ג' מדרגות בחסד
בסוד עבדיך
היה זה בוקר ככל הבקרים, זה עתה הסתיימה התפילה בבית מדרשו של הרב יורם אברג'ל, והרב פתח ומסר את שיעורו היומי בספר התניא.
שיעורו הקבוע בספר התניא, הִוָּה מוקד משיכה להרבה מבני עליה ומבקשי ה' מכל רחבי הארץ, שנפשם כמהה ונכספה לחוש ולהרגיש קרבת ה'.
והגם שהשיעור נמסר בשעה מוקדמת בבוקר, בשעה שבע בשעון חורף, ובשש וחצי בשעון קיץ, לא הסתכלו על שום מניעה, והגיעו.
אך, ביום שאנו עסוקים בו, התרחש גילוי אלקי מיוחד, פניו של הרב זהרו בגוונים מיוחדים, מתיקות עילאית ונועם עליון נמסכה בלבבות השומעים…
לשמע דברי קדשו, נתמלאו העינים בדמעות מתוקות של געגועים לזכות ולראות את העולם מתוקן במלכות שד"י.
על כנפי רוח נישאו השומעים, באזני רוחם שמעו את קול שופרו של המשיח, ובעיני רוחם ראו את מעגלי הריקודים סביבות מלך המשיח והצדיקים שעמו…
מתוך אויר זך ואלקי, עמד והתייצב בית המקדש השלישי, והכהן הגדול עמד והדליק את מנורת הזהב…
ואז, בתוך אותו שיעור נשגב ומרומם זה, גילה הרב יורם את סוד חייו, את סוד עבודתו הכמוסה, וכך אמר:
'ההבדל ביני לבין האחרים, שאחרים מתרכזים באסיפת ידע, מנסים להשיג ולדעת כמה שיותר תורה, וכדי להשיג זאת הם לומדים הרבה.
אבל אני, כל דבר שלמדתי, לא המשכתי ללמוד את הידיעה הבאה עד שחינכתי את עצמי לנהוג לפי אותה ידיעה!'
השיעור הסתיים, לשומעים לקח הרבה זמן להתאושש ולחזור למציאות, ואז הם הבינו: סוד קדושתו של הרב יורם היה העמל והיגיעה, המפעל והעשיה, זו היתה שירת חייו.
חיים שיש בהם…
חמישים ושמונה שנה שר הרב יורם את שירת חייו, והגם שחמישים ושמונה שנה הן לא חיים ארוכים, הרב יורם זכה בימי חייו להספיק ולעשות כל כך הרבה, עד שכיום כאשר עומדים ומתבוננים בהספקיו נשארים פעורי פה…
אנו רגילים למנות את חיי האדם בשנים, ואדם שזכה לחיות בעולם הזה הרבה שנים, אומרים עליו שהוא זכה לאריכות ימים.
אבל האמת, שאריכות חיי האדם לא נמדדת בשנים אלא ברגעים, לכל אדם קצב הקב"ה כמה רגעים הוא יחיה בעולם הזה – ואריכות ימים נמדדת לפי מספר הרגעים שזכה אדם לנצל בעולם הזה.
והרב יורם זכה והאריך ימים מאוד! כל רגע ורגע בימי חייו היו קודש לעבודת ה'. הרב יורם זכה ועבד את בוראו במסירות נפש מתוך קבלת עול, מתוך שעבוד הלב והנשמה.
מי יוכל לפרושׂ על גבי גליון את כל הרגעים שבהם עבד את בוראו, רגעים אין ספור, שנפרשׂו על פני כל החיים, את ההתמודדויות והמלחמות שנתרחשו יום יום, בחדרי חדרים, בהרהוריו, ברגשותיו, ובתוך לבבו פנימה.
אך גם בכלליות יקשה עלינו להעלות את גדולתו על הכתב, כי הרב יורם זכה וכל ימי חייו הסתתר בשפריר חביון, בתוך "חַגְוֵי הַסֶּֽלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה" (שיר השירים ב, יד).
כל תהלוכות חייו, ומסעו הרוחני, הכל גנוז ונעלם. מכל אותן המלחמות הרוחניות העצומות אשר נלחם: בכיבוש החומר ובזיכוך המדות עד לאין תכלית, בהמתקת הדינים מעל הכלל והפרט, והמשכת ישועה ורחמים על כל העולם, לא נשאר בידינו כמעט ידיעות, ועל דרך עבודתו את בוראו נאמר: "נָתִיב – לֹא יְדָעוֹ עָיִט, וְלֹא שְׁזָפַתּו – עֵין אַיָּה" (איוב כח, ז).
במשך חייו מסר עשרות אלפי שיעורים, מהם במקומות קבועים (כגון: בישיבתו הקדושה, ובערים קבועות בארץ) ומהם במקומות מזדמנים (אזכרות וכדומה). אך כמעט ומעולם לא דיבר על עצמו.
חייו היו סוערים, מלאים קשיים והתמודדויות, מטלות רבות הוא נטל על עצמו, בגיוס מיליוני שקלים מדי חודש, ובנשיאת רבבות המוני עם ישראל על מוחו ולבו הטהור, ועם כל זה לא שיתף את הזולת עמו!…
אך מה שבטוח שהרב יורם זכה להוציא מן הכח אל הפועל, את הרצון האלקי בבריאת האדם.
ולפני שנבאר מהו הרצון הזה, מהו הרצון האלקי בבריאת האדם. נצטרך להקדים…
תחילת הכל – ארבעת המחצבים
רבים הם האנשים החפצים להיכנס לתוך היכלי הקדושה, אך לא רבים הם הספרים הסוללים את הדרך לכך.
וכאשר ראה המקובל האלקי רבי חיים ויטאל זיע"א את המחסור בספרים, שינס את מתניו, וכתב ספר הדרכה לחפצים בכך, וקרא שמו 'שערי קדושה'.
ושם (חלק ג – שער ב) הוא ביאר את ענין המחצבים. וכך הוא כתב:[1]
הבריאה הראשונה שהאציל הבורא היתה 'עשר הספירות'. והבריאה הזו היא המחצב הראשון הנקרא 'מחצב הספירות'.
ולאחר מכן ברא בריאה נוספת, והוא אור הכולל בתוכו את כל נשמות ישראל, והוא הנקרא 'מחצב הנשמות'.
ומחצב הנשמות דבוק במחצב הספירות, כמו שנאמר: "כִּי כַּֽאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל־מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת־כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת" (ירמיה יג, יא)…
והנה, האור שמשתלשל מהספירות חייב לעבור דרך מחצב הנשמות, ולכן הקב"ה נקרא 'אלקי ישראל'.
וממחצב הנשמות נחצבים נשמות ישראל ויורדים לעולם הזה,[2] איש איש כפי שליחותו.
ולאחר מכן ברא בריאה נוספת, והוא אור הכולל בתוכו את כל המלאכים, והוא הנקרא 'מחצב המלאכים', וממנו נחצבו כל המלאכים.
ומחצב המלאכים הוא מלבוש חיצון על אור מחצב הנשמות, והם מקבלים מהם (ממחצב הנשמות) את חיותם.
ולכן בחורבן בית המקדש, כשהפסיק השפע למחצב הנשמות, המלאכים נשארו בלי שפע, ועל אותה שעה נאמר: "הֵן אֶרְאֶלָּם צָֽעֲקוּ חֻֽצָה" (ישעיה לג, ז)![3]
ולאחר מכן, ברא בריאה נוספת, והוא אור מועט הנקרא אור חשוך, וכולו דינים קשים, והוא הנקרא 'מחצב הקליפות', וממנו נאצלו כל הקליפות (כחות הטומאה).
וממחצב הקליפות נבראו גם נפשות הגויים.[4]
ולאחר שנבראו ארבעת המחצבים, נברא העולם שלנו…
בעשרה מאמרות נברא הכל!
כשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, בראו בששה ימים וזאת על ידי אמירת עשרה מאמרות. ביום הראשון אמר שני מאמרות: הראשון – "בְּרֵאשִׁית" (בראשית א, א), והשני – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר" (שם פסוק ג).
ביום השני אמר: "יְהִי רָקִיעַ" (שם פסוק ו), ובו הבדיל בין השמים לארץ וגם ברא בו את המלאכים…
וכך בשאר הימים של הבריאה ברא, על ידי המאמרות, את כל המציאות שאנו מכירים, והם: דומם, צומח, חי,[5] ובסוף גם את האדם הראשון. (וכאמור, כל זה נברא בדיבורו של הקב"ה).
אמנם היה הבדל בין בריאת אדם הראשון לבין בריאת כל שאר המציאות. כל נברא מהמציאות נברא במאמר אחד, מה שאין כן אדם הראשון נברא בשני מאמרות.
ונביא דוגמא: כשבא הקב"ה לברוא את הפרה, אזי על ידי הדיבור שאמר: 'נעשה פרה'[6] – נבראה הפרה. בדיבור הזה נברא גם הגוף של הפרה וגם הנפש של הפרה.
וכך זה בכל הבריאה: דומם, צומח, וחי. אך כשבא הקב"ה לברוא את האדם בראו בשני מאמרות:
מאמר ראשון: "נַֽעֲשֶׂה אָדָם" (שם פסוק כו), מאמר שני: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (שם ב, ז).
במאמר: 'נעשה אדם' – נברא הגוף והנפש הבהמית שנקראת גם נפש היסודית ונפש החיונית, עם כל המרכיבים שלה.
ובמאמר: 'ויפח באפיו נשמת חיים' – המשיך הקב"ה לאדם הראשון נפש אלקית.
מה זה 'נפש אלקית'? זה חלק אלו"ה ממעל ממש – חלק מה' יתברך.[7]
והנפש האלקית שהיתה באדם הראשון כללה בתוכה את כל מחצב הנשמות! בשלימות!…
המבדיל בין ישראל לאומות העולם
בריאת האדם הסתיימה, והקב"ה פנה אליו ואמר: אדם! מכל אילנות הגן אתה יכול לאכול,[8] אך ישנו אילן אחד, הנקרא 'עץ הדעת', שממנו אסור לך לאכול!
הציווי הזה הִוָּה את ההתמודדות הראשונה בעולם – לאכול או לא?
ואם אדם הראשון היה זוכה ומתגבר על הנסיון, ולא אוכל מהפרי עד כניסת השבת, היה העולם מגיע לתיקונו…
אולם, אדם הראשון לא זכה, והנחש הקדמוני הצליח ל'הכיש' אותו, והאדם אכל מן הפרי…
בשעה שחטא האדם נפרץ המחצב הנורא – מחצב הקליפות, ונפשותיהם של הגויים השתחלו דרך הפרצה ויצאו החוצה, שם, הסתדרו בשיירה, ונכנסו לתוך גופו של אדם הראשון…
עד עתה אדם הראשון הכיל בתוכו את מחצב הנשמות, שהם, נשמותיהם של עם ישראל. ועתה, לאחר החטא נכנסו בתוכו גם נשמותיהם של אומות העולם. וזה לשון רבינו האר"י:[9]
והנה כשברא הקב"ה את אדם הראשון, כל הנשמות שנכללו בו לא היו אלא נשמות ישראל, ואם לא היה חוטא לא היו האומות יוצאין לעולם. ואחר שחטא נתערבו בו ניצוצות אומות העולם. וזהו: "אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא) – ישראל לבד היו כלולין נשמותיהם באדם הראשון…
במשך 2200 שנה (בערך) שרר הבלבול בעולם. הנפשות שירדו לעולם ירדו בלי סדר. באותו בית היו יכולים להיוולד שני אחים, אחד ממחצב הנשמות, והשני ממחצב הקליפות…[10]
עד שהגיע יעקב אבינו וזכה לברר את המחצבים! יעקב אבינו מכח עבודתו הנוראה, פעל שכל הנפשות ממחצב הנשמות יתרכזו בו, בתוכו, ומעתה הם יצאו רק ממנו ומיוצאי חלציו עד סוף כל הדורות…
והוא פעל[11] גם שמעתה יקראו להם: נשמות ישראל. ולנפשות ממחצב הקליפות: נשמות הגויים!…
ועתה נניח לאומות העולם[12] ונתמקד בחלק אלו"ה ממעל, והוא היהודי…
אך לפני כן עוד הקדמה אחת…
ראשית בריאת העולם – היסודות
דוד המלך עליו השלום בתהילותיו הודה לה', ואמר: "הללויה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה… כח מעשיו הגיד לעמו" (תהלים קיא, א-ו).
וביאר רבינו הרמח"ל,[13] וזה לשונו: דוד המלך שיבח את הקדוש ברוך הוא, ואמר: 'כח מעשיו הגיד לעמו' – כי מאהבת ה' את ישראל, רצה לגלות להם מצפוני סתריו, להודיעם חכמה נפלאה, מה שלא ידעו ולא ידעון שאר גויי הארץ, אשר לא חלק להם בתורתו.
כשחפץ הבורא יתברך שמו לברוא העולם השפל הזה, אשר ישב שם האדם לעבוד לפניו ולשרת בשמו, הכין מתחילה עולמות עליונים ממנו, שיהיו ראשית אליו, כולם רוחניים, אין בם גשמיות, כי רק בעולם שלנו יש הגשם…
ומארבע אותיות שמו הקדוש (שם הוי"ה), ברא את ארבעת היסודות:
מאות י שבשם – ברא את יסוד המים.
מאות ה ראשונה שבשם – ברא את יסוד האש.
מאות ו שבשם – ברא את יסוד הרוח.
ומאות ה אחרונה שבשם – ברא את יסוד העפר.[14]
וכך נאמר: "בראשית ברא[15] אלהי"ם את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים" (בראשית א, א-ב).
'והארץ' – היא יסוד העפר. 'וחושך' – יסוד האש.[16] 'ורוח' – יסוד הרוח. 'המים' – יסוד המים.
ולכל יסוד ישנו טבע המיוחד לו:
יסוד האש – טבעו חם ויבש.
יסוד הרוח – טבעו לח וחם.
יסוד המים – טבעו קר ולח.
יסוד העפר – טבעו יבש וקר.[17]
ואחר שנבראו היסודות, המשיך הקב"ה בבריאת עולמו…
גוף האדם נברא מארבעה יסודות
ביום הששי של הבריאה, לקח הקב"ה את ארבעת היסודות האלו, ומהם ברא את גוף האדם.
מיסוד העפר – נוצרו הבשר וגידין עור ועצמות, וכמו שנאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט).
ומיסוד המים – נוצר הדם, וכל הנוזלים שיש בגוף האדם.
מיסוד האש – נוצר החום הטבעי.
ומיסוד הרוח – ניתנה בו הנשימה, וכמו שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" (שם ב, ז).[18]
והארבעה היסודות האלו[19] התיישבו בעיקר בארבעה אברים:
יסוד המים התיישב בעיקר ב'ריאה' וממנו מתפשטת המרה הלבנה.
יסוד האש התיישב בעיקר ב'כבד' וממנו מתפשטת המרה האדומה.
יסוד הרוח התיישב בעיקר ב'מרה' וממנו מתפשטת המרה הירוקה.
יסוד העפר התיישב בעיקר ב'טחול' וממנו מתפשטת המרה השחורה.
האדם עמד על רגליו, ולבבו הטהור והזך וחיוכו המאיר, הקרין אור על כל סביבותיו.
וכאן חייבים לעצור ולהדגיש:
מארבעת היסודות הללו מתפשטות גם ארבע מדות! וכמו שכתב המקובל האלקי רבי חיים ויטאל זיע"א (שערי קדושה, חלק א – שער ב), וז"ל:
מיסוד האש – נמשכה מדת הענוה שהיא תכלית השפלות ולהתרחק מכל מיני כעס הבא על ידי גאוה.
מיסוד הרוח – נמשכה השתיקה כאילם לא יפתח פיו, לבד בעסק התורה והמצוות או בהכרחו לקיום הגוף ולצורך כבוד הבריות.
מיסוד המים – נמשכה הרגשת המיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים.
ומיסוד העפר – נולדת השמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב, וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודת קונו, וכמו שכתוב: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהלים קיט, קסב), וכמו שאמרו רז"ל (אבות פ"א מט"ו): 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי'.
ולאחר שנברא הגוף חיבר הקב"ה אותו עם נפש הבהמית…
קצת מידע על נפש הבהמית
דע, כי בנפש הבהמית ישנם ארבעה ממדים, והם: מימד הדומם, מימד הצומח, מימד החי, ומימד המדבר.
וכדי לקרב זאת אל השכל נדמיין בעינינו בנין שיש בו ארבע קומות: 'קומת מרתף', קומת קרקע, קומה ראשונה, וקומה שניה.
וכמו שקומת המרתף, בדרך כלל היא 'קומה טכנית', כך גם בנפש של האדם, קומת המרתף היא נפש יסודית הדוממת. נפש זו אוצרת בתוכה את כל המשקעים שאדם עבר, היסורים, הסבל, הפגיעות שהוא נפגע, הצלחות שהוא השיג, חֲוָיוֹת יפות שהוא חָוָה, לצד חויות לא נעימות. כל אדם עבר ועובר בחיים חויות יפות, לפעמים יפות מאוד, חויות מתוקות, ולפעמים חויות מרות, חויות לא נעימות, לפעמים כשלונות, אכזבות, לפעמים צִפיות, תהיות, וכן על זה הדרך…
הקומה הזאת, אצל רוב בני האדם, היא קומה 'חנוקה', ולמה? כי רבו כמו רבו הכשלונות והתקיעות.
מעל זו יש את קומת הקרקע – נפש יסודית הצומחת. שמה מושרשות כל המדות – הטובות והרעות.
המדות הטובות והרעות לא נכללות בתרי"ג מצוות התורה, אבל הן הבסיס לקיום כל התרי"ג מצוות.
שהרי מדת נדיבות הלב היא הבסיס לקיום מצוות (הדורשות הוצאה ממונית), ואילו מדת הקמצנות היא הבסיס למניעת קיום המצוות.
ולסיכום: כל המדות הטובות והרעות יושבות כאמור, בקומת הקרקע, זה נקרא 'נפש היסודית הצומחת'.
מעל זו נמצאת הקומה הראשונה – נפש יסודית החיה. שם מושרשות תרי"ג מצוות התורה, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים.
ובאדם עצמו ישנם כלים רחבים ונדירים מאוד, רק החכמה היא למצות אותם נכון ולהוציא את הכחות הנכונים מהכח אל הפועל.
והנה, בנוסף לתרי"ג המצוות שמושרשות בקומה הזו של הנפש היסודית החיה, שם גם השורש לשבעים כחות שבאדם…
והנה הכח השלשים ותשעה שבנפש נקרא 'כח המדמה'. כח המדמה הוא בסיס ושורש לעניינים רבים. אם אדם זכה לזכך את עצמו ולקדש את הנפש באמת – יכול להגיע עם הכח הזה עד מדרגה של רוח הקודש ואפילו למדרגות הנבואה. כמו שנאמר אצל הנביאים: "וביד הנביאים אדמה" (הושע יב, יא) – מלשון מדמה.
מאידך, אם אדם לא זכה לזכך את הכח הזה – הוא יכול ליפול בכל היצרים הכי קשים, בכל המקומות הכי אפלים. והוא שואל את עצמו, איך יכול להיות שהוא הגיע למקומות כאלה… אדם ירא שמים, בעל אמונה, בעל קדושה, בעל ערכים… הגיע לשפל מדרגה כזה?!
והתשובה: כח המדמה התגבר עליו. שכל עוד שהכח הזה לא מבורר דיו – אי אפשר לשאול שאלות.
להבדיל, מה זה סרט? – תעתוע דמיון. תגיד לי – יכול להיות שתעתוע דמיון יגרום להחריב בית בישראל? אתה רואה שכן. אתה מאמין שתעתוע דמיון יכול להוציא את האדם משני עולמות? – אתה רואה שכן…
וכאן אתה מבין, שכל הנפילות שבעולם תלויות בכח הזה. וכמה שאדם יתקדש ויזדכך ויברר את הכח הזה – הוא ינצל את הזמן יותר ויותר, וממילא לא תהיה לו אפשרות ליפול…
מעל זו יש את הקומה השניה – הנפש השכלית. השכלית זו לא האלקית, זו (השכלית) נקראת 'אבי"ע דחולין'. ונפש זו ישנה גם לגוי, וכמו שאמרו חז"ל (איכה רבה, פרשה ב – אות יג): 'חכמה בגויים תאמין'[20] (ראה הערה).
וכאמור: במאמר: 'נעשה אדם' – נברא הגוף והנפש הבהמית שנקראת גם נפש היסודית ונפש החיונית, עם כל המרכיבים שלה.
ועתה נעבור למאמר השני: 'ויפח באפיו נשמת חיים'….
נפש אלקית – חלק אלו"ה ממעל
יהודי הוא לא גוי. ליהודי יש נפש אלקית המחיה ומהוה אותו. ובתורת החסידות ביארו[21] שהגם שהנפש הזו – המכונה 'ניצוץ אלקי', היא עצם אחד פשוט, בכל זאת היא מחולקת לכמה רבדים, שלא מתגלים מעצמם. וכדי לזכות לגילויים בפועל צריך היהודי לזכך את נפשו. ככל שהיהודי יותר מזוכך, מתגלים בו רבדים עמוקים יותר.
וכדי לחדד את הדברים נביא את דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה יד – אות ט), חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
חמשה שמות אלו מכוונים על פי תורת הקבלה והחסידות לחמשת הרבדים של גילוי הנפש, הנחלקים בכללות לשתי קבוצות של כחות – כחות פנימיים וכחות מקיפים:
הכחות הפנימיים, שייכים לתחום התודעה הגלויה של הנפש, והם: נפש, רוח, נשמה.
הכחות המקיפים, הם כחות החופפים מעל תחום המודע של הנפש, והם: חיה, יחידה.
ולתוספת ביאור:
המדרגה הראשונה היא מדרגת הנפש, על רובד זה נאמר בתורה: "כי נפש הבשר בדם היא" (ויקרא יז, יא), וכן נאמר: "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). כלומר, בחינה זו היא החיות האלקית החיונית, הטבעית, המקיימת את האדם בכל היקף הווייתו הטבעית – ביולוגית, וכן בצד הרוחני של הנפש.
וכתב בספר עץ חיים (שער ו – פרק ה) שהנפש מתלבשת בכבד.
המדרגה השניה היא מדרגת הרוח, והיא הבחינה שמחיה את כחות הרגש והמעשה שבנפש.
וכתב בעץ חיים (שם) שהרוח מתלבשת בלב.
המדרגה השלישית היא מדרגת הנשמה: היא הבחינה שמחיה את כחות השכל הגלוי והמודע של הנפש. והיא (הנשמה) מתלבשת במוח.
המדרגה הרביעית היא מדרגת החיה: היא בחינת המקיף הקרוב ביותר לחלק המודע הנ"ל, אלא שמיקום הארת ה'חיה' הוא כאמור בחלק העל מודע, והשפעתה היא על כח הרצון שבנפש, שמאיר באופן מקיף על כל קומת הנפש.
המדרגה החמישית היא מדרגת היחידה: היא בחינת המקיף הרחוק, טמיר ונעלם ביותר. השפעת ה'יחידה' היא על כח התענוג הפנימי שבנפש.
וכתב המקובל האלקי רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל זיע"א בספרו אדיר במרום (עמוד שסט): דע כי ענין החיים באמת אינו אלא חיבור הנר"ן (ראשי תיבות: נפש, רוח, נשמה), שיהיה הרוח אוחז בנשמה מלמעלה ובנפש מלמטה ומקשרם…
והיינו שרגש החיים האמיתיים הוא דוקא כאשר רובד הנשמה מצליח להתגלות בתוך רובד הנפש. ודבר זה אפשרי רק כאשר הרובד האמצעי – רובד הרוח, זך ונקי מכל סיג ופסולת…
ועתה, אחר כל האריכות הזו נבוא לבאר את מה שרצינו לברר בתחילת השיחה: 'מהו הרצון האלקי בבריאת האדם'…
לעלות ולהתעלות…
והאמת שזו שאלה. אך כרגיל בתורתנו הקדושה לכל שאלה ישנה תשובה. וגם כאן מצאנו להגה"ק הרב שניאור זלמן מלאדי זיע"א (תניא – פרק לב) שכתב כך:
'יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין, וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל… דהיינו במקור נשמות כל ישראל!'
וביאר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק ו – עמוד 174, מהדורת תשפ"ג), וז"ל:
כל השליחות של יהודי בעולם היא להגביר את הנשמה על הגוף. זה המאבק, מי מנצח, הנשמה או הגוף. אסור שיהיה ח"ו מצב שגופך ישלוט בך, תדמה את עצמך לנוסע במכונית, אתה חייב לשלוט על מערכת הנהיגה של המכונית, ואם פתאום יבוא ההגה ויחליט שהוא לא שומע לך והוא יפנה לאן שהוא ירצה, חייך יהיו בסכנה ח"ו. וכך גם הגוף חייב להתבטל לנשמה, לגוף יש כל הזמן הצעות מגוונות, לכן אתה תהיה חכם ולא תשמע לו.
תפקידנו בעולם הזה הוא לדאוג שהנפש תעלה אלפי מדרגות רוחניות, והגוף ישאר למטה קרוב קרוב לרצפה, בבחינת: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" (דברים יז, כ), ומי שיזכה לכך, יתקיים בו מה שנאמר בסוף הפסוק: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל" (שם).[22]
וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל – יש כאן שני שלבים: השלב הראשון הוא להעלות את הנפש על הגוף, וכשעברת את השלב הזה אתה יכול להמשיך לשלב השני, להמשיך עליך את האור של ה'. אבל אם האדם כולו שקוע בעניינים חומריים ודמיונות, בוודאי שהוא לא יוכל למשוך שום אור.
ולכן תחילת הכל להגביר את הצורה (הנפש) על החומר (הגוף).
ובוודאי יש בזה הרבה מדרגות זו על גבי זו, והרוצה לדעת היכן הוא אוחז, שיבדוק היכן הוא אוחז בקיום מצות אהבת ישראל.[23] וכמו שכתב רבי שניאור זלמן (שם), וז"ל:
'והנה על ידי קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות 'ואהבת לרעך כמוך' – לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן!
כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים.
ולכן העושים גופם עיקר[24] ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה.
וזה שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו, זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא!'…
עיקר הכל – השבעת רגשות!
כבר הרחבנו בזה כמה וכמה פעמים בעבר, אך מחמת חשיבות הענין צריך לחזור עליו שוב ושוב.
מצות אהבת ישראל פירושה שהלב יחוש רגש אהבה אמיתי ליהודי. לא מדובר על משהו ערטילאי או מופשט, אלא על מציאות של רגש ממשי, רגש של אהבה לכל יהודי!
והרגש הזה צריך שיבוא לידי ביטוי בעיקר על ידי נתינת כבוד אמיתי. וכמו שמבואר בדברי הנביא ישעיה: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶֽפֶשׁ נַֽעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַֽאֲפֵלָֽתְךָ כַּצָּֽהֳרָיִם" (ישעיה נח, י).
'ותפק לרעב נפשך' – תוציא ממך את הנפש ותתן אותו לרעב! וזה צריך להיות באמת. באופן ש'ונפש נענה תשביע' – שהאדם הרעב העומד מולך יצא ממך בתחושת שובע!
והזוכה לקיים זאת שכרו הרבה מאוד, ויתקיים בו: 'וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים'.
ונבאר יותר את כוונתנו:
כשמתבוננים, קצת, בדפי ההיסטוריה, רואים כי הרבה בעלי צדקה היו בעם ישראל, וחלקם זכו ומעשיהם הוזכרו בספרי דברי הימים, וחלקם מעשיהם התפרסמו רק בעולמות העליונים.
והנה, אחד מבעלי הצדקה שזכה וההד ממעשיו הגיעו לידנו היה בן כלבא שבוע. וכך אמרו בגמרא (גיטין נו.): למה נקרא שמו 'בן כלבא שבוע'? שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע.
ובאמת זו מעלה גדולה ונשגבה מאוד, והיא הנקראת 'השבעת (מלשון שובע) הגוף', אולם ישנה מעלה גבוהה הרבה יותר, והיא הנקראת 'השבעת רגשות'.
כל אדם בעולם, ולא משנה גילו, השכלתו ועיסוקו – כל אדם ללא יוצא מן הכלל – מרגיש רעב ברגשותיו, ודרושה רגישות רבה וחכמה עצומה כדי לזכות ולהשביע רגש של כל אדם.
ולתוספת הסבר: כל אדם רעב ברגשותיו, אך אין שני בני אדם עם אותו סוג רעב, כל אדם הוא עולם שלם, עולם מיוחד בפני עצמו, עולם שיש בו חכמה משלו, תחושות ורגשות המאפיינות אותו, בלבד.
ובספר ראשית חכמה (פרק דרך ארץ, השער הראשון – אות כ) חילק את השבעת הרגשות כך: ויהיה חונן לבריות, חומל לאביון, מושיע לעני, חכם לחכמים, אח לצדיקים, עמית לתמימים, ריע לחסידים, רחמן לתלמידים, אב ליתומים, בעל לאלמנה, מזכיר למשכיל, מלמד לפתי, שמחה לקשה יום, וכל המשמח לעגומים ונכאבים ומנחם אבלים ודובר על לב עניים ואומללים מובטח לו שהוא בן העולם הבא…
וכאמור, אי אפשר לזכות לכך בשלימות כל זמן שהגוף שולט על הנפש!
אבא, הרב יורם, כל ימיו זכה להשביע רגשות, ובצורה הנעלה ביותר![25] וזה היה סודו הגדול, סוד הצלחתו, של הרב יורם…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, בראו בששה ימים, וזאת על ידי אמירת עשרה מאמרות. בעשרה מאמרות נבראה כל המציאות שאנו מכירים – הדומם, הצומח, החי, והמדבר.
ב. אמנם ישנו הבדל בין בריאת האדם לבין בריאת כל שאר המציאות. כל נברא מהמציאות נברא במאמר אחד, מה שאין כן אדם הראשון נברא בשני מאמרות: מאמר ראשון: 'נעשה אדם', מאמר שני: 'ויפח באפיו נשמת חיים'.
ג. במאמר: 'נעשה אדם' – נברא הגוף והנפש הבהמית שנקראת גם נפש היסודית ונפש החיונית, עם כל המרכיבים שלה, ובמאמר: 'ויפח באפיו נשמת חיים' – המשיך הקב"ה לאדם הראשון נפש אלקית.
ד. עיקר רצונו יתברך בבריאת האדם היתה שיגביר את הנשמה על הגוף. תפקיד האדם בעולם הזה הוא לדאוג שהנפש תעלה אלפי מדרגות רוחניות, והגוף ישאר למטה קרוב קרוב לרצפה.
ה. יהודי שזכה לכך, להגביר את הנשמה על הגוף, יש בכחו להמשיך על עצמו ועל סביבתו את האור של ה'. להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל!
ו. ובוודאי יש בזה הרבה מדרגות זו על גבי זו, והרוצה לדעת היכן הוא אוחז, שיבדוק היכן הוא אוחז בקיום מצות אהבת ישראל.
והנה, מצות אהבת ישראל פירושה שהלב יחוש רגש אהבה אמיתי ליהודי. לא מדובר על משהו ערטילאי או מופשט, אלא על מציאות של רגש ממשי, רגש של אהבה לכל יהודי!
והרגש הזה צריך שיבוא לידי ביטוי בעיקר על ידי נתינת כבוד אמיתי. וכמו שמבואר בדברי הנביא ישעיה: 'ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים'.
'ותפק לרעב נפשך' – תוציא ממך את הנפש ותתן אותו לרעב! וזה צריך להיות באמת. באופן ש'ונפש נענה תשביע' – שהאדם הרעב העומד מולך יצא ממך בתחושת שובע!
והזוכה לקיים זאת שכרו הרבה מאוד, ויתקיים בו: 'וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים'.
וה' יזכנו לכך באמת!
[1] וראה באורך בספר 'עוד יוסף חי – דרושים' (פרשת במדבר – ד"ה 'איש על דגלו'), להגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א.
[2] המקובל הנורא רבי אברהם אבולעפיא זיע"א חיבר ספר בשם 'חיי העולם הבא'. וכתב המקובל האלקי רבי נפתלי הרץ בכרך זיע"א (עמק המלך, חלק א – עמוד 353): 'וידוע לנו בקבלה מן השמים, כי שם ע"ב בכל הצירופין וגלגולין הכתובים בספר חיי העולם הבא, הוא המפורש הראשון הכלליי, הכולל כל הנשמות, כי הוא קרדום החוצב נשמות…
[3] כי כשאין נמשך מן מחצב הספירות שפע לנשמות ישראל הפנימיים מהם, חסרה השפעתם של המלאכים שהם חיצוניים להם.
[4] מקומם הטבעי של אומות העולם הוא במחצב הקליפות, אך לעתים גם יהודים מגיעים לשם… ובענין זה סיפר הרב רפי חרותי שליט"א (סיפורי חסידים לנוער, חלק א – עמוד 148), וז"ל:
פעם אחת נסע המהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש לפריז עם כמה מחסידיו. כאשר הגיעו שאלו החסידים את הרבי: היכן נתאכסן? והרבי ענה: במלון אלכסנדר (שהיה יוקרתי מאוד).
כאשר הגיע לשם ביקש לשכור חדרים בקומה בה נמצא אולם משחק הקזינו. לאחר כמה שעות יצא המהר"ש מחדרו והלך לחדר הקזינו, התיישב ליד אברך אחד ששיחק בקלפים ומדי פעם 'הרביץ' כוס יין.
הרבי הניח ידו על כתף האברך ואמר לו: אברך, יין נסך אסור לשתות! שתק קימעא ואמר: יין נסך מטמטם המוח והלב! הֱיֵה יהודי! וסיים: לילה טוב. וחזר לחדרו תוך התרגשות גדולה.
מעידים החסידים שהיו עמו, שמעולם לא ראו את הרבי בהתרגשות כזו… באותו מלון היה המנהג שכאשר רצו לעלות או לרדת מקומה לקומה – ועדיין לא היו קיימות מעליות – היו יושבים על כסאות שעמדו ליד המדרגות, ומשרתי המלון היו נושאים אותם עם הכסא למחוז חפצם.
מגודל ההתרגשות ישב הרבי על כסא כזה ומיד ניגשו משרתי המלון המיוחדים לכך ויגביהו הכסא לשאת אותו, ונזכר שהוא דר באותה קומה, אמר להם: סליחה כי טעיתי, וילך לחדרו.
לאחר כמה שעות בא האברך הנ"ל ושאל היכן נמצא האיש שדיבר אתו. נכנס אל הרבי ושהה אצלו זמן רב ולמחרת נסע הרבי משם.
הרבי אמר לאחר מכן שזה כמה דורות שלא היתה נשמה טהורה כזו אלא שהיתה בעמקי הקליפות …
האברך הנ"ל הוא ראש משפחת ק. בצרפת, משפחת יראים וחרדים.
אך כאן אנו חייבים לעצור ולספר סיפור נוסף:
הגה"צ רבי רפאל דוד נולד ביום ה' באב בשנת תרפ"ז, לאביו המקובל הגאון המפורסם רבי חיים יהודה לייב אויערבאך זצ"ל, ראש ישיבת 'שער השמים' ללימוד הנגלה והנסתר.
מנערותו ניכר בכשרונותיו העילויים ובתפיסתו המהירה, ובחריפותו ובהתמדתו, וכן בטוב לבו ובמדותיו התרומיות, בבית אביו הגדול ינק אהבת תורה, יראה וקדושה, שהיו ניכרים עליו כל ימיו.
חייו היו עתירים ומלאי מעש, וזכה גם לכהן כראש ישיבת המקובלים 'שער השמים', שם התגלו שיפולי אדרתו, גאון מעמיק בקי ומחדש בתורה בנגלה ובנסתר…
תולדות חייו ארוכים ומרתקים, ואנו נביא מתוכם סיפור אחד:
רבי רפאל דוד הסתובב בעיירה הדרומית והקטנה, בידו ממחטה ספוגה בנטפי זיעה, רטובה ונוטפת מצד לצד, וחיפש אחר מסעדה מסויימת.
תלמיד יקר היה לו, שלמה שמו, שיום אחד קם ונעלם מספסלי הישיבה. רבי רפאל דוד לא נרגע וחיפש אחריו, עד שנודע לו שהוא עובד כמלצר במסעדה קטנה בדרום.
ורבי רפאל דוד קם ונסע…
בירכתי המסעדה עמד שלמה ומיין את הסכו"ם, ולפתע ניגש אליו בעל המסעדה ואמר לו: ישנו איזה רב שרוצה לדבר אתך.
מסוקרן יצא שלמה החוצה, ולעיניו נגלה חיוכו הנצחי של רבו.
'רבי, מה אתה… מה אתה עושה כאן?!'
ורבי רפאל מתבונן בו ושואל: 'ואתה, אתה! מה אתה עושה כאן?!'…
'אני שבוי, רבי, אין מוצא מן הדרך, נשבתי בידי הסטרא אחרא… אין בכחי להשתנות!'…
'סטרא אחרא' איזה יופי – להט קולו של רבי רפאל דוד – 'שבי' איזה דיבורים… ומבלי להכביד במילים תפש בידו של שלמה ופתח בריצה מהירה…
מונית שעברה נעצרה, ורבי רפאל דוד נכנס לתוכה כשהוא גורר אחריו את תלמידו, שלמה… 'לאוטובוס לירושלים בבקשה'…
הסטרא אחרא נכנעה למול נחישותו של רבי רפאל דוד, ושלמה פרץ בבכי מנקה – מטהר…
כיום שלמה, אברך העמל בתורה ואב לילדים העוסקים בתורה…
[5] וביתר פירוט:
'דומם' – עפר, ברזלים, מתכות, קרקע…
'צומח' – אילנות, עשבים, דשאים, פירות וירקות, גידולי קרקע.
'חי' – כל עולם הזאולוגיה – מעופפים, זוחלים, רמשים… וכן על זה הדרך, בהמות גסות, דקות, חיות.
[6] וכתב בתניא (שער היחוד והאמונה – פרק א) שגם הברואים שלא הוזכרו בעשרה מאמרות, גם הם נבראו על ידי העשרה מאמרות, וזה על ידי חילופים ותמורות וגימטריות של העשרה מאמרות.
וזה לשון קדשו: ואף שלא הוזכר שֵׁם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, אף על פי כן נמשך חיות לאבן על ידי צירופים וחילופי אותיות המתגלגלות ברל"א שערים פנים ואחור, כמו שכתוב בספר יצירה, עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהן צירוף שֵׁם אבן והוא חיותו של האבן.
וכן בכל הנבראים שבעולם השמות שנקראים בהם בלשון הקודש הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה על ידי חילופים ותמורות האותיות ברל"א שערים עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו, לפי שאין פרטי הנבראים יכולים לקבל חיותם מעשרה מאמרות עצמן שבתורה שהחיות הנמשך מהן עצמן גדול מאוד מבחינת הנבראים פרטיים ואין כח בהם לקבל החיות אלא על ידי שיורד החיות ומשתלשל ממדרגה למדרגה פחותה ממנה על ידי חילופים ותמורות האותיות וגימטריאות שהן חשבון האותיות עד שיוכל להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי וזה שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות המצומצם באותיות שֵׁם זה שנשתלשל מעשרה מאמרות שבתורה שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם, דאורייתא וקוב"ה כולא חד… עיי"ש.
והנה, בסייעתא דשמיא זכינו לערוך את ביאורו של אבא מארי רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א על שער היחוד והאמונה שבספר התניא, ושם (פרק א) ביארנו באריכות כיצד משתלשלים מהמאמרות הכלליים המאמרות הפרטיים… עיין שם באורך ותחכים.
[7] הקב"ה רצה שנדע את גודל אחדות הנפש באלקות, ולכן השתמש במילה 'ויפח'. ולתוספת הסבר:
כשעושים החייאה, החובש מבצע בד בבד שתי פעולות: עיסוי בחזה, והנשמה מפה לפה. וההנשמה הזו נקראת 'ויפח'.
הנפיחה הזו היא הרבה יותר פנימית מדיבור ומאמר, כי הדיבור הוא מחיצוניות ההבל, אבל הנפיחה היא מפנימיות ההבל.
מי שינפח עשרה בלונים הוא יתעייף יותר ממי שידבר שלש שעות רצוף בציבור. למה, כי כשמנפחים מוציאים הבל פנימי.
ה' לקח את הפנימיות שלו ונתן לכל אחד מאתנו. וזו הנשמה הקדושה, חלק אלו"ה ממעל ממש.
מי שמבין את זה ומתחבר למעלה העליונה והאדירה של הנשמה הקדושה – הוא אף פעם לא יעשה טעות, בשום אופן, בכל מחיר. והיה וכן היתה איזו טעות – הוא לא יישן בלילה, הוא יסדר את זה באותו יום. על זה אמרו בגמרא (ברכות יט.): אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שוודאי עשה תשובה…
[8] לפני החטא היו כל האילנות נותנים פירות, ולא היתה מציאות של אילנות סרק.
[9] 'ליקוטי תורה' (תהלים – פרק לב).
[10] לכל אחד מהאבות הקדושים היה חלק גדול בתיקון העולם. ויעקב אבינו שהיה השלישי זכה לתיקון המכריע.
מעת חטאו של אדם הראשון ועד תקופתו של יעקב, היו הנפשות מעורבבות, הנפשות הטובות והזכות עם הנפשות הריקות והחלולות…
בכל אותה תקופה ארוכה היו אנשים רבים שהיו נולדים להם כמה בנים, ולכל בן היתה נפש אחרת, לבן אחד נפש ממחצב הנשמות, ולבן השני נפש ממחצב הקליפות… ואפילו אצל האבות הקדושים היה כך:
לאברהם אבינו נולדו שני בנים. יצחק וישמעאל –
ליצחק היתה נשמה קדושה. ולישמעאל בן השפחה היתה נשמה גרועה.
וגם ליצחק אבינו נולדו שני בנים. יעקב ועשיו –
ליעקב היתה נשמה קדושה. ולעשיו נשמה שחורה…
[11] וזה לשון רבינו חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, זיע"א (דברים לב, ח): יש לך לדעת, כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה, טוב ורע, וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות, אילן אחד טוב ואחד רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל.
וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב, חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות, עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות, ונתברר האילן הטוב מחדש, וזה הוא יעקב אבינו ע"ה…
[12] אנו עוסקים עתה במערכת המופלאה הנקראת 'יהודי'. וזה שייך דוקא ליהודי! ואילו לגוי אין שום קשר לזה, וכאמור שרשו ממחצב הקליפות… 'ברוך שלא עשאני גוי'!
והנה בספרנו חלב הארץ (כתב יד – הנפש) הארכנו לבאר את מעלת נפשו של היהודי, וזתו"ד שם:
כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א בספר התניא (פרקים א-ב): העולם שלנו מורכב מארבע מדרגות והן: דומם צומח חי ומדבר. ובכל המדרגות הללו יש חיות אלקית המהוה ומחיה אותם.
וסוג ה'מדבר' כולל בתוכו את כל בני האדם, אולם דע שהגם שמבחינה חיצונית נראים היהודים ואומות העולם דומים, אך האמת היא שישנם ג' הבדלים מהותיים בין היהודי לגוי…
ההבדל הראשון הוא בחומר ממנו מורכב הגוף – גופם של אומות העולם מורכב מארבעה היסודות עצמם, שהם: אש, מים, רוח, ועפר. ואילו גופם של היהודים עשוי מהחלק הרוחני של ארבעה יסודות אלו (הנקרא בלשון הקבלה: 'יחידה דארמ"ע').
[כתב בספר היום יום (כ"ט אלול), מפתגמי רבינו הזקן: אין לנו מושג כלל עד כמה יקר אצל הקדוש ברוך הוא 'גופו של יהודי'. (והדגש כאן על עצם הגוף)].
ההבדל השני הוא בנפש המחיה את הגוף הנקראת 'נפש החיונית' – נפשם החיונית של אומות העולם היא מקבלת את חיותה מג' קליפות הטמאות, ולכן אין בהם טוב וחסד אמיתי – כדי שלזולת יהיה טוב. אלא, הם עושים טוב וחסד רק אם הם יודעים בבירור מה הם ירויחו מזה.
ואילו הנפש החיונית של עם ישראל מקבלת את חיותה מקליפת נוגה, ולכן יש בטבעה טוב וחסד אמיתי, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (יבמות עט.), שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים.
ומכיון שהמדות הללו מוטבעות בנפשם החיונית לכן גם גופם נמשך לחסד ורחמים בלי צורך בעבודה וביגיעה כדי לגלות את התכונות הללו.
וההבדל השלישי הוא בנפש האלקית שישנה רק אצל עם ישראל – נפש היהודי אוצרת בתוכה את אותו חלק נשגב הנקרא 'נפש אלקית' (מלבד הנפש החיונית), אשר יופיה וזיוה מכהה גלגל חמה, ובורא העולם – אשר הוא ברא ויצר את היופי והגוונים ואת הפאר וההדר – הוא עצמו אשר העיד שהדבר המפואר ביותר שיש, הוא נפש האלקית, באומרו: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג), ופשוט הדבר שדרגת הנפש האלקית היא למעלה מעלה ממדרגת המלאכים.
ולכן דוקא יהודי ראוי ומוכן לגלות בעצמו ובעולם את האור האלקי, ורק לו יש יכולת רגשית לחוש ברגש של קדושה, ולחוות חֲוָיָה של התעלות בקדושה, ולהבין עומק הבנת התורה הקדושה.
ולפי הדברים הללו נבין דבר נוסף. וזהו:
הפרשה האחרונה שבחומש ויקרא היא פרשת בחוקותי, ושם מפרטת התורה את הברכות הרבות שתבואנה על מי שישמע בקול ה', ולאחר מכן, בחלקה השני של הפרשה, היא מפרטת את הקללות הרבות שתבואנה על מי שלא ישמע בקולו.
והנה, בתוך דברי התוכחה הללו אומרת התורה: "וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַֽעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מב).
ולכאורה צריך להבין מה קשור הפסוק הזה לדברי התוכחה, שהלא אדרבה, הפסוק הזה מלמד זכות על עם ישראל שיש להם אבות קדושים ונוראים כאלו?
והגאון הרב מאיר שלום ולך שליט"א כתב בספרו מעיין השבוע (ויקרא – עמוד תקלח) כך:
כתב הגאון רבי אברהם חכם זיע"א מכרמנשאה שבפרס:
פסוק זה, שאנו מבקשים להיוושע בזכותו ולהיזכר לטובה, הוא גם מחייב אותנו להיות ראויים לאבותינו וללכת בדרכם. והראיה, שבתורה כתוב הוא באמצע התוכחה. שכן, אם לא נעשה כך ונשׂרך חלילה את דרכנו, יהיה לנו יחוסנו לרועץ ולתוכחה!
וכתב, ששמע על כך משל מפי הגאון רבי מאיר פאניזיל זצ"ל: מעשה באדם שהיה חזק כצור החלמיש, עז כנמר וגבור כארי. החליט שלא ישא אשה, אלא אם כן תהא חזקה וגבורה כמותו. הלך מעיר לעיר וממחוז למחוז, חיפש ולא מצא. במסעותיו הגיע לכפר אחד, ומצא את כולם בוכים.
שאל: 'מה אירע?' סיפרו, שבאו לסטים ושללום, בזזו כל אשר להם.
חרה אף הגבור, ויצא לרדוף אחריהם. השיג את הלסטים ואמר להם: 'בחרו אחד מכם וילחם עמי. אם ינצחני מוטב. ואם לאו, תשיבו כל מה שלקחתם!' הסכימו לדבריו, ושלחו אחד מהם. עמדו והתאבקו, ולא גברה יד אחד מהם. היתה זו הפעם הראשונה שמצא גבור כמותו. בתוך כדי ההתאבקות נפל כובע השודד, והתפזרו מחלפות שערותיה של אשה.
שאל בפליאה: האם אשה את?
אמרה: אמנם כן, אשה אני, ויצאתי לראות האם יש איש חזק כמותי ואנשא לו, ועד עתה טרם מצאתי מי שישוה לי בגבורתו.
אמר: 'גם אני כן'. מיד הסכימו להינשא. פנו וביקשו מכנופיית הלסטים שישיבו את השלל, ושבו אל הכפר ונישאו, ונולד להם בן.
לימים, חרבו המים בבאר שבכפר, והיו בני הכפר יוצאים להביא מים מן הנהר הרחוק. בשיירה יצאו, להתגונן בדרכם מפני חיות המדבר. בכל יום בא תורם של כמה תושבים, עד שהגיע תור הגבור ומשפחתו.
פנה הגבור אל בנו בן העשר ואמר: 'לך ותביא את המים'. לבדך, בלא ליווי!
עלה הבן על סוסו, ועמו החמורים נושאי הַנֹּאדוֹת. בדרך, התקבצו עליהם החיות. הניף הבן את חרבו ונעץ בהם את חניתו, הרג בהם ופילס לו דרך. הרג את הארי ואת הזאב, את הנמר ואת הברדלס. גם דוב ענק עמד על רגליו, שלח לעומתו את כפותיו ושרט במצחו של הנער לפני שזה גבר עליו והרגו. הגיע אל הנהר ומילא את הַנֹּאדוֹת ושב לכפרו בשלום. להשתאות כל בני הכפר, סיפר כיצד גבר על הארי ועל הזאב, על הנמר ועל הברדלס.
שאלו אביו: 'ומהו הדם שעל מצחך?'
ענה: 'זו שריטתו של דוב שהרגתי', והכל נאנקו בהשתאות.
קם האב וסטר לו על לחיו.
מחו כולם ואמרו: 'במקום לשבחו על שגבר לבדו על כל החיות – סוטר אתה לו?'
ענה ואמר: 'לוּ היה זה בנכם, אילו היה זה נער רגיל, הייתי מריע לו. אבל אם בן הוא לגבור שבגבורים ולחזקה שבנשים – חייב הוא לשוב מהמערכה בלא כל פגע, וכל שריטה היא אות למפלה!'
והנמשל: אין כל ספק – "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים־א יז, כא), אין עוד אומה כאומתנו, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון.
פושעי ישראל הגרועים – טובים הם לאין ערוך מנביאי אומות העולם!
אבל כשיש לנו הורים כאלה – כאברהם יצחק ויעקב, ואמהות כשרה רבקה, רחל ולאה – חייבים אנו להיות מושלמים בעליל, צדיקים בתכלית. ובכחנו הוא, באפשרותנו וביכולתנו!…
וכאשר אנו שבים בתשובה אנו מנענעים את כל העולמות העליונים, מעוררים רחמים וממשיכים ישועות…
[13] בספרו שערי רמח"ל (מאמר בנין עולם – עמוד תט).
[14] וזה לשון רבינו האר"י הקדוש (פרי עץ חיים, שער ראש חודש – פרק ג): גם ד' אותיות הוי"ה… הם ד' יסודות: י – מים, ה – אש, ו – רוח, ה – עפר.
[15] 'בראשית ברא', הוא החומר הנקרא חומר היולי, וזה לשון הרמב"ן (בראשית א, א): הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת, ואין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון 'ברא'… אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאוד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים 'היולי'…
[16] כתב הרמב"ן (שם), וז"ל: והאש נקראת 'חושך' מפני שהאש היסודית חשוכה, ואילו היתה אדומה היתה מאדימה לנו הלילה.
[17] הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (לחיות עם הזמן, ב שמות – עמוד מה), ביאר, וז"ל: בכל יסוד יש תכונה עצמית ותכונה מקרית, טפלה לו. למשל, האש הוא חם ויבש. החום שבו הוא האיכות העצמית והאיכות המקרית היא שהוא יבש. הרוח לח וחם, לח בעצם וחם במקרה. מים זה קר בעצם ולח במקרה ועפר הוא יבש בעצם וקר במקרה.
[18] וז"ל הזוהר הקדוש (סתרי תורה – לך־לך דף פ ע"א): ובדוגמא דא ברא גופא מארבעא יסודות, אש ורוח ועפר ומים.
[19] כך כתב רבינו המהרח"ו בספרו הנורא עץ חיים (שער נ – פרק ב).
[20] אמנם, בוודאי שגם בזה ישנם הבדלים עצומים בין יהודי לגוי, שאצל גוי הנפש הבהמית על ארבע קומותיה באה מג' קליפות הטמאות. ואילו אצל יהודי היא באה מקליפת נוגה.
וכבר הארכנו בזה רבות ב'חלב הארץ' – פרק הנפש (כתב יד), ויהי רצון שנזכה להדפיסו.
[21] ראה באורך בספר באר החסידות (פירוש על 'דרך מצוותיך', חלק ב – עמוד שה) לגאון הרב עומר הלוי שליט"א.
[22] בספר בעין יהודית (חלק א – עמוד 118), לגאון רבי יוחנן דוד סלומון זיע"א, מצאנו את המאמר הבא:
הדוחק וההמולה בפרוזדור במחלקת הילדים של המרפאה היו גדולים. תוך כדי ליטוף התינוק שלו בעגלתו ניסה דוב לעיין בספר שהביא אתו, אך קשה היה להתרכז. מפעם לפעם סקר את התור בו הוא ממתין כבר כשעה וחצי והעריך את קצב התקדמותו לכניסה המיוחלת אל הרופא. הילד שאחריו בתור בכה ללא הרף כשסבתו מנסה להרגיעו. הזקנה עצמה נאנחה מפעם לפעם, התלוננה על כאביה שלה, וגם דחקה בו לברר כמה אנשים עדיין לפניהם בתור.
עם התקרב מועד כניסתו לרופא, שינן דוב לעצמו את כל מה שאשתו אמרה לו לציין בפני הרופא, את רזונו של הילד, את חוסר התיאבון שלו, ואת כל הסימפטומים המשונים ללא הסבר שהופיעו אצל התינוק בשבועות האחרונים.
סוף סוף, סמוך לתשע וחצי נכנסה לרופא הגברת שעמדה לפניו עם הבת שלה. דוב התייצב סמוך לדלת חדרו של הרופא מוכן ומזומן להיכנס, כשהוא מסדר במוחו את דבריו לרופא. אז פנתה אליו הַזְּקֵנָה ממש בתחינה כי ירשה לה להיכנס לפניו. היא עצמה חולה, כך אמרה, והנכד שלה עם חום, והיא מקוה שזה יקח רק דקות.
דוב התלבט, ונאבק עם עצמו. מצד אחד רצה לסיים מהר ככל האפשר את ההמתנה מורטת העצבים ולחזור לעיסוקו. אך מצד שני הנה נזדמנה לו מצות גמילות חסד כבר בבוקר תמורת מספר דקות של המתנה נוספת. איך אמר הצדיק רבי משה מקוברין? יום שיהודי לא עשה בו טובה כל שהיא ליהודי, אינו נחשב ליום בחייו. בסבר פנים יפות הסיט דוב הצידה את עגלת התינוק שלו ומסר לזקנה את מקומו ליד הדלת. זו הרעיפה עליו ועל ילדו מטחי ברכות ואיחולי רפואה שלימה מכל לבה. תוך דקות נכנסה עם נכדה פנימה אל הרופא.
במשך דקות אחדות היתה לדוב תחושה נפלאה של עשיית טוב וחסד. אך ככל שהדקות נקפו והלכו, הלכה וגברה גם עצבנותו של דוב, והחל לצוץ בו ספק אם נהג בחכמה כשנתן את תורו לזקנה. גם התינוק שלו החל לנוע באי שקט והוסיף על טרדתו.
קול חדש נשמע בקרבו של דוב. הייתי שוטה ותמים, אמר הקול. איך הצליחה הזקנה לשכנע אותי כל כך מהר? וכי אני באתי לכאן עם תינוק בריא? וכי זמני שלי פנוי? לא היה קורה לה כלום אם היא היתה ממתינה כמה דקות לתור שלה. הנה היא יושבת עכשיו בפנים ומפטפטת. 14 דקות חלפו כבר מאז שנכנסה, קבע דוב בכעס בהסתכלו בשעונו.
עם היפתח דלתו של הרופא זינק דוב אל הפתח כשהתינוק על זרועו. בקושי הצליחה הזקנה לצאת עם נכדה, אחריה יצאה האחות ונעלה את הדלת בהכריזה: הפסקה!
דוב נזכר עכשיו שבאמת ברבע לעשר יש הפסקה לרופאים. הרופא יצא כנראה מהצד השני. כמה זמן נמשכת ההפסקה? שאל. רבע שעה, ענתה אחת הממתינות. הלואי בעוד 25 דקות ישוב לקבל חולים, הוסיפה במרירות שכנתה.
הפעם נתקף דוב בתסכול. הקול בקִרבו פצח בנימת תוכחה: זה עונשם של שוטים! גמילות חסד תעשה בבית עם אשתך וילדיך, ולא עם איזו זקנה, ולא על חשבון ילדך החולה. רצת בלי פת שחרית! ועוד הבטחת לשותפך בטלפון שבשעה 10 לכל המאוחר תהיה אחרי הביקור…
דוב ניסה להתרכז בספר שלו, אך הרגיעה ממנו והלאה. כולו זיעה, ומגרד לו בכל חלקי גופו. מחוגי השעון זוחלים באיטיות. אנשים נוספים מגיעים. שתי אִמהות נדחקו אל דלת הרופא עם תינוקותיהן. אחד עם חום גבוה והשני עם פריחה החשודה כמדביקה. האחות שהופיעה בשעה 10 אישרה שהן תיכנסנה ראשונות ללא תור.
יאושו ותסכולו של דוב הגיעו לשיא. אם לא היה גבר בעל משפחה ואב לילדים היה פורץ בבכי. את כל זה אני עשיתי לעצמי, אמר. איזה שוטה לא יוצלח אני. גבר בגילי לא צריך להיות תמים. הגיע הזמן להתבגר. אם ירצה השם אני יותר לא עושה טובות כאלה.
מחשש להדבקה התרחק דוב עם תינוקו לפינת הפרוזדור. שם היה שקט יותר והוא ניסה להירגע.
רגע אחד – אמר לעצמו – הרי עשיתי טובה מתוך שיקול נכון. אני לא אשם שיצא כך שהפסדתי יותר ממה שתכננתי מראש. אף אחד לא אשם בכך, גם לא הַזְּקֵנָה. מדוע אני צריך להתחרט על מעשה טוב שעשיתי? אינני רוצה להיות 'תוהה על הראשונות'. כך עוד אפסיד גם את המצוה. הרי ה' מנהל את העולם, כנראה שהוא רוצה לנסות אותי. זהו זה!
דוב נרגע, אך סאת נסיונותיו טרם הסתיימה, בשעה עשר ורבע גברה התמרמרות הממתינים והחלו להישמע טונים גבוהים. האחות יצאה והודיעה שהרופא היה צריך ללכת והוזמן ממלא מקום. הוא עומד להגיע בכל רגע, אמרה.
עד רבע ל-11 לא הגיע כל רופא, ורגיעתו של דוב הלכה ונתפוגגה דקה אחר דקה. אך לשיאה הגיעה עצבנותו כשנזכר שהתינוק צריך לאכול בעשר וחצי. הדייסה המבושלת שלו מוכנה במקרר ודוב אמור היה להעביר אותה עם התינוק למטפלת בבית השכן כשיחזור מהרופא.
התינוק החל מייבב, וכל ספיקותיו ניעורו מחדש. לולא הטובה שעשה לזקנה היה כבר מזמן אחרי כל הסיוט הזה. בדמיונו ראה את הזקנה מסתובבת לה בנחת בביתה בעוד הוא תקוע פה עם תינוק חולה ורעב בלי רופא. סידרתי את עצמי, אני טיפש גדול, אמר. וביאושו הפסיק כבר להסתכל בשעון. אבל מיד התעשת. מה עם כל השיחות של המשגיח בישיבה על אברהם אבינו ועל 'עולם חסד יבנה'. זה לא 'קונץ' גדול לעשות חסד שמחירו 5 דקות. ה'קונץ' הוא להשאר נאמן בעקביות לחסד שעשיתי גם אחרי שהנסיבות מראות לי שכביכול הפסדתי בגלל החסד. לא! אמר בעוז כשהוא מגייס את כל כחותיו הנפשיים, איני חוזר בי! גם לא אם אחזור הביתה בשעה אחת!
באותו רגע הגיע הרופא. תוך דקות סיים את הטיפול בשני המקרים הדחופים וקיבל את דוב ותינוקו. הרופא בדק בענין רב את התינוק, הִרבה בשאלות וחקר את פרטי תזונתו. יש לך מזל, אמר הרופא. התינוק סובל מאלרגיה לסוג של אב מזון. זוהי אלרגיה נדירה. רופא אחר היה מאבחן את המחלה רק אחרי שבועות ואולי חדשים של בדיקות שונות ומסובכות ונסיונות עם מזונות שונים. למזלכם זהו תחום התמחותי המיוחד וזיהיתי מיד את הרגישות הזאת. קח דף ורשום את הדיאטה המיוחדת של הילד לחדשים הקרובים. את הדייסה שלו שפוך לכיור, זה רעל בשבילו. תנהגו לפי הדיאטה הזאת והילד יבריא…
המאפיין העיקרי של העולם הוא ההעלם. העולם אינו מגיב להתנהגותנו באופן שהיינו רוצים ומצפים לו. מי שמעביר ילד את הכביש אינו מוצא במדרכה השניה מטבע זהב. השקרן החצוף אינו נושך בטעות את לשונו מיד לאחר אמירת השקר. לעתים קרובות אף רואים את עושה הרעה הולך ומצליח, ולכאורה המעשה הרע הוא הגורם להצלחה. לעתים קרובות אדם עושה מעשה טוב ואחריו באים הפסד וכשלון הנראים כנובעים מן המעשה הטוב.
זהו הנסיון של העולם. העולם אינו מגיב מידית על התנהגותנו המוסרית. הוא מטעה אותנו. הוא גורם לנו לתהות על הראשונות, או לשבח את הרע ואת עושהו. הגמול הטוב צפון הוא לטובים. גם גמול הרעה אינו נעשה מהרה. איך מחזיקים מעמד בעולם מטעה זה?
גם טייס מתחיל יודע להמריא עם מטוסו, לתמרן אותו ולהנחיתו בשלום. זאת בתנאי שהטיסה נערכת בבוקר אביבי ללא רוחות. כאשר צריך לפנות ימינה למשל ולהנמיך לשם כך את הכנף הימנית, רואה הטייס ברורות את הכנף בהשוואה לקו האופק וְלִתְוָיֵי הקרקע. הוא רואה ברור מתי המטוס נוסק כלפי מעלה או מנמיך את חרטומו.
ומה עושים כאשר צריך להטיס מטוס בתוך ערפל או בליל אופל בגשם שוטף? הסתכלות הטייס החוצה דרך השמשה הקדמית לא תראה לו כלום. אין אופק ואין תְּוָיֵי קרקע. הצצה החוצה אינה יכולה לומר אפילו בערך אם גובהו 2000 רגל או שהוא עומד חלילה לגרד את הקרקע בגחון מטוסו. לטיסה כזאת דרוש טייס המאומן בטיסת מכשירים. מד גובה אומר לו מה גובהו מעל פני הקרקע, מכשיר אחר מבקר את איזון כנפי המטוס ומכשיר שלישי מראה לו אם המטוס נוסק או חרטומו נוטה כלפי מטה. הטייס המאומן אפילו לא מסתכל החוצה. מעבה הערפל יכול גם להטעותו.
במהלך חייו בעולם דומה יהודי שומר תורה לטייס בטיסת מכשירים. ראייתו הפשוטה החושיית אינה יכולה לשמש לו כעדות אם מעשה מסויים הוא הישר והטוב או להיפך. רק ארבעת חלקי השולחן ערוך, בתוספת 'החלק החמישי' כמובן, רק הם יכולים להנחות אותו. רק הם יכולים לומר לו מה טוב ומה רע, ורק עליהם יוכל להסתמך אם להתחרט על מעשה שעשה או להחזיק בו בכל עוז למרות שעיניו החושיות מראות לו ברור כביכול שעשה שטות.
לגמרי לא פשוט הוא לעבור מדרגת טייס של בוקר אביב לדרגת טייס היודע לטוס בכל מזג אויר תוך הסתמכות על מכשירים בלבד. מה שנדרש ממנו נוגד את טבעו היסודי הפשוט. יש להתגבר על הדחף להסתכל החוצה כדי לראות אם אתה טס ישר ומטוסך מאוזן, ובמקום זאת להסתכל במכשיר הקבוע בלוח המכשירים ולקבוע את מצבך לפי מיקומה של בועה או כדורון מתכת קטן. יש לכבוש את ההרגל הפשוט להסתכל החוצה כדי לקבוע את מיקומך באמצעות הַתְּוַי והנוף ובמקום זאת להסתכל במפה ובמצפן.
אבל מה לעשות? זה בדיוק מה שנדרש מיהודי כשר שאינו הולך אחר מראה עיניו המטעה. דוב שלנו החוזר עם התינוק הביתה ראה ברורות בעיניו שֶׁהַזְּקֵנָה הזאת היא שגרמה לו את האיחור הגדול, בעוד שלאמיתו של דבר שימשה שליח להטיב עמו ועם התינוק טובה עצומה. זכה דוב להיווכח תוך שעתים שעל מעשה טוב יש גמול טוב. אך גם אם לא היה נוכח בכך מיד, כיצד יכול היה לחשוב כי יענש בגין מעשה חסד, ולכפור בעיקר הי"א מי"ג העיקרים שה' גומל טוב לשומרי מצוותיו?…
[23] באחד השיעורים, סיפר אבא מארי רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א לאברכים שומעי לקחו סיפור מפעים:
יום אחד בזמן קבלת קהל הגיע לפני ראש ישיבה חשוב, תלמיד חכם עצום, ממש בעל מדרגה. קיבלתיו בכבוד הראוי לו, ושאלתיו במה אוכל להיות לו לעזר? הבחנתי שקשה לו להוציא מפיו את המילים, הוא נע באי נוחות על כסאו, ושפת גופו הביעה מצוקה ואי נעימות. בסופו של דבר מבין דבריו המרוסקים הבנתי שהוא בא לבקש ממני סליחה ומחילה על הוצאת שם רע שהוציא עלי, על לא עוול בכפי, כעת משמים ריחמו עליו ונודע לו שהכל שקר וכזב ועלילות שוא, ונפשו בשאלתו שאמחל לו בלב שלם, והוא מוכן לעשות בשביל זה ככל שאשית עליו. האמת היא שמחלתי לו בלב שלם מיד, דוד המלך עליו השלום לימד אותי לחשוב ולהרגיש: "ה' אמר לו קלל" (שמואל־ב טז, י). אך מכיון שידעתי שחטא הלשון גזל ממנו את כל תורתו מצוותיו ומעשיו הטובים, התמלאתי עליו ברחמים וחשבתי לעצמי איך אני יכול להחזיר לו את כל מה שהלשון עשקה ממנו??? ולכן אמרתי לו: אני מוחל לך בלב שלם, בתנאי שנלמד יחדיו בחברותא מהו עומק פגם לשון הרע, ואיזה נזק בלתי הפיך הוא גורם. לאחר הכנה ראויה התחלנו בלימוד ההלכה, ומשם נכנסנו קצת לפנימיות, לימוד נוקב וחודר חדרי בטן… הנחתי לו רק לאחר שראיתי שאפסו כחותיו מרוב כאב ובכי!
אומר לכם את האמת, אם אלמד עמכם רק עשרה אחוז ממה שלמדתי עמו בעומק פגם הלשון, תאבדו לגמרי את החשק לִחְיוֹת, אך לו היו כלי דעת רחבים מאוד, ולכן העמסתי עליו עד קצה גבול יכולתו. ורק כשראיתי שהדברים הופנמו, ולעולם הוא לא יפגום בחטא הלשון, הבנתי שמעתה ועד סוף ימיו עלי אדמות הוא ישקיע את כל כולו להחזיר את הקדושה שנעשקה ממנו. מבהיל!
מיותר לציין שמאותו יום אותו ראש ישיבה העריץ את אבא, ונקשר בו בכל נימי נפשו…
[24] ליל כ"ח בתשרי תשע"ו, מוצאי שבת בראשית, מסע ההלויה הכואב של אבא מארי עט"ר רבינו יורם אברג'ל זיע"א מסתיים סמוך לעלות השחר, ארון הקודש נגנז, והכאב גדול מנשוא. והנה מגיע אברך שחזותו מוכחת עליו שהוא נתון בסערת רגשות נוראה, מוכה עֲוִית הוא נדחף עד למקום סתימת הגולל, והנה הוא נופל ליד הקבר הטרי נוטל ממנו רגבי עפר וממלא בהם את פיו…
במהלך השבעה התבאר סיפורו של אותו אברך – עשר שנים קודם לכן נבטו בלבו זרעי המחלוקת ועזות הפנים, הוא פרש מהכולל של אבא זצ"ל, ופער פיו לבלי חוק, והוציא דיבה רעה על אבא, שבמשך שנים רבות פִרנסו ודאג לכל מחסורו הרוחני והגשמי…
חודש לאחר מכן כתבה אשתו מכתב לאבא, ובו תיארה בדמעות את המצב הכלכלי הירוד שבביתם, עקב אִוַּלְתּוֹ וחוצפתו של בעלה שהביאה להפסקת המִלגה החדשית, ולהפסקת כל התמיכות השבועיות שקיבלו משפחות האברכים.
אבא זצ"ל כתב לה תשובה על מכתבה רווי הדמעות: תפתחי חשבון בנק על שמך, ואמשיך להפקיד לכם את המִלגה החדשית, עדיף שבעלך לא ידע מזה, כדי שלא יצער אותך.
וכך במשך עשר שנים אבא זצ"ל תמך במשפחתו של אותו אברך, שלא הפסיק לרגע להכפיש את שמו של מיטיבו…
כאשר אבא עלה והתעלה לישיבה של מעלה פרצה אותה אשה בבכי מר ונמהר על סילוקו של צדיק, ומיד הצטרפה למאות האלפים האבלים והדואבים שיצאו ללוותו. כאשר חזרה מההלויה שבורה ורצוצה התחיל בעלה להקניטה בדברי שטות, ואז היא החליטה שזו השעה לגלות לו את גדלותו של הרב אל מול שפלותו ונבזותו של בעלה…
נכנסו הדברים ללבו כארס של עכנאי, וכמוכה אמוק רץ לקברו של הרב לבקש מחילה על שנים של רדיפה חסרת טעם וחסרת בסיס. ומכיון שהנחש הקדמוני פער את פיו כנגד בוראו, ונענש שהעפר יהיה לחמו, לכן דובר הנבלה שנהג כאותו נחש שכפר בטובתו של בוראו, מילא את פיו בעפר מקברו של אבא…
[25] במהלך שלשים שנות הנהגתו של אבא נפגש כל יום עם בני אדם, מהם אנשים שנפגש עמהם בקביעות בכל יום, ומהם אנשים שהוא נפגש אתם רק לעתים רחוקות, וזה לא שינה לו – כל אדם שנפגש עמו, הוא נתן לו אפשרות לגשת אליו ולשוחח עמו, והוא זיע"א הקשיב לו באמת – ובעת ההקשבה הרגיש המשוחח בנהרות של אהבה אמיתית הזורמים מלבו של הרב לתוך לבו – ואחר כך היה הרב משיב לו במאור פנים, תשובה שירדה והשתלשלה מלמעלה – מהיכלות ועולמות שלמעלה…
כל אדם שזכה ונפגש עם הרב, לעולם לא שכח את הַֽחֲוָיָה הזו, את נעימות ההרגשה שישנו יהודי צדיק בעל מדרגה שאוהב אותי כמו שאני, ואני חשוב בעיניו!
ויהודים מכל צבעי הקשת, מהעולמות האפורים ביותר המסתובבים עם דם על הידים ועד יהודים מהעולמות השקופים והבהירים ביותר, עולמות של יחודים וכוונות, של המתקת דינים והמשכת ישועות – חיפשו את קרבתו, והשתוקקו להיות במחיצתו.
מעולם, מעולם, לא התעייפו האנשים להיות במחיצתו, והגם שבכל שבת הוא היה מוסר במשך השבת ארבעה שיעורים (ערב, בוקר, צהרים, ובמוצאי שבת) שבסיכומם הכללי היו מתפרשׂים על כשבע שעות! היו האנשים מופיעים בכל השיעורים, שבת אחר שבת!…
כל אחד שבא עמו במגע הרגיש כמה הוא יקר ואהוב על הרב, כל אחד היה בטוח שהוא בין האנשים הכי קרובים וקשורים לרב.
לא היתה זו אהבה ערטילאית, היתה זו אהבה שהביאה לתוצאות. הוא חפץ והשתוקק באמת! שלכל יהודי יהיה טוב. באמת. ולא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות…
