פתיחה – השורש והמפתח לכל נתיבות החיים
כאשר אנו ניצבים בפתחה של פרשת בראשית, עלינו לדעת, כי היא בבחינת שורש ומפתח לכל התורה כולה, וממילא היא המפתח לסוד החיים בכללותם.
אין פרט בבריאה – על כל רבדיה, גווניה, נבראיה ומאורעותיה – שאינו יונק את חיותו ומציאותו מפרשה עילאית זו.
ופרשה זו, כשמה כן היא: 'בראשית' – ראשית לכל ההתחלות, המבוע הפנימי והמנוע הרוחני לכל הצלחה ועליה בעבודת ה'.
מי שזוכה להעמיק ולהתבונן, ואפילו במעט מזעיר, בסוד בריאת העולם ותכלית יצירת האדם, קונה לעצמו 'השקפת עולם' חדשה לחלוטין.
מבטו על שטף החיים ועל רצף המאורעות מתרומם ומשתנה מן הקצה אל הקצה, הוא לומד להתבונן בעין בהירה ובדעת תורה נכונה ואמיתית, על כל הנסיונות, התהפוכות והמצבים הפוקדים את האדם בכל יום ובכל שעה.
פרשה של חותם התחדשות – פטירת מו"ר אבינו עטרת ראשנו
יד ההשגחה העליונה, המכוונת כל צעד בבריאה בדיוק מופלא, סיבבה את פטירתו והסתלקותו לגנזי מרומים של אבא האהוב, עטרת ראשנו, מוה"ר רבי יורם מיכאל זצוק"ל, דוקא בעת פרשה קדושה זו. נשמתו הטהורה ומהותו הפנימית היו אחוזות וקשורות בסוד ההתחלה, ביכולת להתחדש תמיד, לבנות עולמות ולהפיח רוח חיים בנפשות עייפות.[1]
מתוך כך, ראינו לנכון לעמוד על נקודה עמוקה מתוך הפרשה, כפי שביארו חז"ל במאמריהם הקדושים (סנהדרין לז.) לשאוב ממנה הדרכה מעשית ומחייבת לחיי היום־יום. כפי שחקק הרמב"ן באגרתו המפורסמת לבנו יקירו: 'כאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו'.
מעלת האדם וסולם מדרגות הנפש
יסוד הדברים מונח בפסוק המתאר את בריאת האדם – נזר הבריאה:
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז).
גילו לנו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה יד – אות ט) כי חמישה שמות נקראו לה לנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (ורמזם: נר"ן ח"י).
רבינו האר"י הקדוש מבאר בספרו שער הגלגולים (הקדמה א, וכפי שהבאנו בהרחבה בהקדמתנו לחלק א של ספרנו חלב הארץ), שאין אלו שמות נרדפים בלבד, אלא חמש מדרגות וקומות רוחניות זו למעלה מזו, המקשרות את האדם השפל עם שרשי העולמות העליונים:
המדרגה הראשונה היא ה'נפש', המכוונת כנגד עולם העשיה. עיקר משכנה ואחיזתה הוא בדם האדם, כדכתיב: "כי הדם הוא הנפש" (ויקרא יז, יא), והיא כח החיים הגשמי המחיה ומפעיל את הגוף הגשמי.
למעלה ממנה מתנשאת מדרגת ה'רוח', המכוונת כנגד עולם היצירה. משכנה של הרוח הוא בלב, ושם מקום משכנן של המדות, הרגשות וההתעוררות בעבודת ה'.
מדרגה נעלית יותר היא ה'נשמה', המכוונת כנגד עולם הבריאה. משכנה הוא במוח, והיא כלי הקיבול לכחות השכל, הדעת וההתבוננות העמוקה בתורה ובאלקות.
ומעליהן עומדות שתי המדרגות העליונות והטמירות: ה'חיה', שהיא בחינת אור מקיף קרוב ונאחזת במלכות דאצילות, וה'יחידה', שהיא שורש הנשמה הדבוק באור אין סוף ובעצם עולם האצילות, מקום שבו האדם מתייחד ומתדבק בקונו בתכלית הדביקות.
הסקירה המופלאה של הבריאה כולה
במדרש חז"ל (בראשית רבה, פרשה יז – אות ד) נתגלה לנו סוד פלאי מרגע בריאת העולם:
בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, נמלך במלאכי השרת ושאלם: 'נַעֲשֶׂה אָדָם?'
תמהו המלאכים ושאלו: 'אדם זה – מה טיבו?'
השיב להם הבורא: 'חכמתו מרובה משלכם!'
הביא הקדוש ברוך הוא לפניהם את הבהמה, החיה והעוף, ושאלם: 'זה – מה שמו?' ולא היו המלאכים יודעים להשיב.
העבירם לפני אדם הראשון, ושאל: 'זה – מה שמו?'
הביט בהם ואמר ברוחב דעתו: 'זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל'.
שאל אותו הבורא: 'ואתה, מה שמך?'
השיב: 'אני נאה להיקרא 'אדם', שנבראתי מן האדמה'.
'ואני, מה שמי?'
ענה אדם הראשון: 'לך נאה להיקרא 'אֲדֹנָ"י', שאתה אדון לכל בריותיך!'
ועל כך נאמר בישעיהו: "אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי" (ישעיה מב, ח) – הוא השם שקרא לי אדם הראשון.
מבאר ה'סבא מסלבודקא' הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצ"ל (אור הצפון, בראשית – עמוד לג):
קריאת השמות לא היתה ענין לשוני או הסכמה מילולית בעלמא, אלא גילוי של חכמה אלקית עמוקה מני ים. כדי לקבוע את שמו המדוייק של כל יצור, נדרש אדם הראשון להקיף בסקירה אחת את מכלול הכחות, המהות הרוחנית, התכונות הגנוזות והתכלית היחודית שלמענה נברא – תכלית שאין כמותה באף בריה אחרת בעולם.
ברגע קט ובמבט צלול אחד, עמד אדם הראשון על סוד מהותן של רבבות הבריות.
יתירה מזו: הוא סקר בעיני שכלו את כל העולמות – עליונים ותחתונים, שרפים, אופנים ומלאכי מרום – וקבע לכל שכל נבדל את מהותו ותפקידו בבריאה לנצח נצחים. רק לאחר שפענח את סוד הבריאה כולה לפרטי פרטיה, הביט במקור הכל והכריז: 'אֲדֹנָ"י' – אתה האדון המוחלט, השורש והמנהיג של כל הכחות כולם!
מותר האדם מכל הנבראים
כאשר מתבוננים במעשה בראשית, נגלה לעינינו פלא עצום המבדיל בין יצירת האדם לבין בריאת שאר כל היצורים.
בכל חלקי הבריאה כולם, הבריאה נעשתה במאמר פיו של הבורא, כנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו). עומק הדבר טמון בפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (שם קיט, פט), פירוש: הדיבור האלקי אינו מאורע מן העבר בלבד, אלא הוא עומד, מקיים ומחיה את הבריאה בכל רגע ורגע תמיד.
הבעל שם טוב הקדוש ביאר, כי אילו היה מסתלק דיבורו של הבורא חלילה ולו לרגע קט, היה אותו נברא חוזר לאפס ולאין.
יתירה מזו, בכל שאר הנבראים – בדומם, בצומח ובבעלי החיים – נבראו הגוף והנפש כאחד בדיבור אחד בלבד.
נתבונן למשל בבריאת הכבש – בדיבור אחד יצר הקדוש ברוך הוא את גופו הגשמי יחד עם נפשו הבהמית. אף על פי שאין ערוך בין הנפש לגוף – שהרי לגוף יש צבע, גודל, נפח ומשקל, ואילו הנפש מופשטת מכל אלה – מכל מקום ירדו שניהם כרוכים יחד באותו מאמר אלקי.
אולם בבריאת נזר היצירה – ה'אדם', מצינו מהלך שונה ונשגב לחלוטין.
בריאתו נחלקה לשני דיבורים ולשתי מדרגות נפרדות.
תחילה נאמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו), במאמר זה נברא גופו הגשמי יחד עם נפשו הבהמית והחיונית. אך לאחר מכן בא דיבור שני ומיוחד: "וייצר ה' אלהי"ם את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (שם ב, ז).
כאן התרחש הענין הנשגב כאשר הקדוש ברוך הוא נפח באדם נשמה אלקית טהורה, וכמו שאומר בעל התניא (ליקוטי אמרים – פרק ב): 'מאן דנפח – מתוכיה נפח', כלומר שהמשיך והשפיע בתוך האדם חלק אלו"ה ממעל ממש.
זהו סוד יחודו של האדם על פני כל שאר הברואים כולם.[2]
האדם כ'עולם קטן' בחיבור העולמות
מתוך כך מובנים דבריהם העמוקים של חז"ל, שהגדירו את האדם בתור 'עולם קטן' הנכלל מן ה'עולם הגדול', בעת שנטל הקדוש ברוך הוא את האדם והרכיבו בהרכבה מופלאה מכל חלקי היקום. נטל 'עפר מן האדמה' – כנגד עולם הדומם, נטע בו כחות גידול ותנועה – כנגד הצומח והחי, ונפח בו רוח ונשמה, דעת עליונה וכח דיבור – כנגד העולמות הרוחניים.
שילוב זה של כל הקצוות, מן העפר השפל ועד רום שמים, לא נעשה במקרה. תכלית אחת עומדת מאחוריו: כיון שהאדם כולל בקרבו את כל חלקי הבריאה, יש בכחו להשפיע על כולם, לחברם ולהעלותם אל שרשם העליון.
האדם נברא להיות החוליה המקשרת והמשלימה של כל היקום, להאיר ולרומם אפילו את הפינות והרבדים הנמוכים ביותר בבריאה, ולגלות בהם את כבוד מלכותו יתברך.[3]
עומק האחריות וערכו של כל יחיד בעולם
במשנה (סנהדרין לז.) גילו לנו חכמינו זכרונם לברכה יסוד נורא ועצום בסוד יצירת המין האנושי: 'לפיכך נברא אדם יחידי בעולם'.
הבה נתבונן לרגע: מדוע לא ברא הקדוש ברוך הוא המוני בני אדם בבת אחת, כדרך שברא את שאר בעלי החיים?
אך מצינו שמנו חז"ל כמה טעמים עמוקים לדבר:
ראשית, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. שהרי כל האנושות כולה יצאה מאדם יחיד זה, ממילא כל אדם הוא עולם ומלואו.
שנית, מפני שלום הבריות – כדי שלא יתגאה אדם על זולתו ולא יאמר אדם לחברו: 'אבא גדול מאביך', שהרי כולנו בני אב אחד אנו.
שלישית, כדי שלא יטעו המינים והכופרים לומר 'רשויות הרבה יש בשמים', אלא ידעו הכל כי אל אחד יצר את כולם.[4]
ורביעית, כדי להגיד ולהפגין את גדולתו ורוממותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא: שאדם בשר ודם טובע כמה וכמה מטבעות בחותם אחד, וכולם יוצאים דומים זה לזה במדוייק בלא שום שינוי, ואילו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע את כל באי עולם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו.
ומתוך כך הסיקו חז"ל מסקנא אחת המחייבת כל בן אנוש: 'לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר – בשבילי נברא העולם'. ופירש רש"י הקדוש: 'חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד את עצמי מן העולם בעבירה אחת שאימשך ממנה'.
כלומר, כיון שאני עולם שלם, מוטלת עלי אחריות אדירה לשמור על טהרתי וקדושתי, ולא להחריב ולו במעשה קל את העולם כולו.
להמחשת הדברים, נתבונן במשל מוחשי מחיי המעשה:
הבה נביט על מפעל תעשייתי המייצר 'כלים חד־פעמיים'.
היצרן מכין תבניות קבועות של כוסות, צלחות, מזלגות או סכינים, ומכניס את התבנית לתוך המכונה. המכונה מזריקה פלסטיק מותך אל תוך התבנית, ומן העבר השני נפלטים מיליוני פריטים – מיליון מזלגות או מיליון כוסות. כל מזלג או כוס זהה בדיוק מוחלט לחברו, שכפול מושלם עד לקוצו של יו"ד, משום שכולם נלחצו מאותה תבנית גשמית.
אך ראו נא את מעשי הקב"ה ונפלאות תבונתו:
כולנו נקראים 'בני אדם' משום שכולנו יוצאי חלציו של אדם הראשון, ובכל זאת אין שום אדם בעולם הדומה לחברו.
נתבונן נא במבנה הגוף:
לכל אדם יש מצח וראש, שתי עינים ושתי אזנים, אף עם שני נחירים, פה, שינים וסנטר, כתפים וזרועות, ידים וכפות ידים, גוף, רגלים ואצבעות. האברים כולם שוים, החומר הבסיסי שוה, ובכל זאת, מתוך מיליארדי בני אדם המאכלסים את כדור הארץ, לא נמצא אפילו שנים שהם העתק מדוייק זה של זה.
אפילו בין תאומים זהים מצאו החוקרים אין ספור הבדלים דקים: במראה, בתוי הפנים, בטביעות האצבע ובמבנה הנפש.
נמצא, כי אצל בשר ודם, אותה תבנית מייצרת מיליון שכפולים, אך זהים.
אולם הקדוש ברוך הוא הטביע את כל המין האנושי בחותם אחד, וממנו הוציא מיליארדי יצירות מופת שונות ונבדלות זו מזו בתכלית.
לכל יחיד ויחיד יש חותם פרטי, יעוד עצמי ותפקיד מיוחד שאיש זולתו אינו יכול למלא.
ההשגחה הפרטית בכל פרטי הבריאה
הביא הגאון רבי יעקב מאיר שכטר (לקט אמרים, חלק ב – עמוד נו) עובדה מפליאה מתוך מחקרי אנשי המדע, כאשר נטלו רבבות פתיתי שלג ובחנום במעבדות תחת מיקרוסקופים ענקיים, גילו פלא עצום – אין פתית שלג אחד הדומה למשנהו. לכל פתית ישנו מבנה גבישי יחודי, מספר צלעות וצורות גיאומטריות שאין לשום פתית אחר.
באותו אופן בחנו החוקרים מיליוני גרגירי חול שנאספו משפת הים, ונוכחו לראות שאין גרגיר אחד הזהה בתבניתו לגרגיר שלידו.
מכאן יתבונן האדם בקל וחומר נוקב: אם על פתיתי שלג פעוטים – שכל מציאותם היא לכמה שניות ספורות בלבד, שכן מיד הם נמסים, הופכים לטיפות מים ונבלעים בים הגדול, בכל זאת – שופך הקדוש ברוך הוא שפע של יצירה פרטית ומקורית, וכולם נסקרים לפניו בסקירה אחת, על אחת כמה וכמה בנזר הבריאה, הלא הוא האדם, שכל יחיד ויחיד ממנו הוא יצירה חד־פעמית ומיוחדת שאין לה תמורה!
עומק זה מבואר בדברי הגמרא (בבא בתרא טז.), בתשובת הקב"ה לאיוב מן הסערה, שאמר לו: 'הרבה טיפין בראתי בעבים, ולכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה'. אין ספור טיפות יורדות בממטרים בעוז, ולכל טיפה יש מסלול מדוייק משלה מן הרקיע ועד הארץ, ואין טיפה אחת מתנגשת או מתערבת עם חברתה, ואפילו אם הרוח מטה את כולן לצדדים – כל אחת שומרת על נתיבה המיועד.
וכמו כן יצר הבורא את גוף האדם: מיליוני שערות צומחות על גופו, ולכל שערה ישנה גומא מיוחדת משלה, שכן אין שתי שערות יונקות מגומא אחת לעולם, משום שאילו היו שתי שערות יונקות מגומא אחת – היה האדם מתעוור.
הרי לנו שכל פרט בבריאה עומד יחידי בפני קונו במסלולו הפרטי.
להביט בנתיב האישי בלא לפזול אל הזולת
מתוך התבוננות זו, נופל מאליו כל יסוד ענין קנאת איש ברעהו.
פעמים רבות רואה אדם את חברו עולה ומתעלה, קוצר הצלחה מזהירה בלימוד או במעשיו, ומיד מתעוררת בקרבו אש הקנאה הצורבת. בדרך כלל לא יודה האדם בקנאתו, אלא ינסה למצוא מגרעות, פגמים ונקודות דופי בהצלחתו של חברו, אף שאינם אלא דברי הבל.
שרשה של מדה קלוקלת זו נעוץ כבר בימי בראשית.
באבות דרבי נתן (פ"א מ"ח) מסופר שכאשר ברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, היתה קומתו מסוף העולם ועד סופו, ומלאכי השרת היו צולים לו בשר ומסננים לו יין ונוהגים בו כבוד שאין לשערו.
לפתע, הציץ הנחש הקדמוני בכבודו וביופיו ונתקנא בו, ומתוך אותה קנאה בא להחטיאו ולהפילו. לא בכדי הוקיעו התנאים במשנה באבות (פ"ד מכ"א) את מדת הקנאה כמדה המוציאה את האדם מן העולם.
להמחיש את הדברים:
מחזה נפוץ הוא לראות עשרה אחים הגדלים בבית אחד, תחת קורת גג אחת ולאותם הורים, הם באו מאותה אמא ומאותו אבא, אכלו מאותו סיר, וישנו באותו חדר, וברבות השנים כל אחד מהם מגיע למקום שונה לחלוטין ולדרגת הצלחה אחרת.
האיוולת הגדולה והעוול הקשה ביותר הוא לתת לקנאה לשלוט בלב, שהרי לכל נשמה יש חשבון שונה ומסלול חיים נפרד, ופעמים רבות הצלחתו המיוחדת של אדם בענין מסויים נובעת ממעשיו ועמלו בגלגוליו הקודמים.
שורש הכשרון וסוד עמל התורה
בכתבי האר"י הקדוש מבואר כי רבי יוסף ויטאל זצ"ל, אביו של מורינו הגדול מהרח"ו, היה סופר סת"ם מופלא ונעלה בדרגה שלא היתה כדוגמתו, עד שהעיד עליו האר"י ז"ל שחצי העולם עומד ומתקיים בזכות קדושת כתיבתו.
עוד נתגלה שם כי רבי יוסף היה גלגול נשמתו של התנא האלקי רבי מאיר בעל הנס. ומה היתה אומנותו של רבי מאיר? לבלר וסופר, מגדולי הסופרים שקמו לישראל.
מספרת הגמרא (מגילה יח:) כי פעם אחת נזדמן רבי מאיר לעיר אחת ביום תענית אסתר, ולא מצאו שם מגילה כשרה לקרוא בה, ישב וכתבה כולה מתוך זכרונו ופיו.
על יסוד זה ביארו חכמי הסוד את מאמר חז"ל (ערכין טז:): 'לעולם אל ישנה אדם מאומנות אבותיו' – היינו ש'אבותיו' של האדם רומזים לגלגוליו הקודמים, שמהם נמשכים אליו כשרונותיו וסגולותיו.
מכאן מובן מדוע רואים לפעמים שני בני אדם הפונים ללמוד מלאכה או שפה חדשה, כגון לימוד שפת האנגלית: האחד קולט את השפה במהירות נפלאה ומדבר בה ברהיטות כשפת אם, ואילו חברו עמל בה עשרות שנים ועודנו מגמגם.
אין זה מקרה, אלא יתכן שאותו שקלט במהירות כבר שלט בשפה זו בגלגולו הקודם, וכעת בלימודו אינו אלא 'מזכיר נשכחות' לנפשו.
הוא הדין ממש בעמלה של תורה.
אדם אחד מתיישב על דף הגמרא, והלימוד רץ בפיו בקלות ובמתיקות כדבש, בעוד שחברו מתייגע ומזיע על אותה סוגיא כעל סלע קשה ומוצק.
הראשון – יתכן שכבר טרח ועמל במסכתות אלו בגלגול עברו וקנה בקיאות בש"ס, ועתה נשמתו רק מעוררת את הרשום בה מכבר. ואילו השני – יתכן שזוהי הפעם הראשונה שנשמתו נוגעת בסוגיות אלו, ולכן נדרשת ממנו יגיעה עצומה ועמל כפים.
עם זאת עלינו לדעת, כי עמלו זה יקר וחשוב לאין ערוך לפני בורא עולם, שכן לפי הצער והעמל – כך הוא גודל השכר והעליה.
דבר עמוק ומופלא טמון ביסוד זה: כל מה שהאדם כבר טרח, עמל ויגע בו בגלגולו הקודם, נעשה קניינו הנצחי, ובביאתו בשנית לעולם הדבר בא לו בנקל ובטבעיות.
בדרך זו ביאר מרן החיד"א בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, ערך טור ובית יוסף – אות יב), על פי דברי האר"י הקדוש, את סוד מעלתו של מר"ן הבית יוסף, רבינו יוסף קארו זיע"א.
נשמתו של מר"ן השולחן ערוך היתה משורש נשמתו של התנא האלקי רבי יהודה בר אילעאי. עליו העידה הגמרא (ברכות סג:, ושבת לג:) שהיה 'ראש המדברים בכל מקום' – בכל עת שנאספו חכמי ישראל, היה רבי יהודה הראשון שניתנה לו רשות הדיבור לפתוח ולפסוק.
משום כך, כאשר מתעורר ספק בהלכה, אף אם ימצאו אלפי פוסקים וסברות שונות, כל בית ישראל רצים בראש ובראשונה לפסקי השולחן ערוך, ודבריו מכריעים את כל הספיקות. וכל זה, משום ששוב נתגלה בו אותו כח נשגב מן השורש הקדמון, להיות ראש המדברים בכל ישראל.
אומנות החינוך בבית של תורה – על פי דרכו של הנער
לאור יסודות קדושים אלו, נשוב אל ראשית דברינו:
הקדוש ברוך הוא הטביע את חותמו הנעלה בבריאת אדם הראשון, אך חלילה מלחשוב שיצר את בני האדם כתבנית של מפעל תעשייתי המשכפל כלים חד־פעמיים.
כל אדם הוא עולם עצמאי ומושלם, בעל תכונות ונטיות נפש, כלים ומדות המיוחדים אך ורק לו.
מכאן עולה זעקה וקריאה מוסרית נוקבת להורים ומחנכים: אם חננך ה' בבנים ובבנות, היזהר מלעשות להם עוול נורא ולהשוות בין אחד לחברו!
אסור לצמצם ולדחוק את הילד לתוך תבנית שאינה תואמת את מדותיו.
חובה לתת לכל אחד מהם את המרחב הנכון להצליח ולהתעלות לפי כליו שלו.
אך יחד עם זאת, מוטל עלינו לשפוך שיח ולהרבות בתפילה לפני שוכן מרומים, שיאיר עינינו ויתן לנו דעת ותבונה כיצד לנהוג עם כל בן ובת.
אמנם, ודאי שחובה להציב גבולות ברורים, שהרי סדר, משמעת וגבולות איתנים הם היסוד והתשתית לכל בנין אמיתי בבית של תורה. אך בתוך אותה מסגרת מוסרית, חייבים להניח לכל נפש ונפש לפעול ולהתפתח בהתאם לתכונותיה האישיות.
ישנו ילד בעל מזג מתון ומיושב, החושב ובודק כל צעד ארבע פעמים לפני שהוא פועל, אך משהחליט – עמדתו יצוקה כברזל ואף אחד לא יוכל להזיזו ממקומו.
לדוגמא, אם יש בו עקשנות חיובית ועוצמה פנימית – הנח לו ואל תנסה לשבור אותו, תן לו לגדול ולהצליח בכלים שחנן אותו הבורא.
לעומתו, ישנו ילד קל תנועה, תוסס ופזיז, שטרם הספיק לחשוב, וכבר הוא רץ לפעולה. יש בכך מעלות של זריזות וחיוניות, אך גם יש בכך חסרונות הדורשים ריסון.
ברור כי אי אפשר להשוות ביניהם, וכאשר יפגשו זה עם זה יהיו כאש ומים המתלקחים ורבים ביניהם.
בכל זאת עלינו לזכור: אחים הם, תחת קורת גג אחת גדלים, ולכל אחד מהם חלק מיוחד ונשגב בבנין השלם.
על כל אחד להיות 'הוא עצמו'
כל היסודות הנשגבים הללו התגלמו במלוא הדרם בדמותו הטהורה של מו"ר אבינו, הצדיק עטרת ראשנו רבי יורם מיכאל זצוק"ל.
הוא מעולם לא ניסה לחקות או להעתיק אף אדם בעולם, תמיד שאף להיות – הוא עצמו.
בפשטות מוחלטת, בטבעיות זכה ובספונטניות קדושה, הוא חי בכל נימי נפשו את תביעת חז"ל: 'בשבילי נברא העולם' – לא מתוך גאוה חלילה, אלא מתוך הכרת האחריות להחזיר את כל הכחות שחנן אותו הבורא בחזרה לקונו: בתורה טהורה יוקדת, בתפילות מעומקא דליבא, בהרמת קרן שמים ולעשות נחת רוח ליוצרו.[5]
שום ענין גשמי או חיצוני לא תפס אצלו מקום, רק רצון ה' יתברך לבדו.
ההולך בנתיב ישר זוכה ונוחל בשלימות העולמות
הנה בשבוע זה מלאו אחת עשרה שנה מאז נתבקש לישיבה של מעלה ונסתלק מאתנו לגנזי מרומים. ברוך ה' זכיתי לשהות לצידו סביב השעון, ופלא פלאים היה לראות כיצד הוא עצמו ידע בבהירות מוחלטת והכיר את מהותו, היכן הוא עומד ולאן נשמתו עולה, בעוד לנו הדברים היו מכוסים ונעלמים.
כיום, בחלוף השנים, מתכנסים רבבות עמך בית ישראל, וכל יחיד ויחיד נושא עמו זכרון אישי וקשר נפשי מיוחד עם הרב. אחד מגולל תפנית שלימה בחייו, ואחר מספר על עצה וישועה שהפכו את עולמו.
בעת שנשאל את עצמנו: כיצד זוכה אדם בשר ודם להתעלות ולהפוך ל'נשמה כללית' שכזו, המאירה לכל העולם כולו כשמש בצהרים?
התשובה לזה ברורה ומאירה כשמש בצהרים, הוא מעולם לא העתיק דמות של אחר, אלא מיצה את שליחותו הפרטית עד תום.
מיעוט הירח ומחיר הקנאה מפני אובדן העצמיות
ההיפך הגמור מדרך זו מצינו במעשה בראשית בבריאת המאורות (חולין ס:) כפי שהירח לא הסתפק באורו ויעודו, אלא נתקנא בשמש וטען: 'אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?' תגובת הקב"ה היתה ברורה: 'לכי ומעטי את עצמך', ונתמעטה קומתה פי חמשת אלפים ושמונה מאות.
זהו המחיר הכבד של מדת הקנאה – ברגע שאדם פוזל אל נחלתו של חברו ומבקש לחקותו או לקפח את מקומו, הוא מאבד את מעמדו שלו.
מי שחפץ בהצלחה אמיתית ובבנין בית נאמן, מוכרח לאחוז בענוה והכנעה מחד גיסא, אך להכיר את מקומו, ערכו ויעודו מאידך גיסא.
אסור לאדם בשום פנים ואופן לתת לגורם חיצוני לצמצם אותו או לכבות את אורו היחודי – יהיה זה איש פשוט, אדמו"ר נכבד, או אפילו קולות של הבל וריק. 'נברא אדם יחידי' – כדי שכל אחד יביא את גילוי השכינה היחודי רק לו.
עשרה שבילים אל הקודש
אם זכית וחננך ה' בעשרה בנים, דע כי הפקיד בידך עשרה נתיבים נפרדים, שכל אחד מהם הוא עולם מלא בפני עצמו.
היזהר מלתלות את האחד בשני או להשוות ביניהם באומרך: 'מדוע אינך עושה כמעשה אחיך?' אין לזה מקום כלל. לכל בן יש את הטבע שלו, את כחותיו ואת תיקונו הפרטי. שניהם מוצלחים, שניהם אהובים, שניהם נושאים את אותו הדם, אך כל אחד מהם צועד בדרך משלו.
הנסיון לכפות על ילד להיות דומה לאחיו הוא אסון חינוכי: התוצאה תהיה שלא יהיה הוא עצמו, וגם את דמות אחיו לא ישיג לעולם, ונמצא קירח מכאן ומכאן.
כאשר אני מעמיק להתבונן במסכת חייו המופלאה והנשגבת של אבא האהוב והנערץ, רבי יורם מיכאל זצוק"ל, מתברר מעל לכל ספק כי זהו השורש והבריח התיכון שהעמיד את כל מפעלותיו:
הוא מעולם לא ניסה להעתיק אף אדם – הוא היה הוא עצמו בעבודת ה' בכל לבבו ונפשו, ומתוך כך האיר לעולם כולו.[6]
להמחיש את הדברים בהבנת נתיב החיים הברור, נקדים בסיפור:
הפעם הראשונה שבה נשמע בהיכל בית הכנסת קולו הזך של רבינו הגאון הקדוש רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, היתה בהיותו רך בשנים – פעוט בן חמש בלבד. בשבת אחת העלהו אביו, הצדיק רבי חנניה ע"ה, לעליית 'מפטיר', והרך הצעיר קרא את ההפטרה כולה בטעמיה ובדקדוקיה.
קולו הצלול, הטהור והמתוק הפעים את לבבות כל המתפללים, והם ניגשו בהתרגשות רבה לאביו ואמרו: 'אשריך שזכית, בנך נועד לגדולות, עוד יגדל ויהיה פייטן וחזן דגול המפאר את עדת ישראל!'
אולם נפשו הזכה של הילד, שכבר ממעי אמו היתה אחוזה בחבלי עבותות האהבה לתורת ה', לא שתה לבה לשבחים אלו ולברכות של כבוד מדומה. לבו הטהור בער בקרבו באש קודש, וכבר אז ידע את שאהבה נפשו, לדעת – להשיג ולהתדבק בתורת ה' תמימה.
יסודות האמונה בתלמוד תורה
עם סיום ימי הגן, נכנס ללמוד בתלמוד תורה חב"ד שבישוב. מאותה תקופה מופלאה נשתמרה עדות הוד מכלי ראשון, וכפי שסיפר רבינו בעצמו ברבות הימים:
היה זה כאשר זכה והעמיד תלמידים הרבה, ובאחד הימים הופיע בבית מדרשו הישיש החסיד רבי ישבעם סגל ז"ל.
כשראהו הרב, התרגש עד עמקי נשמתו וסח בהתרגשות לנוכחים: 'כאשר למדתי בתלמוד תורה בימי קטנותי, שימש הרב ישבעם כמנהל, ומדי פעם היה נכנס למסור לנו שיעורים עמוקים ב'שער היחוד והאמונה' שבספר התניא קדישא. דבריו היו פשוטים, בהירים ומאירים, ומצאו מסילות ישרות אל עומק לבבנו הרך.
שם נחרתו בנפשי יסודות היהדות – אמונת ה' יתברך ואחדותו המוחלטת. מאז ועד היום לא משתי מדבריו הקדושים של בעל התניא, והיא אשר עמדה לי בכל שנות חיי'.
בבגרותו, מתוך שאיפה שיקנה מקצוע ופרנסה לימי המחר, רשמו אביו לישיבה התיכונית בכפר מימון. על תקופה זו נהג הרב לספר בערגה: 'זכינו והיה לנו שם מורה ירא אלקים שאהב את התורה בלב ונפש. הוא היה מעיר אותנו באשמורת הבוקר, משכים עמנו ולומד אתנו פרקי משניות והלכות סדורות קודם תפילת שחרית'.
אך נפש כנפשו של רבינו, שהיתה כארץ ציה ועייפה למים חיים, לא יכלה להסתפק בשעות לימוד מדודות. בהגיעו לגיל שש עשרה גמלה בלבו ההחלטה לעזוב הכל ולהשליך נפשו מנגד בעמלה של תורה. הוא עלה לירושלים ונכנס בשערי ישיבת הדר התורה בראשות הגאון הצדיק רבי יעקב מייזליש זצ"ל.
שם מצא את אשר נפשו שוקקה. כהלך צמא ונודד במדבר שממה המוצא מעיין מים זכים ומפכים, כך הסתערה נשמתו הטהורה על דפי הגמרא בסערת קודש וברעבון שאינו פוסק.
באותם ימים ארכה הנסיעה מירושלים לבית הוריו כארבע שעות תמימות בכל כיוון.
הרב יורם, שחס על כל רגע ורגע מחייו וחשבון הזמן בער בעצמותיו, הודיע להוריו בהכנעה ובנחישות כי יגיע לבקרם רק אחת לשמונה שבועות – כדי שלא לבטל ולו שעה קלה מלימוד התורה.
באחת משעות הרצון סיפר רבינו מעשה מופלא מאותם ימי עליה:
'בראשית – זמן חורף' נכנס ראש הישיבה הגר"י מייזליש לבית המדרש והכריז בפני הבחורים: 'אם תשקדו על התורה בחשק, בהתמדה ובשקידה ללא הרף – בסעודת חג החנוכה אכין לכם הפתעה מיוחדת'.
הדברים חלחלו עמוק, ובמשך כל אותם שמונה שבועות שקדו התלמידים על תלמודם בהתלהבות ובמסירות עצומה.
בסעודת החנוכה נכנס ראש הישיבה אל חדר האוכל כשלצידו צועד אברך צעיר לימים וצנום, וקרא: 'הנה ההפתעה שהבטחתי לכם – האברך הזה בקי בכל דברי התוספות שבש"ס כולו ישר והפוך על פה!
כל מי שחפץ, יקרא לפניו דיבור המתחיל, והוא יציין מיד את המסכת, הדף והעמוד המדוייק'.
הבחורים החלו להקשות ולבחון אותו מכל חלקי הש"ס, ואותו אברך השיב על אתר, צלול וברור ללא שמץ של טעות.
אותו 'אברך צעיר', סיים הרב בהתרגשות, 'זה שבחננו אותו, לא היה אלא רבינו מרן שר התורה הגאון רבי חיים קניבסקי זצוק"ל'.
כעבור שנתים של שקידה עצומה בהיכלי התורה בירושלים, התעוררה בקרבו דאגה עמוקה לקיום מצות כיבוד אב ואם כהלכתה. בהבינו כי המרחק הגדול מונע ממנו לשרת את הוריו ולהיות להם לעזר, החליט להעתיק את מקום לימודיו לישיבת הנגב הנודעת בעיר נתיבות, בראשות הגאון הקדוש רבי יששכר מאיר זצוק"ל, שהיתה סמוכה לבית הוריו.
כאן נפתחה תקופת זוהר חדשה ועילאית במסכת חייו.
רבינו דבק בכל נימי נפשו ברבותיו המובהקים: במורו ורבו ראש הישיבה הגה"ק רבי יששכר מאיר זצוק"ל, ובנזר הקודש עטרת תפארת ישראל, פועל הישועות סידנא בבא סאלי, הגה"ק רבי ישראל אביחצירא זיע"א. מפיהם ינק מעיינות של תורה, פרישות, קדושה וטהרה, ומדמותם ספג את הנהגת הדור.
משנתמלא כרסו בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, ונשמתו גדלה והפכה לאבוקת אור אדירה, החל רבינו במפעל חייו הכביר להרבצת התורה ברבים.
יום אחר יום, ללא חופשה וללא מנוחה, שבתות, חגים וימי חול, נדד מעיר לעיר וממושב למושב, וחרש את שדות ארץ הקודש לאורכה ולרוחבה.
שיעוריו הנשגבים היו כליל השלימות – משלבים בתוכם גאונות מופלאה בנגלה יחד עם רזי הנסתר ותורת החסידות. לשונו המתוקה והחמה, שיצאה מעומק לב טהור ובוער באהבת ה' ואהבת ישראל, הבקיעה את כל החומות, כבשה אלפי לבבות, השיבה רבים מעוון ורחצה את נפשות שומעיו מכל שמץ של סיג וחלודה, עד שנעשו כלים מאירים וזכים לעבודת הבורא יתברך שמו.
שלש קומות בנפש – החיצוני, הפנימי והעצמי
יסוד נשגב ומיוסד בספרי החסידות הקדושים מורה כי נחלקים בני האדם לשלש מדרגות מהותיות זו למעלה מזו: 'חיצוני', 'פנימי' ו'עצמי'.
הבדלים אלו אינם ענין של סגנון גרידא, אלא הם משתקפים וניכרים בכל אורחות חייהם, וביותר במדת הצניעות, ההסתר וההצנע לכת עם קונם.
'האדם החיצוני' – כל הווייתו שקועה בעולם הנגלה והמפורסם. אין הוא מסוגל לפעול דבר בלא שיבלוט לעין כל, וסביבתו מודעת תמיד לכל תנועותיו ומעשיו, לטוב ולמוטב. כל הסתרתו אינה אלא במעשים המביאים עליו נזק או חרפה, אך זולת זאת – עיקר חיותו נובעת מן החיצוניות ומן הרושם שהוא מותיר בחוץ.
מדרגה נעלית ממנו היא מדרגת 'האדם הפנימי'. איש זה כבר מעמיק את מבטו, פועל בהסתר ובהצנע, ומקיים בגופו את תביעת הנביא: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶי"ךָ" (מיכה ו, ח).
אולם, אף שהוא מתנהג בהצנע, עדיין הנהגה זו באה אצלו מתוך מאמץ והכרה שכלית שכך נכון וראוי לנהוג, בבחינת עבודה המחייבת התבוננות וכבישת הטבע.
אולם, בראש הפסגה ניצב 'האדם העצמי'. זהו איש אשר ההעלם, הצניעות וההסתר טבועים בעצם מהותו וטבעו הפנימי. אין הוא 'משתדל' להסתיר, אלא כל כולו טמיר, מכוסה ונעלם מעין כל מתוך פשטות מוחלטת וטבעיות עצמית זכה, באשר כל פנימיותו מופנית אך ורק כלפי בוראו, ואין לזולתו שום תפיסת מקום אצלו כלל.
עבודת ההסתר של איש האלקים
רבינו הגדול, מוה"ר רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, היה כולו בחינת אדם 'עצמי'. כל מסכת עבודתו את בוראו התנהלה בהעלם מופלא ובצנעת קודש, וביותר נתגלה הדבר בעבודת התפילה – שהיתה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
במשך עשרות בשנים היה רבינו מכתת את רגליו ומוסר שיעורי תורה ברחבי הארץ לאורכה ולרוחבה, ושב לביתו באישון לילה, סביב השעה אחת לפנות בוקר. אך בקושי הניח את ראשו, וכבר בשעה שלש לפנות בוקר – לאחר כשעתים של שינה קלה בלבד, כבר היה קם כארי, יוצא מביתו באפלת הליל ופונה לטבילת טהרה במקוה. משם היה ממהר לבית המדרש כדי להכין את נפשו כדבעי לקראת תפילת שחרית.
באותן שנים זכו יחידי סגולה לשבת בירכתי בית המדרש באותן אשמורות הבוקר, והמראה שנגלה לעיניהם היה מבהיל ומרומם עד עמקי הנפש.
סדר הכנותיו לתפילה היה נורא הוד. אוירה של חרדת קודש, קדושה עילאית וטהרה מזוככת, מהולות בשמחה של מצוה ובכובד ראש עצום, היו מתפשטות וממלאות את כל חלל בית המדרש, כשנפשו מתנערת מכל הבלי העולם הזה ועולה מעלה מעלה.
כחה של תפילה זכה כבן לפני אביו הפועלת ישועות
כאשר הגיע זמן התפילה, היתה תפילת השחרית שלו נאמרת מילה במילה, בהטעמה מדוייקת ובכוונה עצומה, בלא שום דילוג או חטף.
אשרי עין ראתה אותו עומד כעבד לפני רבו וכבן המתחטא לפני אביו שבשמים, לבו רוטט בדביקות, וכל כולו שופך שיח חרישי ובהתרפקות של אהבה ויראה לפני קונו.
תפילות זכות וטהורות אלו, שבקעו מעומק לב 'עצמי' ומזוכך, שידדו מערכות שמים ובקעו את כל הרקיעים.
על כך יעידו כאלף עדים רבבות אלפי ישראל מכל החוגים והעדות, שבמשך כל שנות הנהגתו הקדושה זכו להיוושע בזכות ברכותיו ותפילותיו – בהמתקת הדינים הקשים, בהסרת המעיקים ובהשלמת כל החסרונות בגוף ובנפש.
השבעת הגוף והשבעת הרגש והנפש
גדולי חסד ובעלי צדקה מופלגים עמדו לעם ישראל בכל הדורות. חלקם זכו שמעשיהם נרשמו בספרי דברי הימים ונודע שמם לתהילה, וחלקם נותרו טמירים ונעלמים, ומעשיהם הכבירים מוכרים ומפורסמים אך ורק בפמליא של מעלה.
אחד מגדולי הצדקה שנחקק שמו בדברי חז"ל הוא 'בן כלבא שבוע'.
רבותינו בגמרא (גיטין נו.) ביארו את פשר שמו המופלא: 'שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב – יוצא כשהוא שבע'.
ללא ספק, מעלה עליונה ועצומה היא לפתוח שולחן, להאכיל רעבים ולהחיות נפש כל חי, וזוהי מדרגת 'השבעת הגוף'.
אולם מעליה מתנשאת מדרגה נשגבת, דקה ועמוקה לאין ערוך – והיא, מדרגת 'השבעת הנפש והרגשות'.
אין אדם עלי אדמות – יהיה גילו, מעמדו, חכמתו או עיסוקו אשר יהיה – שאינו חש צמאון ורעבון עמוק בנבכי רגשותיו. אלא שאין רעבונו של זה דומה לרעבונו של חברו, כל בן אנוש הוא עולם מלא בפני עצמו, עולם של תחושות, כאבים, כיסופים וחכמה עצמית היחודיים אך ורק לו. כדי להשביע רעבון דק ונעלם שכזה, נדרשת חכמת לב אלקית ורגישות עילאית שאינה מצויה.
עומק מדרגה זו נתבאר בספר הקדוש ראשית חכמה (שער דרך ארץ, פרק א – אות כ), שפירט את אופני השבעת הרגש של כל חלקי העם, כפי שכתב:
'ויהיה חונן לבריות, חומל לאביון, מושיע לעני, חכם לחכמים, אח לצדיקים, עמית לתמימים, ריע לחסידים, רחמן לתלמידים, אב ליתומים, בעל לאלמנה, מזכיר למשכיל, מלמד לפתי, שמחה לקשה יום… וכל המשמח לעגומים ונכאבים ומנחם אבלים ודובר על לב עניים ואומללים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא'.
נהרה של אהבת ישראל בהקשבה טהורה ומאור הפנים
במדרגה נשגבת זו של השבעת רגשות ורפואת הנפש, צעד והאיר רבינו הגדול, מוה"ר רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, בכל ימי חייו, בצורה המופלאה והזכה ביותר.
במשך כל שנות הנהגתו הרמה נפגש יום־יום עם אלפי בני אדם שהסתופפו בצילו בקביעות, הן אלו שנקרו לפתחו לעתים רחוקות.
אצל הרב לא היה שום הבדל!
לכל נפש ונפש העניק את מלוא תשומת הלב, פינה לה מקום בלבו והקשיב לכאבה בהקשבה אמיתית ועמוקה. בעת שהיה מאזין לדברי בן שיחו, חש השומע כיצד נהרות אדירים של אהבת ישראל זכה וטהורה שופעים ממעמקי לבבו של הרב וחודרים היישר אל תוך לבו הפצוע.[7]
אחר כך היה הרב מאיר אליו פנים ומשיב לו בעצה ותושיה.
תשובותיו לא היו מן השפה ולחוץ, אלא דברים שירדו והשתלשלו מן ההיכלות והעולמות העליונים, קולעים אל השערה ומכוונים אל שורש נשמתו.
כל מי שזכה לעמוד במחיצתו של רבינו, נחרתה החויה הזו בעצמותיו – כל ימי חייו. אותה הרגשה מופלאה ומחיה, שרואה אתה לפניך צדיק קדוש ועובד ה' בעל מדרגה נוראה, והוא אוהב אותך באמת, כפי שאתה, ורואה בך יקר וערך עליון.
משום כך נהרו אליו המונים מכל גווני הקשת: מאותם שנמצאו בעולמות האפורים והחשוכים ביותר ודם על ידיהם, ועד לגדולי החסידות ועובדי ה' המצויים בעולמות הבהירים של יחודים, כוונות והמתקת דינים. כולם כאחד חיפשו את קרבתו וערגו להידבק במחיצתו.
מעולם לא ידעו שומעי לקחו שובע מנוכחותו.
די היה לראות את השבתות, בהן היה מוסר כמה וכמה שיעורים מקיפים – בליל שבת, בבוקר, בצהרי היום ובמוצאי שבת – אשר הצטרפו יחד לכשבע שעות תמימות של משא תורני חוצב להבות, והציבור כולו נאסף שוב ושוב, שבת אחר שבת, ללא כל עייפות, שותה בצמא את דבריו.
כל יחיד ויחיד הרגיש אהוב ויקר עד שהיה בטוח כי הוא מן המקורבים והאהובים ביותר על רבו.
מסעות הקודש בהצלת הנפשות של רחמי האב
אהבתו של רבינו לא היתה רגש ערטילאי, אלא אהבה עזה שהביאה לידי מעשה בפועל.
כל העת, בערה בקרבו תשוקה תמידית שלכל יהודי יהיה טוב באמת, הן בעולם הזה בגשמיות והן בעולם הנשמות ברוחניות.
מתוך כך היה יוצא מדי ערב מבית מדרשו, לאחר יום עמוס בעבודת הקודש, ונוסע למרחקים לכל קצוי הארץ למסור שיעורי תורה ברבים. בשיעוריו היה מורה דרך, מיישר נתיבות ומעורר לתשובה ולתיקון המעשים, כדי להנחיל לשומעיו חיי נצח לעתיד לבוא.
בד בבד, בעין בדולח ובכחות רוחניים שהעניק לו הבורא, היה סוקר את פני המשתתפים בשיעור ומבחין במצבם הרוחני. כאשר ראה כי שורר קטרוג או דין מתוח על אחד הנוכחים, היה מגייס את כל כחותיו, להמתיק את הגבורות מעליו ולהמשיך עליו שפע של חסדים ורחמים, כדי שייטב לו גם בעולם הזה.
בסיום השיעורים היה עומד שעות ארוכות ומאפשר להמונים לגשת, לשפוך את מרירות לבם ולקבל את ברכתו.[8] הלב נכסף ומתמלא געגועים למראה אותם טללי רחמים ואהבה שנזלו על ראשי האנשים באותן שעות.
יתירה מזו, כדי להושיט יד לכל נדכא ונצרך, העמיד מכשיר פקס מיוחד שדרכו קיבל אלפי פניות מכל רחבי תבל, ובמסירות נפש עצומה, בלא לחוס על כחותיו המעטים וזמנו היקר, ישב והשיב לכל שאלה ומצוקה.
ועדיין, כל אלו אינם אלא אפס קצהו ממעשיו הכבירים, שכדי להכילם ידרשו כרכים רבים ומסכתות שלימות.
מסירות הנפש ועול ה'הגנה' למען עם ישראל
כך נהג רבינו בכל ימי חייו, עד אשר הגיעה שעתו הגדולה ומסר את נפשו וגופו ממש ככפרה על כלל עם ישראל.
בשנתו האחרונה עלי אדמות, הרבה רבינו לדבר בדאגה עמוקה על גזירות קשות, ומאורעות מפחידים המתרגשים ובאים על העולם.
דבריו המרטיטים עוררו פחד וחרדה גדולה בקרב השומעים, אשר חזר ועורר עליהם שוב ושוב בדמעות שליש.
בראותו את חרב הדין המרחפת על בני עמו, קיבל על עצמו החלטה נוראה: למסור את חייו ונשמתו כקרבן וכפרה להצלת עם ישראל.
מן השמים קיבלו את עתירתו, אך נגזרה עליו מדת היסורים. רבינו קיבל באהבה ובדממה את חוליו הקשה בכבד.
מיום ג' באלול ועד יום הסתלקותו בכ"ז בתשרי – משך חמישים ושנים ימים תמימים, כמנין ב' פעמים שם הוי"ה ברוך הוא – סבל יסורים מרים, קשים וממרקים ללא הגה של תלונה.
בפטירתו לגנזי מרומים, בהיותו בן חמישים ושמונה שנים בלבד, קרע את רוע הגזירה מעל עם ישראל.
כפי שאמר בפי קדשו הטהור ברוח נבואית באותם ימי מבחן: 'אני יודע שכולכם צריכים הגנה, ואת ההגנה הזאת לקחתי עלי'.
בעוצם קדושתו ומסירותו עמד בפרץ, סוכך בגופו ובנשמתו על הדור כולו, והותיר מורשת נצחית של תורה, חסד ואהבת ישראל עד כלות הנפש.
[1] לפני 69 שנה, ב-י"ז בסיון תשי"ז, שלח הקב"ה לעולם את נשמתו העצומה והנוראה של מורינו ורבינו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, והטיל עליה להיות מאותם מצוקי ארץ שעליהם עומד העולם.
והוא זכה, זכה לעמוד בתפקידו!
הרב יורם הסתתר כל ימי חייו בשפריר חביון, טמיר ונעלם מעין כל חי!
כל תהלוכות חייו, ומסעו הרוחני, הכל גנוז ונעלם. מכל אותם המלחמות הרוחניות העצומות אשר נלחם: בכיבוש החומר, ובזיכוך המדות עד לאין תכלית, בהמתקת הדינים מעל הכלל והפרט, והמשכת ישועה ורחמים על כל העולם, לא נשאר בידינו כמעט ידיעות, ועל דרך עבודתו את בוראו נאמר: "נתיב – לא ידעו עיט, ולא שזפתו – עין איה" (איוב כח, ז).
במשך חייו מסר עשרות אלפי שיעורים, מהם במקומות קבועים (כגון: בישיבתו הקדושה, ובערים קבועות בארץ) ומהם במקומות מזדמנים (אזכרות וכדומה). אך כמעט ומעולם לא דיבר על עצמו.
חייו היו סוערים, מלאים קשיים והתמודדויות, מטלות רבות הוא נטל על עצמו, בגיוס מיליוני שקלים מדי חודש, ובנשיאת רבבות המוני עם ישראל על מוחו ולבו הטהור, ועם כל זה לא שיתף את הזולת עמו!
אפילו תלמידיו הקרובים אליו ביותר, אשר זכו לשמוע אותו שנים ארוכות ורצופות (בשיעוריו שהיה נותן בישיבה הקדושה מדי יום) לא הצליחו למשש ולגעת בפנימיותו, והכל נשאר לגביהם חתום בפשטות נוראה!
הרב יורם עם כל גדולתו וקדושתו הנוראה, עם רבבות המופתים אשר עשה, אשר שידד בכחו את כל מערכות הטבע (ואת המופתים – שאחרים סיפרו – הוא לא הצליח להסתיר) התנהג בפשטות תמימה וטבעית! זר אשר לא ראה – לא יוכל להבין זאת!
והפשטות הטבעית הזו הבעירה בלבו מדורה ענקית, בהירה ויוקדת, של אהבת ישראל!
לבו של הרב יורם נכסף, השתוקק והתגעגע שליהודים יהיה טוב! שתהיה להם פרנסה טובה, בריאות, אושר מהילדים, נחת ושלוה.
אך לא רק הטוב הגשמי היה לנגד עיניו הטהורות, עיקר כמיהתו ומאווייו היו לחבר את עם ישראל לטוב האמיתי, הנצחי והמושלם. הטוב הטמון בחיי התורה ומצוות. הטוב הנובע מקשר יציב ואיתן עם ה' יתברך הטוב והמטיב.
והאהבה הטהורה הזו שבקעה מלבו חיממה את הלבבות, והאנשים נמשכו אליו כמגנט ורצו את קרבתו…
[2] ומכח אותה השגה עמוקה להכיר את כל כחות הנבראים, ציוה הבורא את האדם במצות 'פרו ורבו'. בספר החינוך (מצוה א) מבואר ששורש המצוה הוא כדי שיהיה העולם מיושב, ככתוב: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה מה, יח).
אך מהו 'ישובו של עולם' באמת?
מגלה הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה ז), כי עיקר ישוב העולם אינו מתמצה בריבוי כמותי גרידא:
'עיקר ישוב העולם הוא כשהעולם ממולא בבני אדם שהם בני דעה. כי מי שאין בו דעת – אינו אדם כלל, ונחשב כבהמה בדמות אדם.
כשם שמצוה על האדם להעמיד תולדות לקיום העולם, כך מוטלת עליו חובה קדושה להכניס דעת, אמונה ויראת שמים בבניו, בתלמידיו ובכל אדם.
שזהו עומק ציווי התורה: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח) – למלא את הארץ בדעת ה', לעורר איש את רעהו ולהאיר בנפשו את אור האמונה, שזהו כל תכלית גדר האדם.
כדי להאיר דעת בזולת, נדרשת אותה חכמה קדומה של אדם הראשון: להכיר את נפש העומד מולך. לדעת מה הוא מסוגל לשמוע, מהם כחותיו, וכמה מסוגל לבו להכיל.
כדברי רבי נחמן על הפסוק: "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" (ישעיה מט, י).
מנהיג אמיתי הוא מי שניחן במדת הרחמנות, אך יודע להשתמש בה בחכמה ובדיוק. רחמים שאינם במקומם עלולים להזיק – כמי שמרחם על עולל בן ארבעה ימים ומאכיל אותו בשר במקום חלב… הרחמנות האמיתית היא להעניק לכל אחד בדיוק את המזון הנפשי והרוחני הראוי לו לפי מדתו, שלבו יוכל לקבלו ולהיבנות ממנו.
[3] חיים של פשטות
הפשטות והטבעיות של הרב יורם היו לעתים מעוררים התפעלות. ובענין זה, בנו מורינו ורבינו הרב ישראל שליט"א סיפר כך:
אבא, הרב יורם, היה מקבל את הקהל בבית מדרשו. הוא היה יושב ליד שולחן, והאנשים היו עוברים אחד אחד. כך במשך שנים ארוכות מאוד.
יום אחד ניגש המזכיר ואמר לרב: התקשרו אלי מהלשכה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואמרו שהוא רוצה לפגוש את הרב.
והרב שהיה יושב יותר מחצי יום בבית המדרש, אמר שיבוא בין השעות אחת לשתים וחצי, כי באותן שעות יש הפסקה ובית המדרש ריק.
אני שמעתי את השיחה בין הרב למזכיר, וניגשתי לרב ואמרתי: אבא, זה ראש הממשלה, אולי כדאי לשבת אתו במשרד, במקום יותר מכובד?
ואבא אמר: לא, רק כאן ניפגש. כאן מקום קדוש, בית מדרש.
ואני המשכתי ואמרתי: אבא הכסאות בבית המדרש הם כסאות מאוד פשוטים, כסאות של כתר. אולי אני אביא לראש הממשלה כסא יותר מכובד?
ואבא אמר: 'מה רע בכסאות של כתר?! מה חסר להם? תראה איזה כסאות יפים, כסא כזה לבן, יפה, מצויין'.
ראש הממשלה הגיע, התיישב על כסא של כתר, והם החלו בשיחה.
לאחר כמה דקות, שאל נתניהו את אבא: 'תגיד לי, פה אתה מנהל את כל המערכות שלך?'
'כן!'
מה? אין לך סוללה של מזכירות?
ואבא השיב: 'אפילו מזכירה אחת אין לי. יש לי כמה עובדים שעובדים במשרדים למטה, כל אחד יושב בפינה קטנה, והם עוזרים לי בניהול'.
ונתניהו שאל שוב: 'אתה רוצה להגיד לי, שמהריבוע הקטן הזה שאתה יושב בו, אתה מנהל את הכל?'
ואבא השיב: כן, בחסדי השם יתברך'…
על השולחן של אבא היתה תמונה של בעל התניא, ונתניהו ראה את התמונה ואמר לאבא: אם אני לא טועה זה הרבי מחב"ד.
ואבא אמר: כן, זה האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד.
אני יכול לקבל את התמונה.
ואבא אמר: אני צריך את התמונה הזו, אני אשלח לך תמונה כזו.
השיחה המשיכה, בסופה בירך אבא את נתניהו והוא הלך לדרכו…
אחרי שהוא הלך, שאלתי את אבא: אבא, למה לא נתת? ראש הממשלה ביקש ממך תמונה של האדמו"ר הזקן, אולי בזכות זה הוא יתקרב יותר ליהדות?
ואבא השיב לי כך: 'כן, נכון, אבל מה עם 'לא תחמוד'? מה, בגלל שהוא ראש הממשלה הוא פטור מ'לא תחמוד'?
והרב המשיך בסדר יומו באותה פשטות וטבעיות.
[4] כשרועה נאמן נושא בעול
עובדות ומעשים נשגבים מסופרים לרוב על גודל אהבתו ומסירותו של אבא מארי עטרת ראשנו זצוק"ל לאברכים, אך סיפור אחד מני רבים ממחיש יותר מכל את עומק השותפות והנשיאה בעול שבערו בנפשו:
כידוע, זכה אבא להחזיק בכבודם ובפרנסתם של אלפי עמלי תורה. חוק קבוע ובל יעבור קבע לעצמו: בכל עשירי לחודש – מבלי לאחר אפילו ביום אחד – הופקדה מלגת הקיום בחשבונותיהם של האברכים. חודש בחדשו נדרש לגייס סכומי עתק, הון תועפות, כדי שהמשפחות תוכלנה להתקיים בכבוד.
באחד החדשים חל יום התשלום בערב שבת. השעות נקפו, הדקות אזלו, ובקופת המוסדות היה חסר סכום עתק של לא פחות משבע מאות אלף שקלים להשלמת המלגות. המתח היה עצום. אבא הפך שמים וארץ, התפלל, פעל וניסה כל דרך אפשרית.
והנה, בשעה אחת עשרה וחצי בבוקר – חצי שעה בלבד לפני נעילת שערי הבנק – התרחש הנס: אבא הצליח להשיג את מלוא הסכום כהלואה, והמלגות הועברו במלואן לחשבונות האברכים, רגע לפני כניסת השבת.
מאוחר יותר, כשנרגעו מעט הדי המערכה ושוחחתי עם אבא, הוא הביט בי בעינים רוטטות וגילה לי את הסוד שרחש בלבו באותן שעות מורטות עצבים:
'דע לך בני, בעיצומם של המאמצים להשיג את הכסף, גמרתי בלבי החלטה נחרצת: אם חלילה המלגות לא יעברו עד כניסת השבת – כל מאכלי במהלך השבת כולה יהיו פיתה אחת, עגבניה אחת וכוס מים בלבד!
וכי איך יתכן שאני אסב לשולחן ערוך עם בשר, דגים ומטעמים, בעוד האברכים היקרים שלי ומשפחותיהם ישארו ללא פרוטה וללא מלגה לכבוד שבת קודש?!'
[5] רב שהוא כמו 'כולם'
דממת רחובות העיר נתיבות נסדקת לאיטה.
פה ושם נראות צלליות של אנשים צועדים בחשיכה, מגבת על כתפם, ממהרים לטבול במקוה הטהרה כדי לפתוח יום חדש בקדושה לפני קונם. מדי פעם מפרה נהמת מנוע רכב כל שהוא את השקט.
זמן תפילת שחרית ממשמש ובא, ועבדי ה' מזדרזים לעמוד בחיל וברעדה לפני מלכו של עולם.
מפליא לראות בשעות הקטנות הללו רכבים הנכנסים בזה אחר זה בשערי העיר – ממרכז הארץ, מערי הדרום ואף הבאים מן הצפון הרחוק. כולם נמשכים כמו מגנט אל מוקד אחד – היכל הישיבה הקדושה של הרב יורם, כדי לזכות ולהתפלל ותיקין עם מורינו ורבינו, רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל.
זו היתה דרכו בקודש, להשכים קום לעריכת תיקון חצות ולעסוק בתורה עד עלות השחר, ולאחר מכן לשפוך שיח בתפילת הנץ החמה. איש לא ידע מתי סיים את יומו הקודם וספק אם ישן כלל.
תמיד, בדיוק בשעה שלש לפנות בוקר, היה פותח בעצמו את דלתות בית המדרש.
ר' שי נמנה אף הוא על מתפללי הנץ החמה הקבועים.
מנהג טוב היה לו. בדרכו לכולל, היה עוצר לכל אברך שנקרה בדרכו ומעלה אותו לרכבו. לעתים נדחסו הנוסעים מעבר לכל הגיון, כמאמר החכם: 'אהבת חברים דוחקת את הבשר', ומעולם לא התלונן איש על צפיפות.
באותו לילה נפתחו ארובות השמים וגשם סוחף ניתך ארצה.
המכונית של ר' שי היתה עמוסה עד אפס מקום. תוך כדי פניה באחד הרחובות החשוכים, הבחין באברך בודד הצועד בכבידות תחת המטר העז, המתקשה להיאבק ברוח.
ר' שי לא היסס: הוא עצר לצד המדרכה וסימן לו בידו להיכנס לתוך הרכב.
הדלת נפתחה, האברך נדחק פנימה – וברגע אחד נפלה דממת מוות בחלל הרכב.
ר' שי, שעיניו היו נעוצות בכביש המוצף בגשם, תמה על השקט הפתאומי ושאל: 'מה קרה לכם שהשתתקתם כולכם?'
הוא הציץ במראה הפנימית כדי להבין את פשר הדבר, ומיד אחזוהו חיל ורעדה: הנוסע שנרטב בגשם ונדחק בספסל האחורי הצפוף לא היה אלא… מורינו ורבינו, 'הרב יורם' בכבודו ובעצמו!
'מחילה, כבוד הרב… מחילה על הצפיפות הנוראה!' מלמל ר' שי, ופניו בוערות מבושה עד תנוכי אזניו.
הרב הביט בו בחיוך רחב, עיניו הקרינו חום ורוך, ופסק מיד:
'תרגיש בנוח, ר' שי היקר. אני אברך בדיוק כמו כולם!
תודה רבה לך על החסד הגדול שהסכמת לאסוף אותי במזג אויר כזה… ממש כמו כולם!'
על גדלותו המופלאה להרגיש כמו 'כולם' נביא מעשה נוסף:
הימים לפני כשלשים וחמש שנה. בנין חדש הוקם זה עתה, ובין כתליו שקדה קבוצת אברכים מובחרת, שהלכה והתרחבה מחודש לחודש בהנהגתו ובדאגתו המסורה של רבי יורם.
בסמוך למבנה שכן אז סניף 'טיפת חלב' עירוני. בצהרי יום אחד, יצאה מן המרפאה אשה צעירה, כשהיא מסיעה את שני בניה התאומים בעגלה כפולה.
הילדים היו חסרי מנוחה, זה בכה וזה צרח, ואותה אשה עמדה ליד מכוניתה אובדת עצות: כיצד תצליח להחזיק שני תינוקות מייללים ובו בזמן לקפל את העגלה הכבידה ולהכניסה לתא המטען?!
היא הביטה סביבה בחיפוש אחר עזרה, והבחינה באברך צעיר העומד סמוך לפתח הכולל.
'סלח לי, אדוני', פנתה אליו בפשטות, 'אולי תוכל לעזור לי לרגע להחזיק אותם?'
האברך ניגש אליה בחיוך מאיר פנים, הרים בעדינות את שני הפעוטות הבוכים ואימץ אותם אל לבו. בקול רך ומרגיע לחש באזניהם דברי נועם, ועד מהרה נרגעו הילדים והשתתקו. בינתים, קיפלה האם את העגלה והניחה אותה ברכב.
כשסיימה, פנתה לקחת בחזרה את ילדיה ואמרה בהיסוס: 'סלח לי, שמעתי שזה הכולל של הרב יורם… אולי תוכל לעשות לי טובה גדולה, לגשת אליו ולבקש שיברך את התאומים שלי?'
האברך לא אמר מילה. הוא הניח את שתי ידיו הטהורות ברכות על ראשי הפעוטות, עצם את עיניו, ובירך אותם מעומק הלב בברכת כהנים ובשפע של הצלחה ויראת שמים.
או אז נפקחו עיניה של אותה אשה.
היא הביטה בדמותו הקורנת ותפסה את גודל המעמד!
האברך שהחזיק את תינוקותיה והרגיעם אינו אלא ראש המוסדות והמנהיג הנערץ: הרב יורם – בכבודו ובעצמו!
'אוי, סליחה ומחילה, כבוד הרב…
קראה האשה במבוכה עצומה, 'סליחה שהטרחתי את כבודו בעבודה פשוטה כזו!'
הרב חייך בצניעותו המופלאה והרגיע אותה מיד: 'חס ושלום, אין שום צורך לבקש סליחה. אני הוא זה שצריך להודות לך על שזיכית אותי במצות חסד יקרה וחשובה!'
האם הנרגשת הודתה לרב מקרב לב ונסעה לדרכה.
למותר לציין, כי אותה ברכה טהורה ונטולת גינונים, ליותה את שני התאומים לאורך כל חייהם, ועל אף שמשפחתם לא שמרה תורה ומצוות באותם ימים, ברבות הימים צמחו שני הבנים לתלמידי חכמים יראי שמים החובשים כיום את ספסלי הישיבות הקדושות.
[6] כל אדם שזכה לבוא במחיצתו חש כי הרב רואה אל תוך חדרי לבו. במבטו הבהיר והאוהב היה מזהה באחת את תכונות הנפש של הניצב מולו, מוצא בו את נקודות האור והמעלות הנסתרות, ומנתב אותו בדיוק מופלא לפי מדת כליו ויכולותיו.
הוא דמה לגנן מסור ואומן, המשוטט בערוגות שדהו המוריק:
הוא הכיר כל שתיל ופרח, כל דשא ועץ, ידע בדיוק כמה מים זקוק זה וכמה אור שמש דורש האחר, מהו קצב גידולו ומהי תנובתו היחודית.
בכפות ידים אמונות ומלאות רחמי אב, השקה אבא כל נשמה במילות עידוד, באהבה אין סופית ובמאור פנים. בסבלנות עילאית הורה לכל אחד את הנתיב המיוחד לו וציפה לראותו פורח ומגלה את מלוא קומתו הרוחנית.
והנשמות לא אכזבו.
כפרח הרך הבוקע ממעמקי הרגבים ומתפרץ בשלל גוונים מרהיבים, כך פרחו הנפשות שזכו להסתופף בצילו. אבא נסך בהם אמון בלתי מסוייג, עד שהם עצמם החלו להאמין בכחותיהם ולגלות את היופי הטהור האצור בקרבם.
כרב חובל מנוסה הניצב על משמרתו בראש התורן, נִוֵּט את ספינת הנפשות בים סוער. מעולם לא דרש מאדם מעבר לכחותיו, אך גם לא הניח לו להסתפק בפחות מיכולתו האמיתית.
זו היתה חכמתו, זו היתה רחמנותו, ומכח סוד זה הצמיח דור שלם של עובדי ה' באמת ובתמים.
[7] אחת ממדותיו התרומיות והמאליפות של מורינו ורבינו, עטרת ראשנו, הגאון הקדוש רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, היתה אומנות ההקשבה והשמיעה לכל אדם מעמך בית ישראל.
למדנו מדרכיו כי עצם ההקשבה לפנימיות לבו של הזולת אינה הנהגה של נימוס בלבד, אלא היא מעשה חסד עצום ונשגב מאין כמותו. בזה מתקיים מאמר הכתוב: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח), כדברי רבותינו במשנה במסכת אבות (פ"ג מ"י): 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו'.
כאשר האדם מפנה מזמנו ומטרדותיו כדי לשמוע את רעהו במאור פנים ובנחת רוח, הרי הוא משפיע עליו שפעת חיוּת ושמחה, ומתוך כך נעשה אהוב למעלה ונחמד למטה.
זכור לטוב אותו נס גלוי ועצום שהתרחש בימי מלחמת המפרץ, עת נמתחו חבלי סכנה על יושבי ארץ הקודש והקדוש ברוך הוא הפליא חסדיו באלפי ורבבות נסים גלויים.
באותם ימים פגע טיל 'סקאד' שנורה מעיראק במתחם גלילות, והתפוצץ היישר על גבי צינור הדלק והגז הראשי שהזרים גז לעיר תל אביב. גודל הנס וההשגחה הפרטית נתגלו למפרע, כאשר אך יומיים קודם לכן אירעה תקלה חמורה באותו צינור, וסגרו את מעבר הגז לצורך תיקונים. בדיוק באותה עת שהצינור היה ריק וסגור לחלוטין, נחת עליו הטיל.
יודעי דבר והמומחים העידו, כי אילו היה הצינור פעיל ומלא בגז בעת הפגיעה, חלילה וחס היתה מתלקחת שריפת ענק שהיתה עלולה להחריב ולשרוף קרוב למחצית מן העיר תל אביב.
בחסדי שמים המרובים ובחמלתו הגדולה נמנע אסון איום ונורא זה, והיה הדבר לאות ולמופת על גודל חסדיו ונפלאותיו של בורא עולם.
בשבת קודש שלאחר אותו מאורע, הרחיב אבא בשיעורו במתק לשונו על פרטי הנס המופלא הזה, ופירט כיצד השגיח הבורא יתברך על עמו ונחלתו ברחמים גלויים.
עם סיום השיעור, לאחר תפילת המנחה, ניגש אל אבא יהודי יקר מתושבי העיר, כולו נרעש ונרגש, ובעינים בורקות קרא בהתלהבות: 'רבינו, שמעת איזה נס עצום אירע השבוע עם נפילת הטיל? אני יודע שכבוד תורתו ממהר לעוד שיעור, אך איני יכול לעצור בעדי מלספר לרב את גודל הנס!'
מיד פנה אליו אבא במאור פנים, והקשיב בשקיקה לכל מילה ומילה שיצאה מפיו, כשאותו יהודי מגולל בדיוק נמרץ את כל אותם הפרטים שאבא זה עתה דרש בהם בשיעורו.
ואבא, האזין בקשב רב ובאהבה עצומה.
במשך כל אותן דקות שבהן תיאר היהודי את השתלשלות הנס, עמד אבא והיטה אוזן קשבת, הנהן בראשו בהשתתפות מלאה, ובמאור פנים מיוחד קרא שוב ושוב בהתפעלות: 'פששש, מה אתה אומר? ישתבח שמו לעד, איזה נס נורא ונפלא!'
פניו של אותו יהודי זרחו מאושר ושמחה על שזכה לחדש לרב דבר כה נשגב.
לאחר ששמע אבא את כל הסיפור, בחכמת חיים צרופה הפטיר בדבריו:
'ראו נא, הרי יהודי זה בא אלי בכל לבו ובשמחה עצומה כדי להשמיע את שבחי השם יתברך. אילו הייתי מפסיקו ואומר לו שאני כבר בקי בכל המעשה, הייתי שובר את רוחו ומאכזב את לבו. כעת, מששמעתי את הדברים מפיו בהתפעלות, נתרוממה קרנו, כשהרגיש מוערך ושמח שמחה גדולה'.
הנהגה קדושה זו היתה לאבינו מורינו לדרך חיים תמידית. פעמים רבות היה שומע ממני מאורע מסויים, ולאחר מכן ניגש אברך ומספר לו את אותו הדבר בדיוק, והרב מקשיב בהתעניינות עמוקה ושואל: 'כן? מהיכן נודע לך הדבר?' חולפות דקות ספורות ובא אדם שלישי ושונה את אותם הדברים, ושוב שומעו הרב כאילו זו לו פעם ראשונה, ואף כאשר טלפנה אחת מבנות המשפחה לספר על אותו ענין, קיבלה את אותה התפעלות ומאור פנים. אף כי זמנו היה מדוד ויקר מזהב, גברה סבלנותו לתת לכל יחיד את ההרגשה הטובה והנעימה שהוא המשמיע והמחדש.
מכאן ישמע חכם ויקח מוסר השכל עמוק אל תוך כותלי ביתו פנימה: עד כמה נחוצה ההקשבה הלבבית לאשה, כאשר נוות הבית מרגישה שבעלה מקשיב לשיחתה בנחת ובשמחה אמיתית, ועד כמה זקוקים לכך הבנים והבנות, היודעים כי יש להם אוזן קשבת ולב פתוח בביתם.
הקשבה טהורה זו היא אבן היסוד להשכנת השלום, לחיזוק הברית המשפחתית ולהצלחה מופלגת בחינוך הילדים לתורה וליראת שמים.
[8] עדותו של ראש הישיבה, הגאון רבי אהרן קטנוב שליט"א:
היכרותי עם מורינו ורבינו, הגאון הקדוש רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, החלה כחמש שנים לפני פטירתו.
היה זה בימים הראשונים להקמת הישיבה הקדושה שבראשותי באלעד. פתחנו את השערים מתוך מסירות נפש, ללא תקציבים ממשלתיים, ללא קרן תומכת וללא סיוע מאיש. שמעו של הרב יורם הגיע לאזניי כעמוד התווך של עולם התורה, המחזיק אלפי אברכים על כתיפיו הרחבות, אך מעולם לא פגשתיו פנים אל פנים.
כשבועיים לאחר פתיחת הישיבה, הציע לי חבר לפנות אל הרב בבקשת תמיכה חדשית. היססתי רבות. שאלתי את עצמי: מדוע שיאות הרב לסייע למוסד שאינו מבית מדרשו, בעוד הוצאותיו עצומות ועניי עירו ומוסדותיו הפרושׂים בארץ קודמים לכל?
אך בלילה אחד, כשכבר הגיעו מים עד נפש והעול הכלכלי איים להכריע את המפעל כולו, אזרתי עוז והחלטתי לרדת לנתיבות. אמרתי לעצמי: אפילו אם אקבל תשובה שלילית, עצם קבלת ברכתו של הצדיק תהיה לי לשכר.
בדמיוני ראיתי היכל שיש מפואר, שטיחים יוקרתיים מקיר לקיר, ריהוט עץ מגולף וארונות קודש מנצנצים כראוי לראש אימפריית תורה אדירה.
מה גדלה תדהמתי כשצעדתי לתוך בית המדרש ומצאתי מבנה פשוט בתכלית, עומד בקרן זוית בצניעות כובשת. שום סממן של פאר לא היה שם, רק שולחנות עץ פשוטים, מזמינים כל צמא לבוא ולרוות את נפשו במנת תורה ואהבת ישראל. אפילו כסאו של הרב העיד כמאה עדים על פשטותו של הענק שיושב עליו.
עם סיום אמירת הסליחות ותפילת הנץ החמה, החל הרב למסור את שיעורו היומי ב'חוק לישראל' ובספר ה'תניא'. באותה שעה עמדתי לראשונה על היקף גאונותו הפלאית: נחל נובע ומעיין המתגבר שאין רז הנעלם ממנו. פשט וסוד, הלכה ודרוש, קבלה ומוסר – כל המקורות כולם נשפכו מפיו בשטף בהיר, כאילו הספרים פתוחים מול עיניו.
לאחר השיעור החלה קבלת הקהל.
נעמדתי בסופו של תור ארוך ומפותל. עשרות יהודים מכל שדרות העם נהרו אל הקודש: חרדים וחילונים, מסורתיים ואנשי מעשה, בני עדות המזרח, אשכנזים, חסידים, עולים מרוסיה ומאתיופיה. המכנה המשותף לכולם היה הצמאון לחזות באור פניו של הרועה הנאמן.
הרב, שכבר היה ער על רגליו משעת לילה מוקדמת, עמד במשך שעות ארוכות וקיבל כל אחד ואחד כאילו היה בנו יחידו. בחיוך מאיר, בליטוף של מלאך ובעינים החודרות לחדרי בטן, האזין לצרות העם: זה זקוק לרפואה, זה ממתין לזרע של קיימא, האחד מחפש עצה לשלום בית, והאחר מבקש מזור לבן שנשר. לבו הענק של הרב הכיל את כל שברי הלבבות.
כשהגיע תורי, ניגשתי אל השולחן. הרב נשא את עיניו הטובות, חייך ובירכני בברכת 'ברוך הבא'.
הכנתי מראש נאום מפורט על אודות הישיבה וחשיבותה, אך ברגע האמת נעתקו המילים מפי. כל מה שהצלחתי להוציא היה משפט קצר ורוטט: 'הרב, שמי אהרן קטנוב, יש לי ישיבה קטנה באלעד, ואני זקוק לעזרה'.
הרב הביט בי במבט חודר ושאל בְּרֹךְ: 'כמה בחורים לומדים בישיבה?'
עניתי את המספר, ומיד פנה הרב למזכירו והורה בפשטות: 'תכניסו את הישיבה של הרב לרשימת הנתמכים החדשית שלנו'.
נאלמתי דום מרוב תדהמה. לא דרישת המלצות, לא חקירות מעמיקות, לא ביורוקרטיה ולא שום נסיון להתערב בניהול הישיבה רק שותפות טהורה ואהבת תורה שאין לה גבולות. כל שנתבקשתי היה לרשום את פרטי המוסד.
מאותו יום נקשרה נפשי בנפשו בעבותות אהבה שלא ינתקו. פקדתי את היכלו מדי חודש בחדשו יחד עם תלמידיי, והרב תמיד קיבלם בחמימות, התעניין בעלייתם הרוחנית והרעיף עליהם אהבת אב שנסכה בהם כחות לצמוח לגדולי תורה.
