מעט מתולדות חיי הרש"ש
בשיעור השבועי הקבוע פתח הרב ואמר:
השבוע, ביום רביעי, י' בשבט, תחול הילולתו של קודש הקדשים רבינו שלום מזרחי דידיע שרעבי זיע"א, הידוע בכינויו הרש"ש שרעבי. ולכבודו נספר מעט:[1]
על גדות ים סוף, מזרחית דרומית, שוכנת ארץ תימן, ובאותה תקופה בה מתרחש סיפורנו היו בה קהילות רבות שכולם היו נאמנים לה' יתברך לאמונתו ותורתו.
במחוז שרעב שבתימן, התגורר חכם אחד ושמו רבי יצחק אשר היה ממשפחת חכמים וישרים, והתפרנס מיגיע כפיו, ולו בן משכיל וחכם, ירא אלקים וסר מרע, ושמו 'שלום'.
שלום נולד בשנת 0845 לבריאת העולם (9171 למניינם), ובעודנו נער נפטר עליו אביו ע"ה, ונפל עליו עול פרנסת הבית. שלום הצעיר החליט להמשיך ולהתפרנס כשם שהתפרנס אביו, ומכיון שאביו יצחק היה רוכל המסובב בעיירות, לכן קם גם הוא, לקח צרורו של אביו ויצא למכור מרכולתו…
וכשנסתיים יום העבודה, היה חוזר אל ספריו ועוסק בתורה ובעבודה בכל כחו ומרצו, ובארץ תימן אשר רוב חכמיה עסקו בתורת הקבלה, חשקה נפש הנער בלימוד זה והתעמק בו, ובעזרת שכלו הזך אשר חננו ה' השיג בה במדה מרובה.
וה' ניסה את הנער להודיע צדקתו לדור דורים, ויקר מקרהו והוא עבר בעיר צנעא והכריז על סחורתו אשר בתרמילו, ותשקף אשת אחד מאצילי הארץ מבעד החלון, ובעלה איננו אתה, ותרא את הנער והוא יפה תואר ויפה מראה ויכנס יופיו בלבה, ותתאוה לצודו בְּחֶרְמָהּ ולהתעולל בו, ותערים עליו, ותקראהו אל ביתה, למען קנות ממנו מסחורתו. והוא בתום לבבו, מבלי שירגיש את אשר לפניו עלה אליה, והיא יושבת בקומה השלישית, ותמשכהו אל חדרה ותסגור את הדלת אחריו, ותסיתהו לשמוע אליה, ואם ימאן תשפוך את דמו מבלי יוודע לאיש.
והנער ירא את ה' מאוד, וישת עצות בלבו כיצד להיחלץ ממנה, ויתפלל אל ה', וידר נדר בעת צרתו, אם יעזרהו ה' ויצילנו מיד המרשעת הנלוזה הזאת, כי אז ישים לדרך פעמיו, ויעלה להר הקודש ירושלים, וישמע ה' אליו, ויתן בלבו עצה, ויאמר אל האשה: 'המתיני לי להסך את רגלי מקודם', ותראהו את חדר בית הכסא ויכנס לשם, ויסגור הדלת אחריו, ושם היה חלון קטן וצר פונה לרחוב העיר וידחוק את עצמו דרך החלון ויקפוץ מהקומה השלישית למטה, ונעשה לו נס שלא ניזוק מאומה, והיא המתינה עד בוש, ותפרוץ את דלת בית הכסא, ותשתומם לראות כי נעלם ואיננו ותשלך את ילקוטו החוצה, והנער חיש מהר נמלט משם, וברח לבית אמו ויספר את כל אשר קרהו ואת נדרו אשר נדר.
וכתב הגה"ק רבינו יוסף חיים זיע"א (בניהו – פסחים סו.), וז"ל: ודע כי סיפרו לנו אבותינו על רבינו הרש"ש ז"ל, כשיצא מארץ תימן בא דרך בומביי ובצרא לעירנו בגדאד כעובר אורח, כדי לילך לעיר הקודש ירושלים דרך דמשק… וכאשר בא רבינו הרש"ש ז"ל הסתיר עצמו שלא הודיע על עצמו שהוא חכם אלא בסוג אדם פשוט גֵּר עובר אורח, ונתעכב פה עד שנזדמנה שיירה שהולכת לדמשק. ובזמן ישיבתו פה היה הולך כל יום לישיבה של רבי יצחק גאון ז"ל… והיו לומדים שם זקנים בספר הזוהר הקדוש בכל יום ולוקחים הספקה מן כולל העיר, והלך וישב ללמוד זוהר הקדוש עמהם עד שנזדמנה שיירה הולכת לדמשק והלך בה.
וסיפרו הזקנים שכאשר הגיעו לזוהר פרשת בלק (דף רי ע"ב), המכיל בתוכו הרבה פעמים את המילה 'כה',[2] היה רבינו (הרש"ש) לומד הזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהיה אומר תיבת כה באותם הדברים, היה מוציא תיבת כה מפיו בחוזק ותוקף לבו בכח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם: 'מדוע אתה צועק בתיבת כה בתוקף וקול גדול וקורא אותה בכח חזק מאוד?'
ויאמר להם בלשון ערבי של תימן בזה הלשון: 'האדי אל כה מאכה בגלבי' (זו הכה בוערת בלבי…), עד כאן שמענו מאבותינו.
נמצא צדיק זה קודם שזרח אורו בירושלים תוב"ב, בא אל ארצנו ודרכו רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראשם, ואשרי עין ראתהו, זיע"א… (עכ"ל רבינו יוסף חיים).
בסופו של אותו מסע הוא הגיע לירושלים עיר הקודש, ונכנס ללמוד בישיבת המקובלים 'בית אל', אצל ראש הישיבה הגה"ק רבי גדליה חיון זיע"א.
לאחר פטירתו של ראש הישיבה, מונה הרש"ש לראשות הישיבה, ואז החל להפציע אורו הגדול, אור עצום ונורא שיאיר עד ביאת המשיח.
בין תלמידיו של הרש"ש היו: הגה"ק רבי חיים די לה רוזה, החיד"א, והגה"ק רבי יום טוב אלגאזי (מהרי"ט אלגאזי).
ומכיון שבאותה תקופה שחי הרש"ש היתה תקופה כלכלית קשה לאנשי ירושלים, לכן ביקשו אנשי ירושלים ממהרי"ט אלגאזי שיצא לחוץ לארץ, לאסוף כסף…
והוא קם ונסע…[3]
בתחילת חודש שבט הגיע המהרי"ט לעיר פרנקפורט (שבארץ גרמניה), והשמועה שהגיעה לאנשי העיר גרמה להם התרגשות.
במהירות הם הכשירו את רחבת בית הכנסת למעמד, והדליקו את כל הנברשות והמנורות, העששיות והפמוטות.
נר צבעוני גדול הסתובב במעגל והאיר בצבעים מתחלפים פסוקים שונים בשבחה של ירושלים ובכבוד התורה.
ליד הכניסה הרחבה הוקבע שלט מאיר עינים באותיות חרוטות: 'זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ' מעשה אמנות של בחורי הישיבה היודעים פרק בכבוד התורה ולומדיה.
וברחבה עמדו והמתינו, רבה של העיר הגה"ק רבי פינחס הלוי הורביץ בעל ה'הפלאה', והגה"ק רבי נתן הכהן אדלר המכונה בישראל 'הנשר הגדול', והגאון הגדול רבי מענדל ליליג דיין העיר.
ובצדדי רחבת החצר הענקית עמד הקהל העצום, גדולים וקטנים, כולם לבושים בגדי חג ומבטיהם מלאי ערגה לעבר השער המקושט.
והנה הגיעה השעה, הכרכרה נעצרת ליד השער ומתוכה נישא על כפיהם של טובי העיר רבי יום טוב תלמיד הרש"ש, כשהוא לבוש בתלבושת הירושלמית הססגונית, ומבית שחיו מבצבץ 'סידור הרש"ש' בכתיבת יד מכורך עור עבה – אותו אינו מוציא מתחת אצילי ידיו אף לרגע קט – ומראהו הוד והדר, מלך ירושלים ביופיו.
איה סופר ואיה צייר אשר ישרטט את מפגש נורא הוד זה של גדולי פרנקפורט עם הגאון הירושלמי שליח הרש"ש? בכחו של מי להנציח את המעמד הזה אשר מעטים היו דוגמתו בתולדות עם ישראל?
נדמה היה לשעה כאילו נזדווגו מלאכי ירושלים ומלאכי חוץ לארץ ליד בית הכנסת של פרנקפורט לומר שירה לחי העולמים, והעולם כולו נתמלא בושם…
רבי יום טוב הוכנס להיכל בית הכנסת מלווה על ידי הגאונים מימינו ומשמאלו וילדי התשב"ר שישבו שורות שורות משמאל ארון הקודש פתחו מיד באמירת פסוקי המזמור: 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם'… בקול זמרה ובניגון פרנקפורטאי.
ואכן נדמה היה עם הופעת האורח הירושלמי בהיכל בית הכנסת לקול זמרת הילדים, כאילו נתלש בית הכנסת ממקומו ונשתל בירושלים העתיקה וכותליו נדבקו לכותלי בית המדרש 'בית אל' אשר בו שרויים מרן הרש"ש ותלמידיו.
שני המאורות שבפרנקפורט, ה'הפלאה' ועמיתו הנשר הגדול רבי נתן אדלר, הפצירו כל אחד באורח הגדול שיתאכסן בביתם במשך זמן שהותו בעיר, עד שהאורח בעצמו הוכרח לפשר ביניהם, יום אחד אצל רבי פינחס ויום אחד בביתו של רבי נתן.
יום אחר יום עוברים. הגאונים משתעשעים עם אורחם בתורת הנגלה והנסתר, רבי פינחס מוסר לו רזי תורה ששמע מפי רבו הקדוש המגיד ממעזריטש, גם רבי נתן מוסר לו פניני תעלומה שקיבל מרבותיו. והאורח הירושלמי מוסר לשניהם סודות תורה נעלמים ששמע מפי רבו מרן הרש"ש…
ואז הגיעה שבת קודש, שבת פרשת בא, וביתו של רבי נתן הוקבע הפעם כמקום לעריכת שולחן השבת.
בראש השולחן ישבו יחדיו רבי נתן ורבי יום טוב, וסביב השולחן ישבו תלמידיו של רבי נתן.
הסעודה נערכה תוך שמחה והתלהבות, זמירות השבת בקעו רקיעים, והנה הגיע הרגע, ורבי נתן מבקש פתאום את אורחו לעיין מעט ב'סידור התפילה' הקדוש של הרש"ש.
הס הושלך בחדר הגדול, רבי נתן קיבל את הסידור לידו, פתח בו במקום שפתח אגלי זיעה החלו נוטפים ממצחו, ותוך שעה קלה נראית כל דמותו כאילו שאינה בעלמא הדין.
כמחצית השעה עיין רבי נתן בסידור, ואחר כך ביקש רשות מהמסובין לומר דברי תורה לכבוד האורח.
אך כאן היתה טמונה הפתעה לתלמידיו, בכל שבת בעת הסעודה היה רבי נתן נוהג לדרוש בדברי תורה במשך שעה ארוכה ומחדש בדרשתו חידושים נפלאים בפרשת השבוע, ואילו עתה דוקא כאשר הוא מיסב עם האורח הגדול מירושלים, אין כל חידושים ואין כל הברקות.
רבי נתן חזר רק על כמה פסוקים שלכאורה לא היה כל קשר ביניהם, וכל דבריו מסתורין:
'בפרשת השבוע פרשת בא, נאמר: "אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות יא, ד), אהה, 'כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה', ובספר מלכים, גבי אליהו ואלישע נאמר: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָָ כֵן" (מלכים־ב ב, י). ואסיים בברכת כהנים האמורה בפרשת נשא: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו, כג), 'כֹּה תְבָרְכוּ".
'כֹּה, כֹּה, כֹּה תְבָרְכוּ' – סיים רבי נתן בגניחה.
היושבים תמהו צירוף פסוקים 'כֹּה' משונה, הדגשה מיוחדת וגניחה בתיבת 'כֹּה', התלמידים מסתכלים זה בפני זה, גם הרגילים בתורת רבם לא הבינו חצי דבר, אך הבינו כי רבם מרמז בזה לדבר מה שאינו רוצה לגלות רק מפה לאוזן, ומשום כך שתקו הפעם לא הקשו ולא שאלו.
'אולי ימים ידברו, אולי הזמן יעשה את שלו ויפענח את התעלומה' – לחש אחד התלמידים לחברו.
השבת חלפה ועמה עוד כמה ימים, והמהרי"ט אלגאזי הוצרך להמשיך במסעו…
וכששהה בעיר פרוסטניץ הגיע לו מכתב מירושלים:
שם השולח: חיים די לה רוזה, ישיבת 'בית אל'.
חסיד גדול מקובל אלקי וקדוש עליון היה רבי חיים די לה רוזה מחבר הספר הנודע 'תורת חכם', ומגדולי תלמידי הרש"ש, בירושלים הוחזק לאיש מופת, בעל רוח הקודש ופועל ישועות, זהיר בדיבורו ובכתיבתו מבליט את הטוב ומסתיר את הרע, אך הפעם היה תוכן מכתבו נורא ואיום:
'לא יום בשורה הנני היום כי לוקח מעלינו עטרת ראשנו צניף תפארתנו מורינו ורבינו הקדוש מלאך ה' רבי שלום שרעבי זיע"א, אשר אמרנו בצילו נחיה. היה זה בעשירי לחודש שבט שנה זו תקל"ז.
בליל שבת קודש כחצות הלילה נשבה ארון אלקים ועלה בסערה השמימה.
אוי לדור שאבד מנהיגו ואוי לספינת 'בית אל' שאיבדה קברניטה.
על כן כבוד מורינו ורבינו רבי יום טוב, ימהר לחזור לירושלים האבלה והדוויה על שברה, כדי לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות, להנהיג עדתנו הקדושה חבורת חכמי 'בית אל' בדרך ה' ושוב יאמר לציון מלך אלקיך – בהגביר חיילים לעבודתו יתברך שמו, בנשיאות כבודו שליט"א.
רבי יום טוב נזדעזע למקרא האגרת, הוא נפל מתעלף, בני הבית עוררוהו בקושי רב, והוא הוסיף לבכות בכלות הנפש כל אותו היום והלילה על השריפה אשר שרף ה' בהילקח ארון האלקים מורו ורבו הקדוש והטהור, וצער רב הצטער על כי לא זכה להמצא בעת עלות הנשמה הקדושה למתיבתא דרקיע.
'אהה!' 'אהה!' – רק עתה הוא נזכר בפרידתו מרבו, ומה שרבו למד עמו באותה שעה בהקדמה לט בספר שער הגלגולים.[4]
הרי רבו הרש"ש רמז לו אז במפורש שהוא רבי יום טוב לא ימצא לידו בשעת סילוקו מן העולם, בדיוק כמו תלמידו הגדול של האר"י ז"ל – רבי חיים ויטאל שלא היה נוכח בהסתלקותו של רבו.
'אהה!' 'אהה!' 'ואנכי לא הבנתי כלל למה דברי רבי הקדוש מכוונים' – גונח רבי יום טוב.
'עתה גם מובנים לי דבריו של רבי נתן אדלר' – מסתובב המהרי"ט בחדרו, ומפרך את ידיו – 'עת אירחני על שולחנו הטהור בליל שבת קודש י' שבט סמוך לחצות הלילה, כאשר ביקשני פתאום לעיין בסידור תפילתו של מורי ורבי, רבי נתן הרגיש אז ברוח קדשו כי ברגעים אלה ממש עולה נשמתו של הרש"ש השמימה, ודרש ככרוכיא את הפסוק: 'כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת… כַּחֲצֹת…'
'אוי!' 'אוי!' נזכר רבי יום טוב – 'רבי נתן גם חזר אז על ענין סילוקו של אליהו מתלמידו אלישע הנביא, וציוהו שאם רוצה שיזכה להיות ברוחו פי שנים, צריך הוא להיות נוכח בשעת סילוקו'.
'רק עתה הדברים מובנים, אכן השכינה דיברה מתוך גרונו של רבי נתן, ואילו ממני העלימו מן השמים את כל הענין'…
תוך כמה ימים חזר רבי יום טוב לירושלים שהיתה עדיין שרויה באבלה על הילקח ממנה עטרת ראשה.
ירושלים המיותמת מצאה נוחם בחזרתו של גדול התלמידים, ושרביט ההנהגה נמסר פה אחד לידיו.
רבי יום טוב הושב בראש ישיבת 'בית אל', ומצודתו היתה פרוסה על ירושלים כולה, וכרבו הרש"ש בשעתו, שמו נישא בפי כל…
מה היה חשוב לרבינו הרש"ש
הרב – הרים יוסי את ידו – מהסיפור שסיפרת יוצא שישנו קשר מיוחד בין הרש"ש למילה 'כה'. וכמו שהוא העיד על עצמו: 'האדי אל כה מאכה בגלבי' (זו הכה בוערת בלבי…).
וגם אחר כך כשהגה"ק רבי נתן אדלר רמז על פטירתו (של הרש"ש), נאנח ואמר: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו, כג), 'כֹּה תְבָרְכוּ"… 'כֹּה, כֹּה, כֹּה תְבָרְכוּ'.
ואני לא מבין מה הקשר בין המילה 'כה' לרש"ש?
שאלה טובה יוסי!
המילה 'כה' מרמזת על השכינה הקדושה, שכן השכינה נקראת 'כה' כידוע.[5] ומאותו זמן שיצאנו לגלות, גם השכינה הקדושה יצאה לגלות ('שכינתא בגלותא') והיא בצער נורא, והצער של השכינה בער בלבו של הרש"ש.[6]
כל ימי חייו חש הרש"ש בצערה של השכינה ועשה הכל כדי להוציא אותה מהגלות, והשכינה הנקראת 'כה' נתחברה עמו בחיבור אמיתי… ומכיון שכן ישנו קשר מהותי בין המילה 'כה' לרש"ש זיע"א.
הרב – שאל יוסי – גם אני יכול לזכות להידבק בשכינה הקדושה?
כן. ואבאר כיצד…
יסוד ושורש העבודה – קבלת עול
הקב"ה ציוה אותנו בתורתו הקדושה לקרוא בכל יום 'קריאת שמע', פעם אחת בבוקר ופעם שניה בערב. קריאה המכילה שלש פרשיות, והן: 'שְׁמַע', 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', ופרשת 'צִיצִית'.
ובמשנה (ברכות פ"ב מ"ב) ביארו מדוע צריך לקרוא דוקא בסדר הזה, וזה לשון המשנה:
אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה 'שְׁמַע' ל'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' ל'וַיֹּאמֶר', ש'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' נוהג ביום ובלילה, 'וַיֹּאמֶר' אינו נוהג אלא ביום.
מבואר בדברי המשנה שקבלת עול מלכות שמים היא הבסיס לכל עבודת ה' יתברך, ולכן היא קודמת לכל דבר.[7]
ובענין זה ביאר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת ויקרא – מאמר ח), וזתו"ד:
כל אדם משתוקק ונכסף להתקרב לבוראו, וההשתוקקות הזו גורמת לו לנוע ולחפש את 'הדרך', את אותה 'דרך' נכספת שעל ידה הוא יזכה להתקרב אליו יתברך?
ועלינו לדעת כי לא בשמים היא, אלא כל מה שנדרש מאתנו הוא 'קבלת עול מלכות שמים', לקבל על עצמנו לעבוד את הקב"ה בכל זמן ומצב.
אדם צריך לקבל על עצמו לעבוד את בוראו לא רק בשעה שהוא מרגיש מתיקות ועונג בעבודתו, אלא גם בשעה שלבו אטום וחתום ואין לו שום הרגשת תענוג בעבודת ה' יתחזק לעבוד את בוראו מתוך קבלת עול גמורה.
וזהו שאמרו עם ישראל לפני קבלת התורה: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). בחינת 'נִשְׁמָע' – מסמלת את התקופות בחיי האדם שדברי התורה מאירים בלבו, יש לו חשק גדול ללמוד אותם והוא טועם בהם טעם מתוק. ואילו בחינת 'נַעֲשֶׂה' – מסמלת את התקופות בחיי האדם שאין הוא מרגיש עונג בלימוד התורה וקיום המצוות, ובכל זאת הוא עושה זאת מתוך קבלת עול גמורה, מפני שכך ציוה אותו מלך העולם. ולכן הקדימו עם ישראל 'נַעֲשֶׂה' ל'נִשְׁמָע', להורות שמוכנים הם לקבל עליהם את התורה ומצוותיה בכל מצב שיהיה, גם אם לא ירגישו שום תענוג בכך, אלא רק מתוך קבלת עול.
כל מי שחפץ להתקרב לה' יתברך, צריך להגיע לגילוי רגש של 'קבלת עול', שירגיש באמת, שהוא עבדו של מלך מלכי המלכים, ולעבד אסור למרוד באדונו.
והקב"ה הוא לא סתם 'אדון' חלילה, ש'מנחית' פקודות על עבדו ולא מעניין אותו איך הוא יצליח לקיים אותם, כי הקב"ה הוא לא רק 'אדון' אלא גם, ובעיקר, אבא. אבא טוב ורחמן, שחפץ ומשתוקק שיהיה לנו רק טוב, רק אושר ותענוג. ולכן ברא אותנו כאן, ועל ידי שנקיים את מצוותיו נזכה לטוב המושלם, לאורות נשגבים ולתענוגות עליונים, שאין לשום נברא אפילו שמץ הכרה בהם…
והגם שלפעמים הגוף מתנגד לקביעה הזו, 'דוקא אני חושב שאם אוכל את המאכל הטרף הזה, אהנה יותר', עלינו לדעת שהמחשבה הזו היא מחשבת שטות ובורות, ונובעת מערפול וטשטוש כללי, ובאמת הטוב שהקב"ה מכין לנו הוא טוב מושלם. בכל!
ונמצא שקבלת עול מלכות שמים, היא שער הכניסה לאלקות…
בריאת הבחירה והנסיון
כאמור כל אדם משתוקק ונכסף להתקרב לבוראו, ואם יש לו השתוקקות וכיסופים שום דבר לא יכול לעצור אותו…
אך מכיון שהקב"ה רוצה דוקא בעבודת האדם, שיעמוד בין הטוב לרע, ויבחר בטוב. לכן ברא את מציאות הרוע…
וכך גילה שלמה המלך ע"ה ואמר: "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִי"ם" (קהלת ז, יד):
בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא בני אדם שיכירו אותו ויעבדו אותו, ברא שתי מערכות המקבילות זו לזו, מערכה אחת של קדושה וטהרה, עולמות אין סופיים של זוך וטוהר, ויופי משביע נפש – והם הנקראים אבי"ע דקדושה ('אבי"ע' – הם ראשי תיבות של ארבעת העולמות הכלליים: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה).
ומערכה אחת של טומאה ורוע, עולמות של הרגשת ה'ישות' העצמית בתוקף ועוז, עולמות של תאוות עכורות ומדות מגונות – והם הנקראים אבי"ע דטומאה.
וכמו שמערכת הקדושה מורכבת ממדרגות ושליבות זה מעל זה, כך גם מערכת הטומאה.
וכל זה רק כדי שתהיה לאדם אפשרות בחירה.
ולתוספת הסבר: אחת מהתחושות החזקות ביותר הקיימות בלב האדם, היא הרצון להתקדם.
והנה, אם רק במערכת הקדושה היתה האפשרות להתקדם ממדרגה למדרגה, אזי היו הרבה אנשים שהיו מעדיפים לצעוד בדרכי הקדושה, וְלוּ רק כדי להתקדם…
מה עשה הקב"ה? ברא גם במערכת הטומאה, את האפשרות להתקדם, ולצעוד מדרגה אחר מדרגה. ממדרגת העשיה דטומאה למדרגת היצירה דטומאה, וכו'…
ועתה שבשתי המערכות יש אפשרות להתקדם, ממילא אפשרויות הבחירה שוות, והאדם צריך לבחור להיכן הוא שייך…
וברשותכם נסכם את הדברים:
הקב"ה ברא שתי מערכות אחת של קדושה ואחת של טומאה, ונתן לאדם אפשרות במה לבחור.
והנה עיקר העבודה במערכת הקדושה הוא קבלת עול מלכות שמים, שירגיש באמת שהקב"ה מלך העולם, והוא צריך לקיים את רצונו בתמימות בפשיטות ובשמחה…
ולעומת זאת עיקר העבודה במערכת הטומאה היא למרוד במלכות שמים…
וברשותכם נרחיב…
יסוד ושורש המרד – חוצפה!
בשיחה שמסר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ג – עמוד 512), אמר כך:
כאמור, בשביל הבחירה והנסיון ברא הקב"ה את מציאות הטומאה, מציאות המכילה בתוכה פרטים וענפים רבים.
והשורש של כל מציאות הטומאה הוא אחד, והוא: החוצפה! שעניינה, מרידה במלכות שמים!
וכדי להבין נצטרך להרחיב (מכתב מאליהו – שם):
בסוף תקופת בית שני נתגברו הריב והשנאה בישראל, כמאמרם ז"ל (יומא ט:): 'מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. והיינו חינם ממש, שאינה כתוצאה מאיזה תחרות להשגת איזו שהיא מטרה.
השנאה שהיתה בבית שני נבעה מרגש הגאוה, וממנו נבע הרצון לשלוט ולהשתרר, עד שהגיעו לשנאה ולא יכלו לסבול עצם מציאותו וקיומו של הזולת.
משורש הגאוה באה גם מדת החוצפה – לחטוא בלי להתבייש כלל. כמו שאמרו חז"ל (שבת קיט:): 'לא חרבה ירושלים אלא שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר: "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ".
וביאר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הבושה – פרק ב):
'כאשר האדם עושה חטא ומתבייש מן האחר, נקרא זה שאין הכל חטא… אבל כאשר אין להם בושה, דבר זה נקרא שהכל הוא בחטא, ואז ראוי להיות חורבן גמור שלא נשאר דבר'…
כאשר האדם מתבייש ממעשיו, הרי זה משום שמרגיש הוא סתירה בין מעשיו לבין מה שמשיג בשכלו, ונקיפת מצפונו תדחפהו להסתיר את מעשיו. משום כך, כשחוטא ומתבייש 'אין הכל חטא', כי הרי הבושה היא סימן שמצפונו תובע ממנו שאין לעשות מעשה כנגד רצון ה' יתברך, לכן עדיין אין זה חורבן גמור של הרוחניות.
אבל כשאינו מתבייש ממעשיו, כשלא אכפת לו כלל שמעשיו סותרים את השגותיו וידיעותיו, הרי זה 'הכל בחטא', שכל כולו, במעשיו ובשכלו, הוא בחוצפה ומרד כלפי שמיא.
המכיר את האמת, אך מחמת גאוותו אינו חפץ להיכנע לה, מתחצף הוא ופועל במרד ובעזות כנגד האמת, כדי להתגבר על תביעת מצפונו.
אנשים אלה בדור ההוא שלא היתה להם בושת פנים, שהגיעו על ידי גאוותם לידי חורבן גמור של הדעת והרוחניות, הם אשר גרמו לחורבן הבית.
ממשיך המכתב מאליהו וכותב:
שורש הטומאה הוא כח החוצפה והעזות כנגד הקדושה והרוחניות, למרוד ככל יכולתם במלכות שמים…
ולאחר שנבראו שני היסודות: קבלת עול מלכת שמים – מצד הקדושה. והמרד ופריקת העול – מצד הטומאה.[8] נברא האדם…
מלחמה נגד הקדושה והאמונה
ביום הששי ברא הקב"ה את האדם, הכניסו לגן עדן וציוה אותו שש מצוות, והן: עבודה זרה, ברכת השם (שאסור לגדף את ה'), שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, ודינים (כמבואר בסנהדרין נו:). ובנוסף לאלו, הוא נצטוה על מצוה נוספת, והיא: לא לאכול מעץ הדעת.
והאדם שאל: איך נראה עץ הדעת?
הקב"ה הראה לו עץ תאנים מהסוג הנקרא 'בת שבע',[9] ואמר: הנה זה עץ הדעת.
אדם ניגש לאשתו חוה ולימד אותה את הציווי: אסור שיהיה לנו כל קשר עם עץ הדעת!
אדם ואשתו לא הבינו מדוע, מה נשתנה עץ הדעת מכל העצים שבגן? אך מכיון שבכל מהותם הם חשו את עול מלכותו יתברך, הם קיבלו את הציווי הזה בשמחה ובאושר.
בצד עמדו הס"מ והנוקבא שלו, (שהם כלליות כל כחות הפיתוי והטומאה, ועוצמת כח הפיתוי שלהם הוא כמעט אין סופי), ורוחם כמעט יצאה מקרבם: קבלת עול מלכות שמים? מה יש להם? מה הם לא יודעים שכל 'אנשי הרוח' מורדים במלכות שמים? מרד גלוי ורשמי!
לאחר שחשבו והעמיקו, הבינו שרגש קבלת עול מלכות שמים תלוי בקדושה ובאמונה, ולכן כל זמן שאדם וחוה שומרים על קדושתם ואמונתם, אין להם שום סיכוי לנצח. ולכן הם החליטו לצאת למלחמה נגד הקדושה והאמונה…
אך מכיון שהם מציאות רוחנית ואין להם אפשרות גישה לבני אדם, לכן הם חיפשו גוף שיוכלו להתלבש בו, והם מצאו את הנחש…
חוה ישבה בגן עדן. ומאחוריה נשמע לפתע קול: 'פסס…' חוה הסתובבה ומול עיניה נגלה הנציג הנבחר – הנחש!
חוה לא ידעה שכאשר מסתכלים על דבר מסויים יוצרים עמו חיבור, ומכיון שהיא הביטה בנחש נוצר עמו חיבור…[10]
ומשם, הדרך לתהום היתה קצרה…
לחישותיו הארסיות טפטפו לאזניה, והיא מיהרה להשיב… ובסופו של דבר הוא הצליח! הוא הצליח להפריד אותה מאדם הראשון! – "הַנָּחָש הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יג) – מלשון נישואין וביאה.
ולאחר שהרס לה את הקדושה, המשיך לאמונה…
חוה, תראי איזה פירות יפים יש לעץ תאנה הזה, למה את לא אוכלת?
וחוה השיבה: הבורא אסר עלינו לאכול…
הנחש כחכח בגרונו, יִשֵּׁר את עניבתו, ואמר: חוה! אני חייב לגלות לך למה הבורא אסר עליכם לאכול ממנו!
דעי לך – המשיך הנחש ואמר – בתחילת הכל היה רק עץ התאנה הזה, יום אחד עבר הבורא ליד העץ וכשראה את פירותיו היפים, הוא קיבל תיאבון ואכל מהפירות. ואז, הוא קיבל כחות, ומהכח הזה הוא ברא את העולם. ומכיון שהוא פוחד שגם אתם תאכלו ממנו ותהיו מתחרים שלו, לכן הוא אסר עליכם לאכול ממנו![11]
חוה נתפתתה והביאה גם לבעלה לאכול…
ומאז נתגלה הסוד לשורש הרוע, אם רוצים לכבות את רגש קבלת העול, צריך לפגום בקדושה ובאמונה…
כחה של תשובה
אדם הראשון נכשל, אך הוא לא התייאש, והתחיל מהתחלה![12]
וזה לשון הגמרא הקדושה (עירובין יח:):
'רבי מאיר אומר, אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה'.
מכיון שכחות הטומאה נלחמו בקדושה ובאמונה, לכן הוא התחזק בקדושה עד הקצה האחרון, וגם התחזק באמונה, שהרי בכל אותה התקופה של התשובה הוא שפך לבו כמים לפני צור שוכן מעונה.
ותשובתו נתקבלה והוא זכה לקבל על עצמו עול מלכות שמים באמת! עד שזכה למדרגות גבוהות, רמות ונישאות מאוד מאוד!
וכך אמרו בגמרא הקדושה (בבא בתרא נח.):
חלפו אלפי שנים, מפטירתו של אדם הראשון, והגיעו דורות התנאים, אותם קדושי עליון אשר הבהיקו באור תורתם וקדושתם את העולמות כולם, ואחד מהם היה התנא האלקי רבי בנאה (עיין תענית ז.).
רבי בנאה היה חכם גדול ודיין ומבין בסודות התורה, ובנוסף לכל גדולתו וקדושתו הנוראה קיבל על עצמו לציין מערות קבורה, כדי שידעו הכהנים היכן מותר להם ללכת והיכן אסור.
ומספרת לנו הגמרא הקדושה (ב"ב שם) שכאשר הגיע רבי בנאה למערת המכפלה, רצה להיכנס לתוכה כדי למדוד את אורכה ורוחבה כדי שיוכל לסמן למעלה.[13]
וכך הוא נכנס למקום קבורת האבות הקדושים עליהם השלום, תחילה נכנס אצל יעקב ולאה, אחר כך נכנס אצל יצחק ורבקה, ואחר כך נכנס אצל אברהם ושרה, אך כאשר רצה להיכנס למקום קבורת אדם וחוה, יצתה בת קול מהשמים ואמרה לו: בדמות דיוקני (היינו ביעקב אבינו שהיה דומה לאדם הראשון) נסתכלת, בדיוקני עצמה (היינו באדם הראשון) אל תסתכל.
אמר רבי בנאה: אבל אני צריך למדוד את המערה כדי לציין את מדותיה. ענתה לו הבת קול: 'כמדת החיצונה מדת הפנימית'.
וכתב הגה"ק רבי יעקב אבן חביב זיע"א בפירושו עיון יעקב (כאן), וזתו"ד: אחר שחטא אדם בחטא עץ הדעת הסתלק ממנו אורו העצום, אך במיתתו נתכפר לו חטאו וחזר זיוו 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם', ולכן הזהירה הבת קול את רבי בנאה שלא יסתכל באדם הראשון – "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ)!
כחות הרשע משתדרגים
לאחר חטא עץ הדעת, העניש הקב"ה את הנחש, לקח לו את כח הדיבור, קצץ לו את הרגלים, והפך אותו ליצור דוחה…
כחות הטומאה הפסידו את הנציג שלהם בעולם, ולכן הם החלו לחפש נציג חדש. וכנראה שב-0002 שנים הראשונות הם לא מצאו מישהו שיוכלו להתלבש בתוכו עם כל כחם ועוצמתם…
עד שכעבור 0002 וכמה שנים, נולד עמלק! וכחות הטומאה צהלו: יש! מצאנו! והם התלבשו בו…
וזה לשון הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ג – עמוד 612):
מדתו של עמלק היא גאוה וכפירה, בנוסח: 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי', ו'אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד', וזה מביא לידי כפירה וחוצפה כלפי שמיא.
המכיר את האמת, אך מחמת גאוותו אינו חפץ להיכנע לה, מתחצף הוא ופועל במרד ובעזות כנגד האמת, כדי להתגבר על תביעת מצפונו – והיא מדת עמלק, כמבואר בזוהר הקדוש (בשלח דף סה ע"א): דאיקרי 'כלב', ודא חציפא מכולהו. אתם אמרתם: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז), הריני מוסר אתכם לכלב. מיד: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שם פסוק ח).
עמלק מהוה את הניגוד המוחלט לרוחניות ולקדושה, לכן אינו יכול לסבול בעליית כח הקדושה בעולם, ובא להילחם בו. וזה שנאמר:"רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כד, כ) – הוא שורש הטומאה של כל הגויים, כחו הוא כח החוצפה והעזות כנגד הקדושה והרוחניות…[14] (עכ"ל הרב דסלר).
ולאחר שנתלבשו כחות הטומאה בעמלק, הם המתינו וציפו להזדמנות שבה הם יוכלו לגרום לישראל לפרוק מעליהם עול מלכות שמים…
וההזדמנות הגיעה…
עמלק יוצא למלחמה…
ב-ט"ו בניסן שנת 8442 לבריאת העולם (ביום היציאה ממצרים) זכו עם ישראל לגילוי אלקי נורא. בתוך לבותיהם נתגלה רגש אהבה עצום ונפלא – לבותיהם בערו כמוקד אש לפני ה'. והאש הזאת שנדלקה – לא כבתה.
בכיסופים, בגעגועים, ובחשק רצו אחרי ה', לא נסתכלו על שום קושי, לא התייחסו למניעות ולהפרעות, והלכו אחרי הקב"ה באהבה ובשמחה, בפנים מאירות באור ואש ובעינים בורקות, והקב"ה הבטיח להם שהאהבה הזו תעמוד להם לכל הדורות, כמו שאמר ה' לירמיה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב, ב)…
כעבור שבעה ימים, ב-כ"א בניסן, עברו את ים סוף, והמשיכו במסעם…
לאחר מכן הם המשיכו במסעם ועברו כמה וכמה מקומות, עד שהגיעו לרפידים, ושם, נגמר להם המים – "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'" (שמות יז, ב).
והקב"ה נגלה למשה ואומר לו: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם" (שם פסוקים ה-ו)…
וביאר הרמב"ן (שם פסוק ה), וזתו"ד:
עם ישראל חנו ברפידים, והצור אשר ממנו צריכים לצאת המים היה בהר סיני ('בְּחֹרֵב'). והקב"ה ציוה את משה שילך עם הזקנים מרפידים עד הר סיני.
ומשה הלך להר סיני והיכה בצור, ויצאו ממנו מים קרים נוזלים, והחלו לזרום אל רפידים, ושם שתו אותם.
וזה שנאמר: "וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם" (תהלים עח, טז), "פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר" (שם קה, מא), "הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ" (שם עח, כ)…
וכל אלו הפסוקים מלמדים אותנו, שמהצור הזה יצאו נהרות שוטפים ושתו ברפידים לרצונם…
והנה, בעוד שישראל שוהים ברפידים, ומשה רבינו והזקנים שוהים בהר סיני,[15] הגיע המחנה הצבאי של עמלק וניצב למול מחנה ישראל…
וממחנה ישראל יצא שליח והלך להר סיני להודיע למשה. ומשה החל להתכונן למלחמה…
ונרחיב עוד…
קושי המלחמה עם עמלק
מיום היציאה ממצרים עברו כמעט ארבעים יום עד שהגיעו לרפידים. ובינתים הובחנה תזוזה בקצה העולם (במרחק של 0061 קילומטר), כרוז נשמע בין שכונות יושבי עמלק: 'עם ישראל יצא ממצרים. ועתה הגיע הזמן לנקום את נקמת הסבא, סבא עשיו! כולם יוצאים למלחמה! איש בל יעדר!'
עמלק, אסף במהירות שלל כלי נשק, תחמושת, אמצעי לחימה, סוסים, פילים וגמלים, ציוד מכני ואספקה… ונערך למלחמה נגד ישראל… וב-כ"ג אייר הגיע עמלק למחנה ישראל, ופתח במלחמה!…
ואמרו בזוהר הקדוש (בשלח דף סה ע"ב): שהמלחמה הזאת היתה המלחמה הקשה ביותר שאירעה בכל מהלך ההיסטוריה, וזה לשון הזוהר (מתרגום): בוא וראה, מיום שנברא העולם עד זמן ההוא, ומזמן ההוא עד שיבוא מלך המשיח, ואפילו בימי גוג ומגוג, לא ימצא כמוהו.
וכתב הגה"ק רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א (נתיבות שלום, שמות – עמוד קלב), וז"ל:
איתא בספרים הקדושים שקליפת עמלק היא הקליפה הקשה ביותר וכח הסטרא אחרא החזק ביותר שיש בבריאה.
והביאור שכל ענייני קליפה, סטרא אחרא, ויצר הרע, מביאים לעשיית רע, ואילו קליפת עמלק היא הרע בעצמו, עצם הרע של הבריאה.
ומשום כך קליפת עמלק היא הכח הנגדי של כלל ישראל, כי כלל ישראל הם מקור הקדושה ועמלק הוא מקור הטומאה.
כללות ישראל הם קבלת עול מלכות שמים בתמימות ובשמחה, וקליפת עמלק היא ההיפך הגמור: מרידה במודע בבורא עולם!
וכל מטרתם ביציאה למלחמה היתה לגרום לעם ישראל למרוד במלכות שמים.
מלחמת עמלק היתה מלחמה רוחנית על ה' ועל משיחו לטמא את כלל ישראל.
והנה לא מבואר כל כך איך הם הצליחו לחדור ללבבות ולהחשיך את הרגשות, אבל כך היה, הם החשיכו את הקדושה ואת האמונה, וכמו שנאמר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כה, יז-יח)…
ופירש רש"י (שם): 'אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ' – לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור.[16]
ועוד ביארו: 'אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ', שקירר אותך מהאמונה שלך.
ועל ידי כך הוא הצליח לקחת בשבי כמה יהודים משבט דן, חתך את הערלה שלהם וזרק בזלזול כלפי מעלה: 'טול מה שבחרת!'
ומשה רבינו התארגן למלחמה…
הנצחון תלוי בתיקון הפגם
משה רבינו קרא ליהושע בן נון ואמר לו: אני נשאר כאן בהר סיני, ואתה תצא לרפידים להילחם עם עמלק.
ומחר, אני אצרף אלי את אהרן וחור, ויחד נתפלל עליכם.
וכך היה. למחרת עלה משה לראש הר סיני, ושם התיישב על אבן והתפלל. וכך נאמר: "וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה" (שמות יז, י).[17]
ולבינתים, בבקעת רפידים התחולל מאבק של ממש.
משה שידע שכחו של עמלק נובע מפריקת העול של ישראל, וניסה לתקן זאת, ולכן הרים את ידיו הקדושות, ועל ידי כך גרם לישראל לקבל על עצמם עול מלכות שמים.
וזה לשון המשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות יז, יא) – וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין…
בסופו של דבר קיבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באמת, ויהושע ניצח במלחמה, אך אף על פי כן לא השמיד יהושע את עמלק לגמרי (כי משמים מנעו אותו מזה), וכמו שנאמר: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שם פסוק יג).
ובמאמר מוסגר: הנה למרות שמשה רבינו היה אב הנביאים, הוא לא היה יכול לנצח במלחמה לבד, וכמו שנאמר: "מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהלים קלג, א).
וביאר החתם סופר (פרשת שופטים – ד"ה 'ואמרת אשימה'):
'שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד', 'אַחִי"ם' – ראשי תיבות: אהרן, חור, יהושע, משה. וכבר ביארתי במקום אחר, כי זהו: 'מִשְׁכַּ"ן ה" – ראשי תיבות: מלך, שר, כהן, נביא…
חור – בחינת מלך. יהושע – בחינת שר. אהרן כהן. משה נביא.
כי לכל אדם ישנו את מקומו המיוחד לו בעולם, ואף אחד לא יכול להחליף את מקומו!…
ועתה – המשיך הרב ואמר ליוסי – נבאר כיצד אפשר לזכות להידבק בשכינה הקדושה…
מעלת קריאת שמע בכל יום
כאמור, הקב"ה ציוה אותנו בכל יום לקרוא 'קריאת שמע'. וכאשר אנו קוראים בכוונה, ומקבלים עלינו עול מלכות שמים באמת, הרי אנו נדבקים בשכינה!
וזה לשון הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק ה – סימן נה):
והכלל: שצריכין אנו לקבוע בנפשנו הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא הקריאת שמע, שאנו מסכימין למסור כל תאוותינו וחשקי לבבנו, וכל נפשנו מן האברים ועד נטילת נפש והממון, על יחוד קדושת שמו וקבלת מלכותו, ושנראה בציור הלב כאילו באנו לידי כך וקיימנו. והוא אומרו: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהלים מד, כג) – וכי אפשר ליהרג בכל יום? אלא שבכל יום שאנו קורין בקריאת שמע 'וּבְכָל נַפְשֶׁךָ' ומסכימים על כך, הרי הוא כאילו הורגנו באותה שעה עליו יתברך, כי כל המסכים על זה – כאילו עשאו… (עכ"ל).
והיינו שבכל יום ויום, בעת שאנו קוראים 'קריאת שמע' בבוקר ובערב – ובפרט בעת אמירת פסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), ופסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶי"ךָ… וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (שם פסוק ה) – עלינו לכוין שמוכנים ומזומנים אנו בכל רגע ורגע ביממה למסור את נפשנו על קידוש ה', ולא רק לכוין זאת, אלא גם לדמיין במחשבה כאילו שאנו עושים זאת בפועל ממש, וקופצים למדורה גדולה או נסקלים באבנים גדולות וכדומה, כדי שלא לכפור חלילה ביחודו של ה' יתברך, ומי שמתכוין לכך באמת, הקב"ה מחשיב לו כאילו עשה זאת בפועל ממש…
וכידוע שמי שנהרג על קידוש ה', הרי הוא דבוק בשכינה בתכלית!
ונסיים בדבריו של הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (סידור עת רצון – ענין קריאת שמע), וז"ל:
צריך שתדע, כי אין המוח יכול להכיל את הכוונות, הסודות והיחודים שיש לכוין בקריאת שמע, כי מצות קריאת שמע היא גילוי אלקות, יחוד הבורא יתברך שמו והמשכת המוחין, ואף שכבר נדפס בשער הכוונות ובסידורים כוונות ויחודים, עליך לדעת, כי הם רק כטיפה מן הים, אבל לא יכילהו הרעיון להגיע עד סוף הכוונות.
ולכן אשרי מי שמשליך שכלו וחכמתו ואומרה כילד קטן בלי שום חכמות, ומדבק עצמו בפירוש המילות, ואומרה מילה במילה בלי למהר ובלי לבלוע אותיות.
וכבר אמרו חכמינו הקדושים (מדרש רבי תנחומא, קדושים – אות ו): 'לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין רמ"ח אברים שבאדם. אמר הקב"ה, אם שמרת את שלי לקרות קריאת שמע כתיקונה, אני אשמור את שלך'.
ואמרו בזוהר הקדוש (זוהר חדש, אחרי מות דף נט ע"א): 'כל אינש דיקרי קריאת שמע כדקא יאות, כל תיבה ותיבה משפיע בכל אבר ואבר דיליה'.
ועל כן אם תאמר מילה במילה ותדקדק באמירת כל תיבה, על ידי זה תימשך רפואה ואור וזיו וחיוּת על האבר שהוא כנגד אותה תיבה שבקריאת שמע.
וראה אהובי, בני, לא לזלזל בזה, כי האדם מחפש תרופות לרמ"ח אבריו, ובכל יום יש לפניו אורות צחצחות להאיר על כל אבר, ולהמשיך על עצמו רפואה, והאדם מזלזל בזה.
ולכן ראה, בשעה שאתה אומר קריאת שמע כוין לבך ודעתך להמליך על עצמך ועל העולם כולו את אמיתת מציאותו יתברך, יחוד הוי"ה ברוך הוא…[18]
וכשתאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', תכוין שהקב"ה הוא המהוה, המחיה והמקיים את כל המציאות הנראית לעינינו. ובאמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמורה…
והעיקר ראה, אהובי, בני, להיזהר מאוד לא לעבור את זמן קריאת שמע, כי היא מצות עשה דאורייתא לומר קריאת שמע בערב ובבוקר, בזמנו דייקא.
ואמרו חכמינו הקדושים (קהלת רבה, פרשה ד – אות יח): 'חביבה קריאת שמע בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח'.
ועל כן צריכים להיזהר מאוד מאוד לא לעבור את זמן קריאת שמע, לא בבוקר ולא בערב, כי על ידי שקורא קריאת שמע בזמנה, מושך על עצמו מוחין עילאין, וגורם יחוד בכל העולמות…
וכגודל מעלתה כך גודל הפגם הנגרם על ידי ביטול מצות קריאת שמע.
כי ברגע שאדם מבטל, חס ושלום, מצות עשה של קריאת שמע, או שאינו קוראה בזמנה, הוא פוגם פגם נורא ועצום בכל העולמות העליונים!
ועל כן ראה לכוין מאוד באומרך קריאת שמע בערב ובבוקר, שיהא בזמנו דוקא, ותמסור את נפשך בעבור זה, כי רבים חללים הפילו אלו שאינם נזהרים לומר קריאת שמע בזמנה, וגרמו לעצמם רעות וצרות רבות, ובאו עליהם בלבולים וערבובי הדעת וחלאים רבים, רחמנא ליצלן, והכל מפני שאינם נזהרים לדקדק בזמן קריאת שמע…
לא כן מי שנזהר לומר קריאת שמע בזמנה, מתברך ממעון הברכות, ונמשך עליו אור וזיו וחיוּת ודביקות הבורא יתברך שמו. אשרי לו בזה ואשרי לו בבא!…
[1] אור השמש (עמוד יז).
[2] וזה לשון הזוהר (שם):
הרי כה דזמינא לברכא לון, כה תמלל ברכה דִבְנַי… אמר בלעם: סב אילין חרשין בידך בגין לאעכבא הכא להאי כה… מה כתיב – "הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ" (במדבר כג, טו), בהאי ובאילין חרשין תעכב לה, "וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה" (שם), כלומר אעקר לה מאילין מילין… מה כתיב בתריה – "וַיִּקָּר אֱלֹהִי"ם אֶל בִּלְעָם" (שם פסוק ד), וההוא 'דָבָר' ארים קלא במילולי דכה, "וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר" (שם פסוק ה), 'כֹּה תְדַבֵּר' ודאי…
[3] מכאן ועד סוף הקטע מבוסס על הספר 'בין ירושלים והגולה' (עמוד 711) לגאון רבי מנחם מנדל גרליץ.
[4] וזה לשון שער הגלגולים (סוף הקדמה לט):
סיפר לי ה"ר יצחק הכהן ז"ל, כי בעת פטירת מורי [האר"י] ז"ל, כשיצאתי מאצלו, נכנס הוא אצלו, ויבכה לפניו ויאמר: 'וכי זו היא התקוה שהיינו כולנו מתאוים בחייך, לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם', וישיבהו: 'אילו מצאתי אפילו אחד בלבד צדיק גמור בכם, לא סילקוני מהעולם הזה קודם זמני'. ועודנו מדבר עמו, שאל עלי ואמר: 'היכן הלך חיים, וכי בשעה כזאת הלך מאצלי', ויצטער מאוד, והבין מדבריו כי היה ברצונו למסור לו איזה דבר סתר.
אז אמר לו: מה נעשה מכאן ואילך? ויאמר: תאמר לחברים משמי שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלימדתים, כי לא הבינו אותה כראוי, ויבואו ח"ו לידי כפירה ואיבוד נפש. ואמנם המהרח"ו לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר.
ויאמר: וכי ח"ו אין עוד לנו תקוה?! ויאמר לו: אם תזכו אני אבוא לכם ואלמדכם. ויאמר לו: איך תבוא ותלמדנו אחר שאתה נפטר עתה מהעולם הזה? ויאמר לו: אין לך עסק בנסתרות, איך תהיה ביאתי לכם, אם בחלום אם בהקיץ, אם במראה, ותיכף אמר לו: קום צא מהר, כי אתה כהן, והגיע זמני, כי אין פנאי להאריך בשום דבר, ויצא מהר, וטרם שיצא ממפתן הבית, פתח פיו, ויצאה נשמתו בנשיקה, זלה"ה…
[5] וזה לשון המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי (ספר קרניים, דן ידין – מאמר ח): 'והשכינה נקראת 'כה' כנודע, בסוד: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו, כג), וכיוצא בו לאלפים'.
[6] והרש"ש עשה הכל כדי להוציא את השכינה מהגלות. ובענין זה הובא בספר דורש טוב – אקדמות (עמוד רפג), לגאון רבי יצחק אלחנן חיים קלאר:
בשנת תקי"ג היתה נראית ירושלים עיר הקודש כירושלים של מעלה, גדושה היתה בגדולי תורה וקדושי עליון הבקיאים בכל מכמני התורה ובאדירי חכמת הגאולה אשר כל רז לא אניס להו.
הציפיה וההשתוקקות באותה שנה לביאת המשיח והגאולה גברו והלכו, באותה שנה ניכר היה שהרש"ש (רבי שלום שרעבי) הקדוש נמצא בסערת נפש גדולה ובכל הזדמנות דיבר בהתרגשות עצומה, כי שנה זו ראויה היא להתגלות משיח צדקנו, תקי"ג – בגימטריא 'הַשַּׁחַר' המרמז על שחר הגאולה, וכן: "'וְנִבְנְתָה' (בגימטריא תקי"ג) עִיר עַל תִּלָּהּ" (ירמיה ל, יח).
ולכן קיבל הרש"ש על עצמו לפעול למען הבאת הגאולה…
הרש"ש הקדוש ניגש לשנים מבני חבורתו הקדושה – החיד"א ורבי חיים די לה רוזה זיע"א, והכניסם בסוד העניינים מכבשונו של עולם, ומסר להם סדר של צומות ותעניות, טבילות במקוה טהרה, כוונות וצירופי שמות הקודש ויחודים נוראים.
שלשתם החלו בהיטהרות והזדככות מיוחדת לקראת המעשה הגדול להבאת המשיח. באותה שנה הקור העצום של החורף הקדים לבוא, והיה סוער ביותר, הקור היה עז מאוד יותר מהרגיל בכל שנה, והשלג כיסה את ירושלים ואת ההרים הסמוכים לה בגובה רב.
במשך כמה שבועות היו שלשתם שרויים בתעניות של שלשה ימים רצופים, ובכל לילה לאחר חצות היו יוצאים שלשתם אל ההרים הקפואים, מחוץ לחומות ירושלים, וערכו שם 'גלגולי שלג' עם כוונות, ואחר כך טבלו מאות טבילות עם יחודים קדושים במקוה טהרה, כשהם מרבים בשבועות הללו בכל מיני סיגופים, פרישות, היטהרות והזדככות כדי לזכך את הגוף מגשמיותו.
ליל ד' בשבט באותה שנה, נקבע להיות הלילה הגדול והגורלי, שבו גמרו בדעתם בהחלטה להכריח את השכינה הקדושה להוציא את מלך המשיח מהיכלו העליון, ולהביאו ביד חזקה לגאול את עם ישראל ואת העולם כולו.
באותו לילה נפלה אימה וחרדה גדולה על ירושלים, כשלפתע החל להישמע קול רעש גדול של רעמים חזקים במיוחד וברקים משונים, כשבחוץ השתוללה סופת שלגים נוראה, ונדמה היה כי תוקף הטבע עומד להחריב את העולם.
והנה באישון לילה ואפלה יצאו שלשת הצדיקים – הרש"ש, החיד"א, ורבי חיים די לה רוזה – אל הקור הנורא, ועלו יחדיו בהיחבא אל עליית הגג של ישיבת בית אל. בתחילה שעה ארוכה הרהרו בתשובה, שמא יש בידם איזה שמץ של חטא דק מן הדק, וטיהרו וזיככו את לבם מכל שמץ וסיג של מדה רעה חס ושלום, ואז החלו להרעיש ארץ ומלואה בזעקות ובבכיות נוראות כשהם מפצירים בכל כחם בתפילות בקשות ותחינות להביא לסיומה של גלות חשוכה זו, ושיתגלה עתה משיח בן דוד. פני השלשה להטו באש של מעלה, כשמקיף אותם אור עליון מהכוונות והיחודים העילאיים כשכל גופם הכחוש מרעיד מהדביקות העצומה והנוראה.
והנה לאחר כל זה עברו לשלב המעשה, והתחילו להגות בפיהם השבעות לכל מלאכי עליון ושמות קודש הידועים להם, וכך עלו למדרגות גבוהות, והתעלו לדרגה נשגבה של התפשטות הגשמיות, ורק כפשׂע היה בינם לבין כלות הנפש ממש אל שרשה, כשנשמתם קשורה לגופם בקשר דק מאוד ועוד רגע תפרח לה למעלה מרוב עריבות הדביקות בנועם הזיו העליון של נצח נצחים.
והנה פתאום נשמע קול אדיר וחזק של בת קול מן השמים שמכריזה ואומרת להם: בני חביבי, רב לכם! הרפו מתפילתכם ובקשתכם, מדוע תבקשו לדחוק את הקץ ולהחיש את הגאולה ואת ביאת הגואל, כי עוד לא בא עתו ואין השעה כשרה לכך… דעו לכם כי אם לא תחדלו ממעשיכם יהפך העולם כולו לתוהו ובוהו, ונבול תיבול ארץ ומלואה, והתבל כולו יכלה ויאבד…
המשיכה הבת קול והוסיפה: יען אשר עשיתם את הדבר באגודה של שלשה, וכמעט שעלה חפצכם בידכם, גזרו מן השמים שחייבים לפזר את אגודת אחדות קודש זו, ולכן אחד מכם יצטרך לעזוב מיד את עיר הקודש ואת ארץ ישראל ולגלות לחוץ לארץ, ואתם ביניכם תחליטו מי משלשתכם יקבל עליו עונש גלות זה…
מיד הפילו ביניהם גורלות וילכד שמו של מרן החיד"א. הוא קיבל עליו את הגזירה באהבה, ועוד באותו לילה לא איחר לקיימה, שב לביתו, נטל את הטלית והתפילין ואת מטלטליו המעטים, ולמחרת בבוקר לאחר תפילת שחרית עזב את ירושלים בבהילות ובחפזון לעבר חוץ לארץ. שנים רבות לא ידע איש את פִּשְׁרָהּ של יציאה חפוזה זו.
מאותו יום נדד מרן החיד"א בקהילות רבות בכל העולם כשהוא גודר פרצות ומחזק את עם ישראל ברחבי תבל, ולא חזר עוד בימי חייו לירושלים. חמישים ושלש שנים לאחר שגלה מארץ ישראל בגזירת מלך, נפטר בליוורנו שבאיטליה זקן ושבע ימים, בשבת זכור י"א אדר תקס"ו.
לעומתו הרש"ש הקדוש נזהר מאותו יום ואילך לא לצאת בשום פנים ואופן מירושלים, באומרו: כל עוד שאיני יוצא מעיר הקודש, היא בקדושתה מגינה עלי. כך חלפו להן עשרים וארבע שנים שלא יצא מירושלים, עד שבשנת תקל"ו נחתה על ארץ ישראל מכת בצורת נוראה ולאחריה שנה של מכת ארבה, ומעט הפירות והירקות שנותרו נטרפו בארבה שכיסה את עין הארץ.
יהודי ירושלים נמקו ברעב הנורא… ובעקבות כך יצא הרש"ש להתפלל על ביטול הגזירה בקברות צדיקים שמחוץ לירושלים – תפילתו נתקבלה. אך כשחזר לביתו נפל למשכב. ובשבת קודש י' בשבט שנת תקל"ז נתבקש בישיבה של מעלה, ונשמתו הזכה והטהורה עלתה בסערה השמימה.
רבי חיים די לה רוזה ציוה בצוואתו את תלמידיו שיקיימו בו לאחר פטירתו ארבע מיתות בית דין, אולם תלמידיו רעדו מפחד לקיים בגופו הקדוש והטהור דבר זה, ויצאו ללא שהייה ללויה לקוברו בהר הזיתים, והנה במעלה ההר הגיחה לפתע קבוצה של ישמעאלים אשר התנפלו עליהם וחטפו את הגוף של הצדיק בחמת זעם, והתעללו בה בבזיון נורא כשהם מניפים אותה וזורקים אותה לארץ, ורק לאחר שנסתלקו פראי אדם אלו חזרו תלמידיו וקברוהו…
[7] וכן אמרו במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת יתרו – רמז רפו):
הדיבר השני (מעשרת הדברות) הוא, "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות כ, ב). ולמה נאמר? לפי שנאמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (שם), משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזירות. אמר להם: לכשיקבלו מלכותי אגזור עליהן גזירות, שאם מלכותי אין מקבלין, גזירתי היאך מקיימין?
כך אמר הקב"ה לישראל: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ' 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים', אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים? אמרו לו: הן הן. כשם שקיבלתם מלכותי כך קבלו גזירותי – 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים'…
[8] כידוע, הקב"ה מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, ולכן מי שמבטל את עצמו (את מלכותו האישית) ומקבל עליו עול מלכות שמים באמת, הקב"ה נותן לו את הכח לבטל את המלכות של הסטרא אחרא…
ובענין זה מסופר:
קבוצת היהודים שהגיעה לביתו של הגה"ק רבי שלום מבעלז (השר שלום מבעלז) זיע"א, ביקשה רשות להיכנס. וכשניתן לה, והיא עמדה בפני הצדיק, היא פרצה בבכי…
רבי קדוש – והדמעות זרמו – הצילנו מידיו האכזריות של הצאר הרוסי, הוא כבר הגזים בגזירותיו הרעות שהוא גוזר עלינו…
ויען רבי שלום מבעלז, ויאמר: השארו נא בביתי לשבת הקרובה, ונראה מה נעשה…
באותה שבת קראו בתורה בפרשת 'בא'. בהסיבו לשולחן הטהור בליל שבת פתח השר שלום בדברי תורה ואמר:
לאחר אזהרת משה על המכה השמינית נאמר: "וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה" (שמות י, ו). מיד אחר כך אנו קוראים: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶ"ם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (שם פסוק ז).
נשאלת השאלה: איך העזו עבדי פרעה אלה להתריס כלפי מלכם ולהאשימו באבדנה של מצרים, ואף להורות לו לשלוח את האנשים למען 'יַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶ"ם'? הרי מצרים היתה ידועה במשטר הדיכוי החמור שבה, וכיצד הותרה הרצועה, עד שעבדי המלך הרהיבו עוז להוכיחו על פניו, ללא מורא מלכות?
'אין זאת' – המשיך השר שלום – 'אלא שהתרופפות המשמעת המלכותית היתה תוצאה של 'וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה'. אם משה רבינו הפסיק לתת כבוד למלכות, איבד פרעה את מוראה של מלכות'. בתחילה, נצטוה משה רבינו לחלוק כבוד למלכות, שכן בפרשת וארא נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם ו, יג). אומר רש"י (שם): 'ציום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם'. כי כחה של המלכות משמים הוא. כל מלך שולט בכח השלטון שהעניק לו הבורא. תוקף ממשלתו מתמשך עד שמתמלאת סאתו.
פרעה הסכים כבר להוציא את ישראל ממצרים, ואף ביקש מחילה וסליחה על שהכביד את לבו. ואולם אחר כל זה חזר בו, ובכך נתמלאה סאתו.
והנה כל זמן שמשה רבינו היה יוצא מפרעה בדרך ארץ ופסיעה לאחור, כשפניו כלפי המלך, גם עבדי פרעה יראו מפני מלכם וכיבדוהו, אבל כאשר חינו סר בעיני משה רבינו שהפנה פניו ממנו, ככתוב: 'וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה', אז איבד פרעה את מקור כח שלטונו ואת כבוד מלכותו, ומיד מרדו בו עבדיו. אכן, כשצדיק הדור כבר אינו חולק כבוד למלכות, אין לה עוד כח ועוז…
והשר שלום המשיך ואמר: 'אותו רשע, ניקולאי קיסר רוסיה, מכביד עולו על ישראל ומשעבדם יתר על המדה. כבר נתמלאה סאתו. 'עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ'? הצאר הרוסי כבר איבד חינו בעינינו. אין אנו חולקים כבוד למלכותו ואין בנו כלפיו שום מורא של מלכות. האיש הזה לא ימשיך להצר לישראל. 'שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶ"ם', השי"ת ישלח לנו ישועתו להיפטר מן הרשע הזה ויהודים יוכלו לעבוד את ה".
בכאב גדול נאמרו הדברים ובעוז ותעצומות. נסתרים, היו דברי הצדיק. כי, לכאורה, מה לצאר הרוסי ולרב מבעלזא אין הוא מלכו אף אינו מכירו כלל. אבל השליחים מרוסיה האמינו בכל לבם, כי אם ניקולאי איבד את חינו בעיני הצדיק מבעלזא, גם מלכותו התערערה, בדרך שהיא למעלה מגדר הטבע.
לאחר השבת נפרדה המשלחת של יהודי רוסיה מן השר שלום, באיחולים לבשורות טובות בקרוב. לא עברו שבועות רבים ובעת סעודת הפורים, 'כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן', שאל השר שלום את מקורביו: האם הגיעו חדשות מרוסיה? בימים ההם לא היו ידיעות מרחוק מגיעות במהירות. ובוודאי שלעיירה כמו בעלזא לא זרמו ידיעות, שבדרך כל שהיא הגיעו לערים הגדולות. משלא ענו החסידים על שאלתו, אמר השר שלום:
"וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס" (אסתר א, ח) – הקב"ה השתית את עולמו על הבחירה, למען יבחר האדם את דרכו כפי בחירתו. "כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" (שם). וכמדרשו: כרצון מרדכי והמן. יש בחירה בעולם. מי שרוצה יתנהג כמרדכי הצדיק ומי שרוצה יכול להיות כהמן הרשע. אבל כשם שצדיק המשלים נפשו, מסיים את תפקידו בעולם, כך, להבדיל, יש גבול גם לרשעות. כנאמר: "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (שמות טו, טז). אין הקב"ה נפרע מן הרשע עד שנתמלאה סאתו. 'אִישׁ וָאִישׁ' – בגימטריא שתי פעמים שד"י. ברבינו בחיי, בשם רבינו חננאל, בפרשת לך לך כתוב: "אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י" (בראשית יז, א), אני מספק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך אתה וכל זרעך הנימולים. הרשע הזה ניקולאי כבר עבר את הגבול וסאתו נתמלאה וכבר אין לנו כבוד למלכותו.
ה'יושבים' רשמו את השעה המדוייקת בה שאל הצדיק בדבר חדשות מרוסיה, והכריז על קץ הכבוד למלכות הצאר, וחיכו לראות מה יתפתח בימים הקרובים.
לאחר כמה ימים הגיעה לבעלזא הידיעה, כי ביום הפורים, בדיוק בשעה שהצדיק שאל על אודות 'חדשות מרוסיה' והצהיר ש'אין לנו כבוד למלכות ניקולאי', התפגר ניקולאי, ו'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה'…
[9] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה טו – אות ז): מה היתה אותה התאנה? רבי אבין אמר, ברת שבע דאמטיית ז' ימי אבלא לעלמא.
[10] וזה לשון הגאון המקובל הרב איתמר שוורץ שליט"א (בלבבי משכן אבנה, חנוכה – עמוד קעז): יש לדעת שישנה הבחנת זיווג בין האיש לאשה, שהיא גבוהה יותר מדיבור, דהיינו זיווג בבחינת עינים. דאיתא (קידושין מא.): 'אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה'.
ואיתא בגמרא (בכורות ח.): 'הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש… הואיל ודיברה עמהם שכינה'.
והנה זיווג של פנים בפנים עניינו בעצם זיווג דעינים, כדכתיב: "עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ" (ישעיה נב, ח). דהרי ההבדל בין הפנים לאחור הוא שאדם רואה מה שנמצא לפניו, כי לשם מופנות עיניו, ואינו רואה מה שנמצא מאחוריו, כי אין לו עינים המביטות לאחור. וממילא זיווג פנים באחור אינו זיווג דעינים.
אם כן, זיווג דעינים הוא הזיווג הראשון והעליון בין האיש לאשה. ואין זו ראיה בעלמא, אלא זו ראיה בבחינה של זיווג, כמו שמצינו בעוף הנקרא ראה שיש לו כח להוליד על ידי ראיה בלבד.
לכן ישנו פגם באיש המתבונן באשה לא לו, כפי שאמר איוב: "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה" (איוב לא, א). וזאת מלבד שההסתכלות יכולה להביא להרהור ולקרי.
ואם כן, עצם הסתכלות הנחש בחוה זהו תחילת זיווגם, שאחר כך נשתלשל לדיבור, ואחר כך למעשה גמור…
[11] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה יט – אות ד): רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר, התחיל (הנחש) אומר דילטוריא (דברי בלע) על בוראו, אמר: מאילן הזה אכל וברא העולם והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים, דכל אינש ואינש סני בר אומנתיה (כי כל אומן שונא בני אומנותו).
[12] כתב הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות, הלכות תפילין – הלכה ה אות ו), וז"ל:
האדם צריך להתחזק בעבודתו, ולא יפול משום דבר, ולא איכפת ליה, ולא תקצר רוחו משום בלבול מה שהבעל דבר מכניס בדעתו בלבולים וחלישות הדעת כאילו אפס תקוה ח"ו, מחמת המעשים רעים והפגמים שפגם עד הנה. כי צריך לבלי להסתכל על כל זה כלל, כי אין שום יאוש בעולם כלל, ואיך שהוא, אף על פי שכבר נפל נפילה זאת בעצמו כמה פעמים בלי שיעור, אף על פי כן אין יאוש בעולם כלל, וכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הוא צריך להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש ואל יפול לְזִקְנָה דסטרא אחרא כלל.
כי כל הנפילות שבעולם הם מבחינת זִקְנָה דסטרא אחרא, שנדמה בעיניו שכבר נזקן בחטאיו ובמעשיו שרגיל בהם, עד שאי אפשר לו לצאת מהם בשום אופן ח"ו, ובאמת הוא צריך לידע ולהאמין שבכל יום ובכל עת ובכל שעה יש כח ביד האדם להתחדש ולהיות נעשה בריה חדשה ממש, כי השם יתברך עושה חדשות בכל עת ואין יום ואין שעה דומה לחברו וכו'…
על כן צריך להתחזק בכל פעם מחדש, ולהתחיל בכל יום מחדש, ולפעמים גם ביום אחד צריכין להתחיל כמה פעמים… ואפילו אם יהיה כך זמן ארוך יהיה איך שיהיה, בכל עת ובכל שעה צריך להזכיר את עצמו בהשם יתברך ולשכוח לגמרי כל מה שעבר עד הנה ולהתחיל מעתה מחדש ממש כל מה שיוכל, ואל יסתכל על שום בלבול וחלישת הדעת כלל…
וענין כזה צריכין לחזור כמה פעמים בלי שיעור, 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ', כי כל התרחקות רוב העולם מהשם יתברך ואובדים מה שאובדים, חיים נצחיים ואמיתיים, רובם ככולם הוא רק מחמת חלישות הדעת מה שנופלין בדעתם, מחמת שרובם התנסו כמה פעמים שהתחילו קצת בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו, כל אחד לפי נפילתו רחמנא ליצלן, ועל ידי זה התייאשו עצמן מלהתחיל עוד, וקצתם נתעוררו קצת עוד הפעם והתחילו מחדש או פעמים, אבל אחר כך כשראו שאף על פי כן נפלו אחר כך, על כן נתייאשו בעצמן, מאחר שראו שזה כמה שרצו להתנסות ולכנוס בעבודת ה' ונפלו למה שנפלו, רחמנא ליצלן, על כן נדמה בעיניהם שנשתה גבורתם להתחיל עוד מעתה…
אבל באמת כל זה הוא מעשה הבעל דבר בעצמו, שהוא בחינת זקן דסטרא אחרא, כי נקרא "מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל" (קהלת ד, יג), שהוא רוצה להפיל את האדם לידי זִקְנָה ותשות כח ח"ו, כאילו כבר נזקן בחטאיו ובמעשיו עד שאי אפשר להשתנות עוד…
רק צריך להתחזק להתחדש בכל עת כנ"ל, ויהיה דומה בעיניו בכל יום ובכל שעה כאילו היום נולד וכאילו היום מקבל התורה מחדש!…
[13] המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א בספרו מגלה עמוקות (פרשת ואתחנן – אופן רכב) כותב, וזתו"ד: משה רבינו בסוף ימיו, הקב"ה אומר לו: 'אתה לא נכנס לארץ!'
ומשה רבינו מתחיל להתפלל להקב"ה תקט"ו תפילות, תפילות שכל כולן כיסופים וגעגועים, תשוקות ורצונות להעביר גילולים מן הארץ, לאקמא שכינתא מעפרא, ולתקן עולם במלכות שד"י.
והתפילה המאתים עשרים ושתים שלו היתה שיזכה למדוד את מערת המכפלה ולציין את אורכה!
ולתוספת ביאור: השער של גן עדן הוא – מערת המכפלה, ועל זה דוד המלך התפלל: "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק" (תהלים קיח, יט). וכל התפילות שאנחנו מתפללים עולים דרך מערת המכפלה.
ומשה רבינו שהיה בקי בסודות העליונים וכל שערי שמים והיכלות העליונים היו פתוחים לפניו, הבין שעל ידי ציון מדות מערת המכפלה אפשר לפעול תיקונים גדולים ונוראים בעולמות העליונים (אין לנו כלים בשכלנו לתפוס את עבודת הצדיקים).
והקב"ה ענה לו: "רַב לָךְ" (דברים ג, כו) ופירושו: 'רַ"ב' – הוא רבי בנאה, את התפקיד הזה לתקן ולפעול על ידי ציון מערת המכפלה נתתי כבר לרבי בנאה שהוא הגלגול של בניהו בן יהוידע, ואי אפשר ליתן לך חלקו, ולכן אל תבקש ממני להיכנס לארץ… עיי"ש.
[14] בשיחה שמסר הריי"צ מליובאוויטש זיע"א (דרכי החסידות – מועדי השנה, עמוד קעט) אמר, וז"ל:
קליפת עמלק אינה דומה לשארי הקליפות, דכל הקליפות המה מנגדים אל הקדושה, אבל כל היותם הוא מצד העלם והסתר האור, אבל כשמאיר גילוי אור אלקי הם מתבטלים.
אבל קליפת עמלק הוא שעומד נגד גילוי אלקות, והיינו גם כשיש גילוי אור אלקי, כגון שמתבונן בשכלו ומתפעל מהשגחתו יתברך על הבריאה, מכל מקום קליפת עמלק גורמת לכך שלבו ישאר קר ואדיש!
ולא עוד, אלא, טומאתו של עמלק כל כך גדולה, עד שהוא מסוגל לדבר בעזות ובחוצפה גדולה נגד גילוי האלקות, נגד הגילוי שהשיג בשכלו… וכמו שאמרו חז"ל על עמלק : 'יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו!'
ונרחיב יותר:
'עמלק' – בגימטריא ספק, שמטיל ספיקות בכל ענין אלקי – 'מי אמר שזה אכן כך?'
הגם שהוא עצמו יודע שהאמת כן הוא, שהרי זה בעניינים שכליים ומובן בשכל ממש אמיתת הענין, ומכל מקום הוא מטיל ספיקות ובזה הוא מקרר את הענין.
וזה בדרך חוצפה, שהרי לא יוצא לו מזה כלום, לא הנאה ולא טובה, אלא רק חוצפה בעלמא.
והחוצפה הזו היא מהותו וחיותו, והוא בעצמו יודע שהוא לא כלום, יודע מעלת זולתו ומעז בו, ובזה הוא כל קיום מהותו.
עניינו של קליפת עמלק הוא העזות, שכל מהותו – העדר. העדר הנאה ותועלת אישית…
[15] ילקוט מעם לועז (שמות־א – עמוד תיט).
[16] והיא הזימה המתועבת ביותר, וכמו שנאמר: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ" (דברים לב, טז), ופירש רש"י (שם): בְּתוֹעֵבֹת – במעשים תעובים כגון משכב זכור וכשפים, שנאמר בהם: 'תּוֹעֵבָה'.
[17] וזה לשון רבינו אברהם אבן עזרא (בפירושו הקצר – שמות יז, ט): על דעתי, כי זאת 'הַגִּבְעָה' – הוא 'הַצּוּר' שהיכה, והוא הר סיני.
[18] בספר אספקלריה המאירה של הרב מרדכי גרליץ (חלק א – עמוד סט) הביא את ביאורו של רבי ארון לייב מפרימישלאן על הפסוק במגילת אסתר: "כִּי גָדוֹל מָרְדְּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת" (אסתר ט, ד). שכן, כל יהודי, בעת קוראו קריאת שמע, הריהו ממשיך על עצמו קבלת עול מלכות שמים. אמנם, ככל שמדרגתו גדולה וגבוהה יותר, הריהו ממשיך את קבלת עול מלכות שמים גם על סביבתו ועל הנלוים אליו. ככל שהאדם גדול ונעלה יותר – כך מעגל השפעתו גדול ורחב יותר. יש המשפיעים על בני ביתם, יש המשפיעים על קהל עדתם, יש המשפיעים על כל בני עירם, ויש המסוגלים אפילו להשפיע עול מלכות שמים על כל יושבי מדינתם. מרדכי הצדיק, כה גדול היה, עד אשר 'שָׁמְעוֹ' – קריאת השמע שלו – הלכה והתפשטה בכל המדינות!
