פתח דבר
אליעזר פתח את לוח השנה, במדור הילולות הצדיקים, וקרא:
ג' באב – יום פטירת המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד.[1]
ד' באב – יום פטירת המקובל האלקי רבי מנחם עזריה, הרמ"ע מפאנו.
ה' באב – יום פטירת האר"י ז"ל, וכן יום פטירת המקובל האלקי רבי גדליה חיון, מייסד ישיבת המקובלים 'בית א"ל', וחמיו של הרש"ש זיע"א.
דמעת געגועים וכיסופים נזלה מעינו… ארבעה גדולי עולם, שזכו להאיר את העולם באור תורת הקבלה… אשריהם ואשרי חלקם!
אך האם ישנה איזו שהיא דרך, כל שהיא, לזכות ולטעום מעט מן האור האלקי, תורת הקבלה…
ובעקבות צעקת לבו נכתבה החוברת שלפניכם…
איך אפשר לומר דבר כזה?
בגמרא הקדושה (תענית ה: עם פירוש שוטנשטין) אמרו כך:
רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא – היו יושבים יחד בסעודה. אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק, לימא מר מילתא – יאמר מר דבר תורה.
אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: הכי – כך אמר רבי יוחנן, אין מסיחין – לא מדברים בסעודה, מחשש שמא יקדים קנה (קנה הנשימה) לוושט (קנה הבליעה שדרכו נכנס האוכל לקיבה), שכשאדם מדבר נפתח הכיסוי שעל פי קנה הנשימה, ואם ישיח עם חברו בשעת הסעודה שמא יקדים המאכל ויכנס לקנה במקום לוושט, ויבוא לידי סכנה של חנק.
בתר דסעוד – לאחר שסיימו לסעוד, אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: עכשיו אומר לך דבר תורה, הכי – כך אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת, אלא הוא חי לעולם.[2]
רב נחמן תמה על מאמר זה של רבי יוחנן:
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: וכי בכדי ספדו ספדנייא, וחנטו חנטייא, וקברו קברייא – וכי לשוא ולריק ספדו הספדנים את יעקב אבינו וחנטוהו החונטים וקברוהו הקוברים?
הרי בפירוש נאמר בתורה שספדו את יעקב אבינו וחנטוהו וקברוהו, ואיך אתה אומר שלא מת?
רבי יצחק משיב:
אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: לא מסברא אני אומר כן, אלא מקרא אני דורש, שנאמר: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם" (ירמיה ל, י), מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים![3]
והנה כדרכם של דברי תורה, גם בזה ישנם פירושים רבים. ואנו נביא את פירושו של רבינו הרשב"א בחידושיו על הש"ס (פירושי האגדות – שם). וכך הוא פירש:
ביום הששי של הבריאה, ברא הקב"ה את אדם הראשון, וממנו השתלשלו כל ה-07 אומות.
כל אומה השתלשה (מאדם הראשון) בצורה אחרת.
והנה הדרך שבה השתלשלה ויצאה האומה היהודית, היתה כך: אדם, שת, נח, שם, אברהם, יצחק, ויעקב.
ומכיון שבכל אחד מהששה הראשונים היה טמון חלק של פסולת, לכן הוצרך לעבור (כל אחד מהששה האלה) זיקוק וטיהור, ועל ידי הזיקוק שעבר, התקדם העולם שלב נוסף לקבל את אורם של ישראל.[4]
ובעוד שבששה הראשונים היו חלקים הנזקקים לזיקוק (ולכן יצאו מהם בנים רשעים, כישמעאל ועשיו), ביעקב אבינו לא היה שום חלק הנצרך לזיקוק.
גופו של יעקב אבינו היה זך ונקי מכל פסולת!
וזה כוונת הגמרא: 'יעקב אבינו לא מת' – יעקב אבינו היה כולו קודש ולא היתה בו פסולת שנקראת 'מיתה'.
ומכיון שכך, כל בניו היו צדיקים, והיו ראויים להידבק בחיים ולקבל את התורה שהיא מקור חיים…[5] (ראה הערה).
והנה בשעה שלמד הרמ"ע מפאנו[6] את דברי הרשב"א הללו, התמלא בפליאה, ושאל:[7] הרי אדם הראשון היה מעשה ידיו של הקב"ה, ואם כן, כיצד יתכן שאדם הראשון הוצרך לזיקוק? מה יש לברר בגוף שנעשה בידי הבורא?
ולפני שנשיב נקדים…
ההכנה למתן תורה
תחילת הכל היה רצונו יתברך, לברוא נשמות צדיקים שיעבדו אותו באמת ובלב שלם.[8]
וכאשר העלה במחשבתו את התענוג והשעשוע שיקבל מעבודתם של עם ישראל נוצרו נקודות,[9] והנקודות נתחברו לאותיות, ובכך נבראו כ"ב אותיות התורה הקדושה.
כ"ב אותיות הללו נצטרפו ונתחברו זה עם זה בסוד רל"א שערים פנים ואחור, ומהם ארג השם יתברך את התורה הקדושה שבה יש שש מאות אלף אותיות.
התורה הקדושה היא אור עליון עצום ונורא, ובתוכה מתגלה אורו יתברך ויתעלה.
לאחר שברא הקב"ה את התורה, רצה לגלות אותה לברואיו, אך עלה ברצונו שקודם כל ישתדלו בני האדם בכח שכלם להשיג את האמת כפי יכולתם,[10] ולאחר מכן יתן להם את התורה.
וגם זמן נקצב לתוכנית – 'אלף דור'! וכמו שנאמר: "דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהלים קה, ח), ופירש רש"י (שם): 'התורה אשר ציוה להודיעה בעולם לאחר אלף דור'.
אך בסופו של דבר הוא דילג על 479 דורות, והתחיל את בריאת העולם בדור ה-579. וזה לשון הגמרא הקדושה (חגיגה יג:):
"אֲשֶׁר קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם" (איוב כב, טז) – תניא, אמר רבי שמעון החסיד: אלו תשע מאות ושבעים וארבע (תתקע"ד) דורות שקומטו להיבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור.
וכתב הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – עמוד 312), וז"ל:
הנה רצונו יתברך היה, כהכנה למתן תורה, שתהיה הקדמת תגבורת השכל של אלף דור זה אחר זה, שכל אחד יבנה על מה שחידש קודמו, אך ראה הקב"ה שבמקום להגיע בשכלם אל האמת,[11] אדרבה ישחיתו דרכם ויקלקלו לגמרי ולא תהיה עוד אפשרות לתורה להינתן, על כן קימט אותם ולא בראם!…
לאחר שקומטו התתקע"ד דורות הללו, ברא הקב"ה את אדם הראשון.
וכתב הרמ"ע מפאנו (שם), שלפי ההקדמה הזו יובן מדוע הוצרך אדם הראשון לזיקוק. וזה לשון קדשו:
'ולפי דרכו (של הרשב"א) אף אנו נאמר שאדם עצמו היה בירור התתקע"ד דורות 'אֲשֶׁר קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת'… על כן יאמר לו שהוא חלתו של עולם'.
אדם הראשון היה ה'חלה' מכל התתקע"ד דורות שהיו לפניו, ומכיון שהם עצמם היה בהם עזות פנים, ממילא גם באדם הראשון היה חלק שהוצרך לזיקוק.
וכאן נכתוב הארה: המשך השיחה מבוססת על דבריו של הגה"ק רבי שלמה אלישוב זיע"א,[12] ולא נחזור על זה שוב.
העולם מתגשם שוב!
בשעה שנברא אדם הראשון, היה העולם זך יחסית, ועל האדם הוטלה העבודה לסיים את זיכוכו.
אך לאחר שחטא בעץ הדעת, נגרם נזק עצום.
לא די שהוא לא גמר את זיכוך העולם, אלא שקלקל גם את כל המעשה בראשית כולם! וירדו כל העולמות ממדרגתן הרבה נורא מאוד…[13]
וכל כחות הטומאה והרוע הרימו ראש, וקיבלו כח להילחם במציאות הקדושה…
העולם התגשם שוב, ובצורה הכי נוראה! ולכן היה העולם צריך להיהפך חזרה לתוהו.[14] ולמרות זאת הוא המשיך להתקיים!
ורבותינו הקדושים כאשר התבוננו בכך התפלאו, מדוע באמת לא התהפך העולם לתוהו?
ותירצו: שכל אותם דורות נתקיימו רק בחסדו יתברך,[15] כי קודם קבלת התורה היה העולם מתקיים רק בחסדו, כי לא היתה עדיין תורה ושום עשיה של מצוה, שעל ידה יתקיים העולם, והיה עיקר קיום העולם על ידי חסדו לבד.[16]
כאמור, אדם הראשון היה דור ה-579, וצריכים להיות עוד 52 דורות עד שיהיה העולם ראוי לקבל את התורה.
ואלו הם ה-62 דורות שעברו מבריאת האדם ועד מתן תורה: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח, שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה.
וכשהגיע הדור האלף, דורו של משה רבינו, זכו וקיבלו את התורה…
ונרענן את הזכרון…
אהבה שאינה תלויה בדבר
לאחר שנות שעבוד ארוכות וקשות הגיעה סוף סוף עת הגאולה! הגיע הזמן לצאת מכור הברזל – מארץ מצרים!
בגאולת מצרים נתגלתה אהבת השם יתברך לעמו ישראל! וכך הובא בזוהר הקדוש (בהעלותך דף קמט ע"א):
רבי אבא פתח ואמר, בשעה שהגיעה עת הגאולה, והגיע הזמן שעם ישראל יצאו ממצרים, קירב אותם הקב"ה באהבה, בחיבה ובמאור פנים. ומתוך האהבה העזה שאהב אותם, קרא להם: "בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב).
והאהבה המשיכה לִבְעוֹר ומכחה הרג הקב"ה את השר של מצרים שלמעלה – שהוא בכור פרעה ראש הקליפות, ואת בכורי מצרים שלמטה, והתיר קשרי הכשפים העליונים והתחתונים, מבני ישראל התחתונים.
והמשיך והתיר וביטל את כח הסטרא אחרא שהיה נאחז בנשמותיהם העליונות, והיינו כל מה שעשו המצרים בכחות הטומאה שלא יוכלו ישראל לצאת מתחת ידם, את הכל התיר וביטל אותם הקב"ה…
ואז זכו לשם 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ומכחו נעשו בני חורין מהכל – שאין אף אחד שישלוט עליהם מבלעדי הקב"ה יתברך וישתבח שמו… (ע"כ דבריו).
ב-ט"ו בניסן בבוקר נתאספו כל עם ישראל ברעמסס אשר במצרים, ובצהרי היום יצאו ממצרים, והחלו לצעוד לכיוון הר סיני…
במשך הליכתם, המשיכה להתגלות האהבה, ומכחה הושפעו על ישראל אורות עליונים נוראים ונשגבים מאוד…
בתוך 05 יום (מ-ט"ו בניסן עד ו' סיון) יצאו ישראל מתוך טומאת מצרים הקשה והנוראה והתעלו מעלה אחר מעלה, עד שזכו למעמד הנפלא המרומם והקדוש, מעמד הר סיני.
בהר סיני הקב"ה בחר בעם ישראל שיהיו עמו ונחלתו, ומכח הבחירה נתקשרו עַם ישראל עִם עצמיותו של הקב"ה, קשר נצחי בל ימוט לנצח.
ועל ידי קבלת התורה, זכו ונתאחדו ונתקשרו בה' יתברך, ונעשו מדור לשכינת עוזו יתברך.
אך לא רק הם!
במעמד הר סיני זכו כל האלף דורות לקבל את התורה! כמו שנאמר: "דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהלים קה, ח) – הקב"ה נתן את התורה לכל ה'אלף דור'![17] (ראה הערה).
וזו גם הסיבה שהתורה ניתנה דוקא על ידי משה רבינו, כי משה רבינו היה השורש של כל האלף דורות כולם!
ונרחיב עוד…
לעשות את עצמו
ארבעים יום בלבד חלפו ממעמד הר סיני, וב-י"ז תמוז השתחוו לעגל – "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ" (שמות לב, ח)…
חטא העגל היה חטא עבודה זרה ציבורית, והוא הוריד שוב את מדרגת האדם, ממעשה אלקים (מדרגת אדם הראשון קודם החטא) למעשה אדם! וכמו שנאמר: "אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ" (תהלים פב, ו-ז).
ופירש רש"י (שם): 'אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן' – אכן כאדם הראשון תמותון, אחרי שחיבלתם מעשיכם כמוהו…
ומכיון שירדו ממדרגתם שוב ניתן רשות ליצר הרע להיכנס לתוכם ולהשתולל…
אך הפעם, הקב"ה לא השאיר אותם כך,[18] והוא נתגלה למשה רבינו ואמר לו כך: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג).
וביארו במדרש:[19] 'וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' – אמר רבי חנינא בר פפי, אמר להם: אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם!
וזה חזר ונשנה פעם נוספת בחומש דברים בצורה יותר מפורשת: "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם" (דברים ד, יד)…
וביארו במדרש:[20]
'לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם' – אמר רבי יוחנן, כל העושה תורה לאמיתה, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשה את עצמו, שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד וגו", לעשות אותם לא נאמר, אלא 'לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם', מכאן שמעלין עליו כאילו הוא עשה וברא את עצמו…
עתה, אחרי שניתנה התורה, יכול כל יהודי לזכך ולטהר עצמו כל כך, עד שיעשה כבריאה חדשה, כצורה בלי חומר, ולהפך לטוב גמור…
ונרחיב עוד…
התעלות בכח התורה
לזכות להיות בריאה חדשה זו מדרגה שלוקחת הרבה זמן, ונצרכת לכך סבלנות רבה. אך כמו כל דבר, אם לא מתחילים – לא מגיעים!
וההתחלה, והאמצע, והסוף – הכל על ידי התורה!
וכך כתב הגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א (עלי שור, חלק ב – עמוד קט). וז"ל:
אילו זכינו ללוחות הראשונים, לא היתה התורה משתכחת מאתנו עולמית (עירובין נד.), ולא היו מלאך המוות ואומות העולם שולטים עלינו (עבודה זרה ה.). והיינו זוכים להגיע למצב של תחיית המתים, ובמדרגה זאת היה עסק התורה שלנו שונה לגמרי מצורת העסק בה אחר חטא העגל…
אך מכיון שהוציא ה'עגל' את ראשו, נשברו לוחות ראשונים, ותחתם קיבלנו לוחות שניים.
יום נתינת הלוחות השניים היה מתן תורה מחודש וקבלת התורה מחדש (רמב"ן – שמות לד, כח). על ידי הלוחות השניים זכינו שהקב"ה שוכן אתנו בתוך הטומאה.[21]
מעתה – עיקר עבודתנו היא מלחמת היצר, ועל זה נאמר: 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין' (קידושין ל:).
נמצאת כל התורה כולה, עד סוף כל המדרגות העליונות שבה, היא אך ורק תבלין ליצר, והעמל בה כל צרכו, זוכה להמתיק את יצרו ולהופכו לטוב.
כח זה ניתן רק לתורה הקדושה!
כמה דרכים ישנם במלחמת היצר: מרגיז את יצרו, רודה בו, מתגבר עליו (סנהדרין קיא:) ומפטפט ביצרו (גיטין נז.), וכל אלה אופנים כיצד להילחם עמו. והנה בתורה יש עוד דרך הנעלה מאופנים אלה, והוא ההתנשאות מעליו. הציור לזה: תינוק הרוכב על מקל ואומר שזה סוס, כשיגדל שוב אינו עושה זאת, כי הוא יודע עכשיו שאין המקל סוס, וזאת בלי מלחמה עם עצמו או שִׁכְנוּע, אלא פשוט מפני שהתבגר.
אבל – קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו 'רע' (קידושין שם), שנאמר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). יצירה נוראה הוא! הרי לית אתר פנוי מיניה, ו"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג), כי כל נברא מהשמש עד התולעת, הוא ניצוץ קטן מכבודו יתברך. בכל מעשה טוב ישנה קרבת הבורא, וכך בכל דיבור טוב ובכל מחשבה טובה.
והנה ברא הוא יתברך כביכול מציאות של ריחוק ממנו, חלל ריק שאין בו שום גילוי מכבודו יתברך, וזוהי האפשרות לחטוא. בכל חטא טמון ריחוק מהבורא. וישנן מדרגות רבות בזה. בחטא קל טמון גם כן ריחוק, אך עדיין האדם בכללו קרוב אל השם. בחטא של כרת ח"ו דומה האדם לענף שנכרת מהעץ שנפסקה יניקת חיותו הרוחנית. בשלש עבירות שיהרג ואל יעבור (והן: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים) טמון ריחוק מוחלט שלא תתכן עמו שום קרבה. כזאת היא בריאת הרע.
אם בריאת הרע היא מפלאי הבורא, הרי בריאת התורה־תבלין היא מופלאה בכפליים, שהיא מסוגלת להפוך את החלל הריק הזה למקום קרבת הבורא[22] וממתיקה את היצר כך שהוא נעשה כח חיובי באדם…
והתורה הקדושה היא המעלה אותו ממעשה אדם למעשה ה'…
התורה הקדושה – סוד התיקון
נחזור על הדברים בקיצור:
הקב"ה ברא את העולם כדי שיעבדו אותו בלימוד התורה ובקיום המצוות. ועלה ברצונו שהתורה תנתן לאחר אלף דור.
רצונו יתברך היה, שבמשך אלף דור, הם יעבדו אותו בדרך של כיסופים וגעגועים, התבוננות וחקירות, ובזה יוכשר שכלם להשיג את התורה.
אך לאחר שברא את נשמות האלף דור, ראה שהם לא יצליחו בכך, ולכן קימט את נשמותיהם של ה-479 דורות הראשונים. וברא את אדם הראשון שנשמתו היתה מהדור ה-579.
ולאחר 52 דורות, בדור האלף, דור היוצאים ממצרים, נתן הקב"ה את התורה. באותו מעמד (בהר סיני) היו גם הנשמות של כל האלף דורות, וגם הם קיבלו התורה.
ומאז התיקון של כולם הוא רק התורה!
אך כדי שהתיקון יהיה מוצלח, צריך האדם לסדר לעצמו סדרי לימוד בכל חלקי התורה![23]
וברשותכם נביא את דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א,[24] וז"ל:
כדי שהניצוץ האלקי יצליח למלא את שליחותו, על האדם להבין היטב מה בדיוק ה' יתברך רוצה ממנו ומה בדיוק עליו לעשות.
כי אם אדם לא יודע כלל מה תפקידו בעולם, הוא עשוי לאבד את כחו וזמנו בעולם להבל וריק, ובסופו של דבר לצאת ממנו מופסד.
וכדי לדעת מה בדיוק עלינו לעשות ומהי שליחותנו בעולם, נתן לנו הקב"ה את התורה הקדושה כדי שתדריך אותנו בדרך הישרה, וחובתנו לשבת וללמוד את התורה הקדושה, ובפרט ללמוד את ההלכות שבתורה כדי שנדע בבירור מה מותר ומה אסור, מה כשר ומה פסול.
אך מי שרוצה להתקרב לה' מבלי ללמוד את תורתו, מכלה את כחו וזמנו להבל ריק, כיון שבוודאי יעשה טעויות רבות בדרכו, הוא יתיר את האסור ויטהר את הטמא ויכשיר את הפסול, וכמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ה): 'אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד'.
הדבר העיקרי אשר על ידו אדם יוכל להתעלות ממדרגה למדרגה, זהו עסק התורה הקדושה, ובאמצעותה יוכל האדם לזכות גם למדרגה העליונה והנשגבה שתהיה לו ממשלה על מלאכי השרת.
אלא שכדי שלימוד התורה אכן יזכה את האדם להתעלות ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה עד רום כל המדרגות והמעלות, צריך ללמוד את כל חלקי התורה הקדושה באופן מסודר, החל מלימוד המקרא המזכה את האדם לבחינת 'נפש' – הבאה מעולם העשיה, ואחר כך לימוד המשנה המזכה את האדם לבחינת 'רוח' – הבאה מעולם היצירה, ואחר כך לימוד הגמרא וההלכה המזכה את האדם לבחינת 'נשמה' – הבאה מעולם הבריאה, ולבסוף לימוד הזוהר הקדוש וספרי פנימיות התורה המזכה את האדם לבחינת 'נשמה לנשמה' – הבאה מעולם האצילות.[25]
בנוסף לסדר שצריך להיות בלימוד בכדי שיהיה ניתן להפיק ממנו את מלוא התועלת, כאמור, צריך גם שהלימוד עצמו יהיה לימוד יסודי ומעמיק, ולא לימוד רדוד ושטחי.
כשם שאדם ששט על פני הים בוודאי לא יראה את הדגים וצמחי הים היפים והמופלאים שברא הקב"ה בים, כיון שכל פלאי הבריאה הללו נמצאים רק במעמקי הים ולא צפים על פניו – כך גם אדם שלומד את התורה בשטחיות, ולא עמל ויגע להבין את עומקם של הדברים שהוא לומד, לעולם לא יזכה שיתגלו לו נפלאות מתורת ה', כיון שכל דבריה המופלאים והנשגבים של תורתנו הקדושה גנוזים במעמקיה ולא צפים על פניה, ורק מי שעמל ויגע לצלול למעמקיה של התורה זוכה לגלות אותם.
פעם שמעתי אברך שאמר שהוא מספיק בכל יום ללמוד שני דפי גמרא עם פירוש רש"י ותוספות. כששמעתי זאת תמהתי בלבי: האם באמת הוא לומד את הגמרא או שמא הוא רק קורא אותה?! כי בכדי ללמוד ולהבין באמת את עומק דברי הגמרא, וכל שכן את עומק דברי רש"י ותוספות ושאר פירושי רבותינו הראשונים על הסוגיא, צריך זמן רב של עמל ויגיעה.
אני זוכר את הלימוד עם אבי מורי (רבי חנניה אברג'ל) זצ"ל. מעולם הוא לא היה מתקדם מהר בלימוד, אלא היה מתבונן בדברים לאט לאט עד שהיה מבין אותם היטב. כך היה הדבר כשלמד פרק בתנ"ך, כך היה הדבר כשלמד משנה, וכך היה הדבר גם כשלמד גמרא. וכן כשהיה לומד תוספות, היה קורא את דבריו בסבלנות רבה שורה אחר שורה, ומתבונן בשאלה של התוספות עד שמבין אותה היטב, ורק לאחר מכן היה עובר לתשובה של התוספות, ולא היה מניח את התוספות עד שהיה מבין אותו על בוריו.
כשאברך אינו עמל ומתייגע להבין היטב את הדברים שהוא לומד, אלא לומד הכל באופן רדוד ושטחי, בסופו של דבר, כעבור כמה שנים, ימצא שרוח אסף בחפניו, וכפי שנכנס לכולל כשהוא עם הארץ מוחלט כך גם יצא מהכולל עם הארץ מוחלט, ומאומה לא עלה בידו, ועל אותה שעה נאמר (בבא בתרא עה.): אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.
וכך אמרו חז"ל במדרש (מדרש משלי – פרשה י):
אמר רבי ישמעאל: בוא וראה כמה קשה יום הדין – שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט, וכיון שתלמיד חכם בא לפניו, אומר לו (הקב"ה): כלום עסקת בתורה? אמר: הן. אומר לו הקב"ה: הואיל והודית, אמור לפני מה שקרית ומה ששנית. מכאן אמרו, כל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו, ומה ששנה תהא תפוסה בידו, שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין.
לכן כל אברך שחפץ לחשׂוך מעצמו את אותה בושה, לא יכלה את זמנו בלימוד שטחי, אלא ישתדל בכל כחו להבין היטב את מה שהוא לומד, כדי שיתקיים בו מאמר חז"ל (פסחים נ.): 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'…
איזו מן ברכה היא זאת?
כמעט ארבעים שנה עברו מזמן מתן תורה, וב-א' שבט שנת 8842 לבריאת העולם, אסף משה רבינו את עם ישראל והחל ללמדם את ספר דברים.
ומאותו יום, עד לפטירתו שהיתה ב-ז' אדר (והיינו חודש ושבוע), לימד משה רבינו את ספר דברים המכיל 11 פרשיות.
והנה, בתחילת הפרשה הראשונה, פרשת דברים (שהיא פרשת השבוע), פונה משה רבינו לישראל ואומר להם: "ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱלֹהֵ"י אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א, י-יא).
וכאשר שמעו עם ישראל את ברכתו, תמהו:[26] משה, אתה נותן קצבה לברכותינו? הרי כבר הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שזרעו יהיה בלי גבול, וכמו שנאמר: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה"! (בראשית יג, טז), ואתה מברך אותנו (בנתינת גבול) שנהיה רק 'כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים'?
ומשה רבינו השיב כך: הברכה הזו משלי היא, אבל הוא 'יבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם'.
והקושיא מפורסמת: אם ישנה את ברכתו של הקב"ה, ברכה ללא גבול, בשביל מה צריך את ברכתו של משה, ועוד שהיא ברכה עם גבול?…
ותירץ הגה"ק רבי שלמה אלישוב זיע"א (שם):
משה רבינו אמר לעם ישראל – הדור האלף, דור מקבלי התורה, כבר נפטרו כולם (בעקבות חטא המרגלים).
ואתם, דור הנכנסים לארץ, הדור ה-1001. ואני מברך אתכם שכל הדורות הקודמים אשר לא זכו למתן תורה (והיינו לחיות עם התורה) כולם יוכללו בכם ויתוקנו על ידיכם, להזהיר ולהאיר על כולם אור תורה גם כן.
שכולם יתוקנו ויזכו על ידיכם באור התורה ובקדושת הארץ ואל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נותן לך.
וכבר אמרנו שמשה רבינו היה השורש של כל האלף דורות, ולכן היה בכחו לתת להם כח לתקן את כל האלף דורות, וזה שהשיב להם משה: הברכה הזו משלי היא…
ועתה נחזור לתחילת הפרשה…
מעלת ספר דברים
ספר דברים פותח בפסוק: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א).
ואמרו במדרש:[27]
'אֵלֶּה הַדְּבָרִים' – יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, יתברך ויתעלה זכרו, שכל הנסים שעשה לישראל במדבר, כך עתיד לעשות להם בציון (בגאולה העתידה).
במדבר כתיב: 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים', ובציון כתיב: "אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (ישעיה מב, טז)… (והמדרש מביא הקבלות נוספות בין נסי המדבר לציון, עיי"ש).
מבואר בדברי המדרש, שהמילים: 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים', מתארים מציאות של נס. ויש להתבונן איזה נס הם מתארים?
וביאר הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א (אגרא דכלה, פרשת דברים – ד"ה תנחומא):
כידוע שביום הראשון של הבריאה ברא הקב"ה אור עליון, אך לאחר מכן גנז אותו בתוך התורה.[28]
ועל ידי התורה מאיר בכל פעם מעט מאור הגנוז הזה למשכילים עד אשר יבוא הזמן שיתגלה לעין כל וכולם ידעו את הוי"ה והעם ההולכים בחושך יראו אור גדול.
וברשותכם נפרט:
כאמור, ביום הראשון של הבריאה נברא האור הגנוז, וסודו ה' (חמש) פעמים 'אור' (5301), ולכן מוזכר בבריאתו (בראשית א, ג-ה): ה' פעמים 'אוֹר'.
והנה משה רבינו כשהתחיל ללמד את עם ישראל ספר דברים, הטעימן מאור הגנוז הזה על ידי התורה, וזהו שהתחיל במילים: 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים', היינו 'אֵלֶּה' – הוא בגימטריא 5301 (כשאנו מחשיבים את האות אל"ף כ-0001), שזה בדיוק גימטריא: ה' פעמים אור (5301).[29]
ולזכות ולטעום מאור הגנוז בעולם הזה זה נס גדול! והנה הנס הזה במהרה עתיד ה' יתברך לעשות להם בציון, 'אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר'…
ולפני שנבוא להשיב על זעקת לבו של אליעזר, עוד הקדמה אחת…
חגורה של משיח…
בשיחה שמסר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות צג) אמר, וז"ל:
דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות. וזה האור אין אדם פשוט יכול לקבל מחמת גודלו. וצריך לזה חכם גדול שיוכל לחלק אלפים למאות. דהיינו שיוכל לחלק האור הגדול לחלקים קטנים כדי שיוכלו הקטנים במעלה לקבלו מעט מעט.
כמו למשל כשאחד אומר פשט או חילוק גדול מאוד ומחמת זה אין יכולין לקבל ממנו מחמת גודלו. כי חצי פשט אי אפשר לקבל כי אם כולה. אבל כשמחלקין הפשט והחילוק לחלקים ועניינים אזי יכולין להבין כל ענין וענין בפני עצמו.
כך יש אור שהוא מאיר באלף עולמות והוא השגה אחת, דהיינו שאי אפשר להשיג אותו אלא כולו אבל לא במקצת כי הוא אור אחד פשוט. אך תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר הוא יכול לחלק אלפים למאות, דהיינו לחלק האור גדול לחלקים כדי שיוכלו לקבלו כנזכר לעיל.
וענין זה שתלמיד חכם שנוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות הוא מפורש, כמו שכתוב: "וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף" (משלי יז, ט), ופירש רש"י (שם) דהיינו נוקם ונוטר, ששונה בדבר שעשה לו חברו על ידי זה הוא מפריד אלופו של עולם.
אבל תלמיד חכם צריך דייקא להיות נוקם ונוטר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כב:): 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר אינו תלמיד חכם'. כי תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות, וזהו: 'וְשֹׁנֶה בְדָבָר' – היינו נוקם ונוטר, 'מַפְרִיד אַלּוּף' – היינו שהוא מפריד ומחלק אלפים למאות כנ"ל.
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת סג.): 'אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חוגרהו על מתניך לסוף שתהנה מתלמודו', כי על ידי שהוא נוקם ונוטר על ידי זה יכול לחלק אלפים למאות, דהיינו לחלק אור גדול לחלקים ועל ידי זה יכולין ליהנות מתלמודו ולקבל ממנו. כי בלי זה אי אפשר לקבל מחמת גודל האור כנ"ל. אבל השכל והטעם של ענין זה, מפני מה מי שהוא נוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות וכו' זה עמוק עמוק וכו'…
ואלו הצדיקים שהם נוקמין ונוטרים שיכולים לעשות מאלפים מאות הם חגורה למשיח, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חוגרהו על מתניך', היינו בחינת חגורה למשיח, שנאמר בו: "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו" (ישעיה יא, ה), כתרגומו: 'ויהון צדיקיא סחור סחור ליה', היינו בחינת 'מתין מתין', דהיינו מאות. היינו מי שיכול לחלק אלפים למאות הם חגורה למשיח כנ"ל. ואלו הצדיקים מחיין את הצדיקים הקטנים…
כחם של רגשות
מבואר בדבריו שיש אור גדול המאיר באלף עולמות, וכדי להאיר אותו לאחרים, זה תלוי רק אם הוא מסוגל להיות נוקם ונוטר כנחש.
ולפני שנעמיק בדברים הללו, נערוך סדר:
בכלליות, ישנם באדם שלשה ממדים, והם: שכל, רגש, והתגלות הנפש בדיבור ובמעשה.
ומבואר שההשגה הגדולה הזו תלויה דוקא בחלק הרגש! השגת אורות וקדושה תלויה דוקא בתיקון חלק הרגש!
ולכן כמעט בכל מקום בתנ"ך בו שיבחו אדם גדול, שיבחו אותו ברגש מתוקן,[30] כי זהו המימד שבו תלויה השגת האלקות!
ועתה אחרי שהבננו את זה, נצטרך לחפש מה הוא הרגש הקשה ביותר לתיקון. ומצאנו לרבינו הרמח"ל זיע"א שכתב בספרו מסילת ישרים (פרק יא), וז"ל:
גם השנאה והנקימה קשה מאוד לשימלט ממנה לב הוּתַל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה.
על כן לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יִקּוֹם ממנו בהזדמן לו שיוכל לְהִנָּקֵם, ולא יִטּוֹר לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה, חזק ואמיץ הוא! והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם.
אמנם (למרות הקושי) גזירת מלך היא (להתגבר על רגש השנאה והנקמה), והמקראות גלויים באר היטב, אינם צריכים פירוש: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (שם פסוק יח)…
מבואר בדברי ברמח"ל שהרגש הקשה ביותר לתיקון הוא רגש השנאה והנקמה.
אך למרות המילים החריפות שנכתבו, לעתים צריכים להשתמש גם במדות הללו של השנאה והנקימה, וכמו שמואל הנביא שהמית את אגג מלך עמלק ביסורים קשים ונוראים מאוד…
וכמו כן לעתים תלמיד חכם צריך לנקום ולנטור[31] (ראה הערה), אך זה מותר לו רק אם זה כנחש! –
הנחש לא מרגיש שום הנאה בהכשה שלו, שום הנאה כלל! וכמו כן, רק תלמיד חכם שלא מרגיש שום הנאה מהנקימה והנטירה, ולבו זך וטהור, בלתי לה' לבדו! לו מותר לנקום ולנטור על מנת להרבות כבוד שמים!
ותלמיד חכם כזה שזיכך את רגשותיו כל כך, הוא מסוגל לחלק אלפים למאות! ואם מוצאים תלמיד חכם כזה, צריך לרדוף אחריו, כי בזכותו משיגים אלקות.
וזו התשובה לאליעזר, שלשה ממדים לאדם: שכל, רגש, וכח ביטוי. ועיקר האדם הוא רגשותיו! כאשר מתקנים את הרגש – נעשים אדם שלם, שראוי להיכנס לתוכו האור!
ולכן, הרוצה לזכות ולטעום מעט מן האור האלקי, תורת הקבלה, חייב לזכך את רגשותיו!
אי אפשר לזכות ולטעום מהאור האלקי כשהרגשות אפלים, ומלאים בהרגשת עליונות על הזולת, בשנאה קנאה ותחרות.
אי אפשר לזכות ולטעום מהאור האלקי כשהרגשות אפלים, ומלאים בשנאה עצמית, בעצבות בכי ודכאון.[32]
השגת האדם תלויה רק ברגש מתוקן!
[1] בספר ניצוצי שמשון (תולדות רבי שמשון מאוסטרופולי – עמוד לג) הובא: ביום שלישי א' אב שנת ת"ח (8461 למניינם), הגיעו חיל האוקראינים והטטרים לעיר פולנאה, וצרו על העיר.
העיר פולנאה היתה בצורה בחומה כפולה, ומים סביב לה. רק מצד אחד היתה אפשרות לבוא לתוכה. העמידו שרי פולין את עבדיהם גבורי החיל לשמור על הצד ההוא מפני האויבים. אך העבדים שהיו אוקראינים בגדו באדוניהם, ועזרו לאויבים להיכנס העירה.
ביום חמישי ג' באב נלכדה העיר, וברגעים אחדים נכנסו אלפי חיילים לעיר והחלו להרוג בעם. ונטבחו כעשרת אלפים יהודים בכל מיני מיתות משונות, הי"ד. לפי עדות רבי נטע הנובר היה רבי שמשון מאוסטרופולי באותה שעה בפולנאה. כנראה עבר לשם כשכל היהודים נמלטו מהעיירות לערים המבוצרות. 'וכאשר צרו האויבים על העיר, הוא נכנס לבית הכנסת ושלש מאות בעלי בתים עמו, כולם חכמים גדולים וכולם היו מלובשים בתכריכין ובטליתות על ראשיהם, ועסקו בתפילה גדולה, עד שנכנסו האויבים לעיר, ונהרגו כולם בבית הכנסת על אדמת קודש, הי"ד'.
ואמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, שרבי שמשון מאוסטרופולי היה גלגולו של שמשון הגבור והוא ידע זאת, ולכן נתן לכל ספריו שמות הקשורים לשמשון הגבור (כמו 'דן ידין', 'מחנה דן' וכו').
וכמו ששמשון הגבור על ידי מיתתו גרם למתק את הרדיפות שהיו מהפלשתים, כך גם על ידי מיתתו של רבי שמשון הומתקו פרעות ת"ח ות"ט…
ונביא סיפור שסיפר רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד (הובאו דבריו בספר מאמר מרדכי – סיפורים עמוד תק, לגאון רבי ישראל זאב סלאנים):
בחודש אלול ראיתי את היצר הרע (הס"מ) הולך ברחוב עצוב וקודר.
פניתי אליו ושאלתי אותו: למה האף שלך נדבק לסנטר?
והוא השיב: אוף, אני שונא את חודש אלול! שנה שלימה אני טורח להחטיא את עם ישראל, ואז מגיע חודש אלול, עם ישראל חוזרים בתשובה, והורסים לי את כל ההשקעה…
במוצאי ראש השנה ראיתי אותו שוב, אך הפעם החיוך היה מרוח על פניו מאוזן לאוזן.
פניתי אליו ואמרתי לו: להזכירך אנחנו בעיצומם של עשרת ימי תשובה, ובימים הללו כל עם ישראל חוזרים בתשובה…
והוא השיב לי ואמר: בראש השנה עמדתי לפני כסא הכבוד וטענתי, זה לא הוגן! כל כך הרבה יגעתי וטרחתי כל השנה, ובסוף לא אקבל שום תמורה לעבודתי?! ובשמים הסכימו עמי ושילמו לי.
שאלתי אותו: מה שילמו לך?
והוא גילה: כידוע לך בכל האיזורים הללו לא גדלים אתרוגים, ולכן מייבאים אותם ממדינה אחרת. והנה השנה העמיסו את כל האתרוגים בספינה אחת. ובשכר עבודתי נתנו לי רשות לעשות חור בספינה…
יש! השנה יושבי המדינות הללו לא יקיימו מצות ארבעת המינים!
הוא סיים את דבריו והמשיך את הילוכו בצעדי ריקוד…
בימי חג הסוכות פגשתי אותו בפעם השלישית, והנה חשך משחור תארו… פרצופו היה נראה כמו של אחד שנתקע במראה…
פניתי אליו ושאלתי אותו: נו, הטבעת את הספינה, אז למה אתה בְדִכִּי?
הוא נאנח, ניגב דמעה, וסיפר: אל תשאל איזה אסון המטתי על עצמי. כשהספינה היתה סמוכה לחוף, ניגשתי לספינה ונקבתי אותה, לנוסעי האניה לא נגרם נזק, והם הצליחו להגיע לחוף, אך, לשמחתי, לאתרוגים נגרם נזק גדול, כמעט כולם טבעו במצולות ים…
מרוב שמחה הרמתי ידים והודיתי לה' יתברך על שעזר לי להפריע… אך אז התברר לי האסון שהמטתי על עצמי!
אחד מהנוסעים הצליח להציל ארגז של אתרוגים ולהעלות אותו לחוף…
השמועה על כך פשטה כאש בקוצים: יש מספר בודד של אתרוגים, ומחירם בשחקים.
בכל עיר ועיר התאספו היהודים, העמידו חבית במרכז הבית כנסת, והכריזו: אנו זקוקים לקנות אתרוג, כל מי שבאפשרותו לתרום ישים כסף בחבית…
היהודים באו וזרקו את כספם וזהבם, את פרוטותיהם האחרונות, והגדילו לעשות הנשים שמכרו תכשיטיהם ואת הכסף שקיבלו שמו בחבית…
ובבוא החג מכיון שלא היה אלא אתרוג אחד בכל העיר עברו כל הקהל בסך ועמדו על רגליהם מבוקר עד ערב והכל כדי לזכות לנענע בו נענוע כל שהוא.
וסיים היצר הרע במרירות: בכל נענוע שנענעו בו שברו את כל עצמותי…
[2] במסילות אל הנפש (ויחי תשפ"ג) הארכנו לבאר את השייכות בין תחילת הגמרא (שהיו יושבים בסעודה) לבין סופה (יעקב אבינו לא מת), עיין שם באורך.
[3] יהודי הוקש ליעקב אבינו. וכמו שהקב"ה לא עזב את יעקב אפילו לרגע, כך הקב"ה לא עוזב שום יהודי ואפילו לרגע!
ובענין זה מסופר (הובא בספר קובץ אליהו – עמוד עד, לגאון רבי חיים אליהו שטרנברג):
חסיד אחד נסע לאוהב ישראל מאפטא. לאחר ששהה בחצרו של הרבי תקופה ארוכה, רצה לחזור לביתו, ולכן בא לרבי לקבל ברכת פרידה.
כשהגיע, שמע אשה בוכיה המספרת לרבי, שהיא גלמודה ואין לה מי שיעזור לה.
וצעק האוהב ישראל: יהודי אינו גלמוד, כל מקום שהוא הקב"ה עמו!
צעקתו של האוהב ישראל חדרה היטב ללבו של החסיד…
החסיד החל במסע לביתו, בדרכו עבר דרך יער עבות, ושם ראה לחרדתו קבוצה של שודדים המתקדמת לעברו בחרבות שלופים…
רעדה בלתי נשלטת טלטלה את גופו אנה ואנה…
כשהגיעו עד העגלה, עבר כברק זכרון הצעקה… והוא הרים את השוט שבידו והתחיל לנפנף עליהם לימין ולשמאל ולצעוק: הרבי אמר יהודי אינו גלמוד, כל מקום שהוא הקב"ה עמו!…
ונפל עליהם פחד גדול וברחו משם כל עוד רוחם בם…
[4] וזה לשון הרשב"א (שם):
גם נִגְלֵהוּ, כי שאר האבות היה פסולת בזרעם, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל (ויצחק שיצא ממנו עשיו), ולא נזקקו התולדות עד יעקב, ולא היה זרעם כולו ראוי לידבק בחיים ולקבל את התורה שהיא מקור החיים עד יעקב, שהתורה מזוקקת שבעתים, כאומרו: "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהלים יב, ז).
ועל כן לא היתה (התורה) ראויה לינתן רק לזרע יעקב שהיה מזוקק שבעה זיקוקים… כי אדם הראשון לא נזדקק זרעו רק בשת, ושת נזדקק בנח, ונח בשם, ושם באברהם, ואברהם ביצחק, ויצחק ביעקב, ויעקב היה מזוקק וכל זרעו אתו זרע אמת…
[5] ממשיך הרשב"א (שם) וכותב:
וזו כוונת הגמרא: 'מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' – לומר שהזרע מעיד על השורש שלא היה בכח תולדתו שום הפסד או פסולת, שאילו מתו קצת הענפים, יראה באמת כי היה בשורש שום הפסד שממנו נמשך לענפים ההם (כמו ישמעאל ועשיו – שנכרתו מארץ החיים)…
ועל כן זרע יעקב שנבחר כולו מעיד על השורש שלא היה בו שום הפסד. וכולו זרע אמת כולם חיים.
[6] בשיחה שמסר הגה"ק רבי אברהם דוד מבוטשאטש זיע"א (הובאו דבריו בספר דרך צדיקים – עמוד 4, לגאון רבי אברהם ילין זיע"א), אמר כך:
לרמ"ע מפאנו היה זמן התבודדות בכל יום לעורר אהבה להשם יתברך. ובכל פעם, לפני שהיה מתחיל להתבודד, היה קורא לתלמידו ואומר לו:
אני נכנס להתבודד לזמן מסויים (והיה אומר לו לכמה זמן), ואני מבקש ממך, שבסיום הזמן תבוא מיד ותנער אותי עד שתראה שחזרתי לעצמי…
יום אחד פרצה שריפה בעיר, ומתוך הבהלה שכח התלמיד לבוא בזמן… ואיחר בכמה דקות. וכשהגיע ראה שמרוב דביקותו פרחה נשמתו.
הרמ"ע נפטר במיתת נשיקה.
המשיך רבי אברהם דוד, ואמר: שהצדיקים אוהבים את הבורא אהבה גדולה כל כך, עד שבנקל תצא נשמתן מהם. אך הקב"ה לא מסכים לכך, ולכן הם נזהרים לא להגיע לידי כך.
[7] עשרה מאמרות (מאמר אם כל חי חלק ג – סימן יא, עפ"י יד יהודה שם – אות ז).
[8] הקב"ה ברא את נשמות עם ישראל ושלשל אותם מרום המדרגות דרך עולמות אין מספר עד שהגיעו לעולם הזה ונתלבשו בגוף חומרי.
וזה לשון הגה"ק רבי משולם פייבוש בספרו יושר דברי אמת (קונטרס ראשון – אות יד): בריאת העולמות היה בשביל שעשוע ותענוג, שיקבל ה' יתברך מזה תענוג גדול שיאציל מאתו נשמת ישראל, וישתלשלו דרך כמה אלפים ורבבות עולמות עד בואם אל העולם הזה, ויתלבשו לבוש חומרי, ומשם ומאותו המרחק הגדול יזדככו ויתקרבו ויתדבקו אליו במחשבתם באהבתם אותו, וקשורים בו בדביקה וחשיקה וחפיצה, וידמו את עצמם לאין, בהבינם שבאמת בלעדי כח הבורא יתברך שמו שבראם ומקיימם הם אין כקודם הבריאה…
[9] דבר זה עמוק מאוד, והרוצה להחכים ילמד בספר הקדמות ושערים – חלק שער הפונה קדים, להגה"ק רבי שלמה אלישוב זיע"א.
[10] כשאדם משיג משהו בכח שכלו, הרי הוא משתנה ומתעלה. ובענין זה מובא בספר רבינו האור לציון (חלק ג – עמוד 061), וז"ל:
אמר רבינו בן ציון אבא שאול, מורים שמים דגש על השינון, אוהבים ילדים שקטים ורגועים, המשננים כמצווה, ויודעים פרקים בעל פה. ואילו אני אוהב את הילדים השובבים, מלאי המרץ והחיוניות. כי הם החריפים, ויאהבו את אתגרי העיון. לפצח קושיות ולחתור לפתרון סוגיות סבוכות.
וסיפר סיפור שאינו ידוע, וזה לשונו:
באחד מתלמודי התורה למד תלמיד מחונן, אך רב מרץ. בלשוננו 'היפראקטיבי'. וכששני התכונות שלובות, זה אסון. עבור הילד, הכיתה, והמחנך. קולט היה ביעף את הרעיון, ומה יעשה עד שאחרים יבינו, ישננו, ידעו? חיפש תעסוקה. וזה נורא. כל הזמן שמעו את שמו. יוסף, שב בשקט. יוסף, די. יוסף, פעם אחרונה. יוסף, צא מהכיתה. פעם, פעמיים, שלש. יום, יומיים, שלשה. חודש, חדשיים, שלשה. עד שנמאס. לכולם. יוסף הוצא, ויצא. לבלי שוב. יותר לא יחזור, אין לו עבור מה. המחנך מתעלל בו, הכיתה צוחקת ולועגת. ימצא תעסוקה, אין צורך לדאוג לו.
המחנך ביקש מאחד התלמידים שיקרא ליוסף. שהה בחוץ דיו, ריצה את עונשו. הלך חזר: יוסף איננו.
מצפים אנו שהמחנך ירים כתפים, אף יפטיר: 'ברוך שפטרנו מעונשו של זה'. אך לא. המלמד עצר, אמר לתלמידים: 'אני מבקש לשמור על השקט. תחזרו על מה שלמדנו עד עכשיו', ויצא מהכיתה. לחפש את יוסף.
ויוסף איננו.
לא בחצר, ולא ברחוב. הלך וקרא: 'יוסף, יוסף! היכן אתה?'
היכן שהיה, שמע. חש צביטה בלב. מישהו מחפש אותו. מכולם, המחנך. זה שכל הזמן גוער, זה שמוציא ומסלק. 'אני כאן!' קרא בתשובה.
'היכן?' צעק המחנך.
'חפש אותי', באה התשובה.
הלך לפי הקול, הגיע לפאתי הישוב, ויוסף איננו. הילד מתקלס בו. יש לשמור על מינימום כבוד. לא די שהלך אחריו עד לכאן, עוד מתחבא הוא? משחק אתו משחק? 'יוסף, איפה אתה?'
'כאן!' באה התשובה, קרובה מתמיד.
חיפש, אולי מאחורי השיחים. איננו. איפה יכול הוא להיות? נשא עיניו, ואכן. פניו של הנער ניבטו ממרומי העץ.
'מצאתי אותך. רד'.
'לא רוצה'.
צודק. למה שירד?
'מה אתה רוצה כדי לרדת, ולחזור אתי לכיתה?'
זיק ניצת בעיני הילד: 'אני רוצה להיות המחנך!'
חוצפה! 'טוב, עשינו עסק. בוא!'
יוסף החליק מהגזע, אש בעיניו. 'תן יד!' פקד בחשיבות, 'אל תלך לבד!'
דלת הכיתה נפתחה, ההמולה שככה באחת. הנערים נשאו עיניהם. יוסף נכנס קוממיות. המחנך אחריו. כולם עמדו. 'שבו' אמר יוסף, ותפס את מקום המחנך. 'שב גם אתה! תקרא, בבקשה, ונראה מה הבנת'…
יוסף היה לגבור הכיתה, אבל התפקיד הטיל אחריות. חייב היה להסביר, לענות לשאלות, גם להעיר הערות. במיוחד נהנה להעיר לזה שישב על כסאו. אבל למד גם שיש דברים שמרגיזים מחנך, ויש דברים שמפריעים ללימוד. דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. כעבור שבועיים פג הקסם, והתעייף מהתפקיד. הרשה למחנך לשוב למקומו, הקשיב ביתר שאת, ואם הבין מיד – חלם, במקום להפריע.
ויוסף נשאר במסגרת לימודית, סיים את התלמוד תורה והמשיך בישיבה.
זה מעשה שהיה. לא בימינו, אבל גם לא בעבר הרחוק. שם משפחתו היה רוז'ין, ושם עירו היה רוגאטשוב. אכן כך –
הגאון האדיר, שר התורה, הרוגאטשובר זצ"ל, בעל 'צפנת פענח'!
[11] באחד מנסיעותיו של הגה"ק רבי צבי הירש מרמינוב, חלף בדרכו על פני העיר 'ריישא'. בעת ההיא התגורר באותה העיר הגה"ק רבי זאב וולף מפשעוורסק (בעל המשיב כהלכה) ורבי צבי הירש נכנס לבקרו.
רבי וולף קיבלו בכבוד מלכים וערך לפניו שולחן. במהלך הסעודה שאל רבי וולף את רבי צבי הירש היכן למד את חכמת האמת ומנין לו הידיעה הרחבה והעמוקה בסודות התורה.
השיב לו רבי צבי הירש: 'הלא תדעו, כי ישנם ל"ב נתיבות חכמה, וכנגדן – ל"ב עורקים שבלב. והאיש, אשר יקדש את אבריו ויזכך את חומרו, הרי כנגד כל עורק ועורק המזדכך – יאיר לעומתו נתיב מנתיבי החכמה. וכאשר יזכך את כל ל"ב עורקי לבבו, יגיה עליו אורם של ל"ב נתיבות החכמה כולם, באורם יראה אור ואין נסתר מנגד עיניו!'
בתום הסעודה ניגש השמש של רבי וולף להסיר את הכלים הריקים מעל השולחן. אולם הגאון רבי וולף קפץ ממקומו, תפס ביד השמש ולא הניחו לגעת בכלים, תוך שהוא קורא: 'הוצאת הכף והמחתה הריקים מבית קודש הקדשים ביום הכיפורים, היתה אף היא עבודה המוטלת על הכהן הגדול בעצמו!'
ופינה הגאון בעצמו את הכלים הריקים מעל השולחן… (כהן גדול משרת – עמוד קלא, לגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א).
[12] לשם שבו ואחלמה – ספר הדעה (חלק ב, דרוש ד – ענף יח סימן א).
[13] לפני החטא היו כלולות באדם הראשון רק נשמותיהם של עם ישראל, אך לאחר שחטא נכנסו בתוכו גם נשמותיהם של אומות העולם.
וזה לשון רבינו האר"י ז"ל (ליקוטי תורה, תהלים – פרק לב):
והנה כשברא הקב"ה את אדם הראשון, כל הנשמות שנכללו בו לא היו אלא נשמות ישראל, ואם לא היה חוטא לא היו האומות יוצאין לעולם. ואחר שחטא נתערבו בו ניצוצות אומות העולם. וזהו: "אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא) – ישראל לבד היו כלולין נשמותיהם באדם הראשון…
[14] וזה לשון הגמרא הקדושה (עבודה זרה ט.): תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.
[15] וזה לשון הגמרא הקדושה (פסחים קיח.): אמר רבי יהושע בן לוי, הני עשרים וששה 'הוֹדוּ' (שכתובים בתהלים פרק קלו) כנגד מי? כנגד עשרים וששה דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ולא נתן להם תורה – וזן אותם ב'חַסְדּוֹ'.
[16] לשון הליקוטי מוהר"ן (תניינא – תורה עח).
[17] וזה לשון המדרש (שמות רבה, פרשה כח – אות ו): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינ"וּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יד) – עומד היום אין כתיב כאן, אלא 'עִמָּנוּ הַיּוֹם', אלו הנשמות העתידות להיבראות שאין בהם ממש…
הנשמות שאין בהם ממש הם התתקע"ד דורות שהם 'קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת', ועליהם שייך לומר שאין בהם ממש.
וכן אמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר – פרק מא), וז"ל: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִי"ם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, א-ב) –
יצא קול ראשון והשמים רעשו, והימים והנהרות ברחו, וההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם…
הרי ניתנה התורה לכל האלף דורות כולם! והוא מה שכתוב: "דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהלים קה, ח), שכל ה'אֶלֶף דּוֹר' היו באותו המעמד דהר סיני.
[18] כמו שהיה בכל השנים שהיו מאדם הראשון ועד מתן תורה.
[19] ויקרא רבה (פרשה לה – אות ז).
[20] מדרש רבי תנחומא (כי תבוא – אות א).
[21] וכמו שנאמר: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז).
[22] בספר חכו ממתקים (עמוד רמו) לגאון הרב אליהו נאה שליט"א, נכתב כך:
בגמרא הקדושה (מכות כב:) אמרו: 'כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה, ולא קיימי מקמי גברא רבה'. [תרגום ענייני: ישנם יהודים שכאשר הם רואים ספר תורה הרי הם מתמלאים ברגשי קודש ומיד הם קמים בפניו, אולם, כאשר הם רואים תלמיד חכם הם נשארים אדישים ולא זזים ממקומם (וישנם כאלו המגדילים לעשות, ומזלזלים בתלמיד חכם, רחמנא ליצלן) – ואנשים כאלו הם 'גלמים', אנשים ששכלם עוד לא התפתח!].
והנה כאשר לימד הגה"ק הרב שלמה זלמן אויערבאך זיע"א את דברי הגמרא הללו, ביאר כך:
בתלמידי חכמים יש שני חלקים. החלק שיודע את התורה ואפשר לשאלו את דבר ה'.
והחלק השני שעם התורה שהוא לומד, הוא מתעלה ומתקדש בקדושת עולמים.
והנה, הני טיפשאי יודעים להכיר רק את החלק שיודע את התורה, ואינם מבינים דמתלמיד חכם צריך לקבל פחד ויראת הרוממות, שהלא בעוסקו בתורה, מרגע לרגע הוא מתעצם, מתקדש, מתרומם ומתקרב לבורא יתברך, אף יותר מספר תורה!
וכמה טיפשאי הני אינשי אשר רק מספר התורה, יש להם את היראה הזו ולא מתלמידי החכמים – כי לקום לזקן, הוא רק ענין של דרך ארץ, אבל לתלמידי חכמים צריך להרגיש שהוא מעלה עליונה.
[23] הגה"ק רבי חיים קניבסקי זיע"א, לא הניח מקצוע במקצועות התורה שלא עסק בו, וחיבר את חיבוריו הרבים בכל העניינים שעסק בהם.
הוא לא כתב על נושאים שנוחים לכתיבה, אלא כתב על מה שצריך לכתוב. כשראה איזה מקצוע בתורה שמונח בקרן זוית, נכנס לעובי הקורה של אותו נושא, צלל לעמקיו והעלה על הכתב את תנובת פריו.
אחד מחיבוריו היה 'שקל הקודש' על הרמב"ם בהלכות קידוש החודש. כידוע, ענייני קידוש החודש כוללים חשבונות וחישובים מסובכים.
רבי חיים סיפר מה עמד מאחורי כתיבת הספר.
פעם, בבחרותו בישיבה, ניגש למי שלימים היה שכנו הגדול – רבי גדליה נדל, עם שאלה בנושא קידוש החודש. רבי גדליה העריך מאוד את רבי חיים ואף היה שולח אליו שאלות, ואף על פי כן השיב לו במקרה הזה: 'זה לא בשבילך, זה מסובך'…
רבי חיים היה יכול להשתמט מכך ולעסוק בשאר חלקי התורה. אבל הוא אמר לעצמו: אין דבר כזה 'לא בשבילי'! זה חלק מהתורה, וכל אחד צריך ללמוד, להבין ולדעת כל חלקי התורה!
מיד החל לעמול בסוגיות אלו. הוא נעזר הרבה בספר ישועה בישראל של רבי יונתן בן יוסף מראזינוי, שיצא לאור בשנת ת"פ (0271 למניינם).
בהיותו כבן ששים שב לעסוק ולהקיף את ענייני קידוש החודש לעומקם. הוא סיפר על כך לריעו רבי ישראל אליהו וינטרוב, ושוב נתקל בתגובה דומה: 'לא כדאי לך להיכנס לעניינים הללו, הרי הם כרוכים בחשבונות מורכבים וקשים במיוחד'.
ושוב חזר הענין על עצמו. קידוש החודש הוא מקצוע בתורה, ואם כן, לא שייך להניחו בקרן זוית!
אמר רבי חיים: וכי שייך שיהיה חלק בתורה שלא אדעהו בשלימות?!
רבי חיים קיבל על עצמו ללמוד את קידוש החודש ולשלוט בו, ויהי מה.
הוא שמע שיש בכולל סלבודקא אברך תלמיד חכם, רבי משה הסגל, שלמד היטב את הנושא, ואף חיבר על כך ספר בשם 'מגיד הרקיע'. רבי חיים נסע אליו וביקשו לקבוע עמו לימוד בסוגיא זו.
הרב הסגל הציע כמובן שהוא יבוא לרבי חיים ללמוד עמו, אך רבי חיים סירב שהרב הסגל יבוא אליו, וזאת על פי הגמרא הידועה במנחות (ז.) שאבימי רבו של רב חסדא התעקש ללכת אצל תלמידו שיחזיר לו מה שנשכח ממנו, 'כי הכי מסתייעא מילתא טפי', וברש"י (שם): 'משום יגעתי ומצאתי'. ואכן במשך כמה חדשים היה רבי חיים מגיע אל הרב הסגל ולומד עמו ענייני קידוש החודש.
והתוצאה – ספר שקל הקודש, ובו ביאור על הרמב"ם על קידוש החודש, שנלאו רוב חכמי לב להבינו, גם מוכשרים גדולים בחכמת הַתִּשְׁבֹּרֶת (תורת השברים וההנדסה וכו'), ורבי חיים מחשב שם את החישובים המסובכים ביותר.
וכבר הזכיר זאת בנו בהלויה, שחישובים פשוטים כמו היחס בין לירות לשקלים לא היה מסתדר בלי עזרה, אבל כשמדובר במקצוע בתורה, רבי חיים עמל עד שהשיג בו ידיעה שלימה ושליטה מלאה!
וזהו מוסר השכל לכל אחד: אין דבר כזה 'לא בשבילי', כל התורה שייכת לכל אחד!… (ומתוק האור – פניני רבי חיים קניבסקי, עמוד שצב).
[24] בצור ירום (חלק ח – עמוד 022, מהדורת תש"פ), אמרי נועם (אמור – מאמר ב).
[25] כל חלק בתורה מאיר ומתקן חלק אחר באדם. ואשרי אדם הבלול מכל חלקי התורה.
ונעתיק את דבריו של הרעיא מהימנא (זוהר, קורח דף קעח ע"ב), וז"ל (בתרגום לעברית):
"כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר וגו' וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה" (במדבר יח, טו). מצוה זו לפדות 'פֶּטֶר חֲמוֹר', לפדות לעולם הבא. ואם קודם שהלך לאותו עולם לא יפדה נפשו ורוחו ונשמתו בתורה, עתיד לחזור לעולם הזה כבתחילה, ישוב לימי עלומיו, ולקבל נפש ורוח ונשמה.
[26] כך הובא ברש"י (דברים א, יא).
[27] מדרש רבי תנחומא (פרשת דברים – אות א)
[28] בריאת העולם נפתחת בבריאת האור, וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) – והאור הזה הוא 'אור הגנוז'.
אך כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם" (איוב לח, טו), כמובא בגמרא (חגיגה יב.).
וביום הרביעי לבריאה ברא הקב"ה את שני המאורות הגדולים את השמש והירח, ומהם מושפע האור שאנו מכירים.
והדיוק שאתם מדייקים נכון: הרי הוא נקרא 'אור הגנוז', היכן גנזו? והתשובה, שגנזו בתורה (זוהר הקדוש, חלק א השמטות – דף רסד ע"א).
ובענין זה נספר:
סיפר האדמו"ר הקדוש רבי מנחם מענדל (בעל הצמח צדק) מליובאוויטש זיע"א (והובא בספרו הבהיר דרך מצוותיך, מצות האמנת אלקות – פרק יב).
הגה"ק רבי גרשון מקיטוב זכה ועלה מפולין לארץ ישראל. והתיישב בעיר הקודש צפת תובב"א. ושם התיידד עם הרב הספרדי שהיה שם. יום חמישי אחד פנה רבי גרשון לאותו רב ואמר לו: אני צריך כסף להוצאות שבת, ולכן אם תוכל לארגן לי הלואה.
הרב אמר לו: נלך לבית מדרש ללמוד את חוק לימודנו ואחר כך אשיג לך הלואה.
רבי גרשון התיישב ללמוד ומתוך עמל התורה ועומק הסוגיא, החל ללכת בבית המדרש אנה ואנה ובתוך כדי הילוכו נפל מכיסו ארנק קטן.
הרב מצפת, הרים את הארנק ומכיון שלא ידע איך לפתוח אותו מישש והרגיש שיש בו חמישה מטבעות זהב (הנקראים אדומים).
ואז פנה אל רבי גרשון ושאל אותו: כבודו צריך הלואה לשבת? ענה לו: כן. ואותו רב אמר לו: שקר אתה אומר. ורבי גרשון אומר: דיברתי אמת.
וכך המשיכו להתווכח עד אשר אותו רב שם ידו על ארון הקודש ונשבע שרבי גרשון דיבר שקר.
ורבי גרשון בתגובה החרים את אותו רב. הרב חזר לביתו וקרא לאנשי הקהילה שלו וסיפר להם את הסיפור ונתן להם למשש את הכיס, ואחר שמיששו אמרו גם הם שיש בו חמישה מטבעות זהב.
ואמר להם: לא די שהוא שקרן, גם החרים אותי! הלכו הקהל לרבי גרשון ושאלו אותו: למה החרמתם את החכם שלנו? והשיב: כי נשבע שבועת שקר. והראו לו כיסו ואמרו: הנה יש בכאן חמישה אדומים.
ואמר רבי גרשון: למה לא פתח את הכיס קודם שנשבע? והשיבו: 'לא ידע איך פותחים אותו'. אמר להם: אם הוא היה בודק היה מגלה שיש פה כסף של מדינת פולין וכאן בארץ אי אפשר להשתמש בו. ופייס החכם את רבי גרשון, ורבי גרשון התיר לו את החרם.
כעבור מספר ימים הגיע לרבי גרשון מכתב מגיסו הבעל שם טוב הקדוש, וכתב שם: ראיתי שדנו אותך בהיכל אחד, ורצו לדון אותך למיתה ח"ו, מפני מה העזת פניך נגד הרב מצפת. רציתי לילך להיכל לטעון בעדך, וסגרו ההיכל בעדי ולא יכולתי לכנוס. ויצאת זכאי בדין, כי אמרו קנאי הוא כי קינא קנאת המקום ברוך הוא. ובכן מהיום והלאה לא תהיה קשה כל כך.
ובתגובה כתב רבי גרשון לבעש"ט: כל מה שכתבת אמת, אך דבר אחד אני לא מבין, לפי התאריך שנכתב במכתב מתברר שכתבת לי את המכתב כמה ימים לפני שקרה המעשה הזה, ואיך זה יתכן?
והשיב לו הבעל שם טוב הקדוש: יש כאלה שהקב"ה מעניק להם אפשרות לראות מה קורה בעולמות העליונים, ושם המושג 'ראיה' הוא אחרת לגמרי, ואני לא יכול לבאר לך במילים את אותה ראיה, אך דע לך שבעולם הנמוך ביותר (עולם היצירה) רואים ט"ו שנים בבת אחת.
וכל העמל בתורה לשמה זוכה לאותו ראיה מופלאה לאותו אור גנוז ומופלא…
וזה לשון קדשו של הרבי מליובאוויטש (ציונים והערות לספר דרך מצוותיך – דף רח ע"א): והשיב לו (הבעש"ט לרבי גרשון), אין אתה יודע איך רואים למעלה. כי חלק קטן מהעולמות העליונים (בי"ע) כולל חלקים ריבוא רבבות דעולם השפל. וגם בעולם היצירה יוכלל הכלל עשרה או ט"ו שנים שלנו בבת אחת.
[29] המקובל האלקי רבי משה חיים לוצאטו זיע"א, גילה את 'יחוד הגן', שעניינו להמשיך על האדם המייחד את האויר של גן עדן.
אך פשוט שזהו יחוד מסוכן מאוד, ואין לנו שום השגה בו.
ובכל זאת נביא חלק קטן מלשונו הקדושה. וזו לשונו (אדיר במרום – עמוד מא):
דע כי הפרש גדול יש בין אויר עולם הזה לבין אויר הגן עדן, כי זה אויר, ואויר הגן עדן היא י' אור.
וסוד הענין: "הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), שפירשו בתיקונים (תיקונים מזוהר חדש – דף קיח ע"א), שהוא סוד האור של תורה.
וסוד הענין, כי אור י', סודם חסד ודין שנולדו בתחילת המציאות בסוד הצמצום. ובהיות ה-י' בתוך האור, הנה הוא מפסיק בתוך האור, והוא בחינת הסיתום, שאין האור יכול להתפשט בתוקפו, והוא בחינת האויר של העולם הזה. אך בסוד י' אור, או אור י', יכול להתחבר ולהתפשט ומאיר הרבה. ואז ה-י' נעשה רק טפל אליו, בסוד: "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ).
וזהו: 'הַיְאֹרָה' – י' או"ר. ואומר לך בזה סוד גדול, כי בזה הפסוק נכלל שם אחד שהוא השולט על הגן עדן, והוא אורי"ה. שעליו אמרו בפרק לא יחפור (בבא בתרא כה.): אורי"ה – אויר י"ה. והאמת כי בגן עדן מאיר שם י"ה, וסודו: ה' – גן, י' – עדן (זוהר, רעיא מהימנא פינחס – דף רמה ע"ב). והוא השם שבו צריך להתחזק ולהמשיך האויר של גן עדן באויר הזה דרך השערים, כמו שאפרש לך בס"ד. ואני כבר בלבלתי סדר הדברים מן הטעם שכתבתי למעלה, כדי שלא תוכל לסמוך על דברי למעשה כלל.
והנה בזמן שמושכים האויר, צריך להתחזק בשם הזה, ולהחזיר האויר ל-י' או"ר. ולהמשיך ה' פעמים אור שעולה אלף ל"ה. וסודם 'אל"ה', כי א' תּוֹרֶה אלף, ו-ה' פעמים י' (דשם י"ה) הוא י"ם, הרי אלהי"ם. ואז נאמר: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" (קהלת א, ז), ונמשכת ההארה בנחליה. ותבין זה לקמן בס"ד בסוד השערים. כי דוד היה אומר: "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק" (תהלים קיח, יט), ואמר: "אוֹדֶה יָ"הּ" (שם), על זה ה'יָ"הּ' של או"ר י"ה שאמרנו…
[30] ונפרט מעט:
אברהם אבינו זכה לזכך את רגש הישות, וכמו שהעיד על עצמו ואמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). ומכיון שכך זכה ללב נאמן, וכמו שמעיד עליו הכתוב ואומר: "וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָָ" (נחמיה ט, ח)…
עבודתו של אברהם היתה מתוך אהבה אמיתית לבורא. וכמו שכתוב בנביא: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיה מא, ח), ומכח אהבתו הנפלאה, כיסופי הלב, וגעגועי הנפש פרסם את אלקותו יתברך בעולם.
ואחריו עמד בנו יצחק אבינו, ועבד את בוראו ביראת הרוממות, בהרגשת הלב הברורה כי הוא עיקר וחיוּת כל העולמות והכל לפניו יתברך – כאין. וכמו שכתוב: "וּפַחַד יִצְחָק" (בראשית לא, מב). והוא זכה שאפרו צבור על גבי המזבח.
ובשנת 8012 לבריאת העולם נולד יעקב אבינו. והוא החל לעבוד את ה' במדת התפארת, שהיא כוללת גם את מדת האהבה וגם את מדת היראה. וכמו שנאמר: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) – 'יֹשֵׁב אֹהָלִים' – שני אוהלים, שעבד את בוראו בשתי המדות, יראה ואהבה.
ויעקב זכה למדרגה עליונה ביותר, הוא זכה לבחינת אַיִן עליון, להיות ממש מרכבה לאין סוף!… וזכה לזיכוך הרגש בשלימות, וכמו שאמר: "קָטֹנְתִּי" (שם לב, יא)…
[31] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין מקאמרנא בספרו נתיב מצותיך (נתיב התורה, שביל ראשון – אות א), וזתו"ד:
לימוד תורה לשמה, זהו קיום העולם וחיוּת נפש הישראלי… כי בלימוד התורה יהיה לאדם מזון בגן עדן ובעולם הבא, ויזכה להשביע את נפשו מאור הנשפע מטל השמים, ויזכה לשעשוע הנשמות שבגן עדן.
כי מאש ומים דאצילות נעשה הרקיע שעל גבי גן עדן, וברקיע יש ארבעה גוונין: חִוָּר סומק אוכם ירוק, ובאלו הארבעה גוונין שבארבע רוחות, יש בו ארבעה פתחין, ובכל הפתחים יש נהורין כפי אותן הגוונין.
כי יש שנוטה נפשו לאהבת ה' יתברך מאוד, ומלאך מיכאל עוזרו שינצל מפגעי עולם הזה, ברשות ה' הנכבד והנורא, וזוכה לגוון לבן, ובזה הגוון הלך מורינו הרב ישראל בן אליעזר (הבעש"ט), עם נכדו חִוָּר הקדוש רבי ברוך ממז'יבוז' וכיוצא בהם, צדיקים לאלפים ולרבבות, שסבלו בעולם הזה יסורים וצרות ודוחק וחירופין וגידופין, והלבנת פנים וחלישות דעת, על ידי רשעים גמורים, שאין להם חלק באלקי ישראל, הם והשמחים עמהם, והשומע להם ואינו מוחה במסירות נפש.
ויש נהורא בגוון סומק (אדום), שנוטה נפשו לסיגופים מרורים, ושופך דמו בעבור ה' יתברך במסירות נפש וכורת ומשבית ושופך דמן של רשעים כמים, ומקריב בזה עולות, ובכל כחו מוסר נפשו להעמיד הדת על תילה…
וכל אחד נכנס לגוון שלו… וכפי נטיות הנשמה לחסד (לבן) או לגבורה (אדום) או לתפארת (ירוק), כך עולה באותו הגוון…
[32] וברשותכם נרחיב: כידוע, ביהודי ישנם חמשה חלקים כלליים, והם: חכמה, רגש, מחשבה, דיבור ומעשה.
והנה, המושגים 'אור' ו'חושך', שייכים לחלק ה'רגש'.
כאשר ה'רגש' מתוקן, כאשר ה'רגש' הוא כרצונו יתברך, הרי האדם חש ב'אור'.
אך, חלילה, כאשר ה'רגש' הוא לא כרצונו יתברך, הרי האדם נמצא ב'חושך'.
ומכיון שכך, כל פעם שמתעורר באדם רגש ורצון לאיזו תאוה, כגון: תאוה לאוכל, לממון, לאשה, הרי הוא נכנס לתוך גבולות החושך.
וכמו כן, בכל פעם שמתעורר באדם איזו מדה רעה, כעס, גאוה, יאוש, דכאון וכו', והתעוררות הזו מורגשת בו, הרי הוא נשאב לתוך גבולות החושך.
ולעתים, הרגשות השליליים הללו, הם בעוצמה כל כך חזקה, עד שכל כולו, כל מציאות רגשותיו, שבים אל המצב הראשוני: "וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב)…
ושם, באותו מצב ראשוני, האלקות היתה נסתרת, לא חשים ולא רואים אלקות, והחיים מרים כלענה, בלי חיות, בלי תקוה…
ואין שום עצה אלא לבקוע את החושך בגרזנים!…
