תמיהתו של הרשע
אדריינוס קיסר רומי, זכה, ובצדק, לקללה (מפי כל חכמי ישראל): 'יהי רצון שישחקו עצמותיו'. מלך רע ואכזר הוא היה, והפליא להרשיע…
וכך כתב הגאון רבי צבי אינפלד שליט"א:[1]
בתולדות עם ישראל נחשבת מפלתה של ביתר כמפנה גורלי ביותר. ששים ושתים שנה אחרי חורבן בית שני, התקומם העם היהודי – ובראשו שמעון בר כוזיבא, בנסיון להשתחרר מן הכובש הרומי.
בר כוזיבא, שהלהיב בגבורתו, הצליח במשימתו ובחר בביתר הבצורה כמרכז לממשלתו ולמלחמתו. במשך שלש שנים האיר כוכבו של בר כוזיבא וגברה ידו עד שגדולי הדור כמו רבי עקיבא וחבריו הכירו בו כמלך המשיח. בראות מלכות רומי שאין ביכולתה להשתלט על מרידתו, שלחה את מיטב לגיונותיה, ובתשעה באב לשנה ההיא, הם כבשו את ביתר, הרסו אותה והרגו את תושביה עד בלתי השאיר בה שריד.
עם מפלתה של ביתר, נסתיים נסיונה האחרון של כנסת ישראל למרוד בכובשיה, ומאז חדלה להתקומם נגד צורריה, והתחילו ימי גלות ונדידה מחוץ לגבולותיה.
במשך השנתים אחרי מפלה זו, גזר השלטון הרומי גזירות קשות ונוראות על עם ישראל. הם קבעו משפט מוות על לומדי התורה ומקיימי המצוות, הם אסרו ליהודים דריסת רגל בירושלים בכלל ובמקום המקדש בפרט, והם גם לא הרשו לקבור את חללי ביתר שנפלו במלחמה.
ובכל זאת לא הועיל לרומאים כלום! לא איומים וצעקות, לא עונשים ואכזריות! היהודים, בני א"ל חי, מסרו את נפשם – פשוטו כמשמעו – וקיימו את התורה הקדושה!
ועל אותו דור (דורו של שמד) נאמר הפסוק: "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות כ, ו). וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, יתרו – רמז רצב):
'לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי', רבי נתן אומר: אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוות. מה לך יוצא ליהרג? – על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? – על שקריתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? – על שאכלתי מצה.[2] מה לך לוקה מאה פרגול (שוט ורצועה)? – על שנטלתי את הלולב…
שום דבר לא עזר לאדריינוס, עם ישראל המשיכו לעבוד אותו יתברך, בחשק ובהתלהבות, בשירים ומחולות…
ואדריינוס ישב על כסאו, וחש מפונצ'ר…
והוא שלח לקרוא לתנא האלקי רבי יהושע בן חנניה, ואמר לו:[3] 'גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים'[4] – העם שלך, נראה למראה עין חלש כמו כבשה, אבל באמת הוא חזק ועצום מאוד! כי אחרת אין שום אפשרות שהם שורדים את כל נסיונות ההשמדה…
ורבי יהושע חייך בביטול: 'לא! לא! מי שחזק כאן הוא הרועה! גדול הוא הרועה שמצילה (מאויביה) ושוברן לפניהם, וכמו שנאמר: "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'" (ישעיה נד, יז).
השיחה הסתיימה, ואדריינוס המשיך ברשעותו…
והשנים המשיכו לחלוף… רומא הרשעה נחרבה, ואחריה קמו זאבים חדשים וניסו לטרוף את הכבשה, מסעות הצלב באירופה,[5] 'אל מוואחידון' בצפון אפריקה, ולאחר מכן רדיפות האינקויזציה הארורה, וכו' וכו' וכו', והאחרון הכביד הטבח בשמחת תורה תשפ"ד…
ולמרות הכל שום דבר לא עזר להם, לשונאי ישראל, גדול הוא הרועה שמצילה (מאויביה) ושוברן לפניהם…
ובפרשה שלנו אנו נפגשים עם שנים מהזאבים הראשונים (מבני המחזור הראשון).[6] ונתחיל מההתחלה…
כחו של בלעם
ארבעים שנות ההליכה במדבר מתקרבים לסיומם. עם ישראל חונים כבר על גבול מואב (הסמוך לגבול ארץ ישראל) ונושאים עיניהם, בציפיה ובגעגוע, לארץ ישראל.
אך לבינתים הם עוד צריכים להמתין.
ולכן עם ישראל מתכוננים לחניה, מקימים את המשכן, בונים את האוהלים, ומוציאים את הצאן והבקר לשטחי המרעה…
המואבים קמים בבוקר, ומול עיניהם נגלה מראה בלהות, שטח ענק, מגודר, ובו מסתובבים מיליוני יהודים קדושים וטהורים שאור השכינה שורה על פניהם. וכמו שנאמר: "עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה" (במדבר יד, יד)…
והמואבים נכנסו ללחץ – "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (שם כב, ד)…
בלק בן ציפור מלך מואב חיפש עזרה, ולפתע צץ במוחו רעיון: בלעם בן בעור!
מיד הוא שלח שליח בהול לבלעם, בבקשה תבוא מיד!
בלעם מגיע ונכנס לתוך חדרו של בלק. שם, ליד השולחן העגול הם ישבו ושתקו…
לאחר כמה דקות של שתיקה מעיקה, פתח בלק ואמר:
תראה, עומד מולנו עם שהביא את המוסריות והמצפון לעולם, וזה מקשה עלינו להתפרע ולהשתולל כרצוננו, ולכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להשמיד אותו…
והנה לכאורה הפתרון הכי פשוט היה להרוג אותם בקרב פנים אל פנים. לשלוח כמה אלפי חיילי קומנדו מובחרים…
אבל מה נעשה והעוצמה של ישראל היא הרבה יותר חזקה והרבה יותר גדולה, אין לנו שום סיכוי לנצח…
לכן אני מציע להשתמש בכלי נשק מסוג אחר! בכח הקללה!
אני יודע – המשיך בלק ואמר לבלעם – שיש כח בקללה שלך להשמיד את כולם! אתה מסוגל במילה אחת להרוג מיליוני בני אדם!
כמה מיליונים בקללה אחת!….[7] (ראה הערה).
וכאן נעצור לרגע…
נזק הקללה
סוד כחו של בלעם היה שידע את הרגע שבו הקב"ה כועס (כמבואר בהערה 7). והגמרא (ברכות ז.) דרשה את זה (שהקב"ה כועס) מהפסוק: "אֱלֹהִי"ם שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵ"ל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהלים ז, יב).
ומכיון שידע את הרגע, היה מקלל בדיוק באותו רגע, וממילא כל מה שהיה מוציא מפיו היה מתקיים!
ומכאן ילמד האדם כמה מסוכן להוציא קללה מפיו, כי יכול להיות שזה יהיה בדיוק באותו רגע של זעם, ואז זה יתקיים.
וסיפר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, שבאחד הימים באו אליו אב ובנו ובכו לפניו שכבר כמה שנים הבן נשוי, ואין לו ילדים.
שאל אבא מארי עט"ר את אותו אב: 'זוכר אתה אם פעם קיללת את בנך?' ואותו אב נזכר וסיפר שבאחד הימים בנו עצבן אותו ומתוך עצבים קילל אותו שלעולם לא יהיו לו ילדים…
אבא מארי עט"ר אמר לו: הקללה נתפסה, זה אבוד! ואכן עד עכשיו אין לאותו בן ילדים…
ובנוסף לאותה סכנה נוראה שמא הקללה תהיה בעת הזעם, יש עוד סכנה והיא מה שאמרה הגמרא הקדושה (מועד קטן יח.): ברית כרותה לשפתים.
ובספר החינוך (מצוה רלא) ביאר את המושג 'ברית כרותה לשפתים' – שיש כח בפיו של האדם לגרום למציאות להיות כפי שהוציא בפיו.[8]
ולכן אשרי אדם שרגיל תמיד לפתוח פה רק לטובה, ולדבר דיבורים של אמונה ובטחון. לפעמים קורה שאדם קם מאוחר בבוקר, במקום לקום בחמש קם ברבע לשש, התגובה הראשונה, לחץ!
ואז הוא מוציא מפיו: 'איזה יום, לא מספיק קמתי מאוחר, בטח יהיו גם פקקים' – יוצא לכביש ו… יש פקקים. הדיבור שלו הוא שיצר את הפקקים.
צריך לדעת שיהודי המהות שלו זה שמירת הפה והלשון, יש בכח קדושת הפה של היהודי לשנות את המציאות של העולם.[9]
ונספר עוד:
לפני עשרים שנה, התקשרו לבית של ההורים שלי משפחה מכובדת מהצפון שהיו קשורים באבא מארי עט"ר.
בהשגחה פרטית אבא היה בבית (זה לא היה מצוי שאבא היה בבית בימות החול באמצע היום, בהשגחה פרטית באותו יום הוא נכנס לבית) אבא ענה לטלפון, והם סיפרו לו שאבא שלהם מאושפז בבית חולים והרופאים נותנים לו חודש.
אבא אמר להם: 'אני אתפלל עליו, אבל אני מבקש מכם תפתחו פה לטובה כל הזמן תגידו שיש לו תקוה והוא יאריך ימים'.
אך הם לא עמדו בזה, והמשיכו לספר לכולם את מה שהרופאים אומרים, ואותו אבא נפטר.
חלפו שלש שנים, ושוב הגיע טלפון מאותו משפחה, וסיפרו לאבא מארי שדוד שלהם (האח של אביהם) מאושפז, והרופאים אמרו שיש לו שבועיים לחיות.
אבא מארי אמר להם: 'אני אתפלל עליו אבל אני מבקש מכם תפתחו פה לטובה, בפעם הקודמת פתחתם פה לרעה והאבא נפטר, עכשיו – להתחזק!'
הם התחזקו וכל הזמן דיברו דיבורים של אמונה ובטחון, ואמרו שבעזרת ה' הוא יצא מזה ויאריך ימים.
אותו אדם הבריא וחי עוד חמש עשרה שנה. מכאן נלמד כמה חשוב לשמור על טהרת הלשון, ולדבר רק טוב…
ונחזור לפרשת השבוע…
כחה של עין רעה
בלעם שמע את דבריו של בלק ואמר: זה נכון שיש כח לקללות שלי, אבל כאן הענין יותר מסובך, לעם ישראל יש הרבה זכויות המגינים וחופפים עליהם…
וכדי לחדור את חומות ההגנה, עלי לעורר עליהם דינים וקטרוגים, ורק לאחר מכן אוכל לקללם…
אחרי שאמצא בהם רע,[10] אמתין לאותו רגע שבו הקב"ה כועס, ואז אומר בסך הכל מילה אחת 'כַּלֵּם', ועם ישראל, (חלילה) יהפך להיות היסטוריה…
מה עשה הקב"ה?
הוא מנע מבלעם לראות את הרע!
הקב"ה העניק לו במתנה, לכמה רגעים, לראות את המציאות האמיתית של עם ישראל! את הטוב הנגלה ואת הטוב הגנוז שבהם!
ובעקבות כך בלעם לימד זכות על עם ישראל, ובכך הוא הפך את המילה 'כלם' לברכה.
שלש פעמים ניסה בלעם למצוא את הרוע, ובכל פעם הקב"ה נתן לו לראות את הטוב, ומכח זה התמתקו כל האותיות של המילה 'כלם' ונהפכו לברכה…
בנסיון הראשון (של הקללה) התמתקה האות כ' (מהמילה 'כלם') ונהפכה לברכה: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג, ט)…
בנסיון השני התמתקה האות ל' ונהפכה לברכה: "לֹא אִישׁ אֵ"ל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" (שם פסוק יט)…
בנסיון השלישי התמתקה האות מ' ונהפכה לברכה: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כד, ה).[11]
ונסכם: ראיית הטוב והלימוד זכות שלימד בלעם על ישראל (בעל כרחו), המתיק את הדינים, והפכם לברכות גדולות ועצומות…
ועתה ברצוננו להתעכב על הטוב הטמון בפסוק אחד מדבריו: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (שם כג, כד)…
הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא!
ונחזור על הדברים:
בלעם מצד טבעו היה בעל עין רעה, המחפש – ומוצא, בכל אדם את נקודות החולשה שלו. ולכן הוא חשב שיש ביכולתו להילחם בעם ישראל.
אך, אב הרחמן הקב"ה ריחם עלינו, והסיט לו את הראיה מהרע לטוב.
הקב"ה הראה לו, בעל כרחו, את הטוב שיש בכל יהודי.
ולמרות זאת, הוא לא נתן לבלעם את הזכות לראות את כל המהות של היהודי, אלא נתן לו לראות מספר נקודות בודדות.
ואחת מהנקודות הבודדות שנתן לו לראות, היא, מעלתן של עם ישראל שקוראים קריאת שמע בזמנה!
וזה לשון המדרש רבי תנחומא (בלק – אות יד):
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד) – אין אומה בעולם כיוצא בהן, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות. עמדו משנתן, עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע וממליכים להקב"ה, ונעשין אריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן.
אם נתקל אחד בכלום או אם מחבלין באו ליגע באחד מהם, ממליך להקב"ה.
"לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף" (שם) – כשהוא אומר: "ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), נאכלין המחבלין מפניו, ומלחשין אחריו: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ובורחין.
והוא נסמך בזכות קריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה.
וכשבא לישון, מפקיד רוחו ביד הקב"ה, ואומר: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי" (תהלים לא, ו).
וכשניעור, ממליך להקב"ה.
השומרין בלילה מוסרים אותו לשומרי היום, שנאמר: "נַפְשִׁי לַה' מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (שם קל, ו).
לכן בלעם אומר אין אומה כזו… (עכ"ל המדרש).
וברשותכם נרחיב…
'חבל הכסף' של הנשמה
אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת האזינו – מאמר ב) אמר, וז"ל:
בפרשת האזינו נאמר: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט).
פסוק זה מדבר על סוד נשמתו הקדושה של כל אחד ואחד מישראל אשר מורכבת משתי בחינות: חיצוניות ופנימיות, וכנגד פנימיות הנשמה נאמר: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ', וכנגד חיצוניות הנשמה נאמר: 'יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ'.
וביאור הדבר: כי נשמתו הקדושה של כל יהודי היא חלק משם הוי"ה ברוך הוא, בבחינת: "חֵלֶק אֱלוֹ"הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), ועיקרה ופנימיותה של הנשמה נמצא למעלה בעולמות העליונים סמוך לכסא כבודו יתברך, ורק חלקה הקטן והחיצוני של הנשמה נמצא למטה בעולם הזה בתוך גופו של האדם.
וכנגד חלק הנשמה שנמצא בעולמות העליונים נאמר: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ', כי חלק זה עודנו מחובר ממש למקורו למעלה בשמים. וכנגד חלק הנשמה שנמצא למטה בעולם הזה בתוך גוף האדם נאמר: 'יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ', כי חלק זה רחוק מעט ממקורו ושרשו, והוא מחובר אליו על ידי חבל רוחני הנקרא: "חֶבֶל הַכֶּסֶף" (קהלת יב, ו).
ודרך חבל זה, המחבר בין חלק הנשמה שבגוף לבין שרשו בעולמות העליונים, יורדים כל שפעו וחיותו של האדם, וכן דרכו עולות כל תפילותיו של האדם לשמים, בבחינת: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִי"ם" (שמות ב, כג), ודרכו יורדת אליו התורה הקדושה, ועל כן צריך לשמור היטב על חוזקו של חבל זה, ולא לגרום לו חלישות ח"ו… עיי"ש באורך.
והנה ישנן כמה מצוות שיש להן כח מיוחד לחזק את הקשר בין חלק הנשמה שבגוף לבין שרשו, והראשונה שבהן היא קריאת שמע בזמנה…
אורות, מוחין ודביקות…
כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (סידור עת רצון – עמוד רד), וז"ל:
צריך שתדע, כי אין המוח יכול להכיל את הכוונות, הסודות והיחודים שיש לכוין בקריאת שמע, כי מצות קריאת שמע היא גילוי אלקות, יחוד הבורא יתברך שמו והמשכת המוחין, ואף שכבר נדפס בשער הכוונות ובסידורים כוונות ויחודים, עליך לדעת, כי הם רק כטיפה מן הים, אבל לא יכילהו הרעיון להגיע עד סוף הכוונות.
ולכן אשרי מי שמשליך שכלו וחכמתו ואומרו כילד קטן בלי שום חכמות, ומדבק עצמו בפירוש המילות, ואומרו מילה במילה בלי למהר ובלי לבלוע אותיות.
וכבר אמרו חכמינו הקדושים (מדרש רבי תנחומא, קדושים – אות ו): 'לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין רמ"ח אברים שבאדם, אמר הקב"ה: אם שמרת את שלי לקרות קריאת שמע כתיקונה, אני אשמור את שלך'.
ואמרו בזוהר הקדוש (זוהר חדש, אחרי מות דף נט ע"א): 'כל אינש דיקרי קריאת שמע כדקא יאות, כל תיבה ותיבה משפיע בכל אבר ואבר דיליה'.
ועל כן אם תאמר מילה במילה ותדקדק באמירת כל תיבה, על ידי זה תימשך רפואה ואור וזיו וחיוּת על האבר שהיא כנגד אותה תיבה שבקריאת שמע.
וראה אהובי, בני, לא לזלזל בזה, כי האדם מחפש תרופות לרמ"ח אבריו, ובכל יום יש לפניו אורות צחצחות להאיר על כל אבר, ולהמשיך על עצמו רפואה, והאדם מזלזל בזה.
ולכן ראה בשעה שאתה אומר קריאת שמע כוין לבך ודעתך להמליך על עצמך ועל העולם כולו את אמיתת מציאותו יתברך, יחוד הוי"ה ברוך הוא…
וכשתאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', תכוין שהקב"ה הוא המהוה, המחיה והמקיים את כל המציאות הנראית לעינינו. ובאמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור…
והעיקר ראה, אהובי, בני, להיזהר מאוד לא לעבור את זמן קריאת שמע, כי היא מצות עשה דאורייתא לומר קריאת שמע בערב ובבוקר, בזמנו דייקא.
ואמרו חכמינו הקדושים (קהלת רבה, פרשה ד – אות יח): 'חביבה קריאת שמע בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח'.
ועל כן צריכים להיזהר מאוד מאוד לא לעבור את זמן קריאת שמע, לא בבוקר ולא בערב, כי על ידי שקורא קריאת שמע בזמנה, מושך על עצמו מוחין עילאין, וגורם יחוד בכל העולמות…
וכגודל מעלתה כך גודל הפגם הנגרם על ידי ביטול מצות קריאת שמע.
כי ברגע שאדם מבטל, חס ושלום, מצות עשה של קריאת שמע, או שאינו קוראה בזמנה, הוא פוגם פגם נורא ועצום בכל העולמות העליונים!
ועל כן ראה לכוין מאוד באומרך קריאת שמע בערב ובבוקר, שיהא בזמנו דוקא, ותמסור את נפשך בעבור זה, כי רבים חללים הפילו אלו שאינם נזהרים לומר קריאת שמע בזמנה, וגרמו לעצמם רעות וצרות רבות, ובאו עליהם בלבולים וערבובי הדעת וחלאים רבים, רחמנא ליצלן, והכל מפני שאינם נזהרים לדקדק בזמן קריאת שמע…
לא כן מי שנזהר לומר קריאת שמע בזמנה, מתברך ממעון הברכות, ונמשך עליו אור וזיו וחיוּת ודביקות הבורא יתברך שמו.[12] אשרי לו בזה ואשרי לו בבא!…
אוספים את השברים…
בלעם ובלק התיישבו על סלע, ושוב שתקו.
'אין מה לומר, נכשלנו ובגדול! גם נשק הקללות התגלה כלא יעיל!'
בלעם חש לראשונה את טעם הכשלון, ולבו פעם בחרדה, 'מה עושים אתם, איך משמידים אותם?'
ולפתע הוא חש בעומק חדש המתגלה בתוכו…
אתה יודע, בלק – פתח בלעם ואמר – הדרך המקובלת בימינו לכבוש עמים וארצות, היא לצאת למלחמה ולכבוש את הארצות, ובכך משיגים שליטה על כל האנשים היושבים בתוכה.
הדרך הזו היא דרך קלה יחסית לכיבוש, אך יש לה חסרון, כי בדרך זו אתה כובש את הארצות אך לא את האנשים שבתוכה, תמיד הם ישארו שונאים שלך ויחפשו דרך למרוד בך ולחסל אותך…
אך בשנים האחרונות לקיום העולם (בסוף האלף הששי) ישתנו כללי המלחמה, באותן שנים כבר לא ישקיעו כח וכסף לכבוש ארצות…
באותן שנים עיקר המלחמה תהיה בכיבוש האישיות!
ברגע שכובשים את האישיות של האדם, הוא נהיה שלך – חלק ממך! וממילא אתה שולט עליו, שולט על נשמתו!
בלק שמע את הדברים והתפרץ: אני לא מאמין לך! איך אפשר לכבוש את האישיות?
ובלעם המשיך ואמר, לפני שאבאר אני חייב להקדים:
דע לך, בלק, כי כל אדם, יהיה איזה שיהיה, יש לו דעה משלו. השאלה היא כמה עוצמה יש בנפשו לעמוד איתן בדעתו.
כשמתבוננים באוכלוסיית העולם רואים שהיא נחלקת לשלש קבוצות: חזקים, בינונים, וחלשים. כאשר התואר: 'חזק, בינוני, חלש', מתייחס לעוצמה הפנימית המתגלת בנפש.
אצל הבינונים ובטח אצל החלשים, הרבה פעמים, כאשר נוצרת התנגדות בין הדעה העצמית שלהם לבין נוחות החיים – הם יעדיפו את הנוחות והשקט שלהם על פני התמודדות. הם יעדיפו להתגמש עם הדעה העומדת מולם, והעיקר שלא יצטרכו לצאת למאבק למען דעתם. והיינו, לעמוד חזקים ואיתנים בדעתם!
אצל הבינונים העוצמה המתגלת בנפשם, איננה באה לידי ביטוי בפועל ממש, ולכן בסופו של דבר, הם מעדיפים את הפינה שלהם – את המשרד והמעמד שלהם – על פני עקרונות.
ולכן, כדי לסובב להם את הראש, לא צריך להתאמץ הרבה. פשוט מה שצריך בסך הכל לעשות הוא להמציא 'שפה של ליצנות'! –
לקחת את כל הערכים שאתה חפץ ביקרם – ולהצמיד להם שמות חיוביים, מלהיבים. ולאדם המקיים את הערך – להצמיד כינויי כבוד והערכה…
ומהצד השני, לקחת את כל הערכים שאתה חפץ להשמידם ולהעלימם – ולהצמיד להם כינוי גנאי וחוסר אנושיות. וממילא לבצע רצח אופי למתנהגים בדרך זו…[13]
וכבשת את כל הבינונים!
שום אדם בינוני, כמעט, לא יחפוץ לוותר על המעמד שלו בציבור (שיגרום לו אי נוחות) למען עקרון, יהיה אשר יהיה…[14]
וכך, אט אט, הוא משלים עם הערכים שלך, עד שבסופו של דבר הוא עצמו נעשה לוחם למען אותם ערכים…
ונכתוב את הדברים בסגנון נוסף:
אחת הדרכים להרוס בני אדם ורעיונות הוא הלעג. הצחוק נועד לשמח בני אדם, אך ניתן לנצל אותו ככלי להשפיל ולדכא. הפוך את אלו שאין אתה חפץ ביקרם למושׂאי לעג – ורצחת את אישיותם.
קוראים לזה 'סָטִירָה', וזה נשמע נאור, אבל למעשה מדובר בנשק שתפקידו לחסל כל נאורות. כל מחשבה. כל דעה וכל אמונה…
ולעתיד לבוא – המשיך בלעם וגילה לבלק – תנתן רשות למציאות הטומאה לחבר את כל העולם ולהיות אחד.
החיבור יעשה על ידי העיתונות, הרדיו והאינטרנט, ודרכם הם ילעגו על כל מציאות נורמלית, ובלעג ובליצנות שלהם הם יכבשו את הנפשות.[15] כיבוש טוטלי!…
מה עושים היום?
בלק ישב והקשיב לדברים בעינים בורקות, ולאחר מכן שאל: 'אך מה זה קשור אלינו, הרי העולם עוד לא התחבר ונעשה אחד'.
'נכון. ולכן לכבוש את כל העולם לא נוכל, אך בכל זאת נוכל לכבוש את האישיות של עם ישראל!'
'איך', שאל בלק והלהט נשמע בקולו.
פשוט מאוד! גם לעם ישראל, כמו לכל עם, יש עולם פנימי, שבו מתגלים רצונות ושאיפות, חלומות ותקוות…
אך בכל זאת ישנו הבדל מהותי בין העולם הפנימי של עם ישראל לבין העולם הפנימי של שאר אומות העולם.
אצל אומות העולם העולם הפנימי מלא בתאוות ומדות רעות, כשבראשם נמצאות שתי תאוות: תאות ניאוף ותאות רציחה.
וגם כאשר הם לא מצליחים למלא את תַּאֲוָתָם בפועל, שהרי על רציחה מתחייבים במאסר עולם, הרי הם ממלאים את תַּאֲוָתָם בראיה ושמיעה (שזה הבסיס של כל עולם הקולנוע).[16]
אך אצל עם ישראל מתגלה בעולם הפנימי שלהם, שלשה רגשות חיוביים: רגש ביישנות, רגש רחמנות, והרצון שלזולת יהיה טוב.[17]
וכדי לכבוש את האישיות שלהם, ולהפוך אותם להיות עם ככל העמים, עלינו פשוט לבטל מהם את שלשת הרגשות הללו.
וזה שאמר בלק לבלעם: "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר כד, יד) –
אתן לך עצה איך תוכל להצליח להפוך ('יַעֲשֶׂה') את עם ישראל להיות ככל אומות העולם, ו'הָעָם הַזֶּה' – בני ישראל, יהפכו להיות 'לְעַמְּךָ'.[18]
והדרך לזה על ידי שנגרום להם לפגום בקדושת העינים…
ככפיס עץ המיטלטל על פני המים
עולמו הפנימי של היהודי מלא טוב, מלא אור. אך ישנה דרך להחריב את הטוב הזה, להחשיך את האור – וזה על ידי פגם העינים!
והיהודי הראשון שנחרב עולמו הפנימי,[19] היה ער!
וכמו שנאמר: "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'" (בראשית לח, ו-ז).[20]
והקשה הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות רמט), אם ער פגם בקדושה שלו צריך לקרוא לו רשע, ומדוע התורה הקדושה קוראת לו 'רַע' ('וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע')?
והשיב כך:
ש'רשע' – זה אחד שעובר על רצון הבורא יתברך, אך למרות כל זאת, עולמו הפנימי – רחמנות ביישנות וגמילות חסדים – נשאר חי ומאיר!
אך אדם 'רע' – זה אדם שעולמו הפנימי נשחת לגמרי, והוא נעשה רע לבריות! כועס ועצבני, מכה ומתעלל!…
ומכיון שער נעשה רע, לכן נענש!
אחרי שהאדם פוגם בקדושתו, העולם הפנימי שלו נכנס למצב של תנודות ללא הפסקה, והוא מתהפך בכל רגע ורגע מטוב לרע ומרע לטוב. וזה סוד השגעון, וזה שנאמר: "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כח, לד)…[21]
בלק שמע את הדברים ועיניו נצצו ברשעות. והוא יצא לפעולה…
הוא בנה איזור מסחרי מאובזר היטב, העמיד פנסי רחוב, הציב שלטי חוצות ומוזיקת רקע, והקים חנויות שמכרו כלי פשתן, ודאג שכל העובדים שם יהיו נשים, בלבד! ובכל חנות הוא שם שתי עובדות אחת זקנה ואחת צעירה.
עם ישראל ראו את המרכז מסחרי שנבנה ויצאו לטייל, במהלך הטיול ניגשו לחנויות, ושם הביטו במוכרת הצעירה…
וזה הצליח! פגם העינים גרם להם לתנודות חזקות בעולם הפנימי, וגם כאשר ניסו לנענע את הראש מצד לצד כדי לסלק את התמונה שלה מהעינים, הם לא הצליחו להיפטר מהטומאה הנוראה של בנות מואב ומדין…
והפרשה הזו, פרשת בנות מואב ומדין, נכתבה בתורה הקדושה לנצח נצחים: 'הרוצה שעולמו הפנימי ישאר מאיר ושמח, מלא אהבה, רוך וחמלה לבריות – ישמור על עיניו!'
[1] רבי עקיבא ודורו של שמד (עמוד 711).
[2] ובזה נבין קטע מההגדה של פסח:
ימי הרדיפות של אדריינוס בעיצומם, חייליו האכזרים משוטטים ברחובות ותרים אחרי 'קרבן' תורן. אין קץ לשמחתם כאשר הם מוצאים יהודי מקיים מצוה. 'חיוך שטני, צחוק ארסי, אכזריות עמלקית', כל אלו מקצת התופעות שהתגלו בהם באותה שעה…
ואז, הגיע חודש ניסן.
אדריינוס קרא למפקד הכחות הכללי ומסר בידו הוראה חד משמעית.
המפקד זימן את טובי הלוחמים והורה להם: קחו עמכם את כלי הנשק הטובים ביותר. חרבות העשויות מפלדה (ולא מברזל פשוט), רומחים מחודדים ומבריקים, ומגינים מעוטרים.
עלו על סוסים לבנים, ועברו בין כל ישובי היהודים שבארץ ישראל, והכריזו: 'בשם הקיסר ירום הודו.
כל איש או אשה שיחגגו את ליל הסדר ויאכלו מצות בחג הפסח – ימותו בעינויים קשים, מרים ואכזרים (יצלבו)'.
חכמי ישראל, רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, התאספו יחד ושוחחו על הגזירה.
ואחר דיונים החליטו לערוך את הסדר בתוך בית נסתר, וסתמו את כל החלונות בצורה הרמטית, שלא יהיה ניכר האור מבחוץ.
כמה מתלמידיהם ששמעו על כך, דאגו לרבותיהם והתנדבו לעמוד בחוץ ולהשגיח שלא מגיעים 'מזיקים'…
וכך אנו אומרים בהגדה: 'והיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'.
'כל אותו הלילה' – מגלה לנו בעל ההגדה את גודל מסירות נפשם של אותם קדושים, שהגם שישיבה ליד שולחן ליל הסדר – בעיני הרומאים – פירושו גזר דין מוות. הם לא התייחסו לכך כלל והיו מסובין כל אותו הלילה!
אף על פי שהיו בסכנת נפשות והיו יכולים לקצר בסיפור יציאת מצרים – עם כל זה היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שהאיר המזרח!
והם כל כך האריכו, עד שתלמידיהם נכנסו לבית ואמרו: רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!…
[3] אסתר רבה (פרשה י – אות יא).
[4] הזאב הוא חיה אכזרית מאוד, ולכן הוא מובא כדוגמא לאכזריות. וכמו שנאמר: "שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע" (יחזקאל כב, כז).
וכן נאמר: "שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר" (צפניה ג, ג)…
וכדי להבין על איזה אכזריות מדובר כאן, נספר סיפור (קודש הלולים – עמוד 16, להגה"ק רבי משה יאיר וויינשטוק זיע"א):
בכל רחבי פולין התבדרה השמועה, הרבי, החוזה מלובלין משיא את נכדו. שיירות שיירות של יהודים התקבצו ובאו מכל רחבי פולין להשתתף בחתונה.
וגם החוזה היה צריך לנסוע, כי החתונה היתה בעיר אחרת.
רתמו את הסוסים אל העגלה, והביאוה סמוך לבית החוזה. יצא החוזה מהאכסניא והתקרב אל העגלה. העמיד החוזה רגל אחת על מדרגת העגלה, אולם רגל השניה נשארה תקועה על הקרקע.
שעתים וחצי עמד כך החוזה, לא אמר דבר, אלא בעיניו הקדושות השקיף על פני תבל…
כעבור שעתים וחצי נראה הצדיק רבי דוד מללוב מתקרב לעגלה, והחוזה פנה אליו ואמר: 'רבי דוד אל תדאגו אנחנו נבוא לכם לעזרה'…
והחוזה עלה לעגלה, ונסע…
במהלך הנסיעה סיפר רבי דוד לחברו כך: רציתי מאוד לזכות ולנסוע עם החוזה לחתונה, ולכן השתדלתי לעשות הכל כדי להגיע בזמן…
ולפתע אני רואה עגלה דוהרת במהירות, ואליה קשורים שני יהודים, איש ואשתו, והם נגררים אחרי העגלה…
לבי נכמר בקרבי, קפצתי מהעגלה שלי ורצתי לכיוון העגלה, התקרבתי ושמעתי קולות שחוק פרוע הבוקעים מתוכה…
זנקתי למרגלות הסוסים והעגלה נעצרה בחריקה… ניגשתי לעגלה וראיתי בתוכה גוי ואשתו שיושבים ועל פניהם מרוח חיוך סדיסטי…
לא הייתי לי ברירה והיפלתי עליו פחד גדול ונורא, עצמותיו החלו לשקשק מפחד…
'הוא חייב לי 051 רובל, והחלטתי להרוג אותו ואת אשתו'…
אני הרבי מלעלוב – אמרתי – ואני אשלם לך את הכסף. ועכשיו שחרר אותו!
לא היית לו ברירה והוא שחרר אותו, ואני כתבתי לו שטר חוב… ולכן התעכבתי בדרך…
הגוי המשיך בדרכו, ובאכסניא אחת ניגש אליו סוחר תבואה וביקש ממנו: 'מכור לי את כל התבואה שלך'.
'לא' – סירב הגוי – 'כבר התחייבתי למכור אותו לסוחר אחר!'
אני מוכן להוסיף לך 051 רובל.
הגוי הסכים, והעסקה נחתמה.
כמה דקות חלפו, ולפתע קפץ הגוי כנשוך נחש! באותו יום כבר קיבלתי 051 רובל! אם כן הרבי מלעלוב הוא אדם קדוש, אסע אליו…
הגוי נסע לרבי דוד ובכה לפניו, יש לו בן אילם וזה מצער אותו מאוד.
אמר לו רבי דוד, תתחייב לי שיותר לא תגרום צער לשום יהודי! והגוי התחייב.
הרים רבי דוד עיניו לשמים ואמר: רבונו של עולם! קדש שמך בעולם ופתח פיו של הבן!…
והבן החל לדבר…
וזה דוגמא קלאסית לזאב ערבות, מתעלל באכזריות נוראה בבני אדם, וכשזה נוגע לבן שלו הוא רך כמו חמאה… 'ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שלא עשאני גוי'!
[5] לדוגמא: היהודים שנגזר עליהם לשהות בגלות אנגליה, סבלו במהלך כל השנים משנאת גויי הארץ… ויש להאריך הרבה על סבלם. אך אנו מחוסר מקום נציין רק שלשה אירועים:
בשנים ד'תקמ"ט־תקנ"ב החל מלך אנגליה ריצרד 'לב הארי' ימ"ש לפרוע ביהודים, פרעות שכונו 'מסע הצלב השלישי', בפרעות אלו הושמדה קהילת לין. ואילו בקהילת יורק התאבדו כל יהודי הקהילה לאחר שסירבו להמיר את דתם. והפרעות המשיכו להיערך בערים שונות…
וכעבור 553 שנה (בערך), בשנת ד'תתק"ד (4411 למניינם), העליל אנגלי אחד תושב העיר נורוויץ', עלילת דם על היהודים, ומאז התפשטה העלילה הזו בכל ארצות אירופה הנוצרית, ולכמה מארצות המוסלמים. עלילה שבעקבותיה נטבחו רבבות יהודים בעינויים קשים ומרים…
וכעבור 641 שנה (בערך), בשנת ה'נ' (0921 למניינם), הוציא אדוארד הראשון מלך אנגליה, צו גירוש לכל יהודי אנגליה, וכעבור 001 יום (בערך) עזבו כל היהודים את אנגליה וכל רכושם הוחרם…
[6] בלק ובלעם גרמו לישראל לחטוא בשיטים, ובעקבות כך פרצה מגפה. ולאחר מכן ציוה הקב"ה את משה לספור את עם ישראל, וכמו שנאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כו, א-ב)…
ופירש רש"י (שם): 'משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות'…
[7] כדי לנסות להכחיד את עם ישראל ח"ו מעל פני האדמה, שלח בלק את שריו הנכבדים להביא אליו את בלעם הרשע, שנודע בכח הקללה שהיה בפיו הטמא, כדי שיקלל את עם ישראל. כי כמו שבפיהם של הצדיקים יש כח עצום להוריד ברכה לעולם, כך, להבדיל, יש כח בפיהם של הרשעים להוריד קללה לעולם, ובראש הרשעים מהסוג הזה עמד בלעם הרשע.
חז"ל בגמרא (ברכות ז.) מוסיפים, שכח הקללה שבפיו הטמא של בלעם הרשע היה חזק מאוד מפני שגם ידע לכוין את אותו הרגע שישנו בכל יום שבו הקב"ה זועם וכועס, כמו שנאמר: "וְאֵ"ל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהלים ז, יב), והקללה שהיה בלעם פולט מפיו באותו רגע היתה הרסנית למעלה מכל קנה מדה, רחמנא ליצלן.
ואילו היה בלעם מצליח לקלל את עם ישראל באותו רגע, לא היה נותר מהם שריד ופליט ח"ו, והקב"ה ברחמיו על עם ישראל לא כעס במשך כל אותם ימים, ובכך הפר עצתו וקלקל מחשבתו של בלעם הרשע.
ואמנם לפי דברי חז"ל (שם) אותו רגע שהקב"ה כועס בו הוא קצר עד מאוד. לפי דעה אחת זמנו של רגע זה הוא אחד חלקי חמישים ושמונה אלף שמונה מאות שמונים ושמונה בשעה (שזה שש מאיות השניה), ולפי דעה אחרת זמנו של רגע הוא כפי הזמן שלוקח לומר את המילה 'רגע'.
כך או כך, בזמן קצר כזה בוודאי שלא ניתן להספיק להמטיר מטר של קללות. אם כן, מה כבר היה יכול בלעם לקלל את עם ישראל בזמן כה קצר?
ומסבירים המפרשים (תוספות בברכות שם ד"ה שאלמלי) שמספיק היה שבלעם הרשע יוציא מפיו הטמא באותו רגע את המילה 'כַּלֵּם' (כלומר: 'כלה אותם') מתוך כוונה על עם ישראל, וכבר היה מצליח לעשות כאשר זמם, אלא שכאמור, בכל אותם הימים הקב"ה לא כעס אפילו לא לרגע קל… (אמרי נועם – בלק מאמר ג, לאבא מארי הרב יורם זיע"א).
[8] וזה לשון קדשו (שם): התורה הקדושה אוסרת לקלל יהודי, בין איש בין אשה, ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט, יד)…
אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקיללת בני אדם, גם קיללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מועד קטן יח.): ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.
ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), ותרגם אונקלוס (שם): 'ונפח באפוהי נשמתא דחיי, והות באדם לרוח ממללא', נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודביקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע…
[9] אם הוא שומר על פיו – אשריו. ואם הוא מפקיר אותו לדבר ככל העולה על רוחו – אוי לו ואבוי לנפשו! ובענין זה נספר (נפלאותיו לבני אדם – חלק ג עמוד 971, לגאון רבי ברוך לב שליט"א):
איש חסיד מיקירי ירושלים התגורר באחת מהשכונות העתיקות, דבוק בתורה בכל לב ומרבה להתמיד בלימודה ולשקוד על דלתותיה. מנהג עתיק לו, זה שנים רבות, להקדים לינתו בשעת ערבית ולהשכים ממטתו בעוד לילה, בשעה שאינה רחוקה מן החצות. מדי בוקר נוסרה דממת הליל בצלצול רם ונישא שבקע משעונו הגדול של החסיד המתחסד. לקול הפעמון היה משליך מעליו קורי שינה, יוצא להיטהר במקוה ושב אל ביתו להגות בתורה ובספרי יראה עד אור הבוקר.
ויהי היום ולדירה הממוקמת מתחת לבית החסיד – הגיע להתגורר בשכירות פליט המלחמה, שריד הכבשנים, אשר נותר שכול וגלמוד מכל אשר לו וזכה לעלות לארץ הקודש ולהתיישב בירושלים. איש רצוץ היה זה, אפלולית פניו שיקפה ללא הרף את יגונו ושברון רוחו, מן המאורעות הנוראות אשר חָוָה על בשרו.
שב היה הגלמוד לפנות ערב לביתו, עולה על יצועו ומנסה לתת שינה לעיניו. סיוטים וביעותי לילה רדפוהו בשעות החשיכה, העבר הַמַּזְוִיעַ פרץ לנגד עיניו מדי לילה, בקושי רב הצליח לשקוע בשנתו הטרופה, חסרת המנוחה. דוקא בשעה אשר בה הצליח סוף סוף להירדם, נקרעה תרדמתו והופרעה בצלצול חד וצומרני משעונו של החסיד המתגורר למעלה.
החסיד, כאמור, ניעור וקם מן הצלצול – ואתו עמו גם השכן הפליט מלמטה. לאחר הישמע הצלצול, לא הצליח להירדם שוב. העייפות נתנה בו אותות והוא נתקשה להמשיך עם המציאות הזאת. עלה איפוא באחד הבקרים אל ביתו של החסיד והקיש על דלתו. בהגיעו אל השולחן, היה החסיד עסוק בלימודו עם אחד מנכדיו.
ביקש השריד מן החסיד להימנע מהשמעת הצלצול הזה, הגונב ממנו את שארית מנוחתו. החסיד נענה לו בחיוב וביקש סליחה על ההפרעה, אך הנכד שליד השולחן נמלא חרון וחימה.
הצעירים דאז, טרם ידעו בדיוק מה משמעות המושג 'פליט' כפי שלא ידעו במדוייק מה היה שם באותה 'מלחמת עולם שניה' שהכל מדברים אודותיה. לא רגילים היו אל השרידים שעלו אז בהמוניהם מארצות הגולה ועמקי הבכא. אותו בחור לא השכיל להבין לנפשו של הפליט, בעיניו אין קדוש ויקר מסדר יומו של הסבא הנערץ, אשר תורתו בשעות לפנות בוקר – נעשית כבר שנים רבות מאין מפריע. לדעתו הקצרה מוטב תיבטל שנתו של השכן ואלף כמוהו – ואל יבטל סבא ממנהגיו הקבועים. הטרוניא על צלצול השעון, נראתה בעיניו כחוצפה אשר לא ניתן לעבור עליה לסדר היום.
עוד באותו יום, בשעות השמש שאחר הצהרים – והפליט כהרגלו שרוע על כורסה מחוץ לדלתו ומחם את עצמותיו הנכאות – הגיעו שלשה צעירים אל כסאו, ואותו נכד ביניהם. טרם הספיק לפצות פה החלו הצעירים, נעדרי בינה ולב, להמטיר על ראשו גערות קשות: איך יהין להפריע את לימודו של הסבא? כלום יש לו מושג למי הפריע כאן? וכי חסרות דירות בירושלים כי בא לכאן כדי לשנות סדרים וותיקים של יקירי קרתא? אם הדברים אינם נושאים חן בעיניו, יקום וילך לו להיכן שבא משם… לא נחה דעתו של אחד הנכדים עד שטלטל בעוצמה את הכורסה, שהפליט יושב בה, ותוך כדי איום כי אם יעלה על דעתו לשוב על המשגה שעשה היום ולהטריד את הסבא – יעשו הכל כדי להעבירו מכאן בהקדם…
בכל אותה עת נשען הפליט לאחוריו, חִוֵּר כסיד ורועד כולו, ירא ונפחד ממה שהם מסוגלים לעולל לו. פיו נאלם מאימה, לא דיבר מאומה, חשש נוראות. לא הבין בדיוק את שפתם, אך הפנים הזועמות שלהם הפילו עליו מורך. הרי אין לו מי שיעמוד לימינו, לא נותר לו בעולם מי ממשפחתו שיקום להסביר את הצד שלו בענין, גם לו היה פעם בנים בגילם – והם אינם…
נשם לרווחה כאשר נסתלקו לדרכם מבלי לפגוע בו. יהי כך, שיצלצל השעון כְּאַוַּת נפשם, מה כבר יוכל להיות: תימנע ממנו השינה ויוותר עייף. נגזר עליו לסבול, כנראה, ואין לו מנוס מכך. כבר עבר קשות ונוראות על בשרו, יסיים את חייו באי נוחות נוספת…
עלו הבחורים אל הסבא והודיעוהו כי 'שוחחו' עם השכן ובאו עמו לידי הסכמה שהכל ינהג כמנהגו. לוּ ידע הסבא איך היתה אותה 'שיחה' ומה פנים לאותה 'הסכמה' – ודאי לא היה שב לכוין את שעונו למחר, אלא שלא העמיק ולא חשד במאומה.
ולמטה חשק הפליט פיו ושפתיו, אין לו בעולמו למי לספר, נאנק דומיה ולא נאנח, רק בלבו פנימה בקעה גניחה חרישית – היא צעקת הדל, היא שוועת עניים הבוקעת רקיעים…
ורוח הקודש צווחת ואומרת: "כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כב, כו).
ופירש רבינו עובדיה ספורנו זיע"א (שם), וז"ל: 'כִּי חַנּוּן אָנִי' – והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי, לפיכך טוב לך שאתה תחננהו…
ותרעש שכונת ירושלים ותגעש בהישמע סופו הנורא של אותו מעשה:
למחרת היום, אחר הישמע הצלצול הרגיל אל תוך הלילה, ירד החסיד במדרגות ביתו כדרכו להיטהר בטבילה באותה שעה. פתאום מעדו רגליו והוא נפל והתדרדר במורד המדרגות, נחבט כולו. שכנים שהתעוררו בבהלה אצו להזעיק עזרה, בזהירות רבה העלוהו על אלונקה, לקחהו בזהירות לבית החולים – גונח כוהה ומיוסר.
שבועות ארוכים היה החסיד מאושפז, לאיחוי שבריו וריפוי תחלואיו ויסוריו, וגם כאשר השתחרר לא מסוגל היה למרבה הצער לשוב אל ביתו ולהמשיך בסדרי חייו. הוצרך לעבור שיקום ממושך, לא עוד יכול היה לצאת ולבוא כמקודם, את שארית ימיו ושנותיו נאלץ לעשות בבית צאצאיו ולאחר מכן במושב זקנים.
צלצול השעון לא בקע עוד את דממת הלילה בשכונת ירושלים, תרדמת הפליט האומלל, שהזדעזע וכאב את אשר קרה לשכנו החסיד, לא הופרעה עוד. רק שלשה בחורים אומללים בירושלים הוכו דאבון נורא, לבם יסרם ימים ולילות על שבמו ידיהם ובחוסר מחשבה עוללו עוולה קשה. אלף סליחות ביקשו, וזה לא עזר! פחד נורא, מיום הדין הקשה והנורא, המשיך וחלחל בעצמותיהם…
וכה אמר אחד מהצדיקים: אינני ירא משום דבר שבעולם – מלבד אנחה יהודית היוצאת מלב נשבר…
[10] במאמרי אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש (דברים, חלק ב – עמוד תרמב), הובא כך:
שורש בחינת קליפה דבלעם הוא מקור כל קטרוג קשה ורע על ישראל דוקא, והוא בחינת עין רעה שלו, שהיה מחפש בחיפוש עמוק למצוא מקום לקטרג על ישראל, לפי ששנאתו לישראל היא שנאה עצמית ופנימית…
על כן טרח ויגע מאוד בכל עומק דעתו לעיין בהם בעינו הרעה בהשגחה עמוקה ביותר…
ואף על פי שישראל היו באותה שעה בתכלית המעלה והמדרגה בקרבת אלקים ובגילוי שכינה במסעות שלהם עם הארון ומשה – "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם גו'" (במדבר י, לד), עם כל זה התאמץ לעיין בעומק גדול למצוא בטוב שלהם איזה בחינת רע הגנוז ונעלם שם, למצוא קטרוג לקללם כו'…
ובחינת קליפה זו דבלעם מתפשט בכל דור ודור, והוא שונא ישראל בעצמיות ופנימיות ביותר, עד שמחמת זה הוא מחפש ומעיין על ישראל בעומק גדול למצוא מקום לקטרג על ישראל, והוא למצוא הרע הגנוז בטוב כו'…
וכמו שאנו רואים שבלעם היה מחפש בכל המקומות אשר עתידים ישראל לחטוא שם, כי אולי ימצא שם מקום שמשם יכול לקטרג, וכמו שאמרו רז"ל במקומות שחיפש, כמו במות בעל וראש הפסגה וכן ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, שאולי משם יכול לשקוף ולעיין ולמצוא מקום קטרוג לרע עד "וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו גו'" (שם כד, א)…
[11] ראה בספר הפרשיות (במדבר, חלק ב – עמוד ריג), לגאון רבי אליהו כי טוב זיע"א.
[12] ובספרנו חלב הארץ (חלק א – עמוד קג ואילך), כתבנו כך:
דע, כי ביארו רבותינו הקדושים שכאשר האדם ישן אזי נשמתו מסתלקת מגופו ותחת קדושת הנשמה מתלבשים בתוך רמ"ח אבריו, רמ"ח אברי הקליפה, ואחר שנתעורר האדם משנתו אפילו שיעסוק בתורה ובמצוות אין הקליפה יוצאת מרמ"ח אבריו עד שיקרא קריאת שמע שיש בה רמ"ח תיבות, לפי שיש בקריאת שמע סגולה שכל תיבה שהוא קורא מפנה הטומאה מאבר אחד מהרמ"ח אבריו.
ומכאן ילמד האדם כמה זהירות ושמירה רבה ומעולה צריך לישמר שלא יעבור עליו זמן קריאת שמע, שבנוסף שמבטל מצות עשה דאורייתא של קריאת שמע דשחרית, עוד נוסף על זה שאותה טומאה השורה עליו אינה מסתלקת ממנו, וממילא יוצאים מאבריו וגידיו ריח רע דזוהמא דס"מ וגונדא דיליה…
ורבותינו הקדושים החמירו בזה הרבה ואמרו: שאדם המבטל מצות קריאת שמע גורם לעצמו חסרון עצום, חסרון אשר לא יוכל לתקון. והחסרון הזה מוציא את האדם מן העולם, ומעכב גאולת ישראל ואין תפילתו נשמעת.
וכבר אמרו רבותינו הקדושים בגמרא (ברכות י:): גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה. וחביבה קריאת שמע בעונתה יותר מאלף קרבנות שזובח הכסיל על גבי המזבח, ואלמלא לא נברא העולם אלא בשביל 'קבלת עול מלכות שמים' (קריאת שמע, שמ"ע – נוטריקון למפרע: 'עול מלכות שמים') בוקר וערב די בכך, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
ומכיון שהדברים כך, הנה ברור הוא שישנה מצוה רבה ויקרה על ההורים היקרים ה' ישמרם ויחיים, להסביר לילדיהם היקרים בדרכי נועם כמה חשיבות גדולה יש למצוה קדושה ויקרה זו של קריאת שמע בעונתה, ולהבדיל כמה חמור מאוד ביטול מצוה קדושה זו, וכן כמה גדול הפגם הנרשם בנפש האדם כתוצאה מביטול מצוה קדושה זו.
והנסיון מוכיח שכאשר מסבירים לילדים במתיקות ובדרכי נועם בשפה המתקבלת על לבם, הדברים יורדים חדרי בטן ופועלים בקרבם רושם עז ביותר, שכן הילדים הם עם טהור ונקי מן החטא לגמרי וממילא אין שום מונע בעדם מלקבל הדברים כנתינתם מסיני, רק שצריך שהמלמדם יהיה נקי מכל רבב של פניה ותהיה כל דעתו לשם שמים באמת, וברית כרותה שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, וכדברי אור החיים הקדוש (בראשית א, א – אופן יז): כי הירא דבר ה' ידבר מתוך קימת נפשו, וכיון שכן, תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר, אמנם אם הדברים יצאו מהגוף אין שייכות לנפש לשמוע, וכמו שרמזו רבותינו ז"ל במה שאמר הכתוב: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו), אז: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (שם פסוק ז) – הם התלמידים.
וכאן המקום לעורר לב ההורים והמחנכים היקרים, וביותר מנהלי תלמודי התורה ובתי הספר שבקרב עם ישראל היקרים ה' ישמרם ויחיים, לתת אל לבם כמה אחריות גדולה וחובה קדושה מוטלת על כתפיהם בענין קדוש זה של מצות קריאת שמע בעונתה. הדברים אמורים בכל ימות השנה ובפרט בימות הקיץ שזמן קריאת שמע מסתיים מוקדם באופן משמעותי מימות החורף (שיש ימים שלדעת הרב מגן אברהם הוא בסביבות השעה שמונה בבוקר), ויש ליתן את הדעת שלא יפסידו הבנים והתלמידים מצוה קדושה זו.
הדברים אמורים לכל שכבות הגיל, וביותר לאלו שכבר הגיעו לגיל חינוך, ועולה על גביהן אלו שכבר הגיעו לגיל מצוות שבוודאי חיובא רמיא על ההורים והמחנכים היקרים לעמוד על המשמר בדבר קדוש וחשוב זה שלא יפסידו מצות קריאת שמע בעונתה בשום אופן, והוא בבחינת דברי רבי חנינא בגמרא הקדושה (חולין כד:): 'חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי' – והיינו שקניינים והרגלים של מדות טובות והקפדה במצוות שמקפידים ומדקדקים ההורים והמחנכים עם הילדים היקרים בימי הילדות והנערות, הן הנה אשר מלוים אותם כל ימי חייהם ונקבעים בלבם כיתד בל תימוט לעולם.
ובפרט, אחר שנתבאר כמה קשה חלקו וגורלו של המאחר מצות קריאת שמע בעונתה שריח רע עולה מנשמתו והוא בנידוי בשמים כל אותו היום ועוד כהנה דברים קשים מאוד שהביאום רבותינו הפוסקים והמקובלים הקדושים, כך שדבר זה לכשלעצמו כבר מהוה תשובה ניצחת לדבר החוסר משווע ביראת שמים והעדר החשק אצל חלק מבני הנעורים בלימוד התורה והתפילה ועוד כיו"ב דברים כואבים עד מאוד שאין כדאי לפרטם.
ומאידך, כמה נעים חלקו וכמה משובח גורלו של אותו תלמיד חרוץ זריז ונשכר שזוכה לקרוא קריאת שמע בעונתה לכל השיטות, שכל חלקי הרע והזוהמא דס"מ נפרדים מנשמתו, ומן השמים ניתנים יכולות עצומות לנשמתו של אותו תלמיד להאיר בלימוד התורה והקדושה בכל אותו היום, כך שלא יפלא סיבת משיכתו לקדושה, ליראת שמים, לתפילה, וללימוד התורה יותר משאר חבריו.
הנה כי כן מן הראוי להמליץ להורים, למחנכים ולמנהלי בתי הספר ותלמודי התורה בישראל, לקבוע את זמן התפילה בתלמוד תורה לשעה מוקדמת בבוקר, כדי שיוכלו לקיים את מצות ה' כתיקונה, לכתחילה במקומה שבתוך סדר התפילה, וכשהזמן דוחק, בוודאי שאפשר לקוראה קודם התחלת התפילה או בקריאת שמע דקרבנות (ומכל מקום כאשר מדובר בבניית סדר יום מן הראוי שתהיה הקריאת שמע במקומה כהלכה), וכשאי אפשר לנהוג כן, נכון יותר לבקש את תשומת לב ההורים היקרים שבימים כגון אלו, שיצאו התלמידים מפתח ביתם אחר שבירכו ברכות התורה וקראו קריאת שמע כהלכתה בעונתה, שבזה יוצאים ידי כל הדעות ומעלתם גדולה עד מאוד.
[13] וזה לשון הגה"ק רבי שמשון הירש זיע"א בפירושו על תהלים (א, א):
'לץ' – משמש השורש לציון החכמה הגרועה והבזויה של הדיבור המסלף, אשר באופן מוטעה אך בשנינות מושחזת הוא מתאר את הנמוך והנקלה – כדבר נעלה ומנומס, ואת הדבר הגדול והקדוש ברוח ובמוסר – כטיפשות וכדבר חסר ערך, או שהוא מלגלג עליו בשאר־רוח שנון.
זאת היא החכמה הארורה של פלפול השוא והלעג הרע.
'לֵצִים' – הם שונאי התורה להלכה, כשם שרשעים וחטאים הם העבריינים למעשה. לעתים קרובות לְמַדַּי הַלֵּצִים מקיימים עדיין את המצוות, אם מתוך הרגל אם מתוך מורך לב, אולם מלגלגים בעצמם על דרך חייהם זו, ובדיבורם הם חותרים תחת כבוד המוסר והקודש שבלב עמיתיהם.
[14] לעומת זאת, אנשים השייכים לקבוצה השלישית, הקבוצה החזקה – הם עשויים מחומר אחר לגמרי!
אדם חזק, שדעתו העצמית מאירה בתוכו, בלתי אפשרי לגרום לו לשנות את דעתו. לא משנה כמה אש תשלח לעברו, הוא לא יכנע.
זה לא משנה בכלל, כמה תשמיץ אותו, תציג אותו ככלי ריק, תלעג לו ותנסה לשבור את רוחו – את דעתו העצמית הוא לא ישנה!
אדם בעל דעה חזקה ויצוקה – הוא אדם בלתי ניתן לשינוי!…
[15] לפני 23 שנה, ישב רבי מאיר ויסברגר ז"ל, וכתב את המילים הבאות (פליטת פולמוס – עמוד צא):
עד להופעת הַטֶּלֶוִיזְיָה – לפני כמה עשרות שנים בלבד – נתחלקה התקשורת לשתים: העיתונות הכתובה, העתיקה – עין רואה – והרדיו החדש יחסית – אוזן שומעת. חסרונם הבולט של אלה היה, כי האדם אינו מסוגל להתמכר אליהם: לבלות באפס מעשה שעות רבות מולם. לעגו לזה שאינו מרפה מן העיתון, עד לבקיאותו בתורנות בתי המרקחת… וכמה שעות, סוף סוף, אפשר להאזין לרדיו?
הַטֶּלֶוִיזְיָה, לעומתם, ממזגת את העין והאוזן ליחידה אחת: אחרי לבבכם, אחרי אזניכם ואחרי עיניכם… בפרט זו הצבעונית, המגרה את כח הדמיון עד לשכרון חושים. ככל שהזמן עובר, ככל שהשיטות משתכללות, מופיעים בשוק מכשירים שונים. ה'מקילים' על האדם לשבת שעות רבות ולהתמכר אליה. רהיטים שונים, כורסאות מיוחדות, שלט רחוק המונע את הצורך לסובב כפתורים מעייפים ומיותרים, מאכלים וחטיפים שונים ועוד ועוד.
מחקרים שונים מצביעים, כי הנוער מבלה מול הַטֶּלֶוִיזְיָה יותר שעות משהוא 'מבלה' בבית הספר. אדישותו לתוכניות הרגילות, מביאות אותו לגרויים מחריפים והולכים. הרחקתנו מן הכיעור והדומה לו, מונעת אותנו לפרט מה ששמענו – בווידויים עצובים – מעם הורים ומורים, הרואים איך הורס הנוער את שאריות הנורמות המקובלות אף שם, עדיין. סיפורי הגימנסיה הידועה הם כטיפה מן הים הידוע להם, המודחק אצלם, המטואטא אל מתחת לשטיח שבסלון.
ומלבד השחתת הנפש שהיא גורמת, הרי היא משתלטת על מציאותם של הצופים בה.
דרך משל: אם תביים הַטֶּלֶוִיזְיָה התפרעות המונית – בו זמנית – בששה־שבעה אתרים בארץ, בעלי נושא פוליטי אחד, עם אינטרס וגוון אחידים – סביר להניח כי תפרוצנה מהומות בקנה מדה גדול בכל הארץ.
השפעתה, הרי, היפנוטית ממש: השדרן הנאה והמוכשר, ששפתו נקיה ומהוקצעת, שהרקע הוויזואלי מאחוריו כל כך יפה, כל כך מרשים – יכול להעביר כל מסר שהוא: 'נכון או שקרי, חכם או אוילי – בקלות יחסית. הצופה מאזין מתבונן בהערצה אל הדובר אליו, רק אליו, בצבעים טבעיים. הדמות הניבטת אליו מקרינה שלימות: הקריין לבוש בקפידה, ניחון בזיו פנים ובבטחון עצמי מושלם, היגויו רהוט ומהוקצע, מדבר בשקט, מלוה את דבריו בתמונות ותרשימים משכנעים, עם פעלולים טכניים מרשימים. היושב מול הקופסא ההדורה מתבטל כעפרא דארעא לנוכח ההדר והפאר המוקרנים למולו – תאות כל נפש.
לכל אלה מצטרפת העובדה הפשוטה, המדהימה – כי האיש הכלוא מרצונו החופשי מאבד את כושר החשיבה, באשר אין הוא יכול להתווכח עם היושב מולו. הוא רואה ושומע – ואינו מסוגל להתנגד. הוא שקוע בכורסתו – מבלי יכולת לקום הימנה אל הטלפון הקרוב.
'ביטול היש' באופן המזעזע ביותר…
הוא ז"ל המשיך וביאר באריכות את נזקי הַטֶּלֶוִיזְיָה…
ואנו, ממרחק של 23 שנה קוראים את דבריו וצוחקים־ובוכים, מה היו מתוקים החיים אז, לעומת הטומאה הנוראה והמבחילה של האינטרנט…
[16] בשיחה שמסר הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זיע"א (שיחות רבי שמשון – אלול, עמוד שנו), אמר כך:
הנה אנו חיים בעולם מאוד מפותח. חלקים גדולים מאנשי העולם עוסקים רבות בענייני 'בידור' ואף מוכנים להוציא על כך סכומי עתק. 'בידור' זה כולל בתוכו עיסוקים שונים:
ישנם היוצאים לטיול וישנם המבלים את זמנם בצפיה בסרטים, אשר ברובם המכריע עוסקים באלימות. אפילו בין הגויים עצמם ישנם כאלו שכבר הכירו בחומרת התופעה [באחד מעיתוני הגויים התפרסמה כתבה ארוכה על החורבן הנורא הטמון באותו מכשיר טמא. ילד רגיל רואה בו בממוצע שלש מאות פעולות רצח וכאלפיים מעשי אלימות במשך חודש אחד בלבד!].
תמיד הוקשה לי, אם כן, מהו פשר הַעִוָּרוֹן שפקד את כולם, כיצד יתכן שהנוער נהרס [כידוע היו מקרים נוראים שנערים ביצעו הלכה למעשה את מראות הרצח, ההרג והדם שראו לפני כן], ואין איש שם על לב – עדיין אף אחד מאנשי השלטון, או אפילו מהעם בעצמו, לא קם ומנסה לעצור את התופעה על ידי חקיקת חוקים המגבילים אמצעי בידור מסוג זה?!
עד שהבנתי שזו פשוט טעות! על עשיו – אומות העולם – נאמר בפסוק: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ). והרי אין דבר אהוב ומתוק אצל האדם יותר מהחיים. כלפי אומות העולם לא מדובר ברצח. זהו 'בידור'. אדרבה, שפיכות דמים היא מהדברים היפים ביותר בעיניו, ממנה הוא חי!
בדורות הקודמים שלא היתה אפשרות לצפות בסרטים, צורת ה'בידור' היתה גרועה עוד יותר: היו מתאספים כעשרת אלפים איש בתוך אצטדיון וצופים במלחמת אדם עם שור. כאשר האדם הצליח לנצח את השור כולם היו מאוכזבים… אבל אם השור הצליח להתנפל על האדם ולהורגו ודמו נשפך כמים לעיני כל הצופים, היו כולם מריעים. זו ההנאה שלהם – לראות כיצד אדם חי נרצח…
[17] בספרנו חלב הארץ (הנפש – כתב יד) הארכנו לבאר את מעלת נפשו של היהודי, וזתו"ד שם:
כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א בספר התניא (ליקוטי אמרים – פרק א ופרק ב): העולם שלנו מורכב מארבע מדרגות, והן: דומם צומח חי ומדבר. ובכל המדרגות הללו יש חיות אלקית המהוה ומחיה אותן.
וסוג ה'מדבר' כולל בתוכו את כל בני האדם, אולם דע שהגם שמבחינה חיצונית נראים היהודים ואומות העולם דומים, אך האמת היא שישנם ג' הבדלים מהותיים בין היהודי לגוי…
ההבדל הראשון הוא בחומר ממנו מורכב הגוף – גופם של אומות העולם מורכב מארבעה היסודות עצמם, שהם: אש, מים, רוח, ועפר. ואילו גופם של היהודים עשוי מהחלק הרוחני של ארבעה היסודות אלו (הנקראים בלשון הקבלה 'יחידה דארמ"ע').
ההבדל השני הוא בנפש המחיה את הגוף הנקראת 'נפש החיונית' – נפשם החיונית של אומות העולם היא מקבלת את חיותה מ-ג' קליפות הטמאות, ולכן אין בהם טוב וחסד אמיתי – כדי שלזולת יהיה טוב. אלא, הם עושים טוב וחסד רק אם הם יודעים בבירור מה הם ירויחו מזה.
ואילו הנפש החיונית של עם ישראל מקבלת את חיותה מקליפת נוגה, ולכן יש בטבעה טוב וחסד אמיתי, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (יבמות עט.), שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים.
ומכיון שהמדות הללו מוטבעות בנפשם החיונית, לכן גם גופם נמשך לחסד ורחמים בלי צורך בעבודה וביגיעה כדי לגלות את התכונות הללו.
[ולתוספת חידוד: מורינו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה רגיל לומר כך:
אמרו חז"ל (שם), שלשה סימנים באומה זו: ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים, והם ר"ת בר"ג. ועל כן כשחסר אחד מהם או ח"ו כולם, מורה הדבר על בעיה ביחוס רח"ל, וזה שלפעמים אומרים דרך הלצה: חסר לו 'בֹרג'].
וההבדל השלישי הוא בנפש האלקית שישנה רק אצל עם ישראל – נפש היהודי אוצרת בתוכה את אותו חלק נשגב הנקרא 'נפש אלקית' (מלבד הנפש החיונית), אשר יופיה וזיוה מכהה גלגל חמה, ובורא העולם – אשר הוא ברא ויצר את היופי והגוונים ואת הפאר וההדר – הוא עצמו אשר העיד שהדבר המפואר ביותר שיש, הוא נפש האלקית, באומרו: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג), ופשוט הדבר שדרגת הנפש האלקית היא למעלה מעלה ממדרגת המלאכים.
ולכן דוקא יהודי ראוי ומוכן לגלות בעצמו ובעולם את האור האלקי, ורק לו יש יכולת רגשית לחוש ברגש של קדושה, ולחוות חֲוָיָה של התעלות בקדושה, ולהבין עומק הבנת התורה הקדושה.
ונסיים בסיפור:
סיפר רבי זאב רוזנגרטן זצ"ל: בבוקר אחד כששב מרן הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל לביתו, פגש בפתח הבית פועל שבא לתקן דבר בבית, בירכו רבי ברוך בער בפולנית בוקר טוב, הפועל חייך…
ביקש רבי ברוך בער מהרבנית שתברר אצל הפועל מדוע חייך כשבירכו בבוקר טוב. אמר לה הפועל: הוא חשב שאני גוי ובירכני בפולנית, אולם אני יהודי והיה יכול לומר לי: 'גוט מארגן'…
שמע זאת רבי ברוך בער אחזתו רעדה והתחנן לפועל שיסלח לו והוא חוזר בתשובה. הפועל לא הבין למה לסלוח, הרי הוא בכלל לא פגע בו…
עמד רבי ברוך בער והסביר לו מה ההבדל בין יהודי לגוי ומהי מעלת היהודי. כשראה שהפועל מבין זאת ולמרות כך הוא סולח לו, נרגע רבי ברוך בער (עובדות והנהגות בריסק, חלק ג – עמוד קעה).
[18] ראה שפע חיים (תורה ומועדים, חלק יח – עמוד תקז), להגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א.
[19] יש בפוסקים דיון רחב איך מתייחסים לצאצאי יעקב אבינו (שהיו קודם מתן תורה), ואין כאן המקום להרחיב.
[20] ופירש רש"י (שם): 'רַע בְּעֵינֵי ה" – כרעתו של אונן משחית זרעו, שנאמר באונן: "וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ (שם פסוק י), כמיתתו של ער מיתתו של אונן, ולמה היה ער משחית זרעו – כדי שלא תתעבר ויכחיש יופיה.
[21] וברשותכם נרחיב:
כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (אשר בנחל, חלק עה – עמוד יט), וז"ל:
עיקר עבודת האיש הישראלי היא לזכות לאמונה חושית, והיינו להתרגל ולהסתכל בכל דבר – דומם, צומח, חי, מדבר – על הרוחניות אלקות המסתתרת בתוך זה הדבר, כי באמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור הוא.
אך ישנה קליפה חזקה מאוד מאוד, שֶׁמְּעַוֶּרֶת את העינים וסותמת את האזנים, ומטשטשת את השכל והדעת, שלא יחשוב ולא יראה ולא ישמע אלקות, והקליפה הזאת היא תאות ניאוף, כי דבר זה מטמטם את הדעת וּמְעַוֵּר את העינים, ומחריש את האזנים, וכל החושים שלו כבר מזוהמים בתכלית הזוהמא וכו'…
כי מי שפוגם בברית, הכל נעשה אצלו שחור, אינו רואה ואינו שומע ואינו מרגיש כבר כלום, כי תאוה זו של ניאוף הורסת את האדם לגמרי, עד שיש בני אדם, שכל כך נכנסו בשגעון הזה של ניאוף, עד שכבר איבדו את כל החושים והם משוגעים ממש. עד שכשרואים אשה וכו' פשוט יורדים מדעתם, וזה משגע אותם לגמרי, וכמו שכתוב: "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כח, לד)…
כשאדם אינו שומר על עיניו, אלא על כל אשה העוברת ברחוב הוא צריך להסתכל וכו', אדם זה נעשה משוגע ממש, מכל שכן מי שנפל כבר כל כך, וצופה ומביט ומסתכל בתמונות תועבה וכו' להבעיר יצרו וכו', זה משוגע ממש, פשוטו כמשמעו וכו', ורחמנות גדולה עליו…
וזה אשר מביא אותו לידי כפירות ואפיקורסות וספיקות באמונה – "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז), שזו קליפת עמלק שנאמר בו: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כה, יח), אדם כזה שהוא מלא ניאוף, כבר לא יראה אלקות ולא ישמע אלקות, ומכל שכן שלא יחשוב אלקות, כי כל כולו מונח בזבל תאות ניאוף, ועל כל אשה שרק עוברת לפניו, הוא צריך להסתכל ולראות, ועל כל תמונת תועבה הוא צופה ומביט וכו'… אזי נעשה פשוט משוגע…
