סודו של גדול…
לצד חולות המדבר ובין שבילי הפשטות והתמימות, בסמוך ונראה לתלמי המחרישה, אֵי־שָׁם באוירה הדרומי של ארץ הנגב, הלךלם היתה שוה בהם – הפקר לעניים והפקר לעשירים… כולם מברכים וגומרים עליו את ההלל.
צילו הנאה פרשׂ את נופו למרחקים, חצה ערים, גבולות ומדינות, אך מעולם לא שכח את שרשיו מהיכן הם, וּמֵאַֽיִן ינק את כחו האדיר ואת סוד הצלחתו.
הלא הוא סוד מתיקותה של הפשטות הטבעית לצד האצילות של מלכי רבנן אשר הצליח אבינו הדגול והנערץ רבינו יורם מיכאל זיע"א לשלב בקנה אחד.
הללו, בהתמזגם זה עם זה, קיבלו טעם יחודי, כמין יין ישן נושן שדעת זקנים נוחה הימנו, 'יין הונגרי' (עיין חיי מוהר"ן – אות רס) שכל הלוגמו שוב לא יוכל לטעום יין אחר, לא מפני שחסר הוא בטיבו, אלא רק מפני שאינו דומה כבר לקודמו…
לא יפלא איפוא, כי זהו האיש אשר במעשיו ובמפעליו הכבירים זכה והרעיש ארץ, ושמו הטוב יצא בכל קצות תבל, ודברותיו וחן מילותיו מתבדרים בכל פינות ומחנות וזורחים במלוא הדרם, בארץ בכלל, ובעשרות מוקדים על פני תבל בפרט והמה כטללי תחיה וכמים קרים לנפש עייפה…
והנה, כעת, ניצבים אנו בפתחה של שנה חדשה, שנה המשלימה למנין שבע שנים תמימות מעת עלייתו בסערה השמימה של אבינו הקדוש הדגול והנערץ לשם טוב ולתהילה רבינו יורם מיכאל זיע"א אשר נסלתק ביום ז"ך בתשרי תשע"ו.
קשה להסתגל לדבר על אבינו הקדוש בלשון עבר, כי לפי האמת צדיקים במיתתם קרויים חיים, וכל הקשור בהם קשור באילן החיים, ובמשך כל ימי היותם בעולם הזה הנחילו לנו את החיים – חיים של אמונה, חיים של אהבה ויראת ה', חיים של קדושה, חיים של תורה, חיים של שמחה, חיים של אהבת הבריות, חיים של חסד, וכל אלו ממשיכים לצמוח, להתעצם וללבלב ברוב פאר והדר מכח מה שטרח לזרוע במשך נ"ח שנות חייו בעלמא הַדֵּין.
ממיס את הקרח היושב על מפתחי הלב
בארבע אמותיו התגלו החיים במלוא עוזם ושיא תפארתם, כל צד הקשור לסטרא דמותא (צד המוות) נחשב לזר בארבע אמותיו הקדושות. אש החיים שבערה בו המיסה מכל הבא בגבולו את אותו כפור ושלג היושבים על מפתחי הלב ועל הפשטות הטבעית המגלה את הנפש חוצה.
הקרח הנורא – אשר נודע כאחד משלוחי היצר וחילותיו – היוצר מסביב האדם קור איום המקפיא את הנפש מרוח החיים אשר בקרבה ומונע ממנה לזרוח כפי רצונה באור של שמחה ואהבה טהורה וכנה לה' יתברך, לבריות, ולתורתו…
אותו כפור המאיים לדכא את רוח החיים של הבריאה היה אויבו הגדול ביותר של אבא הקדוש ובו הוא נלחם עוד משחר ילדותו, ולא לחינם הוא זכה שלבו אשר בער באש קודש של אהבת ה', אהבת התורה ואהבת הבריות המיס מאליו כל שלג וברד אשר ניצבו למולו…
כל אֵימַת שראה בעיני שכלו חלל הפנוי מחיים, הן בלבם של אלו ששיחרו לפתחו והן בלבם של אותם הרחוקים אשר ראה בעיני רוחו – מיד היה נותן עיניו ולבו למלאות את אותו חלל ברוח חיים – חיים של אמונה, חיים של תורה, חיים של אהבה ויראת ה'.
על כלבא שׂבוע אמרו רבותינו זכרונם לברכה (גיטין נו.): כל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שׂבע, ועל אבא הקדוש נאמר: כי כל הנכנס למחיצתו נחות, מדוכדך וחסר חיים, היה יוצא מביתו מרומם ברוחו וגדוש באור של חיות ושמחה.
אמנם למפורסמות אין צריך ראיה, אך יאות הוא להמליץ כי לא אחת היה ניתן לברך על היוצאים מדלתי בית מדרשו: 'ברוך… יוצר המאורות', כאשר בטרם כניסתם היה אפשר לברך עליהם: 'ברוך… מעריב ערבים'.
לא לנטוש את המערכה
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט). וכשם שהאילן גדל כך גם השאיפה של האיש הישראלי היא לגדול. יש הזוכה לממש שאיפה זו ולהוציאה מהכח אל הפועל במקומות חיוביים, וּמִשָּׁנָה לשנה אינו אותו האיש. תמיד תמצא אותו במסלול של עליה, ואכן לבסוף הוא יגיע לגדולות, אך דא עקא שהסביבה איננה גדלה עמו, הגובה שהוא תופס יוצר משקעים גדולים בינו לבין הסובבים אותו.
מאידך, גדולי ישראל הקדושים כאשר עלו במעלה הר האלקים הסתכלו תמיד מסביבם לרומם את העם אשר אתם, קשה היה בעיניהם לנטוש את המערכה ולהשאיר אותה שקועה וסבוכה בנבכי עצמה…
כדרך שכתב רבינו בעל האור החיים הקדוש (ויקרא כה, כה), וזה לשונו: כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים אח כביכול, דכתיב: "למען אחי ורעי" (תהלים קכב, ח), והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שולחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם הוא אלקי עולם ברוך הוא לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר ייטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב, עיי"ש.
'התנערו מעפר קומו…' זו היא הקריאה לעם ה' אשר מוליכה את הצדיקים לאורך כל מסע החיים שלהם.
הרושם האדיר אותו הם משאירים בכל מקום בו הם דורכים מותיר גם לאחר הסתלקותם כמיהה וכיסופים להתנער ממעבי החומר לעבר עולם רוחני ומרומם יותר.
כל מי שנכנס לשיעוריו של אבא הרב יורם והאזין להם ברוב קשב, הרגיש התעוררות פנימית ברצון הנפש להתגלות ולפרוץ החוצה. התעוררות וגילוי הנפש השומעת הוליד סלידה אמיתית ועל כל פנים לזמן מה, מרדיפה אחרי ההבל ושוטטות בעולם החומר. המציאות כפי שהיא בטהרתה נפרשׂה למול עיני השכל, ועוררה רצון עז להתנער מאבק התאוות שהצטבר על הנפש.
כידוע, דברי האור החיים הקדוש היו שגורים על לשונו של אבא הרב יורם, ובשיעוריו היה רגיל לצטט קטעים שלמים מתוך דבריו בעל פה, מילה במילה כמי שקורא מתוך הכתב, וידוע שאחד הקטעים שאבא ע"ה היה חוזר עליו כמה וכמה פעמים בהזדמנויות שונות הוא, דברי האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (א, א אופן יז) שכתב, וז"ל: עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ברכות ו:), כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. והטעם, כי הירא דבר ה', ידבר מתוך קימת נפשו וכיון שכן תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר, ואם הדברים יצאו מהגוף אין שייכות לנפש לשמוע וכו', עיי"ש.
כמה נאים הדברים לאבא עטרת ראשנו, שכל דבריו היו להט אש קודש, וגילוי הנפש והחיים, ומעולם לא צבע את מילותיו בכחל או שׂרק למשוך חן של שקר, אלא קימת נפשו היא זו המדברת, ממעיינה הטהור של התמימות והפשטות הנובעת מחותמו של קודשא בריך הוא – דאמת שמו, להן יאה להיקרא דברי אלקים חיים, המחיים את נפש השומעת ומוציאים ממסגר אסיר.
תלמיד חכם אחד שהיה קשור בהרבה צדיקי אמת וביניהם באבא עט"ר התבטא עליו באחת הפעמים, כי בשיעוריו הרגישו איך עשר הספירות הקדושות מאירות בדבריו…
בטרם נמשיך, עלינו להעמיק מעט בסודם של דברים, מה הן באמת תמימות ופשטות ומפני מה כחם רם ונישא…
תָּמִים תִּהְיֶה…
בפתח השער, הקדמנו כי סוד ההצלחה נובע מהפשטות הטבעית והתמימות. עומק לפנים מעומק ישנם במדות קדושות אלו, וחלילה לנו להודפם הצידה במילים לא הוגנות ובתנועת בוז ולומר כי מדות אלו אינם אלא נחלת אנשים בורים ועמי הארצות שאינם מבינים מאומה בין ימינם לשמאלם, ומחמת חוסר מהותי בכלי המחשבה והשכל נוהגים המה – בלית ברירה – בפשטות ובתמימות.
האומר כן ידע נאמנה כי אין לו שִׂיג ושיח ואף לא קצה חוט של הבנה במהותם של מדות קדושות אלו שהן הנה הבסיס האמיתי להתגלות הנפש חוצה. ונרחיב את הדברים בסייעתא דשמיא…[1]
האדמו"ר הקדוש רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד. יסד חבורא קדישא, בני עליה, ולפניהם פירש שיחתו וסלל דרכים ונתיבות המוליכות אל היכלות הקדושה והטהרה בחיזוק המחשבה בעבודת ה', להוליד רוח דעת ויראת ה' בלב דורשי ה' ומבקשי שמו.
וכאשר הוא ניגש בספרו בני מחשבה טובה (סדר אמצעי ויסוד החברה – אות טו) לדבר על מדות אלו כתב, וזתו"ד: כיון שתכלית חברתנו הוא גילוי הנפש ושליטתה על הגוף, והאיש אשר נפשו הולכת בראש ומושכת את כל גופו אחריה אל רום המעלות, וכי חסר הוא מאומה?! – לפיכך עלינו לסגל כל הנהגה המגלה את הנפש חוצה ולהישמר מכל הדברים שמרחיקים את הנפש ומטמינים אותה בנוקבא דתהומא רבה.
תתנהג תמיד בכל עניינך בתמימות ובפשטות, כי התמימות היא ממשלת הנפש על האדם ומעשיו, וערמומיות היא חוסר בנפש (והיינו שליטת החומר וכיסוי הנפש) וממשלת השכל, אך לא השכל הטוב הבא מהנפש אלא 'שכל העולם', כלומר מנהגי ומצבי העולם ואנשיו, שהטיפשים קוראים לזה 'שכל' ועל פיהם הם מדברים, חושבים ומתנהגים.
חותמו של הקב"ה אמת, ועל כל העולם מוטבע החותם הזה, גם בצמח הצומח יש מציאות של חיות, הנפש הצומחת, וזה חותם אמת. מאידך, הצמח המצוייר או שנעשה מחומרי גלם – הוא שקר.
אמת היא בחינת חיים, ושקר הוא מסטרא דמותא (צד המוות) – שאין כאן לא עצם, לא הווה ולא נמצא. המציאות היא האמת. לפיכך האיש שבכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו יש מציאות שנפשו נמצאת בהם, זהו אמת וזהו תמימות.
הצמח צומח בתמימות ופשטות, לא לשום כוונה ופניה חיצונית, רק מפני המציאות שבקרבו, ומפני שנפשו הצומחת זו שדוחקת אותו להתפשט ולהתגדל.
וגם הילד מתנהג בכל ענייניו בפשיטות ותמימות כפי מציאות הנפש והתפשטותה.
ואם גם האיש (הגדול בַּשָּׁנִים) מתנהג בכל ענייניו ומחשבותיו רק בנפשו, אז הוא תמים ואמיתי. ואם אינו מתנהג בפשטות כפי שיוצא מלבו ונפשו, אם כן אין מציאות בו ובכל מעשיו, וכבר הוא שקר, אף אם אינו אומר על עץ שהוא אבן, כי גם מי שאומר על עץ שהוא אבן, יסוד וראשית השקר הזה שבפועל, מתחיל מזה שהוא מסטרא דמותא, ואין מציאות ואין נפש בכל מעשיו ומחשבותיו.
כל חִנּוֹ של הילד הוא, על שהוא תמים ופשוט, כשמדברים עמו מרגישים כאילו עם נפשו היינו מדברים, וכששואלים אותו דבר, השאלה חודרת עד לנפשו וממנו בא לנו תשובה תמימה ופשוטה, את כל לבו נותן הוא בתשובתו.
לא שתהיה בלא דעת כילד אנו מבקשים ממך, אלא רק שתהיה תמים. ולמשל, כאשר ישאלך אדם דבר, לא תחשוב איך להשיבו: לפי נימוס העולם יפה להשיבו כך, ואם אשיבו באופן זה יחשבני לחכם, וכדי להטעותו ולרמותו טוב לענותו כך, נמצאת שתשובתך היא אוסף של רוח מארבע רוחות העולם אשר נחוצה לך לפי נימוס העולם (כדי שיחשבוך לחכם וכיוצא בזה) וכו'.
ואתה עם נפשך חסרים, אין כאן לא מציאות ולא חיות, לא נפש ולא אמת, שקר, אפס ובוהו היא.
ראשית כל תענה ברצינות כאשר עם לבבך בתמימות ופשטות, ובשכלך תשמש רק להבחין אם אינך טועה בתשובה זו, אבל גם שכלך זה יהיה פשוט ורציני, מין כלי שימוש יהיה שכלך לשמש רציניות ופשטות לבך, לעזור לה ולהוציאה לפועל.
ואם מצאת שתשובה זו תזיק לך או מניעה אחרת בתשובתך, תאמר איני יודע כמצות חז"ל (ברכות ד.), ולא תעקם ותעקל תשובה נפתולה בלא רצינות ובלא פשטות, עכ"ד.
החוט המשולש לא במהרה ינתק – פשטות, תמימות ומדת האמת
אחר הדברים האלה, השכלנו והבננו בסייעתא דשמיא בעומק, מהי איפוא גודל נחיצותה ומעלתה של מדת התמימות והפשטות. מסלול הגדילה היחיד שאכן משקף את מעמדו האמיתי של עובד ה', מחייב כל בן עליה לעבור דרך מדות קדושות אלו, ולא רק לעבור בצידם 'כצל עובר', אלא שכל תוכן עבודת ה' יהיה מהול ובלול מהם בכמות הראויה להתכבד, וטעמם יורגש בכל, מכל, כל.
העוצמות האדירות שאפפו את דמותו רבת ההוד, עליהם כולן יעידון יגידון, כי לא דבר ריק הוא, הנה מקור מוצאם היה המסלול בו צעד מיום עומדו על דעתו, מסלול הסולד מכל מיני גינוני כחל ושׂרק, ניתוחי 'קוסמטיקה' של מילים או הנהגות שנועדו למצוא חן בעיני הרואים…
זו היא הדרך הסלולה בה צעדו כל אבותינו הקדושים מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, שלצערנו הרב, בחלוף השנים 'דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין', לא רבים יחכמו להחליט בדעתם שכל פניותיהם יהיו לימין דוקא, לשם קדמונו של עולם.
אך מי שכבר צעד בזו הדרך, ניתן לראות בעיני בשר כי כל פריו קודש הילולים, כדוגמת אבא עט"ר. שהרי התוצרת של עבודתו הקדושה והזריעה אשר זרע, הנה הינם לפנינו, ואותה אנו ממשיכים לקצור גם עתה, ועד ביאת גואל צדק בסייעתא דשמיא, וזכותו לא תמה.
וזה עומק דבריהם הקדושים (שבת קד.): קושטא – קאי (האמת – עומדת!)
זכורני, מעשה שהיה לפני מספר שנים, אשר פורשׂ לנגד עינינו את עוצמתה האדירה של מדת האמת אשר בערה בקרבו.
והמעשה כך היה: באחת החסידויות המפורסמות ביותר בארץ ובעולם, אז וכיום, נפל דָּבָר (מפאת כבודם של הנוגעים בדבר אני נמנע מלהזכיר פרטים ושמות).
אחת מבנותיו של חשובי החסידים סטתה מדרך הישר, ויצרה קשר עם אדם שאין לא כל זיק וקשר למחנה החסידים, ושמא גם לשאר דברים. הדברים התגלגלו במהירות הבזק, עד אשר בני הזוג גמרו אומר לבוא יחד בברית הנישואין.
הדבר עורר רעש גדול בקרב מחנה החסידים…
חיש מהרה פרשׂה לה השמועה כנפים, והתעופפה בין בחירי וחשובי אותה חסידות ולא פסחה במעופה מלבוא גם על פתח ביתו של האדמו"ר.
הלה, לאחר ששמע את הנידון על כל פרטיו, חשב וחשב, ולאחר זמן מה הגיע למסקנא ברורה ונחרצת אותה אמר להורים אובדי העצות: כי עליהם להרחיקה ולא לקרבה, ימין דוחה ושמאל לא תקרב, למען יראו וייראו ולא ילמדו ממנה שאר נשים דרכים עקלקלות, הוציאוה מחוץ לביתה ומחוץ למחנה, "וְנִוַּסְּרוּ כָּל־הַנָּשִׁים וְלֹא תַֽעֲשֶׂינָה וגו'" (יחזקאל כג, מח).
מיותר לציין כי לא פשוט להורים לקבל פסק ברור ונחרץ כזה, שאינו משתמע לשתי פנים.
הָאֵם שהתקשתה מאוד להשלים עם התשובה, פנתה בצר לה אל אחד החסידים שהיה קשור מאוד באבא ע"ה.
אבא עט"ר, חשב על הדברים בכובד ראש, ולאחר מחשבה ארוכה, כאשר הוא שוקל ומונה את כל פרטי וצדדי המקרה, אמר את דעתו בזה, שהנכון הוא בדיוק להיפך: לקרב ולא לרחק. ובמדה ויעשו כן, הנערה ובן זוגה יזכו לשוב בתשובה שלימה ויחזרו לחיק אבינו שבשמים, ולא יאבדו שתי נפשות.
אך לא בזה נגמר הסיפור. כאשר שב החסיד לביתו והרהר רבות על תשובתו של הרב, הוא הרים את הפלאפון בדאגה גדולה וחייג על אף השעה המאוחרת לאבא ע"ה, כאשר הוא מגולל לפניו במשך שעה ארוכה את כל ההשלכות המסוכנות העלולות להיגרם כתוצאה ממתן תשובה שהיא היפך דעת האדמו"ר.
הוא הוסיף לתבל את דבריו במעטה דאגה, כי יותר ממה שהוא חרד לגורלם של בני הזוג, חושש הוא לשלומו של אבא, על כן הוא מציע לו למשוך ידו מהוראה זו.
מספר אותו חסיד, כי אבא האזין ברוב קשב לדבריו, שמע בשתיקה מילה במילה, אך לא שתיקה כהודאה, כיון שבסוף השיחה חתם במשפט: אני שומע, אני מבין, אך מה אעשה שהתשובה שאמרתי היא האמת, וזה רצון ה', ואם זה רצון ה' אי אפשר לומר אחרת!
זהו… כאן זה נגמר – הבין החסיד – כשהוא נותר המום למשמע הדברים! אבא לא הותיר לו מקום להמשיך ולשכנע.
הדברים התגלגלו מהך להך והזמן חלף… ומיותר לציין כי לא נפל דבר אחד מדברו ארצה, וכיון שהאמא הלכה בדרך של ימין מקרבת, הבת ובן זוגה זכו לשוב בתשובה שלימה, ותשקוט הארץ!
קשר של קיימא
"עָשָׂה הָֽאֱלֹקִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט), בכל יהודי קיימת נקודה של אמת – 'תתן אמת ליעקב'. נקודה זו, אינה נקודה בעלמא, אלא עולם מלא בתוכן אלקי גנוז וחבוי בתוכה.
המפגש עם ה'עולם' מעמיד את האדם במלחמה תמידית. התאוות והיצרים נוצצים כברק – בהתחלה בלבד. דפי השטרות עלולים לכסות בעוביים על עיני השכל. הרצון להוביל בַּחֶבְרָה עלול לרמוס את כל הנקרה בדרך להצלחה: מדות, ערכים ופעמים גם אנשים. החשש מִ'מה יאמרו ומה יגידו' אף הוא מוליד דיבורים ומעשים אשר בשקר יסודם וכו' וכו'…
וכך, ככל שהשנים חולפות המלחמה גוברת, והקושי ללכת נגד הסחף מתעצם פי כמה וכמה. ומה הן התוצאות? – מעטפת… ועוד מעטפת… ועוד מעטפת… ועוד מעטפת… ונקודת האמת תהיה נעדרת!
אבא עטרת ראשנו, היה זך ונקי בתכלית ללא שום מעטפת חיצונית, כל רואיו ושומעי לקחו זכו להתחבר מיד לנקודת האמת שבו, המילים שיצאו מפי קדשו דמו באופיים לחבלי עבותות אהבה – "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א, ד).
כאשר שני אנשים נפגשים, כל אחד עם המעטפת שנוצרה מסביבו – מעטפת המורכבת משיקולים זרים ואנוכיים – לעולם לא יכול להיווצר ביניהם קשר של אמת.
וכמו שכבר הקדמנו – על פי דברי האדמו"ר הקדוש מפיאסצנא הי"ד – ששורש גילוי נקודת האמת אחוז הוא במדות הקדושת של פשטות ותמימות שהיו נר לרגליו של אבא עט"ר.
בצור ירום – יצירת מופת
אחת היצירות הנפלאות שחוללה פלאים בנפשות ועשתה מהפכה בלבם של רבים מאחינו בני ישראל היא – הספר הקדוש בצור ירום של אאמו"ר זיע"א, שהיה למעשה אוצר דיבוריו הקדושים בשיעוריו הנפלאים שמסר מדי יום ביומו, חוק ולא יעבור, לפני קהל עדתו וצאן מרעיתו לאחר התפילה בהנץ החמה. ולימים זכינו שאותם השיעורים שוכתבו ונערכו על ידי צוות תלמידי חכמים יראי ה' עליהם סמך אבא את ידיו הקדושות. וכיום ביתר שאת וביתר עוז אחר שזיכנו ה' להרחיב את הפעילות בבית מדרשנו המאי"ר לארץ שעוסק בהפצת תורה חובקת עולם.
כמעט מדי יום מתגלגלים לאזנינו סיפורים אישיים, אשר יחדיו נקבצו ובאו לחשבון גדול, שרובם ככולם בעלי מכנה משותף אחד – מיום שפגשתי את הספר של הרב יורם השתנו לי החיים!
חלק מהסיפורים אני זוכה לשמוע מכלי ראשון וחלק מכלי שני, על פלוני ועל אלמוני 'שכך וכך'…
והואיל ודבר בעתו מה טוב, אמרתי ונתון אל לבי דכיון שעסוקים אנו כעת בכבודו של הצדיק ובתורתו אשר הותיר לנו אחר הסתלקותו, שכל כולה דברי אלקים חיים, המשמחים אלקים ואנשים, לפיכך יאה ונאה כי נביא קורטוב של סיפורים מכל אותם אלפים, אשר זכו להתבשם מנועם תורתו, ודבריו היו להם למשיבי נפש ולטללי תחיה.
'וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה'
יהודי יקר – הנמנה מתושביה של אחת מערי התורה הגדולות בארץ, אשר אורח חייו התנהל כיהודי חרדי לכל דבר, מאל"ף ועד תי"ו: הבית, האשה, הילדים, המוסדות, השמחות, השכונה וכו' – מספר כי בעיה אחת, לא קטנה בכלל, העיבה על נפשו ולא נתנה לו מנוח – הלב איננו, הכל חיצוני, קר, יבש, נטול קורטוב של חיות, החיוך מאולץ – אם בכלל וכו'…
לשואלים כיצד ניתן לחיות חיים שכאלו?
התשובה השכיחה ביותר שבדרך כלל מסתננת בשפה רפה מפיהם של אותם אנשים: 'מה אני אגיד לך?! – סוחבים…' (מילים מלאות יאוש).
ויהי היום, וה' אִנָּה לידו את הספר הקדוש בצור ירום…
משם החלה השמש לזרוח במעונו. לדבריו – הספר הזה שינה לו את החיים, הרגשתו היתה כי 'הספר מדבר אליו ועליו', כל דיבור נוגע לו בעוד נקודה רגישה, נקודת תורפה, נפשי יצאה בדברו, נפשו נשאבה לדיבורים של אמת וכל מילה היתה לו לטללי תחיה ולמשיבת נפש.
בעוז וחיל הוא גמר אומר להנהיג את כל אורחות חייו על פי מה שכתוב בזה הספר. תוך זמן קצר הוא החל לגלות שבתוך תוכו גנוז עולם פנימי עמוק ומיוחד במינו.
מאז, התפילה כבר לא היתה אותה תפילה, הלימוד כבר לא היה אותו לימוד, היחס לאשה ולילדים כבר לא היה אותו יחס… בקיצור – איננו אותו האיש.
הפלא הגדול ביותר הוא, שאת הרב יורם הוא כלל לא הכיר, לא לפני ולא אחרי, מעולם הוא לא פגש אותו ואף לא ראה את פניו בתמונה, דבר אחד הוא כן ידע – שהרב העומד מאחורי הספר הזה (ששינה את חייו) הינו 'הרב אברג'ל', ותו לא…
מיותר לציין כי השינוי דרש ממנו מאמצים עילאיים. שינוי הרגלים אינו מן הדברים הקלים. בזה אחר זה החלו להשתרש אצלו הנהגות קדושות: מקוה כל בוקר, חשיבה חיובית, שמירת העינים, אהבת ישראל, הכסף שהיה הדבר החשוב ביותר בחייו איבד את ערכו, ועוד כהנה וכהנה הנהגות קדושות וטהורות.
אך דוקא שם החל היצר הרע – אותו מלך זקן וכסיל – להפשיל את שרווליו ולהיכנס חזק לתמונה.
מיודענו סגר נופש בקצה הדרומי ביותר במפת ארץ ישראל, אלא שבד בבד החלו מחשבות טורדניות לצוץ במוחו:
'תשמע, מה אתה חושב שאתה עושה?! – הרי אינך יודע מי הוא העומד מאחורי הספר הזה, מי אמר לך שהדברים אמת, אתה שותה כל מילה בצמא, ומדוע לא תחשוש לקנות 'חתול בשק'??? אולי הכל הבל ואין בדברים אלו ממש, אתה חייב לעצור את הסחף הזה…'
עוד ועוד מחשבות, מתרוצצות היו במוחו, מכאן לשם ומשם לכאן, 'וְלֹא מָֽצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ'.
והנה, בעודו נאבק עם עולם המחשבה, הבריק במוחו רעיון: 'הרב אברג'ל!' – אמר בתמימות ומעומק הלב, הרי צדיקים במיתתם קרויים חיים, 'שִניתי את חיי בעקבות הספר שלך, כיום איני אותו האיש, אם זה אמת, אני רוצה היום אות וסימן שזכותך עומדת לימיני'.
לעת ערב, כאשר הגיעו הוא ורעייתו לנופש, החליטו לצאת יחד למסעדה.
מוכרחים אנו לציין כי מאז ועד אותו היום, התפריט האהוב ביותר עליהם היה בשרי. אך משום מה, באותו ערב החליטה רעייתו ללכת דוקא לארוחה חלבית, 'אני רוצה פיצה!' אמרה בפסקנות… (מעולם לא קרה דבר כזה)… 'כל אשר תאמר אליך… שמע בקולה…'
שניהם הלכו יחד לפיצריה, ובעומדם בפתח זרחה למול עיניהם תמונה ענקית מאירת עינים שניצבה במרכז העסק, לא היה ניתן להתעלם ממנה! – דמותו של רב בעל הדרת פנים מיוחדת הופיעה מתוכה כאשר חיוך של אמת נסוך על פניו ומשכה את תשומת לבם יתר על המדה.
'סליחה' התנצל הבעל בפני המוכר ושאל, 'מי זה הרב הזה בתמונה?'
'מה?! אתה לא מכיר אותו?!' התפלא המוכר, 'זה הרב אברג'ל מנתיבות!'
את גודל ההפתעה שפקדה אותו לא ניתן לשער, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות סובב מה שסובב. אך מה שברור הוא כי באותו רגע הוא הבין בצורה חד משמעית – את הסימן שרציתי קיבלתי, ממשיכים הלאה ביתר שאת וביתר עוז.
האמת, סוף הסיפור אינו פלא כל כך בעיני, כי ידוע ששפתותיהם של צדיקים דובבות בקבר וכאשר זוכים אנו לעסוק בתורתם, יש להם כח להמליץ עלינו טובה וברכה,[2] להשפיע שפע רוחני וגשמי לקרובים אליהם, ובמיתתם עוד יותר מבחייהם.[3]
אך הדבר היותר גדול שבכל פעם גורם לי לעמוד נפעם מחדש הוא – איך אותם דיבורים יכולים לגעת בכל כך הרבה סוגים של אנשים שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה, וכולם מרגישים שהרב מדבר רק אליהם!
אבאר כוונתי, יושבים שני אנשים, עוסקים בספר הקדוש של אבא עט"ר, האחד ראש ישיבה גדול, ואילו השני, זה שיושב לצידו, ספק אם עושה קידוש בליל שבת, שניהם לומדים בדיוק את אותו קטע בספר, ושניהם נשאבים לדברים בדיוק באותה מדה ומרגישים שהרב מדבר רק אליהם!.
אותה פִסקה בספר, נוגעת לשניהם בשוה, האחד – מבין לפי נפשו מה עליו לתקן והשני גם הוא מבין מתוך השורות מה עליו לעשות.
זה הכח של דברי אלקים חיים היוצאים מתוך תמימות ופשטות ונקודת אמת, שהם חודרים דרך כל מעטפת גשמית ונוגעים היישר לעומק נקודת הלב.
וכמובן אין זה משנה מי הוא הקורא. וכמעשה שהיה – שמהוה דוגמא לאחד מאלף – בבוקר אחד בקבלת קהל, כאשר הגיע יהודי עטור פאות וזקן ופניו קורנות מאושר, וכמו כולם המתין בתור בסבלנות רבה, ובהגיעו לפני הרב פתח את פיו בהתרגשות עצומה וסיפר: דע לך כבוד הרב, אתה רואה אותי עכשיו ככה, אבל תדע לך, שעד לפני זמן מה הייתי שקוע עמוק עמוק בבור תחתיות, שער החמישים של הטומאה – כפשוטו. לא היתה עבירה בתורה שלא עברתי. והאמת, הייתי בטוח שכבר אין לי תקנה ואבדה תקותי…
אולם, בשמים חשבו אחרת…
ויום אחד ריחם עלי ה' וזימן לידי את הספר שלך 'בצור ירום – אגרת התשובה', ולאחר שדפדפתי בו מעט הרגשתי אלומת אור זורחת לתוך לבי, או אז הבנתי שגם לאדם כמוני יש תקנה! מאותו רגע חלה תפנית משמעותית בחיי, והנה אני היום לפניך אסיר תודה על הספר שלך…[4]
'מה מציק לך?'
רק לשׂבר את האוזן, עד כמה יצירה זו היתה לרוחו של בעל התניא, נביא מעשה אותו שׂח בפיו העורך הראשי של הספר.
היה זה בתחילת הדרך, כאשר עריכת הספר (בצור ירום) רק החלה את צעדיה הראשונים.
באותם ימים היה עורך הספר יושב וכותב בביתו שעות על גבי שעות. אלא שעם הזמן הוא הבין כי למלאכת שמים זו נדרש הרבה ריכוז וישוב הדעת, אשר על כן הוא פנה אל הרב בבקשה שיתנו לו מקום בישיבה לערוך בו את הספר. ואכן הבקשה טופלה באופן מידי.
אלא שגם במקום החדש, היו מספר דברים טכניים שדרשו התייחסות ותיקון למען תהיה דעתו צלולה ומיושבת לעסוק במלאכת הקודש.
הלה פנה בבקשה לאחד העובדים וביקש את עזרתו לסדר את הדברים, אך הוא, מחמת המטלות הקודמות שרבצו עליו, לא מצא את הזמן לטפל באותן הבעיות, וכך נשארו הדברים לא סגורים.
והנה, באותו שבוע, הוזמן הרב לשבת סנדק בברית מילה.
העורך שגם הוא נכח באותה הברית, ניגש כמו כולם לאחר הברית להתברך מפי קדשו של הרב.
לפתע, הרב הרים את ראשו והביט בעורך בדאגה, ובמקום לברכו פנה אליו בבקשה: אולי תספר לי מה הבעיה שמציקה לך?
העורך שהופתע מדברי הרב, סיפר את כל הבעיות שנתקל בהם בחדר הכתיבה. הרב ביקש ממנו לכתוב בדף את כל הבעיות והדברים שדורשים תיקון, והוסיף לציין שהוא יפעל על מנת שהדבר יטופל בהקדם.
למחרת, זמן קצר לאחר שהגיש את הפתק לרב, כבר ניצב בפתח חדר הכתיבה העובד האחראי על כך, כאשר הוא מתנצל ומבקש לטפל מידית בכל הנדרש.
העורך שאל בתמימות את העובד, האם הוא זה שפנה לרב בענין וסיפר לו על בקשותיו, והלה השיבו בשלילה כי לא דיבר מאומה עם הרב בנושא.
לאחר מספר ימים, כאשר ניגש העורך להודות לרב על הטיפול בבעיות. אמר לו הרב – בפשטות שכל כך אפיינה אותו – בשעה שהוא מורה באצבעו על תמונתו של בעל התניא: 'ראיתי שבעל התניא בצער, לכן ניגשתי לשאול אותך מה הבעיה שמציקה לך'.
יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה
לפני כארבע שנים, פנה אלי ידיד נפש מארה"ב, יהודי שקשור בעבותות אהבה באבא הרב יורם ובמוסדות הקדושים שלנו המאי"ר לארץ.
מעבר לקו נשמע קולו המודאג: 'כבוד הרב, סופה קשה מאוד בדרך אלינו, התחזיות ברורות, מדובר על סופה של חורבן, שבע מיליון בני אדם כבר עזבו את המדינה'. הרחובות שהיו הומי אדם נהפכו לשממה, "בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ… מֵאֵין יוֹשֵׁב" (ישעיה ה, ט).
'ומדוע אינך עוזב?' – שאלתי.
הוא מנה בפיו מספר מגבלות שאינן מאפשרות לו לעזוב את ביתו.
'טוב, הבנתי', שאלתי אותו בפשטות – אם יש לו את הספרים של המאי"ר לארץ בבית?
'בטח כבוד הרב'… הוא השיב.
אמרתי לו: 'מצויין, קח את כל הסט בצור ירום של אבא עטרת ראשנו וחלב הארץ ותניח אותם על השולחן של שבת. תסגור תריסים והחלונות ותהיה שמח, וכל רגע פנוי שיש לכם תלמדו בספרים!'
'ו…?' – הוא המשיך לשאול.
'זהו! מעתה הסר דאגה מלבך. בעזרת ה' גם אם הסופה תגיע לכיוון הבית שלך, זה רק עד החצר ולא עד בכלל'.
לאחר שלשה ימים מאותה שיחה, כבר נראתה באופק הסופה הנוראה, ששעטה בעוצמה אדירה לעבר חופי מיאמי (מדובר על סופה שהגיעה קרוב לשלש מאות קמ"ש!!!), מסלול הסופה כבר היה צפוי מראש…
מי שמכיר את מיאמי יודע שחלקה בנוי סמוך לים.
אך כאן אירע תרחיש אלקי מופלא. לפתע – ללא כל התראה – מסלול הסופה הוסט באופן חד וקיצוני הצידה, והמשיך את דרכו במסלול חדש, כאילו מאן דהו הבעיתו ודחפו הצידה…
כאשר הזדמנתי לשם לאחר שלשה חדשים למספר מטרות קדושות ונעלות, עמדנו באותה נקודה שבה התרחשה הסערה, ואז הוא הראה לי סרטון שצולם מכיוון הבית שלו, בו רואים במרחק של מאה מטר מביתו, מגרש של כתשע מכוניות שׂרד, שהרוח מגיעה אליהם עם גל מהים ומעיפה את כל התשע מאות מכוניות כמו קרטון למצולות ים! ואילו בחצר ביתו, הכל שקט ורגוע!!! כאילו היו אלו שתי מדינות נפרדות. "הֵמָּה רָאוּ מַֽעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה" (תהלים קז, כד), "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" (שם פסוק לא)
את ההגנה לקחתי עלי
בכנס המיוחד שהתקיים למפיצי מסילות אל הנפש, בחודש סיון תשפ"א, באולמי האצולה בעיר אשדוד, דרש ידיד נפשנו עוז, הגאון הגדול רבי אלון נשיא שליט"א (ראש כולל המאי"ר לארץ, בצפונה של ארץ ישראל), ובתוך דבריו סיפר את הסיפור הבא, אותו שמע ממקור ראשון. ומעשה שהיה כך היה:
אחד ממקורביו, יהודי יקר המתגורר בצפון הארץ, סיפר לו כי בנו היקר, בחור ישיבה, זכה לקבל על עצמו ללמוד בכל יום בספר הקדוש בצור ירום בהתמדה גדולה חוק ולא יעבור.
והנה, באותו שנה (תשפ"א) בה התרחש האסון הנורא במירון, גם בנו עלה לשם בצוותא עם שבעה מחבריו להילולא הגדולה של התנא האלקי רבי שמעון בן יוחאי זיע"א.
יחד עם חבריו הם צעדו בתוך המוני בית ישראל להדלקה הגדולה של חסידות קארלין.
לפתע הוא רואה למול עיניו, לא פחות ולא יותר, את דמותו של אבא הקדוש הרב יורם כאשר הוא מביט לעברו ואומר: 'את ההגנה לקחתי עלי!'.
מלבד הפלא הגדול שהתגלה למול עיניו, הוא הופתע לא פחות מהמילים של הרב. 'איזה הגנה הרב מדבר?! אני פה אצל רבי שמעון בר יוחאי, אינני מבין מה הרב יורם רוצה ממני', הוא המשיך להרהר בינו לבין עצמו ושקע במחשבות, מה זה ועל מה זה?!…
מהך להך, חלפו להן שתי דקות. ושוב המחזה חזר על עצמו, דמותו של אבא הרב יורם שוב עומדת למולו כאשר הוא שוב חוזר על אותו משפט: 'את ההגנה אני לקחתי עלי'.
תוך רגעים ספורים הוא מוצא את עצמו נדחק בתוך כל ההמונים ונכנס לכמין בועה של צפיפות יחד עם כל חבריו, ואז הוא שומע קול פנימי שצועק בתוכו: 'תצא, תצא מהר מפה… קדימה צא עכשיו!'
הוא אחז בידו באחד מחבריו, וקרא אליו: 'אני לא יכול להשאר פה עוד רגע אין לי אויר!' במאמץ אדיר, הוא אזר כחות עילאיים והצליח לצאת משם יחד עם עוד חבר, שאר חבריו נשארו באותה בועה…
ולדאבון לב, שנים מתוכם נספו באסון והנורא.
לאחר ששב הילד לביתו, אמר לאביו: אבא, היום אני מבין מי זה הרב יורם! ומה פירוש המשפט 'את ההגנה לקחתי עלי'.
חותם אמת
הרגיל בתורתו של אבא עטרת ראשנו זיע"א, ובפרט בספר הקדוש בצור ירום, יראה נכוחה כי לאורך כל הספר התביעה מהאדם היא להכיר את הבורא יתברך ולעובדו באמת ובתמים. להסיר כל מעטה חיצוני וכל מסך מבדיל בין מפתחי הלב לבין הבורא יתברך. ובד בבד להוקיר ולהעריך את הדרך בה צעדו אבותינו הקדושים והטהורים.
זכורני כי אחד הדיסקים הראשונים שהופצו מתורתו של אאמו"ר זיע"א לפני יותר מעשור שנים, אשר כֻּנָּה בשם 'מדת האמת'. חולל מהפכה של ממש בקרב אלפי אנשים. אבא דיבר בשיעור למעלה משעה שלימה רק בשבח מדת האמת ובגנות השקר.
דיבורים נוקבים מסוג שלא היה מצוי בדרך כלל בשגרה היומיומית בבית מדרשו. השיעור הנזכר חשף טפח מדמותו הכל כך נסתרת, בה הכירו השומעים כי חותם אמת טבוע עמוק עמוק בנשמתו, חותם של אש בוערת השורף ומכלה כל נדנוד של שקר ומרמה, יהיה אשר יהיה!
את השיעור הוא פתח בדברי התרגום על הפסוק: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וגו'" (בראשית יח, טו), וְכַדֵּיבַת שרה. ובדברי ספר חסידים (סימן ריז) שכתב: לפי שכיזבה על ידי יצחק לפיכך מתה על ידי יצחק בעקידתו.[5]
והעיר את לב השומעים בדברים נוקבים עד התהום: אִם לצדקת כזו – שרה אמנו – עלה מה שעלה בגלל שקר אחד, מה יעשו אותם אנשים שכל היום משקרים?! – משקרים את הקב"ה, משקרים בבית, משקרים בעבודה, משקרים את השכנים והחברים, משקרים את עצמם…[6]
לא אכחד כי הנני חושש מעט להביא בכתב מהדברים אשר נאמרו שם, על מנת שלא לגרום חלישות הדעת לאנשים, אך לעניות דעתי בשיעור הזה להרבה אנשים נפקחו העינים להבין מהי אכן המשמעות של חותמו של הקב"ה (ומסתמא השקועים בשקר הבינו היטב מדוע הם כל כך סובלים), ושהרוצה לדבוק באמת בה' יתברך ובתורתו מוכרח ללכת במסלול של אמת: אמת – עם הקב"ה, אמת – בתורה, אמת – עם האשה,[7] אמת – עם הילדים, אמת – בפרנסה, אמת – בפיו, אמת – במחשבה!
פעמים רבות ראינו בעינינו, כאשר היו באים עמו במגע 'אנשי שֵׁם' למיניהם, וראו אצלו או שמעו מפיו דברים מסויימים שהם בגדר אמת צרופה (כדרכו בקודש), ללא לחלוחית של חנופה, היו עומדים משתוממים, ונותרים פעורי פה כאומרים: היש עוד כדבר הזה?!
זכורני כי לפני מספר שנים, יצאה מפי קדשו של אבא עט"ר הוראה מסויימת לכל תלמידיו ושומעי לקחו בעניינים הנוגעים לכלל, לפי שבדעתו הקדושה הבין שכך הוא רצון ה'!
הוראה זו לא מצאה חן (בלשון המעטה) אצל מספר גורמים בחירים היושבים ראשונה במלכות. הללו ששמעו את שִׁמְעוֹ של הרב, וידעו כי כחו גדול, ובשל כך היו בטוחים שהוא אמון על משׂרה רבנית חשובה מטעם הממשלה ומתוקצב מטעמם. הילכך הם דאגו תיכף ומיד לשלוח לו איום בכתב שאם הוא לא ישוב בו מהוראתו הוא יפוטר לאלתר ממשׂרתו.
זכורני, שכאשר אבא ע"ה ראה זאת, הוא כל כך שמח ולא הפסיק לחייך כל אותו היום, אמר: זה היתרון שיש לי עליהם, שאיני צריך להחניף לאף אחד, אני יכול לומר את האמת כמו שהיא ללא כחל או שׂרק ואיני צריך לעשות חשבון לאף גורם! רק הקב"ה בתמונה! ורק אצלו אני עובד, איני מקבל משכורת מאף גורם אחר! ואין ממה לפטר אותי.
מעולם הוא לא הסתכל על 'הזרם' לאן הוא הולך,[8] זה כלל לא עניין אותו, חבל על הזמן שמבזבזים להביט לעברו…
הדבר היחיד שעניין אותו זה: מה רצון ה'? – זהו! שם היתה נקודת ההתחלה, האמצע והסוף. לא היה ניתן להכניס אפילו חוד של מחט ביניהם.
'כן אבל תשמע כבוד הרב אולי בכל זאת, צריך להבין שמדובר בהמון כסף, ואנו צריכים אותו, זה לא ממש נקרא לשקר, מדובר בסך הכל בהשמטת מספר פרטים, בפרט שידוע שלהלכה ת"ח פטורים מ… וכו' וכו'…
לאומרים כן, היה די במבט אחד חודר ונוקב, בשביל לחזור מהדברים 'תוך כדי דיבור' בשביל שלא יאלצו לומר לצמיתות 'שלום עליך רבי'.
שערי תירוצים לא ננעלו – אך לא אצל הרב יורם
באחת השנים שאבא עט"ר התארגן בגמ"ח לקראת החלוקה שקודם חג הפסח, במטרה לשמח אלפי משפחות של אברכים בני תורה, אלמנות ויתומים. הגיע סך כל המוצרים שעמדו במחסנים לכמה מאות אלפי שקלים.
אלא שבאחד הלילות הסמוכים לתאריך החלוקה, אירע דבר, גנבים חסרי לב פרצו למקום, וכמעט שרוקנו אותו על כל תכולתו 'וּבִן לַיְלָה אָבָד'.
מה שאומר שאין גמ"ח, ואין חלוקה, ואלפי משפחות אשר נתמכו מידו הרחבה יאלצו להצטמצם מאוד במשך כל ימי החג.
כך חשבו כולם. כולם – חוץ מאבא הרב יורם.
במקום לבזבז את הזמן בשִרשור תירוצים והסברים מיותרים, איך שמצידו הוא עשה את כל ההשתדלות ומשמים רצו אחרת.[9] מדת האמת שבו לא נתנה לו לנוח אפילו לרגע קט, הוא פעל בדיוק להיפך, מבלי להתבלבל או להניד עפעף, הוא החל לפעול במלוא המרץ – ההוצאות המרובות כלל לא עלו על שולחן הדיונים… הרב ביקש להזדרז כמה שיותר על מנת למלאות מחדש את כל מחסני המזון על מנת שהאספקה תגיע בזמן לביתם של אלפי המשפחות, מבלי שיגרם חלילה עגמת נפש לאף יהודי!
המאור שבה מחזירם למוטב
הנהגה נפלאה ומיוחדת במינה היתה לאבא עט"ר, שללא ספק מקורה היה נובע מהעולם הפנימי בו הוא חי, עולם שפיו ולבו שוים, וקיים חיבור תמידי למשכן הנפש האלקית שבקרבו.
אבאר משנתי בקצרה שלא תהיה סתומה:
פעמים רבות שהיו מגיעים לבית מדרשו אנשים שכלפי חוץ נראו רחוקים כמטחוי קשת מתורה ומצוות. בגדיהם משונים עד למאוד, בשׂערם התקיימה בִּרְכַּת 'ופרצת ימה וקדמה', על בשרם חקוקים ציורים של בעלי חיים או דמויות מבעיתות, ועוד סממנים נוספים שאין צורך כעת לפרטם.
יתכן שאם היו אותם אנשים מגיעים אלינו להתייעץ או לבקש ברכה על ענין מסויים, היינו חושבים תיכף ומיד איזו הזדמנות פז נפלה בחלקנו לקרב את היהודי הזה ולהחזיר אותו בתשובה. הרי הוא זה שבא בגבולנו וצריך אותנו ולא אנו אותו, ממילא הדברים שנאמר לו – יתקבלו על לבו, נזרוק לו איזה מילה או שתים על ה'קוקו' 'על העגילים' על ה'קעקוע'… 'ובא לציון גואל'.
אולם, אצל אבא עט"ר הדברים נראו אחרת לגמרי, יכולת לראות בעיני בשר באיזה כבוד הוא נהג בהם, הלא גם המה בניו של מקום וגם בהם שוכנת נשמה קדושה אשר מכסא הכבוד חוצבה אלא שעפר ואבק מ'אוסף תאוות עולם הזה' מכסים על יופיה וזיו הדרה…[10]
יכולת לראות באיזה חום ואהבה הוא היה מקרב אותם, כאילו היו אותם אנשים ידידיו מנוער, מרעיף עליהם מילים חמות ומלטף אותם בחיוך רך ואוהב, ואחרי כל זה מטה אזנו כאפרקסת להקשיב לדבריהם, שבחלק מהמקרים היו על עסקי קש ותבן. ולכל דבריהם היה מביע הכלה והתעניינות, ועל פי רוב, לא היה אומר להם חצי מילה, לא על השיער, ולא על הקעקוע, ולא על הלבוש המוזר…[11]
יכולת לראות את האדם הזה מופיע בבית המדרש בהתמדה, מדי שבוע במשך חדשים ארוכים, ואפילו שנים, 'ולא שינה את שמו ולא את לבושו' – מה שהיה, הוא שנשאר (בוודאי שרק כלפי חוץ).
אך לאחר זמן, כאשר מימי התורה חדרו עמוק עמוק לנפשו, ראית כיצד החל שינוי מהותי בחייו. שינוי אמיתי, יציב וחזק. שגרם לו מעצמו לשנות את כל אורחותיו לטובה ולברכה, וחלק מזה, היה גם הלבוש ושאר הדברים החיצוניים.
ובאמת למה?
אבא חי את דברי רבותינו הקדושים (איכה רבה, פתיחתות – סימן ב), והם היו נר לרגליו: מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב.
הוא ידע, שדברים שעושים בחפזון ולא מתוך ישוב הדעת ומחשבה עמוקה אלא מתוך התלהבות או 'הוראת שעה' הדבר עלול לעורר שתי בעיות קשות.
א. זה לא אמיתי!
ב. זה לא יחזיק מעמד.[12]
המעטפת החיצונית של האדם (הלבוש, הַנִּרְאוּת וכו') צריכה להיאחז במשהו. לעת עתה, כל זמן שהאדם העומד לפניך יש לו מושגי יסוד שונים, ומוחו שקוע בעולם אחר לגמרי, ממילא יש למעטפת החיצונית שלו היכן להיאחז.
אולם, במדה ויחול אצלו שינוי פנימי ואמיתי, כתוצאה מהמאור של התורה שיכנס בקרבו. אם זה בשיעורים שהוא ישמע בבית המדרש, אם זה בעצות שהוא יקבל. וכן באהבה הכנה והאכפתיות שהרב יעטוף אותו. ממילא, אט אט הוא ירגיש לא בנוח עם לבוש הבגדים שעליו, ועם כל שאר מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל־הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶֽעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַֽחֲלָצוֹת" (זכריה ג, ד).
ואז, השינוי יהיה אמיתי ונצחי. מה שאין כן להיפך.[13]
פתח לנו שער בעת חתימת שער
בשלהי הגליון, בעת חתימת שער, אנצל הזדמנות זו להודות מעומקא דליבא לכל אחי בית ישראל העומדים לימיננו בפעילות הענפה של מוסדותינו הקדושים המאי"ר לארץ, אשר חרטו על דגלם מטרה נעלית של הפצת תורה חובקת עולם, וכיום אנו זוכים בסייעתא דשמיא לקיים בפועל ממש את מענה משיח צדקנו לבעל שם טוב הקדוש זיע"א ששאלו אימתי קאתי מר? והשיבו – לכשיפוצו מעיינותיך חוצה.
למעלה מחמישים מדינות בעולם זוכים כיום לקבל מדי שבוע דברי אלקים חיים, בלשון השוה לכל נפש, כאשר אנו מנגישים את הדברים 'אֶל־מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל־עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ' – באנגלית, ספרדית, צרפתית, וכעת התחיל מערך חדש בשפה הרוסית.
דברי גדולי הדורות ומאורי החסידות זוכים להגיע למאות אלפי נשמות קדושות וטהורות הנמצאות בארץ ובעולם… והמה להם כמים קרים על נפש עייפה, להקיץ ישנים מתרדמתם, ולהאיר להם את הדרך כלפיד אש באפילה, להוליד בלבם להט אש קודש של אהבת ה', אהבת תורה ואהבת ישראל.
וזכורני, שבימיו האחרונים של אבא הקדוש קודם שהסתלק למתיבתא דרקיעא, להתעדן ולהשׂביע נפשו בצחצחות, הוא אמר לי בפי קדשו: אני מבטיח לך שמי שיעמוד לימינך אני אעמוד לימינו!
אשריהם ואשרי חלקם של כל הזוכים להיות שותפים עמנו.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
לכבוד חוברת מיוחדת זו אמרנו להביא במקום מסקנות הלכה למעשה מעט משביבי אורו הגדול של רבינו זיע"א מהם יוכל האדם לקחת ולהחכים ומהם יוכל האדם להציב לפניו כציונים מגדולת ומעלת רבינו זיע"א.
א. מעלת הצדיק שמלבד שהוא אחוז כולו בשרעפי קודש ולבו בוער כאש לעבודת ה', כך כל תלמיד ותלמיד שנמצא במחיצתו יכול לזכות שלבו יבער בשלהבת אש קודש לה' יתברך. ולא רק בחייו אלא גם לאחר הסתלקותו מעלמא הדין הרושם האדיר של הצדיק נשאר לעד אצל תלמידיו.
ב. אבא עטרת ראשנו זכה שדברי התורה שהיו נשמעים מפיו היו מחלחלים ומתקבלים בלב השומעים משום שכולו היה יראת שמים ואדם שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים.
ג. מעלתם של הצדיקים האמיתיים ובמיוחד אצל אבא עטרת ראשנו היה הפשטות והתמימות בעבודת ה' ובעיקר מדת האמת היוצאת מהתמימות והפשטות הם כאבן יסוד לדרכו.
ד. אבא עטרת ראשנו, היה זך ונקי בתכלית ללא שום מעטפת חיצונית, כל רואיו ושומעי לקחו זכו להתחבר מיד לנקודת האמת שבו, המילים שיצאו מפי קדשו דמו באופיים לחבלי עבותות אהבה. ומשום כך כאשר אדם היה זוכה להיפגש עם אבא עטרת ראשנו שנקודת האמת הזכה והטהורה האירה מתוכו, מיד היה נוצר חיבור אמיתי, חיבור היוצר רוגע ושלוה בנפש ומוליד תחושה של בטחון ברב שעומד ממולו שֶׁכָּל מעייניו ולבו נתונים אך רק להצלחתי ולטובתי.
ה. לאחר הסתלקות הצדיק מן העולם הדרך להתקשר בו היא דרך ספריו ושיעוריו. וכך גם בספריו של אבא עטרת ראשנו 'בצור ירום' ו'אמרי נועם', שכל מי שדבק בהם, לומד מהם מידי יום, מידי שבת וכו' רואה כמו עין בעין את אבא עטרת ראשנו כאילו ניצב מולו ועונה לו על כל שאלותיו.
וכמו שבחיי חיותו של אבא עטרת ראשנו התשובה היתה קולעת וחדה כמו תער כך מספריו הקדושים כל אדם מקבל מענה לכל שאלותיו וספקותיו בחיים
ו. וכמו שבמשך שנות חייו היה אבא עטרת ראשנו מגודל אהבת ישראל האמיתית שלו ממתיק מעליהם את הדינים ובכח ברכותיו נושעו רבים, כך גם היום בזכות ספריו הקדושים אנשים רבים זכו לישועות גדולות.
יהי רצון שזכותו יגין עלינו אמן.
[1] בספר בלבבי משכן אבנה (חלק ה – מאמר ו) כתב, וזה לשונו: כתב הרמח"ל בהקדמת ספרו מסילת ישרים, וז"ל: 'שלפי המנהג כשתראה אחד מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל', ע"כ.
בלשון בני אדם, אדם מהסוג הזה נראה 'תם'.
התואר 'תם' מצינו שנאמר על יעקב אבינו – "ויעקב איש תם" (בראשית כה, כז). שם התואר 'תם' ליעקב אבינו אינו תואר גנאי אלא שבח.
לאמיתו של דבר, יש תם שהוא שבח ויש תם שהוא גנאי. ונבאר: ישנם ב' מקורות לתמימות באדם.
א. אדם ששכלו קצר ואינו מפולפל וערמומי להבין היטב כל דבר.
ב. תמימות שנובעת מן אמיתות הנשמה, בבחינת: "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים יח, יג), תמימות שהנשמה מרגישה שיש כאן בדבר זה אמת אלקית. באופן זה יש בחינת תמימות דעים, כלומר אחדות והתחברות עם הדבר.
נרחיב ונפרש את הדברים, כתיב: "האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז, כט). לרוב בני האדם נראה שריבוי הפלפול בתורה הקדושה שבח ומעלה הוא. אולם האמת שונה לחלוטין. האמת היא שהאדם בטבעו לפני חטא אדם הראשון נולד בלי החשבונות והפלפולים הללו, אלא בבחינת: 'האלקים עשה את האדם ישר'. ישרות, קליעה ישר למטרה ומיד, בלי כל קושיות, פלפולים ותירוצים.
אולם רק לאחר החטא נתחדש ענין של 'והמה בקשו חשבונות רבים'. החשבונות הרבים – פלפולים לרוב, קושיות ותירוצים אין ספור הם תולדה של החטא, תולדה של עקמומיות. האדם איבד את הישרות, ומוכרח להגיע לישרות רק על ידי פלפולים. אולם זאת צריך לידע, שאין הכוונה שנאבד לאדם הישרות לגמרי, אלא שאחוזים ממנו אבדו, ותמורתם נכנס ענין חשבונות רבים – פלפולים.
כל אדם יש בו נקודה שבה הוא ישר, שבה הוא תמים. באותה נקודה הוא מקבל את הדברים בלא חשבון, אלא מרגיש שזו אמת. אולם, כמה אחוזים הוא ישר וכמה אחוזים הם בחינת חשבונות רבים? – כאן נחלקים בני אדם.
ככל שהאדם יותר טהור, יותר קדוש, הישרות שבו יותר גדולה, הוא מרגיש מיד אם זו אמת או לא, הוא לא משתמש כל כך בחשבונות רבים, אלא ההרגש הפנימי מוליך אותו. אך ככל שהאדם רחוק מן האמת האלקית הוא כל דבר מחשבן, כל דבר מתווכח, הוא פוסל דברים על ידי החשבונות הרבים שלו ומאבדם.
[2] בספר הנכבד אוצר פתגמי חב"ד (חלק א – עמוד 257) ציטט משם כ"ק אדונינו האדמו"ר הקדוש הריי"צ, מה שכתב באגרות קודש (חלק ח – עמוד קל), וזה לשונו: כאשר יהודי לומד תורה, ובפרט כשלומד ברבים, בא מלאך אחד ממחנהו של מלאך מיכאל להיכלו של מחבר הספר ומבשר לו בשורה טובה: 'פלוני בן פלוני הוגה בספרך', והצדיק מעורר רחמים על הלומד ועל בני ביתו, עכ"ל.
[3] ראה בתניא קדישא מה שכתב בזה, דברים עמוקים ונוראים (תניא, אגרת הקודש – סימן כז), ונביא מהם גרגיר פה וגרגיר שם רק בשביל לשׂבר את האוזן, ומי שיש לו יד בנסתר וחפץ בהבנת הענין לאשורו על בוריו ילמד את הדברים בעיון במקורם, וזה לשונו הקדושה:
לפיכך יכול כל הקרוב אליו (אל הצדיק שנפטר) לקבל חלק מבחינת רוחו שבגן עדן הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי וכו' הלכך נקל מאוד לתלמידיו לקבל חלקם מבחינת רוח רבם העצמיית שהם אמונתו ויראתו ואהבתו אשר עבד בהם את ה' וכו'
ובחינה זו הראשונה וכו' היא המתפשטת בתלמידיו כל אחד כפי בחינת התקשרותו וקרבתו אליו בחייו ובמותו באהבה רבה כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על ידי אהבה רבה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (תרומה דף קסב ע"ב) דרוח דרעותא דליבא אמשיך רוח מלעילא, רק אם יכון לקראת אלקיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה לקבל שלש מדות הללו כדרך שהורהו רבו, וכמאמר רבותינו ז"ל (מגילה ו:): יגעת ומצאת תאמין.
והנה יש עוד בחינת הארה לתלמידיו רק שאינה מתלבשת בתוך מוחם ממש כראשונה רק מאירה עליהם מלמעלה והיא מעליית רוחו ונשמתו למקור וכו' והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו והארה זו שעליהם מלמעלה מכנסת בלבם הרהורי תשובה ומעשים טובים וכל המעשים טובים הנולדים מהארה זו שמאירה מאורות הזרועים בשדה הנ"ל נקרא גידולי גידולין וכו', עכ"ל.
[4] ראה דבריו המחזקים של אאמו"ר זיע"א בספרו אגרת התשובה (חלק א – עמוד קכג), שכתב: הקב"ה הוא ארך אפים, הרבה אנשים היו שקועים בעבירות חמורות, והקב"ה האיר את עיניהם, והם התחזקו לאט לאט, ונהפכו להיות אנשים קדושים, וילדו בנים ובני בנים צדיקים.
כתוב בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו): שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? – אמרה להם: "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא), שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? – אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד), שאלו לתורה חוטא מהו עונשו? – אמרה להן: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו? – אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כה, ח), יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.
כלומר לפי הירושלמי, תשובה אין בה הגיון, אלא היא בגדר נס. וכי יש מציאות שאדם יעבור על חוקי המדינה ויבקש מהשופט שלא יעניש אותו כי הוא רוצה לעשות תשובה, האם תתקבל תשובתו?! בוודאי שלא, יאמרו לו בצורה חד משמעית שקודם כל ישב בכלא כמה שנים לשלם על מה שעשה, ואחר כך אם ירצה שיעשה תשובה.
אבל הקב"ה עובד מעל ההגיון, אף על פי שלפי ההגיון אין תקנה לחוטא, בכל זאת הקב"ה מאריך אפו!
העולם הוא שלו וזכותו להשאיר את מי שהוא רוצה, אין מי יאמר לו מה תעשה ואין מי יאמר לו מה תפעל, ע"כ.
ובהמשך דבריו (עמוד רח) כתב עוד: לכן אין לזלזל באף אדם, וזה כל היסוד שחידש רבי נחמן ע"ה, וזהו עידוד גדול, שבכל מצב שאדם הגיע אליו הוא יכול להתחיל מחדש.
וזה מה שחידשה תורת החסידות שאין מצב כזה שליהודי לא תהיה תקנה. כמו שכתב הגאון הקדוש רבי נתן שטרנהרץ זיע"א בספרו הקדוש ליקוטי הלכות (הלכות ציצית, הלכה ג – אות ט), וזה לשונו: ומי שרוצה להתקרב להשם יתברך צריך תמיד לבקש את ה' בכל המקום אשר הוא שם. ולקשר ולהעלות בחינת המקום אשר הוא שם לבחינת למעלה מן המקום למקומו של עולם, דהיינו להשם יתברך.
ואז זוכה לעבוד ה' באמת, ואין שום מקום שימנענו וכו' ואפילו מי שנפל לאיזה מקום לא טוב בחטאיו, ואפילו אם נפל למקום שנפל, למקום נמוך ומגושם ומלוכלך מאוד ח"ו, רחמנא ליצלן, אעפ"י כן צריך שיזכור בהשם יתברך שהוא מקומו של עולם ששם יש מקום של כל אחד ואחד, ועל כן אין שום נפילה בעולם כלל כי גם משם יוכל לחזור להשם יתברך שהוא מקומו של עולם מכל המקומות אשר נידח לשם, בבחינת: "ובקשתם משם את ה' אלהיך" (דברים ד, כט), 'משם' דייקא, ממקום אשר הוא שם, כמובא בשם הבעל שם טוב ז"ל.
[5] ראה מה שפירש רש"י הקדוש (בראשית כג, ב), וזה לשונו: נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה.
[6] ראה מה שכתב השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (ווי העמודים, פרק עשרים וארבע – עמוד האמת ד"ה והנה צאו וראו), וזה לשונו: הרי לך מה שעלתה לאמנו שרה, קל וחומר לשארי בני אדם האוחזים בשקר, ולא יראו וחרדו מקללת דוד המלך עליו השלום – "יסכר פי דוברי שקר" (תהלים סג, יב), "הצילה נפשי משפת שקר" (שם קכ, ב), וכתיב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (שם קא, ז) וכו'.
[7] אחת מנשות האברכים בכולל של אבא עט"ר זיע"א פנתה אליו במכתב והתלוננה על כך שביתה ריק ומרוקן מכל טובה, ובעלה אינו דואג כלל לפרנסת הבית, אלא 'בורח' ללמוד תורה בכולל, ומתעלם לחלוטין מכל צרכיה הנפשיים והכלכליים. בסיום המכתב היא ממש התחננה שבעלה לא ידע שהיא כתבה את המכתב, כי הוא ממש יכעס…
הרב הצטער מאוד לגלות שלאותו אברך אין מוטיבציה לעבוד ולפרנס את ביתו, ואכן הוא 'בורח' לכולל כדי להיפטר מעול הפרנסה המוטלת על צואריו, תוך התעלמות מהחיוב שהתחייב לרעייתו תחת החופה: 'ואנא איזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכות גברין יהודאין דזנין ומפרנסין ית נשיהון בקושטא' – ואני אזון ואפרנס ואכלכל ואכבד ואכסה אותך כהלכות האנשים היהודים שזנים ומפרנסים את נשיהם באמת.
מלבד זאת, ברור מאליו שאי עמידתו בהתחייבויותיו יוצרת מתחים שליליים בבית, והמצב בבית הוא בכי רע. פרנסה אין, אך מריבות יש בשפע.
הרב נקט בפעולה שתזעזע אותו ותגרום לו להפנים שהוא לא חי נכון, והוא מועל בתפקידו ובחובותיו, וכך לא זוכים לכתרה של תורה!
הרב קרא לו באמצע הסדר ושאל אותו אם הוא מוכן לעשות עבורו שליחות? כמובן שהוא התרצה בשמחה!
הרב נתן לו מעטפה מלאה בשטרות של כסף, ואמר לו: יש איזו אשה שבעלה מאוד צדיק, כל היום הוא שוקד על התורה הקדושה, ואינו דואג לאשתו כלל. אך הוא לא יודע שבשמים מאוד כועסים עליו, וכל דמעה שיורדת מעיניה של אשתו מסכנת את חייו! תעשה טובה תיקח לה את המעטפה הזו, ותגיד לה שהרב אמר שהוא מתפלל עליה שה' יתברך יפקח לבעלה את העינים שיתנהג נכון בתפקידו.
האברך לא חלם לרגע שהוא קשור לסיפור הזה, וכל כולו התמלא ברחמים על אותה אשה מסכנה… יחד עם זאת הוא שמח מאוד שהרב בחר בו למלאות שליחות כל כך חשובה…
ואז באה ההפתעה… רגע לפני שהרב נתן לו את המעטפה, הוא כתב עליה את הכתובת של אותה אשה… האברך לקח את המעטפה בהתרגשות, הכניסה לכיסה הפנימי של חליפתו וירד למטה כדי לבצע את השליחות הקדושה שהוטלה על כתיפיו.
ברחבת הכולל הוציא האברך את המעטפה כדי לראות להיכן עליו לכוין את צעדיו, וחשכו עיניו… הכתובת היתה שלו! ליותר מזה הוא לא היה צריך, ברגע אחד, בלי מילים, הוא הפנים מה עליו לעשות, ומאותו רגע הוא החל לנהוג כהלכה ולדאוג לפרנסת הבית.
כמובן, המצב בבית השתפר פלאים, והשלום חזר לשרור ביניהם, וגם לימוד התורה לא נפגע, כי כאשר האדם נוהג נכון ותורתו תורת אמת ותורת חסד, מושפע עליו שפע ממרומים ברוחניות ובגשמיות.
[8] בוקר אחד, ניגש לאבא עט"ר אברך אחד ונפשו בשאלתו: כל שאיפותי הם לגדל את ילדי לתורה ויראת שמים, לכן רוצה אני להכניסם למסגרת לימודית שמורה ביותר, שכל ילד וילד עובר סינון בשלש עשרה נפות על ידי ועדת קבלה רצינית, וכך ילדי יהיו בחברת ילדים שמורים קדושים וטהורים, האם הרב יכול לכתוב לי מכתב המלצה לאותה ועדת קבלה נכבדת?
הרב שאל אותו: מה אני אמור לכתוב באותה המלצה? האברך השיב: שאני ורעייתי בעלי יראת שמים, עובדים את ה' באמונה, ומחנכים את ילדינו בקדושה ובטהרה.
אמר לו הרב: אם אכן דבריך נכונים, אתה לא צריך שום מכתב המלצה, אין לך ממה לדאוג, היכן שבניך ילמדו הם יצליחו! כי כאשר ההורים צדיקים, והבית מושתת על אדני התורה והיראה, הילדים שמורים ומוגנים לעד ולנצח נצחים.
המשיך הרב ותמה: יוסף הצדיק שהה עם שני בניו מנשה ואפרים במקום הטמא ביותר בעולם – במצרים! וכי באיזה מסגרת חינוכית למדו אפרים ומנשה?! וכי ועדת קבלה סיננה עבורם את החברים? לא ולא! אלא יוסף אביהם נהג בקדושה עליונה, וממילא הם המשיכו את המורשת ושמרו על קדושתם בתוככי ערות מצרים.
סיים הרב ואמר לאותו אברך: היצר הרע אינו נבהל משום ועדת קבלה, הוא נמצא בכל מקום ובכל מוסד חינוכי. אדרבה! אלו שנשענו על ועדות קבלה, גילו לאכזבתם שזו משענת קנה רצוץ, ריקה מתוכן. המחנכים היחידים אלו ההורים, וכאשר הם צדיקים ויראי אלקים, גם בניהם ימשיכו בדרכם עד עולם.
[9] באחד השיעורים שדיבר אאמו"ר זיע"א על מעלת החסד הוא סיפר לפני שומעי לקחו מעשה מדהים: יהודי אחד שחיי בתו הקטנה היו בסכנה ממש, ובשל כך היא הוצרכה בדחיפות להשתלת כליה, אלא שעלות ההשתלה הגיע לסכום עתק, ולרש אין כל! יהודי זה בא לפני לבקש סיוע בגיוס הסכום הנצרך.
מעשה זה נגע מאוד ללבי והשתדלתי לסייעו כפי האפשרות שהיתה בידי באותו רגע, ובנוסף לכך תליתי בכולל מכתב בכתב ידי ובו פניתי בבקשה לכל אברכי הכולל וציבור המבקרים במקום להשתדל לתרום למטרה זו כפי יכולתם.
ואכן ימים ספורים לאחר תליית המכתב הנזכר ניגש אלי אברך אחד, ולהפתעתי הרבה מסר לידי צ'יק מזומן על סך עצום לצורך השתלת הכליה של אותה ילדה חולה. התפלאתי מאוד, שהרי העומד לפני אינו אלא אברך דחוק, ומנין לו לתרום סכום עצום שכזה?!
שאלתי אותו על פשר התרומה. וכך השיב אותו אברך: כבר מספר שנים שאני מצמצם בהוצאות השוטפות של ביתי מדי חודש בחדשו, וחוסך כסף כדי לרכוש דירה, וברוך ה' במשך הזמן הצלחנו לאסוף סכום הגון, אך כששמעתי על אותו יהודי מסכן שחיי בתו בסכנה החלטתי להוציא את כל חסכונותי ולמוסרם למטרה זו. וכי אם ח"ו אחד מילדי או בני משפחתי היה זקוק להשתלה זו וחייו היו בסכנה לא הייתי מוכן לתת את כל מה שחסכתי כדי להציל את חייו?! ואם כן, גם בתו של יהודי זה אינה שונה מהם. אם אמשיך לגור בשכירות לא יקרה לי כלום, אך אם לילדה זו לא תהיה אפשרות לעשות את ההשתלה, מי יודע מה יהיה…
המעשה של האברך הזה זעזע את לבי! התמלאתי הערכה עצומה לאותו אברך שחי בדוחק רב, והוא מוכן לתת את כל מה שחסך במשך כמה שנים טובות מתוך צמצום גדול, כדי להציל את חייה של ילדה שהוא כלל אינו מכיר. וזאת מתוך מחשבה שהוא היה עושה זאת לבתו.
אגב, לאחר המעשה הנזכר הוספתי לעקוב אחרי אותו אברך במשך כמה שנים וראיתי שבעזרת ה' הוא זכה להצלחה מרובה בחינוך כל בניו ובנותיו בדרך התורה הקדושה, וחיתנם בכבוד עם משפחות יקרות ומיוחסות, ופשיטא שגם פרנסתם היתה מצויה להם בשפע. היה ברור לי שזכות אותה תרומה מדהימה שהוא נתן במסירות נפש, היא זו שעמדה לו ולילדיו לאורך כל הדרך.
[10] נכון לִשְׁנוֹת כאן, מה שהבאנו בסייעתא דשמיא בחוברת מסילות אל הנפש (שנת תשע"ט – פרשת האזינו) מהספר הנפלא חסידים ואנשי מעשה (חלק א – עמוז קמז) אודות הגאון הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב (ודון מינה ואוקי באתרין), וז"ל: כשם שהיה מקיים מצות "ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו, ה) בכל מאודו, כך היה מקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) בכל מאודו. מתלמידיו של הלל היה (אבות פ"א מי"ב): אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
אהבתו לבריות היתה תמה ואינה תלויה בשום דבר חיצוני, מיום עומדו על דעתו אהב את העשירים כשם שאהב את העניים, אהב את הרחוקים כשם שאהב את הקרובים, ולא אמר מעולם: אוהב אני את העניים משום שעולמם חשך עליהם… אוהב אני את הרחוקים בשביל שאוכל לקרבם לתורה. אלא קטן וגדול, עני ועשיר, רחוק וקרוב – כולם שוים אצלו לאהבה – לפי שאין אהבתו תלויה בשום דבר, לא בעוני ולא בעושר ולא בחכמה. אלא כיון שבריותיו של הקב"ה הם – הרי הוא אוהבם.
ושמא תאמר לו לרבי לוי יצחק: הרי פלוני רשע ומצוה לשנאותו? – שתי תשובות בדבר. האחת – שמא הרהר תשובה בלבו וצדיק גמור הוא. ולא עוד אלא שאהבה מקלקלת השורה ועושה שמא לברי. ורבי לוי יצחק שאוהב ישראל היה, כך היה רגיל לומר: ודאי עשה תשובה…
ועוד, אפילו אם רשע הוא לפני המקום, בעיניך יהא כצדיק… שהרי גם הרשע הגדול ביותר – סופו שמסדר חשבונו, ומסלק חובו ביסורי גיהנם, ויוצא נקי מכל עוון ומזוכך מכל חטא…
מי שראה את רבי לוי יצחק בשעה שפנה לאדם בשאילת שלום – הרי שראה אור של גן עדן ושירה של מלאכים שמע, ולא היה נועם ועונג אלו פוסקים מלבו כל אותו היום… אדם שהציץ בו ברבי לוי יצחק, גם הניצוץ הטוב שבו התלקח ללהבה, ואינו דומה לאחר שאילת השלום שלו למה שהיה קודם לכן.
סביב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב נגה אור של אהבה כנה ואמיתית לה' יתברך, למצוותיו, ולבניו של מקום…
[11] על הגאון המופלג הצדיק הירושלמי, אוהבם של ישראל, רבי אריה לוין זצ"ל, מסופר שפעם אחת בעת לכתו ברחובות ירושלים, ראה אותו אחד ממכריו שהתרחק מדרך התורה והמצוות והלך בגילוי ראש.
מחמת אי נעימות, חצה אותו יהודי את הכביש לעבר המדרכה השניה על מנת שלא יצטרך להיפגש עם הרב.
רבי אריה שהבחין בכך, חצה גם הוא אחריו את הכביש, כשהוא ניגש אליו ושואלו: מדוע ברחת ממני? עד כדי כך אתה כועס עלי שאינך רוצה לומר לי שלום?
'מחילה רבינו', השיב האיש במבוכה גדולה, 'התביישתי מאוד מכבוד הרב הואיל ואין כיסוי לראשי, ולכן חציתי לצד השני על מנת שהרב לא יראה אותי'.
כאשר שמע זאת הרב, חייך לעברו חיוך אבהי אוהב ואמר לו: 'הסר דאגה מלבך, אני איש נמוך קומה ולכן אני רואה רק עד הלב שלך, והלב שלך טהור!'
[12] ראה דבריו הנפלאים בספרו הקדוש בצור ירום (חלק ג, פרק יג – עמוד 66), וזה לשונו: אצל כל אדם יש זמנים שיש לו בהם קצת התלהבות – לא כדאי לעשות דברים מתוך התלהבות זו, כי אם נשים לב נראה תופעה החוזרת על עצמה אצל חלק מהבעלי תשובה אשר בתחילת דרכם הם מצויינים, אין כמוהם בעולם, הם רצים לדבר מצוה, תפילה בציבור, ממעטים בשינה, תפילה מתוך דביקות וכדומה, אך לאחר שנה או שנתים, פתאום מתחילים לעבור עליהם כל מיני גלים, עד שהם נעשים יותר קשים ממה שהיו. ובאמת, מדוע קורה הדבר הזה? כי החזרה בתשובה שלהם לא היתה מתוך שכל, אלא היא באה מתוך התפעלות מדבריו של איזה מרצה מדהים שהוכיח להם שיש אלקים ושיש חיים לאחר המוות, לכן התשובה שלהם היתה מאוד ארעית, עובר חודש חדשיים שלשה – ההתלהבות דועכת, והם מתחילים לחוש שקשה להם לעמוד במטלות הרבות שקיבלו על עצמם.
תשובה פירושו של דבר – לעבוד עם שיקול דעת, תשובת המשקל, לאט לאט, לא לבלוע הרבה, זה מסוכן, בסופו של דבר אפשר להקיא את הכל. לילד קטן נותנים לאכול עם בקבוק שיש בו נקב קטן, למרות שהוא מתאמץ מאוד, כדי שהאוכל יזרום יותר מהר, אבל אם היו נותנים לו לאכול עם בקבוק שיש בו נקב גדול הוא היה יכול להיחנק.
עכ"פ הנקודה היא לאט לאט, אף פעם אל תיקח עליך מטלות שהם בגדר 'לשבור את הגב', אם תשבור את הגב לא תוכל להמשיך לעבוד! "כי כאיש גבורתו" (שופטים ח, כא), לפום גמלא שיחנא (סוטה יג:), ופירש רש"י שלפי כח הגמל מרבין במשאו.
לכן לא כולם שׂורדים, כי הם לוקחים על עצמם הרבה דברים בבת אחת – יש אורות מרובים וכלים מועטים, זה נקרא 'שבירת הכלים'. פתאום הוא מחליט שאשתו לא מתאימה לו, פתאום הוא מחליט לשנות סדרי בראשית – אי אפשר לעבוד ככה! כל דבר צריך לעשות לאט לאט ובהתייעצות, וזו אחת הסכנות שלבעלי תשובה אין רב, אין לו רב שיגיד לו מה לעשות ומה לא לעשות. הוא טוען 'אבל זה ביטול תורה!' – אם הוא היה שואל רב, הרב היה אומר לו: 'אין בזה בעיה, אני יודע מה זה ביטול תורה, אתה יכול לסמוך עלי'.
[13] מיותר לציין כי אין בדברים אלו הוראה גורפת, ופעמים שעלינו לעזור לאדם לשבור 'מחסום' מסויים, ונאלץ לעשות זאת רק על ידי שנבקש ממנו לעשות שינוי חיצוני מסויים, במטרה לגרור אחריו את הלב. והדברים צריכים הרבה סייעתא דשמיא ושיקול הדעת אצל המורה לדעת איך לקרב ולא לרחק.
