פתח דבר
יצחק משמש כבר שנים ארוכות כבעל קורא בבית הכנסת הסמוך לביתו. ואין מה לומר ההרגל עושה את שלו, והכל נראה לו טבעי ופשוט. לכן הוא מאוד התפלא על עצמו כאשר יום אחד נקש על דלת ביתו, יוסי, בנו של השכן.
'אבא שלי' – פתח יוסי ואמר – 'שלח אותי לשאול אותך שאלה ששאלו אותנו היום בכיתה'.
'מה השאלה?'
'היום למדנו בכיתה, את דברי השולחן ערוך (או"ח, סימן תכח – סעיף ד) שלעולם קוראים את פרשת דברים לפני תשעה באב, ואת פרשת ואתחנן אחרי תשעה באב.
והמלמד אמר שהסיבה לכך, מכיון שבפרשת דברים ישנו פסוק הקשור לחורבן הבית, והוא הפסוק: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְֽחֲכֶם וּמַשַּֽׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב),[1] ומכיון שכך מתאים לקרותו קודם תשעה באב. ואם פרשת דברים היא קודם תשעה באב, ממילא פרשת ואתחנן היא אחרי תשעה באב.
המלמד סיים את הסברו, ויד קטנה הורמה מקצה הכיתה:
הרב! – אמר בעל היד – אבא שלי לימד אותי אתמול, שבתשעה באב בבוקר קוראים בתורה קטע מפרשת ואתחנן, המתחיל במילים: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים" (שם ד, כה)…[2] והוא הסביר לי, שהסיבה שקוראים בתשעה באב את הקריאה הזו, כי בו ישנה נבואה על החורבן.
ואם כך – המשיך בעל היד – אני לא מבין. בפרשת דברים ישנו את הפסוק: 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי', פסוק המתאים לחורבן. ובפרשת ואתחנן ישנה את הנבואה על החורבן – 'כִּי תוֹלִיד בָּנִים', נבואה המתאימה לחורבן. כל פרשה והשייכות שלה. ואם כן מדוע העדיפו חז"ל לקבוע את פרשת דברים לפני תשעה באב?
המלמד – המשיך יוסי, הבן של השכן, וסיפר – לא ידע מה להשיב, ולאחר שחשב וחשב וחשב, ביקש שאנחנו נחפש תשובה…
ואני שאלתי את אבא שלי והוא אמר לי: לך לשכן, הוא הרבה שנים קורא בתורה, ובטח הוא יודע…
אז באתי.
יצחק הביט ביוסי ואמר: תן לי כמה דקות לחשוב.
יוסי יצא מהבית ויצחק הוציא את כל הספרים מהספריה והניחם על השולחן…
וברוך השם, בסופו של דבר מצא תשובה, והרי היא לפניכם…
ולפני שנשיב נקדים…
פנס קסם
אחד מהכלים שהיו נפוצים בעולם לפני כמה עשרות שנים, היה פנס שכונה 'פנס קסם'. הפנס הזה בשונה משאר הפנסים לא האיר את הסביבה, אלא האיר את מה שבתוכו.
בתוך הפנס היו מונחים תמונות או פִילְם, וכשהיו מדליקים את הפנס, היו התמונות שבתוכו מוקרנות על הקיר או הבד שממול.
והנה, אנו מתארים לעצמנו, שאם פנס כזה יתגלגל לידים של אחד מאתנו, הסקרנות תתגבר ונרצה לראות מה יש בתוך הפנס…
ולפני שנמשיך, אל דאגה. אין לכם מה לדאוג! אנו לא עוסקים עתה בהעלאת זכרונות משנים קדמוניות… פשוט היינו צריכים להקדים את זה כדי להבין את דבריו של הגה"ק רבי שלמה וולבה זיע"א (עלי שור, חלק א – עמוד קסב). וכך הוא כתב:
על כל אדם לדעת שכחותיו ומדותיו נמצאים בנפשו בעומק רב, ועל פי רוב אינו יודע מהן, ואפילו בשימת לב מרובה אינו מצליח תמיד לגלות המדות הפועלות בו ובמעשיו…
ולא רק כחותיו ומדותיו נסתרות מעיניו!
רשמים והרהורי דברים, ומערכות שלימות של חשבונות ומחשבות, ממלאים את מעמקי נפשו – מבלי שהוא יודע מהם – והם המכוונים את מעשיו ואת יחסו אל הסביבה. הם הגורמים לו פחד ורוגזה, דכאון וריחוק – והוא לא מכיר את הסיבה האמיתית למצבי רוח אלה.
כיצד, אם כן, אפשר לחדור למעמקים אלה ולדעת את אשר בלבבנו?
והנה, אחר חיפוש מצאנו, שאחת מהדרכים הטובות לכך, טמונה בתופעה נפשית, שאי אפשר לקרוא לה שם אחר, אלא 'פנס קסם'! מכח תופעה זו נוכל לעמוד על תהליכים מוסתרים בתעלומות סתרי לבנו.
ונבאר את תופעת 'פנס הקסם':
בסתרי הלב, בשכבות העמוקות שבנפש מבעבעים המחשבות והרגשות… מדי פעם הלבה הרותחת מתפרצת בלהב אדיר החוצה…
וכשזה קורה, כשאש המחשבות והרגשות מתפרצים החוצה, הם משפיעים על הראיה והתחושה השכלית שלנו. ומציאות הזולת נצבעת לנו בצבע אש הלבה.
אם בתוכנו ישנה הרגשה שהעולם שמסביב לנו עוין ושונא, פסול וריק, אזי בהתפרצות הקרובה, תקבל כל המציאות את הגוון הזה!
אם בתוכנו ישנו הר געש פעיל של לחץ, אימה, פחד וחרדה, אזי בהתפרצות הקרובה, תקבל כל המציאות את הגוון הזה!
והאמת היא: שהבעיה היא לא במציאות! מציאות העולם היא מציאות בריאה, מציאות שמחה ונעימה. ורק מכיון שאנו, בעולמנו הפנימי, חשים בחושך ובגלות, אנו רואים את כל המציאות כך!
ברגע שנבין ונגלה כי כל 'השלילה' הזאת היא מצבנו הפנימי – נטיה פנימית להקרין ליקויים ורגשות (אפקטים) נפשיים על אחרים – יסור הסיוט של עולם מאויים, ונשוב לחיות שוב בעולם בהיר…[3]
ונמצא, שהתמונות וְהַֽפִילְם המוקרנים למולנו, הם בעצם שיקוף למה שמתחולל בתוכנו…
וכדי להמחיש נביא דוגמא…
למה כולם נגדי?…
אתה צריך לשמוע מה הם בני אדם בימינו – כך פתח האורח שנכנס לביתי לביקור עם אשתו.
בשבוע שעבר הייתי צריך להשתתף בסיור לימודי בנתניה. הסיור היה אמור להתחיל בשמונה בבוקר, ואני הייתי רגוע, יש לי שכן בבנין ממול שנוסע כל בוקר בשבע ורבע במכוניתו למפעל שלו בנתניה, כך שיש לי הסעה בטוחה.
והנה בבוקר, בשעה שבע לערך, אני שולח את הילד שלי לשאול, מטעמי נימוס בלבד, אם אני יכול להצטרף אליו לנסיעה לנתניה. ומה עונה לי הברנש הזה? – אין לי מקום.
הוא קלקל לי את כל התכנון שלי. אם הייתי יודע את זה קודם, עוד הייתי מספיק להסתדר עם אוטובוס. אבל הוא אמר את זה רק ברגע האחרון, ולא היתה לי ברירה אלא להזמין מונית, כי הייתי מוכרח להגיע לסיור בזמן. והנה, בכניסה לנתניה, כשאני יושב במונית, עין אחת על המונה לראות איך הולך וגדל החור שהנסיעה הזאת עושה לי בארנק, ועין אחת על הכביש לראות איפה אנחנו, והמוח מחשב כמה תעלה לי בסופו של החשבון הצרה הזאת שעשה לי השכן, והנה מי עובר אותנו במכונית האמריקאית הגדולה שלו? השכן שלי! אני מתרומם ממושבי ומעיף מבט לתוך מכוניתו, ומתפוצץ מכעס. המכונית ריקה! הוא נוסע בה לבדו!…
שקרן! רשע! קמצן! צעקתי עליו בלבי – המשיך האורח וסיפר – מה היה איכפת לך אם היית לוקח אותי. סתם לחינם אני צריך לבזבז כסף? כל אותו היום לא יכולתי להירגע. איזה נבלים מהלכים בעולמנו! וכי זה היה עולה לו עוד פרוטה אם היה מסיע אותי? והוא גם שיקר במצח נחושה. אבל מה שהרגיז אותי במיוחד זה הצביעות שלו. תמיד הוא משחק את הג'נטלמן. לא פעם כשהוא חוזר הביתה, הוא עוצר לידי את מכוניתו ומציע לי טרמפ של 50 מטר הביתה. צבוע שכזה! כך זה בעולם השקר. שבע שנים אתה יכול לחשוב שהשכן שלך הוא סמל הטוב, עד שיום אחד אתה חושף את פרצופו האמיתי. כשיש לו בעיות במילוי הטפסים של מס הכנסה הוא יודע יפה לפנות אלי. שעות ישבתי אתו בתור טובה. הרי לך יהודי בעל 'הכרת טובה'. אני לא יכול יותר להסתכל בפרצוף שלו…
האורח שלי, שקולו הלך והצטרד, נטל כוס שתיה והגישה לפיו. כולו היה כעוס, וידו הלופתת את הכוס רעדה…
אשתו ניסתה להחליף את נושא השיחה, אך ללא הועיל, הוא בשלו:
זה מאכזב מאוד לגלות ששכן טוב שלך הוא בעל אופי רע ובעל מוסר ירוד כזה. ועכשיו תשמע את שיא הצביעות. כאשר חזרתי באותו יום בשעה מאוחרת הביתה, סיפרה לי אשתי, ששתי דקות לאחר שיצאתי לדרך עם המונית שהזמנתי, הופיע השכן אצלנו בקומה השלישית ושאל עלי. הוא אמר שהוא מצטער שכבר נסעתי, משום שבתחילה הוא היה אמור לאסוף את מנהל המכירות שלו עם כמה קניינים לנסיעה לנתניה, אך ממש כמה דקות קודם לכן קיבל טלפון שהתכנית נדחתה, ולכן עלה אלי להזמין אותי, ושוב אמר שהוא מצטער. איזו העמדת פנים צבועה! לך תסמוך על בני אדם…[4]
ולענייננו: בתוך פנימיות לבו של האורח היתה נקודה ריקה, נקודה שבה הוא לא היה מסוגל להכניס אורחים לתוך רשותו, ופנס הקסם הפנימי הטיל את זה על השכן[5] – 'השכן הרע' הזה לא מסוגל להכניס אותי לתוך מכוניתו!
והנה האורח לא קרא את החוברת של השבוע, כי אם הוא היה קורא, היה נמנע מלהעביר ביקורת על הזולת בכדי שלא יתגלה קלונו הוא!
אך מכיון שלא קרא, הקרין פנס הקסם את המום העצמי החוצה, לפסול בו אחרים…
ממשיך הרב וולבה (שם) וכותב:
והנה, בתורה עצמה מצאנו את הענין של פנס הקסם…
ולפני שנביא את דבריו נקדים…
חטא המרגלים – סיפור שלא נגמר!
פרשתנו, פרשת דברים, היא הפרשה הפותחת את ספר דברים, הספר שאמר משה רבינו לעם ישראל בימי חייו האחרונים.
וכך מתחילה הפרשה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּֽעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַֽחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּֽרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים א, א-ב).
והנה, פשט הפסוקים הוא כך: משה רבינו אוסף את כל ישראל ומדבר אליהם. והתורה מספרת שהמקום ששם הוא דיבר, היה 'בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּֽעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַֽחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּֽרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ'…
ולכאורה קשה, שהרי בוודאי אין מקום כזה, ואם כן צריך להבין מה כתוב כאן?
ומצאנו לרש"י (שם) שביאר, וז"ל:
'לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל'.
כלומר: משה רבינו, שהיה כבר בסוף ימיו, רצה להוכיח את עם ישראל, על כל המעשים הבלתי רצויים שעשו במשך ארבעים שנות הילוכם במדבר. אך מאידך רצה לשמור גם על כבודן, ולכן הוכיחן ברמז. הוא הזכיר את שמות המקומות בהם הם נכשלו, וממילא הם כבר יבינו את הטעות שלהם.[6]
וממשיך רש"י ומפרט:
'בַּמִּדְבָּר' – רומז על מה שהכעיסו את הקב"ה באומרם: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶֽחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ג).
'בָּֽעֲרָבָה' – רומז על מה שחטאו בבעל פעור, בשיטים בערבות מואב.
'מוֹל סוּף' – רומז על מה שהמרו ומרדו בה' בים סוף, הן בבואם לים סוף כשאמרו למשה רבינו: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַֽיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שם יד, יא), והן בנוסעם מתוך הים, שנאמר: "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תהלים קו, ז).
'בֵּין פָּארָן' – רומז על מעשה המרגלים שהיה במדבר פארן.
'וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן' – רומז על מה שהכעיסו את ה' בכך שתפלו דברים על המן, שהוא לבן, ואמרו: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּֽחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה).
'וַֽחֲצֵרֹת' – רומז על מחלוקת קורח ועדתו, וכן על שלא לקחו מוסר מכך שנענשה מרים על שדיברה לשון הרע על משה רבינו, שכל זה היה בחצרות.
'וְדִי זָהָב' – רומז על חטא העגל, שנעשה בשביל רוב זהב שהיה להם, כמו שנאמר: "וְכֶֽסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב, י).
'אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּֽרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ' – הקב"ה חפץ להכניסכם לארץ ישראל במהירות, ובגלל חטאיכם, דרך שלוקחת אחד עשר יום, נמשכה ארבעים שנה. ובזה גרמתם לו צער גדול.
לאחר מכן מופיעים הפסוקים העוסקים: בהכנעת סיחון ועוג ובביאור התורה.
בציווי על ההתקדמות לעבר ארץ ישראל וכיבושה.
פרשת מינוי הדיינים.
מסע ישראל עד גבול הארץ.
ואז מגיע קטע ארוך, בן 24 פסוקים (דברים א, כא-מה), העוסק כולו בחטא המרגלים ובתוצאותיו.
וכאן יש להתבונן, והרי כבר בתחילת הפרשה, כאשר הוכיח משה רבינו את עם ישראל ברמז, הוא הוכיח אותם על חטא המרגלים, על כך שמאסו בארץ חמדה,[7] ('בֵּין פָּארָן' – רומז על מעשה המרגלים שהיה במדבר פארן), ואם כן מדוע חזר שוב והוכיחן (מה שאין כן על שאר העבירות)?
ועוד קשה, הרי יש לנו כמעט פרשה שלימה בתורה, פרשת שלח לך, העוסקת בחטא המרגלים, ומדוע נכתבו שוב הדברים?…
וכדי להשיב נצטרך ללמוד שוב את חטא המרגלים…
נזק רב ממדים…
ביום החמישים ליציאת עם ישראל ממצרים זכו עם ישראל וקיבלו את התורה למרגלות הר סיני. מעמד הר סיני הסתיים, אך עם ישראל לא המשיכו בדרכם… 355 יום (בערך) הם התעכבו למרגלות ההר, ורק בשנה השנית לצאתם ממצרים, בכ' אייר, המשיכו בדרכם…
משה אוסף את עם ישראל ואומר להם: 'בקרוב נגיע לארץ ישראל, לאותה ארץ טובה ומופלאה אשר עליה נאמר: "ארץ אשר ה' אלהי"ך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלהי"ך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).
עם ישראל ניגשו אל משה ואמרו: משה! אנחנו רוצים לשלוח מרגלים שירגלו את הארץ…
בכ"ט סיון, יצאו המרגלים לדרך, ובמשך ארבעים יום ריגלו. ובערב ט' באב חזרו למחנה ישראל.
וכתב המהרש"א (תענית כט. ד"ה אתם בכיתם), וזתו"ד:
כל האנשים המבוגרים בעם ישראל התאספו סביבם, דרוכים וקשובים ומצפים לשמוע…
והמרגלים החלו בסיפורי אימה שלהם: "אֶֽפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָֽעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶֽרֶץ הַנֶּֽגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָֽאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַֽעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח-כט).
התגובה של עם ישראל לדברים היתה איומה מאוד. וכמו שנאמר: "וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַֽהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל־הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָֽתְנוּ" (שם יד, א)…
אך עם ישראל לא הסתפקו בכך. הם לא הסתפקו במרמור שהיה להם! והם דאגו שכולם יהיו ממורמרים אתם! והם רצו לאהליהם, אספו את בניהם ובנותיהם הקטנים, והחלו לבכות…
וזה לשון המדרש:[8]
היו יושבין באהליהם בוכין. נוטלין בניהם ואומרין להם: אוי לכם דוויים שגופים (כמו סגופים), למחר יהו הורגין אתכם, יהיו שובין מכם, יהיו צולבין מכם.
היו נוטלות בנותיהן ואומרין להן: אוי להם דוויות שגופות, למחר יהו הורגין מהן, יהיו מעמידין אותם בקלון…
ובמחנה ישראל נוצרה אוירה עכורה מאוד, אוירה של 'לא טוב לי', הנקראת בלשון חז"ל 'נרגנות'…[9]
בעקבות דברי המרגלים, התעוררה מדת הדין על ישראל, ונגזר עליהם, ששום גבר – מעל גיל 20 – לא יזכה להיכנס לארץ ישראל! כולם ימותו במדבר!
שלשים ושמונה שנה עברו עד שמתו כולם, ובשנה הארבעים התווסד הדור החדש, וכמו שנאמר: "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל־הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה'" (במדבר לב, יג)…
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
מדה רעה ושמה נרגנות…
התופעה הנפשית שהתגלתה במחנה ישראל, לאחר שמיעת דברי המרגלים, נקראת בלשון התורה: 'נרגנות', וכמו שנאמר: "וַתֵּרָֽגְנוּ בְאָֽהֳלֵיכֶם" (דברים א, כז).
הנרגנות, כמו כל תופעה רגשית, מתגלה בשני מישורים. במישור שבין אדם למקום, ובמישור שבין אדם לחברו.
במישור שבין אדם למקום:
כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק, המוהרא"ש זיע"א (מלוקט מפירושיו למסכת אבות פ"ה מ"ד), וזתו"ד:
צריך שתדע, שאבותינו הראשונים התנסו בנסיון נורא, אם להתלונן או לא.
ואותם נסיונות סובבים והולכים בכל דור ודור, ובכל מקום ומקום, ובכל אדם ואדם, כי הקב"ה טוב ומטיב לכל, והוא מרחם על בריותיו, אך בני האדם מרוב חטאיהם, נטמטם מוחם ודעתם, עד שעולות להם קושיות על הקב"ה, ומתחילים לקטר ולהתלונן…
כי אין לך אדם, שלא יכנס בו איזה ספק בהנהגתו יתברך, כי בעוונותינו הרבים, עוברים על כל אחד ואחד צרות ויסורים, מרירות והרפתקאות, עניות ודחקות, ואין לך אדם שאינו סובל איזה סבל מר: הן מעצמו, הן מילדיו, הן מאשתו. והמר מהכל – שהאדם סובל מעצבות ומרירות ודכאון פנימי…
ולפעמים נכנסת בו איזו מחשבה של מינות, כפירות ואפיקורסות, עליו יתברך – וזה הורס את האדם לגמרי!
ודבר זה שייך אצל כל יהודי ביודעין ובלא יודעין, כיון שנכנסו בו אלו ספיקות על הנהגותיו יתברך, זה בכלל נסיון שמנסה את הקדוש ברוך הוא…
והאדם צריך להתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, ולידע שכל מה שהקב"ה עושה, הכל לטובתו, וכמו שנאמר: "לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ – לְהֵיטִֽבְךָ בְּאַֽחֲרִיתֶךָ" (דברים ח, טז).[10]
ולהאמין באמונה שלימה שכל מה שעובר עליו זה רק מהקב"ה, כי דבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון. ולכן צריכים להתחזק ביתר שאת וביתר עוז, ולא להקשות שום קושיות וספיקות אחריו יתברך, ולידע תמיד, אשר "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" (תהלים קמה, יז), ואומר: "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).
אך עוונותיו של האדם גורמים לו לראות את המציאות באופן מעוות, ומשם נמשכים כל הקושיות והספיקות אחריו יתברך… עד שיש בני אדם שנשברים לגמרי ומטיחים דברים כלפי מעלה מרוב צערם הקשה, שזה בכלל הנסיון שמנסים את הקב"ה, כאילו הוא יתברך מוכרח לעשות את רצונם, ואם לא הולך להם כמו שרצו, אזי בועטים, רחמנא ליצלן, ובאים לכפירות ואפיקורסות.
ובאמת, האדם צריך להיות בטל ומבוטל באין סוף ברוך הוא, ותמיד לתת תודה והודאה להקב"ה, על כל החסד חינם שעושה עמו, כי באמת המאמין האמיתי, אשר אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה נמצא אלופו של עולם, הוא רואה רק נסים גלויים שעושה עמו הקב"ה, כי עצם קיום האדם בזה העולם זה נס אחד גדול, כפי ריבוי הקליפות והסטרא אחרא, המחלות והחלאים רעים המזיקים את האדם, לא היה האדם ראוי להתקיים כרגע.
ולכן מי שמתבונן על חסדי המקום ברוך הוא, צריך להודות ולהלל ולשבח את הקב"ה,[11] על כל שעל ושעל ועל כל פסיעה ופסיעה…
בין אדם לחברו…
ונעבור לבין אדם לחברו. כתב בספר יד הקטנה (הלכות דעות, פרק י – אות לז), וז"ל:
נרגן. ענין הנרגן, הוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם על בני אדם תמיד ואין הבריות נוחים לו, ורובם ככולם דרכיהם והנהגותיהם אינן ישרות בעיניו וטובות לפניו.
ואף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר, בכל זאת ימצא תמיד תנואות על חברו, על מעשיו ועל דבריו, וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון. זה שהוא על זה הדרך הוא נקרא נרגן.
ובזה אמר גדול החכמים: "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַֽהֲמִים וְהֵם יָֽרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן" (משלי יח, ח). וענייננו, כי זה הנרגן יתן עצמו כמו עשוק והלום וכאילו כבד חטאת חברו עליו, ובאמת הוא המכה וההולם, כי דבריו יורדים חדרי בטן. כי מי שילין תלונות על חברו כאשר לא נגעו וכאשר עשה עמו רק טוב, זה סער גדול מתחולל על הלב, והנה הוא כיורה זיקים יורדים חדרי בטן… עיי"ש באורך.
ומבואר בדבריו שיש לנרגן כח באמרי פיו לחולל סער גדול בלבבות השומעים!
ומצאנו להגה"ק רבי משה דוד וואלי זיע"א שכתב שהמציאות הזו, מציאות ה'סער המתחולל', בא לידי ביטוי במעשה חטא המרגלים, וז"ל:[12]
"וַתֵּרָֽגְנוּ בְאָֽהֳלֵיכֶם" (דברים א, כז) – רוצה לומר, עִם הנשים והטף שלהם, שלימדום הדעות הרעות שלהם, וגרמו רעה לעצמם, שעליהם הכתוב אומר: 'דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַֽהֲמִים וְהֵם יָֽרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן', 'כְּמִתְלַֽהֲמִים' דוקא, שהוא מלשון התפעל, שהם נתפעלו וגרמו רעה לעצמם בדיבורם הרע, שהרי נמסרו כלם ביד הסטרא אחרא ששמעו לפיתויה ומתו במדבר. ונמצא שדבריהם הרעים ירדו בחדרי בטנם, והיו כארסו של נחש הקדמוני שנתפשט בגופם, עד שסילק את הקדושה מהם, וגרם את מיתתן.
והנה כבר ידוע שכל גבורתו של אדם תלויה בלבו, שאם הלב חזק ואמיץ כל האברים מתחזקים ומתגברים על ידי אורות הלב המתפשטים בהם,[13] אבל אם הלב נמס ונשבר, כל האברים מתרפים ומתחלשים ואין להם כח לזוז ממקומם…
וזה מה שהתנצלו בני ישראל ואמרו: "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת־לְבָבֵנוּ" (שם פסוק כח)…
ונחזור שוב לשנת הארבעים…
פענוח התמונה של הקיר…
משה רבינו עומד בסוף שנת הארבעים ואומר לבני הדור החדש:
בחטא המרגלים הייתם בסך הכל ילדים קטנים, בחורים צעירים. ובטח אתם חושבים לעצמכם, למה הוא מזכיר לנו את החטא הזה, מה החטא הזה קשור אלינו?
אז אגלה לכם: דעו לכם, שבאותה שעה שההורים שלכם בכו, הם הטביעו בכם ניצוצי שנאה לה' יתברך! והשנאה הזו גרמה לכם שתחשבו שה' יתברך הוא השונא אתכם! ולכן, עתה, בכל פעם שאתם נזכרים בחטא המרגלים, אתם אומרים: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָֽאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז)…
וזו טעות חמורה, לכם יש ניצוצי שנאה. אבל הוא יתברך אוהב אתכם אהבת אמת!
וזה לשונו של הגה"ק רבי שלמה וולבה זיע"א (עלי שור, חלק א – עמוד קסג):
בתורה עצמה מצאנו תהליך פנימי זה (תהליך פנס הקסם): 'בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרָיִם'. ופירש רש"י: 'והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו'…
בלבם של אנשי דור המדבר הצטברה שנאה דקה נגד השם לפי עוצמת קדושתם. מעולם לא היו מודים לעצמם על זה, שהרי לא ידעו מזה כלל. במעמקי הנפש, מוסתר מידיעתם קיננה השנאה הזאת.
והנה פנס־הקסם הפנימי הראה להם את אשר בלבבם בהיפוך, ואמרו שהשם יתברך שונא אותם. האמינו בכך, וסבלו מזה צער נורא. נדמה להם, כי הם אוהבים את השם יתברך ושאופים אליו בכל לבם, רק משום מה הקב"ה אינו מחונן אותם עוד, הסתיר פניו מהם ודן אותם להשמדה, ועולמם חשך בעדם!
והנה כל הצער הזה, והאכזבה הנוראה, ופחד מוות כזה – הבל ושוא! אין כאן לא שנאת השם ולא סכנת השמדה, והשם יתברך אוהב אותם כמקודם, אהבה גמורה! רק פנס קסם פנימי יש כאן, שגילה להם השנאה המוסתרת בעומק לבם – מחוץ להם, ובהיפוך מדוייק: 'והוא אוהב אתכם'…[14]
וניצוצי השנאה שננבטו אז, גרמו לצרות צרורות…
שרשי חורבן בית שני
וכך אמרו בגמרא הקדושה (תענית כט.): אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותה לילה (שבכו עם ישראל) ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות!
וכתב המהרש"א (שם – ד"ה אתם בכיתם), וז"ל: 'שנאת חינם שהיה להם לבנים לגבי השם יתברך במעשה המרגלים, הביא להם בכיה לדורות בבית שני, שהיה להם שנאת חינם'…
ומבואר בדבריו שכך אמר הקב"ה לעם ישראל:
עתה (בליל ט' באב) בכיתם בכיה של חינם, בכיה שנבעה מתוך שנאה. והשנאה הזו תוליד בלבבות שנאת חינם בבית שני, שנאה שתגרום לחורבן הבית, וליציאתם של עם ישראל לגלות נוראה, איומה וקשה! וממילא ביום הזה יהיה בכיה לדורות!
ונרחיב עוד מעט:
בשיחה שמסר הגה"ק רבי נתן מאיר וואכטפויגל זיע"א אמר כך:[15]
הסיבה הראשונה של החורבן היא: 'אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות'.
ושורש הדבר מבואר בפסוקים (דברים א, כח-לג) שכלל ישראל חשבו, שאי אפשר לנצח את יושבי הארץ הענקים, כדכתיב: "אחינו המסו את לבבנו… עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים" (שם פסוק כח). ומשה רבינו טען להם, למה אתם מפחדים! הרי כל החיים שלכם במדבר, שלא כדרך הטבע עם נסים גלויים, עמוד ענן ואש מן ובאר, וכי הכל הוא יכול, רק ערים בצורות לא יכול?! ומפורש בפסוקים: "ואומר אליכם בעת ההיא" (שם פסוק ט)… "ובדבר הזה אין אתם מאמינים בה' אלהיכ"ם" (שם פסוק לב)…
מדברים פה לדור המדבר, דור של נביאים שלא שלטה בהם רימה ותולעה (פרקי דרבי אליעזר – פרק מא), ותובעים מהם, מה אתם מפחדים! למה אתם בוכים בכיה של חינם?
והנה ודאי היה להם טעות, אבל למה באמת בכו?
התירוץ הוא, כשיש את הטובה לא מכירים בטובה! וכן אמרו חז"ל (סנהדרין קח.) על דור הפלגה מתוך רוב טובה שהשפיע עליהם היו בועטים, מאיפה נגרמה המרידה, כי לא הכירו בטובה שהיה להם.
כיון שיש כח בנפש שלא מכיר את מה שיש, ורק כשלוקחים ממנו הוא מכירו! לכן 'אני קובע לכם בכיה לדורות', זה לא עונש זה תיקון!
תצאו לגלות, ושם, מתוך חשכת הגלות, כשהשכינה רחוקה מאתנו, והכל ירוד וחסר כל כך, אז תבינו ותכירו בטוב שהיה לכם! תכירו בטוב שהיה לכם כשהאלקות התגלתה במוחש…
והצער הזה יבנה לכם כלים בנפש להעריך כל דבר טוב שמעניקים לכם!
לבו של יצחק התמלא שמחה, והוא סגר את הספרים, ורץ לביתו של השכן…
הסיבה – זה העיקר!
יוסי פתח את הדלת, ויצחק החל לדרוש בהתלהבות:
אתה שאלת אותי כך:
בפרשת דברים ישנו את הפסוק: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" (דברים א, יב), פסוק המתאים לחורבן. ובפרשת ואתחנן ישנה את הנבואה על החורבן – "כִּי תוֹלִיד בָּנִים" (שם ד, כה), נבואה המתאימה לחורבן. כל פרשה והשייכות שלה. ואם כן מדוע העדיפו חז"ל לקבוע את פרשת דברים לפני תשעה באב?
והתשובה היא פשוטה:
בפרשת ואתחנן כתובה הנבואה על החורבן. אך בפרשת דברים כתוב הסיבה לחורבן, ולכן פשוט, שקודם תשעה באב, צריכים להתמקד בסיבה.
'לא הבנתי שני דברים' – אמר יוסי.
א. איפה כתוב (בפרשת דברים) הסיבה לחורבן?
ב. למה עדיף להתמקד בסיבה?
ויצחק פתח והסביר: בפרשת דברים נאמר: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְֽחֲכֶם וּמַשַּֽׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (שם א, יב). ופירש רש"י, וז"ל:
'טָרְֽחֲכֶם' – מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר, יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין.
'וּמַשַּֽׂאֲכֶם' – מלמד שהיו אפיקורסין, הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת. אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות.
'וְרִיבְכֶם' – מלמד שהיו רוגנים.
והנה, למרות שזה נראה שזה שלשה עניינים שונים זה מזה (טרחנין, אפיקורסין, רוגנים), האמת היא שהכל נובע מאותה נקודה בנפש, והיא 'הנרגנות'! ההרגשה 'שלא טוב לי'![16]
והתגלה לחכמינו הקדושים שהמדה הזו, מדת הנרגנות היא המדה שהחריבה את בית המקדש, ולכן תיקנו שלעולם יקראו פרשת דברים קודם תשעה באב.
ומטרתם היתה, שעל ידי כך יתעוררו עם ישראל לחזור בתשובה על כך, וישתדלו בכל יכולתם להשיב את האמונה אל הלב – להפוך את האמונה, לאמונה חושית![17]
ועתה נכתוב את התשובות לשתי השאלות ששאלנו בתחילת השיחה (ונכתוב ישר את התשובות)…
שימו לב אל המסר
למרות שיש לנו כמעט פרשה שלימה בתורה, והיא פרשת שלח לך, העוסקת בחטא המרגלים, בכל זאת חזר משה רבינו והזכיר את חטא המרגלים.
והטעם לכך, כי פרשת שלח לך עוסקת ביהודים שחיו בשנה השניה לצאתם ממצרים, והיו מעל גיל 20. ואילו עתה, בפרשת דברים מדבר משה רבינו אל הדור החדש.
והטעם שדוקא בחטא הזה, משה חזר והרחיב את הדברים, מכיון שהמדה הזו שהתגלתה בחטא המרגלים היא שגרמה בסופו של דבר לחורבן בית המקדש השני. ומשה רבינו חזר על הדברים במטרה שעם ישראל ילמדו את הלקח, ויתקנו את מדת הנרגנות…
ונסיים בדבריו של הגאון הרב שמואל מרקוביץ שליט"א, וז"ל:[18]
עומדים אנו בערב תשעה באב, מחפשים את העבירות שגרמו את החורבן, הכל יודעים, שבבית ראשון היו ג' עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שהם גרמו את החורבן. בבית שני היתה שנאת חינם. אכן מהו השורש הראשון של החורבן?
שנינו בגמרא (תענית כט.): 'אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות', מאי משמע: 'בכיה של חינם'?
כתוב בתורה הקדושה בפרשת דברים, משה רבינו ע"ה מוכיח את עם ישראל על כך שאחרי שחזרו המרגלים מארץ ישראל ואמרו כל מה שאמרו – "וַתֵּרָֽגְנוּ בְאָֽהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָֽאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז), כולם ישבו ובכו.
על מה בכו, על כך שכביכול כל מה שהשי"ת הוציא אותם ממצרים וכל הנסים והנפלאות הנוראים שעשה להם – הכל הכל בשביל 'לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו…' ההיפך ההיפך הגמור מן האמת הפשוטה, שהכל היה רק מתוך גודל ועוצם אהבת הקב"ה לעמו ישראל!
איך הגיעו לידי כך? התשובה: 'ותרגנו', מכח מדת הנרגנות! כך היא מדתו של הנרגן, לא להכיר בטובה ובאהבתו של המטיב, לבכות בכיה של חינם, וזה היה השורש הרע שהצמיח את כל העוונות הגדולים שגרמו את החורבן, לולא זה לא היו מגיעים לידי כך, כל מה שהתרחש מאות שנים אחר כך היה מהשורש הזה של 'בכיה של חינם'.
נבאר את הדברים, אדם שהמערכת החיסונית שלו תקינה, אם קורה שהגוף נפגש בחיידק זה עובר, אבל אדם שהמערכת שלו איננה תקינה, אצלו כל חיידק מהווה סכנת נפשות, שמים אותו בבידוד, משום שכל דבר הכי קטן יכול לסכן אותו, כך הוא הדבר גם ברוחניות, מי שאיננו מחוסן כראוי, הוא חשוף לכל העבירות הגדולות וממילא לכל הצרות.
כאן גילתה לנו התורה הקדושה, שאדם שהוא נרגן, אדם שמדתו היא לבכות בכי של חינם, אדם כזה הוא חשוף להכל, כל העבירות הנוראות שמביאות את החורבן הכל נדבק אליו. זה לא עונש, זה מצב. אם הוא בכזו דרגה שהוא בוכה בכיה של חינם אזי כל רוח שתהיה תפיל אותו מיד. הוא יפול בעבודה זרה, בגילוי עריות, ובשפיכות דמים – הוא חשוף לכל העבירות!
וה' יזכה אותנו לאמונה חושית ולשובע נפשי.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הסיבה הראשונה שבגינה נחרב בית המקדש: 'אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות'. הבכיה שבכו עם ישראל לאחר שמיעת דברי המרגלים, נקראת בלשון התורה: 'נרגנות', והנרגנות, הבכיה הזו, היא השורש לשנאת חינם שנתגלתה בתקופת בית המקדש השני.
ב. הנרגנות, כמו כל תופעה רגשית, היא מתגלה בשני מישורים. במישור שבין אדם למקום, ובמישור שבין אדם לחברו.
במישור שבין אדם למקום: הקב"ה טוב ומטיב לכל, והוא מרחם על בריותיו, אך בני האדם מרוב חטאיהם, נטמטם מוחם ודעתם, עד שעולות להם קושיות על הקב"ה, ומתחילים לקטר ולהתלונן.
כי אין לך אדם, שלא יכנס בו איזה ספק בהנהגתו יתברך, כי בעוונותינו הרבים, עוברים על כל אחד ואחד צרות ויסורים, מרירות והרפתקאות, עניות ודחקות, ואין לך אדם שאינו סובל איזה סבל מר: הן מעצמו, הן מילדיו, הן מאשתו. והמר מהכל – שהאדם סובל מעצבות ומרירות ודכאון פנימי. ולפעמים נכנסת בו איזו מחשבה של מינות, כפירות ואפיקורסות, עליו יתברך – וזה הורס את האדם לגמרי!
והנרגנות הזו על ה' יתברך היא שורש הכפירה.
ג. במישור שבין אדם לחברו: נרגן, הוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם על בני אדם תמיד ואין הבריות נוחים לו, ורובם ככולם דרכיהם והנהגותיהם אינן ישרות בעיניו וטובות לפניו.
ואף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר, בכל זאת ימצא תמיד תנואות על חברו, על מעשיו ועל דבריו, וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון. זה שהוא על זה הדרך הוא נקרא 'נרגן'.
ד. יש לנרגן כח באמרי פיו לחולל סער גדול בלבבות השומעים! כי דבריו של הנרגן יורדים חדרי בטן ומחוללים סער גדול בתוך חללי לבו של השומע.
ה. הסיבה שקוראים פרשת דברים לפני תשעה באב, כי בפרשה הזו כתוב הפסוק: 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְֽחֲכֶם וּמַשַּֽׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם', הפסוק מתאר את מדת הנרגנות שהיתה לעם ישראל, ומכיון שזו היתה הסיבה לחורבן, לכן תיקנו חז"ל שלעולם יקראו פרשת דברים קודם תשעה באב.
ומטרתם היתה, שעל ידי כך יתעוררו עם ישראל לחזור בתשובה על כך, וישתדלו בכל יכולתם להשיב את האמונה אל הלב – להפוך את האמונה, לאמונה חושית!
הערות שוליים:
[1] וזה לשון מחזור ויטרי (מהדורת גולדשמיט, קריאות והפטרות – אות ז):
שבת שלאחר שבעה עשר בתמוז מפטירין 'דברי ירמיהו'. ומצמצמין גורעין ומוסיפין ומתקנין הפרשיות ומחברין או מפזרין הפרשיות, כדי שתהא נקראת פרשת תחילת הספר שהוא 'אלה הדברים' לשבת שלפני תשעה באב, כדי שיקראו בתורה 'איכה אשא לבדי'… ובשבת שלאחר תשעה באב קורין 'ואתחנן'…
[2] וזה לשון הגמרא הקדושה (מגילה לא:): 'בתשעה באב גופיה מאי?… אמר אביי, האידנא נהוג עלמא למיקרי כי 'תוליד בנים', ומפטירין 'אסוף אסיפם'.
אמנם במסכת סופרים (פי"ז מ"ז) אמרו, וז"ל: 'ובתעניות של ט' באב, וז' אחרונות של עצירת גשמים (קוראין) ברכות וקללות (והיינו פרשת בחוקותי)…
[3] התהליכים שאנו דנים עליהם מתנהלים בסתרי הנפש. אל לנו לחשוב, שבחיטוט מה בתוך הרהורי לבנו נוכל כבר לגלות את פנימיותנו. צריך לרצות ולהתייגע…
אך, מאידך, עלינו לזכור שהקב"ה יצר את המציאות הזו, ונתן כח בידינו – אם נרצה – לתקן זאת…
וכדי להמחיש את הדברים, נעתיק:
סיפור סיני עממי מספר, על אלמן שחי עם שתי בנותיו, שהיו חכמות וסקרניות מאוד והרבו לשאול שאלות. היו שאלות שהוא ידע לענות עליהן, והיו כאלה שלא. מכיון שהוא רצה שהבנות שלו תהיינה מחונכות ובעלות ידע, שלח אותן לחופשה לקרוב משפחה זקן וחכם.
הזקן ידע לענות על כל שאלותיהן בלי לחשוב רגע. הבנות החליטו למצוא שאלה שהתשובה עליה מסובכת. אחת מהן הביאה פרפר כחול יפהיפה, על מנת לבחון בו את הזקן.
מה את רוצה לעשות בפרפר היפה הזה? שאלה האחות…
אחזיק את הפרפר בידי ואשאל את הזקן החכם אם הפרפר חי או מת. אם יגיד שהפרפר מת, אפתח את ידי ואתן לו לעוף, ואם יגיד שהפרפר חי, אמחץ אותו בידי.
הבנות ניגשו לזקן והאחת שאלה: יש לי ביד פרפר כחול יפהיפה, הגד לנו זקן חכם, האם הפרפר חי או מת?
הזקן חייך אל הבנות וענה: תלוי בך בתי… הוא בידים שלך!… (בנועם שיח – דברים עמוד כז, לגאון רבי אליאב אדרי שליט"א).
[4] קטע זה הוא לשונו של הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א (בעין יהודית, חלק ד – עמוד 177).
[5] והנה סיפור הפוך:
סיפר הגאון רבי חיים שינקר שליט"א, ראש ישיבת דרכי משה (אוצר הסיפורים למחנכים ולמרצים, חלק א – עמוד 377), וז"ל:
בצעירותי למדתי בישיבת פוניבז', וישנתי בחדר אחד עם הבחור משה אהרן ברוורמן [לימים התפרסם בצדקותו, ושימש כמשגיח בישיבת גרודנא באשדוד] ועם בן ציון פלמן [לימים התפרסם בצדקותו, מחבר (סדרת ספרי) 'שלמי תודה'].
באחד מערבי השבתות, דקות ספורות לפני הדלקת נרות, נכנס לחדר, אחד מהבחורים שבישיבה ובידו מעטפה עם סכום כסף גדול מאוד, וביקש מהם להטמין את הכסף בחדרם עד מוצאי שבת.
הבחור הזה היה חתן כשבוע לפני החתונה, וקיבל מההורים את הכסף הזה בשביל לשלם בעבור הדירה, והיה אמור מיד אחרי שבת להעביר את הכסף לבעל הדירה. כאשר התקרבה השבת חשש הבחור להשאיר את הכסף בחדרו, שמא הידיעה על הכסף הרב שמונח בחדרו תבוא לאזנים שאינן ראויות, וח"ו כשלא יבחין יגנב הכסף. ולצורך כן חיפש לעצמו חדר אחר שבו הוא יכול להיות בטוח שאף אחד לא יעלה על דעתו שיש שם כסף, ובפרט סכום כה רב של כסף…
הבחור החתן חשב לאיזה חדר כדאי לו ללכת, ומיד עלה על דעתו ללכת לחדר שלנו, ששם אפשר לסמוך על הבחורים בלב שקט שלא יספרו על כך לאף אחד, ומצד שני גם אין שום סיכוי שאיזה מישהו בעולם יחשוב שיש שם כסף.
החתן נכנס לחדר, סגר את הדלת וסיפר את הסיפור.
מצחות השומעים נחרשו קמטים: 'איפה נחביא את הכסף?'…
בסופו של דבר צץ באחד הבחורים רעיון: 'המדף התחתון שבארון שלי מלא בכביסה, נכניס את הכסף לתוך גרב, ו'נתקע' אותו מתחת לכל הכביסה'.
במוצאי שבת חוזר הבחור לקחת את כספו, ולהפתעתו הכסף נעלם! הכסף איננו…
חברי החדר היו בהלם גמור, לאן נעלם הכסף?' הוציאו את כל הכביסה, בדקו בגד אחר בגד, אולי זה נכנס לתוך בגד אחר, אך לשוא! אין כסף…
החדר בכללותו היה מסודר לגמרי, לא היה ניכר שביקר בו איזה גנב, אי לכך הפלא היה גדול עד מאוד: 'איפה הכסף?'
בין הבחורים שהיו בחדר באותה שבת, היה עוד בחור חדש משיעור א' שעתה התחיל את דרכו בישיבה. הבחור היה שקט ועדין, לא הכירו אותו מספיק בכדי לדעת אם תוכו כברו, או לא.
היה זה זמן קצר לאחר שהגאון רבי יוסף ישראלזון זצ"ל התחתן ועזב את החדר, וחברי החדר שהקפידו מאוד על הזמנים והסדרים, ביקשו שיכנס לחדרם בחור שקט שלא יפריע בשעות המנוחה וכדומה. ומשום כן זכה הבחור הצעיר להיכנס לחדרם של הבחורים החשובים הללו.
כאשר בא הבחור החתן ביום ששי לחדר להביא את הכסף, שהה בתוך החדר הבחור הצעיר והיה עד לכל מהלך הטמנת הכסף. טבעי מאליו שהחשד יפול על אותו בחור צעיר, שיצרו גבר עליו ולא עמד בנסיון ולקח את הכסף…
הבחור הצעיר לא היה טיפש, והבין מיד שהחשד יפול עליו, בפרט שהוריו היו עניים מרודים וסביר מאוד לחשוב עליו שהוא לקח את הכסף כדי לעזור להוריו…
הבחור עמד בצד והזיע…
ולפתע קרה דבר מעניין, בן ציון פלמן הסתודד עם משה אהרן ברוורמן, לוחש לו באזנו איזה משפט קצר, ולאחר מכן שניהם משתתקים וחושבים…
לאחר דקה משה אהרן מתעשת, מוריד את הכובע ואת החליפה, לאחר מכן מוריד גם את הסוודר. לבו של הבחור מתחיל לרעוד, הוא בטוח שהוא עומד עכשיו לגשת אליו…
אבל לא, הוא מתכופף לתוך הארון שהיה עמוק, מכניס את הראש עמוק בארון, ולא הסתפק בזה אלא עמד ונכנס כולו בתוך הארון. הבחור התפלא מה הוא עושה? הרי כבר הוציאו את כל הדברים מהארון, וכולם רואים שאין בתוכו כלום, ומה יש לו להמשיך ולהתבונן שם ולהיכנס לתוכו?
חצי דקה הוא שהה בארון, ולהפתעת כולם הוא יוצא כשבידו הגרב עם הכסף!
התברר שבסוף הארון למטה נוצר פתח קטן בין הארון לקרש של גב הארון, וכאשר הניחו שם ביום ששי את הגרב ועליו דחפו את כל הכביסה, הסדק התרחב מעט והגרב נדחפה ונפלה מאחורי הארון. והיה בזה נס גדול, כי בדיוק במקום שבו נפל הכסף היה חור של צינור ביוב, והכסף היה אמור ליפול שם ולהיעלם בתוך הצינור. אלא שבסוף הארון היה מסמר קטן והגרב נתפס בו ובזכותו לא נפל. ותהי הרווחה…
אבל מה הסתודדו לפני כן שני הבחורים?
התברר שכאשר בן ציון ראה שאין את הכסף ואין במי לחשוד אלא בבחור הצעיר הזה שנוכח בחדר, הוא פנה למשה אהרן ואמר לו:
'לפני שאנחנו הולכים לחשוד במישהו, צריך לזכור את דברי החפץ חיים שאמר כך: הקב"ה – בורא הכל – ברא מציאות של שכל עקום, וציוה אותנו, לפני שחושדים במישהו, צריך קודם לדון לכף זכות, ואם לא מצליחים, צריכים בכל זאת לעקם את השכל ולחפש לימוד זכות! לכן בוא נחשוב בסברא עקומה לאן יכול הכסף להיעלם?'
ושניהם השתתקו כדי לחפש את העקמימות ששם הכסף…
וכך הגיעה המחשבה אולי כאשר הארון היה מלא בבגדים נדחף מעט הקרש של הארון, ונוצר סדק קל והכסף נפל שם…
[6] משה רבינו בתוכחתו זאת, סלל דרך לישועה עבור כל הדורות. ובענין זה סיפר הגאון רבי שלמה יוסף זווין זיע"א (סיפורי חסידים, תורה־ב, עמוד 187), וז"ל:
חסיד אחד בא להגה"ק רבי שלמה הכהן מרדומסק ז"ל, בעל 'תפארת שלמה', בקובלנא על מצבו הרע, שיש לו בת שהגיעה לפרק 'בתולה נישאת', ולרש אין כל. נתן לו החסיד פתקה ובה כתוב שהוא עני וכו'…
קרא הצדיק את הפתקה ואמר:
עני?! צא איפוא תיכף מביתי, כי 'עני חשוב כמת'. ואני הרי כהן הנני.
נבהל האיש ורץ מתוך פחד החוצה. קרא הצדיק אחריו:
בוא נא, בוא נא! הלוא בוודאי זהו 'מת מצוה', וכהן מותר להיטמא ב'מת מצוה'.
צחקו השומעים מהבדיחה, והצדיק פנה לאיש:
אתה דואג לנישואי הבת. אמור נא לי: ולחם לאכול יש לך?
גמגמם האיש והשיב:
לאמיתו של דבר, גם לחם אין לי.
שאלו הצדיק:
אבל הלוא אתה מברך 'המוציא' בכל יום, ומאין לך לחם לברך עליו 'המוציא'?
השיב האיש:
עיקר פרנסתי ללחם 'המוציא' הוא מאשתי, שמתעסקת ומרויחה קצת.
עסק טוב! – קרא הצדיק. ראו נא: אשתו מפרנסת אותו! כבר ראינו את המסחר הטוב שעשה אדם הראשון, כשאשתו נתנה לו לאכול, והוא אומר, שאשתו מפרנסתו.
אחרי כן פנה שוב אל האיש ושאלו:
ובאיזה אופן מרויחה אשתך?
השיב האיש:
היא הולכת ל'חצרות' של האדונים, מוכרת שם ירקות וכדומה, ומזה היא מרויחה קצת.
אמר לו הצדיק:
אם כן איפוא הרי כתוב: "וַֽחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א), שאם הולכים בַּ'חֲצֵרֹת' יהיה 'וְדִי זָהָב'. סע לשלום לביתך, והשם יתברך יעזור לך, שאשתך תצליח בְּ'דִי זָהָב'.
נסע האיש לביתו. כשאשתו שאלתו מה הביא מן הרבי, לא ידע מה להשיבה.
עבר זמן מה והאשה באה והראתה לבעלה איזו חבילה ואמרה: היום, כשהלכתי כהרגלי ל'חצרות' למכור את סחורתי, מצאתי בדרך את החבילה הזו מונחת בבוץ על הארץ.
פתחו את החבילה ומצאו שם שלש מאות זהובים, סכום חשוב באותם הימים. הוציאו מזה 150 זהובים לנדוניא והוצאות החתונה, ומן השאר עשה האיש מסחר, והצליח כל ימי חייו…
[7] סיפר הגאון הרב שאלתיאל מאיר כהן שליט"א (לחזות בנועם ה' – פרשת שלח לך), וז"ל:
הצדיק רבי דוב סוקלובסקי זצ"ל חתנו של רבה של 'מיר' שבליטא רבי אברהם צבי קמאי הי"ד, סיפר סיפור מזעזע שהכיר אותו מקרוב.
בעיר מיר חי יהודי אמיד, בעל בעמיו. נכסיו היו מוצלחים וקרובים לעיר, והברכה היתה שרויה במעשה ידיו, באופן שלא נשקפה כל סיבה שתצדיק שינוי כל שהוא במערך חייו. למרות זאת פשטה ביום בהיר השמועה, שאותו פלוני מחסל את כל עסקיו ומוכר את כל מטלטליו.
מדוע? היתכן? לעזוב את עסקיו ולעבור למקום אחר? התשובה לא איחרה לבוא: אותו יהודי בעל רגש חם החליט לעקור ממקומו ולעלות לארץ ישראל, ארץ הקודש. לחון את עפרה ולקיים בגופו מצות ישוב ארץ ישראל.
השמועה היכתה גלים, גלים של חיבה ואהדה למעשהו הנאצל, שכן באותם זמנים התגוררות בארץ ישראל גבלה בפיקוח נפש של ממש. ביום הפרידה התאספו בני העיירה להיפרד ממנו ברגשי קודש, בערגה לארץ הנכספת ובקנאה סמויה על שזכה למה שאחרים לא זכו: לעלות לארץ. אף הוא ענה כנגד המברכים: 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' כולנו יחד, ומשם הועיד פניו לירושלים.
עברו מספר שבועות ואולי חדשים. האירוע כבר היה נשכח, אלמלא ביום בהיר הופיע פתאום מיודענו בשערי מיר. הוא חזר, שב על עקבותיו.
מה קרה? גם הפעם התאספו כל בני העיירה בבית הכנסת, והפעם כדי לשמוע חֲוָיוֹת מארץ הקודש. תיאור מכלי ראשון. וכי זוטרתא מילתא? לא מפי שמועה ולא ממספרים, אלא מעד ראיה, שזכה לדרוך על עפר הארץ, למשש את אבני הכותל המקודשות ולנשום את האויר של ירושלים.
האיש עלה על הבימה והחל לספר ולתאר את הארץ הטובה ואת יושביה, את הקודש ואת המקדש, את אוירה דארץ ישראל ואת נועם זיוה, והציבור שומע בשקיקה כל מילה. ואז, בשיא של התיאור, נתכרכמו פניו, והוא עבר בקול נוגה לתאר את המצב הכלכלי הקשה שהיה מנת חלקה של ארץ ישראל באותם הימים.
'אבל… אבל' – אמר האיש וכאן החל לציין בצער את מגרעותיה של הארץ, 'לחיות שם קשה מנשוא. אין פרנסה, אין אוכל לפי הטף, החיים קשים וחסרי מוצא'. הוא המשיך בתיאוריו וציין את הדוחק ואת לחץ החיים בו היו שרויים אנשי הישוב – כפי שאכן היה באותם הימים, ולא נתקררה דעתו, עד שפלט מפיו את הסיומת הקשה: 'עדיף להיות כבשה במיר מאשר להיות אדם בארץ ישראל…'
וכאן מגיע רבי דוב לשיאו הדרמטי של הסיפור. מספר רבי דוב: הדברים יצאו מפיו, ולנוכח עיני הקהל המזועזע התחוללה זוועה: האיש חטף כנראה בו ברגע שבץ מוחי, פניו נפלו, כל גופו נשמט והוא החל צונח אט אט ארצה. הוא לא נפל, גם לא התעלף ולא איבד הכרתו, שריריו התנוונו, וקומתו הזקופה הושפלה.
תוך רגעים ספורים נותר האיש שרוע על ידיו ועל ברכיו הולך על ארבע, משהו שהזכיר מאוד את הילוכה של ה… כבשה… גם דיבורו ניטל מפיו, והוא לא היה מסוגל יותר לדבר. רק הברות שונות יצאו מפיו, הברות שדמו אף הן להיגוי של הכבשים מ… מ… מ…
רבי דוב זצ"ל, שחשש כי שומעיו יתייחסו לסיפור בספקנות, טרח להדגיש, כי עודנו זוכר, כי בעודו ילד, בעת שהיה הולך עם הילדים בני גילו אל ה'חדר', כאשר הם היו עוברים מול בית האיש ההוא, שם במרפסת היה הלה מוטל גחון על ברכיו וידיו, ופולט הברות משונות.
והילדים – כמו ילדים – היו מניפים לעברו אצבע מאשימה ומתריסים כנגדו: 'נו, אתה עוד תעז לדבר לשון הרע על ארץ ישראל?'…
[8] פסיקתא זוטרתא (פרשת דברים א, כז).
[9] כתב הגאון הגדול הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א (ברכת מרדכי – מוסר, חלק ב – עמוד קסב), וז"ל:
הנרגנות, יותר מכל מדה מגונה אחרת, הינה תוצאה של אוירה. היא מתפתחת וצוברת תאוצה על רקע ה'מחממים', הלא המה אבי אבות הנרגנות…
והגורמים לאוירה זאת, או לרקע זה, המה הקצוות מזה ומזה:
פעמים שהדבר נובע מאלו השקועים בתחתית השפלה… אלו יוצרים ו'מפברקים' את האוירה… 'מבעבעים' סבון וקצף, מתלחשים, מפריחים 'סודות' ומזהירים שלא לגלותם…
כך נגררים הכל אחרי הרקע והאוירה. והכל נגרם על ידי מדה של 'לא טוב לי'…
האמת היא, כי אמנם לא טוב להם לנרגנים, אך ל'לא טוב לי' זה אין סיבה אמיתית! שכן כאמור נרגנות מדה לעצמה היא, מדה מגונה רעה ומזיקה, ורק לאחר מכן נמצאת הסיבה התופחת והולכת ומתפוצצת לאלפי רסיסים, כאלפי הנגררים אחריהם.
ופעמים שהדבר נגרם על ידי 'ברי סמכא' כביכול, אלו שיש להם עמדה וכח… על ידי אלו ה'ממונים' ה'גבאים' וה'קצינים', על ידי ה'מי ומי'…
אם המה נגועים בגנות זאת הקרויה 'נרגנות', מי 'יעז' שלא 'להבין' כי 'חובה' היא ו'טוב' הוא ו'נעים' הוא, ואף 'טעם החיים' הוא, להיות נרגן. והנרגנות כאמור צוברת כח, תופחת ומתפתחת ומפברקת וכו' וכו'…
וכשאתה שואל את הנרגן: למה אתה כל הזמן מתלונן? למה אתה אף פעם לא שבע רצון?
הוא משיב: אני? אני נרגן?! אני בסך הכל מנסה לחדור מאחורי הנראה לעינים, אני מנסה בסך הכל לפתוח לאנשים את העינים שלא יהיו כאלו תמימים ונאיבים… אני בסך הכל רוצה להוכיח לכולם שאי אפשר לעבוד על אנשים…
כל 'נרגן' ושפלותו… אבל הנרגנות הזו מחלחלת פנימה, אל תוך אזני השומעים וגוררת אותם אל מעמקי השאול…
והנה, יש לדעת, כי כשם שהנרגנות מדה היא לעצמה, כך שביעות רצון אף היא מדה היא לעצמה.
כשם שהנרגן נרגן הוא, ואחר כך מוצא הוא את המוני סיבותיו לכך… כך השבע רצון, מיסודו ומתכונת טבעו הוא שבע רצון, ורק אחר כך ימצא בוודאי המוני סיבות להיותו שבע רצון…
[10] כתב בספר התניא (אגרת הקודש – סימן יא), וז"ל:
וביאור הענין הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין הנקראת 'ראשית חכמה' והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא, הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך, המחיה את הכל.
וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו, הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי האין שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים. אבל באמת אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו…
וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין דלית אתר פנוי מיניה, ובאור פני מלך חיים, ועל כן עוז וחדוה במקומו, הואיל והוא רק טוב כל היום…
ועל כן, ראשית הכל, שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה, ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע, ומי שמתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה, והרי זה ככופר ח"ו… ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאוד חכמי האמת…
[11] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (בצור ירום, חלק ה פרק כו -עמוד 119), וז"ל:
מספרים על עשיר אחד, שלמרות עשירותו המופלגת, היה גם בעל כושר תורני, וכל פעם כשהיה מסיים מסכת, היה בא אל המגיד ממעזריטש, להודיע לו שהוא סיים מסכת פלונית, והיה מקבל ברכה למסכת הבאה, וכך הוא היה מקבל עידוד מהרבי.
כשסיים מסכת ברכות, ניגש אל הרב המגיד ואמר: 'כבוד הרב, מסכת ברכות מובנת לי פחות או יותר, אבל דבר אחד לא הצלחתי להבין, כתוב שם שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואני לא מבין איך זה מסתדר, הרי כשאדם מרויח סכום כסף הגון הוא שמח מאוד, אבל כשיש לו הפסד או שהוא מקבל קנס כספי גדול, ההרגשה שלו שונה לגמרי, איך אפשר לדרוש מהאדם שישמח בשני המצבים באותה מדה?'
אמר לו המגיד: 'אני אגיד לך את האמת, אני לא יכול להסביר לך, כי אין לי כלים בשביל להסביר את זה, אבל יש אחד שיכול להסביר לך את זה, קוראים לו רבי זושא, (הוא אחיו של בעל נועם אלימלך), והוא גר באניפולי, הוא אדם גאון, כדאי לך ללכת אליו'.
אותו עשיר נסע לשם בעגלה שלו, ובדרך הוא חשב שאם הרב שלח אותו אליו, כנראה שהוא אדם עשיר ויש לו חוה גדולה עם שומרים בכניסה וביציאה… אבל כשהגיע לאניפולי ושאל היכן ביתו של רבי זושא, הצביעו לו לעבר בקתה רעועה הממוקמת בקצה העיר…
הוא נקש בדלת, ובעל הבית, רבי זושא, פתח את הדלת…
הניגוד שנגלה היה משווע. בפתח עומד רבי זושא ופניו מאירות בגוונים מתחלפים, להב שמחה ורגש בושה (מבורא עולם)… מלבו בוקעים מעיינות של אהבה לכל נברא, העוטפים את כל סביבותיו…
ואילו מאחורי גבו, נשקפת מציאות עגמומית למראה, בית קטן ועלוב, המכיל כמה ארגזים ישנים המשמשים כשולחן וכסאות ביום, וכמיטה בלילה…
והאיש בעל פני הלהבה פונה אליו ושואל: מה זכיתי שבאת לבקר אותי?
אמר לו העשיר: 'הרב המגיד ממעזריטש שלח אותי אליך, הוא אמר שאתה תוכל להסביר לי כיצד מברכים על הרעה כמו על הטובה'.
כששמע זאת רבי זושא אמר בפליאה גדולה: 'זו משימה מאוד קשה בשבילי, אני לא מבין למה המגיד שלח אותך דוקא אלי, הרי יש לי כל טוב ולא חסר לי מאומה, מימי לא ראיתי איך נראית רעה, ומעולם לא עברו עלי יסורים, ואם כן כיצד אוכל ללמד אותך איך לקבל אותם באהבה?! אולי כדאי שתיגש שוב אל הרב, ותאמר לו שאני לא הבנתי למה הוא שלח אותך אלי, כי אני אדם מאוד מאושר, כל היום אני בשמחה'.
כשאותו עשיר יצא מביתו של רבי זושא הוא התחיל לבכות, הוא אמר לעצמו: 'עם כל העושר שיש לי, לא זכיתי לאלפית שמחה ממה שיש ליהודי הזה שחי במצב דחוק כל כך, וההזנחה ניכרת מכל פינה בביתו, ובכל זאת אין על פניו שום סימנים של עצבות, אלא הוא מאושר ומלא שמחה'. ואז הוא הבין למה הרב שלח אותו דוקא לשם, כי רבי זושא חי מתוך אמונה אמיתית בבורא עולם, העושה רק טוב, עד שהוא לא הרגיש כלל שאלה הם יסורים, הוא הרגיש רק בטוב שבהם, ולכן אמר שמימיו לא סבל יסורים.
ומצד שני ישנם כמה אנשים שיש להם כל טוב בבית, ובכל זאת הם מלאים צער ויגון, וזה בגלל שהם רגילים להתלונן על כל דבר קטן שחסר להם.
והענין הוא כזה:
כשאדם מרגיש שהוא שוה משהו ושהכל מגיע לו, אזי כל דבר קטן שחסר לו גורם לו צער ומפיל עליו עצבות.
אבל כשאדם לא מחזיק מעצמו, ויודע שלא מגיע לו כלום, שם מתחילה השמחה, כי אז על כל טובה אפילו הקטנה ביותר שהקב"ה משפיע עליו, הוא שמח ופיו מלא הודאה להקב"ה, וכך הרגיש רבי זושא ולכן תמיד היה שרוי בשמחה. ולכן כאשר האדם יבין שבאמת לא מגיע לו כלום, הוא יקבל את כל היסורים הבאים עליו באהבה, ויהיה מלא בשמחה והודאה לה' תמיד.
וזו השאיפה שיהודי צריך לשאוף אליה: לחיות באמונה! לדעת ולהאמין, ולהשיב אל הלב, שהקב"ה עושה עם האדם רק טוב!
להשתדל בכל הכח שלא להתלונן כלל, בין אם הפרנסה יותר טובה או פחות טובה, בין אם קל בלימוד או קשה יותר… גם אם בבית קצת קשה, אסור להתלונן!
יהודי חייב לחיות אמונה!
צריך להתחזק בכל מצב, אסור ליפול לעצבות, כי אדם עצב נכנס לקטגוריה של מיתה רוחנית, חסר תקוה וחסר חיות.
מי לנו גדול מיעקב אבינו, שהיה בחיר האבות, ובכל זאת כאשר היה בצער ובאבילות על יוסף בנו, נסתלקה ממנו שכינה, והקב"ה לא דיבר אתו עשרים ושתים שנה!…
ורק אחרי ששמע שיוסף חי, חזרה לו החיות, וכמו שנאמר: "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה, כז), מכלל שעד עכשיו הוא היה נחשב כמת…
וזו הנקודה, שיהיה אשר יהיה, אסור לאדם אף פעם להתמרמר על מצב זה או אחר, אלא יקבל הכל בשמחה. תמיד אדם צריך לחשוב שמצבו טוב משל אחרים, ה' נתן לו שכל, נתן לו דעת, נתן לו תורה וכו' וכו', תעריך את מה שיש לך, אל תסתכל על המעט שחסר.
אדם מוכרח לקבל מעט יסורים, אדם שאין לו יסורים מוחקים אותו מגן עדן, השם שלו לא נזכר שם, פעם היסורים זה בכסף, פעם זה בבריאות, פעם זה בעניינים שבינו לבין אשתו, לכן האדם צריך לשבת בשקט עד יעבור זעם, ויקבל את הכל בשמחה…
האדם צריך לחיות באמונה, ולחוש שה' יתברך עושה עמו רק טוב, הוא צריך לחוש שברוך ה' מצבו מצויין!
התביעה מהאדם היא לחיות אמונה, עד כדי כך שיהיה בכחו להרים את כולם יחד אתו! להיות המנוף של כולם!…
[12] בספרו משנה למלך (עמוד כ).
[13] עיקר הגבורה שבלב נובעת מתוך הידיעה הברורה…
ובענין זה סיפר הגה"צ רבי נסים יגן זיע"א (הובאו דבריו בספר דורש טוב – בין המצרים, עמוד תרמב), וז"ל: היה פעם אדם צדיק שלא הגיע לו סבל בעולם הזה, וימיו עברו עליו בטוב ובנעימים.
והנה בשיעור התורה שהשתתף בו, שמע פעם מרבו את דברי חז"ל (עירובין מא:) שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנם. אדם לא יורש פעמיים גיהנם: או בעולם הזה או בעולם הבא.
חשב האיש לעצמו: למה לי לסבול גיהנם בעולם העליון, שישרפו אותי יום ולילה באש הנוראה?! עדיף לי לסבול שבעים שנה מאשתי, שתקלל, שתרביץ, שתעשה מה שהיא רוצה, רק שאעבור את הסבל הרב ואכנס לגן עדן.
פנה מיד לשדכן מומחה, ושאל אותו כמה הוא לוקח עבור שידוך. אמר לו: אלף דולר מכל צד. אמר לו: שמע, אני אתן לך עשרת אלפים דולר, אך בתנאי אחד: שתביא לי את האשה הכי רעה בעולם! נקמנית, צעקנית, לא עושה רצון בעלה, בקיצור: מרשעת אמיתית!…
השתגעת?! תמה השדכן.
לא, אני מדבר ברצינות, אמר האיש, אני מוכן לחתום לך על התחייבות!
אשה טובה קשה למצוא, כמו שאמר שלמה המלך, אך אשה רעה לא קשה למצוא…
אמר לו השדכן: אין שום בעיה, בכל דור ישנן כמה נשים רעות, אציע לך כמה מהן…
אמר לו: לא, אין צורך בכמה, מספיקה אחת, רק שתהיה מרשעת!…
חיפש השדכן אשה רעה. הגיע לשכונת הפחים ושאל: יש כאן אשה רעה? אמרו לו: בסוף הרחוב, שם בבנין האחרון גרה אשה מצורעת, כל השכנים בורחים ממנה, אפילו המשטרה פוחדת ממנה. הפה שלה מדיף ריח צחנה – קללות, צעקות, אשה רעה, שה' ישמור… התגרשה כבר שבע פעמים…
הגיע השדכן אל המדוברת, ואמר לה: תשמעי, יש הצעת שידוך מצויינת עבורך, יהודי צדיק יסוד עולם.
ברצינות?
כן.
אמרה האשה לעצמה: לפחות עד החתונה אשחק כאילו אשה טובה אני… התלבשה צנוע, וכמו כן החליטה לשתוק, כי אמרה: אם אדבר, אהיה מוכרחה לקלל אותו. עדיף, איפוא, שאשתוק. ואכן בפגישות ישבה כמו אילמת.
בת כמה את? שאל החתן, והיא שתקה. כתבה לו בעט את הגיל, כדי שלא תצטרך לפתוח עליו את פיה.
כמה פעמים התגרשת? הראתה לו באצבעות מספר שבע…
חשב האיש: זהו זה, כזו אשה אני צריך. יש למהר לערוך את החתונה!
בעת החופה הודיע כי החליט לכתוב בכתובתה סכום של שני מיליון דולר! והוא היה אדם אמיתי, לא משקר. ומדוע התחייב על סכום עתק כזה? – כדי שגם אם יסבול ממנה קשות, לא יוכל לגרשה, כי מהיכן ישיג שני מיליון דולר… כך יסבול עד המוות, ויגיע למעלה מזוכך וטהור.
החופה נערכה כדת וכדין, ובסיומה צעדו בני הזוג אל חדר היחוד. בחדר היחוד פנה אליה ואמר לה: את המתנה הכי יפה שלי…
כאן סוף סוף פתחה האשה את פיה, ואמרה לו כך: ודאי יודע אתה שמהיום והלאה תהיה מסכן, אומלל, אני אמרר לך את החיים… אבל דבר אחד ברצוני להבין: האם לא אמרו לך שאני רעה? מדוע, אם כן, בכל אופן התחתנת אתי?
אמר לה החתן בחיוך: אדרבה, רק על דעת כן התחתנתי אתך, שאת רעה. אם לא – זהו מקח טעות, הכל בטל!
מדוע? התפלאה האשה.
פשוט מאוד, הסביר החתן. פוחד אני מדינה של גיהנם, ובגמרא כתוב שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנם. מעדיף אני לסבול גיהנם כאן ממך, מאשר את הגיהנם שם.
מה?! קראה האשה, אתה תשב בגן עדן בגללי? לא יקום ולא יהיה! אני אהיה האשה הכי טובה שהכרת מימיך – והעיקר שישרפו אותך בגיהנם! ומאז חזרה בתשובה ונהייתה צדקת יותר ממנו. מאז לא פתחה את פיה אלא לדברי טובה וחכמה.
מה לומדים מכאן? שאם לאדם לא מגיע לסבול, אפילו אם יתחתן עם האשה הגרועה ביותר בעולם – לא יעזור לו…
[14] ממשיך הרב וולבה וכותב (עלי שור – שם):
כך הוא כלפי ה' יתברך, כך הוא גם כלפי הזולת.
ברמב"ם נפסק (הלכות איסורי ביאה פי"ט הי"ז): 'וכל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים, חוששין לו… שכל הפוסל במומו הוא פוסל'.
למה?
הוא אשר אמרנו. הפוסל את האחרים בוודאי אינו מודע למומו שלו. כי אילו ידע, היה נמנע מלהזכירו על אחרים כדי שלא יתגלה קלונו שלו.
אבל, למרות שהידיעה הזו נעלמת מהרובד הגלוי שבנפשו (של הפוסל), הרי שבסתרי הלב, בשכבות העמוקות של הנפש, לא נשכח המום, והוא מקרין את עצמו החוצה בהיפוך, לפסול אחרים.
הרי לנו דרך תיקון עצמי. כל פעם שאנו מקרינים ליקויים ורגשות נפשיים על אחרים, אנו מקבלים שיעור מצויין על מצבנו אנו! כשאנו חורצים משפט שלילי על הזולת, נדע נא, שליקויי לבנו מתגלים…
ואז כשאמת זו מתגלה לנו, נמנע מעצמנו הרבה כאב וצער כשנדמה לנו שכולם שונאים אותנו והעולם מסביב אויב לנו ואשם בכשלונותינו…
[15] לקט רשימות – בענייני בית המקדש (עמוד צט).
[16] ונעתיק שוב את לשונו של ספר יד הקטנה:
נרגן. ענין הנרגן, הוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם על בני אדם תמיד ואין הבריות נוחים לו, ורובם ככולם דרכיהם והנהגותיהם אינן ישרות בעיניו וטובות לפניו.
ואף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר, בכל זאת ימצא תמיד תנואות על חברו, על מעשיו ועל דבריו, וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון. זה שהוא על זה הדרך הוא נקרא נרגן…
[17] ובענין זה סיפר הגאון הרב ברוך לב שליט"א (נפלאותיו לבני אדם, חלק ג – עמוד 125), וז"ל:
איש יהודי היה פעם, ר' דוד זעלצער היה כינויו. נקרא שמו כך על שם המלח שהיה מוכר בחנותו ('זאלץ' – מלח בשפת האידיש).
כל תושבי הסביבה מגיעים למדוד מלח בחנותו ולקבלו מידיו האמונות. ויהי היום ואל מול פתח חנותו ניכרה תכונה רעשנית, חנות חדשה עומדת להיות מוקמת בקרוב. ומה ימכר בה, באותה חנות שמול חנות המלח של ר' דוד? – מלח, מלח ימכר בה.
שומע ר' דוד המלחאי את השמועה, כי זעלצער נוסף עומד לקום לו אל מול פתחו – והוא מתכנס אל הגיגיו. יום חולף עליו, יומיים ושלשה, עד מהרה מחליט לשים פעמיו אל רבו הגה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זיע"א, משהו מעיק עליו ביותר, והוא מבקש לגולל בפני רבו את משא לבו:
'מקננת בלבי הרגשה שהחנות החדשה תגזול את פרנסתי' – פותח ואומר – 'והרגשה זו מעידה בי כאלף עדים כי האמונה שבי רופפת וחלושה – אם כן מה טעם לחיי? מה טעם לחיים חסרי אמונה?'
גנח מעומק לבו, והוסיף: 'הרי מזונותיו של אדם קצובות לו מראש השנה עד ראש השנה', 'ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא', אם כן מה מקום להרגשה זאת בלבו של יהודי – אלא אם כן, רחמנא ליצלן, לוקה הוא, ב… ב… בחוסר אמונה'…
שמע הרבי וחיזק את לבו, שוחח עמו אמונה והיטיב את רוחו עליו. כששב ר' דוד זעלצער לעירו חש כי כבר תוקן הדבר וכי שלם לבו עם החנות שממול. ההרגשה האיומה ההיא, חלפה ועברה לה מן העולם כלא היתה – וירווח לו. שקקו החנויות קונים רבים ולא חסר המלח מפי איש.
באחד הימים שוב מופיע ר' דוד זעלצער בלעכוויטש, שוב גאתה מועקה בלבו וחייו אינם חיים:
'נו ניחא' – אומר לרבי – 'כבר אין לי מחשבה אודות הפרנסה שלי – אך בכל זאת, כשנכנסים קונים אל חנות העור שמולי או חנות הבדים – שמח אני בלבי על כך שליהודים יש פרנסה. אך בשעה שנכנסים קונים אל חנות המלח שמולי – אינני מרגיש שמחה בלבי, אמנם הדבר אינו מפריע אך גם אינו משמח, וחוששני שאי שם בתוך לבי רופפת אמונתי, ירא אנכי כי בתת ההכרה עודני מהרהר שהלה נוגע במוכן לי… והרי כבר אמרתי שעם מחשבות כאלה – למה לי חיים…
ורבו הקדוש חיזקו בדיבורי אמונה ובטחון, ור' דוד זעלצער חזר לביתו, ולמחרת כשראה קונים נכנסים לחנות המלח שמולו – הרגיש כיצד השמחה פורצת מלבו ושוטפת את כל גופו: ישתבח שמו, שיש לו פרנסה…
ובשמים, נעו אַמּוֹת הַסִּפִּים, ורעשו כל המלאכים: איזו עוצמה של אמונה חושית!… ופסקו לו שכר עצום, והוא חתן גדול וקדוש, הגה"ק רבי אברהם וויינברג, בעל 'יסוד העבודה' זיע"א…
[18] קונטרס מאה ברכות (עמוד ה).
