מה מסתתר פה?
כשהודיעו לנתן שהגיע תורו לדרוש בליל שבת בבית הכנסת, החל לבו לפעום בהתרגשות: לדרוש בבית הכנסת הגדול, לפני כל ה'אריות' שבחבורה, זו זכות, אך גם משימה לא פשוטה כלל…
ומיד הוא התיישב והחל לנסות להכין דרשה. לאחר שכבר הוציא מהספריה עשרות ספרים ודפדף בהם שוב ושוב בנסיון למצוא רעיון, התייאש. והחליט לעבור לשיטה העתיקה…
הוא פתח חומש והחל ללמוד…
פרשת השבוע, פרשת דברים, פותחת כך: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א).
ופירש רש"י (שם), שבפסוק הזה הוכיח משה את עם ישראל על כל המעשים הבלתי רצויים שעשו במשך ארבעים שנות הילוכם במדבר.
וממשיך רש"י (שם) ומבאר את התוכחות הרמוזות בפסוק:
'בַּמִּדְבָּר' – רומז על מה שהכעיסו את הקב"ה באומרם: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"… (שמות טז, ג).
'בָּעֲרָבָה' – רומז על מה שחטאו בבעל פעור בשיטים בערבות מואב.
'מוֹל סוּף' – רומז על מה שהמרו ומרדו בה' בים סוף, הן בבואם לים סוף כשאמרו למשה רבינו: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שם יד, יא), והן בנוסעם מתוך הים, שנאמר: "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תהלים קו, ז).
'בֵּין פָּארָן' – רומז על מעשה המרגלים שהיה במדבר פארן.
'וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן' – רומז על מה שהכעיסו את ה' בכך שתפלו דברים על המן, שהוא לבן, ואמרו: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה).
'וַחֲצֵרֹת' – רומז על מחלוקת קורח ועדתו, וכן על שלא לקחו מוסר מכך שנענשה מרים על שדיברה לשון הרע על משה רבינו, שכל זה היה בחצרות.
'וְדִי זָהָב' – רומז על חטא העגל, שנעשה בשביל רוב זהב שהיה להם, כמו שנאמר: "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב, י).
והטעם שמשה רבינו הוכיח אותם ברמז ולא במפורש, מפני כבודן של ישראל… (עד כאן דברי רש"י).
נתן הביט שוב ושוב בביאורו של רש"י וחש אי בהירות – 'יש כאן משהו שלא כל כך ברור לי, ואני לא יודע להגדיר מהו'…
והוא קם והלך לרבו…
איזו מן תוכחה היא זו?
נתן פתח את החומש והראה לרב את דברי רש"י.
הרב הסתכל ולאחר מכן אמר: 'גם אני חשתי את אותה התחושה שאתה חש, אך לבסוף הצלחתי לגלות את הנקודה שלא כל כך ברורה'.
'מה הנקודה?' – שאל נתן בלהיטות.
והרב פתח והסביר:
אחת מתרי"ג מצוות התורה היא מצות התוכחה, וכמו שנאמר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז).
וענין מצוה זו, שכאשר רואים יהודי שאינו מתנהג כשורה, בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, צריך להסביר לו את טעותו.
ואם גם אחרי ההסבר הוא עדיין ממשיך להתנהג שלא כשורה, אסור להתייאש וחובה להוכיח אותו שוב ושוב, עד שהדברים יכנסו ללבו והוא ישנה את התנהגותו.[1]
אך כאשר האדם מתנהג כראוי, בוודאי אין שום ענין להוכיח אותו.
עד כאן הדברים פשוטים. אך כאשר מתבוננים בדברי רש"י, מבחינים שהדבר לא כך – משה רבינו הוכיח את עם ישראל על מעשים שעשו לפני ארבעים שנה. מעשים שעשו רק פעם אחת! ומעולם לא חזרו עליהם! ואם כן, מדוע הוא הוכיח אותם?
איזה ענין יש בתוכחה הזו (הרי עתה הם מתנהגים כשורה)?
'הרב, מה התשובה?'
לפני שנשיב אני קודם כל חייב לתחם את המציאות, מתי מותר לומר תוכחה ומתי לא…
תוכחה – צעידה על חבל דק
ראיתי בספר הנפלא אמרי נועם (דברים – מאמר ב) להגה"צ הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, שכתב כך:
עם ישראל חטא, ומשה רבינו המתין בתוכחתו 04 שנה, ורק אז הוכיח אותם. והטעם שהתעכב, ולא הוכיח אותם באותו רגע, כי הוא ידע שאם הוא יוכיח אותם באותו רגע – הם לא יקשיבו לו!
וזה לשון אור החיים הקדוש (שם):
'נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם, שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם, שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה, ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו'.
כלומר: היתה למשה רבינו אפשרות להוכיח את עם ישראל על מעשיהם גם קודם לכן, אולם הוא לא רצה לעשות זאת עד שהגיעו בני ישראל לעבר הירדן, כיון שידע בבירור שקודם לכן דברי תוכחתו לא יתקבלו על לבם של בני ישראל.
והטעם לכך, משום שכל זמן שהיו ישראל מטולטלים במדבר קצרה נפשם מטורח הדרך וכן מפני שכבר כלתה נפשם לראות את הארץ המובטחת להם, ומכיון שהיתה נפשם קצרה לא היו מטים אזנם ופותחים את לבם לקבל את דברי תוכחתו.
לכן המתין משה רבינו ועיכב את תוכחותיו עד שהגיעו בני ישראל לעבר הירדן ועמדו כבר על גבול הארץ, שאז התרחב לבם והתמלא שמחה ורינה, והיתה להם סבלנות ואריכות אף לקבל את דברי תוכחתו.
בנוסף לכך: משה רבינו אמר את דברי תוכחתו סמוך ממש לפטירתו, כמו שנאמר: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים א, ג), דהיינו שמשה רבינו מסר את דבריו במשך 63 ימים הסמוכים לפטירתו (מראש חודש שבט עד לפטירתו ב-ז' באדר), כיון שסמוך לפטירתו עם ישראל התעוררו באהבה עזה כלפיו לפני הפרידה ממנו, וממילא היה לבם פתוח לקבל ממנו כל אשר יאמר, כולל דברי תוכחה.
ומכך יש ללמוד יסוד עיקרי וחשוב בענין התוכחה:
כשבאים להוכיח אדם כל שהוא, צריך לחשוב עשרות פעמים קודם לכן אם אותו אדם שרוי במצב כזה שדברי התוכחה יתקבלו על לבו, וכן אם הזמן מתאים וראוי לכך, ורק אם קרוב לוודאי שהוא יקבל את הדברים, ניתן להוכיחו. אך אם יתכן שלבו אינו מוכן לקבל את הדברים ברוח טובה, אין להוכיחו בשום פנים ואופן.
וכן אמר רבי אילעא בשם רבי אלעזר בנו של רשב"י (יבמות סה:): 'כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע', כיון שתוכחה שנאמרת שלא בזמן המתאים, לא די שאינה מועילה כלום, אלא גם יוצרת כעס פנימי ושנאה עמוקה בלבו של מקבל התוכחה כלפי זה שהוכיח אותו.
אך כשאדם מוכיח את חברו בזמן המתאים, כאשר יש לחברו מצב רוח טוב ולבו פתוח לקבל – לא רק שחברו אינו כועס עליו ושונא אותו על כך שהוא מוכיח אותו, אלא אדרבה, הוא מוסיף אהבה על האהבה שכבר אהב אותו עד אז, ומקבל בשמחה את דברי התוכחה.
וכן מובא בגמרא (ערכין טז:) שאמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח).
ומכך גם צריך ללמוד כל הורה בישראל שכאשר הוא רואה את אחד מילדיו עושה מעשה שאינו רצוי, או אומר דברים שאינם רצויים – לא יקום מיד בחמת זעם ויצעק עליו, וכל שכן שלא ירים עליו יד ח"ו, כיון שבאותו רגע אין לבו של הילד פתוח לקבל את התוכחה, וממילא לא יצא ממנה שום דבר טוב, ואדרבה, הילד יפתח בלבו שנאה פנימית לאביו או אמו, ודבר זה עשוי לתת את אותותיו בעתיד.
אלא יעלים עיניו באותו רגע מהמעשה שהילד עשה, וימתין לשעה של עת רצון שלבו של הילד טוב עליו ופתוח לשמוע ולקבל – ואז יזכיר לו בלשון נעימה את אותו מעשה, ויוכיח אותו על כך במתק לשון, וחזקה על תוכחה זו שתתקבל על הלב ותפעל פעולה טובה.
נוכחנו לראות פעמים רבות שילדים טובים מאוד עזבו את דרך ה' לאחר שגדלו רק משום שאביהם או אמם היו רגילים להוכיח אותם בכעס גדול ולבזות אותם לפני אנשים, וכן להכות אותם בכעס ובאכזריות, ודבר זה הכניס בלבם שנאה תהומית סמויה כלפי הוריהם, וכלפי הדרך שההורים ביקשו להנחיל להם, ודבר זה נתן את אותותיו בעתיד.
הורה שעדיין חולה במחלת הכעס הממארת ומקננות בתוכו תוקפנות ואכזריות וכיו"ב, לא יוכיח בשום אופן את אשתו ואת ילדיו, משום שתוכחותיו, המלוות בהתפרצויות זעם והרמת ידים, יפתחו בלב בני ביתו שנאה תהומית כלפיו, וסוף דבר שיחריב את ביתו במו ידיו, ובעתיד גם ישלם על כך ביוקר.
אדם צריך לקבוע בלבו כלל ברזל: עם ילדים מדברים אך ורק בסבלנות ובנחת, ועם האשה מדברים בסבלנות ובנחת יותר גדולים.
הרמת ידים שייכת אך ורק לזרעו של עשיו הרשע שנאמר בו: "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב), ואילו דרכם של עם ישראל הקדושים, זרע יעקב אבינו ע"ה, היא לדבר בלבד, כמו שנאמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" (שם), וגם זאת אך ורק בלשון רכה ובנחת, שהרי "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, יז), ולא כשהם נאמרים בכעס, וכל שכן לא כשהם מלווים באלימות ח"ו.
וכן הורה הרמב"ן לבנו באגרתו המפורסמת: 'תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת'. וכוונתו הקדושה היא: כי אמנם ישנם אנשים שלפי רוע מעשיהם והתנהגותם הנלוזה היה מן הראוי לצעוק עליהם, וכן ישנן עתים שהאדם שרוי בהן בחוסר מצב רוח מכל מיני סיבות ויתכן מאוד שיגיב כלפי הסובבים אותו בכעס וברוגז, ולכן מזהיר הרמב"ן ואומר שאף על פי כן צריך לדבר בנחת ובנועם ובסבלנות לכל אדם ובכל עת.
ישנו בעולם ביטוי יפה שאני מאוד אוהב אותו: 'דבר בגובה העינים'. זו ממש פנינה יקרה, וחבל שאנשים לא כל כך מבינים עד כמה היא חשובה ואיזו משמעות עמוקה היא טומנת בתוכה.
הידברות בגובה העינים פירושה, שאדם מדבר לזולתו בכבוד רב – מתוך הרגשה שהוא שוה לו, ולא בזלזול – מתוך הרגשה שהוא פחות ממנו חלילה.
בכל מקום בעולם – בין איש לאשתו, בין הורה לילדיו, בין מנהל לעובד, בין מפקד לחייל, ובכלל, בין כל אדם לזולתו – צריך שתהיה הידברות בכבוד. ואם אכן היתה בין אנשי העולם הידברות אמיתית בגובה העינים, דהיינו הידברות בשפה נעימה ומכובדת, באהבה, בסבלנות, בקירוב הלב ובמאור פנים – היה ניתן בעזרת ה' ליישב את כל בעיות החיים על הצד הטוב ביותר, והיו רואים הצלחה מרובה בכל תחומי החיים.[2]
בנוסף לכל האמור עד כה – כדי שתוכחתו של האדם לזולתו תתקבל על לבו, צריך שיוכיח אותו מתוך כוונה טהורה לשם שמים, כדי להעמידו על האמת ולהדריכו בדרך ישרה, כמו שאמרו חז"ל (תמיד כח.) שכל מי שמוכיח את חברו לשם שמים מושכים עליו חוט של חן וחסד מן השמים, כמו שנאמר: "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא" (משלי כח, כג), ועל ידי זה דבריו מתקבלים על לבו של מקבל התוכחה. ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל (ברכות ו:): כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין.
אך אם חלילה יש למוכיח איזה אינטרס להוכיח את הזולת כדי להרויח משהו וכדומה, בוודאי שתוכחתו לא תתקבל, כיון שמקבל התוכחה מרגיש זאת היטב בלבו, כמו שכתב האור החיים הקדוש (בראשית א, א – אופן יז): כי הירא דבר ה' ידבר מתוך קימת נפשו, וכיון שכן, תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר. ואם הדברים יצאו מהגוף אין שייכות לנפש לשמוע…
'ועתה' – המשיך הרב ואמר – 'נשוב לשאלה ששאלת, והרי פשוט שמצות תוכחה זה על מעשה לא טוב שאדם נוהג בו,[3] ואם כן, מדוע הזכרת ההיסטוריה שעברה על עם ישראל מכונה בשם 'תוכחה'?…
ולפני שנשיב נשאל שאלה דומה…
ממי למד משה?
כאמור משה רבינו הוכיח את עם ישראל, והתורה הקדושה מציינת את תאריך התוכחה, וזה שנאמר: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א, ג) –
ופירש רש"י (שם):
'וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ' – מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, ממי למד? מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר: ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשיו אחי…[4]
וכדי לבאר את דברי רש"י הללו נצטרך לרענן את הזכרון:
עשרים שנות השהייה בחרן הסתיימו, ויעקב חזר בחזרה לארץ כנען.
בקושי שנה חלפה מאז שהתיישב יעקב בארץ כנען, ובדרך מסעו משכם, בין העיר בית אל לאפרת, תקפו את רחל צירי לידה… הלידה היתה קשה מאוד ורחל נפטרה בְלִדְתָּהּ…
יעקב אבינו שעד עתה התגורר באוהל רחל, עבר להתגורר באוהל בלהה… וראובן נפגע, עד עתה היה יעקב באוהל רחל, ועתה לאחר שנפטרה הוא היה צריך לעבור לאוהל לאה אמי… ובמקום זה הוא עבר לאוהל בלהה? מה? אבא שכח את אמא שלי לאה?
ובלי שהיות הלך והעביר את חפציו של יעקב מאוהל בלהה לאוהל לאה.
המעשה הזה גרם לפגם עצום בעולמות, ובעקבות כך, נלקחה הבכורה מראובן וניתנה ליוסף…
ראובן הכיר בחטאו והבין שעליו לחזור בתשובה, ובין כל המהלכים שהוא ביצע, הוא לבש שק על בשרו והחל בסדרה ארוכה מאוד של צומות ובכי…
כאשר הגיע לאזני יעקב שבנו ראובן נהג שלא כראוי ובלבל את יצועיו,[5] לא הגיב, וכך נאמר: "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (בראשית לה, כב).
והיינו שכאשר יעקב אבינו שמע את הדבר, נהג בסבלנות ואיפוק והעלים מכך עין ולא העיר לראובן מאומה באותו רגע, אלא התייחס אליו בסבר פנים יפות בשוה ממש ליתר אחיו ללא כל הבדל, בבחינת: 'וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר' – דהיינו שכולם, כולל ראובן, קיבלו מיעקב אבינו יחס חם ואוהב כיאה וכיאות לבנים אהובים.
והסיבה לכך, משום שחשש יעקב אבינו שאם יעיר לראובן על כך באותו רגע, הוא יִפָּגַע מאוד, ובעקבות זאת יתרחק ממנו וידבק בעשיו הרשע. לכן העדיף להבליג על כעסו ולהעלים מכך עין…
ארבעים ושש שנים חלפו מהמעשה הזה, ואז הגיע יומו האחרון של יעקב אבינו.
יעקב אבינו בן 741 שנה, וביום אחד בהיר, הרגיש את מעיינות החכמה הנעלמה – נגלים לו, ואת שערי ההשגה הכמוסה – נפתחים לו.
אורות והארות ומוחין דגדלות, השתלשלו והאירו משמי שמי קדם… נועם עליון ושלוה עילאה שלא מעלמא הדין השתוררו מסביב…
ויעקב אבינו, הבין שהגיע היום, אותו יום שכל ימי חייו נכסף והתגעגע לו – יום הפטירה!
ומכיון שהיה זה יומו האחרון, רצה יעקב אבינו לצוות את בניו, אך בניו היו מפוזרים בארץ מצרים, כל אחד במקום אחר, ולכן שלח מלאך שילך ויאסוף את כל בניו, וזה לשון המדרש:[6] "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית מט, ב) – אמר רבי ברכיה: מכאן שהיו מפוזרין וירד מלאך וכינסן.
כל בני יעקב באו ועמדו לפניו, יעקב פונה אליהם ואומר: היטהרו מטומאתכם, ואגלה לכם סודות סתומים, קיצין גנוזים, מתן שכרם של צדיקים ועונשם של רשעים, ואף את משמעותו העמוקה של טיול הצדיקים בגן עדן![7]
ואז, הסתלקה ממנו השכינה!… ולא היתה לו אפשרות לגלות לבניו את כל אותם עניינים שביקש לגלותם…
ומכיון שכן, החל יעקב לצוות על בניו, ולהדריכם בדרך הישר…
הראשון שקרא לו היה ראובן. ראובן נכנס ועמד לפני אביו.
ויעקב מתחיל להוכיח את ראובן: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט, ד) –
אתה זוכר 'כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ' – שהתערבת לי בענייני האישיים.
וגם כאן צצה אותה שאלה, יעקב אבינו מוכיח את ראובן על מעשה שעשה לפני 74 שנה! מעשה שהוא עשה רק פעם אחת! ומעולם לא חזר עליו! ואם כן, מדוע הוא הוכיח אותו?
איזה ענין יש בתוכחה הזו (הרי הוא חזר בתשובה שלימה)?
ולפני שנשיב על הכל נצטרך להקדים…
מה מסתיר את האלקות?
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, אגרת התשובה – חלק ב עמוד 412) אמר, וזתו"ד:
מציאות הבורא ממלאה את כל העולמות, הכל מלא כבוד ה', ואורו שופע בתמידיות ומחיה את כל הנבראים.[8]
בכל רגע ורגע הבורא מחיה, מהוה ומקיים את כל הבריאה, ואם הוא יפסיק אפילו למאית השניה, יחזור הכל להיות אין ואפס ממש, כמו קודם ששת ימי בראשית ממש…
ואם כן, צריך להבין מדוע לא רואים וחשים אלקות? מדוע לא כל אדם זוכה להשיג השגות אלקיות?
מה מונע מהאדם מלזכור את מה שהוא לומד? למה הרבה צועקים ולא נענים?
אלא – ישנה רק סיבה אחת, והיא כמו שכתוב בישעיה: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶ"ם" (ישעיה נט, ב) – לולא העוון האדם היה יכול להגיע להשגות גבוהות.
כלומר, ה' יתברך רוצה להשפיע לכל אדם ללא מחיצות וחציצות, אבל האדם יוצר מחיצות שמונעות ממנו לקבל את השפע. ישנם עוונות קלים וישנם עוונות קשים והם בחינת עבים ועננים המסתירים ממנו את המציאות האלקית.
ומבואר בפסוק שהעוונות יוצרים הבדלה ('עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים') – הבדלה בין האדם לבורא.
וההבדלה הזו נעשית במימד הרגש, האדם כבר לא מרגיש את הנוכחות של הבורא בהוויית החיים שלו.
הוא לא חש את הרגשת האלקות המתגלת בלבות הצדיקים.[9] ומכיון שהוא לא מרגיש – הוא מתרחק.
ולפעמים הטומאה גוברת כל כך, שמתקיים בו הפסוק: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (שם ה, כ) –
ופירש רש"י (שם):
'הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב' – מקלסין לאומות העולם ורע בעיניהם לעבוד הקב"ה שהוא טוב.
'שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר' – דבר שהוא עתיד להביא עליהם חושך אומרים שיאיר להם.
'שָׂמִים מַר לְמָתוֹק' – עוון שהוא עתיד להביא עליהם פורענות מר אומרים שימתיק להם. 'וּמָתוֹק לְמָר' – עבודת הקב"ה המתוקה אומרים מרה היא.
וכשאדם הגיע למצב כזה, כבר לא תעזור תוכחה על עוון פרטי, אלא צריך לעזור לו לצאת מהחושך הרוחני שהוא נמצא בו!
וכך אמר הגה"צ רבי חיים שמואלביץ זיע"א (שיחות מוסר, מאמר פח – תוכחה):
מהות התוכחה, אין עניינה דברי כיבושין וְיִסּוּר החוטא בלבד, אלא עיקר ענין התוכחה הוא להעמיד את החוטא על טעותו, ולהוכיחו כי דרכיו ומעשיו מוטעין הם…
קשה היא התוכחה
כאשר האדם חוטא בחטא פרטי, ומוכיחים אותו (באופן המותר והמועיל), אזי האדם מקבל את זה ברוח טובה, והוא מקבל על עצמו להשתפר.
אך כאשר האדם טועה בדרכו בחיים, ומוכיחים אותו על כך, הצער והיסורים שלו הם גדולים ועצומים!
וכך המשיך הגה"צ רבי חיים שמואלביץ זיע"א (שם) ואמר:
אמרו במדרש (בראשית רבה, פרשה צג – אות י):
אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית יג, ו), לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר: "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ" (תהלים נ, כא), על אחת כמה וכמה…
ויש לתמוה, היכן הוכיח כאן יוסף את אחיו, והרי כל דבריו היו: 'אֲנִי יוֹסֵף', ומיד: 'וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ', ופירש רש"י (שם): 'מפני הבושה', ולפי המבואר בחז"ל הכוונה היא לבושתם מפני תוכחת יוסף, וקשה, וכי אמירת 'אֲנִי יוֹסֵף' ותו לא לתוכחה תיחשב?
ומכאן נלמד את מהות התוכחה, אין עניינה דברי כיבושין וְיִסּוּר החוטא בלבד, אלא עיקר ענין התוכחה הוא להעמיד את החוטא על טעותו, ולהוכיחו כי דרכיו ומעשיו מוטעין הם. ולכן, אף דברי יוסף לאחיו 'אֲנִי יוֹסֵף', דברי תוכחה הם, כי בזאת נוכחו האחים לדעת כי כל מחשבותיהם שחשבו עליו ועל חלמותיו, בטעות יסודם, כי הנה התקיימו כל חלומותיו ונתברר להם שהיתה זו נבואת אמת, ולא כמו שחשבו הם.
וזהו מה שאמרו חז"ל: 'אוי לנו מיום התוכחה', ה'אוי לנו' הוא שניווכח כי דרכינו ומעשינו היו בטעות. ב'שעת אמת' זו, מתייסר האדם מאוד מעצם הידיעה שמסכת חייו היתה רצופה טעויות, וזו שעה קשה מאוד, עד שהשוה אבא הכהן ברדלא צער זה לצער של יום הדין, ואמר 'אוי לנו' מיום הדין, וכמו כן ממש, 'אוי לנו' מיום התוכחה.
ולפי היסוד הזה נוכל להבין פרשה נוספת בתורה:
אחרי שיעקב אבינו קיבל את הברכות, נכנס עשיו. ובאותה שעה נאמר: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ" (בראשית כז, לג)?
ואמרו במדרש,[10] אמר רבי חמא ברבי חנינא: 'מְאֹד' – מחרדה שחרד על גבי המזבח!
ולפי זה כיון שבפחד שעל גבי המזבח (בשעת העקידה) פרחה נשמתו, כל שכן כאן שהיתה החרדה גדולה יותר, ודאי שיצאה נשמתו![11]
והנה, לא מבואר מדוע הוא חרד חרדה כזאת עצומה עד שפרחה נשמתו.
ומצאנו בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא לב – נספח א) שביארו את סיבת החרדה, וזה לשונם:
אמר רבי אלעזר בן פדת, למה נזדעזע יצחק אבינו באותה שעה? מיום הדין! שבשעה שבא יצחק לברך את עשיו ולא היה יודע שיצא לתרבות רעה, שהיה עשיו בא ושואל את אביו: מים ומלח צריכין מעשר או לאו? והיה יצחק אומר: ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר, שאר מעשרות על אחת כמה וכמה. וכיון שנתגלו לו מעשיו, נזדעזע מיום הדין…
לפתע נוכח כי טעה כל ימיו בהערכת בניו, כי עד עתה היה סבור, שעשיו הוא הראוי לברכה, ותכלית העולם תתקיים בו, ועל כן רצה לברכו, ועתה נוכח בטעותו, ויעקב הוא זה שריח גן עדן אתו, והוא הוא כלל ישראל ותכלית הבריאה. ובהגיע 'שעת אמת' זו, תקפתו חרדה גדולה עד מאוד, יותר ממה שחרד כשהיה על גבי המזבח, שאף שהיתה זו חרדת מוות וראה את מלאכי השרת בוכים, עכשיו חרד עוד יותר, כי ראה שכל הנהגתו בכל השנים הללו בטעות יסודה, ואין לך חרדה גדולה מזו…
רגע זה של עמידה על הטעות המושרשת אצלו זמן רב – הוא רגע של 'חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד'.
סכנתה של השקפה מוטעת
ממשיך רבי חיים שמואלביץ זיע"א ואומר[12]:
עומק טעמו של דבר הוא, כי הטעות אינה בדעתו ובסברתו של האדם גרידא, אלא שאדם שחי בטעות הרי על פי טעות זו מכלכל את כל מעשיו ימים רבים, ובהתגלות הטעות עומדים לנגד עיני האדם כל מעשיו וכל פעולותיו ונוכח הוא לדעת שאינם כשורה, ואין לך בושה וחרדה גדולות מאלו. והוא מה שאמרו חז"ל: 'לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה', 'לפי מעשיו' – היינו שהתוכחה היא במה שיראה האדם את מעשיו, והנה אין בהם ממש, וכל מה שנתכוין לעשות במעשיו וכל תכלית פעולותיו הבל וריק, אוי לאותה בושה,[13] ולכן יותר ממה ש'אוי לנו מיום הדין', הוא 'אוי לנו מיום התוכחה'.
ובאמת יודע האדם כי הרבה מן המעשים שעושה וחלק גדול מפעולותיו אינם כשורה, אלא שסבור הוא לעשותם לתכלית זו או אחרת, ולדעתו התכלית מתירה פעולות אלו. אך אוי לו בראותו כי מעשיו לא הביאו את התוחלת שקיוה לה, ומה שנשאר לו הוא המעשה בלבד, המעשה אשר אף לדעתו אינו הגון ואינו ראוי הוא, ולא עשה אותו אלא בגלל התכלית הנרצית, ובאין תכלית הרי הוא עומד ככלי מלא בושה וכלימה…
ועתה אחרי כל האריכות הזו נשוב לשאלות ששאלנו…
התוכחה על המהות
התוכחה שהוכיח יעקב את ראובן, וכן התוכחה שהוכיח משה את עם ישראל, לא היתה תוכחה על מעשים פרטיים, אלא על תכונה נפשית שגרמה לצרות צרורות…
יעקב הוכיח את ראובן על מדת הפזיזות, על מדת הבהילות שהתגלתה בו במעשה זה, וכמו שאמר: 'פַּחַז כַּמַּיִם'.[14]
וכן משה רבינו הוכיח את ישראל, על כך שבשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים היו העם בעלי מדות קשות ומרות, והרבו בתלונות ומריבות על משה רבינו, ולכן גם הנהגת הקב"ה עמהם היתה בדרך של דין וקושי.
והתלונות הללו מגלים על חוסר אמונה, ולכן הוכיח אותם על חסרון האמונה שהיה בהם.
שהרי מי שמאמין – לא מתלונן!
וכמו שכתב בספר התניא (אגרת הקודש – סימן יא), וז"ל:
וביאור הענין הוא, רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין הנקראת 'רֵאשִׁית חָכְמָה', והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא. הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע, שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך המחיה את הכל.
וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים –
אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו.
וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין דלית אתר פנוי מיניה ו'בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים', ועל כן 'עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ' הואיל והוא רק טוב כל היום, ועל כן ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה, ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע –
ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח"ו, ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאוד חכמי האמת.
אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל ענייני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית, ומי שאין שוין לו, מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין ואוהב את עצמו לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עובדי גילולים בשביל אהבתו את עצמו, ועל כן הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי זה טוב לו ונוח לו שלא נברא –
כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו,[15] ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים' – שהם תאוות הגוף המשתלשלים מסטרא אחרא ובהם הוא חפץ, או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתיים המשתלשלים מאלקים חיים…
[1] וזה לשון ספר החינוך (מצוה רלט):
להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). ואמרו בספרא (קדושים, פרק ד – אות ח), מנין אם הוכחתו ארבע וחמש פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח, תלמוד לומר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא מציעא לא.): 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ', אפילו מאה פעמים…
[2] ממשיך רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, דברים – מאמר א), ואומר:
מהפסוק הזה שאנו עוסקים בו אפשר ללמוד עוד יסוד:
מבואר בפסוק שמשה רבינו הוכיח את עם ישראל ברמזים עדינים בלבד, ולא באריכות לשון וביטויים חריפים וקשים למיניהם – ומכאן עלינו ללמוד, שכאשר ניגשים להוכיח מישהו על מעשה בלתי רצוי שעשה וכדומה, אסור להאריך בדברי תוכחה יתר על המדה, ובוודאי שלא לנקוט בביטויים חריפים שיגרמו לו צער ובושה, אלא צריך לנהוג בעדינות רבה ובמשנה זהירות, לברור כל מילה ולהיות בבחינת: 'קצר וקולע'.
והטעם לכך, משום שטבעו של אדם, שהוא אוהב שמשבחים אותו ומגלים כלפיו יחס של אהבה, וכאשר אומרים לו דברי מוסר מכאיבים ומשפילים זה גורם לו רק להתרחק, ולא יוצאת מכך שום תועלת.
הלא אפילו כשהקב"ה בכבודו ובעצמו בא להוכיח את מרים הנביאה ואהרן הכהן על כך שדיברו לשון הרע על משה רבינו, פתח את דברי תוכחתו בלשון רכה ומבקשת, ואמר: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי…" (במדבר יב, ו), ומפרש רש"י (שם): אין 'נָא' אלא לשון בקשה. ומבאר ה'שפתי חכמים' (שם):
כלומר, אף על פי שחרה בם אף ה' וילך, מכל מקום אין 'נָא' אלא לשון בקשה, ודיבר עמהם בנחת, שאילו היו דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים, וללמוד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת.
נמצא שאפילו כשהמוכיח הוא הקב"ה, וזה שמוכיחים אותו הוא אדם גדול ועניו כמרים הנביאה ואהרן הכהן, בכל זאת, דברי התוכחה עשויים יהיו להתקבל על לבו ולפעול פעולה טובה אך ורק אם יאמרו לו אותם בנועם ומתיקות לשון ובנימה של בקשה ותחנון. אך אם יאמרו לו אותם בנימה של כעס ובלשון חריפה וקשה, בוודאי שלא יתקבלו על לבו ולא יהיו נשמעים כלל – וכל שכן כשהמוכיח הוא אדם בשר ודם, וזה שמוכיחים אותו רחוק מאוד מדרגתם של מרים הנביאה ואהרן הכהן.
וכך כתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו הלכות ז-ח) בלשון קדשו:
המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא וכו'. המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו… כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז) – מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל (אפילו בינו לבינו), וכל שכן ברבים.
על כן, תלמיד חכם שבא לדרוש בפני הציבור, ומתכוין לכלול בדרשתו גם דברי תוכחה ומוסר, יזהר ביותר לברור כל מילה שהוא מוציא מפיו, ולא יאמר לציבור דברים שיכאיבו להם ויגרמו להם להתבייש חלילה. כשאדם רוצה להגיד משהו בפני ציבור, עליו לבדוק קודם לכן שאין אפילו אחד בקהל שעשוי להיפגע מהדברים שהוא רוצה לומר.
כשצדיק אמיתי בעל רוח הקודש מגיע למסור שיעור בפני ציבור, הוא מתבונן היטב בעיני רוחו בכל אחד מהיושבים בקהל, ואם מבחין הוא שיושבים בקהל כמה אנשים שאם ישמעו את דברי תוכחתו 'יתפרקו לרסיסים' ולא ישאר בהם כח להמשיך הלאה, מיד שָׁם אורחותיו ומטה את הדרשה לכיוון אחר כדי שהם לא יפגעו, ושומר את מה שרצה להגיד להזדמנות אחרת מתאימה יותר, כיון שאסור לרב לומר בדרשה דברים שיתכן שיגרמו למישהו מהקהל לצאת מבוייש. כשרב אומר בדרשותיו דברים קשים, הרבה מהאנשים עשויים להתרחק ממנו, וזהו הפסד של ממש.
ועל דרך זה גם בתוך ביתו הפרטי של כל אחד ואחד: הורה שרואה את אחד מילדיו היקרים עושה מעשה לא טוב או מתנהג שלא בדרך ארץ, לא יוכיחו על כך בכעס ובפני אנשים וילבין את פניו ח"ו, כיון שבאופן זה בוודאי לא תתקבל התוכחה על לבו, ואדרבה, תגרום לו ריחוק. אלא יתאזר בסבלנות רבה ויעלים מכך עין באותו רגע, וישמור את הדבר בלבו עד שתגיע שעת רצון, ואז ידבר עם ילדו על אותו מעשה בלשון רכה ונעימה. וכאשר ינהג באופן זה, חזקה על תוכחתו שתתקבל על לב הילד ותפעל פעולה טובה…
לצערנו הרב, הרבה בחורי חמד ובנות ישראל כשרות עזבו את דרך התורה הקדושה בהגיעם לגיל הנעורים – אף שהיו מטובי התלמידים ובעלי כשרונות מבורכים – מפני שהוריהם או מוריהם רגילים היו להוכיח אותם בכעס גדול ובמילים בוטות ומביישות, ולא בדרכי נועם וקירוב הלבבות…
[3] אחת מתרי"ג מצוות התורה, היא המצוה לאהוב יהודי!
ואדם שאוהב, משתוקק שלאהוב יהיה טוב בעולם הזה ובעולם הבא, ולכן הוא לא מסוגל לראות כיצד יהודי חוטא, ומפסיד משכרו לעולם הבא.
ומכיון שהוא אוהב אותו באמת, הוא משתדל בתחבולות להציל אותו מן החטא. ובענין זה נספר (בסוד עבדיך, חלק ח – עמוד רסא, לגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א):
ידיד נעורים היה לו, להגה"ק רבי שמעלקא מניקלשפורג, והיה הידיד הזה גאון מופלג, סיני ועוקר הרים, ירא שמים מרבים, ששימש כרב בעיר יאנוב.
באמת, ראוי היה אותו גאון, לפי שיעור קומתו בתורה וביראה, לתפוס מקום בראש, בין מנהיגי הדור ההוא, אלא שמדה אחת קשה היתה בו – והיא מדת העקשנות. ובגלל המדה הרעה הזו, הוא 'נתקע' ברבנות יאנוב כל ימי חייו.
והיה הגאון הזה לא סתם עקשן, אלא עקשן עם תעודה!
תקיף בדעתו היה עד לאין נשוא. מופרז על המדה, ולא היה בכל העולם כולו, מי שיכול להניאו מדעתו ולסלקו מהמסקנא שהגיע אליה. ברגע שהוא החליט בדעתו משהו, הוא הפך אותה לאמת מוחלטת, וכל דעה שבעולם אפילו של חבריו, ואפילו הם רבים והוא יחיד, לא יזיזו אותו ממקומו.
ולכן, עם שהיו מכבדים ומייקרים אותו כפי מעלתו וגדולתו, נמנעו גדולי ישראל מלהיכנס עמו לפולמוסים תורניים ולשקלות וטריות הלכתיות, שהרי בידוע היה שאינו עתיד לשנות מדעתו ולוא כמלוא נימא.
לימים, כי בא מועד, שידך הגאון מיאנוב את בנו שידוך הגון מארץ מרחקים. ענבי הגפן בענבי הגפן. כיון שהגיע ובא מועד הכלולות, נכון להם, לרב ולמשפחתו, מסע ארוך אל מחוץ למדינה, אל מקום עריכת הכלולות, בארץ מגורי הכלה.
משום כבוד התורה, לא הניחו בני יאנוב את רבם ובני ביתו ליסע לבדם. ונתכנפו אליהם גדולי העיר. חכמיה, גביריה וטוביה, ועל אף הדרך הארוכה והקשה, נצטרפו עמם למסע, לשוש אתם משוש ביום שמחת לבם.
ביום המיועד, יצאה את יאנוב שיירה ארוכה של כרכרות. אשר הובילה את הכבודה אל עבר מחוז החתונה. ימים מספר של נסיעה ציפו לה, לפמליית הנוסעים, אם כי נהיר היה מראש, כי עלולה היא להתארך עוד כהנה וכהנה.
ביומו האחרון של המסע, בעוד שיירת הכרכרות מבקיעה לה דרך בתוככי יער ענק ועבות, אשר שׂוּמָה היה לחצותו, נתאחרה השעה וזמן תפילת המנחה התקרב אל קיצו. למרות החשיכה הקרובה, ועל אף החפץ לצאת את היער אל דרך המלך בטרם ידעכו דמדומי השקיעה, נטתה השיירה מן המסילה אל בין האילנות, עצרה במקומה, ונוסעיה ירדו להתפלל את תפילתם בישוב הדעת, ולא כתפילה חטופה. התייצבו, איפוא, המתפללים בצל האילנות העבותים, מול גזעי בראשית עבים וחסונים, ושפכו צקון לחש לפני אביהם שבשמים.
משסיימו את תפילתם, ושבו ועלו על הכרכרות, מוכנים להמשך המסע, בושש הרב, משום מה, לשוב אל מקומו. ישבו והמתינו עליו בקוצר רוח, אמרו: אולי האריך בעיון תפילה, או אפשר, להבדיל, עכבה מעכבות בני אדם עצרה בעדו, וכל כי האי דברים השכיחים בין בשר ודם. אמרו להמתין בסבלנות ובדרך ארץ, עד אשר ישוב ויבוא. ואולם, הדקות חולפות, מועפות ביעף, קדרות הליל הולכת ומעמיקה – ואין קול ואין קשב! הרב איננו!
אט אט, החל מורא מכרסם בלבבם של הממתינים, וגמרו אומר לרדת בחזרה מן העגלות ולפתוח בחיפושים. החלו משמיעים קולות רמים אל בין העצים, קוראים אל הרב כדי שיענם ממקום הימצאו אך לשוא. רק את הד קולם שמעו, חוזר אליהם ממעבה היער האפל, ואילו קולו המיוחל של הרב לא נשמע ולא כלום.
אימה חשיכה גדולה נפלה על בני הפמליא, ולא ידעו לשית עצות בנפשם. החלו מדיינים אלו עם אלו במתח ובחרדה, ואינם באים לכלל עצה. אדהכי והכי, העלו על דעתם, כי אפשר ותעה הרב בגמר תפילתו בין האילנות, ונתרחק מן השיירה במקום לשוב אליה, ומפני סִבְכוֹ ועבותו של היער, נבצר ממנו לשמוע את קול הקוראים אליו.
מה עשו? קוששו קסמי עצים מן הארץ, הציתו בהם את הָאוּר, והעלו במקומם מדורה פורתא. כסבורים: 'אינה דומה שמיעה לראיה', לשמוע – לא שמע, אך לראות – יראה.
משנכזבה גם תוחלת זו. נענה אחד מן החבורה ואמר:
'נראים הדברים, כי סתם חרדת שוא חרדנו! זה עתה נזכר אנכי, כי חזיתי לכרכרתו של ר' עוזר מאחוריה, כאשר חלפה על פנינו שעה שעלינו על הכרכרות לאחר התפילה, אין זאת אלא שאסף הוא את הרב אל כרכרתו והמשיך עמו העירה!'
לא היו אלו דברי הבאי בעלמא, דברים של טעם אמר האיש. לפי שכך היה מעשה: אותו ר' עוזר, מגביריה הגדולים של יאנוב היה. ועד שכל בני השיירה נוסעים היו בכרכרות שכורות של בעלי עגלות, נסע הוא היחיד בכרכרתו הפרטית המפוארת סלסול יתר, אשר אף הגבירים האחרים שבין נוסעי השיירה לא נהגו בו.
מעיקרא, חפץ היה ר' עוזר להסיע את הרב ואת החתן בכרכרתו שלו, אלא שמשום כבודם של הדיינים. אשר נסעו אף הם בכרכרתו של הרב. לא יצא הדבר אל הפועל. שכן, מדותיה של הכרכרה הפרטית קטנות הן ממדותיהן של כרכרות הנוסעים השכורות. ולא היה בה מקום, מלבד לגביר. כי אם לרב ולחתן.
באותו הבוקר, שעה שיצאו מתחנת לילם להמשך המסע. לא יצא ר' עוזר עמהם. כי אם נותר עוד במלון להתמהמה. סמוך ובטוח היה בסוסיו קלי המירוץ ובמרכבתו המשובחת, אשר בוודאי ישיגו את השיירה המשרכת דרכה בעצלתים לעומתם.
עתה, לאחר המנחה. בעלותם על כרכרותיהם אשר חנו בין האילנות. חלפה מרכבתו של ר' עוזר במסילה לפניהם, ומבלי לעצור המשיכה הלאה אל עבר מחוז חפצם בעיר הסמוכה. נראה היה, על כן, כי בצאת הרב מן היער אל עבר המסילה, פגשו ר' עוזר והזמינו לעלות על מרכבתו. והרב, כדי לפרוע לו את שכר מחשבתו הטובה דמעיקרא, נענה להזמנה, וניאות לעשות את כברת הדרך האחרונה עמו במחיצתו.
מן הסתם, אף היתה לו לרב סיבה לסבור, כי הבחינו בו בני השיירה בעלותו על המרכבה האחרת, וכלל לא העלה על דעתו כי דואגים הם עתה על היעלמו מהם…
הואיל ולא היתה לבני הפמליא עצה אחרת כדת מה לעשות, נטו, איפוא, כולם לקבל את אותה סברא שהועלתה, ומתוך שלוה, למחצה לשליש ולרביע, עלו על הכרכרות והמשיכו בדרכם אל מחוץ ליער.
רק בבואם אל ארץ נושבת, בהגיעם אל עיר מחוז חפצם, יכלו לשמוע מפיו של ר' עוזר בכבודו ובעצמו, כי… לא דובים ולא יער… את הרב לא ראה ואור פניו למולו לא זרח, לא העלהו על המרכבה וּלְחֶבְרָה עמו לא ארח, סתם חלום באספמיה ועורבא פרח…
במשך כל יום המחרת, נערכו סריקות נרחבות בחלקת היער הגובלת עם עיר מושב משפחת הכלה. אנשי המשטרה המקומית בצוותא עם סורקים מיומנים, שנשכרו לשם כך בכסף מלא. הפכו ביער והפכו בו, תרוהו לאורכו ולרוחבו. עד מקום שיד אדם מגעת, אך העלו חרס בידם. עקבותיו של הרב לא נודעו.
בדלית ברירה, נערך משתה הכלולות בהעדרו של המחותן, אבי החתן. המחול נהפך לאבל, השמחה – לתוגה, וכל טעמה של השמחה נעכר ונשבת. למחרת שבעת ימי המשתה, שבה הפמליא מיאנוב למקומה, אבלה, שבורה ורצוצה, והביאה עמה את בשורת האיוב העירה, לאזניהם של יתר בני הקהילה.
בית הרב עטה קדרות, וגם כל הקהילה כולה נתעטפה ביגון כבד.
אחרי ככלות הכל, לא אירע לרב אסון. כפי שתיארו לעצמם בני הפמליא בראשונה, אכן איבד הרב את דרכו בבקשו לשוב מן התפילה אל הכרכרה, ותעה בסבך האילנות עד בלתי מצוא את דרכו חזרה. קולות הקוראים ואור המדורה לא הגיעו עדיו, ועל כן המשיך לצעוד שם עקלקלות בנתיבים לא ידעם עיט.
הלילה שירד מיד לאחר מכן, הגביר את התסבוכת ביתר שאת, והרב, אשר לא חדל מלצעוד גם בחשיכה, מצא את עצמו עם בוקר אי שם בלב לבו של היער העבות, מבלי לדעת לנטות ימין או שמאל.
שבועות אחדים תעה הרב בין האילנות, כשהוא ניזון מגודגדניות, אוכמניות ושאר פירותי בר. הגדלים, באביב ובקיץ, פרא ביערות. אף השגיחו עליו מן השמים לרחמה, לבל ישלטו בו, חלילה, שן בהמות ומלתעות כפירים, וכך, לאחר נוד וסבל, הרפתקאות ורוב תלאות, מצא סוף־סוף את דרכו אל הישוב. כאץ החל מיד שואל ודורש על הדרך בואכה יאנוב, ועד עבור תקופה קצרה הגיע בשלום לעירו, לביתו, לקהילתו ולמשפחתו.
את השמחה ביאנוב אי אפשר לתאר. הכל נשאו לבבם אל כפים, אל א"ל בשמים, ובירכו בדחילו ורחימו: 'ברוך מחיה המתים', על החסד הגדול אשר נעשה עמם ועם רבם, אשר הושב אליהם בריא ושלם, ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו, מבלי שיוזק אפילו בציפורן אצבעו קטנה – והעיר יאנוב צהלה ושמחה.
ברם, אותה שמחה, לא זמן רב ארכה.
אותו היום בו שב הרב לביתו. יום רביעי בשבת היה. למחרת, יום חמישי. החל הרב מאיץ בבני ביתו להתחיל להכין צרכי שבת.
'מה זאת אומרת?' – תמהו אליו לפי תומם – 'והלא אך יום חמישי היום?!'
'מה!' – פקח הוא זוג עינים למולם – 'היצאתם מדעתכם?! והלא יום ששי היום, ערב שבת קודש, חושו והכינו צרכי שבת!'
עד מהרה ירדו בני הבית לעומקם של דברים: בעודו תועה ביער, נשתבש בידו סדרם של ימים, ואבד לו יום אחד מן המנין, נמצא מונה את יום הששי כשבת.
משתפסו במה דברים אמורים, מיד נתיישבו בני הבית לימינו ולשמאלו, והסבירו לו בדברי נועם ובשפת פיוסים את אשר אירע עמו, תוך שהם מקדימים רפואה למכה, ומשחילים בין השיטין דברי תנחומים המתיישבים על הלב, על אותן שבתות שחילל ביער בבלי דעת, מתוך אונס מוחלט אשר רחמנא פטריה.
ברם, עד שהיו הם חוששים לחלישות דעתו בגין השבתות שחילל הוא ביער, היו מעייניו שלו נתונים־נתונים לשבתות שמבקשים הם 'לחלל' בעתיד, והחל מוחה בהם נמרצות על 'מעשה שטן' שדבק בהם, המבקש להוליכם שולל ולהכשילם, חלילה וחס, בחילול שבת החמורים.
קיצורם של דברים: אותה תקיפות דעת יתירה ומפורסמת, שהיתה בו מאז ומקדם, ואשר היתה לו תדיר לרועץ בדרכו, נתעצמה בקרבו עתה שבעתים, מחמת צוק העתים שעבר עליו, וכל דברי השידולים שבעולם לא הצליחו לעקור את טעותו מלבו. בשום פנים ואופן, לא מוכן היה להטות אזנו לאף אחד מן הדוברים אליו. כל העולם כולו מעבר מזה, ניצב כנגדו ומסהיד עליו שמים וארץ, כי יום חמישי היום, ולא ששי אך הוא לבדו מעבר מזה, עומד בשלו ומיניה לא יזוע: יום הששי היום, וכל העולם כולו בדאים.
והעיר יאנוב נבוכה!
החלו מרבים עליו ריעים. הזעיקו אליו גדולי ארץ, רבנים מפורסמים, גאוני עולם, יושבי על מדין ופוסקי הלכות, אשר שמם הולך מסוף העולם ועד סופו, בכדי שינהירו את עיניו ויעקרו לטעותו מלבו וללא הועיל: כולם בטעותם והוא יחיד בעולם באמיתותו ואת דעתו לא ישנה, אף אם יחזרו שמים וארץ לתוהו ובוהו!
עידן רב נתמשכה לה כך אותה צרה צרורה, עד שהגיעה השמועה גם לאזניו הטהורות של הרבי רבי שמעלקא. כיון ששמע את שעלה בגורלו של ידיד נעוריו, התחלחל הצדיק מאוד ולבו נשבר בקרבו לרסיסים.
'הוי!' – שאג מנהמת לבו – 'חילול ה' יש כאן! בזיון התורה, רחמנא ליצלן! קרן התורה של אותו גאון מעוללת בעפר, וכדי בזיון וקצף! חייבים להיחלץ חושים להצלתו!'
כשהוא תומך ראשו בשתי ידיו, היה הצדיק מעביר במוחו מחשבות למכביר, כיצד ואיך להעלות ארוכה למכתו של הגאון הסובל. לפתע, הבזיק שביב של רעיון לנגד עיניו, והיה זה כעין מפתח לשערי הישועה שנשלח אליו מלעילא. לעיני רוחו הזכות, צצה ועלתה ידיעה ששמע לפני כמה שנים, על יהודי אחד שיש לו יין ישן נושן שיש בכחו להרדים את האדם להרבה מאוד שעות.
השמש יצא דחוף בדבר הצדיק, להזמין אליו את אותו יהודי.
עוד באותו היום. ציוה הצדיק לרתום את הסוסים למרכבתו, ויצא בדרך היורדת יאנובה. עמו באמתחתו. ארוז היה בקבוק מלא מאותו יין ישן נושן. מיוחד במינו.
התרגשותו של הגאון מיאנוב. למראה ידיד נעוריו, הגאון הצדיק המפורסם, רבה של ניקלשפורג, המופיע במעונו, היתה מעל ומעבר לכל השגה. היה זה ביום רביעי בשבת, ומשאלתו האחת של הגאון מיאנוב היתה, כי ישאר האורח לשבות אתו שבת בצל קורתו.
'נו, בוודאי כך!' – השיב הצדיק מעדנות – 'כלום לשם מה באתי הלום, אם לא כדי לשבות שבת במחיצת ידיד נעורי?! והרי גם לא יתכן אחרת', הוסיף הצדיק בהטעמה, 'הן ערב שבת מחר, וממילא לא אוכל עוד לשוב הביתה לפני שבת!'
הגאון מיאנוב נתמלא עוז וחדוה במקומו. זו לו הפעם הראשונה, מאז מצא את דרכו חזרה מן היער, ששומע הוא מפי מאן דהו הסכמה ליום השבת שעל פי חשבונו, ולא עוד, אלא מפיו של גדול הדור דייקא, רבה של ניקלשפורג בכבודו בעצמו!
אנקת רווחה נעקרה מחזהו של הגאון המיוסר, ומבלי לדבר דבר, קלחו דמעות גיל מעיניו ושטפו את פניו.
רק בני הבית עוד ניצבו מנגד כקפואים על עומדם, מבלי להבין את המתרחש. ברי היה להם, כי שמעו היטב את הדברים היוצאים מפיו של הצדיק האורח, ודוקא משום כך לא ידעו את נפשם מרוב השתאות.
לאחר שתם המפגש הראשון, קם האורח ממקומו, נפרד מבעל הבית, ויצא לפוש קימעא מטורח הדרך, באכסניא הנאה שהוכנה בעבורו בינתים.
לאחר תפילת מעריב, שיגר הצדיק לזמן אליו את בני ביתו של הגאון מיאנוב ואת ראשי הקהילה דמתא. מתוחים וסקרנים מיהרו הללו להגיע, דרוכים לשמוע כל הגה אשר יצא מפי קדשו.
מבלי להאריך בהקדמות, פתח הצדיק האורח וְהִתְוָה בפניהם את תוכניתו, אשר טוען הוא בחובו, תוך שהוא דורש מהם לשתף עמו פעולה לשם הצלחתה, בסייעתא דשמיא. הנאספים הנרעשים האזינו בדריכות רבה לדברים שנאמרו בפניהם, והבטיחו לעשות ככל שנדרשו ולסייע כאשר תהיה לאל ידם. הצדיק פטרם מלפניו לשלום, והסתגר בחדרו לעבוד את עבודתו בקודש באין מפריע.
למחרת, יום חמישי לפנות ערב. הגיעו מרבית בני יאנוב לתפילת המנחה בבית הכנסת, כשהם לבושים בבגדי שבת. בראשם. צעד ובא מבית אכסנייתו, הצדיק האורח מניקלשפורג, כששטריימל לראשו וקפוטת אטלס צחורה (מעיל עליון ארוך לבן מִמֶּשִׁי) על פי מדותיו. כל העיר אמרה שבת.
הרב דמתא לא האמין למראה עיניו, ולא ידע את נפשו מרוב שמחה. עוד בטרם החלה התפילה, נפל, לעיני קהל ועדה, על צואריו של ידידו האורח, והודה לו, בקול חנוק מהתרגשות, על החסד הגדול שגמל עם בני קהילתו, בפוקחו את עיניהם ובהחזירו אותם למוטב, בכח השפעתו הכבירה, לשמירת שבת כהלכתה בעתה ובמועדה.
על פי בקשתו של הצדיק האורח, עבר דוקא הרב דמתא לפני התיבה, בתפילת השבת שלו, בעוד הצדיק וכל יתר בני הקהילה מתפללים אחריו בלחש תפילת יום חול.
לאחר התפילה, ליוה כל הקהל הקדוש את הרב ואת אורחו מבית הכנסת ועד למעונו של הרב, ומשם נתפזרו חֶרֶשׁ איש־איש לביתו ולמלאכתו. רק הצדיק האורח ובני משפחת הרב, נשארו לסעוד את סעודת 'ליל שבת' עם הרב בצוותא.
'בקבוק יין זה', אמר הצדיק האורח. בשולפו את הבקבוק הספון מחיקו, 'קונדיטון מעולה הוא, מעשה ידי אָמָּן, שדעת זקנים נוחה הימנו! הבאתיו עמי באופן מיוחד, כדי לנסכו לגרונו של תלמיד חכם כידידי'.
הגאון בעל הבית לא דחה, חלילה, את מנחת ידידותו של האורח היקר, ובחפץ לב ניאות לקדש על היין המעולה אשר הובא לו.
לא יצאה שעה ארוכה מאז סיים הגאון לקדש על הכוס, עד שהחלו שמורות עיניו להיעצם. דברי תורה היו עדיין על לשונו, כאשר השעין, מבלי משים, את ראשו על זרועו, ושקע בשינה עמוקה על מושבו.
המסובים בירכו להם חֶרֶשׁ את ברכת המזון, והרבי רבי שמעלקא יצא החוצה לעשן את מקטרתו. תוך אזהרות להשגיח על שקט מוחלט בבית סביב. נפרד האורח לשלום מבית מארחיו. ויצא לשוב אל אכסנייתו.
למחרת. בליל שבת דעלמא. לאחר תפילת מעריב. עלה הגבאי דמתא על הבימה, והכריז בשם הצדיק האורח מניקלשפורג. על איסור מוחלט להעלות על דל שפתים את אשר התרחש בעיר ביומיים האחרונים.
'כל מילה יתירה, עלולה לשים לְאַל את כל המאמצים', הזהיר, 'וְהָאָשָׁם יִתָּלֶה בראשו של בעל הלשון שיגרום לכך!'
המורא מפני הדר גאונו וקדושתו של הצדיק מניקלשפורג, די עֱזוּז היה, כדי שלא יהינו אף איש ואשה להמרות את פיו ולעבור על אזהרתו. בני יאנוב עמדו יפה במשימה שמו לפיהם מחסום, ואיש מהם לא נתפס בקלקלה.
לאחר התפילה, שב הצדיק האורח לבית הרב דמתא לסעודת ליל שבת. לאחר הקידוש, הקיץ הרבי רבי שמעלקא את בעל הבית, הגאון מיאנוב, מתרדמתו, וביקש ממנו להמשיך בסעודה במקום שפסקה.
דברי תורה, שירות ותשבחות, קלחו שם עד אור הבוקר.
עד יומו האחרון עלי אדמות. לא ידע הגאון. כי כמעט עשרים וארבע שעות רצופות עברו עליו בשינה. לעתים, אף משתבח היה בכחו וגבורתו של ידידו, הצדיק הקדוש מניקלשפורג, אשר הצליח להחזיר את כל העולם כולו למוטב, העמידם על טעותם, והצילם מחילול שבת תמידי במקום שהוא, רבה של יאנוב, נכשל בכך. וכל מאמציו עלו בתוהו.
[4] כאשר הגיעה למובחר שבאבותינו הקדושים, יעקב אבינו ע"ה, השמועה שראובן בנו נהג שלא כראוי ובלבל את יצועיו (נטל את מטתו של יעקב אבינו מאוהל בלהה שפחת רחל ונתנה באוהל של לאה אמו), נאמר: "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (בראשית לה, כב).
והיינו שיעקב אבינו שמע את הדבר, נהג בסבלנות ואיפוק והעלים מכך עין ולא העיר לראובן מאומה באותו רגע, אלא התייחס אליו בסבר פנים יפות בשוה ממש ליתר אחיו ללא כל הבדל, בבחינת: 'וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר', דהיינו שכולם, כולל ראובן, קיבלו מיעקב אבינו יחס חם ואוהב כיאה וכיאות לבנים אהובים.
והסיבה לכך, משום שחשש יעקב אבינו שאם יעיר לראובן על כך באותו רגע, הוא יִפָּגַע מאוד, ובעקבות זאת יתרחק ממנו וידבק בעשיו הרשע. לכן העדיף להבליג על כעסו ולהעלים מכך עין, ושמר זאת בלבו במשך כמה שנים עד עת פטירתו, שהיתה עת רצון, ורק אז הוכיחו על כך, כיון שידע בבירור שבשעה זו הדברים יתקבלו על לבו ויפעלו פעולה רצויה.
ובענין זה סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א (באר החיים, ספירת העומר – עמוד שיג), וז"ל:
מעשה בבחור יקר, שבראשית ימי בחרותו עזב את דרך התורה וירד עד לדיוטא התחתונה, עד שכמעט לא היתה עבירה אחת מן התורה שלא עבר עליה.
ההורים השבורים הוזילו הון ושילמו סכומים רבים לטובי המחנכים, הרבנים והפסיכולוגים על מנת שינסו להשיב את בנם לדרך הישר, סך כל ההוצאות הגיעו למאות אלפי דולרים.
אחרי מספר שנים התרחש הנס, והבחור חזר למקור מחצב נשמתו ושב בתשובה שלימה. הוא שב לבית הוריו וזנח אחריו את כל השנים הקודמות, בהן פרק כל עול.
פעם אחת, בשעת הכושר, פנה אליו אביו באומרו: אמור נא בני יקירי, איזה דולר מתוך אלפי מאות האלפים שהוצאנו עליך, החזיר אותך לדרך הטוב והישר?
השיב הבן: אף לא דולר אחד מתוך הסכומים שהוצאת. אספר לך מה השיבני: באחד הימים הקשים 'בין עבירה לעבירה' פגש בי רב פלוני וקידמני ב'שלום עליכם' במאור פנים הפלא ופלא, אמרתי לו: וכי ב'שלום עליכם' מקדמני הרב, וכי ידע מר עם איזה בעל עבירה הוא מדבר עתה, כי כזאת וכזאת עשיתי, אמר לי הרב: עדיין חביב אתה כבן של בורא עולם, והקב"ה יושב ומצפה לשובך כי בנו אתה.
השיב הבחור: מה אתה סח? והוסיף למנות עוד עבירות, חמורות שבחמורות, אך הרב בשלו: הקב"ה, אביך שבשמים, ממתין ומייחל לבואך אליו. הרב נשק על מצחי ונפרד ממני ברוב חביבות.
הבחור סיים את הסיפור באומרו לאביו כי באותה שעה היה בדרכו לעבור עבירה גדולה, אך דבריו אלו של הרב המיסו את לבבו, ושב בתשובה שלימה…
[5] כפי שמפרש רש"י (בראשית לה, כב): ולמה בלבל וחילל יצועיו? שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו, שהיתה נתונה תדיר באוהל רחל ולא בשאר אוהלים, ונתנה באוהל בלהה (שפחתה של רחל). בא ראובן ותבע עלבון אמו. אמר: 'אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?! לכן בלבל.
[6] כן איתא בבראשית רבה (פרשה צח – אות ג).
[7] וזה לשון התרגום יונתן (בראשית מט, א): וקרא יעקב לבנוי ואמר להום אידכו מסואבותא ואחוי לכון רזיא סתימיא, קיציא גניזיא, ומתן אגרהון דצדיקיא ופורענותהון דרשיעיא, וטלניתא (וי"ג וּשְׁלֵיוְתָא) דעדן מה היא… עיי"ש.
[8] וכמו שנאמר: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'" (ירמיה כג, כד), ונאמר: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג) – אין אפילו מקום אחד בעולם שהוא פנוי ממנו יתברך, אלא הוא ממלא את כל הארץ, ונאמר: "וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ" (במדבר יד, כא), וכן הוא אומר: "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִי"ם בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט)…
[9] וזה לשון הרמ"א בהגהותיו על שולחן ערוך (או"ח, סימן א – סעיף א):
"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהי"ם, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג), עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד…
[10] בראשית רבה (פרשה סז – אות ב).
[11] כך כתב הגה"ק רבי חיים דוד זילבר מרגליות זיע"א (דבר ישרים – תורה, חלק א דף פב ע"א).
[12] שיחות מוסר (מאמר כד – אוי לנו מיום התוכחה).
[13] במושב זקנים שבפאתי העיר ישבו להם קשישים על הספסל העתיק בחצר. רוח קרירה נשבה וגרמה לאחדים להתעטש תכופות, אולם איש מהם לא מיהר לעזוב את החצר ולהיכנס אל האולם החם והנעים. עסוקים היו במריבה קולנית.
'ארבעים!' צועק הראשון.
'ארבעים ושתים!' מתנגד השני.
'שלשים ותשע בדיוק. צמד עִוְרִים שכמותכם!' קורא השלישי.
כך התווכחו הזקנים בקולניות, שלא היתה מביישת קבוצת ילדי בית ספר בגיל העשרה. לא, הם לא דיברו על מניות, הם גם לא דנו במספר חברי הקואליציה. נושא הדיון אף פעם לא היה בעל חשיבות היסטורית כל שהיא. את שַׁלְוַת רוחם באותה שעת בין הערבים הסעירה מספרם המדוייק של ציפורי הדרור שחלפו מעל חצר בית האבות.
לפתע השתררה דממה. הכל סובבו את ראשיהם אל אחד הקשישים שזה עתה יצא אל החצר, וידיעה חשובה בפיו: 'שמעתם, ידידנו הוותיק משה, הדפיס את ספר זכרונותיו הכולל את כל קורות חייו. אומרים שהמהדורא הראשונה נחטפה כולה, והוא עומד להוציא מהדורא שניה'.
'אכן, בר מזל הוא משה', המהמו הזקנים וחזרו למריבתם הקולנית.
בצד נותר חיים, קומתו כפופה ושנים רבות לו מאחריו. יושב הוא מהורהר, מקנא במשה שהנציח את קורות חייו לדורות. 'אולי אעשה כן גם אני? אעלה את קורות חיי על דף, מי יודע אולי יִמָּצֵא מישהו שיתעניין בהם'.
ממחשבה למעשה. התרומם מכסאו, לקח את ההליכון שהמתין לו בצד ועלה אט אט לחדרו. הוא התיישב אל השולחן, העלה את האור במנורת השולחן, נטל גליון נייר חלק ורשם עליו באותיות גדולות: 'אלה קורות חיי'. נעץ את עטו בשורה הבאה וביקש להתחיל בכתיבת קורות חייו.
'על מה אכתוב?' חשב. 'את ימי ינקותי, כשהייתי תינוק בעריסה, אינני זוכר'.
'האם אכתוב על שחר ילדותי, כיצד שיחקתי בבוץ וברפש, ואמי היכתה אותי על כך? הן הדור הצעיר לא יבין על מה אני מדבר!
אולי אכתוב על תלת האופן שקנה לי סבי ליום הולדתי הששי? אין בכל שום דבר מעניין.
גם על הטיול השנתי שערכנו בבית הספר לא אוכל לכתוב. לא ביצענו סנפלינג, רפטינג או בנג'י, לא היה אז כל דבר יחודי, הכל יבש, חסר אטרקציות, סתם צעדה בטבע…
מוטב שאתחיל בתקופת ההתבגרות, החל מבר המצוה שלי, אכתוב איך חגגתי יחד עם החברים, אזכיר את המתנות שקיבלתי, את הברכות שאיחלו לי!
אך לא! מה מיוחד בכך? אין כאן כל דבר הראוי לציון, חבל על הנייר!
אחר כך פצעי הבגרות המרגיזים, המבחנים המשעממים, הימים שחלפו חסרי המעש. גם על כך אי אפשר לכתוב…
צריך אם כן, להתחיל מתקופת הצבא. אכתוב כמה חזקים היינו, איך רצינו לכבוש את העולם כולו, כיצד התהוללנו בצוותא… איך חלפו ועברו להם שלש שנים… לא! אין בכך כל חידוש.
אני יודע מהיכן להתחיל! ימי נישואי! היו אלה ימים יפים! ימים של תקוה, של אופטימיות, ימים של אהבה ושל שמחה! אך מה נותר מאותם ימים? זכר עכור של אוברדרפט בבנק, של התרוצצות ממקום עבודה אחד למשנהו. הילדים שנולדו, גדלו ובעטו. האוברדרפט שגדל עם הילדים, הפתק מהמורים, והתרוצצויות בין המשרדים. לא, לא אוכל לכתוב על כך!
אולי אתחיל מהתקופה המאוחרת? כשהילדים הלכו לצבא, ואני ואשתי נותרנו לבד, עמוסים בזמן פנוי למריבות ולהתבוננות לאחור על ימי הנעורים שחלפו? אולי אכתוב על הכלב שקנינו להפיג את הבדידות? על הילדים שבאו לבקר פעם בחודש ולבקש קצת הרבה כסף בשביל החיים? משעמם מדאי…
מה נותר? ימי הַזִּקְנָה! רצנו יחד מרופא לרופא מבית חולים אחד למשנהו, עד שביום קודר לִוִּיתִי את האשה אל חלקת אדמתה, ולאחר מכן שלחוני הילדים אל בית האבות.
ואולי אכתוב על מריבות הציפורים בסתיו ובאביב? על הַזְּקֵנִים הנחמדים שירדו אֱלֵי קָבֶר? על מה אכתוב???'
בשעת בוקר הגיעו בניו לבקרו ומצאוהו רכון על השולחן בלא רוח חיים. ראשו היה מונח מעל דף ריק ולבן שכותרתו: 'אלה קורות חיי'…
את המשל – הסיפור הזה סיפר הגה"ק רבי יחזקאל אברמסקי זיע"א, וסיים: 'חיי האדם דומים לספר. העמוד הראשון הוא יום הלידה, והעמוד האחרון הוא יום הפטירה, וכל יום מחיי האדם הוא דף מתוך אותו ספר, והאדם כותב וחותם במעשיו את תוכן ספרו – ואשרי אדם שסיפור חייו כפי רצון הבורא!… (בנועם שיח – ויקרא עמוד רצד, לגאון רבי אליאב אדרי שליט"א).
[14] חשש יעקב כי בהוכיחו אותו, יעמוד ראובן על טעותו, ויהיה במצב של חרדה גדולה עד מאוד, ובמצב כזה האדם נתון בסכנה נוראה, עד כי היה מקום ליעקב לחשוש, שהיצר יכשיל את ראובן עד שיתייאש לגמרי, ויעזבנו וילך וידבק בעשיו.
ואף שראובן עצמו הרגיש בחטאו, וכמו שאמרו חז"ל (רש"י – בראשית לז, כט) שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, מכל מקום הרי אנו רואים שהיה מקום עוד לתוכחה של יעקב. וכנראה שהיה בתוכחתו עומק גדול יותר במהות החטא.
ואף זאת יש למוכיח להיזהר כשבא להוכיח את חברו, שלא יביא את חברו לידי מצב של חרדה ויאוש, כי אז אין סכנה כסכנתו, אלא עליו לשקול היטב איך להוכיח ובמה להוכיח, ואז יזכה לקיים כראוי את המצוה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז)… (שיחות מוסר, סוף מאמר פח – תוכחה).
[15] לסוחר אחד נאמן וישר מאוד החלו העסקים ללכת קשה. התהלך הסוחר כשהוא עצוב ודואג.
יום אחד בלכתו ברחוב, כשכולו מהורהר, פגע בו אליהו הנביא ושאל אותו: מה שלומך אחי, ומה נשמע?
ענהו הסוחר: אוי, המצב מעורר דאגה, עסקי אינם הולכים כראוי ואין רווחים.
השיב לו אליהו הנביא: אסור לדאוג ולהתלונן, יכול להיות גרוע מזה.
שאלו הסוחר: מה יכול להיות גרוע מזה, שלא מרויחים ואין פרנסה? אליהו הנביא נעלם…
עבר זמן נוסף, והסוחר הכריז על פשיטת רגל. מחוסר ברירה – כדי לפרנס את משפחתו – החל להסתובב בין הגמחי"ם וללוות כספים…
הסוחר הלך ברחוב ושוב נגלה אליו אליהו הנביא, ושאלו: מה נשמע אחי?
השיב הסוחר: אוי, אל תשאל אחי, רע ומר.
ניחם אותו אליהו הנביא: אל תדאג ואל תחטא בשפתיך, כי יש גרוע מזה.
גיחך הסוחר בלבו: מה כבר יכול להיות גרוע מזה לחיות מהלוואות?
חלפה תקופה נוספת, וכל אנשי העיר סימנו את הסוחר כאחד שלווה ולא מחזיר, ואף אחד לא הסכים להלוות לו יותר…
ושוב פגש את אליהו הנביא, ואליהו שאלו שוב: מה שלומך אחי?
ענה לו הסוחר: המצב על הפנים, מתחת לקו האדום!
אמר לו אליהו הנביא: אסור לומר שרע, כי יכול תמיד להיות יותר גרוע, על כן אסור לדאוג ולהתלונן.
פניו של הסוחר התעוותו בזלזול: יותר גרוע מזה? יש?!
והסוחר החל לעבוד ב'מקצוע' הוותיק ביותר בשוק – קיבוץ נדבות.
אליהו הנביא התגלה אליו בפעם הרביעית, והפעם האיש פרץ בבכי סוער: אני לא רגיל להיות עני ולבקש נדבות והדבר שובר אותי לגמרי.
ואליהו הנביא משיב במנוחה: אל דאגה ידידי, יש גרוע מזה.
הסוחר כבר התרגל… מנגינת הנקישות הקבועות על הדלת, הטקסט הקבוע… וקבלת הפרוטות…
יום אחד נצמד אליו קבצן נוסף והחל להציק לו נפשית וגופנית, הסוחר ניסה את כל הסגולות המובאות להרחקת מזיקים… ושום סגולה לא עזרה, הקבצן נצמד אליו כעלוקה…
ואליהו הנביא התגלה בפעם החמישית: הו, מה נשמע ידידי, איך אתה מרגיש?
והסוחר (לשעבר) פתח פיו בתלונות ובבכיינות, ברחמים עצמיים ובכעס…
ואליהו המשיך במנגינתו הקבועה: אל תדאג חבר, יש גרוע יותר!
הסוחר, כששמע זאת, ברח כל עוד נפשו בו.
תקופה נוספת חלפה, ובגופו של הסוחר צצו פצעים מוגלתיים שהפיצו ריח נורא ואיום, והסוחר כבר לא היה יכול להסתובב בבתים ולאסוף נדבות…
יאוש, איבוד עשתונות, וכעס על כל העולם, התעוררו בלבו, הוא יצא מהעיר, הלך לכיוון היער האפל, התיישב על אבן ובכה…
והנה, אליהו הנביא הופיע שנית, מה שלומך אחי?
והסוחר השיב: 'ברוך ה', עכשיו טוב לי מאוד, כי ראיתי שלרע אין סוף'.
כששמע זאת אליהו הנביא שמח, ואמר: סוף סוף הבנת, ועכשיו אגלה לך: כל מסלול היסורים שעברת נגרם בעקבות כך שהיית רגיל להתלונן, ובזה פגמת בשמים פגם עצום ונורא, ובשמים ריחמו עליך – בזכות אבותיך הקדושים ולכן שלחו אותי לחנך אותך… ועתה אחרי שהצלחת להוציא מפיך את המילים: 'ברוך ה', עכשיו טוב לי מאוד' – אני ארפא אותך ואחזיר לך את העושר כבתחילה… (סיפורי אליהו הנביא, חלק א – עמוד קעג).
וכך אמר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיח שרפי קודש ברסלב, חלק ב – אות לב), וז"ל: כשאחד פוגש בחברו, ושואלו הלה לשלומו, ואומר לו: 'לא טוב', אומר השם יתברך: 'זה לא טוב?! עוד אראך מהו לא טוב…', ובאים עליו רעות רבות, רחמנא ליצלן.
אולם, כשפוגשו חברו ושואלו לשלומו, ועונה לו בשמחה: 'טוב, ברוך השם!', אף על פי שבאמת אין טוב לו, אומר השם יתברך: 'זה נקרא טוב?! עוד אראה לך מהו טוב!'…
