ממסעות הצדיקים בעולמנו…
בשנת תרצ"א (1931 למניינם) הגיע הגה"ק רבי חיים אליעזר שפירא זיע"א, לביקור בארץ ישראל. במהלך הביקור הוא הגיע לעיר צפת, ושם התאספו סביבו יהודי העיר.
ובאותה הזדמנות סיפר רבי חיים אליעזר זיע"א (והובאו דבריו בספר מסעות ירושלים – עמוד קנג):
המחותן של סבי, הגה"ק רבי שמעלקא מסאסוב, ביקר פעם בעיר צפת, ושם הוא ראה ספר שחיבר הגה"ק רבי שלום בוזאגלו זיע"א. הוא פתח את הספר וראה שזה פירוש על מסכת שבת.
הוא פתחו והחל לקרוא. וכך היה כתוב שם:
דע אתה המעיין, כי רובי החידושים הכתובים בספר הזה, הם מאשר עלו ברעיונותי באותה שבת שזכיתי להתארח בגן עדן. ואם תשאל איך הגעתי לגן עדן, הטה אזנך ושמע [ואנו נספר את הסיפור בגוף שלישי]:
מעשה ברב הקדוש רבי שלום בוזאגלו זיע"א, שהיה מורה הוראה בעיר המלוכה לונדון ומחבר הספר מקדש מלך על הזוהר הקדוש ועוד. ויהי כי זקן האיש ובא בימים, ויאמר בלבו אעזוב את עמק העכור ארץ העמים ואעלה לארץ הקדושה, ארץ אשר עיני אלקים בה תמיד מראשית השנה ועד אחרית השנה.
ויצא הרב רבי שלום מגלות לונדון האיומה,[1] ויעל על האניה המפליגה לארץ ישראל.
במהלך ההפלגה, עברה האניה ליד אי קטן, ורב החובל הודיע למפליגים שהאניה תעצור לכמה שעות, ומי שרוצה לרדת קצת ליבשה – יכול.
רבי שלום, יצא מהאניה והחל לטייל באי. וילך בין העצים הגדולים והרמים, עצי השם אשר נטע, וישמע את זמירות הציפורים אשר יקננו שם, שירות ותשבחות שהן אומרות לרבון העולמים, ויחל כדרכו להתעמק בתורת ה' תמימה משיבת נפש.
כעבור זמן ארוך התעורר מדביקותו בה', והביט לצדדין אנה ואנה כמנסה להיזכר, 'איפה אני'? 'אה! נזכרתי, האניה'.
הוא מיהר לאניה, וכשהגיע התברר לו שהיא הפליגה.
רבי שלום עצם את עיניו והרהר: היום יום ששי. עוד כמה שעות תיכנס שבת קודש! מה אעשה?
ולפתע עלתה במוחו קושיא על 'המהלך' שעסק בו מקודם, והוא שכח ממציאותו ושוב 'נסק' לעולמות אחרים, לעולמות של קדושה וטוהר. תוך כדי שקיעותו בלימוד, הוליכו אותו רגליו שוב למקום אשר עמד שם בתחילה, בתוך היער.
ושוב הוא 'התעורר' לרגע, וירא כי עוד כמה דקות תיכנס השבת. עיניו שוטטו אנה ואנה, ולהפתעתו ראה מרחוק בית גדול מצופה בשיש מבריק.
רבי שלום נשא עיניו לשמים, ואמר: רבונו של עולם! מה צריך לעשות עכשיו? ללכת לשם או לא? זה מקום נורמלי או מאורת שדים?
עוד תפילתו בפיו, ומשק כנפים נשמע מעל ראשו… לאט וּבְרַכּוּת נחת לידו נשר רב ממדים, ויפרוש כנפיו הגדולים לנגדו…
רבי שלום עלה על הנשר. הנשר התרומם באויר ונחת ליד הבית הגדול מצופה השיש… הנשר הוריד את רבי שלום ועף לדרכו…
רבי שלום הביט וראה שהוא עומד ליד דלת עץ מגולפת, הוא דפק קלות, אך שום קול לא נשמע. הוא הושיט ידו אל הידית ולחץ עליה. קול חריקה נשמע והדלת נפתחה…
בחשש נכנס לתוך הבית והחל לטייל בו. מרגע לרגע גברה התפעלותו! יופי ופאר שכזה לא ראה מעולם. הכל היה מסודר בחן ובטוב טעם. ריחות בוהקים של זוך וטהרה מילאו את החלל…
רבי שלום הרים עיניו למרום ואמר: רבונו של עולם! תודה רבה על כל הטובות והחסדים, תודה רבה על שזימנת לי מקום לשהות בו בשבת קודש, אך, רבונו של עולם, מעולם לא ביטלתי בערב שבת טבילה במקוה ולבישת ארבעה בגדי לבן, וכעת אין לי אפשרות לכך.
עודו משיח את לבו לפני ה' יתברך, וישא עיניו וירא בחדר הסמוך מקוה מים צלולים, צלולים כל כך עד שלרגע חשב שהמקוה ריק. ובסמוך למקוה, על כסא מונחים ארבעה בגדי לבן.
רבי שלום ירד וטבל ולאחר מכן לבש את בגדי הלבן. ואז נשא את עיניו ואמר: רבונו של עולם! דרכי מעולם ללמוד מסכת שבת בשבת, ולהתחיל ללמוד אותה בערב שבת. עוד המילים על פיו, ומיד ראה בחדר הסמוך שולחן שמונח עליו מסכת שבת.
ואחר כך אמר עוד: דרכי מעולם לטעום מאכלי שבת קודש בערב שבת. ואז נברא לפניו על השולחן כלי עם דגים טובים, והוא ישב ליד השולחן טעם מהדגים והחל ללמוד את מסכת שבת.
רבי שלום חש כיצד נגלים לפניו כל מסתורי החכמה. חידושים רבים ונפלאים עלו ברעיונו ודעתו אז על מסכת שבת…
ולפתע הוא חש כיצד 'מוציאים' אותו מרעיונותיו, הוא הסתכל על השולחן, והנה לידו שני פמוטי כסף ובתוכם פתילות שמן. רבי שלום הדליק בדחילו ורחימו נרות שבת, ורצה לחזור וללמוד…
ופתאום הוא שומע מהחדר הסמוך קולות צעדים כאילו אנשים מתכנסין ובאין. בחרדת קודש ניסה לפתוח את הדלת של החדר הסמוך, אך לא הצליח. והבין שאין לו רשות להיכנס.
הוא חזר למקומו וישב, והנה הוא שומע שבחדר הסמוך החלו להתפלל תפילת מנחה… לא ארכו הרגעים מאז החלה התפילה, ורבי שלום חש אש רוחנית, אש תכולה, האוחזת בבשרו ומסעירה את נפשו…
התלהבותו הרקיעה שחקים, והשמחה גאתה בלבו מרגע לרגע, הוא החל לרקד על מקומו כלהבה הנישאת כלפי מעלה, ולא ארכו הדקות עד שנשאוהו רגליו והוא רץ בהתפשטות הגשמיות כמראה הבזק לאורכו ולרוחבו של החדר.
געש הקודש האדיר שפרץ ללא הרף מהחדר הסמוך, המשיכה ללבות בלבו את ניצוצי אש הקודש, התלהבותו הנוראה גברה עוד כהנה וכהנה, קולו עלה וטיפס עד לגבהי מרומים, והאש אשר ליהטה על סביבותיו יקדה ככבשן…
תפילת ערבית של שבת קודש הסתיימה, וכעבור כמה דקות, כאשר הוא הצליח קצת להתאושש, הביט על השולחן וראה שהשולחן ערוך במיני מטעמים: יין, חלות בשר ודגים…
לאחר ברכת המזון ראה מיטה מוצעת בכרים וכסת כראוי, ושכב בתוכה ונעמה שנתו.
וביום השבת בבוקר שוב טבל באותו מקוה הנ"ל והכל כדאתמול, הרגיש באסיפת המחנה הקדושה בהיכל הפנימי, ומתוך חדרו התפלל עמהם תפילת היום, בשפה ברורה ובנעימה קדושה כולם כאחד.
וכשהגיע שעת הקריאה בתורה, כששמע את הבעל קורא מכריז: 'יעלה אברהם אבינו לקרוא בתורה'. חש כיצד זיעה קרה ממלאה את גבו…
והעולים המשיכו לעלות לתורה אחד אחר השני: יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה, אהרן, יוסף, ודוד המלך.
רבי שלום חש חרדה גדולה ויראת כבוד, 'מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים, אשר נטע גן בעדן מקדם'…
ואחר התפילה שוב הכל היה מתוקן לסעודה כדאתמול. ולאחר הסעודה ישב במשך כל היום ולמד את מסכת שבת.
והיה לעת תפילת מנחה, שוב התפלל עם הנאספים בהיכל הפנימי כנ"ל, ונטל ידיו לסעודה שלישית ואכל מעץ החיים, דגים שהכינו לו מן השמים גם כן לסעודה זו…
והנה לעת פנות ערב, ביציאות השבת, הרגיש כיצד נופלים על עפעפיו תנומה וחבלי שינה, הוא ניסה להתגבר אך לא הצליח, ותרדמה גדולה נפלה עליו…
ובחלומו, והנה הוא עומד בעולם העליון, במקום המשפט, במקום מושב הבית דין של מעלה, ועתה במוצאי שבת, יושבים ודנין אותן הנשמות שנפטרו בשבת. וראה בחזיונו איך שעברו כמה וכמה נשמות כאלה, והבית דין דנו עליהם…
וככה עברו בעת ההיא נשמות רבות לפני הבית דין. ובתוך אותן הנשמות היה איש זקן אחד כבן שמונים שנה, שהיה לו בית מרזח בסמוך לעיר הקודש צפת, והתנהג בדרך הישר והטוב, שנפטר בשבת קודש זה.
בית הדין שדנו עליו פסקו שהוא צדיק ויכנס לגן עדן. בתוך כך בא מקטרג אחד וצעק: רגע! רגע! היהודי הזה חילל בשוגג פעם אחת שבת! ואם כן איך יכנס כך בקלות לגן עדן?
לקול צעקת המקטרג, ישבו הבית דין של מעלה לדון בזה, והכריעו: מכיון שהוא תלמיד חכם וצדיק, לגביו פגם כזה של חילול שבת בשוגג, הוא פגם גדול! ולכן תהא נשמתו נדה ונעה שבע שנים תמימות! ועל ידי זה יצרוף כבור סיגו, ואחר כך יכניסוהו לגן עדן…
ויהי כשמוע הקדוש בעל מקדש מלך את הפסק הלז, תמה מאוד, שהרי אפילו משפט הרשעים אינו רק י"ב חודש, ולאיש צדיק ותלמיד חכם כזקן הזה, בעבור חטא בשוגג יגיע לו שבע שנים עונש?!
רחמיו נכמרו על הנדון הלז, ולא יכול להתאפק, ויתייצב גם כן לפני הבית דין של מעלה ויען ויאמר לפניהם: נפשי תחת נפשו! והנני מקבל עלי לסבול שבע שנים טלטול נע ונד תחת השבע שנים של הזקן הנפטר הלז, ונקי ישוב לביתו לגן עדן העליון לפי מעשיו הישרים.
הבית דין שמעו את דבריו של רבי שלום, והסכימו להצעה. הזקן הרכין ראשו בהבעת יישר כח, ומיד הובילו את הזקן לגן עדן.
ואז נשמע קול חזק מפוצץ הרים ומשבר סלעים: ועתה נתחיל לדון בדינו של רבי שלום, אשר קיבל עליו במסירות נפש באמת, עונש חמור כזה לסבול גלות שבע שנים בעבור אהבת ישראל לאיש אחד אשר מעולם לא ראהו, ולא ידעו ולא הכירו כלל, ועשה בזה מצוה נשגבה וחשובה שאין כמוהו, ולמה יגיע לו עוד עונש. זו תורה וזו שכרה?!
ולאחר דיון החליטו להקל מעליו את העונש שקיבל על עצמו, ובמקום שבע שנים יצטרך לסבול שבעה ימים – יום לשנה יום לשנה יחשב.
וכך אמרו לו הבית דין: לאותו זקן שנפטר יש שבעה בנים הגרים בעיר הקודש צפת, ואתה תצטרך ללון בכל לילה אצל אחד מן הבנים הללו. ואחרי עבור שבעה לילות יחשב לך כאילו היתה נע ונד ז' שנים…
ויהי אחר כל הדברים האלה, ויקץ הרב בעל מקדש מלך וירא והנה הוא רואה שהכל חשוך מסביבו, אפלה ועלטה סמיכה. כעבור כמה דקות התרגלו עיניו לחושך, והנה הוא רואה שהוא יושב באיזה שדה, באיזה שהוא מקום. 'מה זה? איפה אני?'…
וישא עיניו וירא ממרחק והנה אנשים רבים באים מן השדה וההר, ונרות בעששית זכוכית בידם להאיר על הארץ. ובהתקרבם אליו, פנה אל אחד האנשים ושאל: מה זו התהלוכה הזו?
והאיש סיפר לו: השבת נפטר אדם חשוב, תלמיד חכם זקן בן שמונים, וכל בני העיר יצאו ללוות אותו לקבורה.
רבי שלום שאל עוד כמה שאלות, והתברר לו שהוא נמצא ליד העיר צפת, והזקן הזה שעתה מלוים לקבורה, הוא הזקן שהשתתף בדינו…
רבי שלום חש הרגשת מתיקות נפלאה, הוא חש שהוא בידים של הקב"ה – כפי שלא חש מעולם, והוא לא הסכים לרגע לוותר על הרגשת המתיקות הזו. ולכן הוא לא דיבר כלום ומסר עצמו בידים של הקב"ה, שימשיך לנהל אותו כרצונו…
ההלויה הסתיימה, הבנים נעמדו לקבל תנחומין והקהל עבר בסך, ביניהם עבר רבי שלום, ואמר להם: מן השמים תנוחמו…
הבנים הסתכלו עליו ואמרו לו: אתה לא מוכר לנו, מאיפה באת?
ורבי שלום אמר להם: נכון אני לא מהעיר הזאת.
וכל אחד מהבנים החל לבקש ממנו: בוא להתארח אצלי!
ורבי שלום אמר: אל תהי מריבה ביניכם אודותי, והנני מוכן למלאות רצון כל אחד מכם, להיות בכל לילה אצל אחד מכם!
וכך היה, ובכך נפטר רבי שלום מעונשו שקיבל עליו בחלום הלילה…
ולפני שנתחיל בשיחה, נביא סיפור נוסף:
כידוע רבינו האר"י ז"ל גילה את סדרי העולמות ובניינם, ועליהם סידר את כוונות התפילות והמצוות של כל ימות השנה.
אך דבריו הקדושים היו סתומים שנים רבות, עד שהגיע הגה"ק רבי שלום מזרחי, הרש"ש זיע"א, והוא גילה תעלומה, וסידר את כל דברי האר"י הקדוש, בספריו רחובות נהר, ונהר שלום.
ומאז, רבים מ'המכוונים' הולכים לאורו. והמעמיקים שביניהם מנסים למצוא בדברי האר"י ז"ל את דבריו של הרש"ש.
אך אחת מהתעלומות הגדולות שבענין, 'מהיכן לקח הרש"ש את דרוש כוונות חנוכה'. וגם אחרי חיפוש יסודי לא נמצא לכך המקור.
עד שבא הגה"ק רבי יצחק כדורי זיע"א וגילה:[2]
'רבינו הרש"ש עשה שבת בגן עדן, וקיבל שם מן האר"י סודות, ודרוש זה של חנוכה הוא מן הדרושים שקיבל הרש"ש מן האר"י בגן עדן'…
ואנו עומדים נפעמים, על פי שני עדים יקום דבר. ואם כן, מסתמא, זו תופעה נפוצה אצל הצדיקים 'לקפוץ' בשבת לביקור בגן עדן.[3]
ומסתמא, אחרי שבת כזאת, כל העולם כולו – כפשוטו, מקבל טעם של חול רותח. טעם של קישוא רקוב. וכבר שום דבר לא יכול להוציא את האדם ממסגרתו.
ונרחיב עוד מעט…
טעמה של תורה…
החזון איש התגורר בסוף ימיו בעיר בני ברק. בדירתו הוקצה חדר אחד לבית הכנסת, ובו היה מתפלל.
אולם, בחודש תשרי, היו באים מתפללים רבים להתפלל עמו, ולכן באותם ימים היו מתפללים על גג ביתו (שהיה גג רחב).
והנה באחד מעשרת ימי תשובה ישבו שם שני בחורים ולמדו בחברותא (ולימים נעשו תלמידי חכמים גדולים ומפורסמים). ותוך כדי לימוד הם עצרו והחלו לשוחח ביניהם על דא ועל הא…
והחזון איש שנצרך לאיזה ספר שהיה מונח שם, עלה מביתו לגג, והנה הוא רואה אותם יושבים ליד הגמרא, ומשוחחים…
החזון איש נחרד, הוא ניגש אליהם במאור פנים ואמר:[4]
מתיקות התורה, כמה גדולה היא נעימות התורה, ואי אפשר להשיג את זה ולהגיע לזה רק אחר שקידה של שלש וארבע שעות ברציפות בלא הפסק. בלי זה אי אפשר אפילו לצייר מהי הרוחניות הזו, וקל וחומר אחר חמש שעות, כמה רוממות יש – איך אפשר למי שיש לו את האפשרות הזאת, להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידים נועם כזה, כמו קדירה המתבשלת, להוריד מן האש, ליתן להתקרר, ואחר כך להשיבה…
המשיך החזון איש:
ואחר שש שעות של לימוד שוכח האדם מכל העולם וענייניו, ומתדבק בדברים רוחניים – כאשר סיפרו זאת הַשְּׁנַֽיִם אמרו בהשתוממות כיצד החזון איש תיאר זאת בעינים בורקות ותנועות ידים למעלה כאילו מתנתק הוא מכל הסובב – ואחר שבע שעות האדם מרגיש קרוב להקב"ה, ואין לו מהנאות העולם כלום ומתמלא שמחה, ואחר שמונה שעות אפילו לא נופלת בלבו מחשבה של תאוות וחומריות, וכולו משתוקק לאלקיו, ואחר תשע שעות כולו קדוש למעלה למעלה, ואחר עשר שעות עין לא ראתה, אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ורגשותיו…[5]
צמרמורת חדה עברה בקרב הַשְּׁנַֽיִם לשמע דברים נוראים כאלו.
ולפי כל המתבאר צצה לה קושיא גדולה! אך לפני שנשאל נקדים…
עד שבאו דור המדבר…
אחת המשניות המפורסמות במסכת אבות היא המשנה הבאה (אבות פ"ה מ"ב):
'עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם'.
ונעמיק מעט:
התקופה שמבריאת העולם ועד אברהם אבינו קיפלה בתוכה את ה-2000 שנים הראשונות של הבריאה. ובכל אותן השנים לא היה אפילו דור אחד ראוי לשמו!
ומאברהם אבינו, החלה להתגבש משפחה אחת הראויה לשמה: משפחת אברהם, משפחת יצחק, ומשפחת יעקב.
משפחתו של יעקב אבינו כבר הכילה 70 נפש – משפחה שֶׁהִוְּתָה את תמציתה של עם ישראל – והיא ירדה למצרים.
בעקבות הירידה החלה הגלות, ובגלות זו שוב חזר המצב של טשטוש הגבולות, 'הללו (המצרים) עובדים עבודה זרה והללו (עם ישראל בגלות מצרים) עובדים עבודה זרה'…
וכך נמשך המצב שנים ארוכות מאוד.
ורק כעבור 2448 שנה מבריאת העולם, החל העולם לקבל קצת יציבות. בשנה זו יצאו עם ישראל ממצרים, וקיבלו את התורה. ובכך נעשו לדור הראשון מבריאת העולם שראוי לשמו – דור!
וכך כתב הגה"ק רבי יחזקאל סרנא זיע"א:[6]
באומות העולם אין המושג 'דור' מושג אמיתי, כי 'דור' פירושו 'גוף אחד' המתגלה בתוך גופים רבים (ראה בדבריו שהרחיב בהסבר). וכידוע, באומות העולם אין שום קשר בין אדם לאדם, אלא הם, בסך הכל, יחידים המתגוררים באותו מקום.
והדור הראשון, שהעולם זכה לו אחרי יותר מאלפיים שנה, היה דור יוצאי מצרים, והוא הנקרא גם 'דור המדבר', שקראוהו חז"ל 'דור דעה'. וכאומרם ז"ל (ויקרא רבה, פרשה ט – אות א): "ודרדע" (מלכים־א ה, יא), זה דור המדבר. ולמה היו קורין אותו 'דרדע'? דור שהיו כולם מלאים דעה….
וברשותכם, נרחיב יותר:
בשיחה שמסר הגה"ק רבי נתן צבי פינקל זיע"א, אמר כך:[7]
הנה דור המדבר הגיע למדרגות המופלאות ביותר. הוא הדור אשר ראה כל האותות והמופתים שעשה ה' במצרים ובקריעת ים סוף. הוא הדור אשר זכה לחזות בהופעתו של ה' בהר סיני, לשמוע את דברות קדשו ושקיבל מידו את התורה. הוא אשר עמד על סודם של מלאכי עליון וקראו 'נעשה ונשמע', שהקב"ה תמה על כך ואמר: 'מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו', ועוד ועוד.
ולא עוד, אלא שהנבואה הכתירה אותם בשם 'דור דעה', כפי לשון הכתוב: 'דרדע' – שחז"ל פירשו ש'זה דור המדבר שהיו כולם מלאים דעה'. ומשמעותו של התואר 'דור דעה' היא שכל מהותם היתה דעה. בדומה לזה מצינו לגבי דוד המלך ע"ה שאמר על עצמו: "ואני תפילה" (תהלים קט, ד), שהכוונה היא שכל עצמיותו היתה תפילה, וכך גם משמעותו של דור דעה, שכל מציאותם ועצמיותם הִוְּתָה דעה.
דור המדבר היה מופשט לגמרי מהעולם הגשמי. הם חיו כאילו בשמים, בין עמוד הענן ועמוד האש, ומרוחקים מכל תנאים גשמיים, ואף לא היו להם מצרכי אכילה, וניזונו מהמן הנקרא "לחם אבירים" (שם עח, כה), כלומר: לחם מן השמים…
ונסיים בדברי הזוהר:[8]
לא היה בעולם דור נעלה כדור המדבר, ולא יהיה עד שיבוא מלך המשיח.
לא היה דור בעולם כמו דור המדבר, וסיבת הדבר שהיו חיים בו משה ואהרן ומרים.
לא היה דור בעולם שהקב"ה שמע לקולם ועשה להם נסים כדורו של משה.
לא יהיה דור ולא היה כבני דור המדבר, שראו זיו כבודו יתברך פנים בפנים. שנאמר: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ד).
ואחר שהבננו שאין לנו שום הבנה באנשי דור המדבר, נעבור לפרשת השבוע…
מעשה בחתיכת בד
בין עצים ירוקים וגבוהים, בינות לערוגות פרחים המפיצים ריח עָרֵב ומשכר, התנוסס ארמונו של בלק בן ציפור מלך מואב. קירות הארמון היו מאבני שיש בוהק ובתוכם שזורים חוטי זהב, חיילים לבושי שרד רכובים על סוסים לבנים פטרלו מסביב לארמון… מרחוק נשמעו נביחות כלבי השמירה…
ובתוך הארמון, בין ארבעה קירות המכוסים ביצירות פאר, ציורים וחפצי אומנות מרהיבים מטובי אומני העולם, התהלך בלק כרוח סערה…
מה עושים אתם?! אני חייב למצוא איזה דרך לנצח, אפילו סיחון ועוג נהרגו, מה אעשה?!… קמטים נחרשו במצחו, ואגלי זיעה בצבצו…
ולפתע הבזיק במוחו רעיון, אגייס את בלעם בן בעור למלחמה…
בלעם הגיע במרוצה, ובלק קיבל את פניו, ויחדיו הם נכנסו לחמ"ל…
אורו של נר קטן הטיל את צילו על קירות החדר הקטן. שם, ליד שולחן זכוכית שקוף, ישבו בלק ובלעם, ויצרו קשר עם כל כחות הטומאה…
כל הכחות נענו לקריאה בשמחה, ובלק ובלעם החלו בבחישת המרקחת…
המלחמה פרצה במלוא עוזה ב'בָּמוֹת בָּעַל', והמשיכה ב'שְׂדֵה צֹפִים'… והקרב האחרון והמכריע התקיים ב'רֹאשׁ הַפְּעוֹר'…
אך, הקרב הסתיים בכאב לב ובכשלון מוחלט!
אולם, בלעם לא התייאש אפילו לרגע, כמו שכתוב: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַֽעַם בְּפַֽעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (במדבר כד, א)…
וכך אמר בלעם לבלק: נכשלנו! אך אל יאוש, ישנה עוד דרך נפלאה ומצויינת… 'דע לך אלהיה"ם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן!' (סנהדרין קו.) בוא ואשיאך עצה:
בנה איזור מסחרי מאובזר היטב, פנסי רחוב שלטי חוצות ומוזיקת רקע, והקם חנויות שימכרו כלי פשתן, ותדאג שכל העובדים שם יהיו נשים, בלבד! ובכל חנות תשים שתי עובדות אחת זקנה ואחת צעירה.
וכאשר עם ישראל יראו את המרכז מסחרי שנבנה יצאו לטייל, וכאשר ירצו לקנות פשתן וישאלו כמה הוא עולה, הזקנה תאמר מחיר גבוה והצעירה תאמר מחיר נמוך…
ומתוך הויכוח הזה הצעירה תתחיל לדבר עמו, ואז הם ישתו יין ביחד, ובלבו יתחיל לבעור השטן, וכשירצה לחטוא היא תאמר לו: בתנאי שתקריב קרבן לעבודה זרה (בעל פעור)…
וגם אתה בלק תשלח את בתך, כזבי, לשם…
העצה הצליחה מעל למשוער… ובני ישראל נכשלו בשני חטאים. א. חטא עבודה זרה שעבדו לבעל פעור. ב. שנכשלו בעוון זנות.
ומכיון שעם ישראל נכשלו בשתי העבירות החמורות הללו, אף ה' חרה בהם, וכמו שנאמר: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַֽעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ג). וה' ציוה את משה להרוג את כל היהודים שנכשלו בעבודה זרה, וכמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַֽעַל פְּעוֹר" (שם פסוק ה)…
ומחמת מעשה זה מתו מעם ישראל באותו יום מאתים אלף בחורים.[9]
בלעם, עמד בצד וראה… יהודים נהרגים – בגלל עצתו, והתמלא שמחה, 'יופי, הצלחתי!'
והסיפור לא נגמר כאן…
מעשה זמרי בן סלוא
בעקבות החטאים נהרגו רבבות יהודים טובים וצדיקים, חלק בידי שמים, וחלק בידי דייני ישראל…
ושבט שמעון ניגשו לנשיא שבטם…
וכך הובא בספר אוצר אגדות התורה (חלק ג – עמוד ריב) לגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ: בעת שדייני ישראל הוציאו לאור דינם של החוטאים, באו בני שבט שמעון אל נשיאם, זמרי בן סלוא, ואמרו לו: 'הם דנים דיני נפשות ואתה יושב ושותק?'
עוררו דבריהם את זמרי להראות לעין כל כי גדול ונכבד הוא ממשה. על כן קיבץ אליו עשרים וארבעה אלף איש וצעד בראשם אל כזבי, בתו של בלק מלך מואב, ואמר לה לעיניהם: 'השמעי לי!' אמרה לו: 'לא אעשה כדבריך, שכן אבי ציוה עלי לציית למשה שהוא מלך ואני בת מלך'.[10]
אמר לה זמרי: 'אף אני הנני נשיא שבט וגדול ממשה. שאני נשיא שבט שמעון שהוא השני במנין השבטים, ואילו משה נשיאו של השבט השלישי במנין, שבט לוי. אם רצונך בכך, בואי עמי ואוכיח לך שגדול אנכי ממנו, שאף שעומד הוא למולי איני שואלו מאומה!'
תפסה זמרי בבלוריתה, הביאה אל משה, ושאלו: 'בן עמרם, זו אסורה או מותרת?' ענה לו: 'אסורה היא לך'. אמר לו זמרי: 'ידוע לכל כי הקדוש ברוך הוא מתגאה בך לאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז). והנה אתה אומר שאשה מדינית אסורה? ואשתך, שלך, היא בעצמה מדינית! ויותר מזה, כזבי גדולה מאשתך, שהרי כזבי היא בת מלך ואילו אשתך בת כומר'…
וזמרי נכנס אל תוך האוהל. וכל האנשים שהיו עדים לחילול השם הגדול הזה, החלו לבכות ולקרוא קריאת שמע.[11]
בצד עמד פינחס בן אלעזר, וכאשר ראה את חילול שמו הנורא, לבש קנאה, 'ויקם מתוך עדה, רומח בידו הדה. ויחרד חרדה, נתגבר כמו לביא'… והרג את שניהם…
וביארו המפרשים: שהרומ"ח שלקח פינחס בידו היה הרמ"ח תיבות שיש בקריאת שמע. והיינו שמכח קדושת קריאת שמע הוא הצליח להתגבר על הטומאה הזו.[12]
ועתה נשאל שאלה:
בדברי הגמרא מבואר שעם ישראל התאוו לכלי פשתן ('והם מתאוים לכלי פשתן!'), תאוה שגרמה להם בסופו של דבר ליפול לחטאים חמורים ביותר.
וצריך להבין, איך יכול להיות שדור המדבר, דור שהשכינה שרתה עליו בקביעות, התאוו לכלי פשתן? איך יכול להיות מקום בלב לחתיכת בד?…
וכדי להשיב נצטרך לשוב לסוף פרשת חוקת…
תוכניתם המרושעת של בלק ובלעם
בסוף פרשת חוקת נכבשו ארצות סיחון ועוג – ארצות חזקות מאוד שעמדו בראשם שני גבורים, סיחון ועוג הנקראים 'אֱמֹרִי' – ועם ישראל עצרו למנוחה בערבות מואב. המשכן הוקם, האוהלים נבנו והצאן והבקר יצאו לרעות…
המואבים קמו בבוקר, ומול עיניהם נגלה מחנה אוהלים עצום.
אגודות אגודות אנשים התאספו במרכזי הבילוי: מה יהיה? עם ישראל הגיעו… מה יהיה?
קול מרגיע נשמע: אין לכם מה לדאוג, הקב"ה אסר עליהם להתעסק אתנו, אנו מוגנים… אין לכם מה לדאוג…[13]
ובנקודה הזו מתחילה הפרשה שלנו, פרשת בלק. "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָֽאֱמֹרִי" (במדבר כב, ב).
ושואלים כולם: וכי רק בלק ראה? הרי כולם ראו מה שעשו עם ישראל לסיחון ועוג?
וישנם הרבה 'מהלכים' לבאר את הפסוק הזה. ואנו נביא כעת את דבריו הקדושים של המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א, וכך הוא ביאר (ואנו נביא את דבריו בקיצור):[14]
'וַיַּרְא בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר' – ישנם שני סוגי ראיה. יש ראיה גשמית ויש ראיה שכלית. ועיקר מעלתו של האדם הוא דוקא בראיה השכלית, וכמו שאמרו חז"ל (תמיד לב.): 'איזהו חכם? הרואה את הנולד'.
בלק היה איש חכם מאוד ובעל כחות עצומים מאוד. וכאשר ראה בראיה גשמית את הצלחתם העל־טבעית של עם ישראל, נעמד להתבונן בראיה שכלית: 'מהו סוד כחם'.
והתגלה לו שכחם של עם ישראל נובע מהחיבור שלהם להקב"ה, חיבור המתחזק ומתעצם בכל פעם שיהודי אומר את המילים: 'שמע ישראל ה' אלהינ"ו ה' אחד'![15] (ויש בפסוק הזה כ"ה אותיות).
ומכיון שכך הוא הבין שאם ברצונו לעקור את עם ישראל, עליו קודם כל להחליש ככל יכולתו את עוצמת החיבור הנעשה בעקבות המילים האלקיות 'שמע ישראל'!
וזה לשון המגלה עמוקות: 'וכבר ביארנו שרשע ביקש לעקור מהם קריאת שמע, כ"ה אתוון'.
והמגלה עמוקות מאריך בדבריו ומבאר, שכוונת בלק ובלעם היתה לעקור מעם ישראל את נקודת החיבור בין ישראל לאביהם שבשמים, ועל ידי כך, גם אם עם ישראל 'יצעקו' כל היום 'שמע ישראל', זה לא יעזור להם, כי החיבור נותק…[16]
אך כידוע הם לא הצליחו במזימתם, ולא רק שהחיבור לא נותק, אלא אדרבה התחזק יותר, והתפרסם לעיני כל, וכמו שנאמר: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, א)!
ומכח החיבור הזה, הנובע מ'שמע ישראל', עם ישראל יהיו מוגנים לעולם ועד…
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
'חבל הכסף' של הנשמה
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת האזינו – מאמר ב), וז"ל:
בפרשת האזינו נאמר: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַֽעֲקֹב חֶֽבֶל נַֽחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט).
פסוק זה מדבר על סוד נשמתו הקדושה של כל אחד ואחד מישראל אשר מורכבת משתי בחינות: חיצוניות ופנימיות, וכנגד פנימיות הנשמה נאמר: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ', וכנגד חיצוניות הנשמה נאמר: 'יַֽעֲקֹב חֶֽבֶל נַֽחֲלָתוֹ'.
וביאור הדבר: כי נשמתו הקדושה של כל יהודי היא חלק משם הוי"ה ברוך הוא, בבחינת: "חלק אלו"ה ממעל" (איוב לא, ב), ועיקרה ופנימיותה של הנשמה נמצא למעלה בעולמות העליונים סמוך לכסא כבודו יתברך, ורק חלקה הקטן והחיצוני של הנשמה נמצא למטה בעולם הזה בתוך גופו של האדם.
וכנגד חלק הנשמה שנמצא בעולמות העליונים נאמר: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ', כי חלק זה עודנו מחובר ממש למקור שלו למעלה בשמים.[17]
וכנגד חלק הנשמה שנמצא למטה בעולם הזה בתוך גוף האדם נאמר: 'יַֽעֲקֹב חֶֽבֶל נַֽחֲלָתוֹ', כי חלק זה רחוק מעט ממקורו ושרשו, והוא מחובר אליו על ידי חבל רוחני הנקרא "חֶֽבֶל הַכֶּֽסֶף" (קהלת יב, ו).
ודרך חבל זה, המחבר בין חלק הנשמה שבגוף לבין שרשו בעולמות העליונים, יורדים כל שפעו וחיותו של האדם, וכן דרכו עולות כל תפילותיו של האדם לשמים, בבחינת: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָֽאֱלֹהִי"ם" (שמות ב, כג), ודרכו יורדת אליו התורה הקדושה, ועל כן צריך לשמור היטב על חוזקו של חבל זה, ולא לגרום לו חלישות ח"ו…
והנה יש כח ל'שמע ישראל' לחזק את הקשר בין חלק הנשמה שבגוף לבין שרשו,[18] ובמיוחד שהוא נאמר בזמנו…
וכמו שנאמר בפרשה…
מעלתן של ישראל
בלעם פונה לבלק ואומר לו: 'שכח מזה! אין לך סיכוי להתגבר על עם ישראל, מכיון ש"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַֽאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶֽרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד)…
וביארו במדרש:[19]
'הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַֽאֲרִי יִתְנַשָּׂא' – אין אומה בעולם כיוצא בהן, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות. עמדו משנתן, עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע וממליכים להקב"ה, ונעשין אריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן.
אם נתקל אחד בכלום או אם מחבלין באו ליגע באחד מהם, ממליך להקב"ה.
'לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶֽרֶף' – כשהוא אומר: 'ה' אחד', נאכלין המחבלין מפניו, ומלחשין אחריו, 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ובורחין.
והוא נסמך בזכות קריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה.
וכשבא לישון, מפקיד רוחו ביד הקב"ה, ואומר: "בידך אפקיד רוחי" (תהלים לא, ו).
וכשנוער, ממליך להקב"ה.
השומרין בלילה מוסרים אותו לשומרי היום, שנאמר: "נַפְשִׁי לַה' מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (שם קל, ו).
לכן בלעם אומר אין אומה כזו…
ומבואר בדברי המדרש שכאשר יהודי אומר בבוקר קריאת שמע של שחרית, ובערב קריאת שמע של ערבית ושלפני המיטה, הרי הוא מוגן מכל המקטרגים ומכל המחבלים…
ונרחיב מעט במעלת קריאת שמע…
אורות, מוחין ודביקות…
כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (סידור עת רצון – ענין קריאת שמע), וז"ל:
צריך שתדע, כי אין המוח יכול להכיל את הכוונות, הסודות והיחודים שיש לכוין בקריאת שמע, כי מצות קריאת שמע היא גילוי אלקות, יחוד הבורא יתברך שמו והמשכת המוחין, ואף שכבר נדפס בשער הכוונות ובסידורים כוונות ויחודים, עליך לדעת, כי הם רק כטיפה מן הים, אבל לא יכילהו הרעיון להגיע עד סוף הכוונות.
ולכן אשרי מי שמשליך שכלו וחכמתו ואומרו כילד קטן בלי שום חכמות, ומדבק עצמו בפירוש המילות, ואומרו מילה במילה בלי למהר ובלי לבלוע אותיות.
וכבר אמרו חכמינו הקדושים (מדרש רבי תנחומא, קדושים – אות ו): 'לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין רמ"ח אברים שבאדם, אמר הקב"ה, אם שמרת את שלי לקרות קריאת שמע כתיקונה, אני אשמור את שלך'.
ואמרו בזוהר הקדוש (זוהר חדש, אחרי מות דף נט ע"א): 'כל אינש דיקרי קריאת שמע כדקא יאות, כל תיבה ותיבה משפיע בכל אבר ואבר דיליה'.
ועל כן אם תאמר מילה במילה ותדקדק באמירת כל תיבה, על ידי זה תימשך רפואה ואור וזיו וחיות על האבר שהיא כנגד אותה תיבה שבקריאת שמע.
וראה אהובי, בני, לא לזלזל בזה, כי האדם מחפש תרופות לרמ"ח אבריו, ובכל יום יש לפניו אורות צחצחות להאיר על כל אבר, ולהמשיך על עצמו רפואה, והאדם מזלזל בזה.
ולכן ראה בשעה שאתה אומר קריאת שמע כוין לבך ודעתך להמליך על עצמך ועל העולם כולו את אמיתת מציאותו יתברך, יחוד הוי"ה ברוך הוא…[20]
וכשתאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', תכוין שהקב"ה הוא המהוה, המחיה והמקיים את כל המציאות הנראית לעינינו. ובאמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמורה…
והעיקר ראה, אהובי, בני, להיזהר מאוד לא לעבור את זמן קריאת שמע, כי היא מצות עשה דאורייתא לומר קריאת שמע בערב ובבוקר, בזמנו דייקא.
ואמרו חכמינו הקדושים (קהלת רבה, פרשה ד – אות יח): 'חביבה קריאת שמע בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח'.
ועל כן צריכים להיזהר מאוד מאוד לא לעבור את זמן קריאת שמע, לא בבוקר ולא בערב, כי על ידי שקורא קריאת שמע בזמנה, מושך על עצמו מוחין עילאין, וגורם יחוד בכל העולמות…
וכגודל מעלתה כך גודל הפגם הנגרם על ידי ביטול מצות קריאת שמע.
כי ברגע שאדם מבטל, חס ושלום, מצות עשה של קריאת שמע, או שאינו קוראה בזמנה, הוא פוגם פגם נורא ועצום בכל העולמות העליונים![21]
ועל כן ראה לכוין מאוד באומרך קריאת שמע בערב ובבוקר, שיהא בזמנו דוקא, ותמסור את נפשך בעבור זה, כי רבים חללים הפילו אלו שאינם נזהרים לומר קריאת שמע בזמנה, וגרמו לעצמם רעות וצרות רבות, ובאו עליהם בלבולים וערבובי הדעת וחלאים רבים, רחמנא ליצלן, והכל מפני שאינם נזהרים לדקדק בזמן קריאת שמע…
לא כן מי שנזהר לומר קריאת שמע בזמנה, מתברך ממעון הברכות, ונמשך עליו אור וזיו וחיות ודביקות הבורא יתברך שמו. אשרי לו בזה ואשרי לו בבא!…
ועתה נחזור לשאלה ששאלנו, 'מאין קיבלה חתיכת בד חשיבות'?…
הרושם הלך והתפשט…
כאמור, בלעם ניסה בכל יכולתו לנתק את החיבור בין הקב"ה לעם ישראל, אך לא הצליח. אולם, למרות זאת, הנסיון הזה יצר רושם.
בלעם, שכל כחו היה בפיו, הצליח בדיבוריו להשפיע על עם ישראל, ולהוליד בקרבם תאוה.
וכך כתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ונביא דבריו בקיצור):[22]
כל עוד מחשבותיו של אדם צפונות בלבו ובמוחו, הן נחלתו הפרטית בלבד. אולם משעה שהוא מְחַוֶּה את דעתו באמצעות הדיבור, הופכות המחשבות הפרטיות לגורם שיש לו השפעה גם על מחשבותיהם של אחרים.
וככל שהאדם בעל דעת יותר, יש יותר כח בדיבוריו לחולל שינוי פנימי אצל השומע.
כאשר בעל דעת מדבר, הרי הדיבורים היוצאים מפיו מכילים בתוכם את כל אישיותו ודעתו.
ומכיון שבלעם היה בעל דעת גדולה מאוד, כאשר הוא הוציא הבל מפיו, התגלו בתוכם המילים שהתגבשו מתוך אישיותו ונעו לכיוון מחנה ישראל…
וגילו לנו חז"ל (אבות פ"ה מי"ט) שבאישיותו של בלעם בלטו שלש תכונות: עין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה.
וכשהוא דיבר, הדיבורים שיצאו מפיו בערו כלפידים, התפשטו והלהיטו את הסביבה. והצליחו להפוך צורך לתאוה!
ונרחיב:
בלעם הבין שעם ישראל נצרך לפשתן. שהרי במדבר לא צומח פשתן. ולכן מסתמא בגדיהם עשוים מצמר (שהרי היו לעם ישראל הרבה מאוד כבשים), ואם הם לבושים בבגדי צמר, בטח חם להם…
ומכיון שידע שכחו בפיו, והבין שדיבוריו בוודאי עשו רושם, לכן אמר לבלק: דע לך הם מתאוים לכלי פשתן!
והוא צדק…
זהירות – דיבורים!
ממשיך רבי נחמן מברסלב זיע"א, ואומר:
'דע, כי הדיבורים של הרשע שהוא בר דעת, מולידים ניאוף בהשומע. כי הזיווגים נמשכים מהדעת, כמו שכתוב: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א), וכתיב: "כל אשה יודעת איש" (במדבר לא, יז).
אך יש שני מיני זיווגים, היינו זיווג דקדושה, הוא התקשרות לצדיקים, ואל התורה, ואל השם יתברך, זה נמשך מדעת דקדושה. וזיווגים של עבירה, נמשכים מדעת דקליפה.
והדיבור הוא התגלות הדעת, כי אין יודעים מה שבדעת, אלא על ידי הדיבור, כמו שכתוב: "ולילה ללילה יחוה דעת" (תהלים יט, ג). 'יחוה' מלשון דיבור, שהדיבור מדבר מה שבדעת.
וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של ניאוף. והשומע ממנו הדיבורים, ונושם נשימות, מכניס בגופו אלו האוירים'…
ולפי דבריו הקדושים נוכל להבין עוד פרשה בתנ"ך, וזו היא:
כידוע, המלך הראשון שעמד לעם ישראל היה שאול. ובספר שמואל־א ישנם כמה פרקים העוסקים בו.
ובפרק יז מובא שהפלשתים התארגנו למלחמה, וכמו שנאמר: "וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־מַֽחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָֽסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּֽחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶֽפֶס דַּמִּים" (שמואל־א יז, א).
והנה יצא ממחנה הפלשתים אדם ענק ומאיים ושמו גלית. ואמר למחנה ישראל למה שכולנו נלחם סתם, בוא נעשה הסכם: 'בחרו לכם אדם שילחם נגדי ואם אני אנצח – אתם תהיו לנו לעבדים, ואם אתם תנצחו – אנחנו נהיה לכם לעבדים'.
עם ישראל פחדו ולא שלחו שום אדם שילחם בו.
ובעקבות דבריו של גלית המלך שאול הוציא כרוז: 'כל מי שיכה את גלית יזכה בשלשה דברים.
א. יתן לו את בתו מירב לאשה.
ב. יעשירנו עושר גדול.
ג. כל משפחתו יהיו פטורים ממסים.
ולמרות ההצעה המפתה אף אחד מעם ישראל לא הסכים לצאת ולהילחם.
ובינתים גלית היה יוצא בוקר וערב בזמן של קריאת שמע ומחרף ומגדף את בורא עולם כדי לבטל את עם ישראל מקריאת שמע, וכך עשה במשך ארבעים יום.
ולישי אבי דוד היו בנים בשדה הקרב מול גלית, וישלח את בנו את דוד לראות את שלום אחיו, ודוד מגיע לשם ופתאום הוא שומע את קולו של גלית מחרף ומגדף ולבו הטהור של דוד שומע וכולו מזדעזע, מי הוא זה ואיזה הוא שמעז לנבוח כך.
דוד ניגש לשאול ואומר לו אני מוכן להילחם בגלית!
אמר לו שאול: 'דוד! אבל אתה רק נער ואיך תלחם באדם מלומד בקרבות ועטור בנצחונות?
ענה לו דוד: 'רועה היה עבדך את צאן אביו ויבואו אריה ושני גוריו ודוב ושני ילדיו, ונלחמתי אתם והרגתי את כולם ואם כן אני יכול לנצח אותו'.[23]
ודוד לקח חמשה חלוקי אבנים ויצא להילחם. וכשראה גלית את דוד מאוד נפגע שזה מי שבא להילחם נגדו ושאל: "הכלב אנכי[24] כי אתה בא אלי במקלות" (שם פסוק מג).[25] ודוד זרק את האבנים לכיוון ראשו של גלית ובקע לו את כובע השריון והאבנים נטבעו בתוך הגולגולת של גלית ומת.[26] ושאול קיים את הבטחתו ונתן לדוד את מירב בתו לאשה.
והקשה אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, איך יתכן שבכל עם ישראל לא נמצא אחד שיכול להילחם עם גלית, והרי היו בהם גבורים נוראים שהיו חזקים יותר מהמלאכים?
ותירץ כך: כל אדם צריך לדעת שהאזנים הם אבר מאוד רגיש, וצריך לשמור עליהם מאוד שלא יכנסו לתוכם דיבורים של אנשים הרחוקים מה' יתברך, כי דיבור שנכנס לאזנים לא יוצא. 'ואפילו אם משה רבינו היה שומע משפט של כפירה הרושם היה נשאר'.
ובזה מובן הפחד שלהם מדוע אף אחד לא היה מוכן להילחם עם גלית, כי בשעה שהם עמדו רחוק מגלית הם עוד יכלו לשמור על אזניהם שלא יפגעו מארס דבריו, אבל כשהם יתקרבו הם כבר לא יוכלו לשמור על אזניהם, והארס שיכנס לא יצא לעולם! והם יאבדו את העולם הזה ואת העולם הבא! ולכן אף אחד לא רצה לצאת למלחמה! עד שבא דוד ונלחם![27]
ולפני סיום, נקודה אחרונה: מכיון שעיקר מלחמתו של בלק היתה לעקור את הקריאת שמע, לכן הוא נענש מדה כנגד מדה, ובתו, כזבי, נהרגה בידי פינחס, על ידי יחוד קריאת שמע…
הערות שוליים:
[1] היהודים שנגזר עליהם לשהות בגלות אנגליה, סבלו במהלך כל השנים משנאת גויי הארץ… ויש להאריך הרבה על סבלם. אך אנו מחוסר מקום נציין שלשה אירועים:
בשנים ד'תקמ"ט־נ"ב החל מלך אנגליה ריצרד 'לב הארי' ימ"ש לפרוע ביהודים, פרעות שכונו 'מסע הצלב השלישי', בפרעות אלו הושמדה קהילת לין. ואילו בקהילת יורק התאבדו כל יהודי הקהילה לאחר שסירבו להמיר את דתם. והפרעות המשיכו להיערך בערים שונות…
וכעבור 355 שנה (בערך), בשנת ד'תתק"ד (1144 למניינם), העליל אנגלי אחד תושב העיר נורוויץ', עלילת דם על היהודים, ומאז התפשטה העלילה הזו בכל ארצות אירופה הנוצרית, ולכמה מארצות המוסלמים. עלילה שבעקבותיה נטבחו רבבות יהודים בעינויים קשים ומרים…
וכעבור 146 שנה (בערך), בשנת ה'נ (1290 למניינם), הוציא אדוארד הראשון מלך אנגליה, צו גירוש לכל יהודי אנגליה, וכעבור 100 יום (בערך) עזבו כל היהודים את אנגליה וכל רכושם הוחרם…
[2] כך הובא בספר נהר שלום (עמוד קפז, הוצאה שנת תשנ"ח).
[3] ועוד סיפור על שבת:
אחד מהצדיקים שהיו בדור האחרון היה רבי אשר פריינד זצ"ל. ובספר על תולדות חייו מסופר שהוא עבד את ה' יתברך כל ימיו בחשק ובהתלהבות, בתפילות בוערות כלפידים, ובעמל תורה עד כלות הכחות, בהשרשת אמונה בלבו, בעשיית חסדים ללא גבול, ובעמידה בנסיונות, עד שזכה למה שזכה.
וכך מתואר (ר' אשר – עמוד 48), בסביבות גיל ארבעים שגבה מאוד אישיותו וכחותיו הרוחניים הלכו והתעצמו. הוא זכה ב'עינים פקוחות', ונעשה מה שמתואר בספרים החסידיים 'בעל מדרגה'.
בתחילה לא ידע את נפשו נוכח מראות שמימיים שאינם נחלתו של אדם מן השורה. הוא שהה שבת שלימה בביתו של הרב המקובל רבי מאיר שוורץ שהתגורר לא הרחק ממנו והוא הדריכו כיצד להתמודד עם מדרגתו החדשה.
[4] מעשה איש (חלק ד – עמוד סט) לגאון הרב צבי יברוב שליט"א.
[5] בספר ומתוק האור – מעמד הר סיני (עמוד שצב) לגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א, הובא הסיפור הבא:
כשנדפסו תשובות ה'נודע ביהודה' (שהיה גדול דורו והיה מקובל אלקי ואין לשער את גודל מדרגותיו), והובאו לפני בעל ה'ברוך טעם' כשעה קודם מנחה, נטלם לעיין בהם בחדרו שבעליית הגג אשר שם היה דרכו ללכת כשלא היה חפץ שיטרידוהו, ולא היה שום אדם רשאי להיכנס לשם.
וביקש מתלמידיו שימתינו עם תפילת מנחה עד שיצא מחדרו ויצטרף אליהם, ועלה לחדרו ושקע בעיונו, וחיבר אז את הגהותיו על ב' חלקי שו"ת נודע ביהודה.
תלמידיו חיכו, וכשהעריב היום התפללו מנחה בלעדיו בלית ברירה, והיו ניעורים כל הלילה כדי שיתפללו עם רבם תפילת ערבית, וסברו שמסתמא יתפלל שתי פעמים שמונה עשרה.
סמוך לעלות השחר כשלא יכלו עוד להתמהמה התפללו ערבית, וכן עשו שלשת ימים שהמתינו עליו בתפילתם עד קרוב לזמן התפילה.
וביום השלישי סמוך למנחה, ירד ה'ברוך טעם' לבית המדרש בבהלה ושאלם אם כבר התפללו מנחה…
והאמת, שכל לומד תורה חייב לדרוש מעצמו 'שקיעות' כזאת בתורה…
[6] דליות יחזקאל – תורה (חלק א – עמוד קט).
[7] אור הצפון – שמות (חלק ב – עמוד קלב).
[8] דברי הזוהר הקדוש כתובים בכמה מקומות, וכדי שלא להלאות את הקורא, לא נפרטם. והרוצה לראות את מקורם בפנים יעיין ב'אוצר הזוהר' (חלק ב, דף תיא ע"א – ד"ה 'דור המדבר') לגאון המקובל רבי דניאל פריש זיע"א.
[9] שהרי מתחילה ציוה משה לנשיאי ישראל להרוג את כל הנצמדים לבעל פעור, ונשיאי ישראל היו שמונים ושמונה אלף, וכל אחד מהם הרג שנים (רש"י – במדבר כה, ה) – הרי מאה שבעים וששה אלף איש. ולאחר מכן כשאירע מעשה זמרי מתו במגפה עוד עשרים וארבעה אלף איש – הרי סך כל המתים באותו יום מאתים אלף איש.
וזה לא היה הנזק היחיד.
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (הקדמה לאגרת התשובה) אמר כך:
עיקר התשובה של האדם היא בעיקר בעניינים שקשורים עם נשים.
זה לא סוד שהענין הזה הוא הענין הקשה ביותר לאדם. אדם יכול להיות חזק בתפילה, חזק בתורה, חזק בצדקה, אבל כשזה מגיע לענייני נשים יכול להיות לו רפיון גדול חס ושלום.
זאת הואיל ובשאר העניינים יצרו של אדם לא כל כך בוער בו כגון: בענייני אכילה, ברגע שאדם קבע לעצמו: 'אני אוכל רק בשר חלק', 'אני אוכל רק בהכשר פלוני', הוא יעמוד בזה.
או למשל אם אדם החליט שהוא קונה את התפילין המהודרות ביותר, היצר לא יעמוד בדרכו, וכן על זה הדרך בשאר העניינים.
אולם כאשר אדם מגיע ל'סדר נשים' שם מתחילות הבעיות, עד כדי כך שאפילו על חסיד שבחסידים קבעו חכמינו הקדושים (כתובות יג:): אין אפוטרופוס לעריות.
צא וראה עד היכן הדברים מגיעים, שכן עם ישראל היו 'חזקים' במצרים, במשך מאתים ועשר שנים הם לא נגעו בשום שטות, לא עשו שום טעות בענייני הקדושה, וכך זה נמשך גם בהיותם ארבעים שנה במדבר.
אלא שכשהם עמדו סמוך לכניסתם לארץ והם הגיעו לנסיון עם בנות מואב אז הכל השתבש, ברגע אחד הכל 'התפורר', ולדאבוננו העונש היה שמתו מאתים אלף איש, עשרים וארבעה אלף משבט שמעון שמתו במגפה, ועוד מאה שבעים וששה אלף מתו על ידי שופטי ישראל.
ולא זה בלבד התרחש באותו זמן, אלא מובא בספרים, שכל אותם אלו שחטאו עם בנות מואב אבל לא עבדו את בעל פעור, אמנם נשארו בחיים אלא שנמשכה להם ערלה 'חדשה', כעין מה שאמרה הגמרא (עירובין יט.) שהבועל ארמית ערלתו נמשכת עליו מחדש, והם נבהלו מכך מאוד.
ומטעם זה, ביקש ה' מיהושע: "עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית" (יהושע ה, ב), הרי לכאורה עם ישראל כבר היו מולים עוד קודם לכן [מזה שכתוב בפסוק 'שנית', משמע שהם כבר מלו בעבר], אם כן למה היה צריך יהושע לשוב ולמול אותם שנית?
אלא הטעם לזה הוא כאמור, משום שכל מי שהתקרב לאותן נשים טמאות צמחה לו ערלה 'חדשה', לכן יהושע היה צריך למול אותם פעם שניה.
ומובא עוד שיהושע נצטוה באותו הזמן על ידי ה', לאסוף גם את כל הזכרים של עם ישראל שלא חטאו כלל עם בנות מואב, ולעשות להם 'פריעה', משום שעד אותו הזמן לא נצטוו עם ישראל על הפריעה אלא רק על המילה עצמה, ורק מאותו הזמן ואילך נצטוו גם עליה.
ונשאלת השאלה, מה היה הצורך הגדול לצוות את יהושע דוקא אז, לשוב ולמול את העם ולחדש להם את מצות הפריעה? מה היה קורה אם היו ממתינים עם הציווי?
התשובה היא, משום שללא מצוה זו של מילה ופריעה לא היתה ניתנת לבני ישראל האפשרות להיכנס לארץ, כי כמו שהכניסה לארץ העליונה תלויה ב'צדיק', דהיינו, היא מותנית בשמירת אות ברית קודש, כך גם הכניסה לארץ התחתונה [ארץ ישראל] שמכוונת כנגדה, תלויה בשמירת אות ברית קודש, ולכן ללא תיקון זה של יהושע הם לא היו יכולים להיכנס לארץ ולהכניע את אויביהם.
אם כן כאמור, עיקר עבודת התשובה צריכה להיעשות מול העניינים הללו של פגם הקדושה… עיי"ש באורך בדבריו הקדושים.
[10] וזה לשון הגמרא (סנהדרין פב:): אמר רב ששת, לא כזבי שמה אלא שוילנאי בת צור שמה, ולמה נקרא שמה 'כזבי'? שכיזבה באביה… (שהרי הוא שלח אותה להחטיא את משה, והיא הלכה אחרי זמרי בן סלוא).
[11] וזה לשון תרגום יונתן (במדבר כה, ו): 'ואינון בכיין וקריין שמע'.
[12] זה לשון הבן איש חי הקדוש זיע"א (שנה ראשונה, פרשת וארא – הקדמה):
'ידוע דקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות, מפני כי כחה גדול להכרית את אויבי ישראל, הקליפות והתחתונים שברשותם, והיא תהיה להם כמו רומח לדקור, וכמו חרב להרוג, כמו שכתוב: "רוממות אל בגרונם" (תהלים קמט, ו) – זו קריאת שמע, ועל ידי כן יהיה "חרב פיפיות בידם" (שם) – להרוג את אויביהם, ולכן גבי פינחס כתיב: "ויקח רומח בידו" (במדבר כה, ז), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תיקוני הזוהר, הקדמה – דף יא ע"א), זכות רמ"ח תיבות דקריאת שמע, וגבר בזה על הסטרא אחרא…
ולכן אנחנו אומרים בסוף הברכה של קריאת שמע, הבוחר בעמו ישראל באהבה, דתרגום אהבה 'רחם', ואז אנחנו מתחילין לומר רמ"ח תיבות דקריאת שמע, דזכינו לרמ"ח תיבות דקריאת שמע שתהיה רומ"ח וחרב בידינו נגד אויבינו, על ידי 'רחם' שהוא אהבה שיש לנו זה על זה'.
[13] וזה לשון הרמב"ן (במדבר כב, ג): והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם, כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון… או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט)…
[14] מגלה עמוקות (פרשת בלק – ד"ה 'וירא בלק').
[15] עשרות גליונות לא יספיקו להכיל את מה שכתבו בספרים בענין כוונות הפסוק הזה. אך פטור בלי כלום אי אפשר, ונעתיק את דברי הגה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זיע"א (סור מרע ועשה טוב – עמוד קיז), וז"ל:
ואסביר לך בדרך פשוט, כי יחוד 'שמע ישראל' אנו מעלין מ"נ (מיין נוקבין) במסירות נפש לה' (שם הוי"ה), ואנו כוללין עצמנו עם כל הנשמות ועם כל העולמות להעלות לאחד עילת כל העילות דאיהו חד ולא בחושבן.
ונמצא נתייחד שם אלהי"ם הנקרא פרט מעשה כל העולמות, עם שם הוי"ה עד רום המעלות, ונכללים ונתייחדים זה בזה עד אחד, סיבה ראשונה.
וזהו נקרא 'יחודא עילאה' – עליית כל העולמות עד אין סוף ברוך הוא למעלה למעלה ראש.
ולאחר שהעלינו ועלינו לשם להתייחד באחד אמת, אנו ממשיכין ביחוד 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שפעת רצונו יתברך, ברוך הוא וברוך שמו, צינורי השפעות ברכתו (ממעלה) מאחד הנ"ל, מיין דכורין לתוספת ברכה והמשכת חסדו לתוספת מוחין לכל העולמות וכו'…
וזה נקרא 'יחודא תתאה' – שאנו מושכין מעתיקא דכל עתיקין להיות ולהתייחד שמו עמנו לתתא בעולם… עד שרשי נשמותינו המושרש בה כנישותא דכולא… עיי"ש מה שהאריך.
[16] וכעין מה שאמרו בתיקוני הזוהר (תיקון מג – דף פב ע"א): 'בראשית' – תמן את"ר יב"ש, ודא איהו: "ונהר יחרב ויבש" (ישעיה יט, ה), בההוא זימנא דאיהו יבש ואיהי יבשה, צווחין בנין לתתא ביחודא ואמרין: 'שמע ישראל', ואין קול ואין עונה, הדא הוא דכתיב: "אז יקראונני ולא אענה" (משלי א, יח).
[17] ואשרי אדם הזוכה שיתגלה אליו שורש נשמתו. וכמו שכתב המהרח"ו זיע"א (שערי קדושה, חלק ג – שער ז), וזה לשונו:
חמש מדרגות ישנן ברוח הקודש:
האחד הוא, שימשוך על נפשו אור עליון משורש נפשו העליונה, כנזכר לעיל בשער חמישי ותתגלה אליו, וזה הוא רוח הקודש גמור (וזו המדרגה המבוארת למעלה).
השני הוא, שעל ידי עסקו בתורה או קיומו איזו מצוה אשר נתבאר בדברי רבותינו ז"ל (אבות פ"ד מי"א): כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. ונוצר ממנה מלאך ממש, אך בתנאי שיקיימנה תמיד וברוב כוונה כהלכתה ואז יתגלה אליו המלאך ההוא. וזהו ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים 'מגידים', אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע אמת ושקר.
השלישי הוא, שעל ידי חסידות כנזכר לעיל, יתגלה אליו אליהו זכור לטוב וכפי חסידותו תגדל גילויו אליו.
הרביעי היא גדולה מכולם והוא כי יזכה לשיגלה אליו איזו נפש מהצדיקים הנפטרים הראשונים, אם מאותן שהם משורש נפשו, כנודע, או מזולתם אלא מפני שעשה איזו מצוה כתיקונה כמוהו. והזוכה למעלה זו ישיג שיודיעוהו חכמות וסודות גנוזים שבתורה עד להפליא, וכל זה כפי מעשיו.
החמישי והיא הגרועה מכולם כי יראה בחלומותיו ענייני עתידות וחכמה קרובים אל רוח הקודש.
[18] מסופר על הגה"ק רבי פינחס משקלוב זיע"א (סבו של רבי פינחס מקוריץ), שקיבל על עצמו להחזיר יהודים שהמרו את דתם – בתשובה.
וכשהיה נפגש עם המומרים היה מבטיח להם עולם הבא אם יאמרו בכל יום את הפסוק: 'שמע ישראל ה' אלהינ"ו ה' אחד'.
והיה הפסוק האחד של 'שמע ישראל', אשר קיבלו על עצמם המומרים לומר – מלבה בתוכם אש להבת שלהבת אדירה שכזו עד כי לא יכלו עוד להחזיק מעמד במומרותם ובעל כרחם שבים היו לדת אבותיהם… (בסוד עבדיך, חלק י – עמוד יז).
[19] מדרש רבי תנחומא (בלק – אות יד).
[20] בספר אספקלריה המאירה של הרב מרדכי גרליץ (חלק א – עמוד סט) הביא את ביאורו של רבי ארון לייב מפרימישלאן על הפסוק במגילת אסתר: "כי גדול מרדכי בבית המלך, וְשָׁמְעוֹ הולך בכל המדינות" (אסתר ט, ד). שכן, כל יהודי, בעת קוראו קריאת שמע, הריהו ממשיך על עצמו קבלת עול מלכות שמים. אמנם, ככל שמדרגתו גדולה וגבוהה יותר, הריהו ממשיך את קבלת עול מלכות שמים גם על סביבתו ועל הנלוים אליו. ככל שהאדם גדול ונעלה יותר – כך מעגל השפעתו גדול ורחב יותר. יש המשפיעים על בני ביתם, יש המשפיעים על קהל עדתם, יש המשפיעים על כל בני עירם, ויש המסוגלים אפילו להשפיע עול מלכות שמים על כל יושבי מדינתם. מרדכי הצדיק, כה גדול היה, עד אשר 'שָׁמְעוֹ' – קריאת השמע שלו – הלכה והתפשטה בכל המדינות!
[21] בספרנו חלב הארץ (חלק א – עמוד קג ואילך, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך:
דע, כי ביארו רבותינו הקדושים שכאשר האדם ישן אזי נשמתו מסתלקת מגופו ותחת קדושת הנשמה מתלבשים בתוך רמ"ח אבריו, רמ"ח אברי הקליפה, ואחר שנתעורר האדם משנתו אפילו שיעסוק בתורה ובמצוות אין הקליפה יוצאת מרמ"ח אבריו עד שיקרא קריאת שמע שיש בה רמ"ח תיבות, לפי שיש בקריאת שמע סגולה שכל תיבה שהוא קורא מפנה הטומאה מאבר אחד מהרמ"ח אבריו.
ומכאן ילמד האדם כמה זהירות ושמירה רבה ומעולה צריך לישמר שלא יעבור עליו זמן קריאת שמע, שבנוסף שמבטל מצות עשה דאורייתא של קריאת שמע דשחרית, עוד נוסף על זה שאותה טומאה השורה עליו אינה מסתלקת ממנו, וממילא יוצאים מאבריו וגידיו ריח רע דזוהמא דס"מ וגונדא דיליה…
ורבותינו הקדושים החמירו בזה הרבה ואמרו: שאדם המבטל מצות קריאת שמע גורם לעצמו חסרון עצום, חסרון אשר לא יוכל לתקון. והחסרון הזה מוציא את האדם מן העולם, ומעכב גאולת ישראל ואין תפילתו נשמעת.
וכבר אמרו רבותינו הקדושים בגמרא (ברכות י:): גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה. וחביבה קריאת שמע בעונתה יותר מאלף קרבנות שזובח הכסיל על גבי המזבח, ואלמלא לא נברא העולם אלא בשביל 'קבלת עול מלכות שמים' (קריאת שמע, שמ"ע – נוטריקון למפרע: 'עול מלכות שמים') בוקר וערב די בכך, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
ומכיון שכך הדברים, הנה ברור הוא שישנה מצוה רבה ויקרה על ההורים היקרים ה' ישמרם ויחיים, להסביר לילדיהם היקרים בדרכי נועם כמה חשיבות גדולה יש למצוה קדושה ויקרה זו של קריאת שמע בעונתה, ולהבדיל כמה חמור מאוד ביטול מצוה קדושה זו, וכן כמה גדול הפגם הנרשם בנפש האדם כתוצאה מביטול מצוה קדושה זו.
והנסיון מוכיח שכאשר מסבירים לילדים במתיקות ובדרכי נועם בשפה המתקבלת על לבם, הדברים יורדים חדרי בטן ופועלים בקרבם רושם עז ביותר, שכן הילדים הם עם טהור ונקי מן החטא לגמרי וממילא אין שום מונע בעדם מלקבל הדברים כנתינתם מסיני, רק שצריך שהמלמדם יהיה נקי מכל רבב של פניה ותהיה כל דעתו לשם שמים באמת, וברית כרותה שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, וכדברי אור החיים הקדוש (בראשית א, א – אופן יז): כי הירא דבר ה' ידבר מתוך קימת נפשו, וכיון שכן, תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר, אמנם אם הדברים יצאו מהגוף אין שייכות לנפש לשמוע, וכמו שרמזו רבותינו ז"ל במה שאמר הכתוב: "והיו הדברים האלה על לבבך" (דברים ו, ו), אז: "ושננתם לבניך" (שם פסוק ז) – הם התלמידים.
וכאן המקום לעורר לב ההורים והמחנכים היקרים, וביותר מנהלי תלמודי התורה ובתי הספר שבקרב עם ישראל היקרים ה' ישמרם ויחיים, לתת אל לבם כמה אחריות גדולה וחובה קדושה מוטלת על כתפיהם בענין קדוש זה של מצות קריאת שמע בעונתה. הדברים אמורים בכל ימות השנה ובפרט בימות הקיץ שזמן קריאת שמע מסתיים מוקדם באופן משמעותי מימות החורף (שיש ימים שלדעת הרב מגן אברהם הוא בסביבות השעה שמונה בבוקר), ויש ליתן את הדעת שלא יפסידו הבנים והתלמידים מצוה קדושה זו.
הדברים אמורים לכל שכבות הגיל, וביותר לאלו שכבר הגיעו לגיל חינוך, ועולה על גביהן אלו שכבר הגיעו לגיל מצוות שבוודאי חיובא רמיא על ההורים והמחנכים היקרים לעמוד על המשמר בדבר קדוש וחשוב זה שלא יפסידו מצות קריאת שמע בעונתה בשום אופן, והוא בבחינת דברי רבי חנינא בגמרא הקדושה (חולין כד:): 'חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי' – והיינו שקניינים והרגלים של מדות טובות והקפדה במצוות שמקפידים ומדקדקים ההורים והמחנכים עם הילדים היקרים בימי הילדות והנערות הן הנה אשר מלוים אותם כל ימי חייהם ונקבעים בלבם כיתד בל תימוט לעולם.
ובפרט, אחר שנתבאר כמה קשה חלקו וגורלו של המאחר מצות קריאת שמע בעונתה שריח רע עולה מנשמתו והוא בנידוי בשמים כל אותו היום ועוד כהנה דברים קשים מאוד שהביאום רבותינו הפוסקים והמקובלים הקדושים, כך שדבר זה לכשלעצמו כבר מהוה תשובה ניצחת לדבר החוסר משווע ביראת שמים והעדר החשק אצל חלק מבני הנעורים בלימוד התורה והתפילה ועוד כיו"ב דברים כואבים עד מאוד שאין כדאי לפרטם.
ומאידך, כמה נעים חלקו וכמה משובח גורלו של אותו תלמיד חרוץ זריז ונשכר שזוכה לקרוא קריאת שמע בעונתה לכל השיטות, שכל חלקי הרע והזוהמא דס"מ נפרדים מנשמתו, ומן השמים ניתנים יכולות עצומות לנשמתו של אותו תלמיד להאיר בלימוד התורה והקדושה בכל אותו היום, כך שלא יפלא סיבת משיכתו לקדושה, ליראת שמים, לתפילה, וללימוד התורה יותר משאר חבריו.
הנה כי כן מן הראוי להמליץ להורים, למחנכים ולמנהלי בתי הספר ותלמודי התורה בישראל, לקבוע את זמן התפילה בתלמוד תורה לשעה מוקדמת בבוקר, כדי שיוכלו לקיים את מצות ה' כתיקונה, לכתחילה במקומה שבתוך סדר התפילה, וכשהזמן דוחק בוודאי שאפשר לקוראה קודם התחלת התפילה או בקריאת שמע דקרבנות (ומכל מקום כאשר מדובר בבניית סדר יום מן הראוי שתהיה הקריאת שמע במקומה כהלכה), וכשאי אפשר לנהוג כן, נכון יותר לבקש את תשומת לב ההורים היקרים שבימים כגון אלו שיצאו התלמידים מפתח ביתם אחר שבירכו ברכות התורה וקראו קריאת שמע כהלכתה בעונתה, שבזה יוצאים ידי כל הדעות ומעלתם גדולה עד מאוד.
[22] ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה מג) וכפי שביאר הגאון הרב חיים מנחם קרמר (נעימות נצח, חלק ה – עמוד נ).
[23] ובמדרש שוחר טוב (מזמור לו – אות ב) אמרו, זה שאמר הכתוב: "נאום פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהי"ם לנגד עיניו" (תהלים לו, ב). היה דוד מסתכל בגלית הפלשתי ורואה אותו גבור ומזויין בכל כלי זיין. אמר מי יוכל לזה, כשראה אותו מחרף ומגדף אמר אני יכול לו מאחר שאינו נפחד מהקב"ה.
[24] אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א כשהיה מספר את הסיפור הזה היה אומר שדוד ענה לגלית, אל תאמר את זה בלשון שאלה אלא תאמר את זה בסימן קריאה. 'כלב אנכי'! וזה על פי מה שמבואר בתוספות (סוטה מב: ד"ה מאה עפ"י הערוך) שעֹרפה אמו של גלית התעברה בו מכלב.
[25] ולכאורה תמוה מפני מה אמר לו גלית "במקלות" (שמואל־א יז, מג), והלא בא אליו באבנים. וביאר האברבנאל (שם), וז"ל: ולא דיבר מהאבנים כי לא ראה אותם כי היו בילקוט ולכן לא נשמר גלית מהם, ע"כ.
[26] ובתיקוני הזוהר (תיקון כא – דף סב ע"א) איתא, שהחמשה חלוקי אבנים זה הפסוק: "שמע ישראל ה' אלהינ"ו ה' אחד" (דברים ו, ד), שבזכות האמונה ניצח דוד את גלית. כי כשאדם יודע ומאמין שאין שום כח חוץ מהכח של ה', וכשיודע שאף אחד לא יכול לעשות לו שום דבר מבלי הרצון של ה', וכשזוכה לומר: 'שמע ישראל ה' אלהינ"ו ה' אחד', ומאמין שה' הוא אחד יחיד ומיוחד ומבלעדיו אין עוד, אז הוא מנצח את כל האויבים ואת כל השונאים וממשיך על נפשו את אור האמונה….
[27] והסיבה שדוד עצמו לא פחד מדברי גלית, טמונה בדבריו של הגר"א זיע"א, ועתה מחוסר מקום לא נבאר, והמבין יבין.
וזה לשון הגר"א (תיקוני זוהר חדש, דף לג ע"א ד"ה לכל בר נש), ומה שאמרו בתיקונים: 'דאיהו יצר הרע, ואית נחש הוא ס"מ, הוא עמלק, הוא פלשתי, הוא מלאך המוות וכו" – רוצה לומר, דלכן נקרא בכמה שמות לכל אחד בשם אחר, לאדם – 'נחש', לדוד – 'פלשתי', לישראל – 'עמלק', שבו כמה דרגין כל אחד כפי שורש נשמתו, כן לעומת זה בסטרא אחרא, ובו הוא מוכן יותר לחטוא, וזה שאמרו (סוכה נב.): שלמה קראו 'שונא', ישעיה קראו 'מכשול' וכו'…
(והכוונה שהיצר הרע של דוד היה נקרא בשם 'פלשתי' שזה מה שהיה דוד צריך לנצח בפנימיות של עצמו, וממילא גם את הבחינה של החיצוניות שלו)…
