מעלת שבת תשובה
הרב עמד בהיכל בית הכנסת, ודרש:
אנו נמצאים כעת בעיצומם של עשרת ימי תשובה, עשרה ימים של עת רצון גדול מאוד, שבהם הקב"ה קרוב מאוד לכל קוראיו, ופותח לרווחה את דלתי התשובה בפני כולם!
וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות תשובה – פ"ב ה"ו): 'אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם (בכל ימות השנה) – בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד'.
ולכן צריך לנצל מאוד את הימים הללו לתשובה ולהתחזקות בעבודת ה'.
וביותר אמורים הדברים ביחס לשבת שחלה בעיצומם של עשרת ימי התשובה הקדושים, אשר על שם כן היא נקראת בפי חכמי ישראל מדורי דורות 'שבת תשובה', או 'שבת שובה' על שם ההפטרה שקוראים בשבת זו הפותחת בדברי הנביא הושע: "שובה ישראל עד ה' אלהי"ך" (הושע יד, ב).
ואם בנוגע לשאר שבתות השנה כתב מרן הבן איש חי (ש"ב, פרשת שמות – הקדמה): 'דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול', על אחת כמה וכמה בשבת זו.
עלינו לדעת כי התחזקות האדם בשבת זו, מסוגלת לכפר לו על כל אשר חטא בכל השבתות שעברו במשך כל ימי חייו, וכן להשפיע לו עוז וכח והארה עצומה לשמור היטב את כל השבתות של השנה החדשה, ולא להיכשל בחילול שבת אפילו בשוגג, כיון שהיא בחינת ה'ראש' לכל שבתות השנה הבאה ומשפיעה בהן חיוּת בדוגמת הראש המשפיע חיוּת בכל אברי הגוף.
לכן כל אדם צריך להשתדל ביותר לנצל את הזמן בשבת זו ללימוד התורה יותר מכפי הרגלו בכל שבת ושבת, ובזכות זה יזכה לברכות מרובות…
'ובטח אתם שואלים' – המשיך הרב ואמר – 'מדוע עיקר העבודה בשבת שובה היא להרבות בלימוד תורה. אז דעו לכם…'
וכאן הרב פתח במהלך שלם, והרי הוא לפניכם…
המימד העיקרי – מימד המקום
כאשר עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, בראו משלשה ממדים, והם: מימד הנפש, מימד הזמן, ומימד המקום.
שלשת הממדים הללו הם המהוים והמגדירים את עולמנו זה.[1]
והנה, למרות שאנו מחלקים בין מימד הנפש למימד המקום, בנקודה מסויימת יש בהם מכנה משותף, גם מימד הנפש הוא בתוך גדרי 'מקום', שהרי כל נפש היא מתוחמת ובעלת גבולות, וממילא גם מימד הנפש שייך למימד המקום.
והנה מימד המקום הוא המימד העיקרי ובשבילו ברא הקב"ה את העולם, רצונו יתברך היה שבתוך מימד המקום תתגלה אלקותו יתברך. וכלשון חז"ל הידועה (מדרש רבי תנחומא, נשא – אות טז): 'התאוה הקב"ה שתעשה לו דירה בתחתונים' –
והיינו שבני האדם יבנו לו דירה הן במימד הנפש (בבחינת המקום שבנפש),[2] והן במימד המקום (המקום הכללי של העולם).
ומכיון שכך עלה ברצונו יתברך, ברא את כדור הארץ, ואכלס בתוכו כל יצורי עולם (כל אחד ותפקידו), והקציב לכך זמן עד ששת אלפים שנה.[3]
וכשתגמר הבניה, יתגלה הקב"ה בעולמו ללא שום כנף וכיסוי, וכמו שנאמר: "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ).
ולאחר שנברא מימד המקום[4] (הכללי), הגיע הזמן לברוא את האדם…
שני חלקי המקום
כתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה – פ"ב ה"ב) שבשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם, צבר את עפרו ממקום המזבח,[5] ואחר כך נפח באפיו נשמת חיים.
והטעם לכך יובן על פי דברי הזוהר הקדוש (תרומה דף קנז ע"א) שאמר, שמקום המזבח הוא המקום המובחר ביותר בבריאה, ומכיון שרצה הבורא לברוא את האדם מהמקום המובחר ביותר, לכן בראו ממקום המזבח.
וזה לשון הזוהר (בתרגום ללשון הקודש): כשברא הקב"ה את הארץ, חילק אותה לשנים: חלק אחד שיהיה ראוי לישוב בני אדם, וחלק אחד שיהיה חורבה ושממה (כגון: מדבריות, או משטחי קרח אין סופיים).
את חלק הישוב הוא יִעֵד לבני אדם, ואילו את חלק החורבה והשממה הוא יִעֵד לסטרא אחרא וכחות הטומאה.
ואחרי שחילק את הארץ לשנים, חילק גם את מקומות הישוב לשנים, כאשר החלק המובחר הוא ארץ ישראל, ושאר ארצות השבעים אומות הן החלק השני (וגם בהן ישנם הבדלי איכות, כידוע ומפורסם).[6]
ובאמצע ארץ ישראל נמצאת ירושלים, ובאמצע ירושלים נמצא בית קודש הקדשים (שבבית המקדש). ומשם, מבית קודש הקדשים, משתלשל כל השפע כולו… (עכ"ד הזוהר הקדוש).
ונמצא, שהמקום המובחר ביותר בבריאה הוא בית המקדש, ומשם, מהמקום הזה נברא האדם.[7]
לאחר שנברא האדם מהמקום הקדוש ביותר שבכדור הארץ, הוציא אותו הקב"ה משטח הכדור (המוכר לנו) והכניסו לגן עדן.
ושם החל אדם הראשון בעבודתו הקדושה…
וכחות הטומאה, ישבו ולטשו עינים…
אין אנו יודעים כיצד הצליחו כחות הטומאה להחטיא את האדם, אך בסופו של דבר האסון הזה קרה! –
הנחש הקדמוני ניצח במערכה, אדם וחוה אכלו מעץ הדעת, ולפתע הרגישו במערומיהם, ולכן חיפשו מקום להיחבא…
הקב"ה התגלה עליהם… ובסופו של דבר, אדם הראשון גורש מגן עדן בחזרה לכדור שלנו.
ונמצא שהנחש הוא היה הגורם לכך שאדם גורש ממקומו…
עשרים דורות של תוהו…
אדם וחוה התיישבו באיזה שהוא מקום והמשיכו לעבוד את בוראם. במהלך השנים נולדו להם לכל הפחות חמשה ילדים: שני זוגות תאומים – קין ותאומתו, הבל ותאומתו (וכידוע הבל נרצח), ושת.
ומהילדים הללו הלכה הארץ והתמלאה בבני אדם…
וכעבור 266 לבריאת העולם, בימי אנוש (נכדו של אדם הראשון), החלו בני האדם לעבוד עבודה זרה.
וכאשר הם גברו ברשעותם, העלה הקב"ה עליהם את האוקיינוס ושטף שליש עולם!
כעבור כמה שנים הסתיים דור אנוש והחל דור המבול.
לא ידוע מתי מסתיים דור אנוש ומתחיל דור המבול. אבל אין מי שחולק שדור המבול התעלה ברשעותו על כל הדורות שהיו לפניו.
וכך מתוארים מעשיהם (איוב פרק כא):
אנשי דור המבול חיו חיי רווחה ונוחוּת, כי השפיע עליהם רבונם רוב טוב ושפע ברכה והצלחה. לא ידעו כל יֶֽגַע ותלאה וכל מיחוש ומחלה ויסורים, ולא קינן בלבם כל צל של דאגה לעתידם ולפרנסתם. שכן אחת לארבעים שנה זרעו, ומן התבואה שצמחה נתפרנסו משך ארבעים שנה…
כיון שבני דור המבול חיו ברוב טובה ושפע והיו גבורי כח וחזקים בגופם, מרדו בקונם ובעטו בו וסרו מדרך הישר… והיו עסוקים כל היום במילוי תאוותיהם ורצונותיהם, ולא זו בלבד אלא הוסיפו חטא על פשע ומילאו את הארץ במעשי זימה ותועבה.
עוד עוון אחר היה בידם, שהיו שטופים בגזל. אנשי דור המבול רמאים ערמומיים היו, חוטפים וגוזלים ממון בדרך שאין יכולים להוציאו מהם בדין. כיצד היו עושים? היה הירקן מביא תיבה מלאה ירק למכור בשוק, היו הכל באים אצלו. זה נוטל עלה ושני עלים, פחות משוה פרוטה, וזה נוטל עלה ושני עלים, עד שלא נשתייר לו ולא כלום…
כדור הארץ נשחת לפני האלקים, והקב"ה החליט לטהר את ה'מקום'…. ושוב על ידי מים!
בי"ז חשון שנת 1656 לבריאה, פתח הקב"ה את ארובות השמים ואת מעיינות הארץ, והעולם כולו כוסה במים…
אחר המבול שוב התמלא העולם מבני אדם… ושוב החלו לחטוא, עד שהגיע דור הפלגה, והם מיסדו את הכפירה והרשע!
מקום מיוחד לעבודה זרה
בראש הדור, דור הפלגה, עמד נמרוד הרשע. האיש שכפר בכל סוגי הכפירה – כפר בעצם מציאותו של הבורא, ה' יצילנו, כפר בהאמונה שהעולם הינו מחודש ונברא, וכפר בהשגחת הבורא על עולמו.
והרשע הזה[8] לא השאיר את כפירתו לעצמו, אלא לכל מקום שהגיע נעמד ודרש שהעולם כלל לא נברא והתחדש, אלא היה קיים מאז ומעולם ואין שום בורא שברא אותו…
לאט לאט החל נמרוד לצבור כח, עד שביום אחד בהיר, כינס את כולם והודיע: הגיע הזמן לבנות מקום שיאחד את כולנו! הגיע הזמן לבנות בנין מיוחד לעבודה זרה!
וכך מובא בגמרא הקדושה (עבודה זרה נג:) 'בית נמרוד הרי היא כעבודת כוכבים'. ופירש רש"י (ד"ה בית נמרוד), וז"ל: 'בית נמרוד' – מגדל שבנו דור הפלגה לעבודת כוכבים ונמרוד היה מלך עליהם.
וביתר ביאור:
כתב הגה"ק רבי יעקב לורברבוים מליסא (בעל ה'חוות דעת' על השו"ע) בפירושו 'מגילת סתרים' (על מגילת אסתר א, ב), וזתו"ד: דע, כי דור הפלגה השתוקקו לאבד ולסלק הקדושה מהארץ ולהשריש הטומאה בארץ ולכן ביקשו לבנות עיר ומגדל מטעם שכתב האלשיך (בראשית יא, ד), כי כמו שיש מקומות מוכנים להשראת קדושה כמו ירושלים ובית המקדש כן יש מקומות להשראת הטומאה. ולכן בנו עיר במקום ירושלים ומגדל במקום הבית מקדש.
שכמו שבית המקדש יאחד את כל עובדי הוי"ה, כך המגדל יאחד את כל עובדי האלילים…
ומכיון שהפליאו להרשיע שוב העלה הקב"ה עליהם את הים ושטף 30 משפחות… (מתוך ה-70 משפחות הכתובים בפרשת נח).[9]
ונסכם: בכל אותם דורות לא היה דרך לזכך את המקום, רק על ידי מים! –
'דור אנוש' – העלה הקב"ה את האוקיינוס ושטף שליש עולם.
'דור המבול' – כל העולם הוטבל במקוה ענק, אין סופי.
'דור הפלגה' – עלה הים והציף שלשים משפחות…
ומצאנו להגה"ק רבי שם קלינגברג זיע"א, שביאר מדוע דוקא על ידי מים, ואלו דבריו:[10]
בראשית הכל, עוד טרם נראתה היבשה ונגלו חיים, כאשר הכל היה עדיין מעורבב ותוהו ובוהו שלט בכל, נאמר: "ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב).
על מים שאין להם סוף, ריחפה רוח אלקים… משרה טהרה, משפיעה קדושה… ומכיון שתחילת השראת השכינה בעולם היה על המים, התקדש המקום, ואין יכולת לטומאה לשרות שם!
וזה סוד כח טהרתם של המים!…
והקב"ה בשמים הביט וראה את כל אותם נטבעים, ואמר: לא זו הדרך לטיהור המקום![11] עד מתי יהא העולם מתנהג באפלה? תבוא האורה!… (בראשית רבה, פרשה ב – אות ג).
ומכח האמירה הזו החל אברהם אבינו בעבודתו…
שלימותו של אברהם אבינו
עיקר עבודתו של אברהם אבינו היתה פרסום האמונה, לידע להודיע ולהוודע לכל באי עולם שיש בורא לעולם, והוא זה שמנהיג אותו כרצונו, ועל כן, לו בלבד יש לעבוד.
אברהם אבינו השתמש במדת החסד כדי לקרב את לבבות האנשים אליו יתברך! לידע להודיע ולהוודע לכל באי עולם, שהקב"ה, בכל רגע ורגע ממש, מחיה ומהוה כל פרט ופרט בבריאה ובורא אותו מחדש, ואם חלילה יחדל הקב"ה, ולוּ לרגע אחד בלבד, להחיות ולהוות נברא כל שהוא, מיד הוא יחזור להיות אין ואפס כפי שהוא היה מתחילה ותתבטל מציאותו מן העולם.[12]
וכך צעד אברהם אבינו בעקביות בעבודתו הקדושה. אך אל לנו לחשוב שמסלול חייו של אברהם אבינו היה פשוט. גלי גלים של נסיונות, בזיונות וקשיים עברו עליו. אך אברהם אבינו עמד איתן באמונתו האמיתית והפשוטה בבורא עולם…
ולמרות הכל, רק כשהיה אברהם בן 137 שנה, הגיע הנסיון!…
וברשותכם נרחיב:
התאריך כ"ח אלול שנת 2083 לבריאת העולם נחקק לעד בספרי ההיסטוריה. באותו היום התגלה הקב"ה לאברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר, קַח נָא אֶת־בִּנְךָ, אֶת־יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת־יִצְחָק, וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַֽעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, ב). והיינו שהקב"ה ציוה את אברהם אבינו להקריב את בנו יצחק כמו שמקריבים קרבן עולה.
וכך היו מקריבים עולה בבית המקדש:[13] היו שוחטים את הבהמה, מקבלים את דמה וזורקים אותו על המזבח.
ואחר כך היה מפשיט את עורה (והעור היה ניתן לכהנים), מנתח את הבהמה ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח, שנאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט).
ומכיון שכך, הוצרך אברהם אבינו לקחת עמו סכין לשחיטה, ועצים ואש שיוכל לשרוף את כל אבריו של יצחק על גבי המזבח, וכמו שנאמר: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת־הָאֵשׁ וְאֶת־הַמַּֽאֲכֶֽלֶת" (בראשית כב, ו)…
ממשיך הפסוק ואומר: "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (שם) – גם יצחק הלך לעקידה בלב שלם. שלשה ימים הם הלכו ביחד.
אותם שלשה ימים היו מלווים בהרבה מאוד נסיונות[14] (ראה הערה), ובנוסף נלקחו מאברהם אבינו כל כחות נפשו! וכמו שכתב הגאון רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א,[15] וז"ל:
'בשעת הנסיון מסתלקים מהאדם כל המוחין וכל החיוּת דקדושה, ומתחילים לעבור במוחו דעות של הנחש הקדמוני. ורק על ידי תמימות דקדושה חזקה לא למרוד במלכות שמים ולציית לציוויו של הקב"ה בתמימות רק על ידי זה אפשר לעמוד בנסיון'…
וב-א' בתשרי שנת 2084 לבריאת העולם, באמצע היום של ראש השנה, בנה אברהם אבינו את המזבח ועקד את בנו יצחק…
אברהם לא מתחשב בכלום, בלב נקי וזך ללא שום ספיקות ללא שום הרהורים הולך לעקידה מקים את המזבח עוקד את יצחק בנו לוקח את המאכלת… ואז נגלה אליו מלאך ה' ואומר לו: אשריך שעמדת בנסיון!
וכך גילה לו המלאך: דע לך, שמאותה עת שחטא אדם הראשון, הלך כדור הארץ והושחת, והשכינה הקדושה הלכה ונסתלקה!
אך עתה בזכות הנסיון הזה שעמדת בו, זכית לראשונה להתחיל לפעול זיכוך בכדור הארץ. ולכן במעשה העקידה נאמר ארבע פעמים המילה 'מקום'! (שלש פעמים באברהם ופעם אחת ביצחק[16]), ולכן: "ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (שם פסוק יד) – שעתה אפשר כבר להשיג 'שהקב"ה משגיח בכל ויודע רזי עולם'![17]
נמצא שאברהם זכה לשלימות עבודתו רק אחרי עקידת יצחק.
והקב"ה החפץ בתיקון העולם, המשיך במהלך תיקון המקום…
עשיו סוד הנחש
בהיות יצחק אבינו בן 60 שנה נולדו לו תאומים, ויקרא את הראשון עשיו ואת השני יעקב…[18] (חשוב, ראה הערה).
שלש עשרה שנה חלפו מעת הלידה, ומאותן שנים ארוכות אין לנו שום מידע. ורק כעבור 13 שנה מגיעה אלינו פיסת המידע הראשונה, וכך נאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַֽיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַֽעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז).
והנה כשמתבוננים בפסוק רואים שנקודת ההבדל העיקרית שביניהם היה ה'מקום'. עשיו היה בשדה, ואילו יעקב היה באוהל.
וצריך להבין, וכי זה ההבדל שביניהם?
ומצאנו כך:[19]
כאמור בתחילת השיחה, כאשר ברא הקב"ה את עולמו חילקו לשנים. את החלק המיושב נתן לבני אדם, ואילו את החלק החרב והשמם נתן לכחות הטומאה.
והנה שני הראשים העיקריים של כחות הטומאה, הם (אסור להוציא את שמותם בפה): 'לילי"ת', ו'ס"מ' (ס"מ זה עיקר שמו, והסיומת 'אל' רק נלוית אליו).
והם אלו האחראים לכבוש את ה'מקום' מהקדושה ולהכניסו לתוך הטריטוריה של הטומאה.
ועשיו כל עבודתו היתה להתחבר לכחות הטומאה הללו, לעזור להם לכבוש את ה'מקום' מידי הקדושה.
וזה ביאור הפסוק 'ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה':
'יודע' – לשון חיבור (כידוע בלשון הקודש), ועשיו חיבר את המילה 'ציד' (104) לשמו 'עֵשָׂו' (376), וזה בדיוק גימטריא 'לילי"ת'.
ואחר כך חיבר את ה'לילי"ת' ל'איש שדה', שהוא ה'ס"מ' (בגימטריא 100) איש השדה והחורבה כידוע, והיינו שעשיו הרשע על ידי מעשיו הרעים גרם שיתחברו שני הכחות הנוראים הללו (כח הזכר עם כח הנקבה), ועל ידי החיבור ('הזיווג') הזה הם קיבלו כחות נוראים ועצומים מאוד.
ובגלל שכל עיסוקו של עשיו היה בחיבור שני הכחות הללו, לכן הוא נקרא 'איש שעיר', כי 'שעיר' (580) עולה בדיוק 'לילי"ת ס"מ'.
הופעתו של עשיו על במת ההיסטוריה, הכניסה את העולם שוב לסכנה. ועיקר התיקון הוטל על אחיו התאום, יעקב אבינו.
ועבודתו של יעקב היתה על ידי לימוד התורה, ולכן שני השמות (אסור להוציא בפה) 'לילי"ת' (480) 'סמא"ל' (131) עולה בגימטריא 'תור"ה' (611).
אך כדי להכניע אותם צריך גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה, ולכן יעקב אבינו היה יושב אוהלים, שני אוהלים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ושתי פעמים 'תור"ה' עולה בגימטריא 1222.
והנה אם נצרף את הגימטריא של המילה 'תם'[20] עם הגימטריא של 'יעקב' (182), יעלה הכל 1222, כמנין ב' פעמים תורה.
וכך חלפו להם שנים ארוכות של מאבק…
סולם מוצב ארצה וראשו בשמים
במשך 77 שנה, ישב יעקב אבינו באהלי תורה ולמד מתוך שקיעות מוחלטת, בהתמדה מופלגה, ובריכוז נורא… וזכה בלימודו להידבק לעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה…
ואז, בהיות יעקב בן 77 שנה, הוא יצא מבית המדרש והחל לצעוד לכיוון חרן… בדרכו הגיע לבית א"ל. שם – נעמד הוא בתפילה, והפגיע לפני הקדוש ברוך הוא. כשסיים את תפילתו – ביקש להמשיך בדרכו, אולם הקדוש ברוך הוא מנע זאת ממנו, מפני שרצה להתגלות אליו, ולכן הוא ציוה על השמש לשקוע… חושך אפל וכהה מילא את החלל…
יעקב אבינו הוצרך לפרוש למנוחת לילה… "וַיַּֽחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָֽיְמָה וְהִנֵּה מַלְֽאֲכֵי אֱלֹהִי"ם עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר" (בראשית כח, יב-יג)…
וצריך להבין: הקב"ה נגלה ליעקב ומדבר עמו, ומבטיח לו שיגן עליו, ואם כן מה הצורך במראה הסולם?
ומצאנו להגה"ק רבי מנחם מנדל פאנט זיע"א שכתב, וזתו"ד:[21] יעקב אבינו במשך שבעים ושבע שנותיו עסק בתורה, בהתבודדות ובהעמקת הדעת, מתוך נידוד שינה ופרישות מהעולם. ותמיד חשב כי רק באופן זה הוא עבודת ה' יתברך…
והנה, לפתע מצוים אותו: צא מבית המדרש, לך לחרן ושא אשה.
וציווי זה היה קשה מאוד בעיני יעקב, איך אפרוש ממקום הקדושה מבית הכנסת ובית המדרש, ואלך לחוץ לארץ, למקומות שאין בהם שום לחלוחית קדושה?!
ובלב מלא צער גרר את רגליו ופסע צעד אחר צעד לכיוון חרן… אין אנו יודעים כמה זמן לקחה לו ההליכה מבית מדרשם של שם ועבר עד בית א"ל, אך כאשר הגיע לבית א"ל חש שאין לבו יכול להכיל כבר את הכאב, דמעות צורבות מילאו את עיניו… והוא נעמד בבית א"ל והחל לשפוך לפני ה' יתברך את גודל צערו, וכך אמר:
רבונו של עולם, אזכרה ימים מקדם, ימים מאושרים ומלאי אורה, בהם זכיתי לשהות בבתי מדרש, לחסות 'בצל כנפיך', ולשבוע מטובך. ועתה אבא, אבא רחמן, "כִּי בָא הַשֶּֽׁמֶשׁ" (שם כח, יא) – אני בצער עצום על שאני נאלץ לפרוש מבתי המדרש, וצערי כל כך גדול עד שאני חש כאילו השמש שלי שקעה – "וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּֽעֲדֵנִי" (תהלים קלט, יא)…
ויעקב אבינו ישן ובחלומו ראה את מראה הסולם… ואז יעקב הבין: תכלית העבודה היא לחבר את העולם התחתון עולם העשיה, עם העולם העליון, 'היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי' (בבא בתרא עד.), ובזה מלאכים עולים ויורדים, כי הוא דרך קדוש ונשגב מאוד…
וזה פירוש הפסוק: "וַיִּיקַץ יַֽעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח, טז)… וכך אמר יעקב כשהקיץ: תמיד חשבתי שרק על ידי תורה ועבודה בבית הכנסת ובית המדרש (הנקראים 'מקום') אפשר להידבק בה' יתברך. אבל שגם על ידי ענייני העולם הזה אפשר לזכות לכך, את זה – 'אנכי לא ידעתי'… (עכ"ד רבי מנחם מנדל).
במראה הסולם גילה הקב"ה ליעקב אבינו דרך חדשה בזיכוך העולם,[22] ולכן במראה הסולם נאמר שש פעמים המילה 'מקום'![23]
גלות וגאולה
אבות העולם הכשירו את העולם להשראת השכינה, אך עדיין לא הסתיימה העבודה, ולכן בשנת 2238 לבריאת העולם עזבו יעקב ובניו את ארץ ישראל וירדו למצרים. ומאותה עת החלה גלות מצרים.
במאה ושתים השנים הראשונות לשהות עם ישראל בארץ מצרים, הם נהנו מעצמאות ושויון זכויות.
ואז, לאחר 102 שנה מת פרעה מלך מצרים ועל כס השלטון עלה מלך חדש, ומאותה עת החלה ההתעללות.
מאותו יום החלו המצרים למרר את חיי בני ישראל, ולענותם לשם עינוי. ההתעללות של המצרים עברה מזמן את כח הדמיון האנושי…
המצרים נטלו מהם כל זיק של חירות מינימלית, ובני ישראל השתעבדו טוטלית – במאה אחוז – למלך מצרים.
בעקבות השעבוד נשחקה נפשם של עם ישראל. אט אט החלה היא לאבד מאורה וחיותה הפנימית, ותחושות מרירות של אבדן ושנאה עצמית תפסו את מקומה…
והשנים המשיכו לחלוף…
אבדן הזהות הלך והעמיק, ובני ישראל המשיכו להידרדר במהירות שיא, התהום הנורא, שער החמישים של הקליפה נצפה כבר בקרבת מקום…
בחינת ה'מקום' שבנפש נכבש, כמעט כליל, על ידי כחות הטומאה…
רעד חלף בכל המציאות, אם הם ילכדו במלתעות שער החמישים, הם אבודים! לא תהיה להם תקוה!…
והקב"ה התגלה למשה רבינו וציוה אותו: צא לדרך, עכשיו! קדימה לעבודה!…
שנה שלימה לקח לפרעה הרשע להיכנע להקב"ה, ואז התבשרו עם ישראל שהם יוצאים ממצרים.
וכתב רבי צדקיה בן רבי אברהם הרופא בספרו שיבולי הלקט (סדר עצרת – סימן רלו): כשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים, נתבשרו שהן עתידין לקבל את התורה לסוף חמישים יום ליציאתן, שנאמר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהי"ם על ההר הזה" (שמות ג, יב)…
וב-ט"ו בניסן שנת ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם יצאו עם ישראל ממצרים…
וכעבור חמישים יום מהיציאה, זכו עם ישראל לקבל את התורה…
בריאת העולם לישראל
בהגדה של פסח נאמר כך: 'ברוך המקום ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא'.
וביאר הגר"א (פירוש הגדה של פסח – ד"ה ברוך המקום), וז"ל: 'כי העולם היה מחודש ב' פעמים, בכללות ובפרטות:
בתחילת בריאת העולם, נתחדש העולם בכללות כל העולם כולו.
במתן תורה נתחדש בפרטות לישראל.
וזה שאמר: 'ברוך המקום' – הוא על בריאת העולם, שעל זה אנו קורין אותו 'מקום', שברא 'מקומו של עולם'. וממנו נעשה העולם מקום, בזה שברא אותו ומקיים אותו ברצונו. וזה סוד: 'הוא מקומו של עולם', כי זולתו לא היה עולם מקום, רק ברצונו עושה את העולם מקום.
'ברוך שנתן תורה לעמו ישראל' – הוא על שעת מתן תורה… (וראה שם בהמשך הביאור).
מבואר בדברי הגר"א שבשעת מתן תורה זכו עם ישראל לזכך את בחינת ה'מקום' בשלימות.
ובנוסף (כך מבואר בהמשך דבריו) במתן תורה קיבלו עם ישראל מתנה, שיהיה ביכולתם להמשיך את שכינתו יתברך לכל מקום בו הם ישבו ויעסקו בתורה. וכמו שאמרו במשנה (אבות פ"ג מ"ו):
רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם… ומנין אפילו חמשה? שנאמר… ומנין אפילו שלשה? שנאמר… ומנין אפילו שנים? שנאמר… ומנין אפילו אחד? שנאמר (מיד אחרי מתן תורה): "בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כא)…
והגם שאחרי חטא העגל שוב נפגם בחינת המקום, הכח שקיבלנו להמשיך את שכינת עוזו לכל מקום שבו יושבים ועוסקים בתורה – לא נפגם![24]
מיום מתן תורה חלפו ארבעים שנה, ואז הגיע ובא היום האחרון…
ולפני שנבאר, נקדים…
ממאורעות היום האחרון…
השבת, בעזרת ה', נקרא את פרשת האזינו, ולאחר מכן יהיו לנו שבועיים של הפסקה, שבהם נקרא בתורה מעניינו של יום, ורק בשמחת תורה נקרא את הפרשה האחרונה שבתורה, פרשת וזאת הברכה.
והנה למרות השהייה הארוכה שיש בין קריאת פרשת האזינו לקריאת פרשת וזאת הברכה, לפני אלפי שנים, כשהם נאמרו מפי משה רבינו כמעט ולא היתה ביניהן שהייה כלל!
ונבאר את דברינו:
משה רבינו נולד ב-ז' אדר שנת 2368 לבריאת העולם, וכעבור 120 שנה, ב-ז' אדר שנת 2488 לבריאה נפטר. ונמצא שמשה רבינו חי 120 שנה שלימות.[25]
וביום האחרון לחייו, לימד משה רבינו לישראל ארבע פרשיות, והן: נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה.[26]
ומכיון שיום הוא בן שתים עשרה שעות, נמצא שפרשיות האזינו וזאת הברכה, נאמרו כמעט ללא שהייה ביניהן.
והנה, למרות שכפי סדר הפרשיות, פרשת האזינו נאמרה לפני פרשת וזאת הברכה, מצאנו לרבינו אברהם בן עזרא (דברים לא, א) שכתב, שפרשת וזאת הברכה נאמרה עוד לפני פרשת האזינו.[27]
ביומו האחרון של משה, יצא משה רבינו ממקומו (ממחנה לויה) והלך אל מחנה ישראל, לנחם אותם במיתתו, ובגדולתו של יהושע שיהיה תחתיו וימלא מקומו, ולא רצה לדבר להם כשהיו כולם מקובצים וניצבים לפניו, אבל המתין עד שהלכו איש לאהלו כדי שילך הוא אצלם.[28]
אוהב ישראל הגדול, משה רבינו, רצה לעודד את עם ישראל, ולכן הלך אל העם כדי להיפרד מהם, ולנחם אותם.
ואז באותה הזדמנות בירך כל שבט ושבט בברכה הנצרכת לו, והם הברכות המופיעות בפרשת וזאת הברכה.
ולאחר מכן, אחרי שמשה רבינו גמר לעודד, לרומם ולנשא את ישראל לשיאים לו נודעו. אמר להם את הפסוקים החותמים את התורה, והם פסוקי פרשת האזינו![29]
ואת שירת האזינו הוא פתח (אחרי שני פסוקי הקדמה) בפסוק: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינ"וּ" (דברים לב, ג)…
כחה של תורה
והנה מהפסוק הזה למדו בגמרא שצריך לברך ברכות התורה לפני הלימוד. וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות כא.): אמר רב יהודה… מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר: 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינ"ו'.
והקשה הגאון רבי אברהם דוב אוירבאך זצ"ל, וז"ל:[30]
ויש להפליא כי כל ארבעים שנה שמשה מלמד תורה לעם ישראל במדבר לא נרמז ענין ברכת התורה, ורק ביומו האחרון, 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום', כשמוסר פרשת השירה בסוף התורה, נתפרש המצוה של ברכת התורה, הלא דבר הוא?
אלא יש לומר, כי ענין ברכה זו נתחדש רק עם קבלת התורה בשלימות, שאז נמצא לפנינו כל אותה התורה שהיתה כתובה לפניו יתברך אש שחורה על גבי אש לבנה, ועל זה אנו מברכים: 'אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו'.
מה שאין כן לפני שנגללה לפנינו כל התורה כפי שהיא, עדיין לא הגיע הזמן לברך, וכמו שספר תורה שחסרה בו אות אחת פסולה, כי קדושת התורה מצורפת כולה יחד מתחילתה לסופה ומסופה לתחילתה בלי שום שיור, כמו כן אי אפשר לברך כשהתורה חסרה, ורק כאשר זכינו וקיבלנו את כל התורה בשלימות, אנו יכולים לברך על התורה… (עכ"ל).
ומאותה עת שבה קיבלנו את התורה בשלימות, יש בכח כל יהודי ויהודי להתגבר על שני הראשים העיקריים של כחות הטומאה, האחראים לכבוש את ה'מקום' מהקדושה ולהכניסו לתוך הטריטוריה של הטומאה –
וזה לשונו של כ"ק האדמו"ר מצאנז הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א:[31]
כאשר מתייחדים (על ידי חטאי בני אדם) הסטרא אחרא (סמא"ל) והנוקבא דיליה (לילי"ת) בזה הם מקבלים כח להחריב את העולם.
וזה כל שאיפת הטומאה לאבד את העולם, שלא רצו שיהיה 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' רק שיהיה הכל תוהו ובוהו, וזה להיפך מהקדושה הרוצה בבנין העולם, כמו שנאמר: "כי לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח)…
והעצה היחידה להנצל מהטומאה היא על ידי לימוד התורה הקדושה, ללמוד עוד דף גמרא ועוד דף גמרא שבזה מכרית את כחות הטומאה, ועל דרך שפירשו הספרים הקדושים את דברי הגמרא (שבת קו:): 'גמרא גמור זמורתא תהא' – שלימוד גמרא מסוגל לזמר ולהכרית את כל החוחים והקוצים הסובבים את הקדושה. ו'גמרא' (עם הארבע אותיות) עולה רמ"ח, שכל תיבה ואות מהגמרא הם כמו חרב ורומח נגד כח הטומאה ומונע בעדם מלהחריב את עולמו של הקב"ה…
וכשמתדבק בתורת אמת ומקשר יום ולילה בתורה לשמה, נעשה על ידי זה יחוד קוב"ה ושכינתיה, דתורה שבכתב (בחינת ז"א – קוב"ה, 'אנכי' נוטריקון): 'אנא נפשי כתבית יהבית' (שם קה.), ותורה שבעל פה היא בחינת מלכות (נוקבא – השכינה הקדושה)…
ובכל קטע מהגמרא יש אלפי יחודים ומייחדים המחשבה עם הדיבור, ולאפוקי ממה שסבורים אנשים פשוטים שכיום זה לא שייך כי אי אפשר לנו לייחד יחודים, כי גם היום כשלומדים תורה לשמה ומבררים הלכה לאמיתה של תורה נעשה מאליו יחוד קדוש ונורא, ובזה מבטלים את הרוח שטות הרוצה בכליון העולם, ולכן נקראו התלמידי חכמים 'בנאין' מפני שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהן (שם קיד:), ועל דרך שדרשו: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג) – אל תקרי 'בניך', אלא בוניך (ברכות סד.) שהם המה שהעולם מתקיים עליהם… (עכ"ל רבי יקותיאל יהודה).
הרב, מתחילת החוברת, סיים את דבריו ואמר: ועתה נבין מדוע עיקר העבודה בשבת שובה היא להרבות בלימוד תורה.
שהרי שבת שובה היא היום המרכזי של התשובה,[32] ועיקר עניינה של תשובה הוא לחבר ולייחד קוב"ה ושכינתיה, וזה פירוש המילה 'תשובה' – תשוב ה' לגבי ו'.
ונבאר יותר: כידוע שם הוי"ה כולל בתוכו את כל הספירות, כאשר אות י' היא כנגד החכמה, האות ה' ראשונה כנגד הבינה, האות ו' היא כנגד ז"א והוא המכונה 'קודשא בריך הוא', וה' אחרונה היא כנגד מלכות והיא המכונה 'ושכינתיה'.
וכאשר יהודי יושב ולומד תורה בכללות, בקדושה ובטהרה, הרי הוא מייחד קודשא בריך הוא (בחינת תורה שבכתב) עם השכינה (מלכות – בחינת תורה שבע"פ), ומשרה שכינתו יתברך במקום לימודו, ומכח כך זוכה שהמאור שבתורה משיבו למוטב.
ועתה מובן מדוע עיקר העבודה בשבת תשובה הוא לימוד תורה!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. עשרת ימי תשובה הם עשרה ימים של עת רצון גדול מאוד, שבהם הקב"ה קרוב מאוד לכל קוראיו, ופותח לרווחה את דלתי התשובה בפני כולם! ולכן צריך לנצל מאוד את הימים הללו לתשובה ולהתחזקות בעבודת ה'.
ב. בתוך העשרה ימים הללו יש לנו את שבת שובה, שבה יש כח מיוחד ביותר לקרב את האדם עד ה' אלקיו, וכמו שמפטירים בשבת זו: 'שובה ישראל עד ה' אלהי"ך'!
ג. עיקר העבודה בשבת שובה הוא לימוד תורה, וצריך בכל היכולת להרבות בלימוד מתוך קדושה וטהרה, ובכך הוא יזכה שהמאור שבתורה יחזירו למוטב.
ד. העצה היחידה להנצל מהטומאה היא על ידי לימוד התורה הקדושה, ללמוד עוד דף גמרא ועוד דף גמרא שבזה מכרית את כחות הטומאה, שהרי לכל תיבה ואות מהגמרא יש כח רוחני עצום כמו חרב ורומח, והם המתגברים והמכניעים את כחות הטומאה.
ה. כשיהודי זוכה להדביק את נפשו בתורת אמת ולקשר יום ולילה בתורה לשמה, גורם ליחוד קוב"ה ושכינתיה, ושכרו גדול ורב.
ועלינו לדעת כי בכל קטע מהגמרא יש אלפי יחודים ומייחדים המחשבה עם הדיבור, וכשלומדים תורה לשמה ומבררים הלכה לאמיתה של תורה נעשה מאליו יחוד קדוש ונורא, ובזה מבטלים את הרוח שטות הרוצה בכליון העולם, ולכן נקראו התלמידי חכמים 'בנאין' מפני שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהן.
ויהי רצון שנזכה כולנו להיכתב בספרן של צדיקים ועמלי תורה לשמה.
הערות שוליים:
[1] ונחזור על הדברים:
אחד מספרי הקבלה הקדמונים, המפארים את ספרייתם של עם ישראל הוא 'ספר יצירה'. בספר זה כתוב ברמז ובעומק, סדר בריאת העולם.
ושם (פ"ו מ"א) מבואר שכל נברא חייב שיהיה בעל שלשה ממדים, המכונים בקיצור עש"ן. והוא ראשי תיבות: עולם, שנה, נפש.
והיינו שגדר של נברא הוא דבר שנמצא בגבולות מקום (עולם) וזמן (שנה). ויש בו חיוּת (נפש).
[2] על ידי שאדם מתקן את בחינת המקום שבנפש, זוכה לשלוט גם על בחינת המקום הכללי, ויש ביכולתו לעשות ב'מקום' כרצונו!
ובענין זה סיפר רבי שמואל שרגא שליט"א (מופת לשבת, ויקרא – עמוד 217), וז"ל:
הגביר חכם מנשה בן יחזקאל זבידה מבגדאד היה בעל צדקות גדול ופיזר ממון רב למטרות צדקה וחסד.
ובנוסף לכך, שלח מעות רבות בעבור עניי ארץ ישראל, ושמו הטוב הגיע למרחקים. אביו, חכם יחזקאל, בנה את בית הכנסת 'בית יעקב' – חורבת רבי יהודה החסיד שבעיר העתיקה בירושלים, כפי שחקוק היה על אבן הזכרון מול השער של בית הכנסת הזה.
חכם מנשה כלכל על חשבונו את כל חכמי בית המדרש לרבנים 'מדרש בית זילכה', האכילם והִשקם חינם אין כסף ואף חיתן אותם בכבוד ותמך בהם ובמשפחותיהם במשך כל ימי חייהם.
פעם נכנס חכם משה בן עזרא, שהיה מתלמידי רבי עבדאללה סומך וידיד נפשו של מרן ה'בן איש חי', לבית המדרש ולא מצא בו את החכמים. היה זה ביום ראשון בשבוע, וחכם משה התפלא מדוע נפקד מקומם. עטה את בגדו העליון ויצא משער בית המדרש, ולנגד עיניו חכמי בית המדרש מגיעים בצוותא.
יצא לקראתם ושאל: 'היכן הייתם? אולי קרה מקרה אסון לאדם נכבד ויצאתם להשתתף בהלויה שלו?' רק במקרים מעין אלו היה מתרוקן בית המדרש מלומדיו.
'חלילה וחס!' ענו החכמים, 'אנו שבים עתה מביתו של הגביר מנשה זבידה, הואיל ואחד משוקדי בית המדרש צריך להתארס, וחסרים לכלה חמש מאות גְּרוּשׁ לנדוניא, הלכנו לבקש מהגביר שינדב סכום זה, והוא סירב משום שחכם זה, האמור להתארס, משׂתכר מעט מתשמישי קדושה ומוכר מזוזות, תפילין, ציציות, סידורים וכדומה, על כן לא יתמוך בו הגביר באף פרוטה, כי כך התנה עם חכמי בית המדרש, שלא יעסקו בשום ענין מסחרי ויתמסרו אך ורק ללימוד התורה…'
'ומדוע לא לקחתם גם אותי אתכם ושיתפתם אותי במצוה גדולה זו של הכנסת כלה?'
שאלם חכם משה. למעשה, חכם משה היה מלמד תינוקות והתנהג בפשטות רבה, הוא לא הסכים לעטות על גופו איצטלא דרבנן, כי לא החזיק טיבותא לנפשיה.
דבריו האחרונים של חכם משה העלו חיוך על פני החכמים, והם אמרו לו: 'אם אוהב מצוות אתה, לך לבדך אל הגביר ותשפיע עליו שיתן את הסכום המבוקש, ותקבל את כל המצוה בשבילך!…'
קיבל חכם משה את ההצעה בתום לב וְשָׂרַךְ דרכו בגפו אל ביתו של הגביר. לגביר מנשה היו פועלים ומשרתים בֶּֽדוּאִים (בֶּדְוִים) רבים, הם היו רועים את עשרות אלפי ראשי הצאן והבקר אשר לו ואף היו זורעים וקוצרים את שדותיו, ובשכר זה הם קיבלו חלק מההכנסות.
בדואים וְשֵׁיחִ'ים עתירי הון וידועי שם היו פוקדים את ביתו לעתים קרובות. באותו יום, כאשר נכנס חכם משה לבית הגביר, ראה אותו יושב ולפניו בדואים חשובים, שישבו ישיבה מזרחית על מחצלאות פרושׂות על הארץ ואכלו אורז מתוך קערות גדולות. נכנס חכם משה וישב בפינה. ניגש אליו הגביר ושאל אותו למבוקשו. 'דבר חשוב לי אליך, אדוני הגביר', ענה חכם משה.
'אך בטרם אפצה את פי, האם תסכים שאעקור את כל הבדואים הללו מכאן?' אמר.
צחק הגביר מדברי החכם התמים אשר לפניו ואמר לו בבדיחות הדעת: 'אם אתה יכול לעקור אותם – בכבוד!'
פתח חכם משה את פיו בחכמה והחל לזמר בערגה את מזמור קכא שבתהלים: "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי וגו'" (תהלים קכא, א-ח). בטרם כילה את המזמור, קפצו כל הבדואים ממקומותיהם בחרדה נוראה, חטפו איש את מנעליו בידיו ופתחו במנוסת בהלה על נפשם ללא אמירת שלום, בהתאם למנהג המקובל.
כל מאמצי הגביר לעכב בעדם – עלו בתוהו. הוא התפעל מאשר ראו עיניו, פנה אל חכם משה בן עזרא ושאל אותו: 'מה עשית להם?'
'עקרתי אותם, אדוני הגביר! לפי הסכמתך', השיב החכם.
הביט הגביר במלמד הפשוט ביראת כבוד ושאל: 'אם כך, אמור נא לי, מה בקשתך ותיעש!'
'באתי למען מצוה גדולה. בקשתי היא שתעזור לאותו תלמיד חכם שעומד להינשא, והוא זקוק לחמש מאות גרוש'.
פנה הגביר לחדר אוצרו והביא אלפיים גרוש, צרר אותם במטפחת משי ומסרם לידי חכם משה בהוסיפו: 'אם קדוש אתה, אין אני יכול להשיב את פניך ריקם ותקבל כפל כפליים ממבוקשך!'
לקח חכם משה את צרור הכסף והלך לבית המדרש אל הרבנים, שלא האמינו כי יעלה בידיו להשפיע על הגביר. הוא הופיע בבית המדרש כששלוה נסוכה על פניו כהרגלו, שלף את הצרור מאמתחתו והניחו לפניהם.
החכמים פערו את עיניהם בתדהמה, אך חכם משה שב לתלמודו ולא הבין ממה הם עושים ענין…
חלפו חדשים מספר, ואותם בדואים הופיעו שוב בבית הגביר. אך בטרם נכנסו בשערי ביתו, שלחו מבטים חשדניים לכל עבר ושאלו: 'האם נמצא כאן אותו מלאך אשר גירש אותנו לפני כמה חדשים?' וכאשר הוסיף הגביר לחקור אותם, ענו ואמרו: 'רק פתח אותו מלאך אלקים את פיו, מיד הופיעו לפנינו עשרות מלאכי אש חגורי חרבות אש ורדפו אחרינו עד שחצינו את נהר החדקל וחזרנו אל מקומנו'…
[3] ונוסיף נקודה:
אלפי שנים עסקו בבניית הדירה הזו, וכעת לנו לא נותר אלא 'עבודת הגימור'!… 'הפיניש' – היא תפקיד דורנו, הדור האחרון, דור ה'עקבתא דמשיחא'.
וכך אמר הרבי מליובאוויטש (ספר השיחות, שנת תשמ"ח – חלק א עמוד 355): 'כבר נסתיימה העבודה, ולא נותר אלא לצחצח את הכפתורים' (והיינו, שעם ישראל כבר ראויים לגאולה, ומה שעדיין הוא לא הגיע, כי נשארה עבודה קלה, 'כצחצוח הכפתורים')…
[4] ולכן ישנו קשר ישיר בין ה'מקום' לשמו יתברך, וכמו שכתב האבודרהם (סדר ההגדה ופירושה), וז"ל:
כינו שמו של הקב"ה 'מקום' לפי שהוא 'מקומו של עולם ואין העולם מקומו' (בראשית רבה, פרשה סח – אות ט), כמו שנקרא גם כן 'מעון', שנאמר: "מעונה אלה"י קדם" (דברים לג, כז).
ותמצא כי 'מקום' עולה למנין 'יהו"ה' בחשבון גדול ('חשבון גדול' – הכוונה הכפלת כל אות בעצמה). מנה ה-י' עשרה פעמים (י' כפול י'), וה-ה' ה' פעמים (ה' כפול ה'), וה-ו' שש פעמים (ו' כפול ו'), וה-ה' חמשה פעמים (ה' כפול ה'), יעלה למנין 'מקום' (186).
[5] זה לשון הרמב"ם (שם): 'ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן אֲרַוְנָה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח, ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח (את המזבח) כשיצא מן התיבה.
והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא'.
[6] במאמר מוסגר, ממשיך הזוהר ואומר: הנה על דרך שחילק הקב"ה את הישוב לישראל ולשבעים אומות, כך חילק את החורבה לכחות החיצונים שהם בחינות רבות מאוד מאוד…
[7] הטעם שנברא ממקום המזבח ולא מבית קודש הקדשים, כדי להרויח גם את 'ממקום כפרתו', וכדברי הרמב"ם לעיל (הערה 5).
[8] וכך נאמר על נמרוד: "הוּא הָיָה גִּבֹּר צַֽיִד לִפְנֵי ה', עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַֽיִד לִפְנֵי ה'" (בראשית י, ט), ופירש רש"י: 'גבור ציד' – צד דעתן של בריות בפיו והטען למרוד במקום. 'לפני ה" – מתכוין להקניטו על פניו. 'על כן יאמר' – על כל אדם מרשיע בעזות פנים יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר זה 'כנמרוד גבור ציד'.
[9] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה לח – אות י):
רבנן אמרי, אין "וַיָּפֶץ" (בראשית יא, ח) אלא 'וַיָּצֶף', הציף עליהן הים והציף ל' משפחות מהן.
רבי לוי אמר, אין לך צרה באה לאדם שאין לאחרים בה ריוח. אותן ל' משפחות מהיכן עמדו? מאברהם. שש עשרה מקטורה, ושתים עשרה מישמעאל, ואילין תרתין חורנייתא (השנים האחרונים): "ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך" (שם כה, כג)…
[10] אהלי שֵׁם (קונטרס ברכת משה, פרשת בשלח – ד"ה 'אז ישיר משה').
[11] וכאן צריכים לעצור לרגע ולהתבונן, מחטא עץ הדעת ועד הזמן שהקב"ה אמר: 'תבוא האורה', חלפו יותר מאלף ותשע מאות שנה!
אלף ותשע מאות שנה שבהן הכעיסו בני האדם את הבורא, והתנהגו בבזיון וברשעות עם הבורא ועם בריותיו. ואף על פי כן, הקב"ה סבל את מעשיהם באורך רוח, והעניש אותם רק שלש פעמים (שלש פעמים בתוך 1900 שנה!).
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, מטות – מאמר ז), אמר כך:
כידוע, הנביא מיכה חתם את ספרו בי"ג מדות הרחמים. והנה המדה הראשונה המובאת שם, היא מדת 'מי א"ל כמוך'.
ומצאנו לרבינו הרמ"ק (תומר דבורה – פרק א), שביאר כך:
'המדה הזאת מורה על היות הקב"ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכח עליון השופע בו עליו, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו. ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא, לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון ומכעיס, והקב"ה סובל… הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא יסופר.
ועל זה קוראים מלאכי השרת להקב"ה 'מלך עלוב' (פרקי היכלות – פרק יח). והיינו אומרו: 'מי א"ל כמוך' – אתה א"ל בעל חסד המטיב, א"ל בעל כח לינקם ולאסוף את שלך, ועם כל זה אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה. הרי זו מדה שצריך האדם להתנהג בה, רצוני: הסבלנות, וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו, ועם כל זה לא יאסוף טובתו מן המקבל'.
בדבריו המתוקים והנפלאים הללו מסביר לנו רבינו הרמ"ק, שמדת 'מי א"ל כמוך' מבטאת את כח הסבלנות האיפוק וקבלת העלבון של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
הסבלנות שהקב"ה עושה עם בריותיו היא דבר בלתי נתפס בשכל. הלא הקב"ה רואה הכל ויודע הכל, ובכל רגע ורגע משפיע לכל נברא ונברא את חיותו, ורבים מהנבראים מנצלים את החיוּת שהקב"ה נותן להם לעשות דברים שהם היפך רצונו ממש, ולגרום לו כעס, צער וכאב, ובכל זאת הקב"ה מקבל את כל העלבון הזה, שומר על איפוק ומרבה בסבלנות, וממשיך לספק להם חיוּת, ובנוסף לכך גם בריאות ואושר ועושר וכל מילי דמיטב, מתוך תקוה ורצון שבהמשך הזמן יזכו לשוב בתשובה שלימה ולתקן את מעשיהם.
את מדת הסבלנות היקרה והעצומה הזאת רוצה הקב"ה שנלמד ממנו. הקב"ה חפץ שננהג כמותו ונלמד לקבל עלבונות בשתיקה. כי לצערנו טבעם של בני אדם שכאשר אומרים או עושים להם משהו שאינו מוצא חן בעיניהם, מיד הם חייבים להגיב, ואינם מסוגלים לעבור על כך בשתיקה.
כל התגובות המהירות והחדות שיש לאדם מעידות שאין לו כל קשר עם בורא עולם. ה'אפס סבלנות' שאנשים 'התברכו' בו בדור הזה, מעיד שאין להם שום קשר לבורא יתברך. יתכן שבעת צרה הם יפנו אליו, אבל מיד אחר כך, כאשר הכל יסתדר, הם ידברו כמו פרעה הרשע שאמר: "לא ידעתי את ה'" (שמות ה, ב), ויחזרו לאחור.
לכן מי שרוצה להיות תמיד קרוב לה' יאחוז במדת האיפוק והסבלנות, וגם כאשר פוגעים בו ומעליבים אותו וכדומה, ישמע בזיונו וידום ויעביר על מדותיו. וכבר אמרו חז"ל (ראש השנה יז.): כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, ומפרש רש"י, שבזכות העברתו על מדותיו אין מדת הדין מדקדקת אחר פשעיו, אלא מניחה אותו והולכת.
והחידוש הגדול בזה הוא, שלא רק על ה'חטאים', שהם עבירות שעשה בשוגג, ולא רק על ה'עוונות', שהם עבירות שעשה במזיד מחמת שגבר עליו יצרו, מדת הדין אינה מדקדקת עמו, אלא אפילו על ה'פשעים', שהם עבירות שעשה מתוך כוונה גמורה למרוד בה', מדת הדין אינה מדקדקת עמו בזכות שהוא מעביר על מדותיו… עיי"ש עוד באורך בדבריו הקדושים.
[12] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, נח – מאמר ו) אמר, וז"ל:
כל אדם ואדם צריך להתחזק באמונה האמיתית בבורא העולם, ובכך שהוא מנהיג את העולם ומשגיח על כל דבר ודבר שנעשה בעולם, ושום דבר אינו נעשה בעולם שלא ברצונו והסכמתו. ועל דבר זה איננו צריכים שום ראיות, כיון שאמונתנו היא אמונה תמימה ופשוטה ללא שום צד של חקירה ופילוסופיה חלילה. וידועים דברי המהר"ל מפראג זיע"א שהיהדות בכלל, והאמונה בפרט, מתחילות היכן שהשכל וההגיון נגמר.
ומכיון שמאמינים אנו שכל מה שקורה בעולם הרי הוא מושגח על ידי הקב"ה בהשגחה פרטית, אם כן, אין לנו להתרעם ולכעוס על שום אדם אשר לכאורה הזיק לנו בצורה כל שהיא וכדומה, כיון שלאמיתו של דבר אדם זה אינו אלא שליח ההשגחה העליונה, והקב"ה הוא זה שהחליט שכך יהיה. ובכלל, בנוגע לכל דבר צער שקורה לנו, עלינו לדעת שמי שהחליט שכך יהיה זהו אך ורק הקב"ה ולא אחר.
ומכיון שמאמינים אנו שהקב"ה הוא זה שהביא עלינו את אותו צער, מחוייבים אנו לקבלו באהבה ובשמחה, שהרי כך לימדנו רבי עקיבא (ברכות ס:) שכל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה. ולמד זאת רבי עקיבא מרבו הקדוש נחום איש גם זו, אשר היה נקרא כן ('איש גם זו') על שם שתמיד היה רגיל לומר על כל דבר לא טוב הבא עליו: 'גם זו לטובה' (תענית כא.).
ומבאר אדמו"ר הזקן בתניא (ליקוטי אמרים – פרק כו) שגם מה שנראה לעינינו הגשמיות כדבר לא טוב, האמת היא שהוא טוב מאוד, ואפילו עוד יותר ממה שנראה לנו טוב, כי מה שבפשטות נראה לנו טוב יורד ומשתלשל אלינו מעלמא דאתגליא (העולם הגלוי, בחינת ו"ה שבשם ה'), ומה שלא נראה לנו טוב, זהו דבר טוב שיורד ומשתלשל אלינו מעלמא דאתכסיא (העולם המכוסה והנסתר, בחינת י"ה שבשם ה'), ולכן הטוב שבו מכוסה ונסתר, ומה שיורד מעלמא דאתכסיא הרי הוא גבוה ונעלה פי כמה וכמה ממה שיורד מעלמא דאתגליא.
ומוסיף אדמו"ר הזקן (באגרת הקודש – סימן יא) שכאשר אדם מאמין שגם היסורים שבאים עליו בוודאי הם לטובה, ולכן הוא מקבלם באהבה ובשמחה – על ידי זה הוא ממתיק מעליו את כל הדינים וגורם שהם יהפכו לדברים טובים ממש, ולא רק באתכסיא, כי אם גם באופן גלוי ונראה…
[13] רמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות – פ"ו ה"א).
[14] אברהם ושרה זכו ולאחר שנים ארוכות של עקרות נולד להם בנם יחידם 'יצחק' והקב"ה נגלה לאברהם ואומר לו בנבואה: דע לך כי מבנך יצחק יצא עם ישראל, וכמו שנאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב).
חלפו שנים ויצחק כבר בן שלשים ושבע שנים, והנה נגלה הקב"ה לאברהם אבינו ואומר לו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (שם כב, ב).
ובאותו רגע החל הנסיון העשירי של אברהם אבינו, והרי הקב"ה הבטיח לי: 'כי ביצחק יקרא לך זרע'?
עלינו לדעת שבנוסף לנסיון שהיה לאברהם, על הנבואות הסותרות זו את זו, נתלוה נסיון נוסף והוא נסיון הבושה שהרי כל ימי חייו נלחם בעובדי אלילים, בעובדי העצים (המעוצבים בכל מיני צורות) באלו המקריבים קרבנות של בני אדם. והיה צועק עליהם ומבזה אותם שאסור להקריב בני אדם.
והנה עכשיו נצטוה אברהם אבינו לקחת את בנו יחידו יצחק, להקים מזבח להניח עצים להדליק אש ולהקריב את יצחק קרבן!
מי יוכל לדמיין אלו כתבות יערכו עליו בעיתונים, כמה מהדורות חדשות יְדַוְּחוּ על מעשה זה.
ואברהם לא משגיח בכלום ובעוד לילה קם ויוצא לדרך, אבל הנסיונות רק התגברו. ובדרך חיכה להם השטן… וזה לשון מדרש רבי תנחומא (וירא – אות כב):
קידמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן. אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: להתפלל. אמר לו: ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתיפו? אמר לו: שמא נשהה יום או יומיים ונשחט ונאפה ונאכל.
אמר לו: זקן לא שם הייתי כשאמר לך הקב"ה 'קח נא את בנך', וזקן כמותך ילך ויאבד בן שניתן לו למאה שנה? לא שמעת המשל: מה שהיה בידו איבדו ומבקש מאחרים, ואם תאמר יהיה לך בן אחר, תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין?
אמר לו: לא משטין היה, אלא הקב"ה יתברך היה, לא אשמע ממך!
הלך מעליו ונדמה לבחור ועמד על ימינו של יצחק, אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: ללמוד תורה. אמר לו: בחייך או במיתתך? אמר לו: וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה? אמר לו: עלוב בר עלובה, כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת והזקן הוא השתטה והוא הולך לשוחטך!
אמר: אף על פי כן לא אעבור על דעת יוצרי ועל ציווי אבי! חזר ואמר לאביו: אבי ראה מה אומר לי זה, אמר לו: אל תשגיח עליו שאינו בא אלא ליעף לנו. מיד: "ויאמר יצחק וגו'" (בראשית כב, ז). "ביום השלישי" (שם פסוק ד) – וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב שלשת ימים? כיון שראה (השטן) שלא קיבלו ממנו הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו. אמר לנעריו: בואו אחרי. ירדו אחריו. כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו, באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים אמר לפניו: רבונו של עולם, בחרתני הודרתני ונגלית לי ואמרת לי אני יחיד ואתה יחיד ועל ידך יוודע שמי בעולמי, והעלה יצחק בנך לפני לעולה ולא עיכבתי והריני עוסק בציוויך, ועכשיו 'באו מים עד נפש', אם אני או יצחק בני טובע מי יקיים מאמרך על מי יתייחד שמך?
אמר לו הקב"ה: חייך שעל ידך יתייחד שמי בעולם! מיד גער הקב"ה את המעיין ויבש הנהר ועמדו ביבשה.
מה עשה השטן אמר לאברהם: "ואלי דבר יגונב וגו'" (איוב ד, יב) – כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה!
אמר ליה: כך עונשו של בדאי (שקרן) שאפילו אומר אמת אין שומעין לו…
[15] הובא בספר משה עלה למרום (עמוד שפ).
[16] וזה לשון הגר"א (פירוש הגדה של פסח – ד"ה ברוך המקום): 'ועוד, שבית המקדש נקרא 'מקום', וזה סוד שכתוב… אצל יצחק ואברהם ד' פעמים. דהיינו אצל אברהם ג' פעמים, ואצל יצחק פעם אחת.
אצל אברהם: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־הַמָּקוֹם" (בראשית כב, ג), "וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (שם פסוק ד), "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (שם פסוק יד).
אצל יצחק: "וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם" (שם פסוק ט).
[17] כך כתב הגר"א (שיר השירים ז, א).
[18] כך מתוארת לידתם: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּֽרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב" (בראשית כה, כה)…
ומצאנו לאחד מרבותינו הראשונים הרב מנחם הציוני (ציוני, פרשת תולדות – ד"ה 'ויצא הראשון אדמוני') שכתב, וזתו"ד:
כאשר נולד עשיו ראו שעל ירכו חקוקה דמות נחש, וזה הוראה שהוא המשך נחש הקדמוני.
השנים חלפו במהירות וכח הנחש שהיה טמון בעשיו החל להתגלות… וזה התיאור הראשון בתורה על כך, כמו שנאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַֽיִד אִישׁ שָׂדֶה" (בראשית כב, כז)… ופירש התרגום יונתן: 'והוה עשיו גבר נחשירכן' ('נחשירכן' – נחש על ירכו)…
[19] את החידוש הזה אמר הפני יהושע, אך הוא לא הודפס בספרו, והובא על ידי בעל ההפלאה (בספרו פנים יפות, פרשת תולדות – ד"ה 'ויגדלו הנערים'), וכן הובאו דבריו (של הפני יהושע) בחתם סופר (תורת משה, פרשת תולדות – ד"ה 'ויעקב איש תם'), והחתם סופר זיע"א הרחיב בדבריו יותר, ולמעלה הבאנו את דבריהם זיע"א.
[20] 'תם' עולה בגימטריא 1040, בדרך זו: האות ת' בגימטריא 400. והאות מ"ם סופית (בגימטריא של מנצפ"ך) שוה 600. וכאן אנו מצרפים גם את המ' הפשוטה (בגימטריא 40) שהיא הבסיס של האות.
[21] מעגלי צדק (פרשת תולדות – ד"ה 'ויאהב יצחק את עשיו').
[22] כדי לקרב מעט אל השכל נביא את דברי הרמב"ן זיע"א (דעת קדושה – פרק חמישי), וז"ל:
וזה סוד: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון" (בראשית ל, לז), ואומר: "ויחמו הצאן אל המקלות" (שם פסוק לט). כבר הודעתיך כמה פעמים סודות נפלאות בסיפורי התורה הקדושה, שאין מי יוכל לספר שבח מעלתה וסתריה, וגם כי נמצאו סיפורים בתורה ודומים שאינן לצורך ותועלת, וכשאנו קורין בתורה אנו מברכין על הסיפורים ההם: 'חיי עולם נטע בתוכנו', כמו בפרשת 'אנכי ה' אלהי"ך', כי כשיסיר האדם מסוה הָעִוָּרוֹן מעל פניו ימצא במעשה ההוא הר הבושם והלבונה, עין לא ראתה אלהי"ם זולתך.
והנה בפסוק זה נרמז על יעקב אבינו ע"ה, כי לקח לעצמו 'מקל לבנה לח ולוז וערמון', עשה מעשה ודמיון כדי להמשיך העניינים העליונים למטה, ולקח לעצמו מדתן בסוד האמונה במקום הראוי להידבק בו, 'מקל' – הוא סוד תפארת ישראל, הנאצל מזרועות עולם – שהם סוד 'לבנה' ו'לח', 'ולוז' – הוא יעקב, 'וערמון' – רמז שכלל שניהם ומבריח מן הקצה אל הקצה, כי גוונו לבן בפנים ואדום בחוץ, "ויפצל בהן פצלות לבנות" (שם ל, לז) – שיהיו כולם בסוד הימין, "מחשוף הלבן" (שם), כי אותה מדה היא גלויה ומנהגת העולם בהיותה מחוברת עם יעקב אינה אדומה, והבן כל זה…
[23] וזה לשון הגר"א (פירוש הגדה של פסח – ד"ה ברוך המקום): ועוד, שבית המקדש נקרא 'מקום', וזה סוד שכתוב אצל יעקב שש פעמים 'מקום'. ואלו הן:
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּֽׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא), "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שם פסוק טז), "מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (שם פסוק יז), "וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ"ל" (שם פסוק יט)…
[24] כחה של התורה כל כך גדול, עד שיש ביכולתה להרים את האדם משיא האשפתות אל מדרגות לא נודעו. ובענין זה סיפר הגה"ק רבי יוסף משאש זיע"א (נחלת אבות, חלק ד – עמוד נט), וז"ל:
שני בחורים יתומים עניים כבני י"ז שנה היו דרים בחצר אחת בעיר הגדולה בבל, שם האחד יצחק שרגא, ושם השני יעקב אבולעאפייא, ושניהם היו משולחים ברחובות ובשווקים לגנוב ולגזול ולחמוס ולעשות כל תועבה, וכמה פעמים נתפשו ונאסרו במאסר חודש, ושני חדשים, ולא הועילו בהם לא יסורים ולא התראות.
יום אחד אחר תפילת שחרית היו שניהם עוברים ברחוב היפה שבעיר, וראו כיתות כיתות של אנשים של צורה נכנסים לחצר אחת גדולה ויפה עד מאוד, שבה היה דר העשיר המופלג שבעיר, זה שמו אברהם בן חסדאי, ויכנסו גם הם לראות, ומבית שער של החצר, ראו שולחנות גדולות ערוכות בכל מיני מגדים, ופירות ופרפראות, וצלוחיות ובקבוקים של כל מיני משקים, ובני אדם נכבדים מלובשים במלבושי יום טוב יושבים סביב השולחנות על כסאות יקרים. ועוד נוסף עליהם מרגע לרגע, עד שנתמלאת כל החצר פה לפה, ולפתע נשמע קול פעמון, ואחריו נשמע קול שיר וזמרה מכמה פיות גם עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכנור…
לקולות השירה והזמר עמדו כל הקהל ממקומם והביטו אל עבר הפתח… הדלת נפתחה ומתוכה יצא נער אחד עדין פנים ומלובש בבגדי פאר והדר, מעוטף בטלית נאה של צמר לבנה כשלג, ויצעד עד לאמצע החצר ושם עלה ועמד על כסא מפואר…
ואז ניגש אליו ראש הרבנים והוציא מחיקו מכתב, כתוב באשורית יפה, עם ציורים ציצים ופרחים, ויאמר בקול גדול: ברשות כל הרבנים שפה, הנה אנחנו מסמיכים להוראה את הבחור החכם החשוב ונעלה רבי יהודה בן חסדאי, ומעתה ידין ידין, יורה יורה.
הנער, רבי יהודה בן חסדאי הושיט ידו ולקח את כתב ההסמכה, ולאחר מכן פתח פיו בחכמה והחל לדרוש מאמרי הש"ס והמדרש בפלפול עצום…
ושני הבחורים המוזנחים, יצחק שרגא, ויעקב אבולעאפייא, עמדו גם הם ונעצו עיני עגל בפרצופו של הנער, רבי יהודה בן חסדאי…
והנה בתוך הדרשה היסב פניו הבחור הדרשן, וראה את השני בחורים עומדים ומביטים בו, ויאמר להם בגאוה ובגודל לבב: 'צאו מפה בחורים שובבים, אל תטמאו את המקום!' וציוה אחד ממשרתיו להוציאם בחוזקה, וכן היה, דחו אותם, והוציאו אותם בחוזק יד, והבחורים הנזכרים נשפך דמם מרוב הבושה והכלימה אשר נתביישו ונכלמו לעיני כל הקהל.
ואז יעקב אבולעאפייא אמר אל יצחק שרגא רעהו, אחי, אזור נא כגבר חלציך לחפש למחר אחר הנבל הזה, ולהכותו נפש, ואף כי ימותו גם הם, אין דבר, תמות נפשם עמו, על ששפך דמם לעיני כל העם.
ויען יצחק שרגא ויאמר אליו, לא זאת היא העצה, מה בצע כי נהרוג אותו רק פעם אחת, ונמות גם אנחנו עמו, יש עצה יקרה עד מאוד אשר על ידה נהרוג אותו אלפי הריגות לעיני כל הקהל, בלי חרב ובלי חנית, וכולם ישמחו בנו ויאשרו את כחנו.
ויתמה יעקב אבולעאפייא, ויאמר לו, איך יהיה הדבר הזה להרוג אדם אלף הריגות? ואיך נוכל לעשות זאת בפרסום לעיני כל העם? וכיצד יהיה הדבר שהכל יאשרו את כחנו? ויאמר לו יצחק רעהו, הדבר הוא, כי נכרות ברית שנינו באלה ובשבועה, לילך ללמוד תורה חמש שנים רצופות, בשקידה עצומה, בלי הרף, יומם ולילה, ואז נהיה שנינו חכמים גדולים, כי מכירים אנחנו את ערכנו, כי יש לנו כח זכרון נפלא, ומוחנו מאוד זך, ועם הלימוד והשקידה במשך ה' שנים, נזכה ונחיה ונירש טובה וברכה מהתורה. ואז נבייש את הנבל אשר ביישנו, אלף ביושין לעיני כל העם, ונשפוך את דמו אלף פעמים, כמו ששפך את דמנו רק פעם אחת, ונשבע כבוד מקהל על חכמתנו, וכאשר נדרוש אנחנו ברבים ויתאוה לשמוע דרשתנו, כי תהילה לא"ל שנתן לנו ניב שפתים מתוק וצח, יותר ממנו אלף פעמים, ואז נוציאהו בחוזקה כאשר עשה לנו!
ויאמר לו יעקב אבולעאפייא, ומזונותינו וכסותנו מה תהא עליהם. ויאמר לו יצחק, אין לחשוב בזה, כי ישראל קדושים הם, יחזיקו בידינו, ויאספו אותנו לבתיהם לאכול לשובעה וכו'. העיקר הוא, בראותם אותנו עוסקים בתורה בשקידה עצומה, וממרחק תביא לחמה, ויאמר לו יעקב טוב הדבר.
וילכו שניהם יחדיו לבית הכנסת, ויפתחו אח היכל הקודש, ויתקעו כף אל כף, ויכרתו ברית אהבה על זה באלה ובשבועה, וילכו לעיר בורסיף אשר היתה בה ישיבה עם מחזיקים את ידי כל הבא ללמוד תורה, במאכל ומשתה וכסות ומלון, ויכנסו לעיר בערב פורים בעת תפילת ערבית, וילכו ישר לבית הכנסת, וכאשר גמרו ורצו הקהל לצאת, הכריז השמש, מי יזכה בהכנסת אורחים, כי יש פה ב' בחורים עניים שבאו היום מבבל.
ויקחם יהודי עשיר אחד זה שמו, מרדכי מזרחי, ויוליכם אל ביתו וישמח בהם כי מצאו חן בעיניו. ולהאיש מרדכי בן נחמד ונעים, תלמיד חכם יקר, שוקד על התורה ושמו יוסף, והוא הגדול שבישיבה שבעיר, ואחר שקראו המגילה בבית, שאלם מרדכי בעל הבית, מאין הם ומה באו לעשות בבורסיף, ויאמרו לו הם יתומים עניים בני עניים מבבל, ונפשם חשקה מאוד בתורה, ולא יכלו ללמוד בבבל כי היא עיר גדולה ויש בה תלמידים רבים, והמחזיקים שלה נרפים הם, ומה גם, כי הם מתביישים לאכול על שולחן אחרים מבני עירם, ובכן באו הנה לעיר קטנה שקטה ושלוה, ואין מכירים אותם.
ויוסף האיש מרדכי לשמוח בהם, ויאמר להם ברוכים אתם, כל מחסורכם עלי, רק אם תשקדו על לימודכם, והנה יוסף בני הוא הגדול שבישיבה, הוא ינהל אתכם עד שתהיו לתלמידי חכמים הגונים. ויקומו שני הבחורים וינשקו את ראשו ואת ידיו ויתנו לו תודה וברכה.
וישאלוהו, ואימתי נתחיל ללמוד? ויאמר להם במוצאי פורים. ויאמרו לו ומדוע לא נתחיל מחר? ויאמר להם, למחר הוא פורים והכל טרודים, ויאמרו לו ובנך הנחמד, מה טירדא יש לו? הלא אתה מגין בעדו בכל? ויאמר להם יוסף טוב הדבר אני אתחיל עמכם מחר, וכן היה, למחר אחר תפילת השחר, הכניסם לחדר אחד והתחיל עמהם, ויתנו לבם מאוד להבין, וישמח בהם, כי מצא אותם כלי המקבל, וימשיך להם הלימוד חמש שנים רצופות בשקידה עצומה ונפלאה, ביום ובלילה, ועם כח הזכרון והמוח הצלול והחזק שהיה להם, והשקידה העצומה נעשו למופלגים בתורה ובחכמה.
ויוסיפו עוד שלש שנים אחרות, באותה שקידה, עד שנעשו למעיין המתגבר, ואחר ה-ח' שנים נשאו נשים בבורסיף ונדנו אותן הוריהן נדן גדול, כסף וזהב ושמלות, ובתים ושדות וכרמים, כמנהג העשירים באותו זמן, וישבו לבטח שוקדים על התורה, ויעמידו תלמידים הרבה.
ואחר עשר שנים, יצאו שניהם לבדם מבורסיף לילך לבבל על משך זמן מה, ויגיעו שם בערב שבת זכור, ויסתירו את עצמם, וגם איש לא הכירם, ויתאכסנו אצל איש עני על חשבונם, וכאשר הלכו לבית הכנסת להתפלל ערבית, ראו על פתח בית הכנסת כתב מודעה, שהרה"ג ר' יהודה בן חסדאי, ידרוש למחר בביהכנ"ס הגדול, ובכן חובה על כל הקהל לילך לשמוע הדרשה בשעה עשירית ביום.
ויאמר יעקב אבולעאפייא אל יצחק רעהו, זה היום שקִוינוהו מצאנו ראינו, אזור נא אחי כגבר חלציך, ושנן רעיוניך, לבלבל עליו את דרשתו, ויאמר לו יצחק רעהו, מה זה אחי, במקום להקריב לו תשורה ומנחה שע"י הגענו למצב כזה, נגמלהו רע ח"ו? ויודה אליו יעקב, ויאמר לו כן דיברת.
ויהי בבוקר ביום השבת הלכו לביהכנ"ס הגדול בתוך הבאים, וידרוש הרב, דרשה גדולה משך ג' שעות, בפלפול עצום, וכל החכמים שמחו בו הרבה, ויאשרו את כחו, ואך יצחק ויעקב, נראה להם הרבה סתירות בדרשתו, ומה גם באיזה דברים שדרש לענין דינא, ולא רצו לביישו ברבים, ואך כאשר כילה, הלכו אצלו, וביקשו ממנו לקבלם בביתו משך שעה אחת, לדבר עמו איזה דבר, ויאמר טוב, וילכו עמו לביתו בלוויית הרבה חכמים, וישבו על השולחן.
ויאמרו לו האם היכרת אותנו? ויאמר לא! ויאמרו לו, טרם תכיר אותנו, נדבר עמך בענין הדרוש שדרשת היום, ששגית בו שגגות גסות, ואילו היו השגגות רק בדברי אגדה החרשנו, אמנם הם בדבר הלכה, ויבהל ויאמר, מה הן השגגות? ויראוהו את שגגותיו בנחת, אחת לאחת, ולא מצא מענה.
ויודה על האמת, ויתפלא וישאל: מי אתם? ויאמרו לו, אנו הנערים שמאסת בנו.
ויתמה מאוד ויאמר אליהם, מתי מאסתי אתכם? ויאמרו לו, זכור את היום שבו נסמכת להוראה, את מי ביישת וגירשת בחוזק יד, בתוך דרושך? וישם ידו על מצחו ויזכור, ויאמר, זכור אני, כי גירשתי את שני בחורים שובבים, פחותים ובזויים, יצחק שרגא ויעקב אבולעאפייא, שהרגשתי בהם שהיו מבלבלים דעת השומעים בפחזותם, אשר גם הקהל אישרו כחי על זה, וזולתם איני זוכר שגירשתי או ביישתי אדם אחר.
ויאמרו לו, ואיה הם הבחורים השובבים? ויאמר להם איני יודע, מאותו היום לא ראיתים, ויאמרו לו הרי שניהם לפניך מלאים חכמה ותבונה כאשר ראית, ויבהל מאוד…
במוצאי שבת אסף הרב את כל הקהל, ויעמידם לימינו, ויאמר אליהם, דברים שאמרתי לפניכם בשחרית שבת טעות הם בידי, ואלה שני החכמים הגדולים אשר ביישתים זה עשר שנים הם שהורוני והודיעוני את טעותי, וכי תאמרו מי הם? דעו לכם, כי הם יצחק שרגא, ויעקב אבולעאפייא, הבחורים השובבים שהיו בעיר, ועתה נעשו כמעיין המתגבר בתורה ובחכמה.
והודות לא"ל כי אני הייתי גרמא בדבר הזה, ויספר להם כל הענין מראש ועד סוף. ויתמהו כולם, ויקומו ויחבקום וינשקום ויכבדום מאוד, ויביאום לדור בעירם, וימנו אותם לרבנים ולראשי ישיבות, ויחיו חיי עונג והשקט.
[25] כללות ימי עולם הוא ששת אלפים שנה, ויש בו 120 יובלות (שהרי כל יובל הוא 50 שנה), ונמצא שהמספר 120 כולל בתוכו כל שנות עולם, ולכן משה רבינו חי 120 שנה, כנגד 120 יובלות שישנם בקיום העולם. וכל שנה מימי חייו היתה כנגד יובל אחד (מסכת אבות – זרעא חיא, עמוד נט).
[26] ובנוסף הוא הספיק באותו יום לכתוב 13 ספרי תורה. אחד לכל שבט ושבט, ואחד שמונח בצד הארון!
[27] וזה לשון הרמב"ן (דברים לא, כד): ועל כן אמר ר"א (רבי אברהם) כי 'וזאת הברכה' מוקדמת ומקומה למעלה, כאשר נאמר: 'וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל'…
[28] לשון רבינו בחיי (דברים לא, א).
[29] בפסוקים הללו טמן משה רבינו ריוח והצלה לעם ישראל! וכך אמר הגה"ק רבי בונם מפרשיסחא זיע"א (בישישים חכמה – עמוד צז):
כתיב: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא, יח) – פסוק זה נאמר על שירת האזינו (וכמו שמובא בפסוק שאחרי זה, 'השירה הזאת' – שירת האזינו).
כשיגיע עת דודים, וירצה הקב"ה לשלוח לישראל את המשיח, יעמוד המקטרג הגדול וינסה למנוע את זה. ויטען: 'איזו זכות יש לישראל?'
והקב"ה ישיב לו, מה אתה רוצה מִבָּנַי הלא אנכי הסתרתי פני מהם, ולא ראו אור רק חושך, ומה אתה רוצה עוד, שיהיו טובים?
[30] פתחי אברהם – מועדים (עמוד שכז).
[31] שפע חיים – תורה ומועדים (חלק יז – עמוד שכו).
[32] בשיחה שמסר הגה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש (תורת מנחם, שנת תשמ"ה – חלק א עמוד 39), אמר את הדברים הבאים:
מצות התשובה היא מצוה הנוהגת בכל ימות השנה, וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות תשובה – פ"ז ה"ב): לעולם יראה אדם עצמו… ונמצא עומד בחטאו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב, שמא ימות טרם שיזקין, הוא ששלמה אמר בחכמתו: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט, ח).
אך כמו בכל דבר רוחני – גם במצות התשובה ישנן כמה וכמה דרגות.
המדרגה הראשונה היא – עבודת התשובה של כל ימות השנה.
המדרגה הגבוהה היא – תשובה שעושים ביום הכיפורים.
וביניהן יש:
עבודת התשובה בימי חודש אלול, שאז, ניתן משמים כח מיוחד לחזור בתשובה.
עבודת התשובה בשבוע האחרון של השנה, שאז כל יום מימי השבוע הוא בעל חשיבות מיוחדת.
עבודת התשובה בעשרת ימי תשובה – שהיא מדרגה נעלית יותר, וכלשון הרמב"ם (הלכות תשובה – פ"ב ה"ו): אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה, ו)…
ובתוך עשרת ימי תשובה, מגיעים למדרגה עליונה יותר, והיא מדרגת 'שבת תשובה'… עיי"ש בהסברו.
