצות לכל אומות העולם ארבע מאות שנה, וכך אמר להם שם הגדול: 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד'.
אמרו לו אומות העולם: כל אלו הדברים יפין הם, ואפילו הכי לא קיבלו עליהם עול מלכות שמים.
שילם הקב"ה שכר לשם על נביאותו ויצא ממנו אברהם אבינו, שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה וממנו יצאו בני ישראל מקבלי התורה.
לאחר שמת שם בן נח, העמיד הקב"ה עוד כמה נביאים לאומות העולם, ואלו הן: אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי, אליהוא בן ברכאל הבוזי, איוב מארץ עוץ, בעור אבי בלעם, והאחרון שבכולם היה בלעם הרשע.
ובלעם היה הנביא הגדול שבכולם. והטעם שהעמיד הקב"ה לאומות העולם את בלעם, מפני שגלוי וידוע לפניו שעתידין האומות לטעון ולומר: רבונו של עולם! אילו נתת לנו נביא כמו משה, היינו מקבלים את התורה כמו שקיבלו ישראל!…
לפיכך נתן הקב"ה להם את בלעם שהיה מעולה בחכמתו כמשה רבינו, ולא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא היה מגלה לבלעם…
ולא רק שהם לא קיבלו את התורה, עוד קלקלו מעשיהם.
באותה שעה נשבע הקב"ה לעמו ישראל:
א. שלא ישרה את שכינתו עוד על אומות העולם רק בישראל לבד (תשרה השכינה).
ב. שלא יחליף את ישראל באומה אחרת.
ג. ושלא יכלה אותם לעולם. שנאמר: "לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם, כִּי אֵ"ל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ" (הושע יא, ט)…
ולכך נכתבה פרשת בלעם בתורה[8] להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מעובדי כוכבים…
איך הוא זכה לכך?
בלעם בן בעור היה בעל השגה עצומה, ומדרגות נשגבות ונוראות, וכמו שהתורה הקדושה מעידה עליו: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ"ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּ"י יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, ד).
ובמדרש רבי תנחומא (בלק – אות א) השוו אותו למשה רבינו! וזה לשון המדרש: וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו עכו"ם (אומות העולם)… העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה. העמיד להם בלעם מדבר עמו כל זמן שירצה…
והדבר הזה מעורר פליאה רבה ועצומה! הרי נתבאר בתחילת השיחה שהדרך היחידה לקבל שפע אלקי מן השמים היא דרך קדושת האברים! ואם כן, כיצד יתכן שבלעם שטימא עצמו בכל מיני טומאות,[9] זכה לקבל נבואה?
ומצאנו לבעל שם טוב זיע"א, שגילה לנו את הסוד, וזה לשונו:[10]
הנה בנבואתו של בלעם נאמר: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד, ג).
והתרגום תרגם את המילים: 'וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן' – 'ואמר גברא דשפיר חזי' (ואמר האיש הרואה טוב). וצריך להבין מדוע שינה את המשמעות?
אלא שהתרגום בא לגלות לנו כיצד זכה בלעם לנבואה. ולפני כן הקדמה:
כדי שהשכינה תשרה על האדם, הוא צריך לקדש עצמו בקדושה יתירה. והנה האדם יש לו חמשה חושים: חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם, חוש הריח, וחוש המישוש. וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים, וכמו שמצינו שנאמר:
א. "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז).
ב. "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים־א ג, ט).
ג. "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'" (ישעיה יא, ג).
וכן ביתר החושים, וכמובא באריכות גדולה במדרש (קהלת רבה, פרשה א – אות לח).
וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצוניים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים, ותחול עליו רוח הנבואה.
אבל בלעם הרשע שהיה היפך מזה, כי טימא את החושים החיצוניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קה.): שבא על אתונו, ועוד היה מעונן ומנחש ומכשף וקוסם קסמים, ואם כן, כיצד תוכל לשרות עליו רוח הנבואה? זה לא יתכן כלל?
אבל מכיון שהיה בזה הכרח עצום לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות 'אתה ריחקתנו'… לא היתה ברירה והקב"ה סימהו וסתם לו אחת מעיניו, ובכך לא היה יכול לחטוא בזו העין, ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו, על ידי זו העין שלא חטאה…
וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על 'שְׁתֻם הָעָיִן' – 'דשפיר חזי', רצה לומר מדהיה סומא באחת מעיניו, לזאת היה 'שפיר חזי' הנבואה, אבל אם לא היה 'שְׁתֻם הָעָיִן' לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה…
ועתה אחרי שלמדנו את סוד כחו של בלעם (העין הטהורה שלא נפגמה) נעבור לפרשת השבוע…
בקשתו של בלק בן ציפור
לאחר שהושמדו (בפרשה הקודמת) סיחון ועוג[11] – השמדה שגרמה להד תקשורתי עצום – המשיכו עם ישראל במסעם והגיעו לגבול ארץ מואב…
חנייתם של ישראל מול גבול בני מואב, הולידה במואבים רגשות פחד ודחיה, וכמו שנאמר: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כב, ג).
הפחד חִלְחֵל ללבבות, ובלק בן ציפור מלך מואב חיפש פתרון…
חיפש ולא מצא! ולכן החליט להיעזר בציפור שלו…
וכך גילה לנו המקובל האלקי רבי נפתלי הרץ בכרך זיע"א:[12]
בלק היה מכשף גדול, והוא יצר עוף על ידי כישוף. העוף הזה היה עשוי מכסף וזהב ומיני מתכות, ועל ידי לחשים והשבעות (בלילה משביעים לירח וביום לשמש) והקטרת קטורת, היה העוף הזה עולה עד מקום 'עזא ועזאל', ושם הוא היה פוגש את הַ'גְּלוּי עֵינַיִם', והוא היה מודיעו סודות ורזים גדולים ממה שנעשה בכל העולם, וממה שיהיה אחר זמן רב,[13] ומגלה לו עתידות, ולכן היו קוראים אותו: "בָּלָק בֶּן צִפּוֹר" (שם פסוק ב), בן ציפור ממש…
בלק הכין עצמו וניגש לציפור, והיא גילתה לו,[14] שכדי לנצח במלחמה הזו הוא חייב את עזרתו של בלעם בן בעור.
והוסיפה הציפור וגילתה לו: דע לך שמעלתו של בלעם היא עצומה ונוראה והוא שקול כמשה רבינו…
מאז חלפו דורות רבים, ובא קדוש ה' מכובד, רבינו הגר"א וגילה:[15] בשעה שהתייעץ בלק עם הציפור היא הסבירה לו כך:
דע לך כי לעם ישראל ישנם שני כחות, דיבור ומעשה, וכנגדם קיבלו עם ישראל שני מנהיגים: משה ואהרן.
משה – דיבור. אהרן – מעשה.
וכנגדם גם בטומאה ישנם שני הכחות הללו: דיבור ומעשה. והמנהיגים הם בלעם ובלק.
בלעם – דיבור. בלק – מעשה.
ולכן אם תתאחדו, דיבור ומעשה, תוכלו לנצח!…
בלק ובלעם – צמד חמד
בלק בן ציפור הרכיב משלחת מכובדת ושלח אותם ל'קוסם' בלעם בן בעור.[16] ובידם אגרת, וכך נאמר בה:
'אל בלעם הקוסם הגדול, אבקשך שתבוא ותעזור לי להילחם בעם ישראל. כי כשנתאחד יהיו לנו את כל כלי ההשמדה, שהם: מחשבה דיבור ומעשה –
שנינו נחשוב רעה על עם ישראל – ובכך יהיה לנו את כח המחשבה.
ולך, בלעם, יש את כח הדיבור.
ולי יש את כח המעשה'. (וכמו שאנו רואים שבלעם ביקש מבלק שהוא יבנה את השבעה מזבחות, וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים" (במדבר כג, א)).
בלעם קיבל את האגרת, ומיד יצא לדרך…
כשהגיע ונפגשו, חיברו כחות והחלו לעורר קטרוגים על עם ישראל, כדי להפעיל את מדת הדין!…[17]
וכך היתה תוכניתו (של בלעם):
הוא יחפש אחר הרוע הנמצא בעם ישראל, ועל ידי שימצא את הרוע הוא יצליח לעורר קטרוג…
ואז, אחרי שהוא ימצא את הרע, הוא ימתין לאותו רגע שבו הקב"ה כועס, ויאמר בסך הכל מילה אחת: 'כלם!'
ועם ישראל, חלילה, יהפך להיות היסטוריה…
מה עשה הקב"ה?[18]
הוא מנע מבלעם לראות את הרע!
הקב"ה העניק לו במתנה, לכמה רגעים, לראות את המציאות האמיתית של עם ישראל! את הטוב הנגלה ואת הטוב הגנוז שבהם!
ובעקבות כך בלעם לימד זכות על עם ישראל, ובכך הוא הפך את המילה 'כלם' לברכה.
שלש פעמים ניסה בלעם למצוא את הרוע, ובכל פעם הקב"ה נתן לו לראות את הטוב, ומכח זה התמתקו כל האותיות של המילה 'כלם' ונהפכו לברכה…
בנסיון הראשון (של הקללה) התמתקה האות כ' (מהמילה 'כלם') ונהפכה לברכה: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (שם פסוק ט)…
בנסיון השני התמתקה האות ל' ונהפכה לברכה: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" (שם פסוק יט)…
בנסיון השלישי התמתקה האות מ' ונהפכה לברכה: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כד, ה).
ונסכם: ראיית הטוב והלימוד זכות שלימד בלעם על ישראל (בעל כרחו), המתיק את הדינים, והפכם לברכות גדולות ועצומות…
עצתו של בלעם
בלעם פנה לבלק ואמר לו: נכשלנו! אך אל יאוש, ישנה עוד דרך נפלאה ומצויינת:
דע לך אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, ואם תצליח להכשילם בעוון נורא זה תוכל לגרום להם מפלה גדולה לפי שאלקיהם של ישראל שונא זימה.
וכך תעשה, בנה איזור מסחרי מאובזר היטב, פנסי רחוב שלטי חוצות ומוזיקת רקע, והקם חנויות ותדאג שכל העובדים שם יהיו נשים, בלבד! ובכל חנות תשים שתי עובדות אחת זקנה ואחת צעירה.
וכאשר עם ישראל יראו את המרכז מסחרי שנבנה יצאו לטייל, וכאשר ירצו לקנות חפץ וישאלו כמה הוא עולה, הזקנה תאמר מחיר גבוה והצעירה תאמר מחיר נמוך…
ומתוך הויכוח הזה הצעירה תתחיל לדבר עמו, ותוך כדי כך היא תמזוג לו יין לשתות, וזה יגרום לכך שבלבו של היהודי יתחיל לבעור השטן, והוא יתבע אותה לדבר עבירה. וכשירצה לחטוא היא תאמר לו: בתנאי שתקריב קרבן לעבודה זרה (בעל פעור) ותשתחוה לה…
העצה הצליחה מעל למשוער…[19] ובני ישראל נכשלו בשני חטאים. א. חטא עבודה זרה שעבדו לבעל פעור. ב. שנכשלו בעוון זנות.
ומכיון שעם ישראל נכשלו בשתי העבירות החמורות הללו, אף ה' חרה בהם, וכמו שנאמר: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ג). וה' ציוה את משה להרוג את כל היהודים שנכשלו בעבודה זרה, וכמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (שם פסוק ה)…
בלעם, עמד בצד וראה… יהודים נהרגים – בגלל עצתו, והתמלא שמחה: 'יופי, ברוך ה', הצלחתי!'…
מה פה החכמה?
בשעה שלמד הגה"ק רבי משה סופר זיע"א את פרשת בלק, נתמלא בפליאה עצומה, ושאל:[20]
הרי בלק מלך מואב לא היה אדם פשוט כלל. גם הוא היה בעל השגות עצומות וכחות נשגבים.
ואם כן, מדוע הוא לא חשב על הרעיון הזה בעצמו (להכשיל אותם בבנות מואב), מדוע הוא היה צריך את עזרתו של בלעם?
ועוד יותר קשה, הרי בלעם ידע שאלהיה"ם של אלו שונא זימה, אם כן, מדוע הוא לא הציע את העצה הזו מההתחלה. למה הוא חיכה עד שנכשל (בנסיון הקללות שלו)?
והשיב כך:
בלק ידע על העצה הזו, אך ראה שבנות מואב עצמן לא ירצו להתקרב ליהודים, וכמו שנאמר: "וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כב, ג).
בנות מואב קצו מבני ישראל!
כי ישראל קדושים,[21] בעצם מהותם, רחוקים הם מבנות מואב כרחוק מזרח ממערב. התנהגותו העדינה, הביישנית והצנועה של אדם מישראל, אינה תואמת כלל לרוחה הטמאה המשוקצת והפרוצה של אשה נכרית.[22]
לפיכך הגם שבלק ידע מהעצה, לעשות בהם כלה על ידי שיכשילם בבנותיהם, מכל מקום לא ידע איך לבצע זאת. כי ראה שהבנות לא ישמעו לזנות עם בני ישראל כל זמן שהם באמונת ישראל.
וגם כשהגיע בלעם, נתקל גם הוא עם אותה בעיה…
אך אחרי שהקב"ה העניק לבלעם במתנה, לכמה רגעים, לראות את המציאות האמיתית של עם ישראל! את הטוב הנגלה ואת הטוב הגנוז שבהם! הוא הבין שהדבר אפשרי…
הוא פנה לבלק ואמר לו:
ראיתי בנבואה את מקור מחצב קדושת ישראל, והמקור הזה גבוה מאוד טמיר ונעלם! ומכיון שישנו כלל: 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו', כמבואר בגמרא הקדושה (סוכה נב.) –
ומכיון שמעלתן כל כך גדולה, בוודאי גם יצרם הרע עצום ונורא… ואם כן, תאמר לבנות מואב שיש בכחן להפיל את בני ישראל ולהפוך אותם לגויים…
וכשבנות מואב ישמעו שיש בכחן להפוך אותם לגויים הם כבר לא יקוצו בהם!
וזה פירוש הפסוק: "לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (שם כד, יד) – עצה אשר יהפך העם הזה ויהיו 'עַמְּךָ'![23]
מעשה בנות מואב היה בסוף שנת הארבעים להליכתן במדבר. בעת שכל עם ישראל היו כבר זכים וטהורים מכל!
ואף על פי כן נכשלו!
ומכאן אנו לומדים מסר לדורות…
אסור לסמוך על עצמו….
מכל המהלך הזה הבננו דבר אחד: אסור לאדם לסמוך על עצמו! וכמו שאמר הלל הזקן (אבות פ"ב מ"ד): 'ואל תאמן בעצמך עד יום מותך'!
ונבאר יותר:
מאותה עת בה נולד האדם מתחיל עת גידולו, הגופני והרוחני. והנה בעוד שהגידול הגופני נעשה מאליו, הגידול הרוחני דורש המון השקעה.
וכאשר יהודי מתחיל לעבוד על הרוחניות שלו ומתחיל לצעוד בדרך העולה בית א"ל, הוא מגלה לפתע, שחלק מרכזי בכל המהלך הוא ההתמודדות נגד התאוות והמדות הרעות… וכך מהתמודדות להתמודדות ומנסיון לנסיון הוא הולך וגדל…
וכאשר רואים בשמים את עבודתו מעניקים לו מתנות ומדרגות.
וזהו אופן גידולו של היהודי, 'לעמוד איתן בנסיונות!' – מאחורי כל יהודי גדול, צדיק וחכם, משתרע שובל של התמודדויות, מאבקים, נפילות והצלחות, הנפרשים על פני החיים האפורים המתרחשים בחיי היום יום ובחדרי חדרים, בהרהוריו, ברגשותיו ובתוך לבבו פנימה… והעמידה בהם היא סוד ההצלחה!
ובא הלל הזקן ומזהיר: דע לך! גם אם זכית למה שזכית, למדרגות עליונות, ואתה רואה בעיניך מראות אלקים, ושומע באזניך את שירת הבריאה… וכל הנאות העולם הזה נמאסות בעיניך. אסור לך להאמין בעצמך!
אסור לך לחשוב שאתה כבר מוגן מיצר הרע. אלא עליך להיות עירני כל זמן שאתה חי! – 'ואל תאמן בעצמך עד יום מותך!'…
ואם חלילה אירעה 'נפילה' והאדם חש אמון בכחו וביכולתו, עליו לדעת שהוא עדיין רחוק מן החכמה! כי כל אדם שחננו ה' יתברך בחכמה מבין ויודע שלכח העומד מולו יש בדיוק את אותה עוצמה של כח. ומכיון שהכחות שקולים, איך יכול האדם לסמוך על עצמו.[24]
ובגמרא הקדושה (ברכות כט.) מצאו מקור לדברי הלל הזקן, וזה לשונה: 'תנן, אל תאמין בעצמך עד יום מותך – שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי'…
ונתמקד בדברי הגמרא הקדושה…
יוחנן כהן גדול…
בית המקדש השני עמד על מכונו בסך הכל 024 שנה, אך למרות זאת, למרות הזמן הקצר, מגילות שלימות לא יספיקו לתאר את כל מה שעבר על העולם בכלל ועל עם ישראל בפרט באותן שנים.
היו אלו שנים עמוסות משא לעייפה, עמים ותרבויות עלו וירדו, הציצו מן הארץ והתייבשו…
ומספרת לנו הגמרא הקדושה (יומא ט.) שאחד מאותם הדברים המוזרים שקרו באותן שנים, שכל כהן שנתמנה למשׂרת כהן גדול מת באותה שנה (חוץ מארבעה כהנים).
וזה לשון הגמרא:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (משלי י, כז)?
'יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים' – זה מקדש ראשון שעמד 014 שנה ולא שימשו בו אלא 81 כהנים גדולים! (ממוצע כל כהן שימש כ-32 שנה).
'וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה' – זה מקדש שני שעמד 024 שנה ושימשו בו יותר מ-003 כהנים, צא מהם ארבעים שנה – ששימש שמעון הצדיק. ושמונים – ששימש יוחנן כהן גדול. עשר – ששימש ישמעאל בן פאבי. ואחת עשרה – ששימש רבי אלעזר בן חרסום (241=11+01+08+04), מכאן ואילך (872 השנים הנותרות חלקי 003 כהנים) צא וחשוב כל אחד ואחד לא הוציא שנתו!
והסיבה לכך ששום כהן לא השלים את שנתו מפני שהם היו רשעים, והתקיים בהם הפסוק: 'וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה'.
ומציינת הגמרא שבתוך החושך הגדול והנורא הזה צצו להם כמה דמויות פלא, ארבעה כהנים שעליהם נאמר: 'יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים', כהנים שהיו קדושי עליון ומשרתי מעלה.
ומתוך הארבעה הללו, הכהן שזכה להאריך ימים ביותר היה יוחנן כהן גדול. היראה העצומה שנתגלתה בלבו גרמה לו להאריך ימים והוא זכה לשמש בתור כהן גדול במשך שמונים שנה!
ובנוסף ליראה הנוראה, הקדושה והעצומה, ומדרגת רוח הקודש אמיתית שהיו לו, הוא זכה שכל הנהגת העולם נמסרה בידיו…
אך כבר אמרנו כי כל אדם שחננו ה' יתברך בחכמה, מבין ויודע שלכח העומד מולו יש בדיוק את אותה עוצמה של כח.
וככל שהתחזק כחו הרוחני של יוחנן כהן גדול כך התחזק כחו של יצרו הרע… ובשדות קרב טמירים ונעלמים נערכו מאבקים וקרבות עקובי דם בין יוחנן כהן גדול לבין יצרו הרע…
במקומות הגבוהים הללו אין ביכולתנו לתאר כלל מה קורה שם בשדה הקרב… אך שמענו מאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, ששם, ברמות הללו, הכל בוער ולוהט בחום נורא ואיום…
ויוחנן כהן גדול מצא את עצמו מתמודד שוב ושוב עם יצרים רעים ואפלים… עד שכעבור מאה שנה הוא הוכרע (בהנחה שהוא התמנה בגיל 02 לכהונה גדולה) ונהפך להיות רשע…
וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות כט.): 'תנן, אל תאמין בעצמך עד יום מותך – שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי'…
זהירות בענייני צניעות
הקב"ה ברוב רחמיו העניק לנו תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.
ולעתים שס"ה מצוות לא תעשה יוצרים לאדם התמודדות נפשית. הלב חומד, היצר בוער, והאדם עומד באמצע ורועד מעוצמת הנסיון.
והנה אדם שמזהה בעצמו שישנה איזו עבירה הגורמת לו לנסיון, אסור לו לסמוך על עצמו ועל כחו, ועליו להימנע מכל מפגש עם אותו נסיון.
עליו לתכנן את חייו בצורה כזו, שלא יווצר לו שום מפגש עם הנסיון.
אסור לאדם לחשוב: 'אני חזק – אפגש עם הנסיון ואעמוד בו!' שהרי על פי רוב זה לא קורה ואדם נכשל!
וכבר ביארו בדרך רמז את התפילה שאנו מתפללים בכל בוקר: 'ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון' ,כך:
אנא רבונו של עולם! אל תביאנו לידי נסיון, כי אם תביא אותנו לזה, קרוב לוודאי שנבוא לידי בזיון!
ואם הדבר כך בכל השס"ה לאוין, בענייני עריות על אחת כמה וכמה…
וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (חגיגה יא:): 'גזל ועריות נפשו (של אדם) מחמדתן ומתאוה להם'!
והתאוה הנוראה הזו של הקדושה הרבה יותר חזקה מתאות הגזל, שכן היא הרע הכולל. וכמו שאמר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה יט אות ג): 'והרע הכולל, שכל הרעות של שבעים לשון כלולין בו, דהיינו תבערת המדורה של תאות ניאוף, שכל השבעים לשון משוקעין וכלולין בו… וזה בחינת מדורה של שבעין כוכבין… היינו הרע הכולל, שהוא תבערת המדורה של תאות ניאוף, שכל השבעין אומות כלולין בו'.
ובוודאי שאסור לאדם לסמוך על עצמו, והוא צריך לתכנן את כל מהלך חייו בצורה כזו שהוא לא יגיע לנסיון!
חייבים להקפיד על הפרדת המחנות, גברים לבד ונשים לבד! אסור להגיע למצב שגבר מדבר עם אשה, דיבור שאין בו הכרח גמור.
וכתב השולחן ערוך (אבן העזר, סימן כא – סעיף ו):
'אין שואלים בשלום אשה כלל, אפילו על ידי שליח, ואפילו על ידי בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים. אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה'.
ופסק עוד (שם סעיף א), וז"ל:
'צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד! ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור…
ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערהּ. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין'…
ואשרי המדבר על אוזן שומעת…
[1] נטעי אש"ל (עמוד שמט).
[2] קטע זה לשונו של רבי יצחק משה ארלנגר (שבעה עינים, חלק ג – פרק שירה עמוד מה).
[3] כידוע פתיחת תורתנו הקדושה, ופתיחת פרשת בריאת העולם, היא באות ב' של תיבת 'בְּרֵאשִׁית'. והטעם לפתיחה באות ב', כיון שבה מתחילה תיבת 'ברכה', ורצונו יתברך לפתוח את תורתו הקדושה וכן את בריאת עולמו בלשון של ברכה.
דבר זה מלמדנו שעלינו לפתוח כל שלב בחיינו – הן גשמי כפתיחת עסק וכדומה, והן רוחני כפתיחת לימוד חדש בתורה וכדומה – בענין של ברכה, וכהוראת חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה סו – אות ד): 'פותחין בברכה', ו'ברכה' – פירושה עשיית טוב וחסד וצדקה עם הזולת, שהרי עיקר כוונת הבורא יתברך בבריאת עולמו היתה כדי להטיב לברואיו, וזהו בעצם ענין הברכה שפתח בה הקב"ה את בריאת עולמו, ועלינו לאחוז בדרכו של הקב"ה ולהשתדל בעשיית טוב וחסד עם ברואיו. וכאשר מדת הנתינה והחסד תהיה נר לרגלנו, ובה נפתח כל פרק בחיינו, בזה תשרה הברכה וההצלחה בכל מעשה ידינו… (אמרי נועם, בראשית – מאמר א).
הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לברואיו, וכל יהודי ההולך בדרכיו ומטיב לאחרים יזכה לכל הטוב שהקב"ה רוצה להעניק לברואיו.
ובענין זה נספר (אבותינו סיפרו לנו – סליחות עמוד 82, לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א):
מעשה בנערה מסאלוניקי שהתייתמה בצעירותה. ירשה הון ועושר מאביה, וסירבה לבוא בברית הנישואין.
חכמה היתה, נבונה ונאה, כלילת מעלות. רבים ביקשו להשתדך עמה, והיא השיבה פניהם ריקם. ביקשו לפחות לשמוע לסיבת הסירוב, לדעת מה פגם מצאה בהם, עם מי מבקשת היא לבנות את ביתה, אך לא נענתה, סירבה, ואף סירבה לנמק, לא נתנה טעם לדחיה.
כך חלפו להם השנים, ימי נעוריה עברו לבלי שוב, והיא עמדה על סף שנתה הארבעים.
אותה עת התאלמן הרב אברהם שַׁאמוּט, אדם נכבד ובעל בעמיו, כבן ארבעים וחמש היה. שלח לה שליחים שתיאות להינשא לו. שבו בידים ריקות ומסרו על סירובה. קם והלך אליה…
שאל: 'מה מצאת בי עוול כי רחקת מעלי?'
מחתה ואמרה: 'חלילה, לא פסלתי אותך, אלא שאין ברצוני להינשא לאיש, וטעמי ונימוקי עמי'.
אמר: 'משביעך אני בה' אלקי ישראל, שתגלי לי מה הסיבה, מדוע אינך מקימה בית בישראל?'
נפל עליה פחד השבועה ואמרה: 'ראיתי בחכמת האיצטגנינות (חכמת הכוכבים והמזלות), כי הצאצאים שאוליד ימותו במלאות להם עשרים שנה. וחשבתי, מדוע אצער את בעלי, יהא אשר יהא, מדוע ישכל בגיני את ילדיו?!'
הרב אברהם שאמוט היה בר אוריין יודע ספר. אמר לה: 'אם משום כך, יש עצה! הכל כתוב בתורה הקדושה, וכבר היו דברים מעולם. הטי אזנך ושמעי:
בימי קדם קצף ה' יתברך על בניו של עלי הכהן, ונשבע כי ימותו בקיצור ימים ושנים, הם, וכל הצאצאים הבאים אחריהם!
מספרת הגמרא (ראש השנה יח.) שהיתה משפחה בירושלים, שכל בניה מתו במלאות להם שמונה עשרה שנה. באו ושאלו את רבן יוחנן בן זכאי, כדת מה לעשות? ואמר להם: אתם מבני משפחת עלי, ונגזרה עליכם גזירה זו. אך ישנה עצה, לכו עסקו בתורה ותחיו… וכך היה.
רואה את – אמר רבי אברהם – יש עצה לבטל את הגזירה, חנכי את ילדיך לתורה!'
שמחה הנערה ושאלה: 'בכמה שנים יתארכו ימי חייהם?'
אמר לה: 'אף כאן מספרת הגמרא (שם), ששנים מחכמינו, רבא ואביי, היו מבית עלי.
רבא, שעסק בתורה בלבד, חי ארבעים שנה.
אביי, שעסק הן בתורה והן בגמילות חסדים, חי ששים שנה!
אם תיאותי להינשא לי, ונגדל את בנינו לתורה ולחסד, יאריכו ימים ויחיו שנים ארוכות'.
נעתרה לו הנערה, ותהי לו לאשה.
לימים ילדה לו בן וקראה שמו 'אהרן', על שם אביה המנוח. הבן היה משוש חייהם, מאור עיניהם ושמחת לבם. גידלוהו בדרך התורה והמצוות והנחוהו בנתיבות הצדקה והחסד. כשהגיע לגיל שבע עשרה השיאוהו אשה, והקים משפחה לתפארת.
בחשש ובמורא, בעתירות ובתפילות, עברו הוריו את שנתו העשרים, השנה שבה ראתה אמו בחכמת האיצטגנינות שהיא כה מסוכנת עבורו.
אך לימוד תורתו עמד לו, והוא עבר את שנתו העשרים בלי פגע…
בהתקרבו לשנתו הארבעים, עלה שוב החשש: הן רבא שהיה בן לבית עלי, ועסק בתורה, זכה שיאריכו את ימיו עד לשנתו הארבעים, ובה נפטר.
מה עשה אהרן, הרבה במעשי צדקה וחסד במדה נפרזת, כאביי, שזכה לעשרים שנות חיים נוספות, ונפטר בגיל ששים. ואמנם, שילוב זה של תורה וחסד הועיל אף לו, והוא הוסיף לחיות חיים טובים ומאושרים.
והנה קרבה ובאה שנתו הששים… ובלב אהרן התעצם החשש…
ואכן, אשר יָגוֹר בא לו. בערב יום הכיפורים נפל אהרן למשכב, וחוליו הכביד. אך כפסע היה בינו ובין המוות…
בבוקרו של יום הכיפורים פקח עיניו והתעורר מעלפונו, כשפסוק שגור בפיו. פסוק מפרשת נח: "וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט, י).
זכר את דברי הגמרא (ברכות נז:): 'השכים ונפל פסוק לפיו הרי זו נבואה קטנה'. עיין בפסוק וביקש לעמוד על בשורתו.
למחרת יום הכיפורים התמוטטה אֻרְוָה גדולה שהיתה בבעלותו. מתו הסוסים והחמורים, מתה הפרה ומתו הכבשים, אף התרנגולים נקברו חיים…
נרעד אהרן, הרי בפסוק נאמר: 'נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם', ומשמע שגורל משותף יהיה לבעל החיים ולבני אדם, ואם כן, כמו שהבעלי חיים מתו, אזי גם הוא, הגיע זמנו…
שכב אהרן על ערש דוי והתכונן למותו, מודה לה' יתברך על ארבעים שנה שקיבל במתנה…
בערב חג הסוכות הגיע לסאלוניקי הגה"ק רבי יאשיהו פינטו (הרי"ף) זיע"א, והתאכסן בבית הסמוך לביתו של אהרן. מהבית שהיה בו ראה שבבית הסמוך (ביתו של אהרן) אין אוירת חג…
הוא ניגש לשם ובירר בעדינות: מה קרה?
סיפרו לו דברים כהווייתם, את השתלשלות המאורעות כולם. הגזירה שראתה האם באיצטגנינותה, העצה שמצא האב מן הגמרא, הזמן שכלה, החולי הכבד, הפסוק שנפל בפי הבן, והתמוטטות הָאֻרְוָה שביארה את משמעות הפסוק, משמעות קשה ומחרידה.
הרגיעם רבי יאשיהו ואמר: 'הכל אמת ויציב, אלא שלא פירשתם נכונה את משמעות הפסוק!'
'דעו לכם' – המשיך רבי יאשיהו והסביר – שגם כאשר נגזרת גזירה, מועילה זכות גדולה לפדות את הנידון. ועל כך אנו מודים ואומרים: 'ברוך פודה ומציל!' שמציל את האדם על ידי פדיון.
והקב"ה גילה לאהרן שהוא פדה אותו ב'נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם'. כלומר, הבהמות והעופות שמתו בהתמוטטות הָאֻרְוָה, מתו תחתיו. והוא יקום ממחלתו!
שמחו בני הבית שמחה גדולה לשמע הבשורה, ונפנו לקבל את פני החג הקדוש בשמחה.
אמר רבי יאשיהו שברצונו לשוחח עם החולה בעצמו. הביאוהו למטת החולה, והוא פנה אליו בשאלה:
'מקובלנו שצריכים לזכות גדולה עד מאוד כדי לבטל את גזירת מערכת המזל, או להמירה בפדיון של נפש תחת נפש, נפש בהמה ועוף תחת נפש אדם.
אמור נא לי, איזה מעשה טוב עשית לאחרונה, שבגללו זכית שיקרע גזר דינך?'
פתח אהרן וסיפר: 'יומיים לפני שחלה ונפל למשכב, קם כמנהגו לסליחות באישון לילה. רק כאשר עמד לצאת מן הבית הבחין, שבמקום לקום באשמורת הבוקר, קם כבר בחצות הליל.
תמהתי על כך, והתלבטתי מה לעשות. אך אחר כך חשבתי, הן חיי בסכנה, וחייב אני להעתיר לאריכות ימי. אולי מן השמים עוררוני כדי שאשכים לבית הכנסת ואשפוך נפשי במזמורי תהלים עד שיתאסף הציבור לאמירת הסליחות.
הלכתי לכיוון בית הכנסת, והנה לפתע שמעתי קול בכי חרישי… התקרבתי לכיוון הקול, וראיתי שהוא בוקע מביתו של שלמה לפאפא…
היצצתי וראיתי את שלמה בוכה בכי תמרורים, היטתי אוזן ושמעתי כשהוא עומד ושוטח תחינתו בבכי לפני שוכן מרומים, כי יראהו אות לטובה ויתמלא עליו רחמים. הוא הפסיד כספים במסחרו, ובעלי חובו נושים בו בלי רחמים. בבוקר יבואו לגבות את חובם, ואם לא יהיה בידו לשלם, יטלו את כל אשר לו ויציגוהו ריקם, איש לא יֵאוֹת לסחור עמו, והוא יפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, לתהום הדלות. אוי לה לאותה הבושה!
מיהרתי לשוב לביתי, צררתי אלף זהובים בתוך ארנק, ורצתי לביתו של שלמה, השלכתי את הארנק דרך החלון הפתוח ושבתי לביתי…
שלש שעות לאחר מכן הלכתי לבית הכנסת לאמירת הסליחות, כשנכנסתי, מצאתי את שלמה לפאפא עומד לפני ארון הקודש ומתפלל בדביקות, בלחש. בצעד חרישי התקרבתי ועמדתי מאחריו, ושמעתי אותו אומר את ההלל בלהט'…
'זהו' – סיים אהרן את סיפורו – 'יותר איני יודע מאומה. אבל דומני, ששלמה לפאפא ריצה בכסף זה את בעלי חובו, והוא ממשיך במסחרו כמקודם'.
נפל רבי יאשיהו על צואר אהרן וחיבקו, באומרו: 'אשריך, ואשרי הוריך שחינכוך בדרך זו! בלא ספק, זה המעשה שביטל את הגזירה מעליך!'
אהרן הבריא לחלוטין, וימי חג הסוכות עברו בשמחה כפולה, שמחת החג וביטול הגזירה.
לאחר החג, הזמין שלמה לפאפא את הגאון האורח לסעודה גדולה שערך לכבודו, כדרכו, לכבד את כל גדולי התורה המבקרים בעיר. לאחר הסעודה סיפר לאורחו הגדול בסתר על נס ההצלה שאירע עמו…
'גדול שמו של הרב בתורת הנסתר' – אמר – 'שמא יודע הוא מיהו המלאך שהצילני?'
חיוך האיר את פני הרב: 'ודאי יודע אני מיהו המלאך שהשליך בחלונך אלף זהובים!'
נדהם שלמה לפאפא, מנין לו לרב מנין הזהובים? אין זאת, אלא שרוח הקודש מפעמת בו! נדרך לשמוע את שם המלאך.
'אהרן שאמוט, הוא המלאך הטוב שלך' – אמר הרב.
השתאה שלמה לפאפא ומלמל: 'במה אוכל לגמול לו?'
'דע להכיר לו טובה', אמר הרב, 'לגמול – כבר גמלוהו מן השמים באורך ימים ושנות חיים וכבוד'…
[4] כך כתב בספר הנורא ברית מנוחה (הקדמת הספר): מפני שהיו רואים הרכבת הכחות…
[5] סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, בראשית – עמוד 431), וזתו"ד: כשיסד הגה"ק רבי ישראל מסלאנט זיע"א את תנועת המוסר, קמו עליה מתנגדים גדולי תורה ויראה ונימוקם עמם. הם סברו שהמוסר הוא חלק מהתורה בכללותה, ומעולם לא שמענו שהקימו תנועה עבור מצוה מסויימת או הנהגה רצויה ככל שתהיה…
אולם רבי ישראל מסלאנט חלק עליהם בכל תוקף, בטענה שלימוד מוסר זה לא רק עוד מצוה, אלא זה הדבר 'המעמיד' את כל חיי היהודי! יהודי שלא יקבע זמן בכל יום לזכך את מדותיו, לרומם את אישיותו – לא יצליח להחזיק מעמד בלימוד התורה וקיום המצוות!
וכדי שיהיו דבריו נשמעים, שקד לבצר את סמכותו התורנית. הן מגדולי הדור היה, לפיכך סובב בקהילות ליטא, והרעיש את הלומדים בפלפוליו העצומים שנמשכו שעות ארוכות ובללו חצי הש"ס!
וכך היה דרכו: הגיע לעיר, עלה לבית המדרש ותלה בו דף ובו נאמר: ביום פלוני – בעוד יומיים – ידרוש רבי ישראל מסלאנט בסוגיא פלונית, ואלו מראי המקומות, עשרים – שלשים מקומות בש"ס, בראשונים ובפוסקים.
שהרי אין זו חכמה להנחית פלפול בסוגיות שהלומדים אינם מוכנים לקראתן ואינם שולטים בהן, שהרי הם לא יבינו את הקושיות לאשורן ולא יתפעלו כדבעי מהדרך שתיחתר.
במשך יומיים היו הלומדים מעיינים במראי המקומות וקונים בהם ידיעה מקיפה, ואז היה עולה לבימה וחורז את כל מראי המקומות למקשה אחת, להתפעלות הלומדים ולהשתאותם. וכך הכירו בגדלותו התורנית העצומה, וקיבלו מרותו. כך היכתה תנועת המוסר שורש, לִמְגִנַּת לב מתנגדיה.
פעם הגיע לעיר אחת, תלה את דף מראי המקומות ופרש לאכסנייתו לשקוד על תלמודו. היו שם שני אברכים, תלמידי המתנגדים לתנועת המוסר. הם ידעו שעומד הוא לכבוש את לב הלומדים בגאונותו העצומה, ועשו מעשה שלא יעשה: הורידו בחשאי את הדף, והחליפוהו, השאירו את הנושא על כנו, אבל החליפו את כל מראי המקומות, המציאו על אתר שלשים מראי מקומות שלא ממין הענין… כיד הדמיון הטובה עליהם, ותלו את הדף על דלת הכניסה של בית המדרש.
נסובו הלומדים והעתיקו לעצמם, אך השתאו: הסוגיא ידועה, מוזכרת בכמה מקומות בש"ס ובפוסקים ואף אחד מהמקומות לא מוזכר ברשימה. במקומם מוזכרות גמרות שאין להן שום שייכות ואין ביניהן שום קשר. הפלא ופלא, אולי גאון כה גדול הוא, שהצליח לשייכן לסוגיא…
שיננו את המקורות המצויינים, והמתינו לפלפול המובטח.
בשעה היעודה היה בית המדרש מלא מפה לפה. רבי ישראל עלה במדרגות ארון הקודש, והעמידו לפניו את הסטנדר. ביקש את הדף התלוי על הדלת, להיעזר בו בשזירת הפלפול שהוכן מראש. הדף הובא, העיף בו מבט, וחוורו פניו…
שני האברכים הביטו מהקהל, וחייכו לעצמם… הנה ירד בבושת פנים, ותנועת המוסר תספוג מפלה. בעירם, על כל פנים.
שתק דקה ושתים, והציבור תמה. ואז החל לדרוש… בגאונות עצומה, בחריפות נוראה, ובבקיאות מבהילה עמד וחרז את כל השלשים מראי מקומות שאינם שייכים כלל לסוגיא ובנה מהם מהלך נפלא…
השומעים יצאו מכליהם, גאונות כזו טרם שמעו. בטוחים היו שזה הפלפול שהכין! ובין השומעים היו שני אברכים המומים. וככל ששזר את הפלפול, הלכו פני השנים וְהֶחֱוִירוּ. הבינו הם שפגעו בכבודו של גאון אדיר, שר התורה, ואין להם מחילה!
הרב סיים לארוג את הפלפול במראה המקום האחרון שקשר את כל הקצוות, ולפתע –
התעלף!
נוצרה בהלה, קמה מהומה, נתקפו חרדה. טרחו להקיצו מעלפונו. והשנים ידעו על מה ולמה התעלף, אלו תעצומות נפש גבו ממנו השעות האחרונות, להמציא כזה פלפול על אתר! כשהתעורר מעלפונו חלצו נעליהם ובאו לבקש מחילה.
על מה, נשאלו.
הודו במעשיהם, בגינם התעלף, ומבקשים סליחתו.
אמר: על המעשה שעשיתם אכן זקוקים אתם למחילה. מעשה שלא יעשה הוא, ואני סולח. אבל אם לבכם מכה אתכם על שבגינכם התעלפתי, הריני להרגיעכם. לא התעלפתי בגללכם!…
ובאמת, העיד תלמידו הגה"ק רבי איצלה בלאזר, שרבו שתק שתי דקות כשראה את הדף המוחלף, לא משום שבאותן שתי דקות הכין את השיעור שארך שלש שעות. לא, את השיעור הכין בכהרף עין, תוך שבריר דקה. אבל לאחר מכן התלבט עוד כשתי דקות, האם לחשוף את גאונותו הכבירה או לא, האם יהיה בכך משום שמץ התפארות וגאוה, או שכל כוונתו לכבוד שמים, לביצור תנועת המוסר –
והחליט לומר!
אם כן, מדוע התעלף?
אמר רבי ישראל: דעו, ממרום לא מחלקים מתנות, ממרום קובעים משימות ומעניקים עבורם כלים! אם אדם עשיר, עליו לכבד את ה' מהונו. זמר, יכבד את ה' מגרונו. כל כשרון, ניתן כדי לנצלו. ואני ידעתי שיש בי כשרונות כמו אלף אברכים, ונדרש ממני לפעול כאלף אברכים.
ואכן, למד ולימד והדריך והשפיע, בתנופה אדירה ובפעילות בלתי נלאית.
אבל זאת לא ידעתי, מעולם לא נֻסֵּיִתי בכך, להכין בכהרף עין שיעור יש מאין, לדעת מה כתוב בכל מראי המקומות, וּלְקַשְּׁרָם לסוגיא, וכסדרם… אלו כחות שלא ידעתי שמקננים בי, זו מנת כשרון של רִבְבַת אברכים… וכרבבה, איני מנצל את כחי. לכן התעלפתי!
כי כאשר אעלה למרום, הן ישאלוני: לשם מה קיבלת כאלו כחות. ומה אענה…
[6] לשון הגה"ק רבי שלמה הרכבי הי"ד (מאמרי שלמה, חלק ב – עמוד ס).
[7] כל הקטע הבא מעותק מספר מעמד הנבחר (עמוד עט) לגאון הרב צבי הירש ווייס שליט"א, ועיין שם במקורות הדברים.
[8] למרות שהדמות המרכזית בפרשה היא דמותו של בלעם, בכל זאת הפרשה נקראת בשם 'בלק'. וצריך להבין מדוע?
והנה ישנם כמה וכמה הסברים על כך, ועתה נביא את דבריו של הגה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א (דברי מאיר – ד"ה 'וירא בלק') שאמר, וזתו"ד:
אומות העולם מעצם מהותם שונאים יהודים, ומקיימים בכל ההידורים את ההלכה (מדרש רבי תנחומא, פרשת שמות – אות כז): 'בידוע שעשיו שונא ליעקב'. אולם רבים מהם מתנהגים כלפי חוץ בנימוס ותרבות, ועוטפים את עוינותם ושנאתם במחצלאות ובעטיפות נאות, ואיש אינו עומד על סכנתם.
ברם זכור לטוב בלק שחשף לעין כל את שנאתו לישראל!
על הגינותו זו זכה שתיקרא פרשה על שמו…
[9] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, בלק – מאמר ח) אמר, וז"ל:
בגמרא הקדושה (סוטה יא.) מובא, שלפרעה מלך מצרים היו שלשה יועצים, והם: בלעם, איוב, ויתרו.
פרעה אהב אותם מאוד, ולכן לא היה זז בלי להתייעץ אתם.
מכיון שכל ההחלטות המדיניות עברו דרכם, לכן גם כשהחליט פרעה לגזור את גזירת השעבוד וההרג על בני ישראל היושבים בארצו, קודם לכן התייעץ על כך עם שלשת יועציו החשובים.
בלעם הרשע תמך ברעיון הזדוני בהתלהבות רבה, איוב העדיף להימנע מלהביע דעה בנידון ואחז בפלך השתיקה, ויתרו גינה את הרעיון בכל תוקף. התנגדותו של יתרו לרצונו של המלך פרעה נתפרשה כמרידה במלכותו אשר אחת דתה להמית, וכדי להציל את חייו ברח למדין כאשר בכך הוא מותיר מאחוריו את כל העושר, הכבוד והגדולה שהיו מנת חלקו מחמת היותו אחד מיועציו הראשיים של המלך.
באותו שעה ישב הקב"ה וראה מה שיעצו כל אחד משלשת היועצים על בניו אהוביו. על בלעם שיעץ לאבד את בניו של הקב"ה, גזר הקב"ה שימות מיתה משונה בדקירת חרב, וכן היה, כפי שנאמר בפרשתנו: "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא, ח).
על איוב ששתק ולא הביע כל התנגדות לפגיעה בבניו של הקב"ה, גזר הקב"ה שנה של יסורים מרים ממוות, וכן היה, וביום אחד איבד איוב שבעה בנים ושלש בנות שנספו במיתה משונה, וכל הרכוש הרב שהיה לו הלך לטמיון, וגם כל גופו, מכף רגלו ועד קדקודו, התמלא בשחין נוראי, והיה איוב מגרד את גופו בשברי חרס עד זוב דם ממש (ראה איוב פרק א).
ועל יתרו שנחרד לשמוע על הרעיון המזעזע להזיק לבניו של הקב"ה ומסר את נפשו ממש על מנת שלא להיות שותף בזה, גזר הקב"ה שיזכה בהמשך חייו להתקרב לעם ישראל, לחסות תחת כנפי השכינה, וכל בניו נעשו גדולים בישראל, מחכמי הסנהדרין הקדושה היושבת בלשכת הגזית, אשר ממנה היתה יוצאת תורה והוראה לכל עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם.
הבה נתבונן בהבדל שבין בלעם ליתרו: גם בלעם וגם יתרו הבינו היטב שעצתו של פרעה נובעת מרשעות שאין לה אח וריע. שניהם הבינו היטב שפרעה וכל אנשיו הם אנשי רשע ופשע מקולקלים מן היסוד.
אלא שבלעם בחר להמשיך לשהות בחברתם של אנשים מקולקלים אלו על מנת שלא לאבד את תפקידו החשוב והרווחים השמנים שבצידו. לעומתו, יתרו, לא הסכים בשום אופן להמשיך להיות חבר בחברת פועלי און זו. לשם כך הוא ויתר על כל גדולתו וחשיבותו וברח למדין מתוך תקוה שבהמשך חייו יזכה להתחבר לאנשים טובים והגונים.
ומה עלתה להם בסופם? בלעם, שנותר בחברת פרעה ואנשיו הרשעים, הוסיף ללמוד ממעשיהם הרעים, ומיום ליום ירד והתדרדר מדחי אל דחי עד שהגיע לשפל המדרגה ממש ועשה מעשים מכוערים ביותר, כפי שהוכיחה אותו אתונו בפני שרי מואב ואמרה לו: "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה" (במדבר כב, ל)? ופירשו חז"ל (סנהדרין קה.) שהכוונה היא שהיה נוהג עמה מעשה אישות.
לעומת זאת, יתרו שברח מחברתם של הרשעים וביקש בכל מאודו להתחבר לאנשים טובים והגונים, זכה בהמשך חייו לקחת כחתן לבתו ציפורה את גדול הנביאים, רבן של כל ישראל לאורך כל הדורות, משה רבינו ע"ה.
ועל ידי שהתחבר לצדיק, למד ממעשיו הטובים והוסיף להתעלות, עד שנעשה גר צדק וזכה להסתופף תחת כנפי השכינה, וכל זרעו אחריו נעשו זרע קודש גדולים וחכמים, כמו שנאמר עליהם שהיו: "תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים" (דברי הימים־א ב, נה), ופירשו חז"ל במדרש (רבי תנחומא, ויקהל – אות ח): 'תִּרְעָתִים' – שהיו יושבים בלשכת הגזית. 'שִׁמְעָתִים' – שהיו כל ישראל שומעים הלכה מפיהם. 'שׂוּכָתִים' – שנסתוככו ברוח הקודש.
וכשראה בלעם לאיזו מעלה גבוהה זכה יתרו ולאיזו דיוטא תחתונה הגיע הוא, נחמץ לבו בקרבו, ומתוך חשבון נפש נוקב פתח את פיו ואמר על יתרו: "אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ" (במדבר כד, כא). כלומר, אשריך יתרו שזכית לקבוע את מושבך ודירתך בקרב עם איתן וחזק כסלע. ולכל זאת זכית בגלל שמסרת את נפשך על מנת להתרחק מחברת אנשים חטאים ובחרת לדבוק באנשים טובים והגונים…
[10] בעל שם טוב על התורה (פרשת בלק – אות ד).
[11] רבותינו מספרים, שעוג היה נפיל ענק, כבנין רב קומות. וכאשר עם ישראל חנו מול ארצו, הוא יצא לשטח ועקר הר של שלש פרסאות, וביקש להטילו על מחנה ישראל, למוחצם תחתיו ח"ו.
מושג מה מקומתו של עוג, נקבל מאופן מיתתו: קומתו של משה רבינו עשר אמות היתה. נטל בידו רומח בן עשר אמות, וקפץ לגובה עשר אמות – והיכהו בקרסולו, והרגו!
שוו בנפשכם, קרסולו היה בגובה כ-51 מטרים, כבנין בן חמש קומות! מה היה איפוא גובהו, מה היה רוחבו. ועל הכל: כיצד השפיעה על נפיל זה דקירת הרומח בקרסולו? כדקירת מחט! – ואיך מת?!
אלא שלפנינו גילוי נוסף של לקחי התורה הנצחיים! הבה נחשוב, האין מצבנו דומה? מוקפים אנו חמש מדינות עוינות במעגל הראשון (מלבד החיכוך בפלסטינים) וטבעת עוינת נוספת מאחריהם, מלוב ועד איראן, מאות מיליוני אויבים. ומה הן כל פעולותינו, אם לא כדגדוג מחט בגוף ענק זה. ועובדה, זה עובד. הכיצד? בכח פסוק מנבואת הנצח: "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה" (משלי כא, לא)…
אתה עשה את שלך והשאר את היתר לבורא יתברך!
הוא שהנחיל את הנצחון על עוג ועל פרעה, והוא יעמוד לימיננו גם עתה. הן זה מאמר הנביא: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" (מלאכי ג, ו)!…
ופסוק מפורש הוא, בתורת הנצח: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב, עַם רַב מִמְּךָ – לֹא תִירָא מֵהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֶי"ךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ, א)!
ומה שנכון בשטח הבטחוני, נכון גם במישור הכלכלי והבריאותי, ובכל ענין: אנו נעשה את שלנו, וה' ישלים. ככתוב: "אֶקְרָא לֵאלֹהִי"ם עֶלְיוֹן לָאֵ"ל גֹּמֵר עָלָי" (תהלים נז, ג)… (מעיין השבוע, במדבר – עמוד תב).
[12] עמק המלך (חלק ב, קרית ארבע – פרק 111).
[13] ובמאמר מוסגר: בספר הזוהר הקדוש (בלק דף קצח ע"ב) ביארו את הפסוק שאמר דוד המלך בתהילותיו – "מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי" (תהלים ס, י), כך:
בלק ראה בכשפיו שבעוד כמה דורות יעמוד לעם ישראל מלך ושמו 'דוד', והוא ישמיד את בני מואב.
מה עשה בלק?
אסף כל מיני כישוף, עשבים וראשי נחשים, ושם אותם בתוך קדרה של כשפים, ואז הלך עם הקדרה לירושלים וטמן אותה בקרקע במקום מלכות בית דוד בעומק של אלף וחמש מאות אמה, וקיוה שעל ידי הכישוף הזה לא יהיה לדוד בשום זמן פתחון פה נגד מואב.
כיון שבא דוד, וידע מזה הכישוף שהכין בלק בשבילו, חפר בתהום אלף וחמש מאות אמה, עד המקום שהיתה טמונה אותה קדרה של כשפים, והוציא מים מן התהום וניסך על המזבח, ובפעולה הזו הצליח לבטל את הכישוף שעשה לו בלק…
באותה שעה אמר דוד: 'מוֹאָב סִיר רַחְצִי' – רחצתי את הסיר (הקדרה) שהיתה אמורה להגין על מואב!
[14] זוהר (בלק דף קצב ע"א).
[15] ביאורי הגר"א (ברכות יד:).
[16] וזה לשון הפסוק: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם" (יהושע יג, כב).
[17] במאמרי אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש (דברים חלק ב – עמוד תרמב) הובא כך: שורש בחינת קליפה דבלעם הוא מקור כל קטרוג קשה ורע על ישראל דוקא, והוא בחינת עין רעה שלו, שהיה מחפש בחיפוש עמוק למצוא מקום לקטרג על ישראל, לפי ששנאתו לישראל היא שנאה עצמית ופנימית…
על כן טרח ויגע מאוד בכל עומק דעתו לעיין בהם בעינו הרעה בהשגחה עמוקה ביותר…
ואף על פי שישראל היו באותה שעה בתכלית המעלה והמדרגה בקרבת אלקים ובגילוי שכינה במסעות שלהם עם הארון ומשה – "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם גו'" (במדבר י, לד), עם כל זה התאמץ לעיין בעומק גדול למצוא בטוב שלהם איזה בחינת רע הגנוז ונעלם שם, למצוא קטרוג לקללם כו'…
ובחינת קליפה זו דבלעם מתפשט בכל דור ודור, והוא שונא ישראל בעצמיות ופנימיות ביותר, עד שמחמת זה הוא מחפש ומעיין על ישראל בעומק גדול למצוא מקום לקטרג על ישראל, והוא למצוא הרע הגנוז בטוב כו'…
וכמו שאנו רואים שבלעם היה מחפש בכל המקומות אשר עתידים ישראל לחטוא שם, כי אולי ימצא שם מקום שמשם יוכל לקטרג, וכמו שאמרו רז"ל במקומות שחיפש, כמו: 'בָּמוֹת בָּעַל', ו'רֹאשׁ הַפִּסְגָּה', וכן: 'רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן', שאולי משם יוכל לשקוף ולעיין ולמצוא מקום קטרוג לרע – עד: "וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו גו'" (שם כד, א)…
[18] ראה בספר הפרשיות (במדבר ב – עמוד ריג), לגאון רבי אליהו כי טוב זיע"א.
[19] כשראה בלעם שאין באפשרותו להזיק לעם ישראל על ידי קללות, יעץ לבלק עצה רעה:
'היות והאלקים של ישראל שונא זימה, לכן תשלחו לשם את נשותיכם ובנותיכם הנאות ביותר כדי להכשיל את עם ישראל בדבר עבירה, ועל ידי זה הקב"ה יכעס עליהם ויעניש אותם'.
ואכן כך הם עשו, ובהיות עם ישראל בשיטים באו לשם אותן נשים מקולקלות ששלחו המואבים והמדינים, והכשילו את עם ישראל בעבירה, וכן גרמו להם להשתחוות לאלהיהן, ומחמת מעשה זה מתו מעם ישראל באותו יום מאתים אלף בחורים…
ובענין זה נספר (אביהם של ישראל לילדים – עמוד 721):
באחת הנסיעות של הגה"ק הרב מרדכי אליהו לצרפת, נערכה לכבודו מסיבת קבלת פנים מטעם 'הקרי"ף' – ארגון הגג של הקהילות היהודיות בצרפת.
נשיא 'הקרי"ף', שבאותו זמן שהה במרוקו, הזדרז לבוא לצרפת כדי להיות נוכח במסיבה. אלא שלרב היו תוכניות אחרות בנוגע לאותו אדם.
לרב נודע שהאיש הנכבד ובעל ההשפעה התרחק מאוד מחיי תורה ומצוות, עד כדי כך שהוא התחתן עם גויה וחי עמה, והוא לא היה מסוגל לחלוק לו כבוד. להיפך, כאשר נכנס האיש והשיבוהו לימינו של הרב, קם הרב ממקומו ועבר לשבת בשולחן אחר. לאחר מכן, כשקם הרב לשאת דברים, הקדיש את נאומו לנושא נישואי התערובת והדגיש את חומרת האיסור וגודל הנזק הנגרם לעם ישראל בגין פורצי הגדר.
האיש, שהבין כי הרב מתכוין אליו, לא היה מסוגל לשאת את הדברים והוא קם ויצא בטריקת דלת.
המשיך הרב בנאומו ואמר: אל תשאלוני מדוע פגעתי בו ואל תמחו בי שלא נהגתי בו כבוד, כי הוא לא ראוי לשום כבוד!!!
הרי אם הייתי יושב לידו ומחניף לו כפי שרצה, מה היו אומרים אנשים – אפשר להתחתן עם גויה, ואם יש לך כסף, זה יעבור בשקט. ואילו לי חשוב שידעו כולם כמה בזוי ומשוקץ הדבר.
במזיד פגעתי בו ומחיתי על נישואי התערובת, כדי שידעו כולם: אפילו אם אתה נשיא של כל יהודי צרפת, אם תינשא לגויה, תהיה מוקצה מחמת מיאוס…
[20] תורת משה השלם (פרשת בלק – ד"ה 'ויקץ מואב').
[21] לשון הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א (אמרי יציב – עמוד רטו).
[22] וזה לשון ספר הזוהר (זוהר חדש רות דף צו ע"א – בתרגום ללשון הקודש):
'ועל זה אמר: "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה" (דברים כז, כא), מי היא ה'בְּהֵמָה'? זו כותית [גויה], גוף שהיא מצד הבהמה האחרת שלמעלה, טמאה!'…
[23] והמשיך החתם סופר (בתורת משה השלם) וכתב (שם):
ומכל מקום סיים ואמר: 'בְּאַחֲרִית הַיָּמִים', כי מיד ולאלתר לא יפערו לפעור באמת אלא לְבַזּוֹיֵיהּ, ועל כל פנים יהיו הבנות מוטעות, ויזדקקו להם ולא יקוצו מפני בני ישראל, אך 'בְּאַחֲרִית הַיָּמִים' אֲבִיקוּ בֵיהּ: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" (דברים ז, ד).
דבר שמתקיים בעוונותינו הרבים, וישנם יהודים הנגררים אחרי הטומאה הנוראה הזו, ובזה כורתים את עצמם מהעם היהודי לנצח נצחים!
ובענין זה סיפר הרב החסיד אהרן דוב הלפרין שליט"א (ורבים השיב מעוון, חלק א – עמוד 012), וז"ל:
הוא נראה חריג בנוף החסידי שהצטופף סביב השולחן הארוך בישיבת 'תורת אמת', ב'סעודת משיח'. היו שם 'שטריימלאך' וכובעים עגולים, ירושלמים, לצד לבוש חבד"י אופייני. הבלורית, השערות הארוכות והכיפה ה'מלאכותית' שלראשו היתה בהחלט חריגה שם.
השנה: תשל"ב. המקום: תורת אמת ברחוב מאה שערים. המשפיע המתוועד: החסיד הרב משה וובר. קשה להניח שהאורח הצעיר הבין את דבריו של ר' משה וובר – משימה לא קלה כל כך גם לחסידים ותיקים.
רק מאוחר יותר, כשלהתוועדות פרץ כרוח סערה ר' ראובן דונין, והשפה הצברית והעסיסית שלו החלה לרעום באולם – הרגיש הצעיר 'כמו בבית'. הוא אולי לא הבין כל כך במי בדיוק ר' ראובן משתלח ואל מה ירמזון כל מילותיו. אבל את השפה הוא הבין, ועוד איך. והרוח החסידית הסוערת של ר' ראובן, כבשה את לבו.
גם ר' ראובן הבחין בו, ודאג לשגר אליו ארבע כוסות, וכדי להיות בטוח – עוד ארבע כוסות. הוא גם ניסה להצטרף לשירה ולניגונים ומרגע לרגע ראית עליו שמתחיל להרגיש יותר 'בבית'.
ואז, כשהרגיש יותר 'בפנים' הוא גם פתח את הפה בפעם הראשונה. הוא שמע את ר' ראובן צועק בערך תשעים ותשע פעמים: 'חבר'ה תפסיקו להיות ש…' והוא פשוט לא הבין מה פשר המילה העסיסית הזאת באידיש שר' ראובן כל כך מזהיר מפניה…
וכשניסה לשאול את מי שישב לידו מה פשר המילה – ראה, לתדהמתו, שהלה מסמיק ושותק. ואז הוא פנה למי שישב מצידו השני, וגם הוא הגיב כפי שהגיב הנשאל הראשון, ורק איזו שהיא רוח היתולית בלתי ניתנת לשליטה דחפה אותו לומר לו: 'שאל את ר' ראובן בעצמו'… ובטרם הספיק לעצור בעדו הוא כבר אזר אומץ, ובקול רם ונישא, לעיניהם המשתאות ונבוכות מעט של כל המשתתפים, הוא פונה בקול לר' ראובן: 'מה זו המלה הזאת ש…?'
ור' ראובן, כמו ניעור מחדש, קפץ על המציאה בעשר ידים: 'ראית פעם איך נראה זנב? אם לא – תסתכל על אלו שיושבים מסביבך. הזנב כל הזמן מתנדנד. פעם לכאן ופעם לשם. פעם למעלה ופעם למטה. אין לו עצם. אין לו חוט שדרה. הוא לא יודע בעצמו לאן הוא שייך'.
ואז פתאום, בלי התראה מוקדמת, מתחיל הצעיר להתייפח בבכי ואי אפשר להרגיעו. בתחילה סברנו שהוא נפגע אולי מדברי ר' ראובן ומהטון שנשמע אולי תוקפני מעט, ניסינו לפייסו ולהרגיעו – אך ללא הועיל.
וההתוועדות בינתים הלכה ונתמשכה. בכל הבתים שכחו זה מכבר מחג הפסח. הכלים כבר אוחסנו ב'בוידעם', וליד מאפיות החמץ השתרכו להם, כמו תמיד, התורות הארוכים. ואילו כאן, בתורת אמת, בלב מאה שערים, נמצאים בעיצומה של ה'והיא שעמדה', כאילו הפסח רק התחיל…
רק לאחר ברכת המזון ותפילת ערבית, אי שם לאחר חצות הלילה, כשהנוכחים התחילו להתפזר ונשארנו כמה בחורים בודדים – פתח בפנינו הצעיר האורח את סגור לבו, ואז הגיע תורנו להיות מופתעים ונדהמים:
אני מבית דתי מסורתי. אחרי הצבא ירדתי מהארץ ובניו יורק התפקרתי לגמרי והתחברתי עם צעירה גויה, שחורה, ועמדנו כבר להינשא.
קרובים שלי, חבדניקי"ם מקראון הייטס, ניסו כל הזמן לנסות להשפיע עלי – אך לשוא. ואז הם באו עם 'הנשק האחרון' שלהם: 'תיכנס לרבי ותתייעץ אתו'. כמובן שלא הסכמתי. אינני טיפש ולא היה לי ספק מה תהיה דעתו של הרבי. ואז, כשכל המאמצים לא הועילו, הם סחטו ממני פשרה אחרונה: 'השבוע, בערב פסח, הרבי מחלק מצות לכל אחד. בוא גם אתה תקבל את המצות מהרבי. זה בטוח יכניס לראש שלך את הדעה הנכונה'.
לא היה לי מה להפסיד. לא האמנתי כמובן ב'שטויות' האלו וזה היה בשבילי בסך הכל הזדמנות מצויינת להוריד מעלי את הלחץ של הדודים…
כך הגעתי לקראון הייטס לפני שבוע בדיוק, בערב פסח. עמדתי בתור יחד עם הקרובים שלי, וכשניגשתי לרבי הוא נתן לי חתיכת מצה ואמר לי: 'פסח כשר ושמח'. כשהתחלתי כבר ללכת הרבי פנה אלי שוב ושאל:
'איפה אתה גר?'
'בניו יורק' – עניתי.
'וההורים שלך?' – שאל הרבי.
'בישראל' – עניתי.
'ולמה לא נסעת להיות בליל הסדר יחד עם כל המשפחה?'
לא עניתי כלום. רק גמגמתי שזה לא הסתדר כל כך.
'בכל אופן', ממשיך הרבי, 'זה לא מאוחר. לליל הסדר כבר לא תספיק. אבל אפשר לנסוע מיד במוצאי החג ולהיות שאר הפסח עם ההורים. זה בוודאי ישמח אותם ואתה תזכה במצוה של כיבוד הורים'.
ואז חתך הרבי עוד שתי חתיכות ונתן לי: 'זה בשביל ההורים'.
ועוד בטרם הספקתי לזוז שוב פונה אלי הרבי: 'באיזה עיר גרים ההורים?'
'בירושלים', עניתי.
'איפה בירושלים?', שאל הרבי.
'ברוממה', עניתי.
'נו', אמר הרבי, 'רוממה לא כל כך רחוקה מרחוב מאה שערים. הולכים ישר עד שמגיעים. אז בשביעי של פסח, שאז נהוג לעשות 'סעודת משיח', תלך לישיבת 'תורת אמת' שזה כמעט בסוף רחוב מאה שערים ותשתתף שם בסעודה, ושתהיה הנסיעה בשעה טובה ומוצלחת ונשמע בשורות טובות'.
כשיצאתי מהחצר של הרבי 'התנפלו' עלי הקרובים שלי ועוד כל מיני חסידים שם. התברר לי שזה אירוע די נדיר שהרבי מעכב מישהו בחלוקת המצות לשיחה ארוכה כזאת.
'קדימה', אומרים לי הקרובים. 'בוא נסדר מקום בטיסה'.
'איזה טיסה, על מה אתם מדברים?' אני אומר להם ומתחיל באמת להתרגז. 'ביקשתם שאבוא לרבי שלכם אז באתי וזהו. כעת הניחו לי, אני לא נוסע לשום מקום'.
אבל הם המשיכו כמובן להציק לי. ובאתי. והנה אני כאן. ואני לא צריך לספר לכם איזה שוד ושבר היה בבית כשסיפרתי על התוכניות שלי. ההורים שמחו על ההפתעה שבאתי אחרי ארבע שנים שלא ראו אותי, אבל כששמעו מה קורה אתי – החלו הצווחות.
ואני כל הימים האלו של חול המועד נקרע בתוך עצמי. פתאום נהיה לי מוחשי איך אני מתנתק מכל המשפחה שלי ובעצם, הבנתי פתאום, מכל העם שלי.
'ואז הגיע היום שביעי של פסח. ונזכרתי במה שהרבי אמר לי. ביררתי איפה זה ישיבת 'תורת אמת' והנה אני כאן. וכשר' ראובן הזה הסביר לי מה זה זנב שלא יודע איפה הוא נמצא למעלה או למטה, התחלתי לחשוב אולי בגלל זה הרבי שלח אותי לכאן'…
הרהורי התשובה שנבטו לא פסקו, והוא חזר לבית – הבית הגשמי והבית הרוחני…
[24] כתב הגה"ק רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – עמוד 341 ועמוד 214), וזתו"ד: בגמרא הקדושה (סוכה נב.) אמרו, 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו'.
הרי זה כמטוטלת (פנדולום) שכמדה שמגביהים אותה לצד אחד כך תעלה לצד שכנגד בטלטולה. ואילמלא כן היתה הבחירה בטוב קלה יותר לצדיקים מאשר לאנשים פשוטים ויקטן ערך מעשי הצדיקים.
ישנם שני סוגי יצר הרע. הראשון, יצר הרע הטבעי, הפועל על ידי המדות הרעות של האדם. והשני, יצר רע רוחני, שמכין נסיונות לאדם שלא על ידי המדות.
האיש קטן הערך מניחים אותו ביד מדותיו הרעות, ודי בזה, כי המדות מטעות אותו לחשוב על רע שהוא טוב ועל עבירה שהיא מצוה.
אבל אנשים רמי מעלה שיודעים ברור את האמת, היצר מעורר בהם רצון חזק אשר ידחה בו את ראיית האמת. וכן אנו רואים למשל במחלת האקזמה, שאף שיודע ברור שלא יתרפא כלל אם יתחכך, ובכל לבו רוצה להתרפאות, מכל מקום כשגובר הרצון לחכך הוא דוחה את כל שאר העניינים מלבו.
והנה נשמות עצומות ונוראות, המכירות את האמת בתכלית, אין להם מלחמה ביצר הרע הטבעי, אלא רק נגד היצר הרע הרוחני.
כחם בטוב הוא עצום, ובמעשיהם הטובים הם מניעים את המטוטלת לגבוה.
אך מחמת טלטול המטוטלת בחוזק מאוד כלפי מעלה מצד הטוב, באה להם בחזרה התנועה – הסתה תקיפה מאוד מצד הרע…
כפי הדביקות במרכבה הקדושה, כך עומדת נגדם המרכבה הטמאה עם כל כחותיה, ומסיתה אותם לכל העבירות שבעולם…
ונסכם: צדיק גדול מרגיש טלטול גדול של המטוטלת. ומאידך לאדם הפשוט מורגשת תנועה קטנה יותר.
ויש אדם במדרגה פחותה מאוד שאינו מרגיש כלל תנועת המטוטלת שלו. זה גרוע מאוד, כי אין זה אלא שהוא לגמרי ביד מדותיו הפחותות, והשטן אומר עליו: 'שלי הוא'. כיון שאין הוא נלחם ביצרו אין יצרו רואה צורך להילחם בו.
מכאן שמי שאינו מרגיש במלחמת היצר סימן שכולו שייך ליצר הרע…
