פתח דבר
סיפר הגה"צ הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, וז"ל:[1]
באחד מהאולמות שבתוככי אחת השכונות התקיימה שמחת 'בר מצוה' לאחד מקרובי הגאון רבי בן ציון פלמן (הגרב"צ), כאשר הגרב"צ ומשפחתו משתתפים בה.
לקראת סוף השמחה, ברחוב שמחוץ לאולם, התחיל ויכוח קטן בין שני שכנים המתגוררים בסמיכות למקום על עסקי שכנים. כאשר זה טוען כך וזה טוען כך. כל אחד עמד על דעתו בתוקף וביקש שחברו/שכנו יסכים לה. כל אחד היה משוכנע באלף אחוז שהצדק עמו, וחברו הוא הנוכל שמנסה לסוחטו.
מתוך כך הויכוח השקט עלה לאט־לאט לטון גבוה יותר ויותר, עד שהיו במקום צעקות רמות, שכל העוברים ושבים במקום שמעום בבירור. גם לא מעט חלונות מבתים סמוכים נפתחו לשמע הצעקות הללו.
בשלב מסויים היה מצב שאחד הרים בלוק שעמד סמוך למקום כדי לזורקו על חברו… היו כמה אנשים טובים שניסו בדרכי נועם להשקיט את הריב, אבל ללא הועיל. פשוט לא היה עם מי לדבר, שניהם היו עסוקים בלהט הויכוח כשאינם מתייחסים לאף אחד.
לסקרנים שעברו ברחוב היה זה מחזה מאוד משעשע, לראות מראה של גן ילדים באנשים מבוגרים, וכך נעמדו בצד קבוצת סקרנים קטנה כשהם ממלאים את פיהם בצחוק על המראה הלא שגרתי הלזה…
בינתים יצאה מהאולם הרבנית ליפקוביץ ע"ה, אשת מרן הגרמ"י זצ"ל, כשהיא מלווה באחותה הרבנית הרשלר ע"ה. כשהן ראו את הריב, ניגשו אל הניצים וצעקו עליהם, איך יהודים לא מתביישים לריב בצורה כזו. אבל צעקותיהן נפלו על אזנים ערלות, שום דבר לא עניין אותם מלבד ריבם אשר הם מריבים.
באולם היו כמה מבניו הקטנים של הגרב"צ, וכשנודע להם מחבריהם על הריב המעניין שמתנהל בחוץ, יצאו החוצה כמו שאר הילדים, לראות את המתרחש שם.
והנה פתאום יצא הגרב"צ החוצה, וכשהבין מה קורה כאן ראו עליו שנבהל מאוד, עד כדי כך שֶׁהֶחֱוִירוּ פניו כשלג, הוא לא אמר מילה לאף אחד, אלא רץ בבהלה לילדים הקטנים תפס אותם בידיו וצעק: 'אש! זו אש בוערת! איך אתם עומדים כאן?!'…
במהירות רבה משך את ילדיו לצד, שלא יעמדו בתוך האש, כשהוא ממשיך ואומר להם בקול: 'סכנה לעמוד כאן' – והרחיק את הילדים מאיזור המריבה, כמו אחד שמרחיק את בניו מתוך בית בוער באש…
הסקרנים שעמדו בצד, כששמעו את הצעקות: 'אש, סכנה!' וראו את הרצינות בה הרחיק הגרב"צ את ילדיו מאיזור האש, נפלה עליהם בושה, התביישו מעצמם איך הם לא מפחדים לעמוד בתוך האש, ומיד כל אחד מיהר בשקט להסתלק מהמקום…
והניצים בעצמם כששמעו את הקולות, וראו את הבושה שאפפה את כולם לעמוד לצידם, הבינו כמה מבוזה המעשה שעשו, גם הם נשתתקו, ושקטה לה המריבה. 'ותשקוט הארץ'…[2]
הסיפור הזה העלה הרהורים ומחשבות, ובסופו של דבר נכתבה חוברת. והרי היא לפניכם…
כ"ד ספרי קודש
כידוע, תורתנו הקדושה מתחלקת לשני חלקים, לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה.
והנה, התורה שבכתב מתחלקת לשלש קבוצות: תורה, נביאים, וכתובים. והם מכילים בסך הכל 24 ספרים.[3]
ובתוך 11 ספרי הכתובים, ישנה קבוצת ספרים הנקראת 'חמש מגילות'. קבוצה זו מכילה חמשה ספרים, והם: שיר השירים, רות, איכה, קהלת, מגילת אסתר.
והנה, כל עם ישראל קוראים בפורים את מגילת אסתר, ובתשעה באב את מגילת איכה.
ובני אשכנז נהגו להוסיף ולקרוא בפסח את שיר השירים, בשבועות את רות, ובסוכות את קהלת.[4]
ונמצא שבמהלך השנה קוראים את כל החמש מגילות.
ונרחיב יותר:
שתי מגילות מתוך החמש חיבר שלמה המלך, והן: מגילת שיר השירים, ומגילת קהלת.
ומצאנו לגאון מווילנא זיע"א (שיר השירים א, א – פירוש א), שכתב כך:
בספר מלכים נאמר: "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל־בְּנֵי קֶֽדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל־הַגּוֹיִם סָבִיב.
וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶֽרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶֽמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים.
וַיָּבֹאוּ מִכָּל־הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל־מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָֽׁמְעוּ אֶת־חָכְמָתוֹ" (מלכים־א ה, י-יד).
הפסוק: 'וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶֽרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר'… מתאר את חכמתו הנשגבה שהיתה לשלמה המלך, חכמה המתחלקת לשלשה חלקים:
א. 'וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל' – ופירשו חז"ל,[5] ששלמה המלך דרש על כל פסוק ופסוק שבתורה 3000 משל, ועל כל משל 1005 טעמים.
ב. 'וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף' – ופירושו, ששלמה שר חמשה ואלף שירים.
ג. 'וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶֽרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן'…
אולם, כל החכמה הזו היתה בתחילת ימיו, אך כאשר התעלה והחכים יותר, השיג חכמה אלקית אשר העלה אותה על הכתב. והם השלשה ספרים שחיבר:
א. משלי הוא למעלה מ'שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל'.
ב. שיר השירים הוא למעלה מ'וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף'.[6]
ג. קהלת הוא למעלה מ'וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶֽרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן'.
ונמצא ששיר השירים וקהלת שאנו קוראים בפסח וסוכות הם שיא חכמתו של שלמה המלך.
געגועיו של שלמה המלך
כידוע, אחת ממצוות התורה היא מצות 'פרה אדומה'.
כל אדם הנטמא במת אסור לו להיכנס לבית המקדש, וכן אסור לו לאכול קדשים,[7] ואם הוא כהן אסור לו לאכול גם תרומה ומעשרות וכו'.
וכדי להיטהר מטומאתו, עליו להיטהר, וזאת על ידי שיזו עליו מאפר הפרה. ועל ידי שהיו מזים עליו (כפי גדרי ההלכה) היה נטהר.
מצות פרה אדומה, היא לא מצוה שכלית, אלא חוק (והיינו שאין לנו הסבר שכלי לקיומה), וכמו שנאמר: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב).[8]
ואחד מהדברים המיוחדים שלא מובנים בה, הוא הענין המופלא של 'נשיאת ההפכים' – באותה פעולה עצמה היא עושה שתי פעולות הפוכות לגמרי! – מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים!
והנה, למרות שהיא חוקה, משה רבינו זכה להשיג את סוד המצוה הזו, וכמו שאמרו במדרש:[9]
אמר רבי יוסי ברבי חנינא, אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חוקה!
ושלמה המלך השתוקק כל ימיו להשיג את הסוד הזה, אך לא זכה לכך, וכמו שאמר: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג)!
ואמרו במדרש:[10] 'אמר שלמה, על כל אלה עמדתי ופִשפשתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי, כיון שהייתי יגע בה ודורש וחוקר בה, 'אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי'.[11]
וצריך להבין מדוע לא זכה שלמה לכך? מדוע הוא לא זכה להשיג סוד פרה אדומה?
ולפני שנשיב נקדים…
שכרו של העניו!…
בסוף פרשת חוקת נאמר: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַֽחֲלִיאֵל וּמִנַּֽחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא" (במדבר כא, יח-כ)…
ובגמרא הקדושה (עירובין נד.) הביאו את דרשתו של רבא בריה דרב יוסף בר חמא, שדרש כך:
'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה' – אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו,[12] תורה ניתנה לו במתנה.
'וּמִמַּתָּנָה נַֽחֲלִיאֵל' – וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל.
'וּמִנַּֽחֲלִיאֵל בָּמוֹת' – וכיון שנחלו אל עולה לגדולה.
'וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא' – ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו… ואם חוזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר: "כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא" (ישעיה מ, ד).
ומבואר בדברי הגמרא הקדושה, ששכרו של אדם שעוסק בתורה בענוה ושפלות הרוח, הוא גְדֻלָּה.
וצריך להבין, הרי אדם שזכה ורגש הענוה ושפלות הרוח מאיר בלבו, הוא חי בתוך עולם פנימי מאיר ושמח, והוא לא חפץ כלל לצאת מעולמו הפנימי.
ואם כן, איזה מן שכר הוא זה? שהרי אם הוא יעלה לגדולה, ויצטרך להנהיג אנשים, אין לך עונש גדול מזה?
ויותר מזה:
אדם שמתגלה בתוכו רגש של ענוה ושפלות הרוח, חש שכולם טובים ממנו, וכלשונו המפורסמת של הרמב"ן באגרתו:
'וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד'…
ואם כן, איך אדם שהוא עניו יכול להנהיג מי שהוא טוב ממנו?[13]
ולפני שנשיב נקדים…
ההבדל בין יהודי לגוי…
בפרשת ואתחנן נאמר כך: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶי"ךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶי"ךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (דברים ז, ו).
וממשיכה התורה ואומרת: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים" (שם פסוק ז).
וביארה הגמרא הקדושה (חולין פט.) כך:
אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גְּדֻלָּה אתם ממעטין עצמכם לפני.
נתתי גדולה לאברהם – אמר לפני: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). למשה ואהרן – אמרו: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז). לדוד – אמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כב, ז).
אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד – אמר: "הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר" (בראשית יא, ד). לפרעה – אמר: "מִי ה'" (שמות ה, ב). לסנחריב – אמר: "מִי בְּכָל־אֱלֹהֵי הָֽאֲרָצוֹת וגו'" (מלכים־ב יח, לה). לנבוכדנצר – אמר: "אֶֽעֱלֶה עַל בָּֽמֳתֵי עָב" (ישעיה יד, יד). לחירם מלך צור – אמר: "מוֹשַׁב אֱלֹהִי"ם יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים'" (יחזקאל כח, ב).
ונסכם:
מגלה לנו הגמרא, שמה שנאמר על עם ישראל: 'כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים' – אין הכוונה שעם ישראל מועטים בכמותם (יותר מכל האומות), אלא הכוונה היא שיש בהם מדת ענוה, ולכן, אפילו כשהקב"ה משפיע להם גדולה הם תמיד ממעטים את עצמם לפניו! והענוה הזו היא אשר גורמת לכך שהקב"ה יחשוק בעם ישראל!
מה שאין כן אומות העולם, אצלם שורה בקביעות רגש הגאוה. וזו הסיבה העיקרית שהקב"ה מואס בהם!
ונמשיך להתבונן בדברי הגמרא:
כדי להמחיש לנו את נקודת ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, מביאה הגמרא דוגמאות ממלכים שמלכו בעולם, שלשה מלכים מישראל, והם: אברהם,[14] משה, ודוד. וחמשה מלכים מאומות העולם, והם: נמרוד, פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, וחירם מלך צור.
וכשמתבוננים בהם רואים את נקודת ההבדל.
מלכי אומות העולם קיבלו גדולה וממשלה עוצמתית, שלטון, כח, כסף וכבוד, כמעט ללא הגבלה.
והעוצמה הזו גרמה להם לסחרור חושים!
הם 'נלכדו' ברשת של 'הסחרור', והיו בטוחים שהם כל יכול, וכל מה שיש להם, הוא פרי חכמתם, כשרונותיהם וחריצותם.
וממילא הם כפרו במציאותו של הבורא עולם!
אך, לעומתם, מלכי ישראל, ככל שקיבלו גדולה ומלוכה, הם הרגישו קטנים וזעירים יותר. הם הרגישו את אפסיותם וקטנותם מול הבורא עולם!
ונרחיב יותר…
מהות עולם הבא – התבטלות
בספר ישעיה נאמר: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו, ד).
ודרשו בגמרא הקדושה (מנחות כט:): 'כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים', אלו שני עולמות שברא הקב"ה – עולם הבא ועולם הזה.
העולם הזה נברא באות ה"י (של השם 'יָ"הּ'), והעולם הבא נברא באות יו"ד.
ממשיכה הגמרא ושואלת: 'מפני מה נברא העולם הבא ביו"ד?'
ומשיבה: מפני שצדיקים שבו מועטים.
'ומפני מה כפוף ראשו?' (ראשו של האות יו"ד כפוף).
ומשיבה: מפני שצדיקים שבו כפוף ראשיהם מפני מעשיהן שאינן דומין זה לזה. עד כאן דברי הגמרא.
והנה בשעה שלמד הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זיע"א את דברי הגמרא הללו התקשה כך:[15]
יש להבין את דברי הגמרא, הלא סוגיא זו באה להגדיר את מהות העולם הבא – עולם השכר. לכאורה היה ראוי יותר לפרש ולעמוד על המדרגות הגבוהות של עולם השכר, להן זוכים בעולם שכולו אור עולם הבא – "עַֽיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִי"ם זוּלָֽתְךָ יַֽעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד, ג), ומדוע מציינת הגמרא את העולם הבא דוקא בדברים אלו שלכאורה נראים כאינם עיקריים כל כך שהצדיקים מועטים וכל אחד כופף את ראשו בפני חברו שלא הגיע למדרגתו, וכי זוהי מהות העולם הבא?
ומצאנו לרבינו המהרש"א (מנחות כט: ד"ה מפני מה) שהשיב על כך, וזתו"ד:
במילים 'צדיקים שבו מועטים', אין כוונת הגמרא שישנם מעט צדיקים. שהרי לאות יו"ד יש ערך מספרי גבוה, ולכן הוא לא שייך לקבוצת 'האחדות' (המספרים 9-1), אלא כוונת הגמרא, שצדיקים שבו ממעטים את עצמם – מתבטלים להקב"ה ודבקים בו.
בעולם הבא זוכים בכל פעם להכיר מחדש את מי שאמר והיה העולם, וזה אשר גורם לצדיקים שבו להתבטל יותר ויותר להקב"ה[16] (ראה הערה).
הצדיק ככל שמקבל גדולה נוספת, ומשיג יותר מהות הגדולה, כן השגתו בהקב"ה גְּדֵלָה, הואיל ועל ידי הגדולה שמקבל מתגברת הכרתו בשלימות, ועל כן הוא משפיל ומבטל את עצמו כלפי הקב"ה, ועל ידי כך הרי הוא מתקרב אליו.
ולעומתו, הרשעים כאשר מקבלים גדולה מתגאים, ולכן הגדולה מרחקת אותם מהקב"ה.
הצדיקים ככל שמקטינים את ה'אנוכי' כן מתקרבים יותר להקב"ה, התמעטות הצדיקים מביאה לדביקות בקב"ה.
ידועים דברי הזוהר הקדוש (שלך לך דף קסח ע"א): 'מאן דאיהו זעיר – איהו רב, ומאן דאיהו רב – איהו זעיר', מי שזעיר – שמכיר את קטנות האדם לעומת גדלות הקב"ה – איהו רב, זוהי גדלות. אבל החושב את עצמו לגדול הוא באמת קטן מאוד כי איננו יודע מהי גדולה.
את הכלים להתבטלות זו, יוצר האדם לעצמו כאן בעולם הזה. בעולם הבא אין מקבלים מדות חדשות, אלא באותם כלי התבטלות שקנה לעצמו בעולם הזה ילך לעולם הבא, דרכם גם יזכה לעלות עוד ועוד בהתבטלותם כלפי הקב"ה.
התמעטות הצדיקים בעולם הזה היא כאין וכאפס כנגד מה שיתמעטו לפני הקב"ה, בעולם האמת, כי ככל שעולים מעלה מעלה בהשגות אמיתיות בגדלותו של השם יתברך, רק מתמעטים בפניו, וממילא מתקרבים אליו יותר. נמצא, שדברי חז"ל: 'צדיקים שבה מועטין' – ממעטין עצמם, מלמדים אותנו על מהות העולם הבא, דביקות בה' יתברך, על ידי התבטלות לפניו…
ועתה נתבונן במלך הראשון – אברהם אבינו…
שכר הענוה דעת שלימה
אברהם אבינו היה הרב'ה הראשון של העולם. עמוד אור שנשלח משמי מרום והחל להאיר… וכמו פרפרים אל האור נקבצו ובאו אליו רבבות אנשים, והוא קרבם באהבה אל בורא כל העולמים.
ומובא במדרש,[17] שאברהם היה מגייר את האנשים, ושרה, אשתו, היתה מגיירת את הנשים.
ואחרי עשרות שנים של עבודה קשה ומאומצת זכה אברהם אבינו לגדולה.
בגיל 99 שנה הוסיף לו הקב"ה את האות ה"א (עד אז הוא היה נקרא אברם, ומעתה 'אברהם'), ומכח האות ה"א הזו זכה אברהם למלוכה על כל העולם. וכמו שנאמר: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת־שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה)!
וצריך להבין מה הקשר בין האות ה"א ל'אב המון גויים'?
ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א שביאר כך (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה נג):
יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, ולכן יש בכחו להכיר את בוראו. והנה, איש כגבורתו, וכל אחד משיג לפי מעשיו.
אולם למרות זאת, למרות שהכל תלוי בעבודה עצמית, ישנו גבול בהשגת האדם את בוראו. ישנם חמשה הבדלים בין דעת האדם לדעת השם יתברך, הבדלים שאותם הוא לא יוכל להשיג לעולם![18]
אך למרות ההגבלה הזו יכול האדם לזכות לנגיעה כל שהיא בדעתו יתברך!
כאשר אדם עמל להשיג דעת אלקים, הוא מנצל את כח הדעת הנתון לו כדי להשיג מה שאפשר להשיג במסגרות ההשגה האנושית. כאשר הוא ממצה את המסגרות הללו, הוא נוגע בגבולה של דעת הקב"ה – התחום הבלתי מושג, שאותו לעולם לא יוכל לדעת ולהפנים.
וזה השכר ששילם הקב"ה לאברהם ושרה, שנתן להם נגיעה כל שהיא בדעתו. והיא (דעתו יתברך) מרומזת באות ה"א (כמבואר שישנם חמשה הבדלים בין דעת האדם לדעת בוראו).
וממילא, מכיון שזכה לדעת הזו, נעשה ראוי למלוכה על המון גויים.
ונסכם:
כאשר מאיר באדם רגש ענוה, הוא זוכה לגדולה. וגדולה פירושה הגדלת ההכרה באלקות.
ומכיון שמאיר בתוכו רגש הענוה, ההכרה באלקות גורמת לו להרגיש יותר ויותר את עוצם ריחוקו מהבורא, וזה מעצים בתוכו את רגש הענוה.
וכך חוזר חלילה…
ועתה נחזור לשאלה ששאלנו, בגמרא הקדושה אמרו ששכרו של אדם שעוסק בתורה בענוה ושפלות הרוח, הוא גדולה. ושאלנו איזה מן שכר הוא זה?…
גדולה – השראת השכינה!
והתשובה שזה שכר גדול ועצום. שהרי בזכות הענוה (שכאמור רק הולכת ומתחזקת כל הזמן) הוא זוכה שהשכינה תשרה עליו.[19]
ומכח השראת השכינה הוא זוכה ששורה עליו שם הוי"ה, ומכחו הוא זוכה למלכות!
ולתוספת ביאור:
השם הוי"ה, מורה על יחודו של הבורא יתברך שהוא בעל כל הכחות כולם, ושהוא הבורא שברא הכל ומנהיג את כל העולמות כולם.
הקב"ה ברא ברואים לאין מספר, המחולקים זה מזה במהותם ועניינם, ולכל אחד יש את תפיסת עולמו, וההסתכלות הפרטית שלו.
והנה, שם הוי"ה כולל ומאחד את כולם, 'מכיל' את כולם – ולכן, גם, מחיה את כולם. וזה לשון קדשו של הרמ"ק (תומר דבורה – פרק א):
'אין דבר נסתר מהשגחתו יתברך, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכח עליון השופע בו עליו ובכל רגע ורגע שופע – על כל נברא – שפע קיומו ותנועת אבריו'…
והיינו, שעניינו של שם הוי"ה הוא האחדות והתכללות שהוא יסוד כל התורה כולה. ואמיתות התכללות כאשר ריבוי פרטים מתאחדים יחד והם כדבר אחד ממש.
והעניו זוכה להתדבק בשם הזה, ומכח כך כלי נפשו מתרחבים וגדלים, והוא מסוגל כבר להכיל את מציאות הזולת, להכיר במעלתו ויחודיותו, ואז הוא זוכה ששורה עליו שם הוי"ה.
ולתוספת הסבר: עיקר היחוד דשם הוי"ה הוא בחינת היחוד וההתכללות, שמכיל את כולם – גם את הזר והשונה. ורק מכחו כולם – כל גווני הקשת – חיים ומתקיימים.
כל ריבוא רבבות ברואים שנבראו בעולם, מאוחדים בכח השם הקדוש הזה. ואם הוא היה מאיר בעולם בגילוי – היתה מציאות של אהבה, התאחדות והתכללות.
והעניו, זוכה לגדולה, לאותה מציאות של אהבה, התאחדות[20] והתכללות!
ונמצא שהגדולה והמלוכה שקיבל לא 'מתנגשים' ברגש הענוה, שהרי כלי נפשו התרחבו וגדלו מאוד, עד שיש בכחו לחיות בשני ממדים בו זמנית, ענוה ומלוכה.
ועתה נעבור לשאלה השניה ששאלנו, מדוע לא זכה שלמה המלך שיתגלה לו סוד פרה אדומה?…
והחכמה מאין תמצא
בספר איוב נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַֽיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח, יב), ופירושו שכדי להשיג את התורה הקדושה צריכים שיתגלה בלב רגש אמיתי של ענוה ושפלות.
אין שום מציאות בעולם שיזכה האדם לחכמה אמיתית כי אם כאשר יבטל את ישותו, שהרי נאמר: 'והחכמה מאין תמצא'.
כלומר: החכמה נמצאת דוקא במי שהוא בבחינת אין ואפס, ולא מחזיק את עצמו למאומה. ולכן 'חכמה' אותיות: כח – מה, כלומר, כח שמאיר דוקא בנפשו של אדם שיש בו את בחינת 'מה', דהיינו ענוה וביטול, כמאמר משה רבינו: "ונחנו מה" (שמות טז, ח).[21]
וכתב הבן איש חי,[22] שמדרגת הענוה מכונה בשם 'מה'. והזוכה לשם 'מה' בשלימות, זוכה ששם 'אלהי"ם' ישרה עליו.
ובדרך רמז: 'אלהי"ם' עולה בגימטריא 86, והמילה 'מ"ה' במילואה, כזה: מ"ם ה"א, עולה 86.
ולכן נקרא משה 'איש האלהי"ם', כי הוא זכה לענוה בקצה האחרון שלה שנקראת מ"ה,[23] שרמוזה בשם מ"ה כנזכר…
והנה, מצאנו להגה"ק רבי יצחק צבי ברענפלד זיע"א שכתב[24] שישנן 12 מדרגות בשם מ"ה הנזכר. והם ה-12 פעמים שמוזכר שם מ"ה בשיר השירים.[25] ואלו הן:
בפרק ד מופיעה המילה מ"ה פעמיים: "מַה־יָּפוּ דֹדַֽיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה־טֹּבוּ דֹדַֽיִךְ מִיַּֽיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַֽיִךְ מִכָּל־בְּשָׂמִים" (שיר השירים ד, י).
בפרק ה מופיעה המילה מ"ה שלש פעמים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה־תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַֽהֲבָה אָנִי. מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ" (שם ה, ח-ט).
בפרק ז מופיעה המילה מ"ה ארבע פעמים: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶֽחֱזֶה בָּךְ מַה־תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּֽחֲנָיִם. מַה־יָּפוּ פְעָמַֽיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַֽיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַֽעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן… מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ אַֽהֲבָה בַּתַּֽעֲנוּגִים" (שם ז, א-ז).
ובפרק ח מופיעה המילה מ"ה עוד שלש פעמים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַֽהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ… אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַֽיִם אֵין לָהּ מַה־נַּֽעֲשֶׂה לַֽאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ" (שם ח, ד-ח).
ומשה רבינו זכה לכל הי"ב מדרגות הללו, ולכן זכה שיתגלה לו סוד פרה אדומה.
אך, שלמה המלך, לא זכה לשלימות י"ב המדרגות הללו, ולכן לא זכה שיתגלה לו סוד פרה אדומה.
וזה לשונו (של הרב יצחק צבי):
'ומרמז בשיר השירים במה שכתב בכל הספר י"ב פעמים מ"ה: 'מה יפו', 'מה טובו', 'מה תגידו', 'מה דודך', 'מה דודך', 'מה תחזו', 'מה יפו', 'מה יפית', 'מה נעמת', 'מה תעירו', 'מה תעוררו', 'מה נעשה'. והשם הזה הוא יסוד מדת ענוה, כמו שאמר משה רבינו ע"ה: 'ונחנו מ"ה', ולכן זכה למה שזכה, אבל שלמה המלך היה בבחינת שַׁ"ל מ"ה, והוריד מעצמו מדת ענוה בג' דברים (שעבר על 'לא ירבה לו' – כסף, נשים, וסוסים), לכן לא עלתה לו, כשקהלת ביקש להיות כמשה רבינו ע"ה, ואין כאן מקום להרחיב'.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כדי להשיג את התורה הקדושה צריך שיתגלה בלב האדם רגש אמיתי של ענוה ושפלות. אין שום מציאות בעולם שהאדם יזכה לחכמה אמיתית, רק כאשר יבטל את ישותו, וכמו שנאמר: 'והחכמה מֵאַֽיִן תִּמָּצֵא'.
כלומר: החכמה נמצאת דוקא במי שהוא בבחינת אַֽיִן ואפס, ולא מחזיק את עצמו למאומה. ולכן 'חכמה' אותיות: כח – מה, כלומר, כח שמאיר דוקא בנפשו של אדם שיש בו את בחינת 'מה', דהיינו ענוה וביטול.
ב. כאשר מאיר באדם רגש ענוה, הוא זוכה לגדולה. וגדולה פירושה הגדלת ההכרה באלקות. ומכיון שמאיר בתוכו רגש הענוה, ההכרה באלקות גורמת לו להרגיש יותר ויותר את עוצם ריחוקו מהבורא, וזה מעצים בתוכו את רגש הענוה.
ג. ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, היא רגש הענוה! עם ישראל אפילו כשהקב"ה משפיע להם גדולה הם תמיד ממעטים את עצמם לפניו! והענוה הזו היא אשר גורמת לכך שהקב"ה יחשוק בעם ישראל!
מה שאין כן אומות העולם, אצלם שורה בקביעות רגש הגאוה. וזו הסיבה העיקרית שהקב"ה מואס בהם! אומות העולם בטוחים שהם כל יכול, וכל כל מה שיש להם, הוא פרי חכמתם, כשרונותיהם וחריצותם. וממילא הם כופרים במציאותו של הבורא עולם!
אך, לעומתם, עם ישראל, ככל שמקבלים גדולה ומלוכה, הם מרגישים קטנים וזעירים יותר. הם מרגישים את אפסיותם וקטנותם מול הבורא עולם!
ד. מי שזוכה להשיג את גדולת הקב"ה בדרך הקדושה, הרי יראה בזה גם קטנות עצמו – ואז השגתו תהיה בכפליים. אבל אם ישיג זאת על דרך הטומאה, ובראותו גדולתו יתברך הוא רואה גם הגדלת עצמו – שהרי הוא הגיע להשגה כל כך גבוהה – אז הוא יקלקל בכפליים. כי היחס בינו לבוראו לא השתנה בנפשו, וגם הוא יעשה מהקדושה – טומאה.
ה. צדיק ככל שהוא מקבל גדולה נוספת, ומשיג יותר מהות הגדולה, כן השגתו בהקב"ה גְּדֵלָה, הואיל ועל ידי הגדולה שמקבל מתגברת הכרתו בשלימות, ועל כן הוא משפיל ומבטל את עצמו כלפי הקב"ה, ועל ידי כך הרי הוא מתקרב אליו.
ולעומתו, הרשע כאשר מקבל גדולה הוא מתגאה, ולכן הגדולה מרחקת אותו מהקב"ה.
ו. האדם, הוא בעצמו לבדו, יוצר את הכלים להתבטלות בעולם הזה. בעולם הבא אין אפשרות לאדם לקבל מדות חדשות, אלא באותם כלי התבטלות שקנה לעצמו בעולם הזה ילך אתם לעולם הבא. ודרכם גם יזכה לעלות עוד ועוד בהתבטלותם כלפי הקב"ה.
ז. בזכות הענוה האדם זוכה שהשכינה תשרה עליו. ומכח השראת השכינה הוא זוכה ששורה עליו שם ה' ומכח זה הוא זוכה למלכות!
העניו זוכה להתדבק בה', ומכח כך כלי נפשו מתרחבים וגדלים, והוא מסוגל כבר להכיל את מציאות הזולת, להכיר במעלתו ויחודיותו, ואז הוא זוכה ששורה עליו שם ה'.
הערות שוליים:
[1] קובץ ווי העמודים וחשוקיהם (גליון מספר 53 – עמוד קל).
[2] כידוע, השבת שלפני ראש חודש נקראת 'שבת מברכים', משום שבשבת זו, קודם תפילת מוסף, בני ישראל מברכים את החודש הבא בברכה מיוחדת שנתקנה על ידי הגאונים.
וכתב הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם, חלק ד – עמוד 275), שבת מברכים הוא יום כללי המשפיע ברכה לכל ימי החודש, כנוסח ברכת החודש הנאמרת בשבת זו – 'חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה'…
ומובן שהשבת הזו כוללת בתוכה את כל ימות החודש הבא.
והנה השבת, היא שבת מברכים של חודש סיון, החודש הכולל בתוכו השפעות רבות. ואחד מהם הוא יום הילולתו של התנא הקדוש, רבי ישמעאל כהן גדול (בתאריך כ"ה בסיון), שהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות.
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת קורח – מאמר ז), וז"ל:
התנא האלקי רבי ישמעאל השתדל תמיד, בכל כחו, להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, כמדתו של אהרן הכהן (שרבי ישמעאל יצא מזרעו) שהיה 'אוהב שלום ורודף שלום' (אבות פ"א מי"ב), ומשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.
בכל פעם שזיהה רבי ישמעאל סדק שנוצר בשלום בית של איזה זוג, מיד היה מזדרז לדבר מצוה ומשתדל בכל כחו לגשר ולחבר ביניהם.
כדוגמא למדת השכנת השלום שהיתה ברבי ישמעאל, מסופר בגמרא (נדרים סו.) על בחור אחד שנדר שלא ישא את בת אחותו מפני שהיתה מאוד מכוערת. הכניסו את הכלה לביתו של רבי ישמעאל וייפו אותה. לאחר מכן קרא רבי ישמעאל לאותו בחור, הראה לו את הכלה הנאה ושאל אותו:
'בני היקר, האם מכלה זו נדרת הנאה?', והשיב לו הבחור: 'בוודאי שלא', והתיר לו רבי ישמעאל את נדרו והשיא אותם. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: 'בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן'. וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: 'בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה'.
החכמה הגדולה של רבי ישמעאל היתה לא למהר להחריב בית. לבנות בית לוקח הרבה שנים, ואילו להחריב אותו לוקח רגע אחד. לבנות את ישובי גוש קטיף לקח שלשים שנה, ואילו להחריב אותם לקח בעוונות הרבים מספר ימים. לבנות את מגדלי התאומים בארצות הברית לקח כמה שנים, ואילו להחריב אותם לקח כמה רגעים.
להרוס זה דבר קל מאוד. מורידים על מקום יפה פצצה אחת, וברגע אחד הוא נהפך להיסטוריה. את יהדות אירופה בכלל, ואת יהדות פולין בפרט, לקח מאות שנים לבנות. היו שם קהילות נפלאות. משם יצאו גדולי התורה והחסידות העצומים ביותר. אך תוך ארבע – חמש שנים הגרמנים הארורים ימח שמם, הפכו את את כל הפאר הזה לאפר.
רבי ישמעאל, בעל ההילולא, היה מאלה שאף פעם לא מיהרו להחריב. כשבאו לפניו זוג עם מריבות עד השמים, הוא ניסה את כל האפשרויות שבעולם להצליח למנוע את חורבן ביתם, ולהכניס ביניהם אהבה ואחוה ושלום וריעות.
אמנם כשממש אין ברירה יש גם מציאות של גירושין, בר מינן, אבל לפני האפשרות הזאת צריך לנסות את כל האפשרויות שבעולם למנוע זאת.
וזהו שהזהירה אותנו התורה בפרשת קורח: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַֽעֲדָתוֹ" (במדבר יז, ה). כלומר, אל תהיה כקורח ועדתו שבחרו להחריב את העולם על ידי מחלוקתם, אלא תהיה כרבי ישמעאל שאחז תמיד במדת השלום, שהרי סופם של קורח ועדתו היה שירדו חיים לשאול תחתית, ואילו רבי ישמעאל זכה שבאחת השנים כאשר נכנס ביום הכיפורים לבית קודש הקדשים, נגלה אליו הקב"ה בכבודו ובעצמו ואמר לו: 'ישמעאל בני ברכני' (ברכות ז.).
האם ניתן בכלל להשיג איזו דרגה יש לאדם – שהקב"ה, המברך בכל רגע את כל העולם ויושביו, מבקש ממנו שיברך אותו?! זה למעלה מטעם ודעת. למעלה מכל השגה. ולדרגה העצומה הזאת זכה רבי ישמעאל בזכות רדיפתו אחר השלום.
בכך שהקב"ה ביקש מרבי ישמעאל ברכה, רצה הקב"ה ללמדנו שתמיד כדאי לקחת ברכה מאדם שמרבה שלום בעולם, כי ברכה של אדם שאוחז במדת השלום מתקיימת לאלתר. לעומת זאת, ברכה של איש מחלוקת לא רק שאינה מתקיימת, אלא גם גורמת נזקים חמורים.
לכן עלינו ללכת בדרכו של רבי ישמעאל ולהיות אנשי שלום. אף פעם לא להתערב במחלוקת. במקום לרדוף אנשים עלינו לרדוף שלום. וכל אדם שילך בדרך זו וירבה בשלום, ראשית כל, בתוך ביתו, לאחר מכן גם בינו לבין שכניו, ולאחר מכן גם בינו לבין חבריו ללימודים או לעבודה – בוא יבוא היום שיזכה לשמוע באזניו את הקב"ה אומר לו 'ברכני'.
בוא וראה כחו של השלום: כאשר ניקח את שני שמותיו הקדושים של הקב"ה, שם יהו"ה ושם אדנ"י, ונכפילם אות באות לפי הסדר – יצא לנו 380 (באופן זה: י' של שם הוי"ה כפול א' של שם אדנ"י. ה' ראשונה של שם הוי"ה כפול ד' של שם אדנ"י. ו' של שם הוי"ה כפול נ' של שם אדנ"י. ה' אחרונה של שם הוי"ה כפול י' של שם אדנ"י), וזאת הגימטריא של המילה 'שלום' ('שלום' – עולה גימטריא 376 ועם ארבע אותיות המילה עולה 380) – ללמדנו שאדם שמשתדל להשכין שלום בעולם, מייחד את קוב"ה ושכינתיה (הנרמז ביחוד ושילוב השמות יהו"ה ואדנ"י, באופן זה: יאהדונה"י), ושמות קדושים אלו מלוים אותו לכל מקום ומגינים עליו מכל רע.
לכל אחד מאתנו נתן הקב"ה אשה טובה וילדים מתוקים, ולפעמים – "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן" (זכריה ג, ב) – בגלל איזו שטות אדם מבעיר בתוך ביתו אש של מחלוקת שהולכת ומתלקחת עד לב השמים, וצריכים לשתף כל כך הרבה אנשים שינסו לכבות אותה. לא קשה להדליק מדורה, כל השאלה היא – לאן זה יגיע בסוף. ולכן מיד כשנדלק ניצוץ קטן של מחלוקת מיד יש לכבותו, ולא להניח לו להתלקח למדורה גדולה…
וכך כותב השל"ה הקדוש (שער האותיות, ערך בריות – אות י): 'ואיסור מחלוקת הוא במשהו, כי מניצוץ אחד של אש, יתגדל המדורה, בר מינן, כי אש היא עד אבדון תאכל'.
ומוסיף השל"ה הקדוש בהמשך דבריו (שם אות יא, בשם שאר בשרו הגאון המופלג כבוד מהר"ר פינחס סג"ל ז"ל), שדבר זה נרמז באותיות של המילה 'מחלוקת'. הכיצד?
לאות מ' שבתחילת המילה יש רק פתח קטן מלמטה. וכך הוא בתחילת המחלוקת, נוצר רק סדק קטן בחומת השלום שבין שני היריבים.
משלא מפסיקים זאת מיד וסותמים את הפתח הקטן, מתרבה המחלוקת ומתרחב הקרע, בדומה לפתח שתחת האות ח'.
אחר כך משתלהבת אש המחלוקת יותר ויותר עד שעולה למעלה עד לב השמים, בדומה לאות ל' העולה למעלה יותר מכל האותיות.
ואחר כך נעשים בעקבות המחלוקת מעשים שפלים כל כך ובעלי המחלוקת יורדים למטה מטה עד לתהום, בדומה לאות ק' היורדת למטה יותר מכל האותיות.
ואחר כל זאת נמשכת המחלוקת זמן רב עד שהיא מתבססת ונקבעת חזק על הקרקע, בדומה לאות ת' שיש לה שתי רגלים ועומדת יציב על הקרקע.
והאות ו' שבאמצע המילה – הדומה לְמַטֶּה – רומזת על אפשרות הבחירה שניתנה לאדם לאיזה צד להטות (מַטֶּה מלשון הטיה) את עצמו באמצע המחלוקת – האם להטות את עצמו לצד של אהרן הכהן, רבי ישמעאל כהן גדול ודומיהם, ולפרוש מהמחלוקת ולבקש את השלום, או חלילה לצד של קורח ועדתו שבחרו להחזיק במחלוקת ולרדת לשאול תחתית.
ומסיים השל"ה הקדוש ואומר: 'על כן, מי שמצפה להיות זוכה לראות פני שכינה, ירוץ מזוהמת הנחש וירחיק ממחלוקת אפילו ממיעוט קמא… כי עוון מחלוקת יותר קשה מעוון עבודה זרה'… עיי"ש באורך באמרי נועם, דברים הנצרכים לכל נפש.
[3] חמשה ספרים בתורה. שמונה ספרים בנביא (והאחרון שבהם הוא ספר תרי עשר המכיל בתוכו י"ב ספרים). ואחד עשר ספרים בכתובים.
[4] וזה לשון הרמ"א (שו"ע, אורח חיים – סימן תצ סעיף ט):
'ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של חול המועד, ואם שבת (חל) ביום טוב האחרון אומרים אותו באותו שבת. וכן הדין בסוכות עם קהלת. ונוהגין לומר רות בשבועות'…
[5] במדבר רבה (פרשה יט – אות ג).
[6] ולכן בזוהר הקדוש (שיר השירים דף עו ע"ב) אמרו כך:
'שיר תתר"ו סימן' – והיינו שהשיר הזה של שיר השירים הוא השיר ה-1006 [גימטריא תתר"ו] והמעולה מכולם.
[7] שהרי ישנם קדשים הנאכלים גם לישראל.
[8] וזה לשון רש"י: 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה' – לפי שהשטן ואומות העולם מונין (מקניטים ומקנטרים) את ישראל לומר מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה 'חוקה', גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה!
[9] במדבר רבה (פרשה יט – אות ו).
[10] קהלת רבה (פרשה ז – אות מד).
[11] וזה לשון רבינו עובדיה ספורנו על הפסוק: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה'" (במדבר יט, ב) – באומרו: "הזה עליהם מי חטאת" (שם ח, ז). והנה כבר אמרו ז"ל, לכך כתב בה 'חוקה', גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה. ושלמה אמר עליה: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג), ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה, אולי דבר יגונב וניקח שמץ מנהו…
[12] ופירש אור החיים הקדוש (במדבר כא, יז) שהוא מתנהג בענוה ובשפלות.
וזה לשון קדשו: ואומרו 'וממדבר מתנה' – פירוש, מה שזכו נוחליה, לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר, וכמו שפירשנו בפסוק: "ויחנו במדבר" (שמות יט, ב), שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות.
[13] וכדי לקרב זאת אל השכל נכתוב הסיפור שלפנינו:
סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (בסוד עבדיך, חלק ח עמוד ערה – הועתק ברשות המחבר), וז"ל:
בעיר קונסטנטין, במושב קהל חסידים מְסֻלָּת, בני בינה ובעלי דעה, מתלמידיו של המגיד הקדוש, הרבי רבי בער ממזריטש, התגורר, נחבא אל הכלים, הצדיק הקדוש, רבי אהרן, בנו של הצדיק הקדוש, רבי צבי, בנו של הבעל שם טוב הקדוש.
פרוש ומובדל מכל העם, התבודד לו רבי אהרן בעולמו, ועסק בעבודתו את בוראו. בבוקר בבוקר, דבר יום ביומו, היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, שם, היה ראשון לראשונים. אף הוא אינו יוצא מבית ה' בלילות, עד שלא כלתה משם רגלו של אחרון האחרונים. אולם, שיח ושיג אין לו עם הבריות, סגור ומסוגר עם עצמו, רק שפתיו נעות וקולו לא יִשָּׁמֵעַ.
בתור אחד מן החבורה, היושב יום ולילה על התורה ועל העבודה, ומה גם בתור נצר תרשישים, בן בנו של הגדול בענקים, היו החסידים שבעיר תומכים בו, ברבי אהרן, בהצנע ובחשאי, ומטילים כפעם בפעם מלאי לתוך ביתו. לא לומר, שהיה בכך כדי לסלקה לעניות כליל ולהרחיקה מגבולו, שהרי אף הם עצמם לא עשירים גדולים ולא אביונים קטנים היו, אלא שהיה בה בתמיכתם כדי שלא יהא צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, חלילה.
איברא, יש, ונדמה להם, לחסידים, כי מרקיע הוא, רבי אהרן, לשחקים, יותר מדאי. מרחף בעליונים ורואה עצמו נעלה ומרומם מכל הסובב אותו. גם בשעה שהחסידים מסבים אחרי התפילה בצוותא, לשתות 'לחיים' ולהחם את הלב במילי דחסידותא, מצוי הוא עדיין בעיצומה של תפילה ואינו נמנה עמהם. אין החסידים רואים, איפוא, בעין יפה התנהגות זו, וכסבורים, כי ריח של יוהרא, חלילה, נודף מהסתגרותו. שמא יש בלבו להתנשא עליהם, מכח יחוס אבות שלו – והלא לא כך דרכה של חסידות, להיות פורש מן הציבור ונוהג סלסול בעצמו בפרהסיא.
ניסו הם להתקרב אליו, והִרבו עליו ריעים, בעלי תריסין ונשואי פנים, לדבר על לבו ולהוכיחו על פניו בדרך כבוד, לחדול מהתבדלותו ומצדקותו היתירה. אלא שהיה הוא מעמיד כנגדם פני תם, משים עצמו כאינו מבין מה רוצים ממנו, וממשיך בשלו – מסוגר בתוך עצמו, טמיר ונעלם.
באחת הנסיעות מזריטשה, כאשר נתלוה רבי אהרן, כדרכו, אל הנוסעים, נמנו החסידים וגמרו, לגלות את אוזן רבם מהנהגותיו יוצאות הדופן, כדי שידון הוא, בדעתו הגדולה, כדת מה לעשות בו.
הפנה המגיד פניו בחיוך אל עברו של רבי אהרן ואמר:
'בכח עבודתך הברה והתמה, לפני הבורא, יתברך שמו, תזכה, שתפילותיך תתקבלנה לרחמים ולרצון לפעול ישועות בקרב הארץ!'
ואל החסידים נענה ואמר:
'הישמרו והיזהרו לכם! אל תחקרו ואל תהרהרו אחריו, כי איש קדוש הוא לאלקיו!'
נרתעו החסידים לאחוריהם למשמע דברים כה רמים, אשר לשכמותם לא פיללו ולא מיללו, והחלו מביטים אחרי רבי אהרן בהערצה עמוקה וביראת הכבוד.
בדרכם חזור, נטלוהו אחר כבוד, הושיבוהו בראש העגלה, אף ניסוטו מלפניו לצדדים ופינו לו את הדרך. כיון שראה רבי אהרן כן, החל מתנגד בכל כחו, ולא הועילו להם כל הפצרותיהם למונעו מלישב בפחות שבמושבים, אצל העגלון דייקא.
נצטערו החסידים צער רב, על שאין חפצם עולה בידם לכבד את הראוי לכבוד, כפי עדות רבם הקדוש. טיכסו, איפוא, עצה, וכאשר עצרו בדרך לפוש קמעה במלון, להתפלל, לטעום משהו ולהחליף כח, מיהרו הם לפניו והקדימו לתפוס את המקומות הפחותים, ולא הותירו לו אלא את המקום המכובד שבראש.
כיון שראה רבי אהרן כך, הבין כי נקלע ל'צרה' גדולה, שהרי מכאן ואילך יהיו החסידים מכבדים ומוקירים אותו על כל צעד ושעל. מיד תפס אומנות של תפילה בידיו, והחל שופך צקון לחש לפני אביו שבשמים, שיהא שר של שכחה שולט בהם בחסידים, וישכחו אותם הדברים ששמעו מרבם על אודותיו.
לא ארכו הימים, ותפילתו נשאה פירות. ימים אחדים אחרי שובם ממזריטש, המשיכו עוד החסידים לרחוש לו את הכבוד וההערצה ואף לדאוג להוצאות ביתו וכלכלתו, אולם, חיש מהרה השתלטה עליהם שכחה, ולא זכרו מאומה מכל אשר נאמר להם ואשר שמעו בענין גודלו וצדקתו.
ועדיין היתה אותה תפילה שגורה על לשונו של רבי אהרן, ולא חדל הימנה, עד שלא זו בלבד ששכחו הכל את השבחים ששמעו מרבם, אלא שאפילו אותה תמיכה מועטת, שמקבל היה מהם קודם לכן, הלכה אט־אט ונתרופפה אף היא, עד שפסקה לגמרי…
עשירות, אם אין מטפחים ומרבים אותה, היא הולכת ופוחתת. שונה הימנה העניות, שאף אם מניחים אותה כמות שהיא מבלי נקיפת אצבע, חזקה עליה שתהא הולכת וגדלה, תופחת ופורחת, עד לאין שיעור…
כיון שהניח רבי אהרן לעניות שבביתו כמות שהיא, והוא גופו ישב לו בבית המדרש, מופשט כליל מעסקי עולם ונתון כולו בארבע אמות של תורה ועבודה, הלכה העניות שבבית וצברה ממדים מבהילי רעיון. כל כך, עד שביום לא עבות אחד, מצא רבי אהרן לבני ביתו ולמטלטליו מוטלים ברחוב העיר תחת כיפת השמים, אחרי שלא אבה עוד בעל הבית להאריך אף ולהמשיך להקיף את דמי השכירות עד אין קץ.
אך לא אדם כרבי אהרן יאבד עשתונות, חס ושלום, ויפנה לבקש את עזרת הבריות. הוא אזר עוז ותושיה, ויצא לבקש קורת גג למשפחתו. כיון שהגיע לאותה חורבה שמחוץ לעיר, שחציה פתלתולת וחציה מפולת ובשפל גגים גגה, שמח עליה שמחה גדולה, ומיהר לשכן בתוכה את כל בני ביתו התלויים בצוארו.
למרבה הפלא, לא גונבה השמועה לאזני החסידים, וגם עובדה זו נעלמה מידעתם.
ויהי היום, והשמחה אָֽרְחָה לְחֶבְרָה לביתו של רבי אהרן. ילד יולד לו, בן ניתן לו, ותהי המשׂרה על שכמו, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, עליו השלום, או־אז, משנקראו להשלים מנין לעשרה, נתוודעו החסידים לראשונה, באילו תנאים מתגורר אותו בנן של קדושים עם משפחתו – ויחרד כל העם אשר במחנה.
מיד נקראה אסיפה רבתי לבית הקהל. הושמעו דברים חוצבי להבות. אף צפה ועלתה עדותו של המגיד הקדוש, על אודותיו של רבי אהרן, אשר נשכחה כבר זה כמה ושקעה במצולות נשיה, וכל הנאספים ישבו נדהמים וכבושי פנים, מתבוששים מפני עצמם, על שכך עלתה להם, להזניח בצורה כה מחפירה את אחד מבני החבורה, קל וחומר – נכדו של הבעל שם טוב הקדוש, ועל אחת כמה וכמה – לאור הדברים הנשגבים בשבח מעלותיו, אשר שמעו במו אזניהם מפורשים יוצאים מפי רבם הגדול במזריטש.
תוך כדי אסיפה, נפתחו הלבבות והידים, ובאותו מעמד נתקבץ סכום הגון ונכבד, שלא היה בו לבייש גם אסיפה של גבירים, וזה שוגר מהרה לביתו של רבי אהרן. וקיבלו החסידים על עצמם, כי מכאן ואילך לא ישכחו עוד מלתמוך באותו אברך צדיק ונחבא אל הכלים, וכי מדי שבוע בשבוע יקבצו מביניהם מטבע נאה לתמיכתו.
אחרי שכך החליטו לתקן את המעוות, נתפזרו להם הנאספים בלב קל, ופניהם לא היו להם עוד. ברי היה להם, כי מה שהיה לא יהיה, וכי לא ישובו יושבי קונסטנטין לכסלה עוד.
אלא שתפילתו של רבי אהרן, חזקה גם מהחלטה זו שלהם. כבר בשבוע הבא, לא זכר עוד איש את ההחלטה – הסכום לא קובץ והתמיכה לבית רבי אהרן לא שוגרה.
אדהכי והכי, גדלו הזאטוטים בבית רבי אהרן, והגיעה עתם ללכת ל'חדר'. הלכו חודש, הלכו חדשיים, הלכו שלשה, והמלמד, הנושא את נפשו לאותן פרוטות שהוא נוטל בשכר הלימוד, לא יכול יותר להתאפק – וישולחו בני רבי אהרן חזרה לבית אביהם, לאמר לו: 'אם ישך משלח את שכר המלמד אתנו – נרדה נקבל תורה מפיו, ואם אינך משלח – לא נרד, כי האיש אמר אלינו, לא תראו פני בלתי שכרי מושלם אתכם!'…
ישבו הילדים ימים אחדים בבית, התהלכו שוממים בחצר ובעליה, טיפסו על הגגות ונחתו בבורות – יעלו שמים ירדו תהומות, נפשם ברעה תתמוגג. ואם הבנים בוכיה, אבלה ודוויה. עיניה רואות את הפעוטות מבלים ימים בהבלים, ואינה יודעת מה יעלה בגורלם – יחוגו וינועו כשיכור, וכל חכמתם תתבלע, חלילה. המתינה לו, עד ששב באישון ליל מבית המדרש, והחלה נושאת באזניו נהי וָהִי ברמה.
'עד מתי?' – קראה מנהמת לבה – 'עד אנה נסבול עניות ודלות כה איומות, ולמתי קץ התלאות?! עם הרעב כבר התמודדנו, גם לצמא כבר יכולנו. אבל עתה, לא רעב ללחם ולא צמא למים – כי אם לשמוע את דברי ה'! האומנם, תמנו להפקיר גם את נפש ילדינו, לבל יכירו בצורתא דשמעתתא, רחמנא ליצלן?!'…
כל אותו הלילה לא ראה רבי אהרן שינה בעיניו.
למחרת בבוקר, עם תום תפילת שחרית, יצא רבי אהרן מגדרו, ולהפתעת כל באי שער בית המדרש, הטיח בידו על השולחן ופתח להשמיע דברו:
'אחי וריעי! למוד תלאות וסבל אנכי, גם מתמול גם משלשום. נסיון העוני לא הרתיעני, וגם יסורי רעב וכפן לא הילכו עלי אימים! אם ארעב לא אומר לכם, ואם לא יבוא לחם לפי הטף, לא אפשוט לפניכם יד! ברם, מן הנסיון האחרון שבא עלי, אינני מוצא לי מנוח. בעובדה, כי בני בטלים מן התורה, אינני יכול לעמוד עוד! שוב אין מדובר בעסקי הגוף, כי אם בדברים שהנשמה הקדושה תלויה בהם. מילי דשמיא יש כאן! ועל כן, נפשי בשאלתי, כי תעמדו על ימיני ותסייעו לי בטובכם לפרוע את שכר הלימוד עבור בני!'…
הס כבד הוטל בבית המדרש. דומה היה, כי רעם אדיר, מחריש אזנים, הלם ביקום והיכה אותו בפלצות. הדממה היתה כבדה מנשוא. שוב כבשו הכל את פניהם בקרקע, ולא יכלו לסלוח לעצמם על המחדל הנורא שתחת ידם.
'היתכן?' – זעקו הלבבות פנימה – 'כמה פעמים כבר קיבלנו על עצמנו לתמוך בו, באברך קדוש ומיוחס זה – והאיך זה נשכח הדבר מלבנו פעם אחר פעם?!'…
שוב גוייס על אתר סכום כסף נכבד, אשר היה בו כדי לכסות את החוב למלמד, ואילו על להבא נערכה רשימה, בה התחייב כל אחד ואחד לתת סכום קצוב בכל חודש, כדי לכסות ולפרוע את שכר הלימוד באופן קבוע…
אך יצוא יצאו החסידים מבית המדרש, וניצני חרטה נבטו בלבו של רבי אהרן על מעשהו. יסורי נפש קשים החלו מכרסמים בקרבו ללא רחם, וכל הגיגיו טבלו בצער עמוק, על שפרץ את גדרו ויצא לשחר למתנת בשר ודם.
'אללי לי' – החל מיילל ובוכה בבית המדרש הריק – 'מה זאת עשיתי, כי השלכתי את יהבי על בשר ודם ושמתי מבטחי באדם?! אוי לי שהלכתי שולל בעצת היצר, לבקש עזרה וסעד מן הבריות! אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה!'…
בגבור עליו סערת נפשו, הטיל רבי אהרן עצמו ארצה, ובעודו מתעולל בעפר הרצפה, לא חדל לייסר את נפשו ולהטיח בעצמו קיתונות של תוכחה נוקבת, על 'החטא החמור' שנכשל בו.
אט אט, הלכו הדברים הבוטים שהשמיע כלפי עצמו ונתחלפו בתפילה. הוא התרומם מן הרצפה, ניגש שחוח אל ארון הקודש, פתח את דלתותיו והחל נושא תפילה לפני רבון העולמים:
'רבונו של עולם!' – קלחו המילים מפיו, רוויות בדמעות – 'חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך! הרפיתי בטחוני ממך, אבי שבשמים, ופניתי לחצוב לי בורות נשברים, לבקש מתנת בשר ודם!
אנא, רחום וחנון, ברחמיך הרבים, רחם עלי ועל נשמתי, והשכח נא מלבב כל היהודים הטובים הללו, את הדברים אשר הרציתי היום בפניהם, ואת אשר התחייבו לתמוך בי ובמשפחתי!… אנא, רבונו של עולם, עשה נא למען שמך, למען רחמיך הרבים, למען זכות אבותי הקדושים!'…
גם תפילתו זו של רבי אהרן נתקבלה לרצון, ואף לא פרוטה אחת שחוקה נתקבצה מכל אותה רשימה שערכו החסידים ביניהם.
ואולם, לא ידע רבי אהרן, כי אורח זר, שנטה ללון בעזרת הנשים ממעל, האזין והקשיב לכל דברי התפילה שיצאו מפיו, מריש ועד כלה…
בעת ההיא, פרצה מגפה נוראה בעיר טיטוב, הסמוכה לקונסטנטין. הרשות ניתנה למשחית, וזה הילך כשחרבו שלופה בידו, וקטל ללא רחמים על ימין ועל שמאל. ותהי הצעקה בכל העיר טיטוב.
נתכנסו בני העיר לקדש צום, לקרוא עצרה ולהרעיש עולמות בתפילה ובתחנונים, לפני האב הרחום במרומים, אולי יחוס, אולי ירחם, ויסיר מהם את רוע הגזירה.
לאחר התפילה ודברי כיבושין, שנשא לפניהם רב העיר, נתוועדו זקני הקהל וטוביו סביב שולחן ארוך בבית הכנסת לתור ולפשפש אחר דברים הטעונים תיקון בעיר, אשר יתכן ובהם נעוצה סיבת חרון האף שפגע בהם.
מן הצד, ישב לו הלך בעל צורה, אשר מבין ריסי עיניו ניכר היה, כי ביהודי תלמיד חכם העורך 'גלות' הכתוב מדבר. כיון שקלטו אזניו את שיחת הפרנסים, קם ממקומו, שׂירך רגליו לעבר מקומם וביקש רשות להשמיע דברו.
'ידבר! אדרבה!' – נענו המסובים – 'והלואי יהיה בדבריו כדי להחכימנו באותה מדוכה שעליה אנו יושבים!'
נענה האיש ואמר:
'שומע אני אתכם, מחשבים חשבונות רבים ותרים אחרי מעוותים שיכולים לתקנם. אני, לא מעוותים אמנה בפניכם ולא חטאים אגולל עליכם, רק אספר בפניכם דבר, אשר במו עיני ראיתי ובמו אזני שמעתי, זה לא מכבר!
לפני ימים אחדים, הגעתי בנדודי אל העיר קונסטנטין הסמוכה, כשאני עייף ויגע מטלטולי הדרך הקשה. לאחר תפילת שחרית בבית המדרש, עליתי לי לעזרת הנשים הריקה, הִטיתי עצמי על גבי ספסל וביקשתי להתנמנם. לפתע, קולטות אזני הטחות על גבי השולחן, ובהשתרר דממה בעקבותיהן, קול דברים אנכי שומע, מפי אדם המתלונן על רוע מצבו, באשר אין ידו משגת לשלם שכר לימוד לבניו, ומבקש הוא את אחיו וריעיו לבוא לעזרתו'…
כאן ישב האיש וגולל באזני טובי עיר טיטוב, את כל אשר ראה ושמע ממקומו שביציע מעל, ואת אשר נודע לו לאחר מכן, אחרי חקירה ודרישה בקונסטנטין, כי באיש אלקים קדוש, נכדו של מרן הבעל שם טוב הקדוש, הדברים אמורים, אשר מרוב עוניו ומרודו יצא להתגורר עם בני ביתו בחורבה איומה מחוץ לעיר, ואשר אף פת לחם אין בסלו, להשביע את נפש עולליו.
'אלמלא בעיני ראיתי ובאזני שמעתי, לא הייתי מאמין מעודי, כי תתכן מדת צדקות ובטחון כה נפלאה של אדם, אשר יגדור בעד עצמו מלבקש מתנת בשר ודם ומלסמוך על טובת הבריות, עד כי יטיל עצמו ארצה, ימרוט בשערות ראשו ויבכה במר נפש, על 'חטאו הנורא', כי גילה את מצבו, הדחוק עד לאימה, לאזני בני אדם, ולוא אף בדברים הנוגעים לתלמוד תורה של ילדיו'…
'אין כל ספק, יהודים יקרים' – דיבר האיש בלהט עצור באזני הנאספים – 'כי בזכות איש צדיק וקדוש כזה, יוסר רוע הגזירה מעל עירכם! השכילו נא רק, כיצד להנות אותו מנכסיכם בדרך כבוד, להקל מעליו ומעל משפחתו את קושי הדלות הנורא, ובאופן שיאות לקבל מידכם, כי אז, היו מובטחים, כי תומתק לכם מדת הדין המתוחה עליכם, ורוע גזר דינכם יהפך לכם לרחמים גדולים!'
על דעת הפרנסים ובהסכמת הרב, הוחלט לשגר משלחת של נכבדים קונסטנטינה, ולהזמין את רבי אהרן לבוא אחר כבוד לשבות שבת בטיטוב עירם, כדי לשאת עליהם תפילה, להעביר מעליהם את רוע הגזירה ולהסיר מהם כל נגע ומחלה.
הואיל ושמע רבי אהרן את דברי השלוחים ואת הזמנתם, חוורו פניו כסיד ושיניו החלו נוקשות זו בזו.
'מרא דכולא עלמא!' – החל מנהם כיונה ופוכר את ידיו – 'מה רוצים ממני היהודים הללו? אילו ביעתותי לילה היו בעוכריהם? כלום צדיק אנכי, היודע לבטל דינים קשים ולהמירם ברחמים?! הלא בער אנכי, מנוער מכל חכמה, אף לא שמץ של ידיעה יש לי בעניינים אלו! מה רוצים ממני הללו?!'
אובדי עצות וחדלי ישע ניצבו שלוחי טיטוב מול סירובו הנמרץ של רבי אהרן להטות אוזן לבקשתם. בצר להם, פנו לחסידי העיר ששהו בבית המדרש, אולי יעלה בידם הם, להטות את לב רבי אהרן למלא את מבוקשם.
מששמעו החסידים את מטרת בואם של הטיטובאים, ובזוכרם את הדברים אשר דיבר רבם המגיד על רבי אהרן לטוב, נתנו שמחה בלבבם, על פתח ההצלה וההרווחה שנפתח לו, לרבי אהרן, שהרי חזקה על יהודי טיטוב שלא ישלחוהו ריקם מלפניהם. התגייסו, איפוא, כולם, כאיש אחד בלב אחד, להרבות עליו ריעים שיקום ויסע עם האנשים אשר באו לקרוא לו.
ברם, לא כאשר דימו החסידים בלבם כן היה. רבי אהרן לא שמע להם ולא האזין לדבריהם כלל ועיקר. משל, מדברים היו אל העצים ואל האבנים.
משכלו כל הקיצין, ורבי אהרן לא נע ולא זע, פנו החסידים לעזרה אל חסיד ישיש, זקן שקנה חכמה, מחשובי החסידים במזריטש, אשר זכה עוד להסתופף בצל הבעל שם טוב הקדוש, ואשר מרוב זקנה שהפליג בה, ספון היה בביתו וכמעט שאינו מראה פניו ברבים.
מששמע הלה במה דברים אמורים, לא חס על כחותיו ויצא עמהם ללכת לבית המדרש, לישא וליתן עם רבי אהרן על הדבר. אחרי שעה ארוכה של ויכוחים שלא העלו ולא הורידו דבר, חגר הישיש בעוז מתניו, ופתח להשמיע באזני רבי אהרן דברים כדרבונות. אמר לו:
'אכזר שכמותך! מילא, על עצמך אינך חס. על בני ביתך אינך חס. אבל האיך תוכל להעלים עין מקהילה שלימה מישראל, אשר סכנת מגפה נוראה מרחפת מעל לראשיהם, ומבקשים הם לרפאות את נגעם במצות הצדקה, אשר יקיימו בך ובבני משפחתך הגוועים ברעב – באיזו זכות מסרב אתה לנסוע, ומונע מהם את האפשרות לקיים את המצוה כְּאַוַּת נפשם?!'…
ואולם, משהושבה גם טענה אלימה זו ריקם, ורבי אהרן נותר איתן בדעתו, כי דבר כזה, לנסוע לעיר להתפלל עליה, ועוד לקבל בעבור זה מתת, יאה רק לצדיקי הדור ולא לאיש 'פחות ונבזה' כמותו – ידעו החסידים, כי מלאכתם לא תצלח הפעם בדרכי נועם, וכי שומה עליהם להפוך, לפי שעה, לגברים אלימים…
במהירות הבזק הובאה מאי־שם עגלה כבוּדה, רתומה לצמד סוסים בריאים וטובים, שלוחי טיטוב נצטוו לעלות ולתפוס את מקומותיהם עליה, ואילו סיעה של חסידים נמרצים נכנסה לבית המדרש פנימה, והודיעה לו, לרבי אהרן, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים:
'כלה ונחרצה! או שעולה כבודו על העגלה ונוסע ברצון, או שיורד הוא עמנו טיטובה בשלשלאות של ברזל! אחת דיברנו ולא נשנה!'
הציץ עליהם רבי אהרן ממקום מושבו, ונוכח לדעת, מהכרת פניהם, כי הפעם, אכן איומים של ממש נשנו כאן. הבעתם הנחושה של החבריא לא הניחה מקום לספיקות, באשר לכוונתם להוציא את הדברים מן הכח אל הפועל, ללא שום מליצות.
רבי אהרן עקר אנחה מחזהו, סגר את ספרו באי רצון ואמר:
'רואני כי אין לי ברירה, כופים אתם עלי את דעתכם בכח הזרוע, פשוטו כמשמעו, מבלתי יכולת להתנגד! אולם, זאת מבקש אני להתנות אתכם, תנאי קודם למעשה:
בבואי לטיטוב, תשאר העגלה רתומה, מבלי להתיר ממנה את הסוסים, רק יוסבו פניה אל הדרך חזור, והיה ברגע בו אחליט לצאת ולשוב לביתי – הרשות בידי לשוב, ואיש לא יוכל לעכב בידי!'
נִענעו לו החסידים בראשיהם, חזרו גם שלוחי טיטוב היושבים על העגלה ונִענעו לו אף הם בראשיהם על כך, ויסעו כולם יחדיו, בשמחה ובששון, טיטובה…
הפמליא באה טיטובה, וכל העיר, למקטון ועד גדול, יצאו להקביל את פניהם. היתה זו הפעם הראשונה, למאז פרצה המגפה, שקהל כה גדול נאסף יחדיו. חיבת הקודש ואמונת הצדיקים, גברו על החששות הכבדים מפני המחלה המהלכת, והכל נקבצו ובאו לכבודו של הצדיק הקדוש, הנחבא אל הכלים, אשר השמועות על אודות גדלותו הספיקו כבר לעשות להן כנפים.
לא יצאו אלא שעות מועטות למאז הופיע רבי אהרן בטיטוב, והבשורה עברה כרינה במחנה, כי חומם של החולים החל יורד בהדרגה. עוד מעט, ומפי הרופאים, שעשו במקום מזה שבועות רצופים, נמסר, כי מאז שהותם בעיר, טרם חלף עליהם פסק זמן כזה מבלי שהוזעקו לחולים חדשים שלקו במחלה. זאת אומרת, איפוא, כי התפרצות המגפה נבלמה!
שמועה רדפה שמועה ובשורה רדפה בשורה, עד אשר לקראת פנות היום כבר ברי היה בעליל, כי המגפה נעצרה כליל!
שוב החלה נהירה רבתי מכל פאות העיר וקצוותיה, אל עבר המעון, בו התאכסן הצדיק אשר הובא מקונסטנטין. המונים המונים זרמו התושבים, נרגשים עד דמעות, כשצרורות ממון בידיהם, לעטר בזהובים את איש הפלאות הנשגב, אשר גם שמע עוניו ומרודו הספיק להגיע הלום.
בחוץ, לפני האכסניא, ניצבו שולחנות מאולתרים, ולבלרים מתנדבים, מושכים בעט, עסקו בכתיבת 'פתקאות' לבני ההמון שצבאו על הפתח. התור הלך והתארך, הלך והשתרך. איש איש ופתקתו, איש איש ו'פדיונו'. ממתינים בקוצר רוח, לחלות את פני הצדיק, לנשק את ידיו הטהורות, להתברך מפיו ולהנותו ממתנת ידם.
פתאום, בעוד שלא הונחה על שולחנו של הצדיק כי אם 'פתקה' אחת, ראשונה בלבד, קם הצדיק ממקומו, חמק לו בחשאי אל מחוץ לבית, ועוד בטרם סיפק היה בידי מי מן הנוכחים לעמוד על כוונתו, כבר ישוב היה על העגלה אשר ניצבה עדיין רתומה כפי תנאו והורה לעגלון לצאת מיד בדרך חזור.
המון היהודים הסתער על העגלה, בנסיון נואש למנוע בעד הצדיק לממש את כוונתו. אולם הוא ניצב לעומתם על העגלה, נסער כולו, ושיווע בקול תחנונים:
'מה רצונכם ממני?! מה נטפלתם אלי?! הלא בעיניכם ראיתם, ברור כשמש, כי חס הקדוש ברוך הוא עליכם ושלח לכם את ישועתו עוד בטרם בואי הנה – מה לכם, אם כן, משתטים ורצים אחרי?! שובו לכם לאהליכם!'
העגלה המשיכה קונסטנטינה…
יהודי טיטוב לא טמנו ידם בצלחת. היטב חרה להם על המעשה אשר נעשה, והם גמרו אומר, כי אחת ולתמיד יוציאו הם את הנחבא אל הכלים ממחבואו.
'נוסעים לשבות שבת בקונסטנטין!' פרצה הקריאה בקרב הציבור המשולהב.
ההכנות היו עצומות. כל עקרות הבית היהודיות בעיר התגייסו עד אחת, לבשל, לאפות, לטגן ולצלות. ובצאת המחנה הכביר, ביום הששי בבוקר, על גבי שיירת עגלות ארוכה, לנסוע קונסטנטינה, טענו הם עמם מְזָוִים (ארגזים וצידניות אוכל) מלאים כל טוב, מאשר טרחו והכינו הצדקניות דמתא לכבודה של שבת ולכבודו של הצדיק.
ושם, בחורבה ההרוסה שמחוץ לעיר, על שברי הכלים, על בלואי הסחבות, ולנוכח בני הבית הגרומים והצנומים, קנה לו כל המחנה הגדול שביתה, לקראת שבת המלכה.
'מערכה אבודה!' – מלמל רבי אהרן לעצמו חרש – 'הם השיגוני גם פה!'
באותה שבת החל הצדיק נוהג את נשיאותו, שנכפתה עליו כגיגית.
לאחר השבת, נאות הצדיק בעל כרחו להצעת בני טיטוב, ועקר עם משפחתו לקבוע את מושבו בתוכם. מני אז, נתפרסם שמו הטוב בעולם, כצדיק הקדוש, רבי אהרן מטיטוב.
[14] וכמו שדרשו בבראשית רבה (פרשה מג – אות ה) על הפסוק: "אל עמק שוה הוא עמק המלך" (בראשית יד, יז) שהתקבצו כל אומות העולם והמליכו את אברהם למלך עליהם.
[15] שפתי חיים – מועדים א (עמוד שנט).
[16] כתב במכתב מאליהו (חלק ה – עמוד 380), וז"ל:
המשיג בגדולת הבורא יתברך, אם דרך הקדושה, הרי יראה בזה גם קטנות עצמו – ואז השגתו בכפליים. אבל אם על דרך הטומאה, ובראותו גדולתו יתברך הוא רואה גם הגדלת עצמו – שהרי הוא הגיע להשגה כל כך גבוהה – אז מקלקל בכפליים. כי היחס בינו לבוראו לא השתנה בנפשו, וגם עשה מהקדושה – טומאה.
[17] בראשית רבה (פרשה לט – אות יד).
[18] ואלו הן החמשה דברים שנבדל מדעו מן מדענו: הראשון, שבמדעו האחד יודע ידיעות רבות, ואין ריבוי במדעו. השני, יודע הדברים קדם המצאם, אפילו כשאין להם הויה כלל. והשלישי, שמדעו מקיף דברים שאין להם תכלית. והרביעי, שאין שינוי בידיעתו. ואין שינוי כשיודע הדבר בכח, ואחר כך שָׁב פֹּעַל. והחמישי, שידיעתו אין מוציא הדבר מאפשרותו… (ליקוטי מוהר"ן שם).
[19] כאשר דיברו אהרן ומרים על משה רבינו, מעידה התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). מיד לאחר מכן הוכיח הקב"ה את אהרן ומרים והפליא את מעלתה של נבואת משה:
"לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל־בֵּיתִי נֶֽאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (שם פסוקים ז-ח).
מכאן למדנו, שמשה זכה לדרגה הגבוהה של נבואתו מכח מדת הענוה שלו. ולמרות שבגמרא הקדושה (נדרים לח.) מנויה הענוה בתוך מעלות נוספות המביאות להשראת הנבואה – 'אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו', בכל זאת, מכיון שהתורה מציינת באשר לנבואת משה רק את הענוה, משמע מזה שהזיקה בין הענוה לנבואה גדולה משאר המעלות…
[20] ובענין זה סיפר הגאון הרב גמליאל רבינוביץ שליט"א (טיב הקהילה – עמוד תלג)., וז"ל:
סיפר לי הרה"צ רבי אליהו ראטה זצ"ל, משמשו ותלמידו הנאמן של האדמו"ר הקדוש רבי שלמה מזוויעל זיע"א, כמה וכמה עניינים מגודל ענוותנותו ושפלותו של רבו הקדוש. שהיה משים עצמו כהפקר וכמדבר בפני כל נברא ממש, ובטל ומבוטל בעיני עצמו, כאין ואפס הגמור, לא יאומן כי יסופר!!!
פעם אחת בערב שבת קודש ליווהו אל המקוה, ומצא לו הרבי איזו פינה צנועה להניח את כליו. והנה נכנס אל המקוה אדם אחד שהיה כעוס ועצבני מריר ורוטן, וכולו מלא טענות ותלונות. משהבחין שהרבי הקדוש גם נמצא כאן, החליט להוציא את כל כעסו ומרירותו דוקא כנגד הרבי. הוא החל לצעוק על הרבי ללא שום בושה, על כל מיני דברים שלא היה קשור אליהם כלל. הרבי מצידו כמובן שתק והבליג, ולא ענה לאיש מאומה.
כראותו שאין צעקותיו עושים שום התפעלות אצל הרבי, העלה את הטונים יותר ויותר, עד שהחל לצעוק בצעקות רמות מאוד ולרטון כנגדו בדברים קשים ובתרעומת קשה, וזעק עליו עד מאוד, כך זמן ארוך ברצף וללא הפסקה. הוא ביזה את הרבי עד מאוד, לגלג עליו, והדביק לו כל מיני כינויי גנאי, לאזני ולעיני כל האנשים, והלבין פניו ברבים.
ואילו הרבי מצידו שותק ברוב שפלותו, ואינו עונה מילה וחצי מילה. עד כדי כך השים עצמו כמדבר הפקר, שהיה נראה לפי תגובותיו, וחוסר התייחסותו לחרפות ולגידופים הנשפכים כנגדו בצרורות, כאילו לא אליו מכוונים הדברים כלל, ולא חש ולא הרגיש שום עלבון אישי כלל!
לאחר שיצא הרבי מן המקוה, בדרכו לביתו ביקש מרבי אליהו, אם יכול להואיל בטובו, לגשת לביתו של יהודי פלוני, שהיה אדם אמיד ובעל יכולת, ולבקש ממנו הלואה של סכום כסף נכבד, היות וזקוק הוא בדחיפות למעות, עוד בטרם תיכנס שבת מלכתא.
כחץ מקשת רץ רבי אליהו למלאות פקודת רבו ומשאלתו, האדם שהכיר וידע את טיבו של רבי שלומק'ה, נענה על אתר, והוציא את מלוא הסכום להלואה.
כשחזר רבי אליהו עם חבילת המעות בידו, נדהם והופתע לשמע בקשתו ופקודתו המוזרה של הרבי: 'לך נא לביתו של אותו יהודי שביזה אותי היום במקוה, ותן לו במתנה את מלוא הסכום שהשגת עתה' ביקש/פסק הרבי.
רבי אליהו עמד כולו נדהם ומשתומם, כשאינו מאמין למשמע אזניו, ושאל את הרבי ברוב פליאה: עד היכן הוא הגבול של שבירת המדות?! אטו משום שביזה וכעס על הרבי, מגיע לו עוד על כך מענק נכבד שכזה?! הלא אין לרבי אפילו ממה להחזיר את ההלואה?!
ענה לו הרבי בחיוך: צריך אתה להבין! כאשר יהודי בא למקוה בערב שבת ומתנהג בצורה שכזאת, ושופך מלוא הקיטור כעס ומרירות, כנראה שאין לו עדיין את צרכי השבת… אילו היו מוכנים לפניו כל צרכי שבת, סדורים וערוכים על מכונם, לא היה מתנהג כך…
עמוד והתבונן, עד היכן מגעת טיב מדת שפלותו. וכמה ירד ונכנס לעמקי נבכי נפש איש ישראל, להבין מה חסר לו, ולא עלתה על דעתו כלל לחשוב ממה שפגע בו אישית…
[21] וכן אמרו חז"ל (תענית ז.): אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב: "הוֹי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א)?
לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא, למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב, דכתיב: 'הוֹי כל צמא לכו למים', וכתיב: "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב" (שם)?
לומר לך, מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
[22] אוצרות חיים – יושר המדות (עמוד קטז).
[23] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, בהעלותך – מאמר יא), וז"ל: כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"י מ"א – ד"ה היסוד השביעי), וז"ל:
'משה רבינו הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה, והוא הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא.
וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו ולא מנעו מונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והשגחיותיו, ונבדל כחו המתעורר המשתוקק ונשאר שׂכל בלבד.
ועל הענין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השי"ת בלא אמצעיות מן המלאכים'.
והטעם שזכה משה רבינו למדרגת הנבואה הגדולה ביותר, זהו משום שהבדל מדרגות הנבואה תלוי במדת הביטול של הנביא בפני הקב"ה, וככל שהנביא היה בטל לה' יותר מחברו כך הקב"ה היה משרה עליו את רוח הנבואה יותר מחברו. ומשה רבינו זכה לביטול וענוה שאין כדוגמתם בשום אדם בעולם…
ואפילו ביחס לאבות הקדושים היה משה רבינו יותר בטל לה', שהרי אברהם אבינו אמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ויצחק אבינו גם היה בבחינת אפר, כי מאז העקידה הקב"ה העלה עליו כאילו אפרו צבור ומונח על גבי המזבח, ויעקב אבינו אמר: "קטונתי" (שם לב, יא), ודוד המלך אמר: "אנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז), והרי גם לעפר ולאפר ולאדם קטן ולתולעת בכל זאת ישנה איזו מציאות כל שהיא, והם אינם בטלים באופן מוחלט. אולם משה רבינו אמר: "ונחנו מה" (שמות טז, ז), כלומר, אני אין ואפס וכמו אויר שאין לו שום ממשות, ולכן זכה משה רבינו להיות אב לכל הנביאים.
וזהו שאמרו חז"ל (זוהר הקדוש, רעיא מהימנא – פינחס דף רלב ע"א) על משה רבינו: 'שכינה מדברת מתוך גרונו של משה'. והיינו שמשה היה כל כך בטל במציאות לפני ה' עד כדי כך שאפילו הגרון שלו היה בטל לדיבור של השכינה, וכמו צינור בלבד להעביר דרכו את דבריה, והיא היתה מדברת את דבריה מתוך גרונו.
ומכיון שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, לכן יכל לדבר בפני כל עם ישראל אשר מנו כשש מאות אלף גברים מלבד נשים וטף, כמו שתמיד התורה אומרת: 'דבר אל בני ישראל', וזאת ללא צורך במיקרופון ומכשירי הגברה למיניהם, ואפילו ללא צורך בהרמת הקול, אלא משה היה מדבר בנחת ובשקט וכל עם ישראל היו שומעים את קולו היטב.
ובדרך אגב, בדומה לזה מספרים על מרן הבן איש חי זיע"א שהיה מוסר בשבת דרשה בפני כעשרת אלפים איש, והיה מדבר בנחת וכולם היו מצליחים לשמוע היטב את דבריו.
ולאחר שנפטר הבן איש חי לבית עולמו מילא את מקומו בנו הגה"ק ר' יעקב, וכשדרש בשבת בבית הכנסת צעקו כולם שהם לא מצליחים לשמוע כלום, וזאת אף על פי שר' יעקב הגביה את קולו בכל כחו. ואמר להם ר' יעקב: 'אבי הקדוש ע"ה, השכינה היתה מדברת מתוך גרונו, ולכן אף שהיה מדבר בשקט כולם היו שומעים אותו. אך אני לא זכיתי להגיע למדרגתו של אבי'.
והנה, כמו שבנוגע לנביאים ככל שהיתה לנביא מדת ביטול גדולה יותר כך נבואתו היתה גדולה יותר – כך גם בנוגע לחכמים והצדיקים שבכל דור ודור, מעלתם בשמים נמדדת לפי גודל מדת הביטול שיש להם לפני הקב"ה, וככל שיש לחכם מדת ביטול גדולה יותר כך גם הקב"ה משפיע לו מדרגות רוחניות גדולות יותר.
ודוגמא מצויינת לכך נוכל למצוא בדברי הגמרא (עירובין יג:) שלאחר שלש שנים של מחלוקות בהלכה בין בית שמאי לבית הלל, יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהי"ם חיים הן, והלכה כבית הלל', וזאת רק משום 'שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן'.
כלומר, אף על פי שגם בית שמאי וגם בית הלל היו תנאים קדושים וגאונים שאין כדוגמתם, בכל זאת, כאשר ישבו בשמים לדון כמו מי תהיה ההלכה, בדקו את מדת הביטול והענוה שהיתה לכל אחד מהם, וכשמצאו שלבית הלל היתה מדת ענוה וביטול גדולה יותר – מיד הכריעו שתהיה ההלכה כמותם לדורי דורות.
ועל כך אמרו חז"ל (בבא בתרא עה.) שלמעלה בשמים ישנם צדיקים שֶׁנִּכְוִים מחופתם של צדיקים אחרים, כאשר יראו שהם זכו למדרגות יותר גבוהות משלהם. כי ישנן בשמים רבבות של מדרגות המבדילות בין צדיק אחד למשנהו, והכל לפי רמת מדת הביטול והענוה של כל אחד מהם. ומי שזכה לביטול גדול יותר, יזכה לשבת קרוב יותר לכסאו של הקב"ה.
וכמובן, היחיד שיכול למדוד את רמת מדת הביטול שיש לכל אחד ואחד בלבו זה אך ורק הקב"ה, הבוחן כליות ולב, כמו שנאמר: "וה' יראה ללבב" (שמואל־א טז, ז). ועל כך אמר רבי שמעון בר יוחאי (סוכה מה:): 'ראיתי בני עלייה והן מועטין', כי רק למעטים יש ביטול אמיתי ומוחלט לפני ה'.
וכמו שצריך להתבטל לפני ה', כך צריך להתבטל לפני הזולת. ואדרבה, מדרגת הביטול שבאדם נמדדת בעיקר לפי מדת הביטול שיש לו כלפי הזולת. ולכן לימדונו חז"ל (ראשית חכמה, שער היראה – פרק יב מסכת חיבוט הקבר פרק ד) שביום הדין ישאלו כל אדם: 'האם המלכת את חברך עליך בנחת?'. כלומר, האם התבטלת בפני חברך ועשיתו כמלך עליך? ואם המלכת החבר נדרשת מאתנו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור לבוז לו או לגרום לו צער ונזק ח"ו.
לפעמים שְׁנַֽיִם יושבים ללמוד תורה בחברותא וכשאחד מהם אומר סברא, בא חברו ואומר לו: 'חוץ ממה שאתה אומר צריך להגיד כך וכך'. במילים אחרות הוא אומר לו: 'מה שאמרת בכלל לא נראה לי'. צורת התייחסות מזלזלת זו היא לא הדרך הנכונה בלימוד התורה, אלא צריך לומר לחברותא: 'בנוסף למה שאתה אומר יש לומר עוד כך וכך'.
כי כשאתה משתמש בלשון 'חוץ מזה', הרי זה כאילו שאמרת לחברותא: 'אתה כלומניק. אתה בכלל לא יודע מה שאתה מדבר', והרי זה ההיפך הגמור מענין המלכת החבר. אבל כשאתה משתמש בלשון 'נוסף לזה', הרי זה כאילו שאמרת לחברותא: 'יפה אמרת, אך בנוסף למה שאמרת יש לומר עוד כך וכך'. כלומר: 'אמרת דבר מצויין, וברצוני להוסיף עוד קצת תבלין לדבריך כדי שהם יהיו עוד יותר משובחים'.
אדם צריך למחוק מלבו את הרגשת הגאוה הגורמת לו לזלזל בזולת, וכן להסיר מלבו את הטבע והרצון לפגוע בזולת ולהזיק לו. משום כך מבואר בספרים הקדושים (בן איש חי, ש"א פרשת אחרי מות – אות כד ופרשת דברים אות יג), ומקורו בדברי האר"י ז"ל (עץ חיים, שער פרצופי זו"ן – פרק ב), שכאשר הציפורנים עודפות על הבשר ויוצאות חוץ ממנו, נאחזת בהן טומאה קשה מאוד, ולכן צריך מיד למהר לגזוז אותם.
והרמז שבזה הוא: כי ציפורנים העודפות על הבשר יכולות לשרוט ח"ו, ולכן הן טמאות ביותר, כי כל מי שמסוגל לשרוט את האחרים אין טמא כמותו. ולכן גם כשאתה רוצה להוכיח את אשתך, את ילדיך, או כל אדם אחר, קודם כל תסיר את הציפורנים – את הלשון הבוטה, המשפילה והכואבת, ותוכיח אותו בעדינות ובנעימות מבלי לגרום לו צער (היום יום – כ"ב אלול).
וזהו בעצם עיקר ההבדל בין תורת המוסר לבין תורת החסידות:
תורת המוסר תמיד דואגת לשלימותו האישית של האדם ולתיקונו, ואילו תורת החסידות דואגת לשלימותו של הזולת. היא לא מתייחסת כלל לאדם עצמו, כי מבחינתה האדם צריך להרגיש כמי שאינו קיים כלל ולא יותר מאשר אין ואפס, ועיקר התמקדותו של האדם צריכה להיות בזולת, כיצד לעזור לו ולהועיל לו, ופשיטא שלא לצער אותו חלילה.
לפי תורת החסידות האדם ירד לעולם לא בשביל עצמו אלא בשביל להועיל לזולת, כמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש (היום יום – ה' באייר): 'נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים – שמונים שנה, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות, ובפרט ברוחניות'. לכן על כל אחד ואחת מאתנו להשתדל להושיט עזרה לכל מי שפונה אלינו ומבקש את עזרתנו, ותמיד עלינו לחשוב: 'מה אני יכול לעשות למען הכלל והפרט, וכיצד אוכל לדאוג לזולת ולעזור לו', משום שזהו כל היעד שלנו בעולם.
[24] מישרים מגיד (הקדמה לשיר השירים).
[25] ובמאמר מוסגר:
כתב המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא מקראקא זיע"א (מגלה עמוקות – פרישת שלום, פרשת וישב אופן מה), וזתו"ד:
כידוע, שם של הוי"ה יש לו 12 צירופים, וכל צירוף עולה כמנין אד"ם (אד"ם בגימטריא מ"ה).
ולכן רצה הקב"ה שאדם הראשון יוליד י"ב בנים (כנגד כל הצירופים), וכמו שנאמר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א), ('זה' בגימטריא 12). אך מכיון שחטא הפסיד את הזכות…
וכעבור שנים זכה יעקב אבינו לי"ב בנים, כשכל בן הוא כנגד שם מ"ה.
והנה, י"ב פעם שם מ"ה הוא בגימטריא 540, וכאשר יש ביניהם אחדות, הקב"ה שורה עליהם, ואז זה יוצא בגימטריא 541 כמנין 'ישראל'.
ולכן אמר יעקב (ביומו האחרון): "הִקָּֽבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַֽעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (שם מט, ב).
'הִקָּֽבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַֽעֲקֹב' – שיהיו באגודה אחת כדמות רתיכא דלעילא שהים עליהם (כמבואר בזוהר ויחי דף רמא ע"א), כן גם כן יהיו נקבצים למטה י"ב שבטי־י"ה והשכינה עליהם.
וזה שאמר: 'שִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם' – שיקראו בשם 'ישראל', דהיינו שאלופו של עולם שוכן בין י"ב פעמים אד"ם…
