פתח דבר
בלילה, לפני השינה, הוא ישב וערך את חשבון נפשו. מול עיניו עברו ביעף מאורעות היום, מעת קימתו ועד עתה.
ברוך ה' – הרהר – הספקתי היום הרבה, להתפלל שלש תפילות, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, ללמוד תורה, לעזור לאשה,[1] ולקיים מצוות.
אך – המשיך בהרהוריו, ודמעה סוררת נזלה מִזָּוִית עינו – הלב שלי לא היה אתי. עשיתי הרבה אבל הכל נבע ממימד שטחי, ללא חשק, ללא רצון, ללא שמחה… כמצות אנשים מלומדה. מה יהיה אתי?
ובכלל, אני חושב שאני לא היחיד בדור שנמצא במצב הזה, איפה השמחה במצוות, איפה הכמיהה והגעגעוע לחיים רוחניים?!…
איזה חושך נורא ירד על הדור הזה, שגם השמחה הפשוטה ביהדות ובלימוד התורה נעלמה?
רגע – המשיכו מחשבותיו – אם בדורות הקודמים שהיו בני מעלה לא זכו להתגלות המשיח, איך בדור כזה, שהכל מכוסה ונעלם כל כך, יכול לבוא המשיח? איך?!
המחשבות סערו בתוכו, וגם בשנתו לא הניחו לו… ולמחרת הוא קם והלך לרבו…
הרב לא ענה, אלא פתח ודרש בפרשת בלק…
צמד (לא) חמד – בלעם ובלק
פרשת השבוע, פרשת בלק, היא אחת הפרשיות ה'סוערות' ביותר שבתורה! פרשה שבה ניסו בלק ובלעם להשמיד את עם ישראל ח"ו, בכל סוגי כחות הטומאה הקיימים…
ולא הצליחו!
ולפני שניגע בנקודה מהפרשה, נביא את דבריו של הגה"ק רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) זיע"א (דרך ה', חלק ג – פרק ב אות ג), שכתב כך:
דע, כי כך עלה ברצונו יתברך, לברוא אדם שיהיה מורכב משני הפכים – גוף גשמי ונשמה רוחנית.
ולמרות שהנשמה היא מציאות רוחנית – ברגע שהיא הוכנסה לתוך הגוף, הוגבלו יכולותיה וכחותיה, ונקשרה בחוקים שנקשרה, כפי מה שגזר עליה חכמתו יתברך!
ונמצא האדם מוגבל במצבו הגופני – בחוקות הגוף ומשפטי החומר, ונשמתו קשורה בעבותות אלה לא תצא מהם.
ואולם רצה האדון ברוך הוא, שיהיה דרך לאדם שיוכל לשחרר את נשמתו מכבלי הגוף, ולהתיר במקצת קישורי הגוף הזה ושלשלאותיו, ועל ידי זה יוכל להשיג השכלה והשגה ברוחניים וענייניהם, מה שהיה נעדר ממנו לפי מצבו הגשמי וגבוליו…
והיינו, שתכלית בריאת האדם היא להתיר את כבלי הנשמה – שזה בעצם הגוף – ובכך היא תוכל לגלות את אורה ולהאיר…[2]
וכל זמן שהאדם לא מצליח לגלות בתוכו את אורה של הנשמה, הוא חש בריקנות, בחוסר מנוחה… בתחושת געגוע אחר משהו טמיר ונעלם…
עד כאן הכל ברור. וברשותכם נמשיך:
אך מכיון שהקב"ה רצה שיהיה לאדם, בכל ענייניו, בחירה בין טוב לרע, יצר גם כאן שני מסלולים להתרת קשרי הגוף: מסלול אחד מצד הקדושה ומסלול שני מצד הטומאה.
והנה למרות שעל ידי שני המסלולים הללו, מצליחים בסופו של דבר 'לצאת' מתוך קישורי הגוף, ולהתחבר למציאות רוחנית, ההבדל ביניהם הוא קריטי ותהומי. מאוד!
הצועד במסלול הקדושה, זוכה להתחבר להיכלות ועולמות הקדושה, למציאויות של שמחה וטוהר, קדושה והשגה… ובידו נמסרים כל מפתחות העולם לעשות בהם כרצונו.
ואילו הצועד במסלול הטומאה, ממשיך עליו חושך, עכירות ורוח טומאה, והוא נדבק במציאויות מלאות רוע ועצבות, ונהפך להיות אדם רע ואכזרי…[3] וגם הכחות שיש לו הם מוגבלים מאוד, והם רק כפי מדרגות השדים והרוחות המשפיעים עליו באותה עת…
ונוסיף עוד נקודה:
כמו שבמציאות הקדושה, כל המציאות מסודרת ומורכבת ממדרגות ושליבות זו מעל זו, כך גם במציאות הטומאה, כל המציאות מסודרת ומורכבת ממדרגות ושליבות זו מעל זו.
ובתוך מציאות הטומאה ישנן שתי מערכות עיקריות, והן: מערכת הקסם ומערכת הַנַּֽחַשׁ.
מערכת הקסם פועלת על ידי מעשה. ואילו מערכת הַנַּֽחַשׁ פועלת על ידי הסתכלות העינים ודיבור הפה.
ושתי הדמויות המרכזיות של פרשתנו, בלק ובלעם, היו, בדור שלהם, ראשי המערכות הללו!
ואמרו בזוהר הקדוש (בחוקותי דף קיב ע"ב) שבלעם היה ראש מדור הַנַּֽחַשׁ. ובלק היה ראש מדור הקסם…
וכשהם ראו שעם ישראל עומדים להיכנס לארץ, החליטו לאחד כחות!
וברשותכם נרחיב…
בלק יוצא לקרב…
תקופת השהייה במדבר סיני (שבו קיבלו את התורה) הסתיימה, עם ישראל קיפלו את אהליהם והחלו במסעם לארץ הקדושה. ארבעים שנה ארך המסע…
ואז, כעבור ארבעים שנה (של צעדה במדבר) הגיעו קרוב לגבול הירדן וביקשו מסיחון מלך חשבון לעבור דרך ארצו. סיחון התנגד ועם ישראל יצאו למלחמה נגדו, וניצחו.
ומשם המשיכו במסעם לארץ ישראל, כשבדרך הם 'מורידים' את עוג מלך הבשן…
כל העולם עמד משתומם ומתפעל מנצחונותיהם. עם שנחלש בעול עבדות מרה בגלות מצרים, עם שזה עתה יצא אל המדבר, שסוי ומבוזה, כובש ומשמיד אדירי עולם. מעצמות אדירות כורעות שדודות לפני עם לא עם זה. הכל מתפלאים וחוקרים, מהו כחם, מהי סגולתם.
בלק מלך מואב, שאף הוא היה בין המתפעלים והמשתוממים, הגיע למסקנא כי לא כחם הוא שעמד להם, אלא כח שמימי מיוחד המלוה אותם ונלחם למענם, 'כי אין כחם אלא בפה'.
הבנה זו גרמה לבלק, שכל כחו היה במעשה הקסם להיכנס ללחץ. איך אפשר להתמודד עִם עַם שכל מהלכיהם, מערכותיהם ונצחונותיהם, שמימיים הם?
מחשבותיו של בלק מלך מואב המשיכו לסעור בקרבו, גלים גלים של אימה ופחד התנפצו על סף מוחו, והוא הרגיש שהוא הולך להשתגע… 'איך אצליח להתמודד עמם?'
ובסופו של דבר הוא החליט להיעזר בציפור שלו…
וכך גילה לנו המקובל האלקי רבי נפתלי הרץ בכרך זיע"א:[4]
בלק היה מכשף גדול, והוא יצר עוף על ידי כישוף. העוף הזה היה עשוי מכסף וזהב ומיני מתכות, ועל ידי לחשים והשבעות (בלילה משביעים לירח וביום לשמש) והקטרת קטורת, היה העוף הזה עולה עד מקום 'עזא ועזאל', וְשָׁם, אותו 'גלוי עינים' היה מודיעו סודות ורזים גדולים ממה שנעשה בכל העולם, וממה שיהיה אחר זמן רב,[5] ומגלה לו עתידות, ולכן היו קוראים אותו 'בלק בן ציפור', בן ציפור ממש…
ובלק הכין עצמו וניגש לציפור, והיא גילתה לו,[6] שכדי לנצח במלחמה הזו הוא חייב את עזרתו של בלעם בן בעור.
והוסיפה הציפור וגילתה לו:[7] דע לך שמעלתו של בלעם היא עצומה ונוראה והוא שקול כמשה רבינו…
מאז חלפו דורות רבים, ובא קדוש ה', רבינו הגר"א וגילה (ביאורי הגר"א – ברכות יד:): בשעה שהתייעץ בלק עם הציפור היא הסבירה לו כך:
דע לך כי לעם ישראל ישנם שני כחות, דיבור ומעשה, וכנגדם קיבלו עם ישראל שני מנהיגים: משה ואהרן.
משה – דיבור. אהרן – מעשה.
וכנגדם גם בטומאה ישנם שני הכחות הללו: דיבור ומעשה. והמנהיגים הם אתה – בלק, וחברך – בלעם.
בלעם – דיבור. בלק – מעשה.
ולכן אם תתאחדו, דיבור ומעשה, תוכלו לנצח!
בלק שמע את דברי הציפור וקפץ משמחה, ומיד ניגש לפעולה…
כאן נותנים כבוד!
בלק פתח את ספר הטלפונים של אגודת הקוסמים והחל לעבור על השמות. אני צריך לבחור בכמה קוסמים 'נורמליים', שיהיה בכחם לשכנע את בלעם לבוא אלי…
ולאחר מחשבה עמוקה, בחר בכמה קוסמים ושלח אותם לבלעם, כשבידם אגרת, וכך נאמר בה:
אל בלעם הגדול, אבקשך שתבוא ותקלל את עם ישראל. ובחרתי דוקא בך, כי אני יודע שה'קללות' שלך הם 'קללות' מקצועיות, וכמו שכתוב ב'לוגו' שלך: קללה – וגמרנו!
ואני יודע שאתה נחשב להכי יקר בשוק… אך אין לך מה לדאוג, תקבל ממני הרבה כבוד, והמון המון כסף…
ואם אתה שואל, למה אני רוצה להשמיד את ישראל, והרי הם לא מתכננים להזיק לי?[8] אענה לך, הם מפריעים לי בעצם קיומם!… ומכיון שלא ביקשו ממני רשות לחיות, מגיע להם למות…
בלעם קיבל את האגרת, קרא את תנאי העבודה, ועיניו התגלגלו בחוריהן: כסף!…[9] ומיד יצא לדרכו…
תוכנית רב ממדית!
בלעם חבש את אתונו ויצא לדרכו (שלימים יתברר שהיא היתה דרכו האחרונה…), ולאחר מסע תלאות שבמהלכה ריסק את רגלו, והושפל עד עפר, הגיע למואב.
בלק קיבל את פניו בכבוד, ואמר לו: ידידי! אני חייב להראות לך משהו בוא אתי, ובלעם הלך אתו… "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת" (במדבר כב, לט).
ופירש רש"י (שם): 'קרית חוצות' – עיר מלאה שווקים, אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו.
הסיור הסתיים, ובלק פנה לבלעם ואמר לו: למרות שאני לא נוהג להגיש אוכל לאורחים, לכבודך הכנתי ארוחת פאר.
בלעם העביר את לשונו על שפתיו היבשות ואמר: מצויין, אני כל כך רעב שאני מסוגל לבלוע אפילו פיל!
ובלק הלך למטבח וחזר עם צלחת ובה 55 גרם בשר![10] בלעם בלע את לשונו: מה זה?
ובלק בלי להתבלבל: אל תחשוב שאני קמצן (בטח…), זו פשוט ארוחת גורמה…
הסעודה הסתיימה (במהירות…) ובלעם פנה לבלק ואמר: הלילה אני צריך להתכונן. מחר בבוקר נפתח במבצע…
הלילה האפל הזה עבר במהירות, קרני האור הראשונות פיזזו על הקירות… ובלק נכנס לחדרו של בלעם, הם התיישבו, הדליקו סיגריה ושתקו…
לאחר שתיקה ארוכה, הם החלו לשוחח, להעלות הצעות ורעיונות, ובסופו של דבר סיכמו על דרך פעולה. וזו היא:
עלינו להילחם עִם ישראל בשני ממדים, במימד ההווה ובמימד העתיד. הלואי ונזכה לנצח במימד ההווה, אך גם אם לא, בוודאי נצליח במימד העתיד.
וכך יתנהלו המערכות:
במימד ההווה, ננסה לעורר עליהם קטרוגים, ובכך יהיה כח לקללה לחול עליהם, ולחסלם!
ובמימד העתיד, ננסה לכרות להם את חבל הכסף המחבר את נשמתם לאלקות,[11] ובכך, גם אם הם ישארו חיים, לא תהיה לזה משמעות!
הם קמו, חייכו, לחצו ידים, ויצאו לפעולה…
והנה דרך הפעולה של המימד הראשון מוכר לכל, ולכן נתמקד במימד השני…
'שמע ישראל' – סוד ההתחדשות
וכך גילה המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א ואמר:[12] 'וכבר ביארנו שרשע ביקש לעקור מהם קריאת שמע, כ"ה אתוון'.
אחרי שבלעם ובלק התעמקו במחשבות הרשע שלהם, הבינו שעיקר כחם של עם ישראל נובע מהחיבור שלהם להקב"ה, חיבור המתחזק ומתעצם בכל פעם שיהודי אומר את המילים: 'שמע ישראל ה' אלהינ"ו ה' אחד'![13] (ויש בפסוק הזה כ"ה אותיות).
ומכיון שכך הם הבינו שאם ברצונם לעקור את עם ישראל, עליהם להחליש ככל יכולתם את עוצמת החיבור הנעשה בעקבות המילים האלקיות 'שמע ישראל'!… (עכ"ד המגלה עמוקות).
אך לאחר שהתבוננו עוד בדעתם הבינו שהתוכנית שלהם לא כל כך מציאותית. וזו הסיבה…
מעלת הדורות הראשונים
כאשר עלה ברצונו יתברך לברוא את נשמות ישראל, ברא אותם כצורת גוף אחד – כדמות הגוף שלנו.
והנה הנשמות שהיו מחלק הראש של אותו הגוף, היו נשמות דור המדבר. וביתר פירוט:
כשזכו ועמדו ישראל למרגלות הר סיני, זכו ונטהרו, וכל הזוהמא שנדבקה בהם מימות עולם סרה מהם והשכינה העליונה שרתה עליהם בשלימות.
וגם לאחר מכן לא פסקה גדולתם, שהרי משה רבינו היה רבם, ומכחו זכו הם להעפיל למדרגות לא נודעו…
וכמו שמעיד הפסוק: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶֽלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַֽחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה), 'מלך' – הוא משה רבינו, ומעיד הפסוק שבתקופת מלכותו של משה רבינו, הוא הצליח להעלות את כל עם ישראל למדרגת 'ראש', שכל אותו דור היו במדרגה עליונה כעליונות הראש לגבי הגוף.
ומאותה עת המשיכו לרדת קבוצת נשמות, מהראש לכיוון מטה, ולכן אנו קוראים לכל קבוצת נשמות בשם 'דור'. כי משמעות התיבה 'דור' – הוא מלשון מתדרדר, פירוש מתגלגל, היינו שמדורו של משה רבינו והלאה מתדרדרים הנשמות כלפי מטה ומתרחקים יותר מהראש.[14]
ואחר איזו שהיא תקופה, הסתיימו כל הנשמות שמחלק הראש, והחלו לרדת לעולם נשמות שמבחינת הַגְּוִיָּה (גוף), שהם היו בבחינת לב, וגם בהם התגלו רגשות עזים של געגועים וכיסופים לה' יתברך.[15]
ראיתי – המשיך בלעם ואמר – את כל הדורות, את דורות השופטים, והנביאים, ואת דור אנשי כנסת הגדולה, ואנשי בית שני, ובכל הדורות הללו היו היהודים בעלי מדרגות נוראות, והיה לבם פתוח לרווחה, וכל רגשות הקודש: אהבה ויראה, אמונה ובטחון, תמימות ושפלות – האירו בלבם באור עצום ונורא!
עולמם הפנימי היה עולם של תענוג אלקי!
ולכן כשעמדו בפני נסיון: להמיר את הדת או למות, לא הססו לרגע ומסרו נפשם על קדושת שמו.
וכך אמרו במדרש:[16] "לְאֹֽהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות כ, ו) – רבי נתן אומר: אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוות. מה לך יוצא ליהרג? – על שֶׁמַּלְתִּי את בני. מה לך יוצא לישרף? – על שקריתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? – על שאכלתי מצה. מה לך לוקה מאה פרגול (מלקות בשוט ורצועה)? – על שנטלתי את הלולב…
וכאשר ראו בלק ובלעם, את עוצמתם של הנשמות הללו, כמעט התייאשו והרימו ידים, איך אפשר לעקור את ה'שמע ישראל' שלהם…
אך לאחר מחשבה שניה, פנה בלעם לבלק וצעק בהתרגשות: יש לי רעיון!…
ולפני שנביא את רעיונו, נקדים…
כחה העצום של קריאת שמע
כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק, המהורא"ש זיע"א (סידור עת רצון – ענין קריאת שמע), וז"ל:
צריך שתדע, כי אין המוח יכול להכיל את הכוונות, הסודות והיחודים שיש לכוין בקריאת שמע, כי מצות קריאת שמע היא גילוי אלקות, יחוד הבורא יתברך שמו והמשכת המוחין, ואף שכבר נדפס בשער הכוונות ובסידורים כוונות ויחודים, עליך לדעת, כי הם רק כטיפה מן הים, אבל לא יכילהו הרעיון להגיע עד סוף הכוונות.
ולכן אשרי מי שמשליך שכלו וחכמתו ואומרה כילד קטן בלי שום חכמות, ומדבק עצמו בפירוש המילות, ואומרה מילה במילה בלי למהר ובלי לבלוע אותיות.
וכבר אמרו חכמינו הקדושים (מדרש רבי תנחומא, קדושים – אות ו): 'לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין רמ"ח אברים שבאדם, אמר הקב"ה, אם שמרת את שלי לקרות קריאת שמע כתיקונה, אני אשמור את שלך'.
ואמרו בזוהר הקדוש (זוהר חדש, אחרי מות – דף נט ע"א): 'כל אינש דיקרי קריאת שמע כדקא יאות, כל תיבה ותיבה משפיע בכל אבר ואבר דיליה'.
ועל כן אם תאמר מילה במילה ותדקדק באמירת כל תיבה, על ידי זה תימשך רפואה ואור וזיו וחיוּת על האבר שהיא כנגד אותה תיבה שבקריאת שמע.
וראה אהובי, בני, לא לזלזל בזה, כי האדם מחפש תרופות לרמ"ח אבריו, ובכל יום יש לפניו אורות צחצחות להאיר על כל אבר, ולהמשיך על עצמו רפואה, והאדם מזלזל בזה.
ולכן ראה בשעה שאתה אומר קריאת שמע כוין לבך ודעתך להמליך על עצמך ועל העולם כולו את אמיתת מציאותו יתברך, יחוד הוי"ה ברוך הוא…[17]
וכשתאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', תכוין שהקב"ה הוא המהוה, המחיה והמקיים את כל המציאות הנראית לעינינו. ובאמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמורה…
והעיקר ראה, אהובי, בני, להיזהר מאוד לא לעבור את זמן קריאת שמע, כי היא מצות עשה דאורייתא לומר קריאת שמע בערב ובבוקר, בזמנו דייקא.
ואמרו חכמינו הקדושים (קהלת רבה, פרשה ד – אות יח): 'חביבה קריאת שמע בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח'.
ועל כן צריכים להיזהר מאוד מאוד לא לעבור את זמן קריאת שמע, לא בבוקר ולא בערב, כי על ידי שקורא קריאת שמע בזמנה, מושך על עצמו מוחין עילאין, וגורם יחוד בכל העולמות…
וכגודל מעלתה כך גודל הפגם הנגרם על ידי ביטול מצות קריאת שמע.
כי ברגע שאדם מבטל, חס ושלום, מצות עשה של קריאת שמע, או שאינו קוראה בזמנה, הוא פוגם פגם נורא ועצום בכל העולמות העליונים![18]
ועל כן ראה לכוין מאוד באומרך קריאת שמע בערב ובבוקר, שיהא בזמנו דוקא, ותמסור את נפשך בעבור זה, כי רבים חללים הפילו אלו שאינם נזהרים לומר קריאת שמע בזמנה, וגרמו לעצמם רעות וצרות רבות, ובאו עליהם בלבולים וערבובי הדעת וחלאים רבים, רחמנא ליצלן, והכל מפני שאינם נזהרים לדקדק בזמן קריאת שמע…
לא כן מי שנזהר לומר קריאת שמע בזמנה, מתברך ממעון הברכות, ונמשך עליו אור וזיו וחיוּת ודביקות הבורא יתברך שמו. אשרי לו בזה ואשרי לו בבא!…
ועתה נחזור לרעיונו של בלעם…
מזימתו של בלעם…
המשיך בלעם וסיפר לבלק:[19]
המשכתי לסקור בעיני שכלי את כל הדורות של עם ישראל, ונכנסתי ללחץ, איך אפשר לנצח כחות כאלו?
אך, כשהגעתי לדור האחרון שלפני הגאולה, נשמתי לרווחה!
באותו דור – המשיך בלעם ואמר – כל אותם רגשות קודש ילכו ויעלמו מלבותיהם של עם ישראל, ומהיכלות הטומאה יחלו לנשוב רוחות זרות: רוחות של עצבות ויאוש, רוחות של חוסר ענין ואיבוד תקוה, רוחות של גאוה ודמיונות, והם ייצרו מערבולות של חול ואבק שיצאו ויתפשטו, ויכסו את לבבות עם ישראל.
בדור האחרון, דור הגאולה, הרוחות הזרות ינשבו במרץ רב יותר מכל הדורות שהיו מקדם, ודבר זה יגרום שמלבבות עם ישראל יעלמו כל רגשות הקודש. ואפילו הרגש הקיומי, הבסיסי והטבעי של היהודי – רגש האהבה ללומדי התורה יעלם…
אך זה לא הכל, בדור האחרון לא יהיו צדיקים שיחזירו אותם אל הקדושה כמרדכי הצדיק, וכהרבי רבי אלימלך, ורבי אהרן מקארלין, והבעש"ט, והגר"א מווילנא, ושאר צדיקי אמת שהחזירו את בני ישראל למוטב בקדושתם…
וכל זה יגרום לבלבולים עצומים – הרוחות יסערו, הכחות יקהו, הלבבות יתמלאו בספיקות ותהיות…
ובנוסף, ינתן לכחות הטומאה יכולת להשתמש בכלי נשק קטלני – כלי התקשורת, ודרכם הם יצליחו להטריף את הדעות, לכבוש את האישיות, עד שיצליחו לעצב את האישיות של המשתמשים בהם מחדש, ולהפוך אותם לחסרי דעה עצמית, לחלוטין…
ואחרי שנביא אותם למצב הזה, שיחושו וירגישו חסרי רוחניות ועמוד שדרה, נסביר להם שאין תועלת בקריאת שמע ללא חיוּת ושמחה, ובכך נגרום להם להפסיק לקרוא קריאת שמע, וממילא ננצח את המלחמה…
ונחזור שוב על לשונו של המגלה עמוקות: 'וכבר ביארנו שרשע ביקש לעקור מהם קריאת שמע, כ"ה אתוון'…
קריסת המזימה האפלה
לא עברו שעות ארוכות מאותה עת שבלעם רקם את תוכניתו, עד שהתגלה לו שהיא חסרת סיכוי!
וכך התגלה לבלעם: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַֽאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶֽרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד).
וביארו במדרש:[20]
'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא' – אין אומה בעולם כיוצא בהן, הרי הן ישנים מן (מתוך) התורה ומן (עִם) המצוות. עמדו משנתן, עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע וממליכים להקב"ה, ונעשין אריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן.
אם נתקל אחד בכלום או אם מחבלין באו ליגע באחד מהם, ממליך להקב"ה.
'לא ישכב עד יאכל טרף' – כשהוא אומר: 'ה' אחד', נאכלין המחבלין מפניו, ומלחשין אחריו: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ובורחין.
והוא נסמך בזכות קריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה.
וכשבא לישון, מפקיד רוחו ביד הקב"ה, ואומר: "בידך אפקיד רוחי" (תהלים לא, ו).
וכשניעור, ממליך להקב"ה.
השומרין בלילה מוסרים אותו לשומרי היום, שנאמר: "נַפְשִׁי לַה' מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (שם קל, ו).
לכן בלעם אומר אין אומה כזו…
בפסוק הזה התגלה לבלעם, גודל קישורם של עם ישראל עם הקב"ה! התגלה לבלעם שאי אפשר לנתק יהודי מהאלקות, בשום אופן ובשום צורה! –
אפילו אם היהודי ישן מן התורה והמצוות… עד כדי כך, כשהוא קם בבוקר הוא לא מוצא בעצמו שום נקודת אחיזה, מהיכן הוא מצליח לרכז בתוכו כחות לקרוא קריאת שמע ולהתפלל…
ובכל זאת, כאשר הוא מצליח לקרוא קריאת שמע, ואפילו שזה נעשה בצורה של חטיפה, במהירות, ללא כוונה ורגש – 'חוטפים[21] קריאת שמע' – הוא משפיע על נפשו אור עצום ונורא!
והתגלה לבלעם, שבדור האחרון, דור הנטול רגש חיוּת ושמחה בעניינים רוחניים, יעבדו עם ישראל את הבורא מתוך עקשנות ומסירות נפש!
ועל המעלה הזו של עבודת ה' מתוך עקשנות התנבא שמואל הנביא ואמר: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל־א טו, כט).[22]
וזו תהיה בסופו של דבר סיבת הגאולה! וברשותכם נתחיל מההתחלה…
אורו של החושך
בימי הבריאה ברא הקב"ה רבבות עולמות, עולמות רוחניים, קדושים וטהורים. ובתוך העולמות הללו אִכְלֵס מלאכים ומציאויות רוחניות נשגבות, אשר עובדים את בוראם בכל כחם.
אך למרות כל זה, למרות עבודתם הקדושה והנוראה של המלאכים והשרפים, את עיקר הנחת רוח מקבל הקב"ה דוקא מעולמנו – שלנו, העולם העב והמגושם.
והסיבה לכך היא פשוטה מאוד.
בעולמות הרוחניים הכל זך ונקי, קדוש וטהור. ולכן שם לא קשה לעבוד את הבורא יתברך, ומכיון שכך, לא נצרכת שם בחינת מסירות נפש לקיום רצון הבורא.
ולעומת זאת, בעולם שלנו, שהכל נסתר ונעלם, ואת הנאות העולם – רואים במוחש מול העינים, ואילו בהנאות העולם הבא – מאמינים. כדי לעבוד את הבורא (כפי הנדרש) צריכים בחינה של מסירות נפש.
ומכח ה'מסירות נפש' עולה אור גדול למעלה, וגורם נחת רוח לבורא יתברך.
וסוד זה גילה לנו שלמה המלך, ואמר: "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, יג), כלומר: מעלת האור ניכרת דוקא על ידי הצבתו מול החושך.
האור ניכר ובוקע דוקא מהחושך, והטוב מתגלה דוקא בגלל צללי הרוע…
אך לא רק בין העולמות (בין העולם שלנו לעולמות שלמעלה) ההבדל הוא כך, אלא גם בעולם שלנו קיים ההבדל הזה בין יהודי ליהודי.
כל יהודי חווה סוג אחר של חושך ואפלה, לכל יהודי יש סוג אחר של קושי במדות, ברגשות ובהבנה, וכאשר הוא זוכה לעבוד על עצמו ומאיר את החושך שלו, אזי בוקע ממנו אור נורא ונפלא, אור חדש שלא בקע מעולם ולא יבקע לעולם. אור מיוחד השייך רק לאותו אדם בפרטיות (שהרי כאמור גם החושך של כל אדם הוא חושך המיוחד לו).
ולתוספת ביאור: לכל יהודי ישנה שליחות המיוחדת לו, נשמה של יהודי ירדה למטה כדי להחדיר קדושה ושמחה, כח, עוצמה ואור בתוך העולם הגשמי, ולהפוך את הגשמיות לרוחניות. לעשות מהגשמיות כלי לאור האלקי של ה' יתברך.
והחושך הקודם לאור הוא ההיפך המדוייק ומקביל לאותו מימד אור שצריכה לגלות הנשמה…
והנה כמו שישנו הבדל בין אדם לאדם, כך קיים הבדל בין הדורות, כאשר כל קבוצה של דורות מתמודדת עם מציאות המיוחדת לה. ונרחיב…
ניצוצות קדושה בתוך הקליפות
מאותו יום בו קיבלו עם ישראל את התורה, ידעו כולם שההתמודדות היחידה נגד הטומאה היא על ידי לימוד התורה. כאשר עוסקים בתורה יוצרים הגנה הרמטית מסביב הלומד…
ולכן נקודת הבחירה היתה האם ללמוד או לא.
והנה במשך אלף שנה (בערך) היתה הקדושה בתוקפה ולמדו תורה הרבה לשם שמים, ומכח זה לא היתה רשות לסטרא אחרא לשלוט בניצוצות הקדושה של התורה עצמה.
אך אחרי אלף שנה, החל מעט רפיון (לעומת הדורות הקודמים), וזה גרם לכך שנוצרה מחלוקת בין חכמי ישראל.[23]
וזה גרם להתפתחות אמונות כוזבות כתוספת לתורה הקדושה, אבל רשות לסטרא אחרא לסלף את התורה עצמה לא היתה עד יש"ו (ימח שמו וזכרו) שהיה תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה, כי עד הדור ההוא לא השתמשו עובדי עבודה זרה בתורה כלל.
אך, עם השנים, כשרבו הגזירות והצרות, ואומות העולם היכו והרגו, התעללו וגזלו, ללא רחמים וללא שמץ חמלה, נחלשו הלבבות עוד ועוד, ושקידת התורה בטהרתה הלכה ונעלמה…
ויניקת כחות הטומאה מן התורה הקדושה הלכה והתגברה, עד שנוצרה תופעה מוזרה שלא היתה מעולם – נוצרה תנועה ארורה הנקראת 'ביקורת המקרא'. תנועה של כופרים המשתמשים בקדושה עצמה כדי לבסס את כפירתם.
תנועה של זייפנים גסים וחצופים עד מאוד שֶׁמֵּעֵזִים 'לבקר' – כביכול – את המקרא וכל התורה כולה, ובשכלם המתעקם ממש על ידי מדותיהם ותאוותיהם הם יורדים אל חיצון־חיצוניותה של התורה על מנת להתפקר בה כרצון תאותם הנשחתה.
ואנו עומדים ותמהים: איך נהיה הדבר הזה? מה להם ולתורה? הרי בלאו הכי הם אומרים שאינם מאמינים בה?
אלא שהרפיון בלימוד תורה למעשה בדורות האחרונים גרם שהסטרא אחרא השיגה אחיזה באור התורה עצמה ובאופן זה היא זורעת כפירה והשחתה, ועל ידי 'הבטלה' גרמנו שתיזון הכפירה מהתורה עצמה. אוי לאותה בושה!…
נסיון הדור האחרון…
הנשמות המשיכו להדרדר כלפי מטה, ובשנת 1770 (בערך) גברה הקליפה… ובמרחבי אירופה החלו להסתובב יהודים שנפלו לכפירה רח"ל, והחלו לבזות את כל קדשי ישראל בכלל ואת לומדי התורה בפרט…
והאמת שלא היה להם משהו ממשי להציע (שהרי כבר איזה תענוגים היו באותם ימים, וגם אותם תענוגים שהיו לא היו כל כך זמינים)… אך למרות זאת 'הצליחה' הקליפה 'לנגוס' פה ושם…
והנה כעבור מאה שנה (שנת 1870 בערך) עמד הגה"ק רבי ירוחם ליבוביץ זיע"א על גבי התיבה בישיבת מיר, ואמר את הדברים הבאים (דעת תורה, במדבר – עמוד קמז):
דורנו הוא דור חשוך ואפל, ואין רואים בו שום אור, והאוירה הכללית של 'המשכילים' (כינוי לפורקי העול) הוא לבזות לומדי תורה בבזיונות קשים, ולמרות זאת ובכל זאת הבני תורה מתאמצים ועומדים על מעמדם.
ורבי ירוחם המשיך לשבח את גודל מסירות נפשם של הבחורי ישיבה. ואז סיים ואמר:
כיום בדורותינו הַכֹּה אפלים, אף עם כל מיעוט גדלותנו, הננו צדיקים גמורים! כיום (לפני יותר ממאה שנה!) הנה בני ישיבה הם גדולים יותר מאלה הגדולים אשר מדור שלפנים!
ולכן דוקא מדורנו יכול לצמוח המשיח!
המשיח לא הגיע מהדורות הקודמים מהמובחרים במאורי אור, אלא הוא יגיע דוקא מדורנו מדור חשוך ומעורפל בכל אפלה, כי גדול הדור של דור חשוך זה הוא ראוי להיות המשיח!…
עד כאן דבריו של רבי ירוחם ממיר. וכיום, אחרי יותר מ-150 שנה אנו עומדים ולא יודעים אם לבכות או לצחוק. מה נחשבת יניקת הקליפה אז מהקדושה, לעומת היניקה שיש בימינו כיום?
בדורנו עוצמת ההתמודדות, היא עוצמה שלא היתה כמותה מעולם! התמודדות שאפילו גדולי הדורות בדורות הקודמים לא הבינו כיצד יתכן להתמודד עמה!
וזה לשון האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זיע"א,[24] התורה הקדושה שיבחה את משה רבינו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) –
ובאמת צריך להבין כיצד זכה משה להענוה המופלאה הזו? והתשובה לכך, שמשה רבינו התבונן בדור האחרון!
כי משה ראה ספרו של אדם הראשון וראה שיהיה דור בעקבות משיחא שלא תהיה בהם השגה אלקית, והיינו שההשגה שלהם אינה נחשבת להשגה כלל, ובפרט לגבי השגת משה שאינה נחשבת למאומה, וגם שלא תהיה להם עבודה אמיתית במוח ולב רק יהיה קיום המצוות בפועל ממש.
וגם עבודתם תהיה במסירות נפש שיהיו להם כמה מניעות ועיכובים בגוף ונפש בריבוי העלמות והסתרים, ובכל זאת הם יעמדו נגד כל מונע ויקיימו המצוות במסירות נפש ובדרך נסיון.
וראה את נעיצת ההתחלה שבזה דוקא, מבחינת פנימיות ועצמות אין סוף, וזה הביא אותו לשפלות: הרי הם גדולים בהרבה ממני!…
ובזכותם, בזכות הדור האחרון, הוא זכה לשלימות הענוה!… (עכ"ל הריי"צ).
וכאמור, לא רק משה רבינו, אלא גם המתנגד שלו, העומד לעומתו, בלעם, עמד נדהם! וקרא בהתפעלות: 'הן עם' – תראו איזה עם! תראו איזו עוצמה! 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה' –
שום דבר לא מונע מהם את עבודתם! לא מוחין דקטנות, לא בזיונות והכפשות, לא עצבות ולא יאוש! הם פשוט מתגברים על הכל, ומקיימים את המצוות בכל מצב, הן כשמתגלים ה'אורות', והן כשהם 'נכבים'![25]
ועל עם כזה אי אפשר להתגבר!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. מסגולותיה של אמירת קריאת שמע בזמנה: על ידי זה האדם מושך רפואה, אור, זיו וחיוּת על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. ומאידך, חלילה, אלו שאינם נזהרים לומר קריאת שמע בזמנה, גורמים לעצמם רעות וצרות רבות, ובאים עליהם בלבולים וערבובי הדעת וחלאים רבים, רחמנא ליצלן, והכל מפני שאינם נזהרים לדקדק בזמן קריאת שמע.
ב. ובנוסף לכך, ביארו רבותינו הקדושים שכאשר האדם ישן אזי נשמתו מסתלקת מגופו ותחת קדושת הנשמה מתלבשים בתוך רמ"ח אבריו, רמ"ח אברי הקליפה, ואחר שנתעורר האדם משנתו אפילו שיעסוק בתורה ובמצוות אין הקליפה יוצאת מרמ"ח אבריו עד שיקרא קריאת שמע שיש בה רמ"ח תיבות, לפי שיש בקריאת שמע סגולה שכל תיבה שהוא קורא מפנה את הטומאה מאבר אחד מהרמ"ח אבריו.
ומכאן ילמד האדם כמה זהירות ושמירה רבה ומעולה צריך לישמר שלא יעבור עליו זמן קריאת שמע.
ג. ומכיון שכך הדברים, הנה ברור הוא שישנה מצוה רבה ויקרה על ההורים היקרים ה' ישמרם ויחיים, להסביר לילדיהם היקרים בדרכי נועם כמה חשיבות גדולה יש למצוה קדושה ויקרה זו של קריאת שמע בעונתה, ולהבדיל כמה חמור מאוד ביטול מצוה קדושה זו, וכן כמה גדול הפגם הנרשם בנפש האדם כתוצאה מביטול מצוה קדושה זו.
והנסיון הוכיח שכאשר מסבירים לילדים במתיקות ובדרכי נועם בשפה המתקבלת על לבם, הדברים יורדים חדרי בטן ופועלים בקרבם רושם עז ביותר, שכן הילדים הם עם טהור ונקי מן החטא לגמרי וממילא אין שום מונע בעדם מלקבל הדברים כנתינתם מסיני, רק שצריך שהמלמדם יהיה נקי מכל רבב של פניה ותהיה כל דעתו לשם שמים באמת, וברית כרותה שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
ד. הנה כי כן מן הראוי להמליץ להורים, למחנכים ולמנהלי בתי הספר ותלמודי התורה בישראל, לקבוע את זמן התפילה בתלמוד תורה לשעה מוקדמת בבוקר, כדי שיוכלו לקיים את מצות ה' כתיקונה, וכשאי אפשר לנהוג כן, נכון יותר לבקש את תשומת לב ההורים היקרים שבימים כגון אלו שיצאו התלמידים מפתח ביתם אחר שבירכו ברכות התורה וקראו קריאת שמע כהלכתה בעונתה, שבזה יוצאים ידי כל הדעות ומעלתם גדולה עד מאוד.
הערות שוליים:
[1] אדם אחד התלונן לפני הגה"ק רבי אייזיק שר זיע"א, כי בכל ערב שבת נופלת קטטה בתוך ביתו, הוא מצידו משלים את כל ההכנות לשבת בשעה מוקדמת, אך אשתו עוסקת במלאכה עד הרגע האחרון…
'ואיך אתה מתכונן לקבלת שבת?' – שאל רבי אייזיק.
'ברוך ה', כבר מחצות היום אני לאחר הרחצה, לובש בגדי שבת, לאחר מכן מתיישב ולומד 'שנים מקרא ואחד תרגום', שיר השירים ומקבל שבת מלכתא – השיב האיש בסיפוק.
פניו של רבי אייזיק חוורו… 'חכם גדול, דחה לשעה את לבישת בגדי שבת, תקפל שרוולים ותעזור לאשתך בהכנות השבת, ואז, כשתזכור שיש לך אשה, הכל יסתדר'… (מורשת אבות, חלק א – עמוד 144, לגאון רבי זאב גרינוולד).
[2] וזה לשון הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה כב אות ה):
וצריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה, בבחינת: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז) – 'מבשרך' דייקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, היינו בשר גופך, כי צריכין לרחם מאוד על הגוף לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת.
כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאוד, אבל הגוף אינו יודע מהם, על כן צריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף, לראות לזכך הגוף, עד שתוכל הנשמה להודיע לו מכל מה שהיא רואה ומשגת תמיד…
[3] סיפר הגאון הרב נתן אנשין שליט"א (סיפורים ירושלמיים, חלק ג – עמוד 162), וז"ל:
בירושלים של פעם, היתה ל'חברא קדישא' עבודה קשה מאוד… הרבה פעמים הם הוצרכו להתמודד עם כל מיני מצבים לא פשוטים, ולא קלים, ולהצליח לעמוד בהם.
ונספר על אחד מהמקרים:
פעם אחת, ליל חורף, גשם זלעפות יורד בשצף ללא הרף, שבר ענן, מתה אשה אחת בעיר, והלא 'אין מלינין את המת בירושלים'. מה עושים? השביל המוביל סביב החומה להר הזיתים צר הוא, מימינו גיא עמוק, ומעל רוחות עזות, חושך ענן וערפל, והיה אם חלילה יחליק אפילו אחד מנושאי המיטה, יגרור עמו את כל נושאי מיטה אל עבר התהום רח"ל…
הלך ראש החברא קדישא, ר' ישראל שמעון שיין־אזולאי, לשאול בעצת הגאון רבי שמואל סלנט. חכך הגאון בדעתו, ולאחר ישוב ענה ואמר: 'מעולם לא קרה כדבר הזה שהלינו מת בירושלים, עלינו לעשות ככל שביכולתנו לקבור את הנפטרת, עוד הלילה. יש לקבץ מנין אנשים לאמירת תהלים לשלומכם, ומאידך לשמור את צעדיכם, עקב בצד אגודל, לבל יקרה אסון חלילה. וה' יהיה בעזרכם'.
האנשים נקראו אל הדגל (נדרשו להתייצב לעזרת החברא קדישא) והחלו מהלכים ברוב זהירות, כאשר לפניהם הולך ר' ישראל שמעון עם ה'לאמטערנע' הגדולה שלו (פנס עשוי קופסת פח פתוחה מלפניה ומחוררת מעליה, בתוכה מותקן 'גאזיק' – עששית פח דולקת על נפט ופתילה) להאיר להם הדרך.
ובימים ההם, למי בירושלים היתה מטריה, מעיל גשם, ולמי מַגָּפַֽיִם? כשנעלי בית לרגליהם, ו'אבעיות' ערביות (חלוקים סגורים עם כובע צמוד) מעל ראשיהם, יצאו לדרך המסוכנת, בעיצומו של ליל ירושלמי סוער.
בבית הכנסת שבבתי מחסה התאסף מנין שהתפלל עבור ההולכים. ומעל החומה, עמד אי מי, ובקריאות רמות עודד את ההולכים לשמור על עצמם ושאל כל הזמן לשלומם. כל הלילה עמד רבי שמואל סלנט והתעניין בהצלחת המבצע.
רק לפנות בוקר חזרו אנשי החברא קדישא מן ההר אל העיר, כשהם עייפים, יגעים ורטובים עד לשד עצמותיהם. בחופרם את הקבר, נאלצו לפרושׂ אוהל מלמעלה, כדי שלא יתמלא הבור מים, כל רגב עפר נסחף בשטף וכל פסיעה ופסיעה עלתה להם ביסורים.
רבי שמואל ביקש להכין עבורם קפה ומשקה חריף. הורה להם לקרוא קריאת שמע בלבד, לשתות, ללכת לישון, ורק אחרי כן להתפלל תפילת שחרית.
ואחר ההקדמה הזו, נביא סיפור שסיפר הגאון הרב אליהו כי טוב זיע"א (סיפורים ירושלמיים, שם – עמוד 163), וז"ל:
פעם אחת צירף ראש החברא קדישא, ר' ישראל שמעון, יהודי אחד לחבורתם (של החברא קדישא)… אך לאחר מכן התברר לו שאותו יהודי הוא איניש דלא מעלי, והוא ניגש אליו וסילקו מן החבורה.
לא עברו ימים רבים מאז סילק את האיש, החל ר' ישראל שמעון להקיא… בחילות קשות תקפוהו ולא הִרפו. הוא, שגבור היה, הלך ונחלש עד מאוד. דרשו בני הבית אחר רופאים מומחים, אך אלה נִלאו למצוא את סיבת הדבר.
כשנה התענה כך ר' ישראל שמעון בבחילות והקאות ולא ידע איש את פשר התעלומה.
ובאותה תקופה, עדיין היו מצויים בין ערביי ירושלים ענייני כישוף, ובני הבית החלו לחשוש גם לכך: מי יודע, אולי הלך אותו איש למכשף ערבי כדי שיכשף את ר' ישראל שמעון…
ולר' ישראל שמעון היכרות טובה עם השייח' של הר הבית. ואחר ששוחח עמו וסיפר לו על כאביו, אמר לו השייח': 'כן עשו לך כישוף!' – התברר שאותו האיש אשר סולק מן החבריא, ברוב זעמו על ר' ישראל שמעון, הלך חיפש ומצא ערבי שבכחו להזיק על ידי כישוף. לצורך כך העביר האיש לגוי פיסת קפטן (מעיל פסים) של ר' ישראל שמעון, מעט משערותיו וקצת ממאכל אשר אכל…
אותו שייח', שאף הוא ידיו רב לו בכישוף ובניחוש, המשיך ואמר לר' ישראל שמעון, אם אתה רוצה יש ביכולתי לבטל את הכישוף שעשו לך…
ר' ישראל שמעון, שהיה תלמיד חכם וידען גדול בחסידות, סלד מכל אותו ענין, וסירב. ברם, משגברה מחלתו, וכמה מבני המשפחה לחצו עליו, שלח אותם לשאול את פי רבו הרב סלנט. ענה הרב: 'אמנם אסור להשתמש במכשפים, אך כדי להסיר כישוף שכבר נעשה, מותר. כשמיד הוא מוציא ספר מאחד הפוסקים הכותב כן, ומוסרו בידי בני המשפחה להראות לר' ישראל שמעון… (כן כתב הב"ח, יורה דעה – סימן קעט, ד"ה כתב הר"ר מנחם).
לא איחר השייח' לבוא לביתו, וכשהגיע נשכב על הרִצפה והחל למלמל וללחוש: 'אַבְּרָקָדַבְּרָא' (לחש־נחש) שלימה…
לפתע נשמעה נקישה בחלון… חבילה קטנה הושלכה פנימה…
החבילה הכילה את פיסת הקפטן, את קווצת השיער ואת המאכל.
יא א-ל-ל-ה! קרא השייח', מזל גדול הוא שלא השליך המכשף את הפריטים לים, אחרת אי אפשר היה להסיר את הכישוף.
מיד חלה הטבה במצבו של ר' ישראל שמעון. בא טמא והוציא את הטומאה.
כאן ביקש השייח' להעביר את הכישוף על ראשו של האיש שסולק… 'לא, לא' – אמר ר' ישראל שמעון – 'אתו אעמוד אני בעצמי לדין תורה, בעולם האמת'.
ביום כ"ג אייר תר"פ נסתלק ר' ישראל שמעון. באותו יום נסתלק גם האיש הרע הזה. ויהי לפלא…
וכאן ברצוננו לעצור ולכתוב כמה מילים. חשובות מאוד:
כיום, נחלשו כל הלבבות, והתמעטו כל היכולות, כמעט כליל… ולכן, אין כיום 'מכשף' או 'מכשפה'. וגם אם יש מישהו ש'מתהדר' בנוצות הללו, עלינו לדעת שהכל שקר וכזב… הבל הוא והבל מעשיו!
[4] עמק המלך (חלק ב, קרית ארבע – פרק 111).
[5] ובמאמר מוסגר: בספר הזוהר הקדוש (בלק דף קצח ע"ב) ביארו את הפסוק שאמר דוד המלך בתהילותיו – "מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַֽעֲלִי עָלַי פְּלֶֽשֶׁת הִתְרוֹעָעִי" (תהלים ס, י), כך:
בלק ראה בכשפיו שבעוד כמה דורות יעמוד לעם ישראל מלך ושמו דוד, והוא ישמיד את בני מואב.
מה עשה בלק?
אסף כל מיני כישוף, עשבים וראשי נחשים, ושם אותם בתוך קדרה של כשפים, ואז הלך עם הקדרה לירושלים וטמן אותה בקרקע במקום מלכות בית דוד בעומק של אלף וחמש מאות אמה, וְקִוָּה שעל ידי הכישוף הזה לא יהיה לדוד בשום זמן פתחון פה נגד מואב.
כיון שבא דוד, וידע מזה הכישוף שהכין בלק בשבילו, חפר בתהום אלף וחמש מאות אמה, עד המקום שהיתה טמונה אותה קדרה של כשפים, והוציא מים מן התהום ונסך על המזבח, ובפעולה הזו הצליח לבטל את הכישוף שעשה לו בלק…
באותה שעה אמר דוד: 'מואב סיר רחצי' – רחצתי את הסיר (הקדרה) שהיתה אמורה להגין על מואב!
[6] זוהר (בלק דף קצב ע"א).
[7] בטומאה מבחינים במעלתם של הצדיקים. ובענין זה סיפר הגאון הרב יאיר וינשטוק שליט"א (ר' אשר – עמוד 399), וז"ל:
הרה"צ שלמה מן שליט"א עוד היה בחור ולמד בישיבת חב"ד בלוד כאשר נתוודע להגה"ק רבי אשר פריינד זיע"א.
יום אחד הגיע לישיבת כפר חב"ד צעיר יהודי מהודו שלמד כישוף, וכל מיני חכמות מארצות המזרח הרחוק. הוא ידע לומר על כל אדם דברים מפתיעים ונכונים. על כל אדם בלי יוצא מהכלל. אפילו שלא הכיר אותו. על הטבעים שלו, קצת דברים מסביבו. הוא הראה לבחורים בישיבת חב"ד בלוד קצת מנפלאותיו. שלמה מן אמר לו: 'אני מכיר יהודי שיודע דברים יותר ממך. מעניין אותך להכיר אותו?'
ההודי אמר בהתלהבות: 'אכן כן. מאוד. אני מרגיש בחכמה שלי שאני מעוניין להכיר את האיש הזה'.
הוא הביא אותו לבית של ר' אשר.
ההודי ישב במוצאי שבת בבית של ר' אשר יחד עם הרב יהודה פרוש, הרב שלמה מן, שלום וילנסקי ור' אשר עצמו, והתחיל להגיד דברים על ר' אשר.
הוא אמר על ר' אשר, 'אני רואה שיש לו נשמה מאוד גבוהה'.
ר' אשר הגיב מיד: 'תשתוק רגע'.
הוא פתח ספר תהלים והראה להודי. 'תסתכל כאן במילים האלו' – אמר לו – 'ועכשיו תגיד עלי מה שאתה רואה'.
מיד נסתמו מעיינות החכמה של ההודי. הוא לא הצליח להמשיך לומר כלום.
היינו המומים מן המראה, ור' אשר הסביר לנו: 'התהלים זה קדושה. ואילו ההודי שואב את כל כחו מן הטומאה. אתם לא שמתם לב אבל כל הזמן בעת שהיה מדבר על מישהו וקורא את צפונותיו, מדי רגע היה מסתכל על הציפורנים שלו. כי שם יש טומאה. ברגע שהראיתי לו את התהלים נסתם לו הצינור'.
ר' אשר פנה אל ההודי. 'אתה מחפש את אחותך בכל מיני מקומות, אבל היא כבר לא בעולם הזה. היא כבר נפטרה. באת לארץ לחפש כאן את השידוך שלך כי בכישופים שלך ראית שזיווגך נמצא כאן. אבל בת זוגך איננה כאן אלא דוקא בהודו', והמשיך לומר לו כל מיני דברים על עצמו. דברים נסתרים שרק הוא ידע.
היהודי ההודי היה בהלם. ר' אשר ניצל את המצב ודיבר אתו קצת באמונה, על הקב"ה, להכניס אותו לתוך האוירה של אמונה.
ההודי שהה כאן בארץ עוד זמן מה ואחר כך נסע להודו. ר' יהודה פרוש שאל את ר' אשר: 'מה אתו?' (כלומר מה נעשה אתו מבחינה רוחנית. היה ברור לנו שר' אשר יודע. כך היינו מדברים אתו בפשטות שיגיד לנו דברים נעלמים).
ר' אשר ענה: 'הוא חזר לטומאה'.
[8] וזה לשון הרמב"ן (במדבר כב, ג): והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם, כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון… או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט)…
[9] בדרשה שמסר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א אמר (והובאו דבריו בספר הגדת ר' שלום – עמוד שטז, לגאון הרב יעקב ישראל פוזן שליט"א), וז"ל:
הנה לכשנתבונן נראה, שאף שישנן אולי תאוות גדולות יותר מתאות הממון, אולם רק על תאות הממון נאמר: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג, ח)! רק בתאות הממון מצינו תכונה מוזרה זו של מעשי שגעון ושטות למען הכסף!
כי עִוְרוֹן חושים וסחרור הדעת – נובע רק מתאות הממון! בתאות הכסף יש איזה סם מיוחד העולה למוח והופך מיד את האדם לשיכור שאינו יודע מה הוא עושה ומה הוא שָׂח!!!
כשמדובר בכסף מצדיק האדם את דרכיו בדיבורים ואמתלאות שונות ומשונות, ואינו מרגיש עד כמה הוא נראה כמתעתע!!…
[10] "וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (במדבר כב, מ), ואמרו במדרש (במדבר רבה, פרשה כ – אות יז): הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, כאברהם…
ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים! בלק אמר: "כי כבד אכבדך מאוד" (במדבר כב, יז), וכשבא לא שיגר לו אלא בקר וצאן אחת, התחיל בלעם חורק שיניו עליו…
[11] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת האזינו – מאמר ב), וז"ל:
בפרשת האזינו נאמר: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַֽעֲקֹב חֶֽבֶל נַֽחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט).
פסוק זה מדבר על סוד נשמתו הקדושה של כל אחד ואחד מישראל אשר מורכבת משתי בחינות: חיצוניות ופנימיות, וכנגד פנימיות הנשמה נאמר: 'כי חלק ה' עמו', וכנגד חיצוניות הנשמה נאמר: 'יעקב חבל נחלתו'.
וביאור הדבר: כי נשמתו הקדושה של כל יהודי היא חלק משם הוי"ה ברוך הוא, בבחינת: "חלק אלו"ה ממעל" (איוב לא, ב), ועיקרה ופנימיותה של הנשמה נמצא למעלה בעולמות העליונים סמוך לכסא כבודו יתברך, ורק חלקה הקטן והחיצוני של הנשמה נמצא למטה בעולם הזה בתוך גופו של האדם.
וכנגד חלק הנשמה שנמצא בעולמות העליונים נאמר: 'כי חלק ה' עמו', כי חלק זה עודנו מחובר ממש למקור שלו למעלה בשמים. וכנגד חלק הנשמה שנמצא למטה בעולם הזה בתוך גוף האדם נאמר: 'יעקב חבל נחלתו', כי חלק זה רחוק מעט ממקורו ושרשו, והוא מחובר אליו על ידי חבל רוחני הנקרא: "חֶֽבֶל הַכֶּֽסֶף" (קהלת יב, ו).
ודרך חבל זה, המחבר בין חלק הנשמה שבגוף לבין שרשה בעולמות העליונים, יורדים כל שפעו וחיותו של האדם, וכן דרכו עולות כל תפילותיו של האדם לשמים, בבחינת: "וַתַּֽעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָֽאֱלֹהִי"ם" (שמות ב, כג), ודרכו יורדת אליו התורה הקדושה, ועל כן צריך לשמור היטב על חוזקו של חבל זה, ולא לגרום לו חלישות ח"ו… (עיי"ש עוד בדבריו הקדושים באורך).
ובענין זה סיפר הגאון הרב גואל אלקריף שליט"א (הובאו דבריו בדורש טוב – מגילת אסתר, עמוד שנט), וז"ל:
פעם אחת הגיע יהודי עשיר לביתו של אחד מגדולי ישראל, לצורך ענין מסויים. כשנכנס, נכנס במהירות אך אחרי כמה צעדים נעמד כהלום רעם!…
עיניו סרקו, בתמיהה ובפליאה, את הדירה הצנועה והפשוטה שהתגלתה למול עיניו.
'סליחה, כבוד הרב' – אמר העשיר – 'אומר לרב את האמת, אני לא מבין. הרב לומד תורה, עושה כל כך הרבה מצוות, ובכל זאת הוא חי בדירה עלובה כל כך, רחמנות… החדרים קטנים וצפופים, הריהוט ישן, ואיפה בכלל הסלון? הרב יבוא לבית שלי, בלי עין הרע, שלש קומות, ספות רכות וכורסאות, חור כרפס ותכלת, מטות זהב וכסף, רצפת בהט ושש… למה אין לרב בית גדול ויפה יותר משלי, כפי שהיה ראוי לפי גדלותו ומעשיו הטובים?'
אמר לו הרב: אענה לך במשל. יום אחד הגיע אורח לאיזה בית, וביקש מבעל הבית, 'אולי תוכל לתת לי אספירין? אני זקוק לכך בדחיפות'.
'לא', אומר בעל הבית, 'אין לי'.
'אולי יש לך אוגמנטין?'
'לא, גם זה אין לי'.
'אולי מוקסיפן?'
אין'.
'רפאפן?'
'לא. גם רפאפן אין'.
לאחר שניסה לבקש כעשר תרופות, אמר האורח ברחמים: 'מסכן שכמוך, רשימה של עשר תרופות ביקשתי ממך, ואפילו אחת אין לך בבית?'
השיב לו בעל הבית: 'אתה הוא המסכן, ולא אני. רחמנות עליך, שאתה צריך את התרופות. אני, ברוך ה', אדם בריא, ואינני זקוק כלל לכל התרופות הללו'.
'כבוד הרב' – אמר העשיר – 'אינני מבין, מה הקשר בין התמיהה שלי למשל הזה?'
הסביר לו הרב: 'פשוט מאוד, אדם שנשמתו בריאה – התורה והתפילה והמצוות ממלאים את לבו בכזו שמחה, שהוא לא זקוק לתרופות בצורת ספות וכורסאות, בית מפואר ורכב יוקרתי. אדם שיש לו את פיקודי ה' יהיה מאושר תמיד, בכל מקום, שהרי כבר נאמר: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט).
לעומת זאת, אדם שנשמתו חולה, ואין בו אהבת תורה. הוא מסכן ואומלל. הוא לא מאושר. הוא זקוק ל'תרופה' של כורסא מפוארת, כדי שלא יהיה שקוע בדכאון. אם המצב חמור יותר, יש צורך גם בספה, וכשהמצב מתדרדר נחוצים גם וילה יפה ומכונית מפוארת, שאם לא כן הוא ישקע במרה שחורה.
אדם ששמח רק בזכות התרופות הללו, עלול ליפול לחלוטין אם לוקחים אותן ממנו. אם יאלץ למכור את הבית ואת המכונית, או אפילו רק את רהיטיו היקרים, הוא ישבר ברוחו, ולא יוכל להחזיק מעמד'.
[12] מגלה עמוקות (פרשת בלק – ד"ה 'וירא בלק').
[13] עשרות גליונות לא יספיקו להכיל את מה שכתבו בספרים בענין כוונות הפסוק הזה. אך פטור בלי כלום אי אפשר, ונעתיק את דברי הגה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זיע"א (סור מרע ועשה טוב – עמוד קיז), וז"ל:
ואסביר לך בדרך פשוט, כי יחוד 'שמע ישראל' אנו מעלין מ"נ (מיין נוקבין) במסירות נפש לה' (שם הוי"ה), ואנו כוללין עצמנו עם כל הנשמות ועם כל העולמות להעלות לאחד עילת כל העילות דאיהו חד ולא בחושבן.
ונמצא נתייחד שם אלהי"ם הנקרא פרט מעשה כל העולמות, עם שם הוי"ה עד רום המעלות, ונכללים ונתייחדים זה בזה עד אחד, סיבה ראשונה.
וזהו נקרא 'יחודא עילאה' – עליית כל העולמות עד אין סוף ברוך הוא למעלה למעלה ראש.
ולאחר שהעלינו ועלינו לשם להתייחד באחד אמת, אנו ממשיכין ביחוד: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שפעת רצונו יתברך, ברוך הוא וברוך שמו, צינורי השפעות ברכתו (ממעלה) מאחד הנ"ל, מיין דכורין לתוספת ברכה והמשכת חסדו לתוספת מוחין לכל העולמות וכו'…
וזה נקרא 'יחודא תתאה' – שאנו מושכין מעתיקא דכל עתיקין להיות ולהתייחד שמו עמנו לתתא בעולם… עד שרשי נשמותינו המושרש בה כנישותא דכולא… עיי"ש מה שהאריך.
ובענין זה סיפר הגאון הרב שלמה יוסף זווין זיע"א (סיפורי חסידים – מועדים, עמוד 355), וז"ל:
ישב הגה"ק רבי מאיר מאפטא זיע"א, בעל 'אור לשמים', במחיצת אחדים מגדולי תלמידיו, וסיפר: בצעירותי זכיתי להסתופף בצילו של הגה"ק רבי יעקב יצחק, 'היהודי הקדוש' מפשיסחא זיע"א.
באחת הפעמים שהיתי אצלו זמן רב, וכשרציתי לחזור לביתי, נכנסתי אליו (ל'יהודי הקדוש') לקבל ממנו ברכת פרידה.
היהודי הקדוש פנה אלי ואמר לי: יצר הרע מנסה כל הזמן לצוד את האדם ברשתו! וככל שאדם נטהר ומתקדש, כך תאות הציד של היצר הולכת וגדלה!…
ודע לך, כשאדם מישראל אומר 'שמע ישראל' בכל כחו פעם אחת, כבר מתייאש ממנו היצר הרע, כי יודע שכבר לא יוכל להדיחו מעבודת הבורא בדרך הרגילה. בדרך של תאוות החומר והנאות גשמיות… ולכן הוא מנסה לצוד אותו בדרך אחרת, הוא נותן לו מדרגות גבוהות, כדי שיפול בגאוה, ועל ידי כך הוא ישלוט עליו!
ומה יעשה איפוא איש חכם להנצל מפח יקוש זה? יצא ליער, ושם בין העצים, יעמוד ויצעק להקב"ה בלי הפוגות, ולא יזוז ממקומו עד שיטלו ממנו את כל המדרגות!…
גמר היהודי הקדוש את דבריו, לחץ את ידי בחום וחמימות ופטרני לשלום.
בדרך נסיעתי לביתי – המשיך רבי מאיר וסיפר – חשבתי כל הזמן וחקרתי לדעת למה ירמזון מִלָּיו, ולמה ועל מה אמר לי דברים אלה. אולם, לא הצלחתי להבין, ולכן הפסקתי להרהר בזה.
שבועות מספר חלפו, ויצאתי מביתי להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת. שתי ציפורי שיר התעופפו מעל ראשי וצפצפו – ואני הבנתי את שפתם!
עוד לא הספקתי להתאושש מעומק הַֽחֲוָיָה, ושני חתולים החלו להתקוטט – ואני הבנתי את ויכוחם!
חמור נער מכובד המשא – והשתתפתי בצערו. הסוס צעק מכאב השוט – ואני דיברתי בשפתו וניחמתי אותו!…
ופתאום… נזכרתי בדבריו של מורי היהודי הקדוש, והבנתי שלזה התכוין היהודי. הבנתי שמעתה זו תהיה שיטת הציד החדשה של היצר, להעניק מדרגות כדי להכשלני בְּבִצַּת הגאוה!…
רצתי ליער, ושפכתי שם אשד דמעות, צעקתי והתחננתי, בָּכִיתִי וּבִכִּיתִי שמים וארץ, עד שלקחו ממני בחזרה כל המדרגות! אמנם דבר אחד עדיין נשאר לי, ואני רוצה ללמדכם אותו, כי טוב ומועיל הדבר לנשמה. והוא זה: לשלוח הנשמה לטבול בנהר דינור, וכשתחזור אחר כך לגוף, היא תחזור נקיה, טהורה וברה, מצוחצחת ומאירה, מאין כמותה.
וככלות הצדיק לדבר דברים אלה, נפל ראשו על הכסא ונתעלף, וכמעט שלא נשאר בו רוח חיים, ואלמלא שמעו תלמידיו ממנו קודם לכן את הדברים, היו חושבים שכבר נסתלק חלילה. כך נשתהה במצב זה איזו שעה, עד שמעט חזרה אליו נפשו והתחיל לנשום. תיכף חזר לאיתנו, ויהי לו כמשיב נפש, ואמר לתלמידיו:
לא אוכל לתאר לכם גודל התענוג ונועם ידידות עריבות מתיקות נעימות, יופי וטוהר וצחות הנשמה כעת…
[14] כך ביאר הגאון רבי משה וואלפסון (ליקוטי אורות – סוף עמוד קלג).
[15] וכדי לבאר את ההבדל שבין הראש ללב, נבאר את ג' חלקי הנפש:
לכל יהודי ישנם עשרה כחות נפש המתחלקים בכלליות לשלשה חלקים, והם: מושכל, מורגש, ומוטבע.
חלק המושכל שבנפש – מתגלה בתוך ראשו של האדם.
חלק המורגש שבנפש – מתגלה בתוך חלק הַגְּוִיָּה (גוף) של האדם ובעיקר בלב.
חלק המוטבע שבנפש – מתגלה בתוך החלק התחתון של האדם (מהמתנים ולמטה).
ולתוספת ביאור:
כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (מבוא לקבלת האר"י – עמוד רפח), וזתו"ד:
בנפשו של יהודי ישנם עשרה כחות נפש המכוונים כנגד עשר הספירות העליונות. עשרת הכחות הללו מבטאים את הנפש בצורות שונות. באופן כללי מחלקת אותם החסידות לשלשה חלקים: מושכל, מורגש, ומוטבע.
המוטבע הוא החלק ה'יבש' יחסית של הנפש. הוא כולל את הכחות הטבעיים של האדם. אין בכחות אלו תוכן פנימי מיוחד. הם אינם מבטאים הרבה ממהות הנפש, וכל עניינם הוא לבטא כלפי חוץ את התכנים הפנימיים של האדם, את המחשבות והרצונות שלו.
מעל המוטבע נמצא המורגש, כאן יש כבר עולם רחב ומלא עושר פנימי. הלב מתרגש ובוער במדות האהבה, יראה, רחמים ותולדותיהן.
אמנם, גם החלק הזה חסר מהשלימות, כי הרגשות המתגלים בחלק הזה הם רגשות מוגבלים יחסית.
ובנוסף, הרגשות מתייחסים למושאים שמחוץ לנפש – אהבה לדבר מסויים או יראה מפניו – ואין חלקם ברובד הפנימי ביותר שבנפש.
והחלק השלישי והפנימי מכולם הוא המושכל. הוא כולל את המוחין, ותחומו הוא תחום המודעות העצמית של האדם.
שָׁם האדם נמצא כפי שהוא לעצמו, נעדר כל התייחסות אל מה שחוצה לו. במושכל מתגלים רעיונותיו של אדם בכל היקפם, בבהירות שניתנת להתגלות רק בין אדם לעצמו.
כאן, בכור ההיתוך הלוהט הזה, נוצרים הרגשות העמוקים ביותר. היחסים של האדם עם עצמו הם עמוקים ומורכבים מכל מערכת יחסים אפשרית עם הזולת.
כל הרגשות שמסוגל האדם להפנות אל זולתו הם העתקה חלקית בלבד של אותם הרגשות עצמם כפי שהם מופיעים בינו לבין עצמו. אהבת האדם את עצמו עמוקה מכל אהבה שלו אל הזולת (ולכן הדרגה הנעלית ביותר באהבת ישראל היא: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), 'כמוך' – ממש).
ועוד, גם הרגשות שכלפי הזולת מופיעים בתוך האדם עצמו ברמה אחרת לגמרי. האהבה שאני מסוגל לגלות לאדם מסויים היא לעולם מוגבלת. לעולם לא יעלה בידי להביע את כל האהבה שאני רוחש אליו, וגם לא את המהות המדוייקת של האהבה הזו. אך אני כשאני לעצמי, כשאני מהרהר באותו אדם ומתבונן באהבתי אליו, גלוי וידוע לי איך ועד כמה אני אוהב אותו. האהבה שבתוכי פנימה דומה לים גדול, שמתוכו בוקע רק מעיין קטן ומתגלה החוצה.
ונסכם: אמיתת הרגש היא החויה כפי שהיא מופיעה בין האדם לבין עצמו, בחלק המושכל שבו.
[16] ילקוט שמעוני (פרשת יתרו – רמז רצב).
[17] בספר אספקלריה המאירה של הרב מרדכי גרליץ (חלק א – עמוד סט) הביא את ביאורו של רבי ארון לייב מפרימישלאן על הפסוק במגילת אסתר: "כי גדול מרדכי בבית המלך, וְשָׁמְעוֹ הולך בכל המדינות" (אסתר ט, ד). שכן, כל יהודי, בעת קוראו קריאת שמע, הריהו ממשיך על עצמו קבלת עול מלכות שמים. אמנם, ככל שמדרגתו גדולה וגבוהה יותר, הריהו ממשיך את קבלת עול מלכות שמים גם על סביבתו ועל הנלוים אליו. ככל שהאדם גדול ונעלה יותר – כך מעגל השפעתו גדול ורחב יותר. יש המשפיעים על בני ביתם, יש המשפיעים על קהל עדתם, יש המשפיעים על כל בני עירם, ויש המסוגלים אפילו להשפיע עול מלכות שמים על כל יושבי מדינתם. מרדכי הצדיק, כה גדול היה, עד אשר 'שָׁמְעוֹ' – קריאת השמע שלו – הלכה והתפשטה בכל המדינות!
[18] בספרנו חלב הארץ (חלק א – עמוד קג ואילך, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך:
דע, כי ביארו רבותינו הקדושים שכאשר האדם ישן אזי נשמתו מסתלקת מגופו ותחת קדושת הנשמה מתלבשים בתוך רמ"ח אבריו, רמ"ח אברי הקליפה, ואחר שנתעורר האדם משנתו אפילו שיעסוק בתורה ובמצוות אין הקליפה יוצאת מרמ"ח אבריו עד שיקרא קריאת שמע שיש בה רמ"ח תיבות, לפי שיש בקריאת שמע סגולה שכל תיבה שהוא קורא מפנה את הטומאה מאבר אחד מהרמ"ח אבריו.
ומכאן ילמד האדם כמה זהירות ושמירה רבה ומעולה צריך לישמר שלא יעבור עליו זמן קריאת שמע, שבנוסף שמבטל מצות עשה דאורייתא של קריאת שמע דשחרית, עוד נוסף על זה שאותה טומאה השורה עליו אינה מסתלקת ממנו, וממילא יוצאים מאבריו וגידיו ריח רע דזוהמא דס"מ וגונדא דיליה…
ורבותינו הקדושים החמירו בזה הרבה ואמרו: שאדם המבטל מצות קריאת שמע גורם לעצמו חסרון עצום, חסרון אשר לא יוכל לתקון. והחסרון הזה מוציא את האדם מן העולם, ומעכב גאולת ישראל ואין תפילתו נשמעת.
וכבר אמרו רבותינו הקדושים בגמרא (ברכות י:): גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה. וחביבה קריאת שמע בעונתה יותר מאלף קרבנות שזובח הכסיל על גבי המזבח, ואלמלא לא נברא העולם אלא בשביל 'קבלת עול מלכות שמים' (קריאת שמע, שמ"ע – נוטריקון למפרע: 'עול מלכות שמים') בוקר וערב די בכך, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
ומכיון שכך הם הדברים, הנה ברור הוא שישנה מצוה רבה ויקרה על ההורים היקרים ה' ישמרם ויחיים, להסביר לילדיהם היקרים בדרכי נועם כמה חשיבות גדולה יש למצוה קדושה ויקרה זו של קריאת שמע בעונתה, ולהבדיל כמה חמור מאוד ביטול מצוה קדושה זו, וכן כמה גדול הפגם הנרשם בנפש האדם כתוצאה מביטול מצוה קדושה זו.
והנסיון הוכיח שכאשר מסבירים לילדים במתיקות ובדרכי נועם בשפה המתקבלת על לבם, הדברים יורדים חדרי בטן ופועלים בקרבם רושם עז ביותר, שכן הילדים הם עם טהור ונקי מן החטא לגמרי וממילא אין שום מונע בעדם מלקבל הדברים כנתינתם מסיני, רק שצריך שהמלמדם יהיה נקי מכל רבב של פניה ותהיה כל דעתו לשם שמים באמת, וברית כרותה שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, וכדברי אור החיים הקדוש (בראשית א, א – אופן יז): כי הירא דבר ה' ידבר מתוך קימת נפשו, וכיון שכן, תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר, אמנם אם הדברים יצאו מהגוף אין שייכות לנפש לשמוע, וכמו שרמזו רבותינו ז"ל במה שאמר הכתוב: "והיו הדברים האלה על לבבך" (דברים ו, ו), אז: "ושננתם לבניך" (שם פסוק ז) – הם התלמידים.
וכאן המקום לעורר לב ההורים והמחנכים היקרים, וביותר מנהלי תלמודי התורה ובתי הספר שבקרב עם ישראל היקרים ה' ישמרם ויחיים, לתת אל לבם כמה אחריות גדולה וחובה קדושה מוטלת על כתפיהם בענין קדוש זה של מצות קריאת שמע בעונתה. הדברים אמורים בכל ימות השנה ובפרט בימות הקיץ שזמן קריאת שמע מסתיים מוקדם באופן משמעותי מימות החורף (שיש ימים שלדעת הרב מגן אברהם הוא בסביבות השעה שמונה בבוקר), ויש ליתן את הדעת שלא יפסידו הבנים והתלמידים מצוה קדושה זו.
הדברים אמורים לכל שכבות הגיל, וביותר לאלו שכבר הגיעו לגיל חינוך, ועולה על גביהן אלו שכבר הגיעו לגיל מצוות שבוודאי חיובא רמיא על ההורים והמחנכים היקרים לעמוד על המשמר בדבר קדוש וחשוב זה שלא יפסידו מצות קריאת שמע בעונתה בשום אופן, והוא בבחינת דברי רבי חנינא בגמרא הקדושה (חולין כד:): 'חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי' – והיינו שקניינים והרגלים של מדות טובות והקפדה במצוות שמקפידים ומדקדקים ההורים והמחנכים עם הילדים היקרים בימי הילדות והנערות הן הנה אשר מלוים אותם כל ימי חייהם ונקבעים בלבם כיתד בל תימוט לעולם.
ובפרט, אחר שנתבאר כמה קשה חלקו וגורלו של המאחר מצות קריאת שמע בעונתה שריח רע עולה מנשמתו והוא בנידוי בשמים כל אותו היום ועוד כהנה דברים קשים מאוד שהביאום רבותינו הפוסקים והמקובלים הקדושים, כך שדבר זה לכשלעצמו כבר מהוה תשובה ניצחת לדבר החוסר משווע ביראת שמים והעדר החשק אצל חלק מבני הנעורים בלימוד התורה והתפילה ועוד כיו"ב דברים כואבים עד מאוד שאין כדאי לפרטם.
ומאידך, כמה נעים חלקו וכמה משובח גורלו של אותו תלמיד חרוץ זריז ונשכר שזוכה לקרוא קריאת שמע בעונתה לכל השיטות, שכל חלקי הרע והזוהמא דס"מ נפרדים מנשמתו, ומן השמים ניתנים יכולות עצומות לנשמתו של אותו תלמיד להאיר בלימוד התורה והקדושה בכל אותו היום, כך שלא יפלא סיבת משיכתו לקדושה, ליראת שמים, לתפילה, וללימוד התורה יותר משאר חבריו.
הנה כי כן, מן הראוי להמליץ להורים, למחנכים ולמנהלי בתי הספר ותלמודי התורה בישראל, לקבוע את זמן התפילה בתלמוד תורה לשעה מוקדמת בבוקר, כדי שיוכלו לקיים את מצות ה' כתיקונה, לכתחילה במקומה שבתוך סדר התפילה, וכשהזמן דוחק בוודאי שאפשר לקוראה קודם התחלת התפילה או בקריאת שמע דקרבנות (ומכל מקום כאשר מדובר בבניית סדר יום מן הראוי שתהיה הקריאת שמע במקומה כהלכה), וכשאי אפשר לנהוג כן, נכון יותר לבקש את תשומת לב ההורים היקרים שבימים כגון אלו שיצאו התלמידים מפתח ביתם אחר שבירכו ברכות התורה וקראו קריאת שמע כהלכתה בעונתה, שבזה יוצאים ידי כל הדעות ומעלתם גדולה עד מאוד.
[19] כך ביאר הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א, (שפע חיים – תורה ומועדים, חלק יח עמוד תקה).
[20] מדרש רבי תנחומא (בלק – אות יד).
[21] כלשון הגמרא הקדושה (עירובין נד.): אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא חטוף ואכול, חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי…
[22] בספר ומתוק האור (מגילת איכה – עמוד רצג) להגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א הובא: כשהדליק האדמו"ר מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא זצ"ל, נר חנוכה בצריפו שבמחנה ההשמדה 'ברגן בלזן', פנה אליו, לאחר שסיים את הברכות, יהודי שפרק עול תורה ומצוות, ושאלו: רבי, ידוע אתה כאיש חכם ופיקח. מבין אני את רצונך להדליק נר חנוכה, וכן את החיוב לברך את שתי הברכות הראשונות: 'להדליק נר חנוכה' ו'שעשה נסים'. אך כיצד יכול הרבי לברך בשעה גורלית זו את ברכת 'שהחיינו', שעה שאלפי יהודים מתייסרים מסבל, ואילו אחרים מומתים בכל מיני מיתות שונות ומשונות? היש אפשרות לברך כעת, 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'?
הצדק עמך יהודי יקר! – השיבו הרבי מבלוז'וב – אכן גם בלבי עלתה אותה מחשבה בעת שבירכתי 'שהחיינו', ושאלתי את עצמי, מה הטעם לברכה זו בשעה נוראה וקשה שכזו? יגעתי במוחי לחפש הסבר להצדיק את נוסח הברכה.
ואכן – המשיך הרבי – בשעה שבאתי להדליק את נרות החנוכה, הבחנתי שהסתופפו סביבי אסירים יהודים רבים שחלק גדול מהם פרקו עול עוד קודם המלחמה ובאותם רגעים בערה בלבם אותה נקודה יהודית זכה וטהורה, אותה נקודת יהדות נצחית שבלב כל יהודי… ועל אותה התגלות נפלאה של נצחיות ישראל – "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל־א טו, כט) – בירכתי 'שהחיינו' בשמחה ובלב שלם.
[23] המחלוקת הראשונה שהיתה בין חכמי ישראל היתה בדיני סמיכה ביום טוב, יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך.
וז"ל רש"י (תמורה טז.): 'עד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר, שעדיין לא נתמעט הלב, ולהכי נקט סמיכה דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם'…
[24] ליקוטי דיבורים (חלקים א-ב, עמוד 144).
[25] ב'בטאון חסידי ברסלב' (תשס"ב, גליון 18 – עמוד 7) נכתב כך: 'בעת שעלה ברצונו הפשוט להאציל הנאצלים לסיבה נודעת, והיא – להיקרא 'רחום וחנון" (עץ חיים בתחילתו). אי שם במרחבי האין סוף, בטרם נבראו זמן ומקום, למעלה מכל שֵׁם מחשבה ורעיון – צפה, הוא יתברך, בהתפארות, בתענוגים ובשעשועים שיקבל מישראל – 'כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל, דהיינו שה' יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג), ובשביל זה ברא את כל העולם (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה יז).
הביט בדורות האחרונים, בבניו המתייסרים ונאנקים תחת עולו של היצר הרע וחילותיו, הנאבקים יום יום, שעה שעה, רגע רגע (רבי לוי יצחק בנדר רגיל היה לומר שעל דורות אלו נאמר: "לרגעים תבחננו" (איוב ז, יח)) מול התקפות חסרות רסן של האויב האכזרי בתבל, שורש השנאה והאכזריות – הס"מ, המתגרה ומסית אותם למעול מעל באלקיהם רחמנא ליצלן, ללכת אחרי תאוות לבם, המזמין להם מכשולות על ימין ועל שמאל בכל עת – בצאתם ובואם, בשכבם ובקומם, המתאנה להם על כל צעד ושעל, המקטרג ומסית עליונים ותחתונים להשמיד להרוג ולאבד חלילה.
רָאָה את אברכי הכוללים הנלחמים בחירוף נפש יום יום על עצם הישיבה ליד הגמרא, מול המרירות המתחדשת חדשים לבקרים, מול הבלבולים הנוראים המתגברים דייקא בעת הלימוד והתפילה.
חָזָה בבחורי הישיבות המחרפים נפשם עבור כל 'קמצוץ' קדושה, המתנסים יום יום בנסיונותיו של יוסף הצדיק (וכמרגלא בפום רבנן – שכשם שהנסיונות בהם מתנסה כל אחד בדור הזה הם קשים כשל יוסף הצדיק – כך גם שגבה מעלת העומד בהם, עד שכל אחד בדור הזה יכול להגיע למדרגת יוסף הצדיק), המשכימים בכל בוקר לבית לימודם למרות אין ספור מונעים ומפתים היונקים ומשריצים צחנתם וטומאתם ישירות משער החמישים של הטומאה ומכסים את הארץ במבול של אפיקורסות ופגמי ברית, רחמנא ליצלן…
רָאָה אלקים את עזותם ואת עקשנותם של בניו הנופלים וקמים, נופלים ושוב קמים, אלפים ורבבות פעמים, הנכשלים ומועדים, נסוגים אחור ושוב ומתחילים, הנאבקים מול גלים אדירים של יאוש, אכזבה ומרירות המאיימים לשוטפם ולהטביעם חדשים לבקרים, המסיתים אותם בתואנות וטענות שונות ומשונות להשליך חס ושלום את עול העבודה התמה מעל כתפיהם, בטענה כי אבד סברם ותוחלתם מעם ה'.
וירא אלקים את כל זאת השעשועים, תענוגים והתפארות אין סוף עלו לפניו – 'כי זה עיקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל. כי ה' יתברך מתפאר מאוד בעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילין אותו בכל פעם והוא מתחזק בכל עת והוא עקשן גדול ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן'.
ואור ההתפארות, ההתפעלות, ההתפעמות וההשתאות, מול עוצם כֹחן האדיר של נשמות ישראל יצא והבהיק בשמחה וחדוות אין קץ והחל מפציע וזורח לפניו. והאור המבהיק הלך והתרבה, עד אשר עלה ובקע, עלה ופילס לו דרך מעלה מעלה. ויענדהו אלקים עטרת תפילין ונזר תפארה לראשו כביכול. ואור התפילין הקדמון הזה, שהוא מוחין גדולים ועצומים, נכנס לפני ולפנים ובקע בעינים העליונות.
ומזה האור הנורא – אור העינים נברא העולם. כי מהשתלשלותו מטה מטה, בלבושין שונים ומצמצומו והתגשמותו נבראו, נוצרו ונעשו כל יצורי תבל…
