התור נשאר פנוי
ראש השנה מתקרב והתכונה מורגשת באויר.
גם ליד דלת חדרו של הגה"ק רבי פינחס מנחם, ה'פני מנחם' מגור זיע"א, מורגשת היטב אוירת ראש השנה, המוני חסידים ממתינים בתור לקבלת ברכה לשנה טובה.
בין המוני החסידים עמד ר' שלום, והרהורים נוּגִים ממלאים את לבו.
במהלך השנה הוא החל לחוש בגופו בכאבים מוזרים, שהובילו אותו אל הרופא, שהודיע לו בתום סדרת בדיקות מגוונת כי אחד האברים הפנימיים החיוניים בגופו חדל מלתפקד, לא תהיה ברירה אחרת במוקדם או במאוחר אתה תיאלץ לעבור השתלה ויפה שעה אחת קודם.
ההודעה יצאה מפי הרופא ופני ר' שלום חוורו… מאדם בריא באמצע חייו הפך ר' ברוך תוך יום ל'מועמד להשתלה', והוא נאלץ להיחשף במהירות לעולם חדש של מונחים רפואיים ושמות לועזיים שככל התלוי בו מעדיף היה לא להכיר לעולם…
עסקנים רפואיים מהדרג הראשון מוכנסים חיש מהר בסוד העניינים, מתברר שאדם במצבו הבריאותי אינו יכול להמתין יותר מדאי, עולמות נהפכים כדי לזרז את העניינים, עד שלפני כמה ימים התקבלה הבשורה בביתו של ר' ברוך: 'כמה ימים אחרי שמחת תורה תתקיים ההשתלה'…
וגחלי הפחד החלו לוחשות במעמקי לבו… והוא קם ונסע ל'פני מנחם' מגור.
'ברוך' – נשמעת הקריאה מפי האחראי ומנתקת אותו משרעפיו. הוא קם בחטף, הידק את האבנט למתניו וצעד קדימה אל הקודש פנימה…
מאחורי הדלת, ליד השולחן יושב הארי החי, הרבי ה'פני מנחם' מגור, כשמבטו עוטף את הנכנס בְּרֹךְ ורחימאיות שלא מעלמא הדין.
'רבי! ברוך ה' יש תאריך להשתלה' – מנסה ברוך להישמע כאיש בשורה – 'כמה ימים אחרי שמחת תורה'.
'ברוך' – נועץ בו הרבי את זוג עיניו הבוערות – 'שנה חדשה עומדת בפתח, שנה טריה ורעננה, מה לך מתכנן את המחר?… בעזרת ה' אתה תבריא ולא תזדקק כלל להשתלה'.
פיו של ברוך נפער בתדהמה, לבו דפק במהירות והתקשה לעכל. אך בִּן רגע הוא מתעשת. אין מה להסתפק, הרבי דיבר חד וברור.
האיש שיוצא מחדרו של הרבי אינו אותו אחד שנכנס אליו לפני דקות ספורות.
צעדיו קלילים הרבה יותר, עם כל פסיעה משתחררים ויורדים ממנו מטענים רבי עוצמה של לחץ ומתח נפשי. השלב הבא הוא כמובן בני המשפחה, הראשונים שזכאים לדעת על המפנה הדרמטי. 'הרבי אומר שאני לא אזדקק לעבור את ההשתלה', הוא מבשר להם בדמעות חנוקות של שמחה.
קצב הלב שלו חוזר אט אט לפעום כמתכונתו. שעון הזמן שפסק לדידו מלכת, שב ומתעורר לחיים, הוא חוזר שוב אל העולם, אל החיים…
את שני ימי ראש השנה הוא עושה בצילו של הרבי, ובסיומם הוא שוב עובר דרך הרבי.
'רבי, האם לבטל את התור לביצוע ההשתלה?'
'בוודאי' – משיב לו הרבי חד משמעית, והוא כבר ממשיך הלאה עם הים האנושי הגועש כשלבו מפרפר בהתרגשות. התשובה החותכת מסירה את שיירי הספיקות האחרונים שניקרו בלבו, הרבי מבטיח מפורשות שאין צורך כלל בניתוח ההשתלה. זהו הסיפור כולו נמצא כליל מאחוריו.
בלב מתרונן הוא מרים טלפון למרפאת ההשתלות, מודע לכך שהוא עומד לבצע את אחת השיחות התמוהות שנערכו שם אי פעם. מודיע חגיגית על ביטול התור ולא מתפלא על התגובה המגיעה מעברו של הקו: 'הכל בסדר אתך? אתה הרי יודע כמה נלחמת כדי להשיג את התור הזה, עכשיו אתה רוצה לבטל אותו במחי יד?!'
'תבינו, אני פשוט לא זקוק יותר להשתלה הזו, אני בריא!' – הוא מנסה להסביר לבני שיחו ללא הצלחה. 'זו החלטה שלך, זכותך לוותר על הסיכוי היחיד שלך לחיות' הם אומרים וחותמים את השיחה.
הימים הבאים סוחפים אותו עמם, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים שלאחריהם, ההכנות הקדחתניות לחג הסוכות, קניית ארבעת המינים ובניית הסוכה, עד שלרגע נדמה לו שכל ענין ההשתלה היה חלום פורח.
חודש תשרי של השנה הזו חולף עליו בהתרוממות רוח שלא טעם כמותה מעולם. בחג הסוכות הוא עובר בין שמחת בית השואבה אחת לחברתה, משתלב במעגלים הסוערים, רוקד ומפזז שעות ארוכות עם עמך ישראל, כשגחלי השמחה לוחשות בלבו…
ושוב ליום שמחת תורה הוא נסע אל הרבי. הוא מגיע וניגש, והרבי לוחש לו באזניו: 'ברוך, עכשיו כשאתה בריא, יכול אתה לשמוח עם התורה ביתר שאת ויתר עוז'.
המילים האלו היוצאים מפי הרבי משלהבים מחדש את נשמתו.
באותו שמחת תורה בו אמור היה להתהלך כסיר לחץ העומד להתפוצץ, מפזז ר' ברוך ומכרכר עם ספר התורה בהתלהבות כנער צעיר, כולו נוטף פלגי זיעה של מצוה.
מוצאי שמחת תורה, שוב נדחק לו ר' ברוך בין המוני החסידים העוברים ביעף על פני הרבי לקבל ברכת פרידה וחורף בריא. ושוב עוצר אותו הרבי, הוא כורה אזנו בקשב והרבי אומר לו את הדברים הבאים:
'ברוך, אתה תצטרך לעבור את ההשתלה, אך אל דאגה הכל יעבור בשלום. אתה תצא מזה מהר מאוד ותחלים במהרה'…
עיניו של ברוך נפערות לרווחה, והרבי מוסיף: 'ראיתי את המתח העצום בו היית שרוי, רציתי לחזק אותך להעניק לך לפחות כמה שבועות של שלוה ורוגע'…
ברוך עומד כמסומר, מחשבותיו מסתחררות כמעגלים סוערים. 'רבי' – הוא ממלמל – 'אבל מה עם התור הרי ביטלתי את התור להשתלה?'
'התקשר לשם וברר אם התור עדיין פנוי' – משיב לו הרבי על אתר ומעניק לו את ברכתו.
מהאוירה המרוממת של חודש תשרי, צונח ברוך בחזרה אל המתח המוכר עד כאב. מי יודע אם התור היקר שהפכו את העולם כדי להשיגו עדיין נשמר… באצבעות רועדות הוא מחייג למרפאת ההשתלות, בקול כבוי הוא מברר מה מצב התור שלו, מקוה מאוד לשמוע תשובה חיובית.
'כן, התור שלך משום מה לא נתפס' – עונים לו במרפאה קצרות.
בתאריך הנקוב עובר ר' ברוך את ההשתלה המוכתרת בהצלחה, כעבור כמה ימי החלמה הוא שב להתהלך כאחד האדם… ושוב נסע לרבי לבשר לו על הצלחת הניתוח.
הרבי קיבל אותו בפנים נוהרות משמחה וכרה אוזן לבשורות הטובות שבפיו.
'משמים נגזר עליך לעבור את הניתוח אבל עגמת נפש לא נגזרה עליך, כשנכנסת אלי בערב ראש השנה בראותי את הלחץ והמתח הרב בו אתה שרוי, ביקשתי לעודד את רוחך, להפיח בך חיוּת כדי שחודש תשרי יעבור עליך בשלוה ובשמחה. כאשר התקשרת לבטל את התור – הוסיף הרבי – התקשרתי אני אל הרופא והוריתי לו להשאיר את התור על כנו…
בלבם של הצדיקים מתגלה רחמנות גדולה על כל יהודי באשר הוא, ומתוך כך הם משתדלים להפחית ממנו כל מכה, ולמעט את צערו עד כמה שרק ניתן.
ומכיון שהם משתוקקים שליהודים יהיה טוב,[1] הקב"ה מסייע בידם ועוזר להם למלאות את רצונם.
ויותר מזה, ישנם צדיקים שזכו ללב טוב בתכלית השלימות, והגיעו למדרגה כזו שהם מוכנים למסור את נפשם כדי שליהודים יהיה טוב!
וזו היתה מדרגתו של משה רבינו…
שיהיה טוב לישראל
בפרשיות הקודמות למדנו על הנזק העצום שגרמו בנות מדין לעם ישראל – בגללן מתו מאתים אלף בחורים![2]
ועתה, בפרשת השבוע, פרשת מטות, מתגלה הקב"ה למשה רבינו ואומר לו: המדינים ציערו אותי מאוד, בגללם נהרגו רבבות יהודים, ולכן מצוה אני אותך: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב)…
משה שמע את דבריו של הקב"ה, אסף את העם, ואמר להם: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (שם פסוק ג).
וכתב רש"י (שם): 'ואף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר!'
וברשותכם נרחיב:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר, וז"ל (אמרי נועם, מטות – מאמר ד):
בספר הזוהר הקדוש (וירא דף קו ע"א) מכונה משה רבינו בתואר 'רעיא מהימנא' – שפירושו: 'הרועה הנאמן'.
בשני מילים אלו מקופל סוד חייו של משה רבינו![3] ולכן משה רבינו הוא הסמל הנצחי למנהיג ישראל האמיתי, מנהיג שמסר את כל אשר לו מנפש ועד בשר למען עם ישראל.
ובעניין שאנו עוסקים בו – מלחמת מדין – בא הדבר שוב לידי גילוי. ונבאר:
כשהקב"ה ציוה את משה רבינו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא, ב), הוסיף ואמר: "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (שם) –
דע לך משה, שלאחר שתסתיים מלחמת מדין תסתיים השליחות בעולם, ולכן לאחר מכן תאסף אל עמך…
אילו היתה למשה רבינו נגיעה אישית כל שהיא במה שהוא עושה, בוודאי היה מתאחר כמה שיותר עם קיום מצוה זו כדי להאריך את ימיו עד כמה שניתן, כי הלא הקב"ה לא הגביל לו זמן מתי לצאת ולהילחם במדינים, ויכול היה משה רבינו לאחר זאת אפילו כמה שנים ובכך להרויח עוד כמה שנים של חיים.
אולם מכיון שכל מהותו של משה רבינו היתה לעשות טוב לעם ישראל, חשב לעצמו: 'מה בגללי יתעכבו ישראל במדבר?! לא! אוציא אותם למלחמה, כדי שיזכו להיכנס כבר לארץ, ואני? אני מוכן למסור נפשי עבורם!'
לעומת זאת, אומרים חז"ל במדרש (במדבר רבה, פרשה כב – אות ו), על יהושע בן נון שהיה צריך לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו, אך התקצרו שנותיו בעשר שנים וחי רק מאה ועשר שנים, משום שבשעה שבא יהושע להילחם עם שלשים ואחד המלכים כדי לכבוש את ארץ ישראל, אמר בלבו: 'אם אהרוג אותם מיד, בטח גם אני אסתלק מן העולם כמו שהיה עם משה רבינו', לכן עיכב את מלחמתם כמה שיותר כדי להאריך את ימיו, כמו שנאמר: "יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה" (יהושע יא, יח).
אמר לו הקב"ה: 'אתה עיכבת את כיבוש הארץ כדי להאריך את ימיך – הריני מקצר שנותיך בעשר שנים'.
ונמשיך במהלך…
כיצד יוצאים למלחמה?
משה אסף את עם ישראל ואמר להם: 'הקב"ה רוצה לנקום במדין.[4] ולצורך כך אני צריך לוחמים'.
ורק מי שקדוש וטהור יוכל לצאת למלחמה!
וזה לשון הגה"ק רבי יעקב אביחצירא זיע"א (פיתוחי חותם – במדבר לא, א):
'הנה הרשעים המדינים האלה, גרמו לישראל לפגום ברית קודש והפילו מהם כמה אלפים, ונמצא דנקמה זו דרצה לנקום היא נקמת הברית.
וכשאמר הקב"ה למשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא, ב). אמר משה, זו נקמת הברית. ולא שייך שינקום נקמת הברית כי אם מי ששומר בריתו כראוי. כי לא מן השם הוא זה שיבוא מי שבריתו פגום ויפרע ממי שבריתו פגום. דמאי חזית.
לכן משה רבינו עליו השלום בחר מישראל רק את אותם החסידים שומרי הברית כראוי'…
והיינו שכל החיילים שנבחרו לצאת למלחמה זו היו שלמים בתכלית השלימות בענין קדושת הברית.
והוסיף הקב"ה ואמר למשה:
אין בכוונתי שתאסוף את כל הלוחמים הצדיקים שבעם ישראל (שהרי ישנם רבבות כמו אלו), אלא רצוני שתאסוף מכל שבט אלף אנשים, באופן שסך כל הלוחמים יהיו שנים עשר אלף חלוצי צבא.
שנים עשר אלף החיילים נבחרו ועמדו הכן בפתח המחנה…
משה סקר אותם בעיניו הקדושות, וראה את אור השכינה המאיר ומתנוצץ בפניהם.
אך למרות זאת לא נתן להם רשות לצאת למלחמה!
לא, עדיין לא! אתם עדיין לא בטוחים שתצליחו במלחמה.
'אז מה אנחנו צריכים עוד לעשות?'
לקחת עוד אלף אנשים מכל שבט, שיעמדו ויתפללו עליכם!
וזה לשון המדרש:[5]
"אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (שם פסוק ד) – י"ב אלף חלוצי צבא ו-י"ב אלף לתפילה.
עם ישראל יצאו למלחמה ונחלו נצחון שלא בדרך הטבע!
שום לוחם לא נהרג ולא נפצע במלחמה הזו!
וזה היה נס גדול, שהרי לפי דרכו של עולם כשנלחמים שני צבאות אלו באלו, נופלים חללים גם בצד הצבא המנצח, וכמו שנאמר: "כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב" (שמואל־ב יא, כה), ואילו במלחמה זו אירע לישראל נס נפלא ששבו כולם בשלום מן המלחמה ולא נפקד מהם איש…
כאן שיצאו למלחמה לפי כל הכללים, זכו לנצחון שלא כדרך הטבע…
לבבות שבורים ומרוסקים…
המבצע הסתיים בהצלחה!… המטרה הושגה. וכל כחותינו שבו בשלום!…
ולא רק שהם שבו בשלום, אלא הביאו אתם מהמלחמה שלל עצום: נשי מדין וטפם, בהמתם ומקניהם וגם את כל רכושם…
לכאורה הכל מושלם!
והנה למרבה הפלא, אותות השמחה נעדרו מפניהם של הלוחמים. כמין דוק של מתח נסוך היה על פניהם…
ובסופו של דבר הם הצליחו להתגבר על הבושה וניגשו אל משה רבינו וסיפרו:
המלחמה היתה ארוכה ומסועפת, ובמהלך הכיבוש הוצרכנו להיכנס לתוך הבתים ו'לטהר' אותם מאת המדינים…
ושם, לצערנו, נתקלנו בכל מיני דמויות של נשים וההתקלויות הללו גרמו לנו להרהר בעבירה…
תמיד חשבנו – המשיכו החיילים וסיפרו – שאנו זכינו כבר לגאול את נפשנו מתחת יד האומות (הגלות הרוחנית של התאוות). והנה עתה, אחר שנכשלנו בהרהורי נשים – התברר לנו שעדיין נמצאים אנו עמוק בגלות…
שהרי אם היינו יוצאים באמת מן הגלות, היה הדבר הזה נמאס בעינינו באמת, ולא היה נחשב כלל… ובכך שהרהרנו בזה משמע שזה עדיין חשוב לנו…
והם פרצו בבכי…[6]
וכדי לכפר הביאו קרבן. וזה שנאמר: "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'" (במדבר לא, נ) – ופירש רש"י (שם): 'לכפר על הרהור הלב של בנות מדין'.[7]
חשיבות קדושת המחשבה
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, מטות – מאמר ה):
מבואר שהטעם שהביאו חיילי הצבא קרבן היה כדי לכפר על הרהורי עבירה שהיו במהלך המלחמה…
מדבר זה עלינו ללמוד, עד כמה צריך להיזהר לשמור את המחשבה מכל הרהור שאינו רצוי, כיון שיש ביכולתו של הרהור רע לפגום בנפש, וכן לקלקל את צינורות השפע של העולמות העליונים, לא פחות ממעשה עבירה, ואדרבה, אמרו חז"ל (יומא כט.) ש'הרהורי עבירה קשים מעבירה'.
כי עיקר משכנה של הנשמה האלקית שבאדם הוא במוחו של האדם, וכן עיקר משכנו של הקב"ה הוא במוחו של האדם, ולכן צריך לשמור את המחשבה מכל משמר כדי שלא לפגום במקדש של ה', וכדי שלא לגרום לשכינה שתסתלק מעליו.[8]
ומאידך, מי שזוכה לשמור על מחשבתו, זוכה שהשכינה תשרה בתוכו, והוא נעשה מקור ברכה…[9]
והעצה הטובה, הבדוקה והמנוסה ביותר להנצל ממחשבות והרהורים רעים היא, להעסיק את המוח כמה שיותר במחשבות קדושות של דברי תורה ויראת שמים ולא להניח למוח להיות פנוי ולעסוק בדברים בטלים, כלשונו הטהורה של הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פכ"ב הכ"א): 'שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה'.
וכמובן שכדי לשמור היטב את המחשבה מכל הרהור לא רצוי, ההכרח הוא לשמור היטב את העינים שלא לראות דברים לא צנועים ולא להביט בנשים ח"ו וכיוצא בזה, כיון שאין אדם מהרהר אלא במה שעיניו רואות, וכאשר עיניו של האדם תהיינה קדושות ותראינה אך ורק דברים קדושים, ממילא גם מחשבתו תהיה קדושה וטהורה ולא יכנס בתוכה שום הרהור רע…
ונרחיב עוד…
תחילת הכל – מחשבה
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר (אמרי נועם, יום כיפורים – מאמר ד) אמר כך:
בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה נעשית עבודת יום הכיפורים כולה, והקרבת הקרבנות המיוחדים ליום קדוש זה, על ידי הכהן הגדול, והוא בעבודתו הקדושה היה פועל כפרה על כל עוונותיהם של ישראל, כמו שנאמר: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז), וכותב וחותם אותם בספר החיים.
כח עצום זה שהיה לכהן הגדול לכפר על כל עדת ישראל נבע במיוחד מכך שהיתה לו מחשבה זכה וטהורה. והעד לקדושת המחשבה שהיתה לכהן גדול הוא ציץ נזר הקודש שהיה מונח על מצחו, ובו היו חקוקות התיבות (שבת סג:): "קֹדֶשׁ לַה'" (שמות כח, לו), להורות שכביכול הקב"ה חותם על מצחו של הכהן הגדול, ששם מקום מחשבתו, שכולה 'קֹדֶשׁ לַה".
וכמו כן בזמן הזה, בעוד שטרם זכינו שיבנה בית המקדש, יכול כל אחד ואחד מעם ישראל לפעול מעין פעולתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים ולזכות שיתכפרו כל עוונותיו, וזאת על ידי שיאחוז במדתו של הכהן הגדול ויקדש היטב את מוחו ולא יניח לשום מחשבה שאינה כרצון ה' להיכנס לתוכו.
עלינו לדעת שערכו של האדם בשמים נמדד לפי קדושת המחשבה שלו, כיון שלפי תורת מורינו הבעל שם טוב הקדוש (צוואת הריב"ש – אות סט): 'במקום שאדם חושב שם הוא נמצא'. ולכן כשאדם חושב מחשבה בלתי רצויה חלילה, לא רק מחשבתו נמצאת במקום הטינופת אלא כל מציאותו ממש.
מאידך, כשאדם זוכה לחשוב מחשבות קדושות, ממילא כל מציאותו שרויה בקודש. על כן זאת עיקר עבודת חיינו – לקדש את המחשבה היטב, ובזכות זה תשרה עלינו השכינה הקדושה, ועמה תבוא גם הברכה.
וכאשר מחשבתו של האדם תהיה זכה וטהורה, ממילא יהיה לה גם כח עצום לשלוט על הרצונות והתאוות שבלבו, בבחינת: 'מוח שליט על הלב' (תניא, ליקוטי אמרים – פרק יב), ולהטותם אך ורק לדברים שבקדושה.
וכשלבו של האדם טהור ונוטה רק לדברים שבקדושה הרי הוא מקיים בהידור את מצות: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), והקב"ה מעלה עליו כאילו הוא בנה את בית המקדש, כמו שכתב הגה"ק רבי אלעזר אזכרי זיע"א (חרדים, פרק סו – אות כא), וז"ל:
עיקר מכון השכינה בלב ישראל, שנאמר: 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', וכן פירש הרשב"י (זוהר הקדוש – אחרי מות דף עה ע"א) בפסוק: "כִּי ה' אֱלֹהֶי"ךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" (דברים כג, טו), 'קֶרֶב' – הוא הלב, שהוא באמצע 'מַחֲנֶךָ' – שהם רמ"ח אבריך. וסיפיה דקרא: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (שם).
אך אם חלילה אדם לא מקדש את לבו ומכניס בתוכו רצונות ותאוות זרות הרי הוא כמי שמעמיד צלם בהיכל, ואף כמחריב את בית המקדש ח"ו, וכסיום לשונו של בעל ספר החרדים (שם): הלכך כשלא יקדש אבריו אפילו במותר להם, במחשבה ודיבור ומעשה, נמצא מחריב המקדש, ואוי למחריב מקדשו של מלך בכל יום.
על כן דבר זה מצריך מן האדם השתדלות גדולה מאוד לטהר את לבו מכל מיני רצונות ותאוות אשר לא לה' המה,[10] וכן מכל מיני הרגשות של כעס וקנאה ושנאה ותחרות המוציאות את האדם מן העולם, כדי שלבו יהיה ראוי להיות מכון ומשכן ומקדש לה'.
וכאשר לבו של האדם קדוש וטהור, כתוצאה מכך שמחשבתו טהורה כנ"ל, ממילא יזכה שגם לשונו תהיה טהורה, כיון שהלשון היא 'קולמוס הלב' – כלומר, הלשון מוציאה החוצה את מה שיש בלבו של האדם, ואם לבו יהיה עסוק בדברים שבקדושה ממילא גם לשונו תדבר דברים קדושים.
וכאשר לשונו של האדם קדושה כראוי, על ידי זה הוא זוכה לרוח הקודש, כפי שמצינו באסתר המלכה שבזכות שהיתה נוצרת היטב את לשונה, כמו שנאמר: "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ" (אסתר ב, כ), לכן זכתה לרוח הקודש, כמו שנאמר: "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (שם ה, א), ופירשו חז"ל (מגילה טו.): 'מלמד שלבשתה רוח הקודש'.
וידועים דברי הגר"א ע"ה באגרתו המפורסמת שכתב לבני ביתו:
ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאותו. וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם הבא… וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם. וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער.
על כן צריך כל אדם לשים מחסום לפיו, ולשקול היטב כל מילה שהוא עומד להוציא מפיו אם ראוי ונכון לאומרה או שמא עדיף להימנע מכך, כמו שנאמר: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד, יד). וכפי קדושת פיו של האדם כך יש כח בתפילותיו וברכותיו לפעול בשמים.
לצערנו בדורנו זה נפרצה חומת הלשון, וכאשר נפרצת חומת הלשון של האדם הסייעתא דשמיא מסתלקת ממנו. על כן חובת השעה היא להתחזק ביותר בענין זה.
ואין הכוונה בזה שצריך לעשות 'תענית דיבור', כי גם זה לא רצון ה', שהרי פעמים רבות שיש מצוה גדולה לדבר, כגון לומר דברי תורה, או לומר מילה של עידוד לזולת, וכל כיו"ב,[11] ומי ששותק באותה שעה אינו אלא חוטא, וכמאמר שלמה המלך: "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג, ז), ופירשו חז"ל (זבחים קטו:): 'פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדיבור' – אולם כוונתנו היא שאדם צריך להוציא מפיו אך ורק דיבורים שיהיה לה' יתברך נחת רוח מהם…
ונחזור למסירות נפשו של משה רבינו…
כח גערתו של הצדיק
משה רבינו ראה את שברון לבם של אנשי הצבא, ואת הקרבן שהביאו. אך ידע שזה לא מספיק. הטומאה של בנות מדין היא טומאה עצומה הנקראת 'אריך אנפין' דקליפה.[12]
והוא חיפש עצה כיצד לבטל את אותה הטומאה, והבין שהדרך היא על ידי כעס! על ידי שיכעס עליהם הקליפה תתבטל!
ולמרות שהוא ידע שבגלל הכעס תסתלק חכמתו ממנו, הוא מסר את נפשו כדי לעזור להם!
וזה לשון הגה"ק רבי אברהם חיים ראטה זיע"א:[13]
אמרו בספר הזוהר הקדוש (וישב דף קפד ע"א): אית רוגזא ואית רוגזא, אית רוגזא דאיהו מברכא מעילא ומתתא ואקרי 'ברוך', וכענין זה ראו בצדיקים שהמשיכו ישועות באמצעות כעס ורוגז, כגון הגה"ק בעל תפארת שלמה מראדומסק זיע"א, והגה"ק בעל דברי חיים מצאנז זיע"א, שעל ידי צעקות וקפידות המשיכו כל מיני ברכות וישועות כנודע.
ועל דרך זה נוכל לומר אצל משה רעיא מהימנא קדישא, כי בראות משה את אנשי המלחמה שבאו מן המלחמה באותה קדושה שיצאו ולא נכשלו כלל בשום חטא ועוון בשעת המלחמה, אבל בהיות כי מידי הרהור לא יצאו מחמת גודל טומאת מחשבתם של אנשי מדין שהשפיעו עליהם –
ולכן מיד בבואם, "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל" (במדבר לא, יד), כי התחיל לזעוק עליהם בקול גדול ועל ידי זה הפחד שפחדו ממשה רבינו פרחו ונעלמו מהם כל המחשבות כלעומת שהיו, וזה היה מחמת גודל מסירות נפשו של משה דייקא מחמת היותו "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (שם יב, ג), לכן היה מוכן שתתעלם ממנו הלכה ובלבד שיוכל להציל את אנשי הצבא מידי מחשבת מדין, וכדברי הזוהר הקדוש הנזכר לעיל דרוגזא דרבנן 'ברוך' איקרי…
ועתה אחרי שלמדנו את גודל מעלתו של משה רבינו, ברצוננו להעמיק יותר…
'מִדְיָן' – שורש הרוע
כאמור, הקב"ה התגלה למשה וציוה אותו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב).
וכשמתבוננים בציווי הזה עולות שתי שאלות:
א. מדוע תלה את הנקמה דוקא במשה (שהוא ינקום)? וכי היו חסרים אנשי צבא במחנה (שיודעים לנקום)? ובפרט, שבסופו של דבר לא משה נקם, אלא פינחס בן אלעזר?
ב. כשמתבוננים בפסוק רואים שלכאורה במילה 'אַחַר' חסרה האות וא"ו (שהיה צריך להיות 'ואַחַר'), והחסרון הזה הופך את כל המשמעות של הפסוק מהקצה אל הקצה:
שכן פשט הפסוק הוא שינקום ממדין ולאחר מכן הוא יפטר מן העולם, ואילו בפסוק כתוב: 'נְקֹם נִקְמַת… אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ' – ומשמע שרק אחרי שיפטר הוא ינקום ממדין…
ולפני שנשיב נכתוב כמה מילים:
כידוע האדם מורכב מגוף ונפש, והנה, מבנה הגוף ידוע, ונבוא לדבר על מבנה הנפש.
הנפש מורכבת משכל ומדות, בשכל ישנם שלשה חלקים: חכמה, בינה, ודעת. והמדות מתחלקות לשבע: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.
השבע האלו הן שרשי המדות והרגשות, וכל הרגשות המתגלים באדם – על כל חֲוָיוֹתֵיהֶם – באים ממדות אלו.
וחשוב לדעת שבכל מדה ומדה יש חלק טוב (הנקרא 'סטרא דקדושה') וחלק רע (הנקרא 'סטרא אחרא'), ולא נאריך כאן בזה, ונביא רק שתי דוגמאות:
ממדת הנצח משתלשל הרצון לנצח…
מהחלק הטוב שבה נוצר הכח לשאוף ולנצח את היצר הרע, להיות עז כנמר…
ומהחלק הרע שבה – נוצר הרצון לנצח את חברו שלא לשם שמים.
ממדת ההוד משתלשל כח ההודאה…
מהחלק הטוב שבה מתגלה הכרת הטוב וממנה הוא מגיע להודות לבורא עולם על כל הטובות…
ומהחלק הרע שבה – מדת החנופה, להודות לבשר ודם, כדי לקבל יותר…
והנה הצד הרע שבשבע מדות אלו התגלו – בכל תוקפן ועוצמתן – בשבע אומות שהתגוררו – בימים הקדמונים – בארץ ישראל, והן: הכנעני, החתי, האמורי, הפריזי, החוי, היבוסי, והגרגשי. ואצל כל אומה התגלה רוע של מדה אחת:
אצל הכנעני התגלה מדת החסד דסטרא אחרא. החתי – גבורה. האמורי – תפארת. הפריזי – נצח. החוי – הוד. היבוסי – יסוד. הגרגשי – מלכות דסטרא אחרא.
והאומות הללו הפליאו ברשעתם, ולכן נצטוינו: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ, טז).
והנה חוץ מהשבע אומות הללו, ישנה עוד אומה, אומה המהוה את שורש הרוע, והיא קליפת מדין!
והקליפה הזו כל כך טמאה, שעצם מציאותה מסתירה ומעלימה את אור ה'!
וזה שאמר משה לעם ישראל בשיחת התדרוך לפני היציאה למלחמה: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת הוי"ה בְּמִדְיָן" (במדבר לא, ג) –
האומה הזו מתנגדת לשם הוי"ה, ולכן עלינו לצאת למלחמה נגדה.
שורש הרע – 'שנאת חינם'
בקטע הקודם ביארנו, ששורש כל המדות והרגשות הן השבע מדות. ועוד ביארנו שבכל מדה ומדה יש בה חלק טוב וחלק רע.
וצריך להבין, אם בכל מדה יש חלק טוב וחלק רע, מדוע אצל אחד מתגלה החלק הטוב ואילו אצל זולתו מתגלה החלק הרע?
והתשובה לכך, היא קליפת מדין.
כאשר קליפת מדין מתגלת באדם – אזי מתגלה בו החלק הרע…
וכאשר מבררים ומתקנים את קליפת מדין – אזי מתגלה באדם חלק הטוב…
ועתה נותר לבאר, מה זה 'קליפת מדין'?…
ומצאנו לרבי הרש"ב מליובאוויטש (ספר המאמרים, שנת תרנ"ט – עמוד נג), שביאר כך:
הקב"ה ברא את כל המציאות, מציאות המורכבת מאין סוף פרטים ומהויות. והנה למרות השוני והפירוד שיש בין הברואים, כולם נכללים בשם הוי"ה, והוא המאחד אותם להיות אחד.
שם הוי"ה מכיל את כולם – גם את הזר והשונה. ורק מכחו כולם – כל גווני הקשת – חיים ומתקיימים.
ואם היה מאיר בעולם רק אורו יתברך – שם הוי"ה – היתה רק מציאות של אהבה, התאחדות והתכללות.
אך, הקב"ה רצה שלבני אדם יהיה כח הבחירה, לבחור האם להכיל את הזולת ולאהבו או לשנוא את הזולת ולרודפו…
ולכן, בשביל הבחירה והנסיון, ברא את 'קליפת מדין'! וכל עניינה של קליפת מדין הוא הפירוד וההתחלקות, שנאת חינם ופירוד לבבות…[14]
ונמצא שקליפת מדין היא האויב הישיר של שם הוי"ה, וכדי לנקום בהם היה צריך למצוא מישהו שזכה לאהבת ישראל בשלימות. ובאותו דור זה היה משה רבינו!
ולכן מובן מדוע דוקא משה נצטוה על כך.[15]
ולפני שנעבור להשיב על השאלה השניה, נקדים…
מעלתו של גדעון
בשנת 6762 לבריאת העולם, החלה הידרדרות רוחנית בעם ישראל, והם נפלו לחטאים ועוונות קשים מאוד.
מעשיהם הרעים עוררו בשמים קטרוגים נוראים, ומדת הדין תבעה את שלה. וקיבלה! הקב"ה העניש אותם ומסרם ביד מדין. וכמו שנאמר: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים" (שופטים ו, א).
אותן שבע שנים שהיו תחת מדין, היו שנים קשות ומרות. מאוד. מדין התעללו בישראל בכל הדרכים האפשריות.
בני ישראל צעקו אל הקב"ה, והוא רצה להושיע אותם, אך לא היתה אפשרות להתגבר על מדת הדין, כי לא נמצא בישראל שום אדם שֶׁיְּלַמֶּד זכות על ישראל![16]
עד שנמצא האדם שלימד זכות.
וכך מבואר בהמשך הפסוקים: באחד הימים השיג יואש בן אביעזר בן גלעד בן מנשה בן יוסף (בנו של יעקב אבינו) כמות מסויימת של חיטים, והוא לקח אותן לגת כדי לחבוט בהן. בנו, גדעון, הצטרף אליו לעוזרו.
יואש היה חובטן וגדעון כוברן.
אמר גדעון לאביו: אבא, זקן אתה, ואם יבואו האויבים לא תוכל לנוס, לֵךְ אתה ואני אחבוט.
יואש הסכים, וגדעון הרים את קורות בית הבד והחל לחבוט את החיטים.
בעוד גדעון חובט, ירד מלאך מן השמים וישב לידו. וכמו שנאמר: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן" (שם פסוק יא).
לאחר שסיים, פנה אליו המלאך ואמר לו: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל" (שם פסוק יב) – שנתן לך כח כזה.
כאשר ראה גדעון את המלאך החל מיד ללמד זכות על ישראל! וכך אמר: "בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן" (שם פסוק יג).
ואיזה זכות לימד?
לא חיפש מעשים טובים, ולא העלמת המצב, אלא עורר רחמים וחסדים, שאנחנו עמו וצאן מרעיתו וקרויים אנו בנים למקום.
וכך אמר: אתמול היה ליל הסדר, ואבי קרא את ההלל. ושמעתיו שהיה אומר: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (תהלים קיד, א), ועתה נטשנו! אם צדיקים היו אבותינו – יעשה לנו נס בזכותם. ואם רשעים היו – כשם שעשה להם נפלאותיו חינם כן יעשה לנו, 'וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו'?!
ומכיון שעורר זכות על ישראל, בחר בו הקב"ה למושיע. וכמו שנאמר: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (שם פסוק יד) –
ופירש רש"י (שם): 'וַיִּפֶן אֵלָיו' – הקדוש ברוך הוא בעצמו. 'בְּכֹחֲךָ זֶה' – בכח הזכות הזה שלימדת סניגוריא על בני.
ויאמר גדעון: "בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (שם פסוק טו).
המחזה האלקי נמשך, ובסיומו בנה גדעון מזבח להקב"ה, וכמו שנאמר: "וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעַפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי" (שם פסוק כד).
וכתב המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד, וז"ל:[17]
אמרו בגמרא הקדושה (ראש השנה כה:):
'שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך:
ירובעל (הוא גדעון) בדורו – כמשה בדורו.
בדן (הוא שמשון) בדורו – כאהרן בדורו.
יפתח בדורו – כשמואל בדורו.
ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים'.
וגילו המקובלים, שבגדעון (ירובעל) היה ניצוץ מנשמת משה. בשמשון היה ניצוץ מנשמת אהרן. וביפתח היה ניצוץ מנשמת שמואל (אף על פי שיפתח חי לפני שמואל).
ומכיון שגדעון היה ניצוץ מנשמת משה, לפיכך היה מלמד סניגוריא על ישראל, ומשה היתה לו גם כן מדה זו.
ומכיון שגדעון זכה להתאחד עם כל ישראל, לכן הוא היה ראוי לנקום במדין.
ואת כל המהלך הזה גילה הקב"ה למשה, במה שאמר: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב) –
אחרי מיתתך יהיה בגדעון ניצוץ נשמתך, ושם תהרוג את המדינים…[18] ותושיע את ישראל מידם.
[1] ונכתוב כאן פנינה:
גאון אדיר היה הצדיק הקדוש רבי שמואל מקאמינקא, בקיאותו העצומה בכל חדרי תורה היתה הפלא ופלא.
אך בד בבד עם גאונותו וגדלותו בתורה, זכה רבי שמואל לאחוז גם בעבודת הצדקה. ידו היתה פתוחה לכל, והיה מחלק הכל ובשפע עצום. וכשהיו נגמרים המטבעות מכיסו, היה לווה מאחרים סכומים עצומים ומחלק גם אותם…
וכשהיו מצטברים החובות, היה יוצא לנסיעה, עובר כפרים ועיירות ואוסף כסף להחזרת החובות…
ושוב היה לווה ומחלק ללא גבול וללא שיעור…
ופעם כשנשאל לטעמו ולנימוקו מה ראה על ככה לפזר לצדקה במדה מופלגת כזו. השיב וסיפר:
בעודי אברך צעיר לימים, הסתופפתי בצילו של הגה"ק רבי משה, המגיד מטשודנוב. ושם, בבית מדרשו, נתוודעתי בשמם של הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו כי ענין גדול הוא בעבודת האלקים לזמר את כל ספר תהלים ברציפות וללא הפסקה.
בימים ההם, היו כל עתותי קודש לתורה ולעבודה וכמעט שלא משתי מתוך אהלה של תורה. כאשר נודע לי מאותו ענין, נתעוררה רוחי בקרבי וגמרתי בלבי להקדיש יום אחד תמים לעבודת קודש זו. לא התכוונתי לזמר את ספר התהלים מן השפה ולחוץ בעלמא כמצות אנשים מלומדה, כי אם בכוונת הלב ובהשתפכות הנפש, ושיערתי איפוא בדעתי כי אמירה כזו אמורה לארוך לי יום שלם.
ובאמת באותו יום שהחלטתי לקרוא בו את כל ספר התהלים, התפללתי עם הנץ החמה, ולאחר מכן התחלתי באמירת התהלים.
בלהט ובהשתפכות, בדמע ובגעגועים, קראתי את פרקי התהלים.
בכל הכחות, בהתעוררות עצומה, בכוונה נפלאה ובדביקות יוצאת מגדר הרגיל, יצאו מפי הפרקים…
לפנות ערב, בעוד נותרו לי עשרה פרקי תהלים בלבד לסיום הספר, נכנס אל בית המדרש משמשו של הרבי, והודיעני, כי מוזמן אנכי להופיע לפני הרבי.
נבוכתי מאוד, ולא ידעתי לשית עצות בנפשי. חס הייתי על עמלי של יום תמים, שלא אצטרך להפסיק באמצע אמירת התהלים, דוקא עכשיו, כאשר כה קרוב אני כבר לגומרו של כל הספר. רמזתי איפוא למשמש כי נותרו לי לומר עוד פרקי תהלים בודדים עד לסיום, וכי תיכף ומיד לכשאסיימם אעלה ואבוא אל הרבי. קיבל המשמש את דברי בהבנה ויצא.
ברם לא ארכו הרגעים, והנה הוא שב מבוהל ודחוף בדבר הרבי, מזרזני להניח הכל ולבוא עמו מיד. בדרך סיפר לי כי הרבי אף נזף בו, על אשר הניחני להתמהמה מלבוא בפעם הראשונה.
נכנסתי אל הקודש פנימה בחיל ובמורא, מוכן ומזומן לקבל גערת חכם המגיעה לי. ואכן, רבי הקדוש לא חסך ממני את שבט לשונו והוכיחני על פני, על אשר לא הזדרזתי לבוא על פי קריאתו הראשונה.
משביקשתי להתנצל ולהסביר את עצמי, היסני רבי, ואמר:
לא עת התנצלויות עתה אין כעת פנאי לדבר! דבר נחוץ ודחוף מבקשני ממך: זה עתה היה אצלי יהודי קשה יום, הזקוק לתמיכה כספית. לצערי, אין ברשותי אפילו פרוטה שחוקה, וגם ללוות אין לי אצל מי, באשר מֻלְוֶה ועומד אנכי אצל כל קרובי ומיודעי. מבקשני ממך איפוא כי תצא מיד השוקה כדי לחזר על פתחי החנויות ולקבוץ על יד סכום כסף בעבור היהודי הלז! מהרה לך אל תעמוד תחתיך ואל תתמהמה!…
עתה, גברה בי תמיהתי שבעתים. מתחילה סבור הייתי כי באיזה שהוא ענין של פיקוח נפש הדברים אמורים, וכי על כן אין דעתו של רבי נוחה לדחותו מפני אמירת התהלים. אבל עכשיו לכשנתוודעתי כי בסך הכל באיזה סכום של ממון מדובר, שוב לא יכולתי להבין, מדוע הכריע קיבוץ הכסף את סיום התהלים שלי, ומפני מה כה גער בי רבי על התמהמהותי לבוא…
לאחר שגייסתי את סכום הכסף הנדרש והביאותיו לפני רבי – ממשיך רבי שמואל מקאמינקא ומספר – פתחתי בהתנצלות על אשר איחרו פעמי להופיע לפניו עם קריאתו הראשונה. סיפרתי לו את כל אותה יגיעה שיגעתי למן השכם בבוקר למען סיים את כל ספר התהלים באמירה רצופה, ואף רמזתי על מפח נפשי מן העובדה כי נאלצתי להפסיק ולהפסיד את המטרה דוקא לקראת הסוף…
הרבי רבי משה, המגיד מטשודנוב, הקשיב לדברי, ואז אמר לי כך:
את העובדה כי עוסק אתה באמירת תהלים, וכי חסרים לך עוד עשרה פרקים לסיום הספר, שמעתי כבר קודם לכן מפי המשמש. אולם, זאת עליך לדעת: להלל ולשבח לקדוש ברוך הוא – יכול גם מלאך ושרף. וכאלו יש לו לבורא עולם למכביר, מלוא השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים! אמנם לעשות טובה ליהודי, לזה נועדו קרוצי חומר כמונו. לקבוץ על יד סכום כסף בשביל יהודי נצרך, זה אינו תפקיד של מלאך, אף לא של שרף, כי אם של יהודי, בשר ודם, כמוני כמוך! לפיכך כשמזדמנת לפניך עשיית טובה עם יהודי, אסור לך לדחות אותו אפילו רגע אחד.
דע לך – המשיך ואמר – כי מעשה צדקה וחסד חשוב הוא בעיני הקב"ה עשרת מונים מאמירת כל ספר התהלים שלך, ולכן חלילה לדחות את מעשה הצדקה אפילו ברגע אחד!
למאז קיבלתי הוראה זו מפי רבי הקדוש, כי מוטב להניח את אמירת התהלים בידי המלאכים ולרוץ לגמול חסד עם יהודי ברמ"ח האברים ובשס"ה הגידים החומריים דבר אשר המלאכים אינם יכולים, שוב אין לפני שום גבולות וסייגים בעשיית הצדקה והחסד ואת כל העולם כולו מוכן אני למסור בעבור מילוי נפשו השוקקה של יהודי נצרך וקשה יום!… (בסוד עבדיך, חלק ט – עמוד קצה).
[2] שהרי מתחילה ציוה משה לנשיאי ישראל להרוג את כל הנצמדים לבעל פעור, ונשיאי ישראל היו שמונים ושמונה אלף, וכל אחד מהם הרג שנים (רש"י – במדבר כה, ה) – הרי מאה שבעים ושש אלף איש. ולאחר מכן כשאירע מעשה זמרי מתו במגפה עוד עשרים וארבעה אלף איש – הרי סך כל המתים באותו יום מאתים אלף איש.
[3] וזה לשון קדשו של רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה פב):
ועיקר התשובה הוא בחודש אלול, כי הם ימי רצון, שעלה משה לקבל לוחות אחרונות ופתח דרך כבושה לילך בה.
והדרך שעשה משה הוא כך, שמשה קשר את עצמו אפילו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם, כמו שכתוב: "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא" (שמות לב, לב).
וזה פירוש: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וכו'" (שם לה, א), שמשה היה מאסף ומייחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפילו עם הפחות שבפחותים. וזה פירוש: "כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו" (תהלים נג, ד), אפילו כשאני רואה אחד מישראל, ש'סָג' מכל וכל מהקדוש ברוך הוא, אף על פי כן צריך אני שנהיה 'יַחְדָּו' – צריך לִיָּחֵד וְלִקָּשֵׁר עמו, כמו שעשה משה.
כי יש בחינת אלקות אפילו בדיוטא התחתונה, אפילו בעשרה כתרי דמסאבותא, לקיים: "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה" (שם קג, יט). וזה בחינת חיריק, כמו שכתוב (בתיקוני הזוהר, תיקון י – דף כה ע"א): 'ובחיריק לאנחתא לה לתתא, להמליך לה על תתאין'. נמצא שבפחות מישראל יש בו בוודאי איזה אלקות, ועל ידי זה אני יכול להיות יחדיו עמו, וזה: 'כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו'!…
[4] וכמו שנאמר: "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה' נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א, ב).
[5] מדרש רבי תנחומא (מטות – אות ג).
[6] ומבואר בפסוקים שהם התעוררו להביא קרבן רק אחרי ששמעו מפי אלעזר בן אהרן הכהן את הלכות הגעלת כלי מדין. ומבאר האדמו"ר מקוצק זצ"ל (ניצוצי התורה, במדבר – עמוד דש) הטעם לכך, משום שכששמעו אנשי המלחמה שכלי שהיה אצל גוי אפילו אם לא בישלו בו כלל בכל זאת הוא צריך טבילה במקוה לטהר אותו מהטומאה שצבר מעצם שהותו אצל הגוי.
ומכך דנו קל וחומר בעצמם: אם כלי שאינו רואה ואינו שומע ואינו מבין ולא נעשה בו שום איסור, בכל זאת צריך טהרה בגלל ששהה אצל הגוי ונדבקה בו הטומאה של הגוי, כל שכן אנחנו שעינינו רואות ואזנינו שומעות ואנו מבינים מצויין, שבוודאי דבקה בנו טומאה מאותן בנות מדין המשוקצות שלקחנו בשבי והבטנו בהן ולקחנו מהן את תכשיטיהן, ולכן צריכים אנו כפרה.
כלומר, אפילו הדומם לוקה בחסר כאשר הוא נמצא במקום לא טוב, וכל שכן אדם שנמצא במקומות לא טובים.
[7] ומצאנו לשלמה המלך ששיבח אותם ואמר: "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם" (שיר השירים ד, ב) –
ופירש רש"י (שם):
נאמר קילוס זה על שנים עשר אלף איש שצבאו על מדין… ומנין שלא נחשד אחד מהם על העריות? שנאמר: "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (במדבר לא, מט), ואף על הרהור הלב הביאו כפרתן…
[8] וסיפרו בזוהר הקדוש (ויקהל דף ריז ע"ב) שפעם ישב רבי שמעון בר יוחאי ודרש לפני תלמידיו הקדושים דברים העומדים ברומו של עולם. תמיד כשרבי שמעון היה דורש בסודות התורה, הוא היה עוצם את עיניו, כיון שהקב"ה וכל פמליא דיליה היו יורדים למטה להאזין לדברי תורתו ועומדים לפניו, ולכן היה מוכרח לעצום את עיניו כדי שלא להביט בזוהר השכינה שהיתה שורה שם.
באותה הפעם שהיה רבי שמעון דורש לפני תלמידיו בעינים עצומות, פתאום הרגיש שנוצר נתק בינו לבין השכינה הקדושה והיא מסתלקת מעליו. התבונן רבי שמעון מדוע זה קרה, והבין מיד שזה קרה משום שאחד מתלמידיו הקדושים הפריד את מחשבתו מן הדביקות בה' והחל לחשוב בדברים בלתי רצויים.
ברוח קדשו הרגיש רבי שמעון שהיה זה תלמידו היקר רבי יוסי שהפריד את מחשבתו, ולכן קרא לעברו: 'יוסי, קום והשלם צורתך הקדושה, כיון שהפרדת את מחשבתך מה' מיד איבדת את קדושתך'. מעניין הדבר שבפעם הזאת קרא לו רבי שמעון 'יוסי' בלבד ללא הקדמת התואר 'רבי', כיון שבכך שהפריד רבי יוסי את מחשבתו מן הקדושה, איבדה נשמתו את התואר 'רבי'.
אך לאחר גערתו של רבי שמעון התעשת רבי יוסי וחזר להתרכז בדברי תורתו של רבי שמעון, ואז הביט רבי שמעון שוב בפניו וראה שחזרה אליו הקדושה, ואמר לו: 'רבי יוסי (בתוספת התואר 'רבי'), כעת אתה שלם לפני הקב"ה, וצורתך שלימה בקדושתה'.
[9] וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, ליקוטי אמרים – חלק ד עמוד קכ):
אצל יהודי יש חשיבות רבה לקדושת המחשבה, על ידי מחשבה נקיה אדם ממשיך על עצמו שפע מלמעלה, ומי שלא מקפיד על מחשבה נקיה השפע נפסק לו.
מי שהמחשבה שלו טובה, דומה הוא לאדמה פוריה, שכל מה שזורעים בה גדל באופן משובח. ומי שהמחשבה שלו אינה טובה, דומה הוא לאדמה סלעית שקשה לגדל בה משהו. המחשבה היא הכנה לדיבור, וככל שהמחשבה נקיה יותר, הדיבור של האדם נשמע יותר לאנשים. אדם שרוצה שדבריו יהיו נשמעים לרעייתו, לילדיו, לשכניו וכו' צריך לזכך את המחשבה ביתר שאת וביתר עוז, שתהיה נקיה ביותר. 'מחשבה' – ראשי תיבות: מחוק ברחמיך הרבים שטרי חובותינו.
[10] סיפר הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א (דורש טוב, שמות – עמוד תקיג), וז"ל:
שני בחורים מדרום אמריקה באו ללמוד באחת הישיבות בישראל. הם למדו היטב והתנהגו כראוי, אך היתה להם נקודת תורפה אחת:
במדינות דרום אמריקה התחביב המרכזי הוא כדורגל, מגיל קטן כולם שם מכורים לכדורגל. ה'חיידק' הזה היה טבוע גם אצל שני הבחורים הללו שבאו ללמוד תורה בישיבה בישראל, הם פשוט לא יכלו להשתחרר מהמשיכה שלהם לכדורגל.
מפעם לפעם הם היו נעלמים מהישיבה לכמה שעות, כדי לצפות באיזה שהוא משחק בין שתי קבוצות כדורגל. עד שפעם אחת הם נתפסו 'על חם'. בעקבות זאת החליט ראש הישיבה לסלקם מהישיבה.
בצר להם הם ניגשו להרב שטיינמן זיע"א וסיפרו לו על הרקע שלהם ועל סילוקם מהישיבה בגלל צפיה במשחק כדורגל. הם טענו להגנתם, כי בארץ מוצאם כולם מכורים לכדורגל, לכן צריך להתחשב בהם ולהעלים עין מהמעשה שעשו. צריך להבין אותם, הם הרי לא גדלו והתחנכו בבני ברק…
אמר להם הרב: 'אם תבטיחו שבמשך חודש לא תתעסקו בנושא הזה תוכלו לחזור לישיבה'.
הרב שטיינמן ידע שאי אפשר לדרוש מהם להפסיק לגמרי ולצמיתות את התעניינותם בכדורגל, לכן אמר להם להתחייב לתקופה של חודש. זו תקופה סבירה שיוכלו לעמוד בה, ה' יעזור שיוכלו להתמיד בכך גם הלאה.
הם הסכימו להתחייב שבמשך חודש שלם ינטרלו את עצמם מכל עיסוק בנושא. לפני שנפרדו מהרב שטיינמן, אמר להם שעוד חודש ישובו אליו ויספרו לו איך התמודדו עם הענין.
עברו בסך הכל שבועיים, ואז התברר להם שהם הסתבכו:
בימים הקרובים אמור להתקיים משחק 'חשוב' מאוד, והם לא יכולים להרשות לעצמם להחמיץ אותו. אילו היו יודעים מראש שהמשחק הזה יתקיים בעיצומו של אותו חודש, הם לא היו מתחייבים בפני הרב…
מה עושים כעת, אחרי שכבר התחייבו? להפר את ההתחייבות – לא בא בחשבון. מצד שני, לעמוד בהתחייבות ולהחמיץ את המשחק – גם לא בא בחשבון… על כן החליטו ללכת לרב שטיינמן, לספר לו בגילוי לב על הענין ולבקש ממנו 'אישור' להפר באופן חד פעמי את ההתחייבות שלהם.
הם באו אל הרב שטיינמן וסיפרו לו במבוכה על מטרת בואם. הרב שטיינמן ניסה להבין מהם מה החשיבות הגדולה של המשחק הזה יותר ממשחקים אחרים, אך ללא הצלחה… הם הסבירו שמי שאינו קשור לענין, באמת קשה לו להבין את אלו שלהוטים כל כך, אבל מי שחי את הענין, מרגיש שאינו יכול בלעדיו, זה ממש כמו סם חיים…
אמר להם הרב שטיינמן: 'אני רואה שזה מאוד חשוב לכם. ניסיתי, ללא הצלחה, להבין למה. מכל מקום, כיון שאתם מרגישים שאינכם מסוגלים להחמיץ את המשחק, אינני יכול לאסור עליכם'…
הם רצו להודות לרב שטיינמן על הסכמתו 'לוותר' להם, אלא אז הוא הוסיף ואמר: 'אבל'…
אבל מה?
אמר להם: 'אני אמנם לא יכול לאסור עליכם, אבל אם תצליחו להתגבר על הרצון, אני מבטיח לכם ששערי סייעתא דשמיא יפתחו לכם! ההחלטה בידכם'.
הם חזרו לישיבה. יש להם הבטחה מהרב שטיינמן שהם יכולים לזכות לשערי סייעתא דשמיא, הכל תלוי בהם. נכון, יש משחק 'חשוב', הם מאוד סקרנים לצפות בו, אבל האם זה שוה את ההפסד של הסייעתא דשמיא?! כמובן שלא!
הראשון החליט מיד: אני מוותר על המשחק! אני רוצה לשבת וללמוד ולזכות לסייעתא דשמיא. הוא עלה על מסלול של התמדה, קיבל חברותות מצויינות, התעלה בלימוד, עד שנהפך לאחד הבחורים הטובים בישיבה. כשהגיע לפרקו, קיבל שידוך מצויין – כלה כלילת המעלות, בת של גביר. הגביר נתן לו דירה ונדוניא גדולה וְאִפְשֵׁר לו ללמוד בנחת, עד שקיבל משרה תורנית מכובדת.
המפנה הגדול החל באותו חודש שבו התגבר על יצרו ונפתחו לו שערי סייעתא דשמיא.
גם חברו היה מודע להזדמנות המיוחדת לזכות לשערי סייעתא דשמיא. הוא הלך בעקבות חברו וויתר על צפיה במשחק ההוא, אלא שהוא לא היה מונח בלימוד כמו חברו.
כמה שנים לפני כן, הבחור הזה נפצע בתאונת דרכים. הוריו תבעו את חברת הביטוח, אך חברת הביטוח הצליחה לפטור את עצמה בתואנות שונות. במשך כמה שנים נערכו דיונים בבית המשפט, היתה סחבת גדולה והענין נמשך בלי לראות את סופו. כל אנשי המקצוע טענו שאין להם סיכוי מול סוללת עורכי הדין של חברת הביטוח.
והנה, זמן קצר לאחר שהבחור התגבר על יצרו והסיר את המשחק מסדר יומו, הגיעה סוף סוף החלטת בית המשפט שבה נקבע כי חברת הביטוח תפצה אותו בסכום עתק.
שני בחורים התגברו על יצרם והכניעו את רצונם כדי לזכות לסייעתא דשמיא. הבחור שלא היה מונח בלימוד זכה בסכום כסף גדול. חברו שהשקיע עצמו בלימוד התורה, זכה בכל – גם תורה וגם שידוך מצויין. עם חותן עשיר שֶׁאִפְשֵׁר לו להמשיך ולהתעלות בלימוד התורה. עד שלבסוף זכה במשרה תורנית מכובדת, שבה זכה להרביץ תורה ולהעמיד תלמידים בקרן אורה של תורה.
[11] מי יכול לשער את מעלת האדם שהוא סבלן עם בריותיו של הקב"ה. ואדם כזה (שהוא סבלן) קל מאוד להציל! ובענין זה נספר:
הרב מאיר להמן זיע"א היה אחד ממנהיגיה המפורסמים של היהדות החרדית בגרמניה. בשנת ה'תרי"ד (4581 למניינם) נתמנה לדרשן, ואחר כך – לרב הקהילה החרדית במיינץ, ובכהונה זו שימש עד פטירתו. הקים בית ספר יהודי בשנת ה'תרי"ט (9581), ובשנת ה'תר"כ (0681) יִסֵּד את כתב העת 'דער איזראעליט', שהיה הבטאון המרכזי ליהדות החרדית בגרמניה, כמשקל נגדי לפרסומי הרפורמים והכופרים 'מתקני' הדת.
לצד עסקנותו הציבורית, היה רבי מאיר להמן גדול בתורה ומחברם של ספרים תורניים חשובים.
סיפר הגה"צ רבי שבתי יודלביץ זיע"א (להגיד, שמות – עמוד 72), וז"ל:
נקבעה לו, להרב להמן, פגישה עם קיסר גרמניה, לתאריך מסויים: יום פלוני, שעה פלונית. היתה זו פגישה מתוכננת מראש בצוותא עם ראשי הקהילות שאף הם היו עתידים לבוא יחדיו בראשותו של הרב להמן.
באותם ימים לא היו להם רכבים פרטיים, וכדי להגיע ממקום למקום השתמשו ברכבות שגמאו מרחקים. ראשי הקהילות קבעו עמו להיפגש בתחנה – לעלות יחד לרכבת האחרונה היוצאת לעיר הבירה.
הגיע היום המיועד. הרב להמן ישב בביתו, בחדר הסמוך לפתח, המתין בקוצר רוח לעגלון שעתיד לבוא לקחתו לתחנת הרכבת. לפתע נקש יהודי בדלת וביקש לשוחח עם הרב. אשתו הרבנית השיבה: סליחה ר' יהודי, אין אפשרות. הרב נוסע לעיר הבירה, וזמנו קצר ובהול.
היהודי התחנן בקול רם: מה הבעיה, אני זקוק רק לשני רגעים, וזה הרי ענין של פיקוח נפש!
כאשר הרב שמע כי ליד פתח הדלת עומד יהודי בענין פיקוח נפש, קרא להכניסו, האיש נכנס.
רבי, ברוך ה', שמעתי ממך בימי חיי יותר מחמש עשרה דרשות, ויש לי את היכולת לחזור עליהן בעל פה, אבל היות והזמן של הרב קצר, אומר רק דרשה אחת מהן החרוטה כעת בזכרוני…
הרב היה דרוך וקצת כעוס: אני יוצא כעת לפגישה עם הקיסר, השעה כבר שמונה ורבע, הנסיעה לשם היא יותר מחצי שעה, ובתשע הרכבת האחרונה, בבקשה תאמר מה אתה צריך ונסיים בקצרה! וכי יש לי עתה זמן לשמוע דרשות?!
לא רבי, יש כאן ענין של פיקוח נפש, אני צריך…
אז תגיד!
חצי דרשה אני יכול לומר?
אנא תניח לי עתה מהדרשות, האם זה פיקוח נפש? כבר הסברתי לך, יהודי יקר, כי כל רגע העגלה אמורה להגיע ואני ממהר מאוד!
טוב, רבי יקר, אני אקצר.
לא!
טוב, אני מבין שאת הדרשה אומר בהזדמנות אחרת.
נו, מה אתה רוצה (רבונו של עולם)?
נולד לי נכד, ורציתי מאוד, היות ושמעתי כל כך הרבה את הדרשות של הרב…
עוד פעם עם הדרשות? תעזוב נא את הדרשות!
רציתי לכבד את הרב בסנדקאות.
העגלה נעצרה בפתח הבית והעגלון יצא בריצה ואותת לרב להמן שֶׁיֵּצֵא החוצה: 'הנה אני יוצא לדרכי, שלום' – אמר הרב לאיש וקם ממקומו.
אבל יסלח לי הרב, רגע אחד, בסוף אמרו לי שכדאי שאני אטול לעצמי את הסנדקאות.
נו, מה אתה רוצה?
בר מינן, ילד זה נפטר.
'נו, מה פיקוח הנפש, וכי רצונך שאחיה אותו כמו אלישע הנביא, שמא אוציאו מקברו?! אני מוכרח לרוץ, הנה העגלה, נותרה לי חצי שעה בדיוק ומי יודע אם אספיק את הרכבת'…
רבי! רבי! עוד רגע אחד בבקשה! אתמול נולד לי נכד אחר ברוך ה'.
מזל טוב! מה רצונך?
יש לי שאלה: האם אקח עוד פעם סנדק, ואין מה לחשוש חלילה שימות, או לכבד אדם אחר בסנדקאות?
הרב להמן חשב שהוא יוצא מכליו:
תן לאחר! הכריז ורץ לעבר העגלה בצער – 'מי יודע אם הפגישה תתקיים, הנסיעה בסכנה, מי יודע!' הרהר.
האיש רץ אחריו מושך בדש מעילו, הרב להמן לא ידע את נפשו (יש כאן ענין של ציבור, והנודניק הזה לא נותן מנוח).
רבי! עוד שאלה אחת – והרב הרי לא יכול לנסוע ולהשאיר אותי ככה.
נו, נו!!!
שכחתי לשאול – איזה שם לתת לילד?
פקעה סבלנותו של הרב להמן: מה איכפת לי? שמעון, זלמן, געצל, בערל, שמרל, דן, יוסף, מה ההבדל איזה שם. ומיד פנה לבעל העגלה: בבקשה, תצליף בסוסים! מהר! אולי עוד תתרחש כעין קפיצת הדרך, 'ה' אלקים, הֱיֵה עוזר לי, למען הכלל!' מלמל בסערה.
העגלה עצרה בתחנת הרכבת וממש אז נשמעה הצפירה השניה המבשרת את יציאת הרכבת לדרכה…
סיפר הרב להמן, חשבתי שנשמתי יוצאת: מה אשיב לקיסר? איזו בושה וכלימה! ואכן, ראשי הקהילה יצאו לקראתי מהרציף, כשהם פוכרים ידיהם בכאב ובתסכול: מה עשיתם לנו, איך נראה פנינו לפני הקיסר, בושה וכלימה.
מה אומר ומה אדבר – התנצל הרב להמן בסערה – יהודי תפס אותי, עם צעקות של פיקוח נפש, לא יכולתי להניחו לנפשו.
הם התיישבו בצער בצידי התחנה והביטו נכחם ביאוש…
חלפה שעה ויותר, הם כבר היו בדרכם חזרה לבתיהם, והנה הגיעה ידיעה מרה כי הרכבת התהפכה ורוב הנוסעים נהרגו!…
הודו! 'הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' – קראו הכל.
הייתי משוכנע – סיפר הרב להמן – שתים עשרה שנה הייתי משוכנע בלבי כי איש זה, לא היה אחר מאשר אליהו הנביא, היתכן אחרת?
אך תשמעו. כאשר חלפו כמעט שלש עשרה שנה נכנס איש זקן לביתי, רק ראיתי את פניו, קמתי לתת לו שלום לקיים את דברי חז"ל על אליהו הנביא: 'אשרי מי שנתן לו שלום והחזיר לו שלום'… ומהר מאוד ראיתי שהוא בסך הכל יהודי מן השורה.
כמובן שכיבדתיו. התיישבתי לצידו ואמרתי: ר' יהודי עכשיו אתה יכול לחזור על כמה דרשות שאתה רוצה, יש לי זמן, אינני צריך לנסוע לקיסר…
הזקן התיישב בניחותא ואמר: רבי, אין בכחי לחזור על דרשות רק ברצוני לספר לך כי שמעתי לעצתך, לא נטלתי סנדקאות לעצמי, וב"ה הילד חי, היצלת אותי, אתה הרבי – היצלת את הילד ממוות לחיים!
הרב להמן הרהר לעצמו: 'הוא חושב שאני היצלתיו, ואני יודע שהוא דוקא הציל אותי… איזה עולם מופלא, בגלגוליו של הקב"ה כל יכול'.
ועכשיו – הכריז הזקן – הרבי מוכרח לבוא להשתתף בעליה לתורה של הנער, ובשמחת בר המצוה שתתקיים בשבת קודש.
ואיך לא אבוא? – סיפר הרב להמן.
באותה שבת התארחנו אני ואשתי, בביתו של אותו זקן ושמחנו בחברתו. והנה לפתע בעת קריאת התורה, כאשר הגיע תורו של חתן בר המצוה, הכריז הגבאי: יעמוד חתן הבר מצוה המפואר – שמעון זלמן געצל בערל שמערל דן יוסף יעקב דוב…
הקהל חייך.
אחר כך 'מי שבירך אבותינו הוא יברך את החתן: זלמן געצל בערל שמערל וכו" חצי שעה מי שבירך…
מה זה? שאל אחד הנוכחים בחיוך, האם כאשר ילמדו עליו משניות לאחר מאה ועשרים שנותיו ילמדו חודש שלם משניות על פי שמותיו?!…
שאלתי בלחש את אבי הבן: יקירי, תגלה לי את הסוד מדוע שמונה שמות?
שהרבי יהיה בריא! זו הרי העצה הנפלאה של הרבי, לפני שהרבי עלה לעגלה…
מעשה שהיה.
[12] אמר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רמב), וז"ל:
דע שיש בחינת 'אריך אנפין בקליפה' (עיין בספר עץ חיים, שער הקליפות – פרק ג). ומי שפוגע באשה מבחינה זו, קשה לו להנצל מהרהור, ואף אם יעצים עיניו, אף על פי כן בכל צד שיפנה תזדמן לו, כי היא בחינת 'אריך אנפין של הקליפה', שהם פנים ארוכים, ועל כן בכל צד שיפנה תזדמן לו…
והיינו שישנן קליפות של אשה שנקראות 'אריך אנפין דקליפה', שהטומאה שלה היא כל כך גדולה, שאדם שנכשל ומביט בה, היא רודפת אחריו לכל מקום!
איפה שהוא יהיה היא תבוא אחריו, הוא בתפילה – היא תבוא, בקריאת שמע – היא תבוא, אפילו כשהוא עושה קידוש – היא תבוא אליו, כיון שהוא קלט תמונה של זימה, רחמנא ליצלן…
[13] אברהם בעודנו חי (עמוד קנח).
[14] במעשה בראשית נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז) – ומעת אשר נברא האדם, לא היה – בכל מהלך ההיסטוריה – אדם זהה לחברו!
חכמינו הקדושים הגדירו זאת כך (ברכות נח.): 'כשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין דעותיהם שוות'. בין כל רבבות רבבות ברואי תבל, אין שנים הדומים זה לזה בצורתם החיצונית. גם אצל תאומים זהים קיימים הבדלים מסויימים, לעתים הבדלים דקים, אולם מדובר בשינויים המאפשרים להבחין ביניהם.
שינוי חיצוני זה מעיד על שוני עמוק יותר בפנימיות נפשו של האדם. העובדה שבין כל המילארדים המצויים בעולם אין שני בני אדם שטביעת אצבעותיהם שוה, מורה שגם בבנין האישיות הרוחנית יש הבדלים מהותיים בין אדם לרעהו. אין שני בני אדם השוים זה לזה באופי, בכישורים, באורח החשיבה, בנטיית הלב ובמשאת הנפש.
ותפקידה של קליפת מדין להעצים – בעיני האדם עצמו – את חשיבותו העצמית!
ובעקבות כך, להרגיש שהוא הנמצא ב'מרכז העולם' וכל הסובבים הם רק משרתיו.
וכאשר הוא פוגש אדם אחר, בעל מדרגה החופפת אליו, הרי הוא מרגיש שיש כאן מישהו – שבעצם קיומו – מאיים על מקומו. ולכן הוא שונא אותו, וזה נקרא בדברי חז"ל: 'שנאת חינם' – שנאה הנגרמת מההרגשה שהאחר לוקח את הטריטוריה שלנו, ולפיכך, עצם הקיום של האחר מטריד אותנו…
[15] ונכתוב עוד כמה מילים:
כל עניינה של קליפת מדין – ליצור ריב ומדון, שנאת חינם ופירוד הלבבות. וזו קליפה קשה המנגדת לקדושה, שהרי מהקדושה נובעת אחדות, ומהטומאה נוצרת ההתחלקות.
וביתר ביאור: הסיבה האמיתית לשנאת חינם היא הישות וגסות הרוח, מה שהוא חשוב בעיני עצמו מאוד ויקר בעיני עצמו שמביט על עצמו כעל איש רם המעלה.
הנה מפני הישות והרגשת עצמו שמרגיש את עצמו מאוד בכל פרט ופרט שלו. הנה משום זה אינו יכול לסבול את הזולת, והדבר פשוט, דמפני הישות שלו אינו נותן מקום לזולתו כי בישותו ממלא כל המציאות מבלי להניח מקום לזולתו כלל והזולת הוא מוכרח לתפוס איזה מקום. שאין לך דבר שאין לו מקום.
וכאשר הוא בישותו וגסותו מתפשט בהתפשטות גדולה ורחבה כזו דאינו מניח שום מקום לזולתו הלא בהכרח שהזולת ממעט מציאותו ולכן אינו יכול לסבול אותו.
נמצא דעיקר הסיבה הוא הישות שלו שעל ידי זה נעשה בעיניו הזולת לו למנגד. וההתנגדות אינה מה שמנגד לו באיזה פרט כי אם רק בזה שהוא נמצא!…
והיינו דבזה עצמו מה שנמצאת מציאות של מישהו זולתו, הרי הוא ממעט הישות שלו ובזה הוא מנגד לו ואינו יכול לסובלו.
אבל בקדושה דעיקרו הוא ביטול הרי הוא ביחוד והתכללות דלהיות שהוא בבחינת ביטול הרי הוא נותן מקום אל הזולת ומתאחד עמו, אבל מי שהוא בישות הרי ישותו אינה נותנת מקום לזולתו והוא חושבו למנגד לו בזה שהוא נצמא והוא עצמו סיבת הפירוד שאינו יכול לסובלו…
ותוקף הרגשת הישות העצמית – היא היא קליפת מדין!
ומקליפה זו נגרם שיש חילוקי דעות בכל דבר ובכל ענין מעניינים הכלליים ובפרט בדברים שבקדושה, שאי אפשר להתאחד. אדרבה – מה שזה אומר, אומר חברו בהיפך. ומה שזה בונה, זה מהרס, והחילוקי דעות באמת הם פירוד לבבות! דמה שאומר בהיפך מזולתו אין זה מצד ששכלו מחייב כן, כי אם אומר מה שהוא רוצה ולא מצד הכרח השכל ולמה הוא רוצה כך זהו רק מפני שחברו רוצה באופן אחר…
[16] וזה לשון המדרש (רבי תנחומא, שופטים – אות ד): 'והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא שהיה הדור דל במצוות ובמעשים'…
[17] ניצוצי שמשון (פרשת מסעי – ד"ה 'נקום נקמת').
[18] ומה שלא הרג אותם בגלגול הראשון שלו, בגלל הכרת הטוב, שמכיון שהוא גדל אצלם, לא היה יכול להילחם בהם.
