לעולם לפני שבועות
השבוע נפתח את השיחה בלימוד הלכה בשולחן ערוך. וכך נכתב בשולחן ערוך (או"ח, סימן תכח – סעיף ד): לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת (והיינו חג השבועות)…
וכדי לבאר את ההלכה הזו נצטרך שלש הקדמות:
הקדמה א: לוח השנה בנוי לפי שנת הלבנה. ובשנת לבנה ישנם 453 (שנ"ד) ימים וכמה שעות,[1] ומכיון שהשנה מחולקת ל-י"ב חדשים יוצא שכל חודש הוא בן 92 יום ושתים עשרה שעות (בערך).
ומכיון שאי אפשר לעשות חודש בן 92 יום וחצי יממה, אנו מעגלים את החדשים. חודש אחד אנו עושים אותו בן 92 יום (שלמים), וחודש שאחריו אנו עושים אותו בן 03 יום (שלמים).
וכך אנו יכולים לנהל את חיינו לפי היהדות.
אולם, יש לנו מערכה נוספת בחיים היהודיים, והיא מערכת החגים, ואותה אנחנו צריכים לנהל דוקא לפי שנת החמה (ולא נאריך כעת), שהיא בת 563 יום (11 יום יותר משנת לבנה).
וכדי ששתי המערכות האלו תסתדרנה יחד, פעם בכמה שנים אנו מוסיפים חודש נוסף, ובו אנו מרכזים את כל ימי ההפרש שבין השמש ללבנה. והשנה הזו (שהיא בת 31 חדשים) נקראת 'שנה מעוברת'.[2] ויוצא שבשנה מעוברת ישנם בערך 383 יום.
הקדמה ב: בחמישה חומשי תורה ישנן 45 פרשיות.[3]
הקדמה ג: בגמרא הקדושה (בבא קמא פב.) אמרו שמשה רבינו תיקן לעם ישראל שיהיו קוראים בתורה בשבת בבוקר.[4]
אך לא הובא מה צריך לקרוא.
והנה בזמן חז"ל מצאנו שהיה חילוק מנהגים בין ארץ ישראל לבבל בענין הקריאה בתורה.
בארץ ישראל נהגו לסיים את קריאת פרשיות התורה אחת לשלש שנים[5] או שלש וחצי שנים.[6] ואילו בבבל נהגו לסיים את כל החמישה חומשי תורה בשנה אחת.[7]
משנחרב הישוב בארץ ישראל בימי כיבוש הארץ בידי הצלבנים, ורוב בני הישוב (יהודי ירושלים וחברון) נרצחו בידם, מקצתם (יהודי חיפה) נספו במלחמה עם הצלבנים והשאר נמלטו לארצות הסמוכות, נותקה המסורת הארץ ישראלית בענין קריאת התורה אחת לשלש שנים, ולא נשאר לה זכר אלא בבית הכנסת של בני ארץ ישראל בקהיר ושאר מקומות במצרים.
ומשנתחדש הישוב בירושלים לאחר כיבושה בידי צלאח א-דין, בעיקר על ידי עולי צרפת, הביאו הללו אתם את מנהגי ארצם, ובכללם סיום התורה כולה אחת לשנה.[8]
מאז התקבל המנהג הזה בכל תפוצות ישראל.
ולכן הרוצה לסדר לוח שנה, צריך להיות מודע לכל הפרטים הללו. אך לא רק. ובשולחן ערוך (או"ח, סימן תכח – סעיף ד) הביא עוד כמה פרטים שצריכים לקחת בחשבון, ואחד מהם ש'לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת'.
ואם פרשת במדבר נקראת לעולם לפני שבועות, בוודאי ישנו קשר מהותי בין הפרשה לחג השבועות…
וכבר האריכו לבאר בכמה אופנים את הקשר ביניהם, ובשיחה זו נכתוב אופן נוסף…
ולפני שנבאר נקדים…
תקציר פרשת במדבר
פרשת במדבר פותחת בציווי של הקב"ה למשה רבינו לספור את עם ישראל. ספירה שכל מטרתה להוכיח להם את עוצם אהבתו יתברך.[9]
והספירה הזאת לא היתה ספירה רק כדי לצאת ידי חובה, אלא ספירה מפורטת ומדוקדקת – 'לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם', ו'בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת'. ולא רק למשפחותם לבית אבותם ובמספר שמות, אלא כל שבט ושבט נמנה בפני עצמו, ואחר כך סיכום כללי של כל השבטים יחד. ושוב ציווי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ב, א-ב)…
ושוב פירט את המספרים של כל שבט ושבט, וסכום כולל לכל המחנות – "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (שם פסוק לב).
ועוד מנין מיוחד לשבט לוי,[10] 'מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה', ואחר כך מנין הבכורים ושוב מנין הלויים – 'מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד' במניינים נפרדים ל-ג' משפחות הלויים – גרשון קהת ומררי…
כמעט כל פרשת במדבר (מראשון ועד שביעי) עוסקת במניינם של עם ישראל ושבט לוי.[11] ולאחר מכן, בעליית שביעי מתחיל נושא חדש ובו מופיעים שני ציוויים – ציווי אחד לכהנים וציווי אחד לבני משפחת קהת (משבט לוי).
הציווי לכהנים היה לכסות את כלי הקודש (ארון, שולחן, מנורה, מזבח הזהב ומזבח הנחושת), בשנים או שלשה כיסויים (כל כלי ודינו),[12] ולאחר שהכהנים גמרו לכסות את הכלים, נצטוו בני קהת לשאת אותם.
וזה שנאמר: "וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד, טו).
חיה ושמה 'תחש'
כל כלי הקודש היו מכוסים כל אחד וכיסויו, אך המשותף לכולם היה,[13] שהכיסוי העליון היה כיסוי העשוי מעור של חיה הנקראת 'תחש'.
ולא רק את כל כלי הקודש כיסו בעור שלה, אלא גם את המשכן עצמו, וכמו שנאמר: "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה" (שמות כו, יד).
ואתם בטח שואלים, חיה ושמה תחש?! והרי בשום מקום (לא בתנ"ך[14] ולא בכל מדרשי חז"ל) היא לא מוזכרת, ואם כן, מאיפה היא צצה?
ובאמת מצאנו לרבותינו הקדושים שאמרו שהתחש לא נברא בששת ימי בראשית, וגם לא ב-0002 שנים הבאות. התחש היה בריאה מיוחדת שנבראה רק לצורך עשיית המשכן.
וזה לשון הגמרא הקדושה (שבת כח:):
אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז…[15]
ולמרות שבלשון התורה נקראת החיה הזו 'תחש', בלשון התרגום היא נקראת 'ססגונא'. וביאר רש"י (שמות כה, ה), שהטעם שנקרא כך, כי הרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם: 'ססגונא' – ששש ומתפאר בגוונין שלו.[16]
וכאן צצה שאלה עצומה:
החיה הזו מתפארת בגוונים שיש לה, ואם כן, היא בעלת גאוה, והגאוה הרי היא דבר מגונה ומאוס, אז איך השתמשו בה?
ונשאל שאלה נוספת:
במדרש מאור האפלה (עמוד רנז) הביא טעם אחר לשם ססגונא, וזה לשונו:
'תחש מין חיה הוא והיה מצוי בימי משה, ויש אומרים שמסגולת בעל חי זה שכל הרואה אותו תסור ממנו הדאגה והאנינות, ולפיכך תרגמו: 'ססגונא' – כלומר, סס יגונא'.
וצריך להבין מה היה המיוחד כל כך בחיה הזו, שהיה לה את הכח המופלא לשמח אנשים עצובים?[17]
ולפני שנשיב נקדים…
אנוכיות – להט החרב המתהפכת!
בששת ימי בראשית נבראו ונוצרו כל הברואים, והגם שכל נברא ונברא היה בריאה בפני עצמה וממילא היה משונה ונבדל מחברו, אך אף על פי כן היו כולם מאוחדים יחד.
כי אז, בימי בראשית האיר שם (אסור להוציא בפה) י–ה–ו–ה בגילוי, ומכחו היו כל הנבראים מאוחדים יחד, שהרי מהארת השם הזה מתגלה כח 'היחוד וההתכללות', המכיל את כולם – גם את הזר והשונה…
ומכיון שבאותם ימים האיר בעולם רק אורו יתברך – שם הוי"ה – זה גרם שבין כל הברואים שררה אהבה, אחוה וריעות. ובאותו תקופה נפלאה האיר השם בזה בגילוי גם בתוך לבם של אדם וחוה…
אך אחרי שחטאו בעץ הדעת הסתלק מהם הארת השם הזה והתגלה בתוכם רגש חדש: 'רגש אנוכיות'!
בתוך עולמו הפנימי של האדם הורגשה מציאות חדשה, הנקראת: 'אנוכיות'!…
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, ליקוטי אמרים – חלק יב עמוד 252):
קודם שחטאו אדם וחוה האירו עליהם שני שמות קדושים והם: השם שד"י והשם אדנ"י. השם שד"י האיר עליהם מבחוץ והשם אדנ"י האיר עליהם מבפנים.
אך לאחר שחטאו נוצר נזק נורא ואיום.
משני השמות הקדושים הללו הסתלקה האות דל"ת, ובכך נוצרו שתי מילים חדשות, מהשם שד"י נוצרה המילה 'יש', ומשם אדנ"י נוצרה המילה 'אני'[18]…
וזה שהתנצלה חוה ואמרה: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יג) – הנחש הוא שגרם לאנושות את המושג 'יש' ו'אני' (ביחד 'הִשִּׁיאַנִי', ה-יש אני), הנחש הוא שגילה באדם את רגש האנוכיות…[19]
ורגש האנוכיות הזה הוא להט החרב המתהפכת שהושמה בפתח גן עדן, למנוע מהאדם להיכנס חזרה לשם.
וכמו שנאמר: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (שם פסוק כד)…
ונבאר את דברינו…
אנוכיות – השגת העולם הפנימי
בשיחה שמסר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א, אמר כך:[20]
אחת ההבחנות הפנימיות שבנו היא הבחנת מציאות ה'אנוכי' שלנו, שהיא הרגשת הווייתנו העצמית.
ה'אנוכי' מרגיש את מציאותו כיחידה בפני עצמה, נפרדת מכל הויה אחרת.
זו הרגשה פנימית עמוקה אצל כל אדם, ומחמתה דבר טבעי הוא לו להרגיש – על כל פנים בתת הכרה – שהוא קודם לכל אדם.
ה'אנוכי' שואף תמיד לסיפוק רצונותיו ולמילוי חסרונותיו, וכשהוא משיגם אנוכיותו מתחזקת עוד יותר.
כשמגיע אדם למדה זו הרי הוא עלול לרדוף כבוד ולהתכבד בקלון חברו ולבוא לידי כל המדות הרעות והגרועות…
הרגשה זו מכסה ומאפילה גם על הכרת בוראו, כי אינו רוצה להתבטל אליו, ומרגיש את עצמו ואת שאיפותיו כרשות אחרת נפרדת ממנו יתברך, והרי זה כעבודה זרה ממש בלבו של אדם.
אך למרות שההשגה הראשונה אותה אנו משיגים היא ההשגה הפנימית של 'אנוכי', אין הכוונה שאין ביכולתנו להשיג שקיימת גם הויה זולתי (והיינו שמבלעדי ישנם עוד נבראים).
כי אחת מהכחות הפנימיים של ה'אנוכי' להכיר ולדעת שאיננו יחיד בהויה.
וההשגה הזו קיימת אצל כל האנשים, אך האופן שבה משתמשים עם ה'השגה' הזו משתנה בין בני האדם.
ובכלליות ישנם שני אופנים: דרך של גאוה ודרך של ענוה.
בדרך של גאוה, הכרת ההויה שמחוצה לנו מעוררת בנו את הרצון לכבוש אותה, היינו שרוצים אנו לכלול את הוויית כל אשר חוץ מאתנו בתוך תחום השגתנו.
אנו רוצים לחוש שאנו מסוגלים לתפוס בשכלנו את הויות הזולת.
וכאשר האדם הולך בדרך זו, בדרך של גאוה, הוא נהיה ביקורתי להחריד. הוא מוצא בכל אדם ואדם מומים וחסרונות לאלפים ורבבות… וכלל לא עולה על דעתו שאולי ישנם עוד חיים מחוץ לריבוע הקטנטן והעלוב שלו…
ותכונה זו היא המביאה את האדם לדבר לשון הרע.[21] ולבינתים, נעצור כאן לרגע…
ואילו בדרך השניה, בדרך של ענוה, כאשר אדם משיג בהשגתו הפנימית שקיימת הויה זולתו, יחסו כלפי המציאות ההיא הוא יחס של התבטלות, כי השגותיו נתרחבו מהפרט אל הכלל, ומהכלל אל הכלל הגדול ממנו,[22] עד אשר הבחין באחדות כל הבריאה, והרחיק לכת גם למעלה מזה, בהבחינו שאחדותה אינה נובעת אלא מבוראה המאחדה.
נמצא, שהשגת ה'אנוכי' היא הפתח אשר דרכו הבחין את ההויה הכוללת העליונה…
זהירות – ענוה!
מבואר שאחר חטא עץ הדעת התגלה באדם רגש אנוכיות, ומבואר שאחד מהכחות הפנימיים של ה'אנוכי' לדעת שאיננו יחיד בהויה.
וההשגה הזו קיימת אצל כל האנשים, אך האופן שבה משתמשים עם ה'השגה' הזו משתנה בין בני האדם.
ובכלליות ישנם שני אופנים: דרך של גאוה ודרך של ענוה.
והנה בוודאי הדרך של הגאוה היא דרך מתועבת מאוד, והיא גורמת לאדם להיות שנאוי על הבריות, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (בבא בתרא צח. בתרגום ללשון הקודש):
אמר רב מרי, אדם גאוותן אפילו אשתו מבזה אותו! שנאמר: "גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה" (חבקוק ב, ה), מאי 'וְלֹא יִנְוֶה'? בנוה שלו (בביתו שלו).
ומכיון שכך, בוודאי שכמעט לא צריכים ללמוד מוסר כדי להנצל מהמדה הזו, שהרי מי הוא זה ואיזה הוא שירצה להיות שנואי ומתועב בעיני הבריות.[23]
אך הבעיה העיקרית שבגללה חייבים ומוכרחים ללמוד, היא בעיית הענוה! הענוה היא להט החרב המתהפכת שהושמה בפתחו של גן עדן –
כאשר הענוה היא נכונה היא מפתח הכניסה לגן עדן, אך כאשר הענוה מעוותת היא המונע הגדול ביותר (יותר מהגאוה!) לגן עדן.
ונבאר את דברינו:
כבר מפורסם בפי כל שאין ערוך לגדולתה של מדת הענוה, ושהיא המפתח לכל הטובות שבעולם, וכענין מאמר חכמינו ז"ל (שיר השירים רבה, פרשה א – אות ט): 'מה שעשתה חכמה עטרה לראשה – עשתה ענוה סנדל לעקבה'.[24]
ומכיון שכך כל אדם שואף וכוסף לענוה.
וכאן, בנקודה הזו, נכנס האדם לשטח מסוכן מאוד, לשדה קרב קשה ואכזרי…
כי אם הענוה שלו תהיה ענוה פסולה, ענוה של שקר, הוא יהפך לאחד משני הדברים: או אדיש לכל דבר רוחני, או לאדם שמתנהג בענוה כדי לקבל כבוד…[25]
ולא משנה כלל מה הוא נעשה, בכל מקרה ענוה של שקר, היא עבודה זרה!
וכך כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (אוצר החיים, שמות מצוה כט – 'ולא תעבדם'):
דע כי ישנם שני סוגי עבודה זרה:
הסוג הראשון הוא הגאוה – אדם שמתגאה נחשב בשמים כאילו עובד עבודה זרה, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (סוטה ה.): אמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשירה, כתיב הכא: "וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים" (ישעיה י, לג), וכתיב התם: "וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן" (דברים ז, ה).
הסוג השני הוא ענוה פסולה – אדם שמתנהג בענוה פסולה הוא עובד סוג מסויים של עבודה זרה, הנקראת 'עבודת פעור'.[26]
עבודת פעור, כל עניינה היה להוכיח לאדם שאין לו שום חשיבות עצמיית, ובכך היא שחררה אותו מרגשות מצפון.
וכשיהודי נופל למקום האפל הזה, הוא מתרחק מעבודת השם יתברך, באומרו לעצמו מה אני ומה חיי שיהיה כל דיבורי וכל תנועה ותנועה שיעשה רושם למעלה.
והפעור הזה הוא יסוד הטומאה![27]
'טמא' – הוא אחד שאין לו כח לקום וליזום דבר גדול בחיים, הוא אדיש, הוא בשפלות של שקר.
הטמא, לא חי באמת, החיים חולפים לידו, והוא עומד מהצד ומסתכל באדישות… בעצלות ובכבידות!
והיינו: שכאשר מגיע לידיו ענין של רוחניות, לימוד תורה, עבודת התפילה וקיום המצוות, הוא נופל לעצלות ולכבידות ואי רצון לעשות, וגם אם הוא מתגבר ועושה הרי זה כמת!
וכאשר מגיע לידיו ענין גשמי, אכילה, עסקים וטיולים הריהו מקיים את זה בהתלהבות בחשק ובחיוּת![28]
לתקן את הענוה
'פעור' – זו הטומאה הגדולה ביותר, ולכן כאשר האדם חש שטומאת פעור נועצת בלבו את טלפיה, הוא חייב להתחזק ולרומם את עצמו!
וזה לשון הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב התורה – שביל א אות ג):
ובאמת לכמה עניינים צריכים התחזקות, כטעם: 'וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה", 'חֲזַק וֶאֱמָץ', 'החזיקו עצמכם לגדולים'. וכמבואר בדברי מרן רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זלה"ה, והביא דבריו בעל התולדות (פרשת עקב – ד"ה ואחר הצעה זו), וז"ל:
שמעתי ממורי זלה"ה (הבעש"ט), שרוב ענוותנותו של אדם גורם שנתרחק מעבודת השם יתברך, מטעם שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפילתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונים על ידי היחודים שלו שעושה בכל דבר גשמי כגון: אכילה ושתיה, שינה, משא ומתן וכו', ותורתו ותפילתו, שאילו היה מאמין זה ומחזק עצמו, כמה היה עובד השם בשמחה ובטוב לב מרוב כל, והיה נזהר בכל אות של תורה ותפילה, ובכל דיבור ודיבור שמדבר לאומרה כדקא יאות וביחודים.
וזה מה שנאמר אצל יעקב אבינו עליו השלום: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִי"ם עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב), וזהו פירוש הכתוב: 'וַיַּחֲלֹם' – ויתחזק (מלשון חלים – חזק, כמו עתים שוטה ועתים חלים (ראש השנה כח.)), 'וְהִנֵּה סֻלָּם' – זה האדם הנקרא 'סולם', 'מֻצָּב אַרְצָה' (גימטריא 824) – במוחין צרים של 'חכמה בינה חסד גבורה' (גימטריא 824), והמוחין שלו הם בארציות, אבל באמת: 'וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה' – לעורר מדרגות עליונות בכל מחשבה ודביקות, 'וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִי"ם עֹלִים וְיֹרְדִים' – בסיבתו ובסיבת המוחין שלו, וזה גימטריא: 'עֹלִי"ם וְיֹרְדִי"ם בּ"וֹ' (גימטריא 824), והבן.
וגם לתת לב אל מה שאמר הכתוב: "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם" (תהלים סח, יד), שהקדוש ברוך הוא שומר ושוקד על שׂפתי אדם, לנושקה כשהוא אומרה בתורה ובתפילה וביחודים בדברי עולם הזה,[29] והכל בדחילו ורחימו, ואם ישים אליו לבו, יהיה זהיר וזריז ברתת וזיע לעבוד את בוראו, וכל תנועותיו ודיבוריו ועסקיו עושה רושם למעלה, ויזהר וידקדק בכל עסקיו שיהיו לשם שמים באהבת ישראל.
מה שאין כן כאשר הולך בחשכות השכל, לומר מה אני ומה חיי שיהיה כל דיבורי וכל תנועה ותנועה שיעשה רושם למעלה, וזוהי ענוה פסולה עבודת פעור, כי לעבודת השם הוא שפל ונבזה, ואם מישהו ירצה לפגום כבודו, הוא עולה למעלה בכעס וגאוה להשתרר על זולתו. ובהיפך עובדי השם הולכים ברחבה וברוח גבוהה ובהתחזקות בענין עבודת השם, לעמוד בחצות ליל, לדקדק בכל דיבור התפילה לאומרה בדביקות ובשמחה, ולפעמים מרחיבים דעתם ביחודים קדושים גם בענייני הגוף, והכל לצורך גבוה. ובענייני העולם הזה, שומעים חרפתם של עושי רשע המחרפים ומגדפים, ולבם נשבר ונכנע, אין ממש, מבלי לנקום ולא לנטור, והכל על ידי רוחב לבם בלב שמח מתורה ותפילה, אינם מרגישים כלל וכלל בענייני העולם הזה, ואינם מרגישים כלל בחרפת אויביהם אנשי רשע ופשע, 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם, פועל אמת'…
ועתה אחרי כל האריכות הזו נשוב להשיב על השאלות ששאלנו…
התחש שבמשכן – ענוה מתוקנת
כאמור, ענוה היא לא שנאה עצמית, והיא גם לא ביטול האישיות. ענוה היא רגש מתוקן, וכאשר היא מתגלת באדם, אזי האדם חש בכל רגע ורגע את מציאות הבורא, תחושה אמיתית כל כך שגורמת לו לקשר את הווייתו, חיותו וקיומו לה' יתברך…
העניו זוכה לקיים בתוך רגשותיו פנימה את הציווי: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶי"ךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח)…
ונחזור: הענוה היא רגש!
כאשר מתגלה באדם הרגש הזה, הרי הוא עניו. וכאשר הוא לא מתגלה אזי האדם לא נקרא עניו.
ועוד התבאר שליצר הרע הנלחם ברגש הזה קוראים 'בעל פעור'. וכשהוא מתגלה צריך להילחם בו בכלי מלחמתו! וזה שנאמר: 'וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה", 'חֲזַק וֶאֱמָץ', 'החזיקו עצמכם לגדולים'.
ולפעמים היצר הזה מתחזק כל כך במלחמתו עד שאין ברירה וצריך להרחיב את הדעת בגשמיות, ללבוש בגדים יפים ולאכול מאכלים טובים, וכל זה כדי שיצא משפלות השקר – מהמיתה הרוחנית, ויתחיל לעבוד את ה' יתברך.
וזה הוא ענין התחש, 'ששש ומתפאר בגוונין שלו', שיודע על ידי הגוונים שלו לצאת מהשפלות של השקר, ולהגיע לענוות אמת.
התחש לא מסתתר מאחורי תנור וכיריים וחושב לעצמו במרירות: מה אני מה חיי? אני לא שוה כלום!
אלא אדרבה, הוא מכיר את הגוונים היפים שיש לו, והוא מודה ומשבח להקב"ה שנתן לו כאלו מתנות! ומכח התודה וההודאה לה' הוא מתחזק בעבודתו שש ושמח!
ונמצא שההתפארות של התחש זה לא גאוה, אלא שיא הענוה.[30]
ענוה טהורה בשלימות!
ומכיון שהתחש זכה להתגבר על כל המניעות והקשיים ולשמוח בטוב שנתן לו ה', מדה כנגד מדה הוא קיבל כח להסיר את הדאגה והאנינות מכל מי שרואה אותו!
ולכן קוראים את פרשת במדבר לפני חג השבועות, ללמדנו שהרוצה לזכות ולקבל את התורה חייב לזכך את שני סוגי הגאוה, הן את הגאוה הפשוטה והן את הגאוה המסתתרת שהיא השפלות דשקר!
ועתה נשאר לבאר את הכותרת של הקטע הזה 'התחש שבמשכן – ענוה מתוקנת', וכי יש תחש שלא היה במשכן? וכי יש תחש שאין לו ענוה מתוקנת?
והתשובה היא: כן!
וברשותכם נרחיב…
למה ממשיכים לקרוא?
כידוע, ביום השני של ראש השנה אנו קוראים בתורה את פרשת העקידה, כדי לעורר את זכות העקידה.
וזה לשון השולחן ערוך (או"ח, סימן תרא – סעיף א): 'ביום שני מתפללים כמו ביום ראשון, וקורים מ"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב, א) עד סוף סידרא (שם פסוקים א-כד)'…
והנה כשמתבוננים בקריאה הזו רואים שהיא מחולקת לשני עניינים:
ה-91 פסוקים הראשונים שבה עוסקים בענין העקידה.
וה-5 פסוקים האחרונים עוסקים במשפחתו של נחור אחיו של אברהם אבינו.
ובפסוק האחרון (מה-5 פסוקים הללו) נאמר: "וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה" (שם פסוק כד).
וצריך להבין אם הסיבה שקוראים היא לעורר זכות העקידה, למה צריך להמשיך ולקרוא את כל החמישה פסוקים הללו?
ומצאנו שביארו שכל הסיבה שממשיכים וקוראים את הפסוקים הללו, זה כדי לזכות ולהכניע את תחש בן ראומה!
התחש הזה הוא סוד השפלות דשקר, סוד הפעור, ובראש השנה אנו נלחמים נגדו ומכניעים אותו.
וזה לשון הגה"ק רבי אברהם מנחם רפ"א מפורט זיע"א (נפטר לפני 034 שנה):[31]
'אֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה', 'תַּחַשׁ' – ראשי תיבות: 'תקעו חודש שופר'.
'מַעֲכָה' – ראשי תיבות: 'מלך על כל הארץ'. לכך קורין פרשה זו בראש השנה… (עכ"ל).
ומכיון שבפסוקים הללו מכניעים את הטומאה, לכן היתה לצדיקים עבודה גדולה מאוד בקריאתם[32] (ראה הערה).
ונמשיך ונבאר:[33]
באחת מתורותיו של הבעל שם טוב הקדוש הוא ביאר את הפסוק הזה כך:[34]
'וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה', 'רְאוּמָה' – מרמזת על ענוה פסולה, פירוש, שמתגאה בענוה שלו, ורוצה להראות שהוא עניו, וזה: 'וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה', כי ענוה פסולה הנה הוא 'פילגש', 'וּשְׁמָהּ רְאוּ – מָה', פירוש ראו שאני עומד במדרגת ובבחינת 'מָה'…
והאמת שענוה כזו היא עצם הגאוה, שעליה אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם יחד!
אדם שמתגאה בכך שהוא עניו, הוא הרבה יותר גרוע מבעל גאוה, כי בעל הגאוה מודע לחטא שלו ויש סיכוי שיום אחד יתעורר בתשובה. אך אדם שבטוח בעצמו שהוא עניו לעולם הוא לא יחזור בתשובה…
וכאשר הוא יורד מדחי לדחי, ומגיע ל'תחש' שש ומתפאר בענוה שלו, אזי הוא נדחה חלילה לקליפות…
ולכן ממשיכים בראש השנה וקוראים את הפסוקים הללו כדי לברר ולזכך את הענוה מלבבות בני ישראל…
ויהי רצון שנזכה לטעום משהו מן המשהו מרגש הענוה האמיתית ואזי נזכה לקבל את התורה![35]
[1] ולכן קוראים לתקופת זמן הזאת 'שנה', שהרי אם נחשיב את השעות הנוספות שיש בשנה (חוץ מה-שנ"ד ימים) בתור יום אחד, יצא לנו בדיוק גימטריא 'שנה'.
[2] במחזור של י"ט שנים יש י"ב שנים פשוטות ו-ז' מעוברות. המעוברות הן: שלישית, ששית, שמינית, י"א, י"ד, י"ז, י"ט.
[3] כתב החיד"א (שם הגדולים, מערכת ספרים – אות ג קונטרס אחרון – אות ו): הנה בכמה מקומות בזוהר אמרו שיש ג"ן פרשיות בתורה.
והקושיא ידועה והרי ישנן נ"ד פרשיות? ומצאנו כמה תירוצים:
המהר"ם זכות תירץ: שפרשיות נצבים וילך נחשבות כאחת (עיי"ש טעמו).
ומהר"ש אבוהב תירץ: דמה שכתוב בזוהר הוא על הפרשיות הנקראות בשבתות. אך פרשת וזאת הברכה אין קורין אותה בשבת אלא ביום שמחת תורה (שחל גם באמצע השבוע), ולכן אינה באה לחשבון, כי אם ג"ן פרשיות לבד.
והחיד"א עצמו תירץ: שפרשיות תרומה תצוה נחשבות כאחת לכבוד משה רבינו ע"ה שלא נזכר שמו בפרשת תצוה ולכן היא נחשבת עם תרומה כפרשה אחת.
[4] רמב"ם (הלכות תפילה פי"ב ה"א), וראה מה שביאר הכסף משנה (שם ד"ה משה רבינו).
[5] וזה לשון הגמרא (מגילה כט:): בני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין.
[6] וכך אמרו במסכת סופרים (פט"ז מ"י): הלכך קבעו מאה ושבעים וחמישה סדרים בתורה בכל שבת ושבת עולת תמיד. (ולפי החשבון הזה היו גומרים פעם בשלש וחצי שנים).
[7] וממילא בשנה מעוברת היו קוראים בכל שבת פרשה אחת, ואילו בשנה פשוטה היו צריכים לצרף שתי פרשיות יחד, כדי שיספיקו לגמור את כל ה-45 פרשיות בשנה אחת.
[8] וראה כל זה באריכות בספר 'תולדות חג שמחת תורה' (ירושלים תשכ"ד, פרק לה – עמודים 283-353) לאברהם יערי.
[9] וזה לשון רש"י (במדבר א, א): 'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם'.
[10] וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, במדבר – מאמר ד), וז"ל:
חלק נכבד מפרשתנו עוסק במעלתם של בני שבט לוי על פני שאר עם ישראל. הדבר מתבטא, ראשית כל, בכך שכאשר ציוה ה' את משה רבינו למנות את עם ישראל (כמסופר בתחילת פרשתנו), את בני שבט לוי ה' ציוה אותו למנות לבדם, בנפרד משאר עם ישראל, כמו שנאמר: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, מט), אשר זהו מצד מעלתם של בני שבט לוי על בני שאר השבטים, כפי שמפרש רש"י (שם): כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.
בהמשך לכך, מעלתם של בני שבט לוי על שאר עם ישראל באה לידי ביטוי גם בתפקידים המיוחדים שנתן להם הקב"ה, כפי שנאמר לאחר מכן: "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (שם פסוק נ). והיינו שדוקא שבט לוי זכו לשאת את המשכן וכליו במשך ארבעים שנות הליכתם של עם ישראל במדבר, ודוקא הם זכו לשרת בתוך המשכן ובית המקדש ולשמור את משמרת הקודש.
וצריכים אנו להבין: מפני מה זכו דוקא בני שבט לוי לקבל גדולה זו?
כדי לבאר זאת נחזור לפרשת 'ויצא' שבחומש בראשית. בפרשה זו התורה מספרת על לידתם של השבטים הקדושים, וכן על השמות שניתנו להם. כבר אז אנו מוצאים הבדל מענין בין לוי לבין שאר אחיו:
בעוד ששמותיהם של כל שאר האחים נבחרו על ידי אמותינו הקדושות, כמו שנאמר: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" (בראשית כט, לב), "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן" (שם פסוק לג), וכן כיו"ב בשאר השבטים – בנוגע ללוי נאמר: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (שם פסוק לד), ומפרש רש"י (שם): ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה. ומאחר ושמו של לוי ניתן לו על ידי הקב"ה בעצמו, לכן נכנסה בו קדושה מיוחדת, ובנוסף לכך, נכנסה בו גם אהבה עצומה ודאגה מיוחדת לכל כלל עם ישראל.
משום כך, כשראה לוי ברוח קדשו שעתידים בני ישראל להשתעבד בגלות מצרים ולעבוד עבודת פרך – אף על פי שגם ראה שעל בני שבטו לא תחול כלל גזירה זו, כמבואר במדרש (שמות רבה, פרשה ה – אות טז) ששבט לוי לא השתעבד כלל בשעבוד מצרים משום שהחזיקו בלימוד התורה בכל כחם – היה לו צער עצום על כך, עד שמרוב צערו קרא לשלשת בניו שמות המבטאים את צער גלותם של עם ישראל, כמבואר בדברי השל"ה הקדוש (פרשת וארא, חלק דרך חיים תוכחות מוסר – אות ד) בלשון קדשו: שבט לוי לא היו בגלות, ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת הציבור. מה עשה? קרא שמות לבניו על שם הגלות. דהיינו שם 'גרשון' – על שם כי גרים הם בארץ לא להם. ושם 'קהת' – על שם שיניהם קהות. ושם 'מררי' – על שם: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א, יד).
מאחר ולוי, מרוב צערו על עם ישראל, קרא לשלשת בניו על שם השעבוד והצער של עם ישראל, מדה יפה זו, להצטער בצערם של ישראל, נכנסה עמוק עמוק בנשמותיהם של בניו ונכדיו וניניו, וגם הם תמיד הרבו להצטער בצערם של ישראל.
משום כך, בהיות בני שבט לוי במצרים, הגם שכלל לא חלה עליהם גזירת השעבוד של פרעה כנ"ל, בכל זאת, לא עבר עליהם וְלוּ יום אחד בלבד מבלי שקיבלו על עצמם תענית, והרבו בתפילות ובכיות לפני ה' יתברך שירחם על אחיהם המסכנים והמעונים ויושיע אותם מצרתם.
ומכל בני שבט לוי עצמם, קהת ובניו הרבו להצטער בצערם של ישראל יותר מכולם. ומכל בניו של קהת עצמם, עמרם בנו הצטער בצערם של ישראל יותר מכולם, עד שמגודל צערו אחז במנהגו של לוי סבו, שקרא לבניו שמות על שם השעבוד כנ"ל, וקרא אף הוא לבת שנולדה לו באותה העת 'מרים', על שם המרירות של השעבוד שהחלה ביום לידתה.
ובזכות מדה יפה זו שהיתה בעמרם, להצטער בצערם של ישראל, זכה ויצא ממנו אורו של עולם, משה רבינו ע"ה, אשר כל מהותו היתה לשאת את עולם וסבלם של עם ישראל, להצטער בצערם, ולמסור את נפשו עליהם. כבר בצעירותו של משה רבינו, עוד בהיותו רך וענוג בארמונו של המלך פרעה ולא חסר שום טובה שבעולם, הניח את כל תענוגותיו ויצא אל אחיו וראה בסבלותם, כפי שמתארים חז"ל במדרש (שמות רבה, פרשה א – אות כז):
שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: 'חבל לי עליכם. מי יתן מותי עליכם', שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן… ראה משׂוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון (דרגה – גדולה וחשיבות) שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם.
בזכות הרחמנות הגדולה שהיתה למשה רבינו על עם ישראל, והצער הגדול שהיה מצטער בצערם, בחר בו הקב"ה להיות רועם ומנהיגם של עם ישראל, ודיבר עמו פנים אל פנים, כמבואר בהמשך דברי המדרש הנ"ל: אמר הקב"ה, אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים – אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. כי רצונו של הקב"ה שינהיגו את עם ישראל אך ורק כאלו שיש בהם מדת רחמנות על עם ישראל, ויש להם לב גדול ורחב שיכול להכיל את צערם וסבלם של כל העם, כמו שנאמר: "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם" (ישעיה מט, י).
לאחר הקדמה זו, נוכל להבין היטב מה ששאלנו מתחילה: מדוע בחר ה' דוקא בבני שבט לוי להיות נושאי המשכן וכליו ולשמור את משמרת הקודש?
התשובה לכך היא: כשראה הקב"ה את מדת הרחמנות העצומה שהיתה לבני שבט לוי על כלל ישראל, וכיצד הרבו להצטער בצערם של עם ישראל אף על פי שהם עצמם לא היו שייכים בצער זה כלל, מיד החליט שהם הראויים ביותר לגשת אל הקודש ולשאת את המשכן וכליו, וכן לשרת אותו במשכן ובבית המקדש לדורי דורות.
בזכות שבני שבט לוי הרבו לבכות על צערם של אחיהם בני ישראל במצרים, בחר בהם הקב"ה לשיר ולזמר בבית המקדש, כמו שכתב ה'שפת אמת' (פרשת במדבר – שנת תרצ"ג) בלשון קדשו: דלכן נבררו הלויים לשורר ולזמר בבית המקדש, שמסתמא הם שהיו פנויים מעבודה במצרים, היו בוכין ומתפללין עבור בני ישראל. ונרמז הדבר במה שנאמר: "מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים סח, ז), אשר תיבת 'בַּכּוֹשָׁרוֹת' – היא נוטריקון: בכי ושירות. והיינו שבזכות הבכי הרב שבכו בני שבט לוי על עם ישראל שירחם עליהם הקב"ה ויוציאם ממאסרם וגלותם (בחינת: 'מוֹצִיא אֲסִירִים'), זכו לשורר ולזמר בבית המקדש. ומכיון שקהת ובניו הצטערו בצערם של עם ישראל יותר מכל בני לוי כנ"ל, לכן זכו לעבודה הקדושה ביותר במשכן – לשאת על כתפיהם את ארון הברית.
על פי כל האמור עד כה, נוכל להבין דבר נוסף המובא בדברי הגה"ק בעל ה'חתם סופר' (במדבר כד, כ), בביאור הפסוק: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (שם), וזה לשון קדשו:
שמעתי, איני יודע בשם מי, גם איני יודע לפרש הכוונה, רק אעתיק כאשר שמעתי וישמע חכם. והוא: כי ראשי תיבות של 'לוי קהת עמרם משה' – הוא 'עמלק'. וזהו: 'רֵאשִׁי"ת גּוֹיִם עֲמָלֵק', כי לוי ובניו הם ראשיות של השבטים שנקראו גם כן 'גּוֹיִם' (כרש"י בראשית לה, יא). 'וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד', כי סופי תיבות של 'לוי קהת עמרם משה' – הוא 'מיתה', להורות על אחריתו של עמלק עדי אובד. כך שמעתי סתם.
בדברים אלו משמיע לנו ה'חתם סופר' שראשי התיבות של שמותיהם של לוי, קהת, עמרם ומשה הוא 'עמלק' (לוי קהת עמרם משה), וסופי התיבות של שמותיהם הוא 'מיתה' (לוי קהת עמרם משה). ה'חתם סופר' עצמו אמנם לא מבאר את הכוונה בזה, אך לפי המבואר עד כה ניתן לומר שדבר זה בא לרמוז שישנו כח מיוחד לשושלת קדושה זו, ולכל ההולכים בדרכה לאורך כל הדורות, להכניע את עמלק הרשע.
והסיבה לכך: משום שעיקר מהותו של עמלק היתה 'לרקוד' על דמם של ישראל. בכל הזדמנות שרק התגנב לאזניו של עמלק שעם ישראל סובלים ומצטערים, לא היה מאושר ממנו בעולם. בכל הזדמנות שדמם של ישראל נשפך כמים, היה עמלק רץ לשם ומלקק אותו בעונג גדול, כמובא במדרש רבי תנחומא (פרשת כי תצא – אות ט): מהו 'עֲמָלֵק'? עם לק – עם שבא ללוק דמן של ישראל ככלב.
על כן דוקא לארבעת הצדיקים הנזכרים, לוי קהת עמרם ומשה, שמדתם היתה הפוכה לגמרי מזו של עמלק, והצטערו צער רב בצערם של ישראל יותר מכולם (לוי יותר מכל בני יעקב, קהת יותר מכל בני לוי, עמרם יותר מכל בני קהת, ומשה יותר מכל בני עמרם כנ"ל), וזאת אפילו בשעה שצער זה כלל לא היה קשור אליהם – רק להם, ולכל צדיקי הדורות ההולכים בדרכם, יש את הכח והיכולת להכניע את עמלק ולאבדו מן העולם, בבחינת: 'וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד'…
[11] וזה אחד מהטעמים לסמיכות פרשת במדבר לחג השבועות, ללמדנו כמה צריך לאהוב ולהעריך כל יהודי ויהודי, שהרי הקב"ה הקדיש כמעט פרשה שלימה להוכיח את אהבתו והערכתו!
ובהערה הקודמת למדנו שכאשר אוהבים יהודי, הקב"ה לא נשאר חייב. ובענין זה נספר (ומתוק האור – במדבר ב, עמוד תקטז):
באחד הימים פנה איש עסקים לחברו ובפנים נפולות ביקש ממנו הלואה גדולה מאוד.
למראה פניו השואלות של חברו לחש לו, כי עסקיו נפלו והוא זקוק לישועה דחופה לפני שעסקיו יתמוטטו לגמרי והוא יאלץ להכריז על פשיטת רגל.
'יש לי את הכסף' – אמר החבר – 'אני גם מוכן להלוות לך אותו, אבל יש לך ערבים?'
'ערבים'? – החזיר לו הסוחר באנחה כבושה – 'אילו היו לי ערבים לא הייתי צריך את הכסף שלך'.
למה?
'כי אם מישהו ידע שאני זקוק לכאלו הלואות – העסק שלי אבוד לגמרי. הענין מוכרח להישמר בסוד כמוס'.
'ובכל זאת? איך תצפה ממני לתת סכום כזה בלי שום ערב?'
הסוחר נבוך. באמת איך אפשר? לבסוף התעשת ואמר: 'יודע מה, יש לי הצעה – הקב"ה יהיה ערב'.
החבר הרהר לרגע ואז אמר: 'בסדר. הקב"ה מקובל עלי'.
תוך כמה שעות סודר הענין – הכסף הועבר לחשבון הבנק של איש העסקים. והוא קיבל לידו שטר חוב שבו כתב חברו: 'אני החתום מטה לויתי כך וכך מפלוני אלמוני למשך שלשה חדשים, ובעזרת ה' אחזיר בזמן'.
חלפו שלשת החדשים ומאחר שחברו לא פנה אליו, התקשר אליו המלוה: 'מה נשמע?'
את הַחִוָּרוֹן שפשט באותם רגעים על פני החבר ניתן היה לראות גם דרך אפרכסת הטלפון: 'כן… לא… בעצם…'
'בסדר' – החבר החליט לחסוך את אי הנעימות הזו – 'מתי נוח לך שאתקשר שוב?'
'שבוע עד עשרה ימים' – פלט הלה – 'אני מקוה. זאת אומרת…'
הוא התקשר שוב אחרי שבוע, ועוד פעם אחרי שבועיים ואז הבין כי זהו זה.. ה'עסק' אבוד… וככל הנראה לא יחזור הכסף לרשותו.
אבל יש ערב – הרהר לעצמו – והוא לא סתם ערב… יש לו יכולת…
הרים עיניו לשמים ואמר: 'רבונו של עולם! הלויתי לו על סמך האמונה בך, וכעת הוא לא משלם. אני לא רוצה ממך כסף, יש לי בת מבוגרת בבית, תביא לי את השידוך שלה.
חלפו שבועיים והבת התארסה…
חדשים ארוכים עברו והנה פונה אליו החבר ואומר לו: 'הצלת את חיי, התאוששתי ברוך ה' ובאתי לשלם'.
המלוה חייך: 'מצטער, אבל אני לא גובה פעמיים'.
פעמיים? מה פתאום פעמיים? עוד לא שילמתי לך אפילו פעם אחת!
לא! הערב כבר שילם! ותודה רבה לך שהבאת לי כזה ערב!…
[12] הארון היה מכוסה בשלשה כיסויים. וגם השולחן – בשלשה כיסויים.
המנורה וכליה, מזבח הזהב וכליו, ומזבח העולה – בשני כיסויים.
[13] חוץ מהארון, שאצלו הכיסוי התחתון היתה פרוכת המסך, הכיסוי האמצעי היה עור תחש, והכיסוי העליון היה בגד תכלת.
[14] חוץ מפעם אחת ביחזקאל, וכך נאמר: "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (יחזקאל טז, י).
[15] וכך אמרו במדרש (מדרש רבי תנחומא, תרומה – אות ו):
רבי נחמיה אומר, מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה. "וְעֹרֹת תְּחָשִׁים" (שמות כה, ה) למה דכתיב: "אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה" (שם כו, ח). מי מביא לך יריעה של שלשים אמה? אלא מעשה נס, לשעה שנבראת נגנזה.
[16] עורו של התחש היה צבוע בכמה גוונים נפלאים ולכן התרגום של שמו הוא 'ססגונא' שהוא נוטריקון 'שׂשׂ – גוונא', על שם שהוא שׂשׂ ומתפאר בגוונים המיוחדים שה' נתן לו.
[17] ואשרי אדם שיזכה למדרגה הזו, וכך אמרו בגמרא הקדושה (תענית כב.):
האמורא הקדוש 'רב ברוקא חוזאה' זכה למדרגה כזו שהיה אליהו הנביא מצוי אצלו בכל עת. יום אחד הוצרך רב ברוקא חוזאה ללכת לשוק דבי לפט לצורך מסויים. כשהגיע לשם פגש, כהרגלו, את אליהו הנביא.
שאל רב ברוקא את אליהו: יש מישהו בשוק הזה שהוא בן העולם הבא?
השיב אליהו: לא!
לאחר כמה דקות הגיעו לשוק שני אחים, וכאשר ראה אותם אליהו אמר לרב ברוקא: אלו הם בני עולם הבא!
פנה רב ברוקא אליהם ושאל: אִמְרוּ לי בבקשה מה מעשיכם?
והאחים אמרו לו 91 מילים: 'אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו, טרחינן ועבדינן להו שלמא!'
ופירש רש"י (שם): 'בדוחי' – שמחים, ומשמחים בני אדם.
'טרחינן' – במילי דבדיחותא בינייהו.
ורבינו חננאל ביאר כך: משמחי לב עציבי אנן – כלומר, יש לנו חן שפה ודברים המסירים עצב מן הלב.
ובגלל שהיו רגילים לשמח יהודים – זכו לעולם הבא!
[18] וזה לשון המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א (מגלה עמוקות, פרשת יתרו – ד"ה 'אני חותנך'):
מבואר בפירוש הראב"ד לספר יצירה על 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי' שנסתלקו שני דלתי"ן מרזא דתרין שמהן שד"י אדנ"י שמכח הזוהמא של נחש גרמו סגירות שני דלתות, שהם שני שערים העליונים, שעליהם אמר דוד בגלגול של אדם: "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק" (תהלים קיח, יט) – 'לִי' דייקא, אותם שערים שננעלו בשעת חטא של אדם הראשון פתח הוא אחר כך…
[19] וזה לשון ספר יושר דברי אמת (קונטרס ראשון – אות ג): 'כי הגבהות מזוהמת הנחש וס"מ אשר לנצח יאבדו, והמה יאבדו, ואנחנו בני ישראל נעמוד'… עיי"ש.
[20] הדברים מבוססים על מכתב מאליהו (חלק ד – עמוד 23 והלאה), ומכתב מאליהו (חלק ג – עמוד 762).
[21] הנה להרבה אנשים יש גאוה, אבל היא סמויה וטמונה בלב, אינה נראית כלפי חוץ… אך גילוי ברור על הגאוה הוא 'לשון הרע', וכלשון הפסוק: "לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת" (תהלים יב, ד)… (מרפא לשון – עמוד רצ, לגאון הרב אברהם צבי קלוגר שליט"א).
[22] השבוע ביום רביעי, כ"ו באייר, תחול ההילולא של הגה"ק רבי שלומק'ה מזוועיהל זיע"א. ולכבודו נספר סיפור:
ריח חריף של שמן מכונות שנמהל בבריזה מלוחה נשב באויר, ההמולה בנמל תל אביב היתה סואנת ומרתקת, אך מבטה של חבורת החסידים שניצבה בירכתי הנמל ממוקד היה בנקודה זעירה רחוקה, שהלכה והתקרבה וגדלה באיטיות. אניית משא שדגל פולין מתנפנף על תרניה.
האניה נכנסת בתנועה מגושמת אל הנמל, מטילה עוגן וה'סוורים' – פורקי הסחורה, מסתערים עליה כחיילים אלי קרב, מתחילים לפרוק את מטעניה אל הנמל. שבעה 'קונטיינרים' מסויימים, מכולות ענקיות חתומות, תופסים את תשומת לבם של בני החבורה. בגללם הם כאן.
בתוכם מונח עתידם הכלכלי של מאות משפחות חרדיות בירושלים ובארץ ישראל כולה. השנה היא תרצ"ט, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. בארץ ישראל משתרר מצב כלכלי קשה, מחסור חריף במצרכי יסוד, בבתים רבים בציבור החרדי אין לחם לאכול כפשוטו, והזעקה המרה מגיעה עד לב השמים.
אחד הכוללים בירושלים, 'כולל וואהלין – פולין' (כולל שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז השתייך חבל וואהלין' לממשלת פולין) משגר קריאה דחופה לעזרה לראשיו שמעבר לים, בפולין, בראשם עומד הגאון הנודע רבי זלמן סורוצקין זצ"ל רבה של לוצק, 'עשו נא ככל האפשר להצלת בני הכולל מרעב'.
ראשי הכולל בפולין אינם עומדים בחיבוק ידים, מתגייסים בכל כחם, מכתתים רגלים ומגייסים כספים עד שמצטבר בידם סכום נאה של שמונת אלפי רובלים, אך כיון שבאים הם לשגר אותם לאחיהם שבארץ ישראל נתקלים הם במחסום טכני, הממשלה הפולנית אוסרת בתוקף לשגר סכומי כסף גדולים שכאלו לארץ ישראל.
המוח היהודי תר מיד אחר פתרון כל שהוא, והפתרון היחיד הוא זה: במקום לשלוח כסף מזומן, עובר לסוחר, ישלחו 'שוה כסף'. ירכשו סחורה וישלחו אותה לארץ ישראל.
העסקנים בפולין מתחילים לתור אחר 'סחורה' הגונה שתימכר בקלות בארץ ישראל ותחזור חיש למצב צבירתה הקודם, כסף מזומן, ואז מגיעה לפתחם הצעה שאי אפשר לסרב לה, סוחר שברשותו עשרים ושלשה טונות של גריסי כוסמת, 'רעטשענע קאשע' בלשונם של בני הגולה, מוכן למכור את כל סחורתו תמורת שמונת אלפי רובל בלבד.
העסקה נחתמת ובתחושת סיפוק רבה מודיעים ראשי הכולל ברוסיה על משלוח הכוסמת הענק העושה את דרכו בימים אלו מרוסיה לארץ ישראל, משלוח שישים קץ לחרפת הרעב של בני כולל וואהלין.
מכתבים מרופטים שנותרו מאז מספרים על ההתלהבות והשמחה בה מספרים ראשי הכולל על 'שבעת הוואגאנען' – שבעת הקרונות המלאים 'קאשע רעטשינע' גריסי כוסמת, שנשלחו ארצה.
אלא שעם כל הרצון הטוב, הם לא תיארו לעצמם כי דומים הם, לגודל הצער, לאותו חתן שהשקיע את כל דמי ה'קעסט' שלו ברכישת קרונות מלאים שופרות וקסמי שינים, סחורה שאין לה קונים…
בקרב יושבי הארצות הקרות, פולין ואוקראינה, נחשבת הכוסמת למזון על, משביע ובריא, כדייסה מתקתקה או כתבשיל צהרים. בכמה מחצרות צדיקי טשרנוביל נהגו לאכול בשבת 'רעטשענע קאשע' להכין מהם לביבות בחנוכה, ואחד הצדיקים אף המליץ על מאכל זה את נוסח הפיוט לשבת החודש 'רצנו כשי – רעטשענע קאשע'.
אך מתברר שמה שנחשב למעדן במטבחי רוסיה ואוקראינה, כאן בארץ ישראל רחוק מלהיות כזה. ילדי ארץ ישראל שטרם נחשפו לזן הכוסמת המדובר, עיוו את פניהם ודחו את המאכל וכך גם המבוגרים. מי שסבר שקל יהיה להחליף את הסחורה הזו בכסף, התבדה קשות.
נחים להם ה'קונטיינרים' מלאי הכוסמת תחת השמש הלוהטת, זרוקים באיזה 'האנגר' – מחסן סחורות בנמל, מייחלים לסוחר כל שהוא שיסכים לשים עליהם את כספו, ואין.
שמונת אלפי הרובלים שנאספו בעמל וביזע, חלקם ניטלו בתור הלוואות, עומדים לרדת לטמיון.
מי שעמד אז בראשו של כולל וואהלין – פולין בארץ ישראל היה לא אחר מהרבי הקדוש ר' שלומק'ה מזוועהיל זי"ע, הוא זה שעמד בקשר ישיר עם ראשי הכולל בחו"ל, וגורלו של המשלוח הטריד מאוד את רוח קדשו. 'יש למכור במהירות האפשרית את הכוסמת, לרכוש תמורתה אורז קמח וסוכר הָעֲרֵבִים לחיכם של בני הארץ ולחלקם למשפחות העניים' חִוָּה הצדיק את דעתו באזני מקורביו.
בנו של הרבי, האדמו"ר הקדוש ר' גדליה משה מזוועהיל זי"ע ונכדו, לימים הרבי ר' מרדכי זי"ע, נכנסים איפוא מיד בעובי הקורה, יוצאים למסע השתדלות וחיפושים אחר קונה. מברקים משוגרים ומורצים לרחבי הארץ, אל כל סיטונאי מזון וסוחר קטן כגדול, מתל אביב ועד באר שבע, אך התשובה המתקבלת מכולם מחרידה באחידותה: לא, תודה.
אף סוחר אינו מוכן לשים את כספו על סחורה דחויה כזו.
בסוף, אחרי מאמצים וחיפושים שלא יתוארו, מצליח הרבי ר' גדליה משה שירד במיוחד לתל אביב למטרה זו, לאתר 'סוחר' כל שהוא שניאות סוף סוף להעביר לרשותו את שבעת קרונות הכוסמת, תמורת סכום כסף ראוי. החוזה נחתם, בני ביתו של הרבי מזוועהיל בירושלים נושמים לרווחה.
אך לא עובר יום או יומיים והודעה פתאומית מתקבלת מהסוחר: 'העסקה מבוטלת'. 'מה קרה?'…
'הכוסמת החלה להתליע' מספר הסוחר ושולף מכיסו קומץ גריסי כוסמת שבמבט מקרוב נראה 'מלא חיים', רוחש וזז בצורה מעוררת קבס…
הרבי ר' גדליה משה מבטל לאלתר את המכירה ובירושלים מקבל באותו יום בנו, הרבי ר' מרדכי, מברק בהול מתל אביב, 'העסקה מבוטלת, יש לחפש קונה אחר'. מסע החיפושים אחר 'קונה' מתחדש לאלתר. אף שהסיכויים – שמלכתחילה לא היו רבים – למציאת אחד כזה, הפכו כעת אפסיים, הרי רק סוחר שוטה וחסר דעת מוחלט יסכים לרכוש סחורה מתולעת במיטב כספו.
אך משאפסו הסיכויים למכור בדרך הטבע, נאלץ הרבי ר' שלומק'ה זי"ע לנקוט ב'אמצעים מיוחדים' שאינם לפי השגתו של אדם מן השורה.
איש חסיד היה בירושלים ור' ישראל משה ווילף שמו, סוחר ירא שמים, בעל חנות למצרכי מזון. באחד מאותם ימים נקרא ר' ישראל משה אל הקודש פנימה, לביתו המפורסם של הרבי מזוועהיל בשכונת בית ישראל בירושלים.
'ר' ישראל משה אני מבקש ממך לרכוש את מלאי הכוסמת' פונה אליו הרבי ישירות.
הדיבור נעתק מפיו של ר' ישראל משה, גרונו אינו מצליח להפיק אף מילה. היתכן? הרבי מבקש ממנו להשקיע את כל כספו בעסקה הגרועה ביותר עלי אדמות, ועוד בימים טרופים כאלו שאיש אינו יודע מה יהיה מחר?… לא זו בלבד שמדובר בגריסי כוסמת, מוצר המעלה עובש בחנויות המכולת ברחבי ארץ ישראל, שחבילה ממנו נמכרת במקרה הטוב פעם בשנה, אלא בכוסמת מתולעת?!'…
'בסדר רבי, אני אקנה את הכל' משיב ר' ישראל משה במסירות נפש, כעבור רגע של התעשתות, 'אמנם אין בידי את כל הסכום במזומן ולכן אשלם חצי בכסף, וחצי בסחורה אחרת תמורתו'.
פניו של הרבי ר' שלומק'ה נוהרים משמחה.
ב"ה עניי ארץ ישראל יזכו סוף סוף למעט רווחה בחייהם, לראשונה מזה תקופה יוכלו להעניק לילדיהם ארוחה מזינה. בזה אחר זה נקראים בני כולל 'וואהלין פולין' לביתו של הרבי ומקבלים תלושים חתומים על שמו של ר' ישראל משה ווילף, תמורתם הם מקבלים ממנו סחורה ומצרכים למיניהם חינם אין כסף.
מחסני המזון של ר' ישראל משה מתרוקנים במהירות הבזק, שקי ענק של קמח ואורז מאבדים את נפחם, משפילים את ראשם. ה'לקוחות' כמובן שמחים ומודים לו מעומק לבם, ר' ישראל משה משיב להם בחיוך, אך בתוך לבו הוא אינו יודע את נפשו. לנגד עיניו הולכת וקורסת פירמידת המזון העסקית שלו.
הוא נותר כעת עם עשרים ושלש טונות כוסמת מתולעת שאינה שוה מאומה, לכל היותר יוכל למכור אותה בפרוטות כמאכל לתרנגולות. אבל ר' ישראל משה הוא חסיד מלא וגדוש באמונת חכמים, ברור לו שמלשמוע לדברי חכמים לא מפסידים, מתאזר הוא איפוא בסבלנות ומצפה לישועת ה'.
חולפים כמה חדשים, הכוסמת ממשיכה להתליע במחסניו של ר' ישראל משה, ולפתע מזדעזע העולם כולו, מלחמת העולם השניה פורצת בשלהי תרצ"ט, פולין נשטפת בגייסות הנאצים ימ"ש ונכבשת תחתם על נקלה.
באחד הימים מתעוררים יהודי ירושלים לידיעה חדשה ומוזרה, הגנרל אנדרס, אחד ממפקדי צבא פולין לשעבר, הגיע ארצה בְּלִוְיַת גדוד חיילים פולני, זאת כחלק מהסכמים של ממשלת פולין הגולה מול הבריטים השולטים בארץ. יהודי הארץ החלו להסתגל לחיילים הפולנים חובבי השתיה וההוללות שהפכו אז לחלק מהנוף בארץ.
המפקד שרצה להשביע את רצון חייליו שצעדו עמו במסירות פטריוטית, רצה להכין להם מיד בהגיעו ארצה, את 'מנת הבית' האהובה עליהם, כוסמת, 'רעטשענע קאשע'…
דא עקא שהחיפוש הראשוני בחנויות המזון בארץ ישראל העלה חרס בידו. 'כוסמת? לא אצלנו' השיבו לו הסוחרים. ואז נודע לו איך שהוא כי אצל סוחר פלוני בירושלים בשם 'ווילף' מצויה כמות גדולה של כוסמת. ביום בהיר מקבל ר' ישראל משה מברק בהול: 'אנו מבקשים לקבל ממך אספקה קבועה של כוסמת עבור הגדוד הפולני'.
ר' ישראל משה אוחז את המכתב בידו ולבו מנתר, מחד גיסא זו הזדמנות פז עבורו, מאידך מי יודע אם לא יפריע להם לשקצים האלו שכמה תולעים מטיילות להם בין הגריסים?…
עודו מתחבט בדעתו נכנס לחנותו ידיד ירושלמי, בעל מפעל קטן לקליית קפה, כשהוא שומע על מה מדובר, הריהו מציע לו לקלות את ה'דוגמית' של הכוסמת בטרם ישלח אותה, מה שישפר את טעמה ואיכותה פלאים.
הדוגמית נשלחה אל הגנרל אנדרס בירושלים וטעמה של הכוסמת היה בפיו כצפיחית בדבש. 'אני רוצה לקנות את כל מלאי הכוסמת שיש לך' נהם בפה מלא לר' ישראל משה שלא ידע את נפשו משמחה.
ומאחר שהתשלום בלאו הכי לא בא מכיסו הפרטי, אלא מכיסה של הממשלה הפולנית הגולה לא התמקח עמו הגנרל יותר מדאי, הסכים לשלם ככל אשר יושת עליו בעד המאכל החביב עליו ועל פקודיו.
שבעת הקרונות חולצו מהמחסנים והחליפו ידים, ר' ישראל משה מילא את כיסיו בריוח עצום בזכות אמונת החכמים האיתנה שלו, ולא זו בלבד אלא ש'כולל' נוסף בירושלים, שאף הוא 'נתקע' עם סחורה זו בנסיבות דומות, אף הוא הצליח למכור את המלאי שבידו באותה הזדמנות פלאית.
ולימים, לאחר הסתלקותו של הרבי ר' שלומק'ה זיע"א, ב-כ"ו אייר תש"ו, היה ר' ישראל משה ווילף ז"ל מופיע בסעודת ההילולא קדישא, ומספר בקהל רב את מעשה הפלא הזה שאירע לו עם רבינו זכותו תגן עלינו… (המבשר תורני, גליון 845 – עמוד כב).
[23] ובנוסף, מגונה היא מדת הגאוה עד מאוד, לפי שהיא שורש להרבה עבירות, הן הקשורות בבין אדם למקום ברוך הוא, והן הקשורות בבין אדם לחברו.
בן אדם לחברו – לפי שגורם להזיק לחברו ולשנאתו, ומכשילתו בעוונות רבים, כגון: לשון הרע, רכילות, הוצאת דיבה, שקר, כעס, ועוד כהנה וכהנה איסורים רבים רח"ל.
ובין אדם למקום – שכן כתיב: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים ח, יד).
והיא מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש, שנאמר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה), ומה יועיל לאדם כל קנין כספו ורוב עושרו וגנזי מרומיו אם הוא נתעב בעיני ה' יתברך (שערי תשובה, שער ג – אות לד)…
[24] ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, היא רגש הענוה! עם ישראל אפילו כשהקב"ה משפיע להם גדולה הם תמיד ממעטים את עצמם לפניו! והענוה הזו היא אשר גורמת לכך שהקב"ה יחשוק בעם ישראל!
עם ישראל, ככל שמקבלים מהשמים גדולה ומלוכה, הם מרגישים קטנים וזעירים יותר – הם מרגישים את אפסיותם וקטנותם מול הבורא עולם!
מה שאין כן אומות העולם, אצלם שורה בקביעות רגש הגאוה. וזו הסיבה העיקרית שהקב"ה מואס בהם! אומות העולם בטוחים שהם כל יכול, וכל כל מה שיש להם, הוא פרי חכמתם, כשרונותיהם וחריצותם. וממילא הם כופרים במציאותו של הבורא עולם!
[25] ובענין זה נספר:
בזמנו של הרמב"ם, נודע בעולם שמעו של פילוסוף נכרי אשר לבד ההילולים על חכמתו הדגולה, שחו הבריות בהתפעלות אודות ענוותנותו המרובה ושפלותו לפני כל אדם.
הרמב"ם אשר לא האמין כי יתכן שקיים בעולם גוי עניו חפץ עד מאוד לפגוש בו ולתהות על קנקנו, בפגישתם נוכח שאכן צדקו האנשים, אותו אדם התגלה כעניו גדול ביותר, עובדה זו הפליאה את הרמב"ם ביותר, אולם לא ניתן היה להתווכח אתה, כשנפרד לשלום מן הפילוסוף, פנה אליו הלה לפתע, ואמר לו: 'רבי משה, ומה תאמר על הענוה שלי'…
[26] עבודת פעור היתה עבודה זרה, שברוך ה' איבד זכרה מן העולם!
וכיצד עבדו בה? היו מגיעים לבית עבודה זרה שנקראת 'פעור' ועושים שם צרכיהם לעיני כל… כלומר, כל העבודה הזו מבטאת שפלות גדולה מאוד, אדם היה משפיל עצמו במאוד מאוד על מנת לבטא שאינו בעל ערך וחשיבות כלל.
[27] וזה לשון קדשו: דע אחי, כל אלהי נכר, שורש טומאתן היא הגאוה, "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג). ויש מין גאוה, הכנעה גדולה, שמכניע עצמו ובקרבו ישים אורבו לומר שאין כמוהו אלא שהוא יש לו גם מדת ענוה גם כן, נוסף על גדלותו, וזוהי עבודת פעור, קליפה קשה מאוד ומאוד, שלא יכול להכניע אותו, אלא משה רבינו, עניו אמיתי דקדושה, וכל עבודת אלהי נכר יש בשורש הגאוה, מלך עליון יעזור לנו למדת אמת, וישמרנו.
וזהו סוד: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא" (דברים לד, ו), י"ג אורות הזקן המכניעין הפעור, "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהלים צג, א), והבן היטב הדברים.
[28] החסיד הגאון רבי מרדכי חנא ז"ל (תלמידו של הקדוש בעל אהבת ישראל מוויזניץ) אמר על הכתוב: "לֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא" (תהלים כו, ד), דלכאורה מי הם 'מתי השוא'? או שהם מתים או שהם חיים, ואיך אפשר להיות מת שוא?
אלא אלו שבגשתם לתפילה, ללימוד התורה או לקדושת השבת אינם חיים, קרירים הם בלי חמימות, ובבואם לעסוק במסחר הרי הם חיים וניעורים, אלו הם 'מתי שוא'… (חברותא קדישתא – עמוד פב).
[29] כתב בספר הקדוש נתיב מצותיך (נתיב אמונה, שביל ג – אות כג), כגון ששותה מים, ישתה ויאמר בפה מלא: הריני עושה זה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ויכוין במחשבה ובלב שלם, להמשיך מים מתוקים מחכמה עליונה דרך הצינורות, למלאות מימי החסדים בכל הספירות הקדושות, ולהמשיך עד מלכות, להמתיק דיניה הרבים, ולהשיב נפשה ולייחדה בבעלה, הרי זה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל תנועה ותנועה…
[30] שהרי 'ענוה' – פירושה ההרגשה הוודאית, כִּי ה' הוּא הַנֹּתֵן כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.
[31] מנחה בלולה (וירא – בראשית כב, כד).
[32] בספר זבד טוב (עמוד ב) לגאון רבי זאב וואלף מלבוב זיע"א הובא כך: כשהיה הגה"ק מהר"ש מבעלז קורא בראש השנה את המילים: 'תַּחַשׁ' 'מַעֲכָה' היה שואג שאגת ארי!
ופעם אחת אחר הקריאה ניגש מישהו למהר"ש ושאל אותו מדוע הוא צועק כל כך? והשיב שאם לא היה צועק לא היתה באפשרותו להשתיק את הקליפות… (אדמור"י בעלז, חלק א – עמוד שסה).
ובספר הליכות חיים (מועדים, עמוד עב – הערה ה) הובא שכאשר היה מגיע הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם למילים הללו, היה קורא אותם בבכיות והתלהבות עצומה.
ובספר י"ג אורות לבית צאנז (עמוד קלא) נכתב כך: ביום ב' דראש השנה בסיום הקריאה של פרשת העקידה בתיבות: 'וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה', היה הגה"ק משינאווא מכה בידו על השולחן…
ממשיך הכותב ומספר: וכך ראיתי גם אצל הגה"ק רבי לייבוש מרדכי, כאשר הייתי אצלו בראש השנה שנת תרצ"א…
[33] ראה אש דת (חלק יא – עמוד שצט).
[34] בעל שם טוב על התורה (וירא – אות יז).
[35] קבלת התורה תלויה במדת הענוה!
וכך כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק חבר זיע"א (עמודי התורה, אור תורה – אות סא):
ענוה מרמזת על התורה, ולכן בתוך המילה 'ענוה' נכללת כל התורה:
ע' של ענוה – הם ע' פנים של תורה.
נ' של ענוה – הם נ' שערי בינה.
ו' של ענוה – הם ו' סדרי משנה (וממנה מתפשטת כל התורה שבעל פה).
ה' של ענוה – הם ה' חומשי תורה.
וכל מי שהוא עניו ביותר, התורה מתגלה לו ביותר…
ונסיים את השיחה בסיפור:
בגליון 'מעיינותיך' (גליון 71 – עמוד 92) הובא הסיפור הבא: באחת מנסיעותיו של הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי הגיע לעיר 'טערקעשא מאהלאב', ועל מה שקרה שם סיפר רבי פינחס רייזעס שהתלוה לרבי שניאור זלמן באותה נסיעה:
כאשר הגיע רבי שניאור זלמן לעיר קיבלו אותו בכבוד גדול, וביקשו ממנו שידרוש בבית המדרש הגדול. רבי שניאור זלמן דרש בבית המדרש הגדול בפלפול עצום בנגלה ונסתר ותוכחות נוראות, והיה שם עם קדוש רב מאוד וגדולי עולם.
הדרשה הסתיימה, כל השומעים היו אחוזי התפעלות…
בסוף בית המדרש עמדו שני תלמידי חכמים מופלגים ודיברו ביניהם, פתח הראשון ואמר: הנה הרב הזה הוא גאון אמיתי בנגלה ובנסתר. וחברו השיב לעומתו: ומה בכך אם הוא גאון אמיתי, אבל הבעל שם טוב – שגילה את החסידות – היה איש פשוט לגמרי ולא היה לו יד ושם בנגלה כלל.
לרבי שניאור זלמן היה חוש שמיעה הפלא ופלא, ושמע כל זה אף שהוא עמד ליד ארון הקודש והם דיברו בסוף בית המדרש. וכאשר שמע את דבריהם הצטער מאוד. וביקש רשות לדבר שוב, וכך אמר:
אחי, אל תאמרו כך, שהבעל שם טוב היה איש פשוט ולא היה לו שם ויד בנגלה. אלא דעו לכם שהבעל שם טוב היה בקי וחריף מאוד מאוד, ואופן השכלתו בלימוד הנגלה היה ממש מהות השכלות אביי!!!
ואם תרצו אומר לכם דרוש ששמעתי ממורי הקדוש המגיד ממזריטש כפי ששמע ממורו הבעל שם טוב, אך אבקש מכם: העמיקו לשמוע, כי עמוק עמוק הוא!
ודרש להם פלפול עמוק בבא קמא בהלכה 'פלגא נזקא ממונא', ונמשך הפלפול שלש שעות וחצי.
והמשיך רבי פינחס רייזעס וסיפר: את החצי הראשון של הפלפול הבנתי ותפשתי במוחי, והנה ההשכלות העמוקות ששמעתי בפעם הזה לא שמעתי מעת היותי לאיש ולא ראיתי גם בספרי הקדמונים, שדקות ההשכלות היה כמעט מהות רוחני והבקיאות יותר הפלא ופלא, כי היה בלול מש"ס בבלי וירושלמי וספרא וספרי… מכל הספרים שבעולם.
ואילו את החצי השני של הפלפול לא היה כלי מוחי יכול לתפוס בפנימיות ושמעתי רק דרך מקיף.
ואחר סיום הדרוש נתפלאו כל הגדולים ואמרו: זה ממש דרך הלימוד של אביי ורבא.
ורבי שניאור זלמן מלאדי השיב: זהו מהות השכלות אביי דוקא, ולא השכלות רבא, כי השכלתו היתה באופן אחר.
ואברך אתכם, שה' ישמרכם מלהוציא דיבור על שר התורה בנגלה ובנסתר…
