נו, מי יודע?
ליל שבת קודש. בני משפחת כהן סיימו את זמירות השבת, ועיניהם נדדו מאליהם אל יוסי.
יוסי הוא בן הזקונים, והשנה הוא לומד בחיידר בכיתה ח'. ובכל ערב שבת אחרי הזמירות הוא חוזר על מה שלמדו בפרשת השבוע.
ויוסי פתח ואמר. כך לימד אותנו הרב'ה:
בט"ו בניסן 2448 לבריאת העולם (ביום היציאה ממצרים) זכו עם ישראל לגילוי אלקי נורא. בתוך לבותיהם התגלה רגש אהבה עצום ונפלא – לבותיהם בערו כמוקד אש לפני ה'. והאש הזאת שנדלקה – לא כבתה.
בכיסופים, בגעגועים, ובחשק רצו אחרי ה', לא הסתכלו על שום קושי, לא התייחסו למניעות ולהפרעות, והלכו אחרי הקב"ה באהבה ובשמחה, בפנים מאירות באור ואש ובעינים בורקות, והקב"ה הבטיח להם שהאהבה הזו תעמוד להם לכל הדורות, כמו שאמר ה' לירמיה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב, ב)…
מיום היציאה ממצרים עברו כמעט ארבעים יום, וכאשר הגיעו לרפידים (שם מקום) הובחנה תזוזה בקצה העולם (במרחק של 1600 קילומטר), כרוז נשמע בין שכונות יושבי עמלק: 'עם ישראל יצא ממצרים. ועתה הגיע הזמן לנקום את נקמת הסבא, סבא עשיו! כולם יוצאים למלחמה! איש בל יעדר'!
עמלק, אסף במהירות שלל כלי נשק, תחמושת, אמצעי לחימה, סוסים, פילים וגמלים, ציוד מכני ואספקה… ונערך למלחמה נגד ישראל… ובכ"ג אייר הגיע עמלק למחנה ישראל, ופתח במלחמה!…
ואמרו בזוהר הקדוש (בשלח דף סה ע"ב): שהמלחמה הזאת היתה המלחמה הקשה ביותר שאירעה בכל מהלך ההיסטוריה, וזה לשון הזוהר (מתרגום): בוא וראה, מיום שנברא העולם עד זמן ההוא, ומזמן ההוא עד שיבוא מלך המשיח, ואפילו בימי גוג ומגוג, לא ימצא כמוהו.
והטעם לזה כי המלחמה הזאת היתה למעלה בעולמות העליונים (והיינו שהתגברה מדת הדין מאוד) וגם למטה בעולם שלנו.
וכשראה משה רבינו שהמלחמה בשני מישורים,[1] חילק אותה לשנים, את המלחמה במישור הרוחני לקח לעצמו, וכמו שנאמר: "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָֽאֱלֹהִים בְּיָדִי" (שמות יז, ט).
ואת המלחמה במישור הגשמי מסר ליהושע בן נון, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּֽעֲמָלֵק" (שם)…
הלוחמים חגרו את כלי נשקם ויצאו לשדה הקרב, ושם התברר להם שבמלחמה הזאת לא משתמשים בכלי נשק קונבנציונלים, אלא בכישופים, לחשים, קסמים, ומטות מעופפים…
ומשה שראה את המהלך שלהם, עלה אל ראש הגבעה, התיישב על אבן, והחל למתק את כחות הדין ולשבש את כל מערכת המזלות!
במשך 36 שעות, כל מערכות השמים השתבשו, ובעקבות כך קרסו כל מערכות הכישופים והקסמים…[2]
מספר עמלקים בודדים הצליחו להימלט מהמלחמה… מוכים וחבולים, חזרו לארצם… והדי הנצחון הדדו בכל הארץ…
והרב'ה שלנו אמר – המשיך יוסי – שבשולחן ערוך (או"ח, סימן ריח – סעיף א) נפסק שאדם הרואה את האבן שישב עליה משה בשעה שנלחם יהושע עם עמלק, צריך לברך 'שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה'.[3]
והרב'ה המשיך ואמר, שהוא לא יודע איפה נמצאת האבן הזאת, ולכן הוא מבקש שכל תלמיד ישאל את אביו, ומי שישיב יקבל פרס יקר.
אבא – התחנן יוסי – אתה חייב לענות לי…
הסעודה הסתיימה, ואב המשפחה התיישב והחל ללמוד…
יהודי – עולם מלא
כשמתבוננים בחומש בראשית רואים, שהקב"ה דימה את עם ישראל לשלשה דברים, והם: עפר, חול, כוכבים.
עפר, שנאמר (לאברהם): "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְֽעֲךָ כַּֽעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְֽעֲךָ יִמָּנֶה"! (בראשית יג, טז).
חול, שנאמר (ליעקב): "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (שם לב, יג).
כוכבים, שנאמר (לאברהם): "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (שם טו, ה).
ובמפרשים האריכו לבאר כל אחד לפי דרכו (מה מיוחד בכל אחד).[4] ואנו נתמקד עתה בכוכבים:
בספר תהלים נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז, ד). וביאר המלבי"ם: 'שם מורה על כחו העצמיי, זה להשפיע חיים וזה עושר וזה חורבן ואבדון וכדומה'…
והיינו, שלכל כוכב ישנו תפקיד המיוחד לו, שליחות שרק הוא יכול לבצע.
כך – המשיך הקב"ה והבטיח לאברהם – יהיה זרעך. כמו שכל כוכב הוא אישיות מיוחדת, כך גם כל אחד ואחד מזרעך יהיה בעל אישיות מיוחדת.[5] לכל יהודי תהיה דרך מיוחדת ופרטית בעבודת ה', כפי תכונותיו הפרטיות, וכן לפי הזמן והתקופה שנשמתו התגלגלה וירדה לעולם הזה.
ומיד מדגישה התורה, שאברהם אבינו האמין בהבטחה בלב שלם, וכמו שנאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו).
לאחר שהבטיח הקב"ה לאברהם, שזרעו יהיה ככוכבי השמים, המשיך ואמר לו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג).
דע לך, שכדי שצאצאיך יזכו לבחינה הזו של הכוכבים, הם יצטרכו לעבור לפני זה שלב של גלות.
בגלות הזו האישיות שלהם תִטשטש ותעלם, והם יהפכו לעבדים שפלים ומבוזים…[6] אך בסופו של דבר אישיותם תגאל…
והשנים המשיכו לחלוף…
כל אדם ושליחותו
מאתים שלשים ושבע שנים עברו מאותו מחזה, ובשנת 2255 לבריאת העולם, חש יעקב אבינו שיומו האחרון הגיע.
ולכן הוא שלח שליח שיקבץ את כל בניו אליו.
בניו של יעקב הגיעו ועמדו סביבו, ויעקב אבינו ברך את בניו, והברכות הללו נכתבו בתורה הקדושה, בפרשת ויחי.
ובסיום הברכות נאמר: "כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח).
ובמילים הללו – 'אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם', טמון סוד הכוכבים, "וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (שם טו, ה).
וברשותכם נבאר:
כידוע, עבודת השם כוללת תפקידים רבים ושונים. המשימה הכוללת היא: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיה מג, ז) – להרבות כבוד ה' בעולם. אולם האמצעים הינם מגוונים. ולצורך מילוי המשימה, קבע הקדוש ברוך הוא חלוקת תפקידים.
לכל נברא יש תפקיד מיוחד בעולם אשר אמור להתמלא על ידו בדוקא. ולצורך עבודתו מקבל כל אחד כלים, אפשרויות, חיי ומזוני, כשרונות וכחות נפש, נסיונות והתמודדויות, הכל כאמצעים להגשמת היעוד.
השבטים הקדושים, בני יעקב, כללו בתוכם את כל בעלי התפקידים השונים שבעם, ולכן כשרצה יעקב לברכם, ברך אותם: 'אִישׁ כְּבִרְכָתוֹ' – כל אחד זכה לברכה שהיא 'בִרְכָתוֹ', ברכה פרטית שלו. הברכה של כל אחד התמקדה במה שמצפים ממנו בעולם, שיצליח.
זוהי השקפת עולם מהותית. צריך בעולם את הכל, אך לא צריך שכל אחד יעשה הכל, צריכים שיהיו לומדי תורה, שבט לוי, וצריכים בעלי תפילה שמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת, וצריכים עוסקים בצרכי ציבור וגומלי חסדים. צריכים גם את ריבוי בעלי המלאכות השונות ואת בעלי המאה. את יששכר ואת זבולון. אך הדברים אמורים בכלל. ואילו ביחס לפרט אין אפשרות לרקוד על כל החתונות!
וכל אחד צריך לבצע את המשימה המיוחדת לו מפני שאם אין אני לי, אם אני לא אעשה את תפקידי – מי לי, תפקיד של אחד לא יתמלא לעולם באמצעות זולתו!…
בברכה של יעקב התגלתה בבהירות נפלאה כוונתו יתברך בברכו את זרע אברהם, במילים: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה)…
גלות מצרים – גלות הדעת
לאחר שנפטרו יעקב ובניו, החלו ישראל להגרר אחר התרבות המצרית. וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת שמות – רמז קסב) "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) – אמר רבי יוחנן: מילאו את מצרים. ומילאו את כל הבתי טרטיאות ובתי קרקסיאות.
המצרים היו ניגשים לקופה לקנות כרטיסים להופעה, והקופאית היתה אומרת: מצטערת, נגמרו הכרטיסים! והמצרים היו שואלים: איך כזה מהר? והקופאית עונה: באו כמה משפחות של יהודים וקנו את כל הכרטיסים! והמצרים? חטפו עצבים… "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם פסוק יב) – מלמד שהיו בעיניהן דומים כקוצים…
ומכיון שהיו כקוצים בעיניהם, חיפשו דרך כיצד לגרום להם לעזוב את הארץ בלי לעורר מהומות דיפלומטיות. והם מצאו עצה!
"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (שם פסוק יא) – הם הודיעו לישראל שמעתה תעריף המס עלה! מעתה הם יצטרכו לשלם מס כפול ומכופל!
ישראל שמעו על הגזירה החדשה ולבם התמלא יראה. 'איך נשלם סכומים כאלו גדולים'? והם ניגשו לפרעה ואמרו: במקום לשלם כסף, אנחנו מוכנים להיות פועלי בנין.
והמצרים שראו כיצד הם מזלזלים בכבודם, הבינו, שבלבותם של ישראל החל להתחולל תהליך של אובדן זהות!
והמצרים ניצלו את ההזדמנות, והפכו את ישראל לעבדים!…[7] (ראה הערה).
ונמצא שתחילת העבדות במצרים נגרם על ידי אובדן הזהות, שהוא בעצם אובדן הדעת.
שהרי הדעת הוא המיוחדות שבאדם. וכלשון חז"ל (ברכות נח.): תנו רבנן הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: 'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה…
וצריך להבין כיצד נעלמה הדעת מישראל…[8]
אך לפני זה נעצור לרגע ונתמקד…
האדם – עולם מלא!
כשם שאין פרצופיהם של בני האדם שוים, כך אין דעותיהם שוות. למרות שכל בני האדם דומים זה לזה במבנה, בכל זאת קיים בכל אחד ואחד מהם גם שוני ממשנהו, ושוני זה כשם שהוא מופיע בחיצוניות כך הוא קיים גם בפנימיות, בתכונות ובדעות.
כל אדם הינו אישיות מיוחדת בפני עצמה ולעולם אינו העתק של אחר.
'לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא' (סנהדרין לז.) – לאמר, יכול היה הקב"ה להתחיל את בריאת המין האנושי במספר רב של בני אדם, ואף על פי כן הוא העדיף לברוא את אדם הראשון יחידי, כדי להעמידנו על העקרון, שאכן כל בן אדם יחודי הוא בתבל.
יחודיות זו שבכל אדם מלאת תוכן ומשמעות היא, ועושה אותו בכך לעולם מלא, עולם שאין תחליף לו.
מה משמעותית היא העובדה שבלשון הקודש, שפת התורה, אין למילה 'אדם' נטיה ברבים, אין 'אדמים'. הרי זה בא ללמדנו כי אכן כל אדם עולם מלא בפני עצמו הוא, ושני לו – אין!…
ביודענו זאת, נבין טוב יותר את דברי הכתוב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) – הנוטל נפשו של האדם, לא 'מספר' בין אלפי מספרים הוא ביטל, אלא אחד שהוא יחיד ומיוחד ושהוא עולם מלא, ואין לך מעשה חמור מזה…[9]
והמיוחדות שיש בכל אדם הוא דבר כל כך מיוחד שאדם לא צריך שום דבר זולתו!
אך הצר הצורר, יצר הרע, שמכיר ויודע בגדלותה של נפש היהודי, עושה הכל כדי לטשטש את הידיעה הזו, לטשטש ולעמעם את האישיות!
וכך כתב הגה"צ הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א (לקט אמרים, חלק א – עמוד טו):
רגיל הוא האדם להגות ולהתבונן במעמדו של הזולת, החל במעלותיו הרוחניות, בכחות נפשו וכשרונותיו, וכלה בהצלחותיו הגשמיות, כמצב משפחתו, משרתו המכובדת וכיוצא באלו, ולאמוד את עצמו על פיו, ולפעמים גם במחיר של יסורי קנאה, צרות עין ושאר מרעין בישין… כאֵביו מתגברים עליו ביתר שאת כל אימת שהוא משוה בדמיונו את מעמדו לעומת מעמד זולתו…
הקב"ה הדואג לכל פרט ופרט של יצוריו גם הזעירים ביותר, קבע לכל אחד ואחד מערכת של מעברים וגלים שונים ומשונים בימי חלדו, וזאת בהתאם לכושרו ויכולת עמידתו של כל אדם ואדם בתכלית הדיוק.
וכל זה בהשגחה פרטית מדוייקת נפלאה הנגלית רק ליודע תעלומות, הדורש מכל אחד ואחד המלכה מיוחדת מכל פרט ופרט שאירע לו ושעובר עליו, שרק לפי זה דייקא תאיר נשמתו ותתגלה הסגולה המיוחדת שלו, שבזה הוא חידוש בעולם…
וכשהוא עושה את המוטל עליו הרי זה מביאו בסופו של דבר לתכליתו הפרטי שעליו להגיע, כל אדם כפי המגיע לו בפרטות, לא פחות ולא יותר אפילו כמלוא נימא. ואם יזכה האדם להתנהג כיאות ולעבור את הדרך בשלום – אשרי לו וטוב לו לנצח.[10]
ברם, במקום שיתבונן האדם וישגיח בדרכו שלו לבלי להיכשל, ולעבור אותה בשלום – תחת זאת שם הוא מעייניו והתבוננותו בחלקו של הזולת, מבלי לדעת שלעולם לא יגיע לחלק השייך לחברו, בו בזמן שאת חלקו שלו הוא ודאי מאבד…
ונחזור לבאר כיצד נעלמה הדעת מישראל…
הארת השמות נעלמת!
כתב רבינו האריז"ל, וזתו"ד:[11]
דע, כי אדם התחתון מכוון כנגד העולמות של מעלה. והנה בעולמות העליונים (בז"א דאצילות), הדעת כולל בתוכו עשרים שמות, עשר שמות הוי"ה, ועשר שמות אהי"ה.
וביתר פירוט:
בצד ימין שבדעת ישנם עשר שמות הוי"ה המתחלקים לשני קבוצות: חמשה חסדים וחמשה גבורות.
בצד שמאל שבדעת ישנם עשר שמות אהי"ה המתחלקים גם הם לשני קבוצות: חמשה חסדים וחמשה גבורות.
והנה, עשר שמות הוי"ה בגימטריא 260, ועשר שמות אהי"ה בגימטריא 210, וביחד הם 470, כמנין 'עת'.
וכאמור הם מתחלקים לארבעה חלוקות, העולה בגימטריא 4, ואם נוסיף את ה – 4 (שזה בגימטריא 'ד') למילה 'עת', נקבל 'דעת'. וזה סוד ה'דעת'.
ובגלות מצרים נעלמה הארת השמות הללו, וזה גרם לישראל ששהו במצרים לאובדן הזהות…
שנים ארוכות, מאוד, של סבל ודמע, מכאובים ויסורים עברו על עם ישראל בגלות מצרים. במקום שעומד העט מלכתוב ולתאר, משם מתחיל צערם ונאקתם…
והנה בשנה ה – 210 לשהותם בארץ מצרים,[12] התהלך משה רבינו אי שם באחת המדבריות רועה את צאן יתרו.
באחד הימים ברח גדי מהעדר, ומשה רבינו שחש באחריות, רץ אחריו עד שהגיע לחסית (שם מקום). כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות.
סוף סוף הצליח משה להגיע אליו, הוא ניגש לגדי והתנצל: לא ידעתי שרצת כי היית צמא, בטח עכשיו אתה עייף. בוא וארכיב אותך על כתפי. עוד הוא מהלך והגדי על כתפו, והנה משה רואה הר (שלעתיד יתפרסם שמו כהר סיני) ונחל של מים זורם בין שביליו, וצמוד לשפת הנחל צומח שיח קוצני מאוד הנקרא סנה.[13]
וכך מתואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ), וז"ל: משה רבינו מסתכל על הסנה, והנה הוא רואה אש גדולה נאחזת בסנה, שלהבות האש מנסות לאכול את הסנה ולא מצליחות, מי הנחל הצלולים מנסים לכבות את האש, ונכשלים… משה רבינו רואה ומבין: הקב"ה נותן לי רמז לגבי הגאולה.
אך – חשב משה – כיצד יתכן שהגיע הזמן? הרי ישראל צריכים להשתעבד עוד 50 שנה!
וזה לשון האריז"ל:
'"וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת" (שמות ג, ג) –
משה חשב שהיה נמשך גלות בסוד י' הוי"ות שעולין ס"ר (260),[14] וזהו: 'וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת', כי ראה השם יתברך למשה שטעה, בחשבו כי משם נמשך גלות מצרים ומשם (משם הוי"ה) גם כן עתידין ליגאל.
אמר לו השם יתברך לא כן הוא, כי הלא גלותם נמשך משמות אהי"ה שהם סוד "רְדוּ שָׁמָּה" (בראשית מב, ב) [רד"ו בגימטריא 210, כמנין עשר שמות אהי"ה], גלות של ישראל במצרים וכן גאולתם הוא גם כן משם. וזהו: "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, יד), כי מצד אהי"ה תהא גאולתכם'…
וכך הסביר הקב"ה למשה:
אם הגלות היתה מצד שם הוי"ה, היית צודק שהגלות תמשך 260 (כמנן 'סר') שנה, אך מכיון שהגלות נמשכה מצד שם אהי"ה, לכן הגלות היא רק 210 שנים.
ולכן עתה הגיעה זמן הגאולה…
הנפשות הולכות ומתרפאות…
משה רבינו החל להעביר לפרעה סדנת חינוך, אך מכיון שפרעה התייחס בצורה מזלזלת ללימודים, הוא הוצרך לעבור את הקורס כמה וכמה פעמים…
פרעה היה תלמיד גרוע. מאוד. ולכן הוא נשאר בסדנא כמעט שנה שלימה…
ובט"ו בניסן הצליח לחדור למוחו של פרעה קמצוץ שכל, והוא הגיע למסקנה שכדאי לו לשחרר את ישראל!
באותה שעה היה קולו של משה נשמע בכל ארץ מצרים: ישראל! הגיע זמן גאולתכם!
כששמעו ישראל את קולו של משה, הקורא להם לצאת ממצרים, התאספו כולם לרעמסס.
וכך נאמר: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד).
ופירש רש"י (שם): 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם' – זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כולם לרעמסס.
וכתב הגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זיע"א[15] וזתו"ד:
ואף על פי שהיתה רעמסס רחוקה מהלך ארבעים יום מבירת מצרים שבה עמד משה, לא היה אחד אשר לא בא לרעמסס! כל הדרכים המובילות לרעמסס הושחרו מרוב המוני בני האדם שצעדו לשם, 'שאי עיניך וראי, בניך נקבצו באו לך', מכל עבר נראו בני ישראל הנושאים צרורות המצות והמרור, שנשתיירו להם מקרבן הפסח, על שכמם. ולא הטעינום על החמורים מפני חיבת המצוה. אף כשלקחו את המצות והמרורים עמם לא לקחום כדי להשביע רעבונם, אלא מפני שהיו המצוות חביבות עליהם.
כל עם ישראל התקבצו והגיעו, ומשה רבינו עמד – פניו להבי אש, עיניו מכוסים בדוֹק של דביקות, מראהו איום ונורא כאחד ממלאכי מרום, אורה של השכינה ריחפה עליו…
כל עם ישראל עמדו סביבו, אך אף על פי כן לא היתה שמחת בני ישראל שלימה בצאתם מעבדות לחירות, לפי שהתרגשו ביותר מיציאת פתע זו. ולא שבה נפשם אליהם ולא חיתה רוחם בקרבם…
מה עשה הקב"ה? גילה את אזנם של עם ישראל ושמעו שירת פמליא של מעלה, שהיו מלאכי צבאות ברקיע משוררים אותה שעה על גאולתם של ישראל ועל גאולת השכינה. כי כל זמן שישראל היו בגלות אף השכינה השוכנת בקרבם היתה עמהם בגלות, וכשהם נגאלים, נגאלת עמהם.
באותה שעה שלח הקדוש ברוך הוא את הרוח והוציא מאוצרות גן עדן ריחות ערבים, שהם מעלים ארוכה לגוף ומרפא לנפש, ונרפאה רוחם של ישראל מריחו של גן עדן…
ומשה רבינו אומר לעם ישראל: צועדים אנו לארץ ישראל!…
מצרים מתעוררת לתחיה…
מרעמסס נסעו לסוכות, והמשיכו במסעם דרך המקומות הבאים: אֵתָם, פי החירות, מרה, אילימה, ובליל השביעי ליציאתם מארץ מצרים הגיעו אל גדות ים סוף, ושם מול גלי הים הסוערים נעמדו…
ונחזור שלשה ימים אחורה…
ארבעה ימים חלפו מאותה עת בה יצאו ישראל. ובמצרים החלה מהומה, עבדי פרעה החלו לרוץ בארמון מפינה לפינה, כשהם תופסים את ראשם בשתי ידיהם: 'מה קרה לנו, אולי יש לנו חום, איך שחררנו את העבדים שלנו'?!
הם ניגשו לפרעה וביקשו ממנו לצאת למלחמה, להשיב את העבדים חזרה למצרים. ופרעה השיב: אני פוחד. אך עבדיו לא השתכנעו…
וכדי לשכנעו לצאת למלחמה סיפרו עבדי פרעה לפרעה סיפור שהתרחש עם אחד ממלכי מצרים הקדמונים:
נחסי, היה טבח בארמון מלך מצרים, יום אחד קרא לו המלך וביקש ממנו: חשקה נפשי לאכול דג משובח, קח מאוצרות מלכותי כסף ככל אשר ידרש, וקנה לי דג…
לאחר שעות מספר חזר נחסי לארמון המלוכה, ובידו דג גדול עטוף בנייר, כאשר הוציא את הדג מהעטיפה נתמלא כל החדר בריח צחנה…
פניו של המלך התעוותו בחרון… וברוב כעסו, הורה המלך לנחסי לבחור באחד מבין שלשת העונשים: או לאכול בעצמו את הדג המקולקל, או ללקות מאה מכות, או לשלם קנס בן מאה מנֵה…
ובכן בתחילה – בחר נחסי באפשרות הראשונה… הוא העדיף לאכול את הדג, ובכך לסיים את הסיפור… אלא שלאחר שבקושי הצליח להכניס אל פיו מחצית מבשר הדג – הגיע למסקנה כי בחירתו היתה מוטעית… הוא הבין כי בשום אופן אינו יכול לגמור את הדג כולו! ואפילו מצא 'טעם' להצדיק את טענתו…
בלית ברירה, החליט נחסי אשר לא היה משופע בממון, לשנות את עונשו, ולהמיר את אכילת הדג – בספיגת המלקות… לא אוכל לסיים את הדג! הַכֵּנִי מאה מכות! – הוא אמר לאדונו, אשר לא התווכח… רק הורה לממונה על המלקות – ליטול עמו את נחסי ולהכותו כפי שסוכם…
מכה רדפה מכה, ובמכה הששים הבין כי שוב שגה… המכות היו בלתי נסבלות, והוא חש כי עוד מכה אחת – והנה נשמתו פורחת מגופו…
לא נותרה לפניו כל ברירה כי אם לעצור את המכה, ולבקש כי יאפשרו לו להמיר את עונשו לעונש אחר, העונש היחיד שנותר, הלא הוא הקנס הכספי בן מאת המנה…
כך, בסיכומה של פרשה, מצא העבד כי לקה בכפל כפלים: הוא גם אכל חלק ניכר מהדג המקולקל, גם לקה ששים מכות, וגם נותר בעל חוב בסכום של מאה מנה…
ובכן – סיימו עבדי פרעה ואמרו לפרעה – כך גם קרה עמנו, אילו היינו לוקים בעשרת המכות ובכך נפטרים מלשלח את ישראל – ניחא… אילו היינו משלחים אותם מבלי ללקות תחילה – הדבר היה נסבל… ואפילו אם היינו לוקים ומשלחים, אך ממוננו היה נותר בידינו – גם אז לא היינו מתלוננים… אולם ראה את מצבנו: גם לקינו, גם שילחנו, גם ניטל ממוננו, ונמצא כי לקינו בכפל כפלים!…
פניו של פרעה התאדמו, והוא הורה לאסוף בדחיפות את הקבינט הבטחוני.
בחדר חצי אפל, המעוטר בפוחלצים של ראשי קרנפים ועטלפים, התיישב הקבינט סביב שולחן עגול לאסיפת חירום, ראש המדברים היה שר הבטחון אשר דיווח על התגייסות עממית המונית, 'הצלחנו לגייס את כל החיילים, את כל הפרשים ואת כל הסוסים שבמצרים…
אך זה לא הכל – אמר, ועיניו בעלות הגוון אפור ברזל ננעצו בשומעים – אנחנו נשתמש במלחמה הזאת בכלי הנשק הסודי שלנו: בשש מאות רכב בחור…[16]
פני השומעים עטו רגש יראה, ורחש התפעלות נשמע: משתמשים בשש מאות רכב בחור?!…
בראש המערך הצבאי עמדו שש מאות מרכבות מובחרות המצויידות בהגנה מתקדמת על ידי כשפים, ואחריהן, בטור אין סופי נצבו שאר כל כלי הרכב שניתן היה לגייס בקרב בני עמו המצרים…
ובהינתן האות יצא כל המחנה הענק הזה, והחל לרדוף אחרי בני ישראל…
ראיה כפי המדרגה
במשך כל היום החמישי והששי לצאת בני ישראל ממצרים, רדפו פרעה וחֵילותיו אחריהם עד שהגיעו אליהם בלילו של היום השביעי לצאת בני ישראל ממצרים.
הם הגיעו ועמדו מולם, ובאותו רגע ירד עמוד ענן והפריד ביניהם. כל נסיונות המצרים לבקוע דרכו לא צלחו…
ובינתים, בשמים, התחוללה סערה! השר של מצרים (המלאך הממונה עליהם) התייצב בשמים וטען: 'לא מגיע לישראל להגאל'!
ואז, קמה ונצבה האמונה שהאמין אברהם, בהבטחה שהבטיח לו הקב"ה: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה), ובזכות האמונה, נוצח השר של מצרים, והים נקרע לפני ישראל![17]
וזה לשון המדרש (מכילתא, פרשת בשלח – מסכתא ויהי פרשה ג): 'שמעיה אומר: כדַי היא האמנה שהאמין בי אברהם אביהם שאקרע להם את הים'…
ומכיון שהים נקרע בזכות אותה הבטחה, התגלה אז ענין הכוכבים במלוא עוצמתו! וכך אמרו במדרש (שם, מסכתא דשירה – פרשה ג):
בשירת הים נאמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), מכאן אתה למד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים…
וכתב הגה"ק רבי דוד יצחק אייזיק מסקאליע זיע"א, וזתו"ד:[18]
הנה אמרו חז"ל שראתה שפחה מה שלא ראו נביאים, ובוודאי אי אפשר לומר שהשפחה ראתה כמו הזקנים וכמו משה ואהרן, שהרי גם לעתיד לבוא, שהאלקות תתגלה לעיני כל בשר, גם אז יהיו הבדלים בין אדם לחברו, וכמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא עה.): 'לעתיד לבוא כל אחד נכוה מחופתו של חברו'.
אלא בוודאי לא ראתה שפחה על הים מה שראו הכשרים, והם לא ראו כמו הזקנים, והזקנים לא ראו מה שראו משה ואהרן, אלא כל אחד ראה לפי מדרגתו.
וכוונת חז"ל במה שאמרו: 'ראתה שפחה מה שלא ראו נביאים', היא, שהגילוי אלקות שהיה בזמן קריעת ים סוף, היה כל כך גדול, שהקטנה והפחותה ראתה הרבה מאוד, ואילו מה שראו הגדולים אין לשער… (עכ"ד).
בקריעת ים סוף התגלה ענין הכוכבים. כמו שכל כוכב הוא אישיות מיוחדת, כך גם כל אחד ואחד מזרעך יהיה בעל אישיות מיוחדת. ויהיה לו אופן, דרך ונתיב, בהשגת אלקותו יתברך…
נהרות זורמים במדבר…
בכ"א בניסן עברו את ים סוף, והמשיכו במסעם. "וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָֽצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָֽכְלוּ לִשְׁתֹּת מַֽיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם" (שמות טו, כב-כג)…
ובתגובה למציאות זו הם התלוננו: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה" (שם פסוק כד)… והקב"ה שמע את תלונתם וציוה את משה לקחת עץ ולהשליך למים, והמים נמתקו.
ולאחר מכן, כשכבר רוו מן המים המתוקים, ציוה הקב"ה את משה על שמירת שבת (כדאיתא בשבת פז:).
ולמרות שמשה נצטוה על השבת הוא עוד לא קיבל אישור לספר עליה לעם ישראל.
חלפו עוד כמה ימים, ובט"ו באייר, ביום השלשים לצאתם ממצרים, נגמר הלחם שהיה לעם ישראל.
ובתגובה לזו המציאות הם התלוננו שוב: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַֽהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶֽחֶם לָשׂבַע" (שמות טז, ב-ג)…
והקב"ה בישר למשה רבינו שמעתה יחל לרדת מַן לעם ישראל.
והוא גם נצטוה ללמד את ענין השבת לעם ישראל.[19] ומשה רבינו לימד את עם ישראל, ואחת מההלכות שלימד היתה שאסור לצאת בשבת לאסוף את המן.
והנה, הגיעה השבת הראשונה, וכמה יהודים קשי עורף יצאו ללקוט את המן, וכמו שנאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָֽצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ" (שם פסוק כז).
עם ישראל לא הצליחו לשמור אפילו שבת אחת!
לאחר מכן הם המשיכו במסעם והגיעו לרפידים, ושוב נגמר להם המים – "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַֽיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־תְּנַסּוּן אֶת־ה'" (שם יז, ב).
והקב"ה נגלה למשה ואומר לו: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם" (שם פסוקים ה-ו)…
וביאר הרמב"ן (שם פסוק ה), וזתו"ד:
עם ישראל חנו ברפידים, והצור אשר ממנו צריכים לצאת המים היה בהר סיני ('בְּחֹרֵב'). והקב"ה ציוה את משה שילך עם הזקנים מרפידים עד הר סיני.
ומשה הלך להר סיני והכה בצור, ויצאו ממנו מים קרים נוזלים, והחלו לזרום אל רפידים, ושם שתו אותם.
וזה שנאמר: "וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם" (תהלים עח, טז), "פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר" (שם קה, מא), "הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ" (שם עח, כ)…
וכל אלו הפסוקים מלמדים אותנו, שמהצור הזה יצאו נהרות שוטפים ושתו ברפידים לרצונם…
והנה, בעוד שישראל שוהים ברפידים, ומשה רבינו והזקנים שוהים בהר סיני,[20] הגיע המחנה הצבאי של עמלק וניצב למול מחנה ישראל…
וממחנה ישראל יצא שליח והלך להר סיני להודיע למשה. ומשה החל להתכונן למלחמה…
ולפני שנמשיך, נקדים…
עמלק מנסה לכבוש בחזרה את הדעת
ישב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א, ודרש (היכל הברכה – שמות יז, יג):
אם נכתוב את התיבה 'עמלק', בכתיב מלא, כזה: עין מם למד קוף. נראה ששתי התיבות הראשונות: עין מם, עולים בגימטריא 210, ושתי התיבות השניות למד קוף, עולים בגימטריא 260.
עמלק הוא דעת דקליפה, וכמו שבקדושה ישנם את שתי הבחינות הללו, 260 (עשר הויות), ו – 210 (עשר אהי"ה), כך גם בטומאה ישנם.
ועמלק שבא להלחם עם ישראל, רצה לפגום בבחינת הכוכבים של ישראל, לטשטש את בחינת היחודיות של כל יהודי.
והוא עשה זאת על ידי שהצליח לחדור אל תוך הדעת, ושם, בתוך הדעת לשנות את ה'פיוז' של הראיה.
אם עד עתה ראו ישראל את המעלה שיש בזולתם, מעתה הם יתמקדו ברע. וממילא כל מי שסביבותיהם יחשב לאדם רע![21]
וזה פירוש הפסוק: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כה, יח) – כל אלו שמאחריך (היינו בסביבה שלך) הפך אותם לנחשלים, ובכך הוא גרם לך ליפול ('וַיְזַנֵּב בְּךָ').
ומכיון שכל הענין של העמלק היה לטשטש את מעלת הכוכבים, לכן דוקא כאן במלחמה נגדו, הובלט ענין הכוכבים…
במלחמה נגד עמלק הודגש הענין, שלכל יהודי יש את השליחות והתפקיד שלו, ואף אחד לא יכול לבצע את השליחות של השני…
ונחזור להכנות של משה רבינו…
שבת אחי"ם גם יחד
משה רבינו קרא ליהושע בן נון ואמר לו: אני נשאר כאן בהר סיני, ואתה תצא לרפידים להלחם עם עמלק.
ומחר, אני אצרף אלי את אהרן וחור, ויחד נתפלל עליכם.
וכך היה. למחרת עלה משה לראש הר סיני, ושם התיישב על אבן והתפלל. וכך נאמר: "וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה" (שמות יז, י).[22]
ולבנתים, בבקעת רפידים התחולל מאבק של ממש. ובסופו של דבר לא הצליח יהושע להשמיד את עמלק (שמשמים מנעו אותו מזה), וכמו שנאמר: "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שם פסוק יג).
וביאר הרבי מקאמרנא (שם), שיהושע הצליח לפגוע רק באותיות 'עין מם' (העולים בגימטריא 210 כמנין עשר אהי"ה) של עמלק, וכמו שנאמר: 'וְאֶת עַמּוֹ'. אך האותיות 'למד קוף' (העולים בגימטריא 260, כמנין עשר הויות) נשאר…[23]
והנה למרות שמשה רבינו היה אב הנביאים, הוא לא יכל לנצח לבד, וכמו שנאמר: "מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהלים קלג, א).
וביאר החתם סופר (שופטים – ד"ה 'ואמרת אשימה'):
'שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' – 'אַחִי"ם' ראשי תיבות: אהרן, חור, יהושע, משה. וכבר ביארתי במקום אחר כי זהו משכ"ן ה', ראשי תיבות: מלך, שר, כהן, נביא…
חור – בחינת מלך. יהושע – בחינת שר. אהרן כהן. משה נביא.
כי לכל אדם ישנו את מקומו המיוחד לו בעולם, ואף אחד לא יכול להחליף את מקומו!…
קרני אור השמש בקעו את שמשת החלון, ואב המשפחה הרים עינים תמהות לכיון החלון: כבר הגיע הבוקר?!
טוב, העיקר שהבן ישמח! האבן שישב עליה משה נמצאת בראש הר סיני!…[24]
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שזרעו יהיו ככוכבים. כמו שלכל כוכב ישנו תפקיד המיוחד לו, וגוון המאיר כפי מהותו. ואין שום כוכב דומה לחברו. כך יהיו זרעו של אברהם.
ב. הקב"ה ברא את עולמו כדי שברואיו יעבדו אותו ויכבדו אותו. והנה עבודת ה' של האדם כוללת תפקידים רבים ושונים – ולצורך מילוי המשימה, קבע הקדוש ברוך הוא חלוקת תפקידים. ולצורך ביצוע עבודתו מקבל כל אדם כלים, אפשרויות, כשרונות וכחות נפש, נסיונות והתמודדויות, הכל כאמצעים להגשמת היעוד.
ג. צריך לדעת שהעולם לצורך קיומו צריך את כולם ואת הכל, אך לא צריך שכל אחד יעשה הכל. אלא, צריכים שיהיו לומדי תורה, וצריכים בעלי תפילה שמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת, וצריכים עוסקים בצרכי ציבור וגומלי חסדים. צריכים גם את ריבוי בעלי המלאכות השונות וכו'. צריך גם את יששכר וגם את זבולון. וכל אחד צריך לבצע את המשימה המיוחדת לו מפני שאם הוא לא יעשה אותה אין אף אחד בעולם שיעשה אותה במקומו.
ד. כחו של עמלק מתבטא בזה שהוא מטשטש את היחודיות של היהודי. ומכחו של עמלק נגרם הרצון לחקות את הזולת.
פגם חיקוי הזולת הוא אחד מהפגמים הנוראים. והתורה הקדושה הזהירה אותנו ואמרה: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' – כשאדם מחקה את הזולת זה נחשב לו כאילו הוא עובד עבודה זרה!
ה. אדם הזוכה להכיר את היחודיות שלו, וכן את היחודיות שישנו בכל יהודי ויהודי. והוא מתרכז בעבודה הפרטית שלו, מתוך שמחה ותענוג, הרי הוא מכניע את העמלק הפרטי שלו, ואשריו!
הערות שוליים:
[1] גם כנגד כחות הדין שלמעלה וגם כנגד לוחמי עמלק שלמטה.
[2] וביאר המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א (מגלה עמוקות – אופן קמ), שהנצחון נבע מכך, שמשה רבינו ניצח את העמלק הפרטי שלו (וכמבואר באורך בספר המאמרים, מאמר 'ויבוא עמלק' שנת תרפ"ח, להגה"ק רבי יוסף יצחק שניאורסון, הריי"צ מליובאוויטש זיע"א), ולכן היה ביכולתו להכניע את העמלק הכללי.
ובנוסף מבואר שם, שעמלק יונק את חיותו מקליפת כלב, ולכן כל מי שמכניע העמלק הפרטי שלו, מכניע גם את קליפת כלב.
ובעניין זה נספר (ה'לב שמחה' – עמוד 168):
לילה ירד על כפר הנופש, הסמוך לציריך, שבו שוהה הגה"ק רבי שמחה בונים אלתר, ה'לב שמחה' מגור זיע"א. רוח קרירה מנשבת בין השבילים בשריקה חרישית, מניעה את צמרות העצים ומלטפת את בתי הכפרים השלוים.
בבית פנימה יושב הרבי בחדרו, לפניו – ערמת ספרים, והוא שקוע בלימוד.
הכל כה שקט מסביב, ואין מה שיפריע את הדממה, הרצויה כל כך. אך לפתע נשמע קול נביחות מבחוץ. הקול הולך וגובר, והנביחות נשמעות רמות וחדות, כאילו מנסות לפלח את הדממה. נראה שעוד מעט יתעוררו כל שוכני המקום למשמע הנביחות, אך אל אזניו של הרבי טרם הגיעו.
הרבי יושב שקוע בשרעפיו ומעיין בספריו הקדושים ובינתים הולך הקול וגובר, הולך וגובר.
והנה מרים הרבי עיניו מן הספר, מביט בהשתאות על סביבותיו, ואט אט חודר הקול הרם אל אזניו הטהורות.
'בני הבית נמים עתה' – מהרהר הרבי – 'אפשר, חלילה שיתעוררו, ותופרע שנתם, וכיצד זה יוכלו להשכים קום ולעבוד את בוראם מחר בבוקר?!'
בצעדים נמרצים ניגש הרבי אל דלת חדרו, פותחה לרווחה וקורא למשמש, היושב על משמרת הקודש בחדר הסמוך.
'יודע אתה מהיכן מגיע קול הנביחות?' – שואלו הרבי בנועם.
'כן!' עונה המשמש 'בבית הסמוך גר גוי שחצן, ולו, כלב גדול ממדים, השומר על הבית.
הוא זה הנובח!'
'אם כן' – מורה הרבי באצבעו – 'לך אליו ובקש ממנו, שידאג להרגיע את הכלב. הן לא יתכן, ששלוַת כל בני הכפר תופרע בגלל כלבו'.
המשמש נוטל מגבעתו ורץ לקיים את מצות רבו. ביוצאו אל הרחוב נשמעות הנביחות כרעם תותחים, והן מתגברות מרגע לרגע. מתקרב המשמש אל הגדר, המקיפה את גינת הבית, ומגיע אל שער הברזל. מבעד למוטות הברזל מבחין הוא בכלב ענק, המסתובב בגינה, רק עיניו נוצצות בחשכה ומהלכות אימים על כל סביביו. בפתחו את לועו חושף הוא את מלתעותיו הנוראות ומשמיע את נביחות האימים.
עומד המשמש נרעד כולו בפתח, ולבו בל עִמו.
'הכיצד זה יהין להכנס אל לוע הארי?'
והנה קרב הכלב אל השער בהשמיעו נביחה פראית.
כשכל גופו מרטיט מפחד, נס לו המשמש כל עוד נפשו בו חזרה אל מעונו של הרבי.
'יסלח נא לי רבינו אך פשוט, פשוט…' מתגמגם הוא 'איני מסוגל, הכלב כה נורא… מראהו – כה מפחיד…'
הרבי מחייך אל השליח הנרעד ואומר לו:
'אין ממה לפחד, לפחד יש רק מה', וכי מה מסוגל הכלב לעולל לך?!'
מחוזק מדברי הרבי פונה שוב המשמש לעבר הבית, נושם הוא נשימה עמוקה, משנס מתניו וניגש אל השער. אך הנה שוב רואה הוא מולו את הכלב הנורא. שוב תוקף אותו פחד איום, והוא שב על עקבותיו.
'נו?' שואל הרבי במתינות.
נבוך כולו מסביר המשמש, כי ניסה, וכי אינו מסוגל. הרבי שומע את הדברים, מניע ידו בביטול ושולחו בשלישית.
'הפעם' – מחליט המשמש – 'לא אנהג כמוג לב, הן אם הרבי שולח אותי, בטוח כי לא יאונה לי כל רע!'
בהחלטה נחושה ממהר הוא שוב אל עבר הבית, ניגש אל השער ומתחיל להסיט בזהירות את הבריח. אך לפתע – זינוק אדיר, הכלב עומד מולו על רגליו האחוריות. רק עוד שניה אחת ויתנפל עליו, מאיים לקרעו לגזרים.
למרות כל הרצון הטוב גובר עליו פחדו, והוא נס בחזרה קצר נשימה ורועד כעלה נידף.
הרבי שומע את דבריו המקוטעים בסבלנות, נוטל את מקלו ומתחיל לצעוד לעבר בית השכן. המשמש מתבונן בו כלא מאמין, וכשתופס הוא את אשר עומד הרבי לעשות, נזעק כולו:
'ישמע נא לי רבינו, הרי זה ממש בגדר סכנת נפשות, אל נא ילך!'
אך הרבי צועד בנחת לכיוון הבית, וכל שידוליו של המשמש החרד אינם משכנעים אותו. כשרואה המשמש שכל מאמציו עולים בתוהו, והרבי נחוש בדעתו, הוא מתייצב מעבר לרחוב מול השער המאיים, ובלבו תפילה.
אט אט פותח הרבי את השער לרווחה ומתחיל לפסוע בשביל. בשמעו את השער הנפתח מזנק הכלב לעבר הנכנס בהבעת טרף.
אך הנה הפלא ופלא, בראותו את הדמות הקורנת, רווית ההוד וההדר, המתקדמת למולו, נעמד הוא על רגליו האחוריות במין מחוות כבוד, נביחותיו הולכות ונחלשות, עד שהופכות הן ליבבה חלושה.
המשמש משפשף עיניו בתמהון ומביט בנעשה כלא מאמין. אוזר הוא את כחותיו וקרב אל השער.
הרבי נראה לפניו זוהר כרגיל, כשהוא פוסע פסיעות שלוות בשביל, המוליך אל הבית. הוא נוקש קלות על דלת האלון הכבדה. הדלת נפתחת, ובפתח עומד בעל הבית, ופניו זועפות. אך כעבור רגע, בראותו את הנעשה הופכת הבעת הכעס שעל פניו להשתוממות עמוקה.
בטרם מספיק הוא לפצות את פיו, פונה אליו הרבי בניחותא:
'הואל נא להרגיע את הכלב!'
כמי שכפאו שד, ממהר הגוי אל כלבו וכולא אותו במלונתו.
'טוב מאוד!' – אומר הרבי בעודו פונה בחזרה אל ביתו.
הגוי מתבונן בו כלא מאמין ואינו מצליח לפצות פה, רוצה הוא לשאול:
'הכיצד זה הצליח להיכנס אל הבית בעודו שלם? הכיצד זה לא הותקף על ידי הכלב, הידוע לשמצה באזור כולו?!'
אך המילים קופאות על שפתיו.
בעודו ממהר אל השער רואה הוא את הרבי הדור הפנים חוזר אל ביתו, ורק אוושת הרוח החרישית מלוה את קול צעדיו על אבני המרצפת…
ונביא סיפור נוסף, שסיפר הגאון המקובל רבי בניהו שמואלי שליט"א (צדיקים נסתרים בדור האחרון, חלק א – עמוד רכה), וז"ל:
לעת זקנותו של הגה"ק רבי ציון ברכה זיע"א, כאשר היה צריך לנפוש מעט ולנוח, היה הולך ועושה כוונות וייחודים בגן סאקר בלווית תלמידיו, והנה פעם אחת שכב שם רבי ציון, ועצם את עיניו, והיה מייחד יחודים כדרכו בקודש, כאשר תלמידיו מסביבו, והנה, עבר לפתע במקום איש עם כלב מסוכן הנקרא 'אמסטף', האיש הזה בראותו שיש כאן קבוצה של אנשים דתיים, שיחרר את הכלב ונתן לו ללכת חופשי בעצמו בלי שמירה, הכלב הזה התקרב למקומו של רבינו, ותלמידיו החלו רועדים מפחד, מה יהיה? הרי זה כלב מסוכן, לא היתה להם ברירה, הם נעמדו אחרי רבי ציון, ובטחו בזכותו של הרב כי הם ינצלו, כאשר התקרב הכלב ביותר, פתח לפתע רבי ציון את עיניו, הסתכל על הכלב ונתן בו עיניו הקדושות, לא עברו שניות ספורות והכלב פרפר ומת במקום, מיד בא בעל הכלב והחל לזעוק, הרגתם את הכלב שלי… כזה אדם קדוש היה רבי ציון.
[3] וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות נד.):
תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה, על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.
[4] ובכלליות, עם ישראל הם הנברא הכי גבוה שישנו בכל הבריאה כולה! וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק ח עמוד 71, מהדורת תש"פ), וז"ל:
כשיהודי מזכך מאוד את המדות שלו ולא משאיר שום נקודה רעה בנפש שלו, הקב"ה מזכה אותו לראות דברים אלקיים כעין שזכו עם ישראל בזמן מתן תורה.
לכן אשרי יהודי שמסלק מעצמו את כל הזוהמה וממעט להתעסק בהבלי העולם הזה כמו אוכל וכסף ונשים, לא עלינו, ובכך הוא נעשה יותר טהור ונקי.
כל יהודי צריך להתרחק מהרע עד כמה שניתן ולא להתעסק עם דברים מקולקלים, לא מיניה ולא מקצתיה. אדם צריך להתרחק מן הכיעור ומכל מה שדומה לו, ואז הוא יראה ממש עין בעין לאיזה מדרגות נפלאות הזיכוך שלו יביא אותו.
למשל, אצל הרבי מליובאוויטש, היו באים להתייעץ אנשי עסקים גדולים מאוד בעולם לשאול אם לעשות כך וכך בעסקים או לא? לפעמים הרבי היה אומר: 'אל תעשה'. בעוד שכלכלנים בעלי נסיון רב בתחום העסקים היו אומרים ש'כדאי מאוד לעשות'.
מי ששמע לרבי רק הצליח אבל מי ששמע לכלכלן נפל בעסקים והפסיד הון רב. ואף על פי שזה מקצועו של הכלכלן, בכל זאת ההפרש בין ראיית העתיד שלו לבין ראיית העתיד של הרבי הוא כמו ההפרש בין ראיית המרחק של מי שמסתכל מהחלון של הקומה הראשונה לבין מי שמסתכל מהחלון של הקומה המאתים. כיון שהרבי זיכך את כל חושיו בתכלית הזיכוך, לכן זכה לראות למרחקים עצומים.
כיון שבמעמד הר סיני זכו עם ישראל שפסקה זוהמתן לכן הזיכוך הפנימי של כל יהודי הוא מדהים. גם כשרואים יהודי שמעשיו לא כל כך טובים יש לדעת שכל זה נובע רק מהחיצוניות שלו, אבל בפנימיותו הוא קדוש וטהור ומלא במדות טובות.
קדושת נשמתו האלקית של יהודי גדולה אפילו מקדושתם של מלאכי השרת, ולכן כל העולמות העליונים מתנהגים ומתקיימים לפי מעשיהם של עם ישראל למטה בעולם הזה.
הזכרנו לעיל שכל העולמות העליונים תלויים בעבודתם הרוחנית של עם ישראל כאן למטה. זה שהשמש הירח והכוכבים נעים על צירם ועושים את פעולתם, וכן מה שהרוחות נושבות כראוי, וכל שאר הטבע מתנהל כהוגן, זה רק בגלל שיש בעולם בני תורה העוסקים בתורה יומם ולילה בקדושה.
צא ולמד ממה שאמר אברהם אבינו לפני הקב"ה כשרצה להפוך את סדום: "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר" (בראשית יח, כד), והשיב לו ה': "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" (שם פסוק כו).
וכך המשיך אברהם עד שאמר: "אולי ימָצאון שם עשרה" (שם פסוק לב), וגם על כך אמר לו ה': "לא אשחית בעבור העשרה" (שם), וכיון שגם מספר כזה של צדיקים לא היה בסדום לכן היא נחרבה.
ומשמע מכך שגם אם תהיה עיר שאנשיה רעים וחטאים לה' מאוד כמו אנשי סדום ועמורה, בכל זאת אם יהיו בתוכה עשרה בני תורה צדיקים באמת שיש ביניהם אהבה גדולה, בזכותם העיר תתקיים, ועל אותם עשרה הקב"ה ישרה את שכינתו.
לכן כל אלה שאוהבים בני תורה ומכבדים אותם כראוי זוכים בעצם להיות דבוקים בשכינה, כמו שמבואר בגמרא (כתובות קיא:) שכל מי שנדבק בלומדי תורה מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה…
[5] וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, תהלים – רמז תתעט): 'ומה הכוכבים אין דומה אורו של זה לאורו של זה, כך הצדיקים'…
[6] כתב השל"ה הקדוש (פרשת לך לך, תורה אור – אות ב) וזתו"ד: הקב"ה אמר לאברהם אבינו, בך בחרתי! ממך יצאו העם הנבחר אשר "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'" (ישעיה סא, ט), ולהם אעניק את אוצרותי וגנזי – התורה הקדושה ותרי"ג מצוותיה!
אך, יודע אני שכל זמן שלא יקנו הכנעה בטבע נפשותם, לא יוכלו לקבל על עצמם את עול התורה והמצוות. ולכן, אוריד אותם למצרים, ושם, ישתעבדו תחת יד המצרים, ועל ידי ההשפלה והסבל שיסבלו תחת עול המצרים, בלא יכולת להביע דעה עצמית, יוטבע בלבם ענין ההכנעה והעבדות, ואחר כך כאשר אצוה אותם את מצוותי יקבלו עליהם בנקל את עבודתי!…
[7] וזה לשון הספורנו (בראשית א, יב-יג):
'לְמַעַן עַנֹּתוֹ' – כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת.
'וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת' – והם קיבלו עליהם למס לבנות את הערים.
'וַיַּעֲבִדוּ' – כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים…
[8] וכך אמר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, הגדה של פסח – עמוד 78) וז"ל: בהגדה של פסח אנו אומרים עבדים היינו לפרעה במצרים… ואילו לא נגאלנו משועבדים היינו לפרעה במצרים.
והשאלה ידועה – מדוע פתח בעבדות וסיים בשעבוד?
והתשובה פשוטה: העבדות כשלעצמה אינה אסון, הלא כולנו עובדים ועמלים, ומעטים העצמאים. אלא מה, "יגיע כפיך כי תאכֵל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב), ופירש הרבי מקוצק זצ"ל: יגיע כפים, ולא יגיע מוח.
הידים משועבדות למעביד, אבל המוח שייך לעבודת ה'! אבל הדבר הנורא שקרה לנו, ש'משועבדים היינו לפרעה במצרים'. שקענו במ"ט שערי טומאה, אמרנו: נהיה כגויים, חיקינו את אורחות חייהם וְהֵלך מחשבתם, חדלנו מלהיות אנחנו!
והשעבוד לזולת, ההתבטלות והחיקוי – היא היא שעבוד מצרים. וזו גאולת מצרים, לשוב לעצמותינו, למקורנו ולמקוריותנו. וכיצד? "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג, יב), כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה…
[9] בספר להאמין בילדינו (עמוד 60) לגאון רבי מרדכי אורי הלוי אנגלמן שליט"א, הובא הסיפור הבא:
לפני מספר שנים יצאו תלמידי ישיבת 'דרך עץ החיים' בארצות הברית למחנה קיץ בהרים בעיירת נופש ציורית בשם צ'רלסטון. מחנה הקיץ נועד על מנת להחליף אווירה ולשלב מעט פעילות חווייתית בסדר היום, אולם את מרבית היום ניצלו בני הישיבה על מנת לצלול לעומקן של סוגיות שאינן נלמדות בימים שבשגרה.
באחד מימי הנופש התכנסו בני הישיבה לבית המדרש, כדי להאזין לשיעורו של ראש הישיבה רבי אביגדור מלטינובסקי שליט"א. מספר דקות חלפו מפתיחת השיעור, וכבר הָמה בית המדרש כמרקחה בריתחא דאורייתא. תוך כדי להט ההתנצחויות הלמדניות הבחין ראש הישיבה שבפאתי בית המדרש יושב יהודי כבן חמישים, חובש כיפת קרטון לראשו. לפניו פתוחה מסכת תענית, אך כל כולו שקוע בשיח התורני המתלקח סביבו. האיש כמו נשבה בקסם הויכוחים החריפים שלעיניו, ופיו לא חדל למלמל בהשתאות.
כשחזר המחזה על עצמו גם בימים הבאים, החליט ראש הישיבה לגשת אל היהודי הבלתי מוכר ולברר את פשר התנהגותו המתמיהה. 'נעים מאוד', הציג את עצמו ראש הישיבה, 'שמי אביגדור ובאתי לעיירה מניו יורק כדי לנפוש כאן עם תלמידי'.
'אכן נעים מאוד', השיב האיש, 'שמי פינחס קצנלבוגן, אני תושב העיירה צ'רלסטון מזה שנים רבות'. היהודי המשיך וסיפר שעד לא מכבר הוא לא היה שומר תורה ומצוות. אולם לפני חצי שנה הוא חלה במחלה קשה, ומתוך אינסטינקט יהודי פנימי, הוא הגיע לבית המדרש על מנת לבקש מבורא עולם שיעניק לו עוד מספר שנות חיים. בהיותו בבית המדרש הוא פתח גמרא מבוארת ונשאב לחכמה העתיקה הטמונה במילים הקדושות.
'האמת שאף פעם לא לימדו אותי איך ללמוד גמרא', סיפר האיש כשעצב נשקף בעיניו, 'אבל במאמץ רב ובתוספת ההסברים המופיעים בסמוך למילים, עלה בידי ללמוד את מסכת תענית כבר שלש פעמים. עד עכשיו הייתי מאושר ומלא סיפוק מההישגים הלימודיים שלי, אבל כשנחשפתי לתלמידים המבריקים שלך, הבנתי שאני אפס מאופס. פתאום ראיתי נערים צעירים בני ארבע עשרה, שניחנו בהבנה מעמיקה ובכושר ניתוח גאוני. אלו שאלות, אלו סברות, אלו פירכות. מה אני שווה לעומתם בכלל?'
האיש חתם את דבריו בעגמימות, בעוד ראש הישיבה מחפש את המילים הנכונות, כדי לחלץ אותו ממצב הרוח הקודר שנפל אליו. לפתע נזכר ראש הישיבה כי אמש מצא בחדרו גזיר עיתון שצד את עיניו. הוא הוציא את הנייר מכיסו והחל להקריא ידיעה מעניינת אודות המאסטרו האיטלקי הנודע לתהילה, ארטורו טוסקניני, שנחשב עד היום כגדול המנצחים שפעלו בעולם.
ארטורו טוסקניני היה אדם אנושי בעל מצפון מפותח. כשהרודן האיטלקי בניטו מוסוליני כרת ברית עם הצורר הנאצי ימ"ש, נמלט טוסקניני מאדמת איטליה והיגר לארצות הברית כאות מחאה. הקריירה המוזיקלית של טוסקניני נסקה גם באמריקה, והוא הוזמן לנצח על תזמורות פילהרמוניות מוכרות ומוערכות. טוסקניני אף היה שותף להקמתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית והתבטא בזמנו כי הוא עושה זאת למען האנושות.
בערוב ימיו של טוסקניני הוצמד לו עיתונאי, שערך אודותיו ביוגרפיה מקיפה, שהתעתדה להפוך לרב מכר ספרותי בקרב שוחרי המוזיקה בעולם. לקראת יום הולדתו השמונים ושמונה של טוסקניני, נערך לכבודו קונצרט הוקרה בביצוע התזמורת הפילהרמונית הלאומית. גולת הכותרת של הקונצרט היתה יצירה מורכבת פרי יצירתו של טוסקניני עצמו, שהלחין את המלודיה ואף כתב את העיבוד לכלי הנגינה.
משום מה סירב טוסקניני להיות נוכח באולם בו התבצע הקונצרט, ובמקום זאת העדיף להישאר בביתו ולהקשיב לשידור החי שהועבר ברשת הרדיו הארצית. העיתונאי שהיה בעיצומה של כתיבת הביוגרפיה, ביקש לבוא לביתו של טוסקניני ולהאזין במחיצתו לקונצרט המיוחד שנערך לכבודו.
טוסקניני נתן את הסכמתו בתנאי שהאורח לא יטריד אותו בשאלות במהלך הקונצרט. נרגש ונפעם הגיע העיתונאי למעונו של טוסקניני, מצפה לראות את המנצח הישיש קורן מאושר לשמע קונצרט ההוקרה המנוגן לכבודו.
טוסקניני הסב על הספה בריכוז מירבי, כשאזניו החדות מסכיתות לכל תו הבוקע ממכשיר הרדיו. בשלב מסויים על פי התוכנית המוזיקלית שפורסמה מראש, עברה התזמורת לבצע את יצירתו הנודעת של המנצח הדגול.
הצלילים הראשונים נשמעו, והעיתונאי נעץ את מבטו בטוסקניני, מצפה לראותו רווה נחת לשמע יצירתו הקסומה המופקת בידי מיטב נגני התזמורת הפילהרמונית. להפתעתו, בכל משך ביצוע היצירה ישב טוסקניני בפנים מכורכמות ורקע בידיו בחוסר שביעות רצון. העיתונאי תהה על מה יצא הקצף, אך כלא את סקרנותו, נאמן להבטחתו שלא להטריד את המנצח בשאלות בעת הקונצרט.
התזמורת השמיעה את צליליה האחרונים של היצירה, והקהל יצא מגדרו מרוב התפעלות. במשך דקות ארוכות עמדו המאזינים על רגליהם והריעו במחיאות כפיים סוערות למנצח, לתזמורת ולביצוע המדהים. העיתונאי מיקד את מבטו בטוסקניני. מנסה לאתר ארשת קורת רוח מהביצוע המושלם ומהתגובה הנלהבת של הקהל. אולם על פניו של טוסקניני הייתה ונשארה הבעת מורת רוח חמוצה.
רק כעת כשהגיע הקונצרט לקיצו, התיר העיתונאי לעצמו לספק את סקרנותו. 'מאסטרו, למה נראה לי שאתה לא מרוצה? זה היה ביצוע נפלא, אפילו דרך הרדיו ניתן היה לשמוע את התלהבותו יוצאת הדופן של הקהל!'
אבל טוסקניני נותר מאוכזב. 'היה חסר שם משהו! היצירה נוגנה הערב על ידי ארבעה עשר במקום חמשה עשר כינורות כפי שקבעתי כשכתבתי אותה מלכתחילה!'
תשובתו של טוסקניני הכתה את העיתונאי בתדהמה. הוא לא האמין שהמנצח, עם כל יכולתיו המוזיקליות הבלתי מעורערות, מסוגל לדעת באמצעות האזנה לגלי האתר ומבלי שנוכח פיזית במקום, שבאולם נכחו רק ארבעה עשר במקום חמשה עשר כנרים. אבל טוסקניני עמד על דעתו. 'אני יודע על מה אני מדבר, אני אומר לך שכנר אחד היה חסר!'
פסיקתו הנחרצת של המנצח הקשיש גירתה את סקרנותו של העיתונאי. הוא פתח במסע בירורים במטרה לשלול את טענתו ההזויה של המוזיקאי הזקן. הבירור הראשוני הניב תוצאות עמומות. מנצח התזמורת טען שלא ידוע לו על כנר שנעדר ממשמרתו, וגם אם כן, אין לכך כל השפעה על ביצוע היצירה. אבל לאחר בדיקה מעמיקה נחשף כי אחד הכנרים לא חש בטוב ונבצר ממנו להשתתף בקונצרט.
העיתונאי המופתע מגאונותו של טוסקניני, שהבחין בכינור אחד חסר, חזר אליו ושאל בהשתאות מניין הוא שואב את יכולותיו הווירטואוזיות.
טוסקניני השיב בפשטות: 'תראה, כשתזמרתי את היצירה כתבתי תווים יחודיים לכל אחד מכלי התזמורת, במטרה ליצור מלודיה הרמונית משולבת ומושלמת. אבל לאורך כל השידור הבחנתי כי מידי פעם חסרים תווים שכולם שייכים לאחד מהכינורות. כך הבנתי שאחד הכנרים לא טרח להופיע לקונצרט. עבורי, כמי שהלחין את היצירה וֹתִּזְמֵר אותה, היא לעולם לא תישמע כהלכה בלי הכלי החסר, גם אם יעדתי עבורו רק כמה תווים בודדים. בעיני כיוצר ומתזמר, כל תו חיוני ליצירת ההרמוניה המושלמת'.
ראש הישיבה החזיר את גזיר העיתון לכיסו ופנה ליהודי המדוכדך: 'בורא העולם הוא היוצר של כל הבריאה המופלאה וההרמונית שסביבנו. הבריאה כמוה כיצירה שלעולם לא תיחשב מושלמת בעיני יוצרה כל עוד אחד ממרכיביה נעדר. בעיני הקב"ה יש לשורות הגמרא שלך משמעות אדירה, בלעדיהן כל הבריאה תהיה חסרה!'
הסיפור המופלא והלקח שבצידו רוממו את רוחו של היהודי. הוא העלה חיוך צנוע על שפתיו, התרפק על ראש הישיבה ונפרד ממנו בידידות ובהכרת תודה.
שלש שנים לאחר מכן, חזרה הישיבה 'דרך עץ החיים' למחנה קיץ בעיירה צ'רלסטון. ראש הישיבה זכר את דמותו של פינחס קצנלבוגן וציפה לראותו, אך משום מה האיש לא נראה בבית המדרש. לאחר כמה ימים בהם נעדר רבי פינחס, החליט ראש הישיבה לפנות לכתובת מגוריו ולדרוש בשלומו.
לאחר מספר נקישות נפתחה הדלת. בפתח עמד בחור צעיר חבוש כיפת קטיפה שחורה לראשו. ראש הישיבה ביקש לקרוא לבעל הבית, אך הבחור הצעיר הניד בראשו ואמר: 'אני הבן של רבי פינחס זכרונו לברכה, אבא נפטר לפני מספר חודשים. עד נשימתו האחרונה הוא לא שכח את המסר המיוחד שלימדת אותו. עד יומו האחרון הוא המשיך ללמוד מתוך הגמרא המפורשת שלו. כל הזמן הוא חזר ואמר לי 'המנצח הגדול בעולם, מלך מלכי המלכים משתוקק לשמוע את התווים המיוחדים שלי!'…
[10] ישב הגאון רבי משה יוסף שיינערמאן ודרש (אהל משה, שמות – עמוד תפו): אחד מהפגמים הנוראים שישנם הוא פגם חיקוי הזולת.
והתורה הקדושה הזהירה אותנו בעשרת הדברות מהפגם הזה, ואמרה: "לֹא תַֽעֲשֶׂה לְךָ פֶֽסֶל וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ד) – כשאדם מחקה את הזולת זה נחשב לו כאילו הוא עובד עבודה זרה!
וכך הוא ביאור הפסוק על דרך דרוש: 'לֹא תַֽעֲשֶׂה לְךָ פֶֽסֶל וְכָל-תְּמוּנָה', פירוש אל תחשוב שהצלחתך היא להיות כדוגמת הזולת אפילו אם הוא איש חשוב ונכבד, כי לכל אחד יש את התפקיד המיוחד לו, לפי שורש נשמתו. ולכן אסור לעשות את הזולת כאילו הוא ה'פֶֽסֶל' שלך, ולעשותו לדוגמא למהלך חייך. על העושה כן נאמר: 'לֹא תַֽעֲשֶׂה לְךָ פֶֽסֶל'.
וידיעה זו נצרכת לכל אדם ובפרט לבני תורה שיֵדעו שלעולם אל יבנו את העולם התורני שלהם על פי 'דגם' של אחרים, ולא יפזלו לצדדין. כל בר דעת חייב להימלט על נפשו מכל תחרות מלחיצה העשויה לחנוק את רוחו. חובה גמורה להעביר לבני תורה בכל מקום שהם, שעליהם להשקיף אל העולם הפנימי שלהם, ולמצוא איזה חלק בתורה ואיזו צורת לימוד, ואיזה כלי הבנה, יביאו אל ביתם פנימה את מתיקות התורה, את ה'טעמו וראו'…
אסור לבן תורה להשקיף אל ההרים הרמים, ולחיות בהסתכלות עצמית עלובה.
והגה"ק רבי ירוחם ממיר זיע"א כתב ('דעת תורה', דברים ח"א – עמוד צט), וז"ל: 'גם בדרגות גבוהות ורמות, הנה לא מגיעים עדיין לתכלית הרצוי. מלבד כל הגדולות שקונה האדם ורוכש ביגיעתו, עדיין יש כתר מעל כל הדרגות, הוא סוד של 'אני'. הוא פנים האדם, הוא צלם אלקים אשר באדם. כל החכמות, כל הידיעות, הינם 'כלא' ממש קֳבֵל הפנים של האדם, קֳבֵל האדם 'עצמו'. הוא סוד גדולת האדם! ולמרות כל השגותיו ורכושיו של האדם על ידי כל יגיעותיו, עדיין על האדם לעמול בכל כחו ונפשו להוציא ולהעלות בפועל את ה'אני' שלו…
על כל אחד להיות עצמאי, להוציא לפועל את המיוחד הטמון בו – ולא לחקות בשום אופן את הזולת. רק לא בגדים שאולים…
[11] ליקוטי תורה (פרשת שמות – ד"ה 'וירא ה' כי סר לראות').
[12] יעקב ובניו ירדו למצרים בשנת 2238 לבריאה, ואחר פטירתו של לוי, החל השעבוד (שנמשך בין 86 ל – 116 שנה), עד שנת 2448.
[13] כך הובא במדרש (שמות רבה, פרשה ב – אות ב).
[14] משה רבינו חשב, שהסיבה שהמצרים הצליחו לשעבד את ישראל, היתה מצד עשר שמות הוי"ה.
[15] אוצר אגדות התורה (חלק ב – עמוד רלב ועמוד רכט).
[16] כתב הגה"ק רבי מאיר שיף (המהר"ם שיף) בדרושיו על התורה (הודפס בסוף מסכת חולין – בשלח ד"ה 'ויקח שש') וזתו"ד: פרעה הרשע היה מכשף גדול, והשיג בחכמתו שכמו שיש בקדושה מאתים ושש עשרה אותיות (גימטריא רי"ו) המתחלקים לשבעים ושתים שמות (כל שם בן שלש אותיות), והוא הנקרא 'שם ע"ב'. כך, יש גם בטומאה, מאתים ושש עשרה אותיות המתחלקות לשבעים ושתים שמות.
ופרעה הצליח לגייס עמו את כל שמות הטומאה הללו, וזה רמוז בפסוק: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות יד, ז), המילה 'רֶכֶב' בגימטריא היא מאתים עשרים ושנים, ואם ניקח ממנה שש (היינו נפחית מ-222 שש) נקבל בדיוק מאתים ושש עשרה!
ובלשון של הפסוק: 'וַיִּקַּח' (פרעה הפחית) 'שֵׁשׁ מֵאוֹת' (שש אותיות מהמילה) 'רֶכֶב', (והתוצאה היתה) 'בָּחוּר' (שזה בגימטריא מאתים שש עשרה!).
ופרעה הגיע לים סוף עם כל שמות הטומאה, מה עשה הקב"ה לקח לו אות אחת מה-רי"ו אותיות, ופרעה וכל חילו טבעו בים!
וזה לשון הגה"ק רבי יששכר בער איילינבורג זיע"א (צידה לדרך, בשלח – רש"י ד"ה 'רמה'): ולפי שפרעה הרשע השיג בחכמתו שיש בטומאה במרכבה העליונה זה השם בן ע"ב תיבות ואותיותיו רי"ו, רצה להשתמש בו לנצח את משה… מה עשה הקב"ה? הסיר אות אחת מן השם של רי"ו אותיות שיש בטומאה במרכבה העליונה (שנאמר: "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו" (שמות יד, כה)) ונשארו יר"ה אותיות, ועל ידי כן: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם" (שם טו, ד)…
[17] כתב המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד (דן ידין, מאמר יג – אות יז), וזתו"ד: השר של מצרים נקרא 'סורב'.
והשר הזה פגם גם בחכמה העליונה וגם בדעת.
פגם בסוד אלהי"ם בריבוע, כזה: א אל אלה אלהי אלהי"ם, העולה בגימטריא 200. ופגם גם בשלשה שמות: אהי"ה הוי"ה אהי"ה, העולה בגימטריא 68 (גימטריא 'חכם'). וביחד (68+200) עולה בדיוק 'סורב'.
ועוד שפגם בעשר הויות שמספרם ר"ס, ולכן נקרא 'סורב', 'בו רס' שפגם בהם בסוד "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת"… 'סר' גימטריא 'אליהו פנחס', ויש בזה רזין דרזין.
ולאחר שהוכנע, נאמר: "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", ראשי תיבות: 'סורב'. ורק לאחר שהוכנע, נאמר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף"…
[18] הגדה של פסח – לבנת הספיר (עמוד רמו).
[19] וזה לשון התוספות רא"ש (שבת קיח: ד"ה דכתיב):
דכתיב: "ויהי ביום השביעי" (שמות טז, כז), ואם תאמר והא אמרינן לעיל בפרק ר' עקיבא (שבת פז:) דבמרה איפקוד אשבת ואם כן לא היתה זו שבת ראשונה…
יש לומר, דבמרה ציוה הקב"ה למשה על השבת והוא לא אמרהּ לישראל עד אחר שירד המן…
[20] ילקוט מעם לועז (שמות־א – עמוד תיט).
[21] וזה לשון ה'מאור ושמש' (פרשת תצוה – ד"ה והנה איתא במדרש): "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה, יח) – היינו לשון קרירות, שכיבה אש אהבתם (של עם ישראל זה לזה) וקירר אותה.
שהיו מתחילה בחמימות ובהתלהבות לאהוב זה את זה, ועמלק הביאם לידי קרירות, וצינן את אהבתם מלאהוב אחד את חברו. ועל ידי מה קיררם? על ידי התנשאות וגאוה, ש'עמלק' גימטריא 'רם', שהוא לשון התנשאות וגבהות וגאוה, מפני שעיקר הדבר שמביא לאהוב אחד את חברו הוא על ידי שכל אחד ואחד שפל ומבוזה בעיני עצמו, שמוצא תמיד חסרונות בכל מעשיו, ורואה את צדקתו ומעשיו של חברו, וגדול מאוד בעיניו, על ידי כן אוהב את חברו והוא באחדות עמו. לאפוקי אם הוא גדול בעיני עצמו והוא בגאוה, אזי ממילא רואה חסרונות של חברו, ועל ידי כן הוא שונא אותו לפי שחברו שפל מאוד בעיניו…
[22] וזה לשון רבינו אברהם אבן עזרא (פירוש הקצר – שמות יז, ט): 'על דעתי כי זאת הגבעה הוא הצור שהכה והוא הר סיני'.
[23] ועיין סוד הדברים בהיכל הברכה (דברים, חלק אוצר החיים – מצוה תרב).
[24] כתב הגה"ק רבי יעקב חיים סופר זיע"א (כף החיים, סימן ריח – ס"ק ד), שאם אינו יודע המקום בבירור, יברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, בלתי הזכרת שם ומלכות.
