חֲוָיַת הלב אינה ניתנת לתיאור
עשרת ימי תשובה בעיצומם, יוסי יושב ופניו חפונות בתוך ידיו – 'תמיד שמעתי שצריך לנצל את הזמן הזה לחשבון נפש, לתשובה, להתחזקות, להתעוררות, להתחדשות… ובכל פעם ששמעתי התעוררתי לכך, תמיד נכספתי לעלות ולהתעלות, להתקדם ולפרוח.
אבל – המשיכו מחשבותיו להמות ולסעור – אף פעם לא הצלחתי לשמר את ההתעוררות הזו. תמיד, כעבור יום או יומיים (ולפעמים פחות…) פחתה ההתלהבות ודעכה, עד שניגוזה וחלפה כלעומת שבאה.
למה אני לא מצליח להתמיד במה שאני מתחיל?'…
מצחו נחרש קמטים ורוחו הסוערת הפליגה על כנפי רוח…
הוא ראה את עצמו עומד בתוך שדה מוריקה. מסביבו רוחשים החיים, שקשוקי כנפי פרפרים וצפצופי ציפורים…
רוח שנשבה בפתע הניעה את גבולי הצמחים אנה ואנה, קרני השמש ליטפו בחיבה את פניו…
הוא החל לטייל מוקסם בשדה, שואף לראותיו מאויר הזך והנח… השקט הבראשיתי הזה הרגיע את רוחו ועורר בלבו געגועים וכיסופים…
'איפה אני נמצא?' – חלפה מחשבה במוחו.
ולפתע שמע קול, והיה זה קולו הפנימי: 'יוסי! אתה יודע שכל אדם הוא עולם מלא![1] כל אדם מכיל בתוכו את כל המציאויות של העולם. ועכשיו אתה מטייל בתוך פיסת אדמה הנמצאת בעולמך שלך – עולמך הפנימי!'
'מה?' – התפלא יוסי – 'בתוכי נמצא המקום הנפלא הזה? אז איך זה שלא ידעתי עליו עד עכשיו?'
'עולמך הפנימי הוא סוד בשבילך' – נשמע ההסבר – 'הוא תמיד היה, ותמיד יהיה. הוא (העולם הפנימי) אתה, עצם מציאותך! אך אצלך הוא היה כל הזמן הזה בבחינת סוד!'
'סוד' – המשיך ההסבר – 'פירושו שהדבר קיים ונמצא במציאות, אך הוא נעלם מעיני ההכרה!'…[2]
יוסי עצם את עיניו בחוזקה, ומעיניו זלגו דמעות אושר. 'תודה לך רבונו של עולם, שזיכיתָ אותי להתוודע לעולמי הפנימי – לעולמי שלי'.
מחשבתו פצחה בריקוד. והיה זה ריקוד מלא פאר וחן. מתיקות מופלאה נמסכה באבריו…
כעבור כמה דקות הוא 'חזר' למציאות. ובמחשבתו צצה מחשבה חדשה: 'אני חייב לגלות את זה לכולם! אולי אני אכנס לבית הכנסת אדפוק על הבימה, ואכריז: חבר'ה, בשביל מה אתם טורחים לנסוע לטיולים? דעו לכם שבתוככם פנימה יש עולם פנימי מלא פאר חן ויופי'…
ושוב נשמע הקול, והיה זה קולו הפנימי: 'אל תספר, אנשים לא יבינו על מה אתה מדבר! כבר הסברתי לך שכל דבר שנעלם מעיני ההכרה נקרא 'סוד'! וכל מי שלא החל לעבוד עבודת נפש, הרי העולם הפנימי שלו נעלם מעיני הכרתו!'…
על אחת מהסודות הגדולים הנעלמים מעיני ההכרה, אנו לומדים בפרשת השבוע, פרשת האזינו: "הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי" (דברים לב, לד).
אך לפני שנתחיל, נקדים…
קרוב ה' לכל קוראיו…
בשנת 3228 לבריאת העולם נפטר חזקיה מלך יהודה. ואת מקומו ירש בנו בן ה-12, מנשה.
כידוע, מסלול חייו של מנשה המלך היה קשה ומפרך, מלא בנסיונות ומלחמות (רוחניים), בכשלונות, תבוסות… ו(בסוף ימיו ב)הצלחות.
ואחד מכשלונותיו הגדולים, הוא הכשלון הבא (יבמות מט:):
ויהי כיושבו על כס המלכות ציוה להביא לפניו את סבו (אבי אמו) ישעיהו הנביא. ויבוא הסב ויעמוד לפני נכדו וישאלהו לאמר: 'על מה ולמה קראתני לבוא אליך?'
ויען מנשה ויאמר: 'דין מוות לך כי נביא שקר אתה!'
ויתמה ישעיהו לשמע הדברים, ויבאר לו מנשה: סתירות רבות מצאתי בין דבריך אשר ניבאתָ בשם ה', ובין דברי משה, שהרי משה רבך אמר על הקדוש ברוך הוא: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ), ואתה אמרת: "וָאֶרְאֶה אֶת־אֲדֹנָ"י ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא" (ישעיה ו, א).
משה רבך אמר: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִי"ם קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינ"וּ בְּכָל־קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז) – היינו, תמיד כשישראל קוראים אל ה' הוא קרוב אליהם לקבל את תפילותיהם.
ואתה אמרת: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּֽצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו) – ומשמעות דבריך היא שיש פעמים שה' אינו מצוי לקבל את תפילותיהם. גם אלו הם דברים המנוגדים לדברי משה רבך, וגם זו איפוא היא נבואת שקר!… (והגמרא שם ממשיכה ומספרת מה עשה מנשה לישעיה, עיי"ש).
ממשיכה הגמרא (ראש השנה יח.) ושואלת:
לכאורה טענתו של מנשה צודקת, יש סתירה בין הפסוקים, האם יש כח ביד התפילה לבטל את הגזירות או לא?
עונה הגמרא: באמת אין סתירה, הפסוק בישעיה, שממנו משמע שה' מצוי לקבל את התפילות רק בזמנים מסויימים, מדבר באדם יחיד המתפלל.
ובאמת, תפילת היחיד לבטל גזירה, יפה ומתקבלת מיד – רק בזמנים מסויימים.
אולם, הפסוק בתורה שאומר שה' עונה 'בכל קראנו אליו', מדבר בציבור המתפלל. תפילות הציבור לביטול גזירה, יפה ומתקבלת מיד – בכל זמן.
ממשיכה הגמרא ושואלת: ואימתי הוא העת רצון שבו גם אדם יחיד יש בכחו לבטל את כל הגזירות (אף על פי שכבר נחתמו עליו!) ולהמשיך את כל הישועות?
עונה הגמרא: בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים![3]
ונסכם: בדברי הגמרא הקדושה מבואר, שלגבי אדם יחיד יש חילוק בין כל ימות השנה לעשרת ימי תשובה.
כל ימות השנה – אין בכח תפילתו לבטל גזירות שנגזרו עליו. ואילו בעשרת ימי תשובה יש בכח תפילתו לבטל את הגזירות.
ויש לחקור, מדוע נשתנו עשרת ימי תשובה מכל ימות השנה. האם בגלל שהימים הללו (עשרת ימי תשובה) התעלו יותר, וממילא מכח קדושת הימים הללו מושפעת קדושה גם על היהודי?
או שמא להיפך, בימים הללו מתגלים בתוך מציאותו של היהודי מעיינות של קדושה וטוהר, והם אשר מעניקים קדושה לימים הללו. והיינו שבגלל מעלתם של ישראל מתהוים עשרת ימי תשובה?
וההבדל בין שני הצדדים הוא, האם ישנו איזה זמן במהלך השנה שבו יוכל גם היחיד לבטל גזירות (כמו ציבור).
לפי הצד הראשון, אין זמן כזה. ואילו לפי הצד השני, יש. שהרי בכל פעם שיהודי יזכה לגלות בתוכו (ואפילו באמצע השנה) את אותם מעיינות של הקדושה והטוהר, אזי באותה עת מבחינתו יקרא הזמן ההוא 'עשרת ימי תשובה', וממילא יהיה בכחו לבטל כל גזר דין ואפילו לאחר חתימה!
והנה מצאנו להרבי הרש"ב מליובאוויטש זיע"א שכתב כך:[4]
'ודע, כי מה שמתעורר בכנסת ישראל רוח תשובה בתשוקה שבלב לה' אחד, לפרקים ועתים ידועים, זהו כאשר יערה עלינו רוח ממרום ברוח המעורר אהבה ותשוקה בלב המקבל, וכמו שאמרו (ברכות ג.) שבכל חצות לילה "שָׁאֹג יִשְׁאַג" (ירמיה כה, ל), והיינו רוח האהבה עליונה… ומזה יבוא רוח התעוררות בכל נשמה לעלות למעלה ברשפי אש התשוקה להתפשט מהגשמיות…
וכמו כן בראש השנה ועשרת ימי תשובה… דהתעוררות תשובה בכל אחד ואחד מישראל, בראש השנה ועשרת ימי תשובה, הוא על ידי הגילוי מלמעלה בבחינת קירוב המאור אל הניצוץ, שזהו מפני תוקף האהבה עליונה לנשמות ישראל'…
ומשמע מדבריו הקדושים, שבגלל קירוב המאור אל הניצוץ, נשמות ישראל מתעלים למקום אחר, עליון ואציל יותר, וממילא התשובה שלהם הם פנימית ועמוקה יותר. ונמצא שגילוי מעיינות הקדושה והטוהר הם אשר גורמים למציאות עשרת ימי תשובה. ואם כן מובן שאפשר גם באמצע השנה להמשיך את בחינת עשרת ימי תשובה.
וכך היה רגיל לומר הגה"ק רבי שלום מבעלז זיע"א:[5] שכל יום כלול מכל הזמנים ואפשר להמשיך בכל יום בחינת הפסח וסוכות וכל המועדים, ובדרך הזה שאין לפני האדם התחלקות הזמנים, שיודע ששכינת כבודו בכל מקום, ובכל מיני חשכות ונפילות מסתתרת שם שכינת עוזנו ותפארתנו, בכח זה האמונה שאדם נותן זאת על לבו, תיכף יתפרדו כל פועלי און ותרם כראם קרני…
ונסכם: בעשרת ימי תשובה מתקרב הקב"ה לכל יהודי, 'בבחינת קירוב המאור אל הניצוץ', ומכח הקירוב הזה מתגלה בלב היהודי געגועים עצומים להתקרב חזרה אל ה' יתברך!
כי באמת האהבה שהקב"ה אוהב את עמו ישראל מתגלה בימים אלו בעוצמה נוראה…
ונמשיך הלאה…
'המלך המשפט', הכיצד?
כתב מרן הגה"ק הרב עובדיה יוסף זיע"א בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים – עמוד קצ), וז"ל:
בתפילה בעשרת ימי תשובה, במקום: 'ברוך אתה ה', האל הקדוש', צריך לומר: 'המלך הקדוש'.
ובמקום: 'מלך אוהב צדקה ומשפט', צריך לומר: 'המלך המשפט', לפי שהקב"ה ביושבו על כסא דין בימים אלה, לשפוט את העולם, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, חותם גזר דינם, אם לשבט אם לחסד, ומראה שמלכותו בכל משלה, ומלך במשפט יעמיד ארץ, לפיכך תיקנו לומר: 'המלך הקדוש', 'המלך המשפט', (עכ"ל).
ונתבונן נא:
בימות החול אנו מתפללים את תפילת העמידה שלש פעמים, והברכה ה-11, היא הברכה: 'השיבה שופטינו כבראשונה'… ובחתימת הברכה הזו אנו חותמים: 'מלך אוהב צדקה ומשפט'.
ובעשרת ימי תשובה תיקנו חז"ל לסיים במילים: 'המלך המשפט'.
והקשה רבינו יחיאל זיע"א (הובאו דבריו בטור או"ח – סימן קיח), וז"ל: איני יודע מה הפרש יש בין 'מלך אוהב צדקה ומשפט' ובין 'המלך המשפט'?…
ומצאנו לט"ז (שם ס"ק ב – בתירוצו הראשון) שביאר כך: 'בכל השנה אין המשפט עיקר אלא הצדקה עיקר, ולכך הקדימו צדקה למשפט. אבל מראש השנה עד יום הכיפורים המשפט עיקר, ולכך לא מזכיר צדקה!'
ומכיון שהמשפט עיקר לכן הורידו מהמילים: 'מלך אוהב צדקה ומשפט', את המילים 'אוהב' ו'צדקה', ונשאר המלך המשפט.
וצריך להבין איך בתקופה נפלאה כזו, שבה מתקרב המאור אל הניצוץ, ושיא אהבה והקירוב מתגלים, יכול להתגלות משפט?[6]
ולפני שנשיב נקדים…
מעולם ועד עולם – עשר שירות
מגילת שיר השירים נפתחת בפסוק: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א).
והתרגום על הפסוק הזה כתב כך: במשך כל ימות עולם יאמרו עשר שירות. ואלו הן:
א. השירה שאמר אדם הראשון כשנכנסה השבת הראשונה. ב. שירת הים. ג. שירת הבאר.
ד. השירה הרביעית היא שירת האזינו, ואותה אמר משה נביאה כאשר הגיע זמנו להיפטר מן העולם, ובה אוכיח את עם ישראל.
ה. השירה שאמר יהושע בן נון כאשר העמיד את החמה והלבנה.
ו. שירת דבורה. ז. שירת חנה. ח. השירה ששר דוד המלך. ט. שיר השירים.
ואת השירה העשירית עתידים לומר עם ישראל בשעה שיצאו מן הגלות, וכמו שנאמר: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל־צוּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיה ל, כט)…
והנה מכל העשר שירות הללו, השירה היחידה שנצטוינו לזכור, היא השירה הרביעית – שירת האזינו! וכמו שנאמר: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַֽעַן תִּהְיֶה־לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
ונאמר: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָֽנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת־יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶֽרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי" (שם פסוק כא).
וצריך להבין:
א. מה מיוחד בשירה הזאת שנצטוינו לזכור אותה?[7]
ב. למה היא נקראת 'שירה', והרי היא מלאה בדברי תוכחות לעם ישראל. אז איזה מן שירה היא זו?
ונמשיך הלאה…
לכשיפוצו מעיינותיך חוצה
הגה"ק רבי יעקב יוסף מפולאנה זיע"א פרסם בסוף ספרו בן פורת יוסף את האגרת ששלח הבעל שם טוב (הבעש"ט) לגיסו הגה"ק רבי גרשון מקיטוב זיע"א.
וזה לשון האגרת:
בראש השנה שנת תק"ז (ואז היה הבעש"ט בן 49) עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה, מה שלא ראיתי עד הנה מיום עומדי על דעתי.
ואשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר, אפילו פה אל פה, אך בחזרתי לגן עדן התחתון, וראיתי כמה נשמות החיים והמתים, הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר, ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי חן, בשמחה רבה וגדולה אשר ילאה הפה לספר וכבד אוזן הגשמי לשמוע, וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עוונותיהם, באשר שהיה עת רצון גדול שגם בעיני יפלא מאוד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה, שגם אתה ידעת אותם, והיה ביניהם גם כן שמחה רבה עד מאוד ועלו גם כן בעליות הנ"ל…
וביקשתי ממורי ורבי שלי שילך עמי, כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עומדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו.
ועליתי מדרגה אחר מדרגה, עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאוד…
ושאלתי את פי משיח: 'אימתי קאתי מר?'
והשיב לי: 'בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה'…
ממשיך הבעש"ט באגרת וכותב: 'ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך מתי זה אפשר להיות? (מתי יוכלו כל עם ישראל לעשות יחודים ועליות כמו הבעש"ט?)'…
ומצאנו לגאון המקובל הרב איתמר שוורץ שליט"א שביאר כך:[8]
'עליה' פירושה 'בקיעת מחיצה'. כאשר עולים חודרים מעבר למחיצה.
מיום שנחרב בית המקדש נפסקה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים.[9] והמחיצה הזו גרמה להסתר אורו יתברך.
אך על ידי עבודת נפש ועמל תורה, זוכים להבקיע את המחיצה, ולעלות שלב אחרי שלב, עד שמגיעים למדרגה שבה מאירה בלב האמונה הברורה שה' אלקים ניצב עליו בכל מקום ומקום, ולית אתר פנוי מיניה.
כאשר רגש אמיתי של אמונה ביוצר בראשית מתגלה בלב, כל החיים מתנהלים אחרת – במדרגה הזו אין כבר מציאות של השתדלות גשמית! ולכל דבר שאדם נצרך הוא פונה רק אל המציאות היחידה – בורא ומהוה המציאות.
והאמונה החושית הזאת, היא נקודת דם התמצית של תורת הבעל שם טוב.
ובאותה עליית נשמה שערך הבעל שם טוב גילו לו, שיגיע דור שדוקא בגלל שפלותו,[10] הוא יזכה שיתגלה בתוכו סוד האמונה הפשוטה – דלית אתר פנוי מיניה.
מצד האמונה בנפש האדם מורגש בחוש שבכל מקום ומקום, הקב"ה נמצא, וכשם שהוא נמצא בבית קדשי הקדשים, כך הוא נמצא בכל מקום ומקום בעולם, וכשם שהוא נמצא בנשמת הצדיק הגדול, כך הוא נמצא בנשמה של שפלה שבשפלה.
כאשר האמונה הזו, מורגשת בנפש האדם, ואמיתותה נמצאת באתגליא בנפשו, הרי שהוא מאמין שה' יתברך נמצא עמו, ובכך, הוא כביכול מדלג על כל ההשתלשלות.
ועל זה נאמר: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" (שיר השירים ב, ח).
מצד שטחיות התפיסה – הרי שיש כאן תפיסה של דילוג, אנחנו מגדירים את זה כדילוג, מחמת שבתפיסת הנברא זה נראה כדילוג. אבל אמיתות פנימיות הדבר – כאשר נגלית נקודת הפנימיות, שהוא יתברך נמצא בכל מקום, בכל זמן, ובכל נפש ונפש בשוה, הרי שלא צריך לדלג בשביל למצוא את הבורא עולם, אלא הוא נמצא כאן, עכשיו…
ונסכם: על ידי גילוי האמונה הפשוטה שבנפש היהודי, נפעלת אותה פעולה של העליה שנעשית על ידי התמדת העבודה!
ומה יהיה אחרי כן?
המשיח גילה לבעל שם טוב, שכאשר תתגלה האמונה בלבבות – יבוא המשיח!
זאת אומרת שעבודת האמונה קודמת לביאת המשיח.
וכאן עלינו לעצור ולשאול את עצמנו, אם כן מה המשיח יגלה? מה יש למשיח לגלות חוץ מהאמונה האמיתית ביוצר בראשית?
והנה בפרשתנו נאמר: "הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי" (דברים לב, לד).
ומצאנו להגה"ק הרב יצחק יעקב רבינוביץ זיע"א שביאר כך:[11]
בנביא ישעיה נאמר: "וְעַתָּה שְׁמַע יַֽעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ" (ישעיה מד, א). ודע, כי בחירת הקב"ה בעמו ישראל היה על אופן זה, שאפילו בשעה שאינם כדאים אינו מסיר אהבתו וחיבתו מאתם ומגין ומושיע להם בכל צרותיהם, ומגלה לכל באי עולם איך שהם עיקר הבריאה ובשבילם נברא העולם…
ואפילו חטאו ישראל ח"ו, אפילו שנראה לכאורה שח"ו "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר" (דברים לב, לג), שהוא חלקו של הנחש, כי עץ שאכל אדם הראשון גפן היה, אף על פי כן שורש נשמת ישראל קדוש ומקודש, 'הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי' – נשמתם של ישראל חצובה מתחת כסא הכבוד, וישראל אף על פי שחטא ישראל הוא! שהרי במקורם שלמים הם ללא פגם!… עיי"ש.
ונמצא שהסוד הכמוס – הוא ישראל!
ונסכם: המשיח יגלה את מהותו של היהודי!
וכמובן שאין אנו יודעים את גילויו של המשיח, אין אנו יודעים כיצד המשיח יתקן את פגמי כל הדורות![12] אך בלי כלום אי אפשר, ולכן נעתיק מדברי הרבי מליובאוויטש, וז"ל:[13]
עלינו לדעת כי עצם הנשמה של היהודי מאוחדת וקשורה עם עצמותו יתברך. התקשרות זו אין בה כל מדידות והגבלות והיא למעלה מלהתבטא בתנועה כל שהיא, אפילו בתנועה של תשובה.
התקשרות זו אינה נפעלת על ידי פעולות ועבודת האדם – כי פעולות האדם, גדולות ככל שתהיינה, יש בהן איזו מדידה.
התקשרות זו קיימת בכל יהודי בטבע מצד עצם נשמתו שהיא 'חלק אלו"ה ממעל' ממש, וגם כשהיא יורדת בגוף היא 'חבוקה ודבוקה בך, יחידה לייחדך'.
ומכיון שהתקשרות זו נעלית מכל מדידות שהן או הגבלה וגדר כל שהוא, הרי כשם שאין היא נפעלת מחמת עבודת ה' של האדם, כך גם אי אפשר להחלישה או לפגום בה על ידי העדר העבודה או על ידי עבירות.
והוא הנאמר לגבי יום כיפור: 'עיצומו של יום מכפר' – שמצד התגלות הקשר העצמי של עצם הנשמה עם הקב"ה נופלים במילא כל הפגמים…
ועל זה נאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים" (שמות יט, ה), ופירש רש"י, וז"ל: 'סְגֻלָּה' – אוצר חביב, כמו: "וּסְגֻלַּת מְלָכִים" (קהלת ב, ח), כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות.
וההסבר בזה:
ישנם אוצרות המלך שתפקידם הוא, שעל ידם נשלמים ענייני המלכות – על ידי נתינתם לצרכי המדינה וכדומה, או בכך שקובעים אותם בכתר המלך כדי להוסיף בהוד והדרת המלך, שזה ענין עיקרי בהנהגת המלכות – "מֶֽלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּֽחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיה לג, יז).
אך ישנם אוצרות הנשארים גנוזים, כמוסים וחתומים מעין כל רואה – וטעם הדבר הוא, לפי שאוצרות אלה נוגעים (ובערך) למלך עצמו, בעצם קיומם ומציאותם כפי שהם לעצמם.
האוצרות הגנוזים של המלך, הינם (לא כדי לשמש ענין של מלוכה, אלא) קשורים עם המלך עצמו.
עצם מציאותו כמלך קשורה עם זה שיש לו אוצרות גנוזים של אבנים טובות ומרגליות שהוא משתעשע בהם ויש לו הנאה מהם. וזהו מה שישראל הם 'לִי סְגֻלָּה' – 'אוצר חביב'.
עצם המציאות של היהודי היא למעלה אפילו מזה שעל ידו מתגלת מלכותו יתברך בעולם (על ידי עבודתו בתורה ומצוות). תכליתם היא – עצם מציאותם! יהודים הם דבר אחד כביכול עם עצמותו ומהותו יתברך, והקב"ה 'משתעשע' עם יהודים כמו המלך שמתענג מאוצרותיו הגנוזים…
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
אהבתי אתכם אמר ה'
צריך לצפות לגאולה בכל רגע ורגע, ולחכות לה. והיא בוודאי תבוא, ובפתע פתאום, וכמו שנאמר: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶֽרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל־הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹ"ת" (מלאכי ג, א).
רגש אמיתי של צִפיה וכיסופים. לדעת ולהאמין שכל מה שפועל הקב"ה בכל העולמות שברא, זה רק למען גאולתם של ישראל!
והגאולה תבוא מתוך אהבתו יתברך ורחמיו העצומים! וכמו שנאמר: "בְּרֶֽגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַֽחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" (ישעיה נד, ז).[14]
הקב"ה אוהב כל יהודי אהבת אמת, ולכן כל פעולה שיהודי פועל (ברגש, במחשבה, בדיבור ובמעשה) – חשובה בעיניו.
וכתב הגה"ק הרב יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך – הקדמה), וז"ל:
'מצד שפלותו של האדם אינו מאמין כי הוא גורם על ידי תורתו ותפילתו שפע אל כל העולמות והמלאכים והנשמות, שאילו היה מאמין בזה, כמה וכמה היה מחזק עצמו בתורה ותפילה בקדושה ובזריזות, והיה רודף אחר התפילה והתורה לשמה, כמו שרודפין אחר החיים, והיה עובד בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומילה לאומרה בדיוק ובכוונת הלב, כי מלך גדול שוקד על שפתותיו לנשקם כשהוא אומרם בלב אמת בדחילו ורחימו בהכנעה ובביטול, 'איהו וחיוהי חד בהון', ומי הוא זה שלא יזרז עצמו בזריזות גדול ובהכנה דרבה לתפילה ולתורה'[15]…
ולפני שנחזור לשאלות ששאלנו, נקדים עוד הקדמה אחרונה…
בריאת הבחירה והנסיון
"זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָֽאֱלֹהִי"ם" (קהלת ז, יד) – הוא אחד ממשפטי המפתח, להכיר את העומד מולנו![16]
בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא בני אדם שיכירו אותו ויעבדו אותו, ברא שני מערכות המקבילות זו לזו, מערכת אחת של קדושה וטהרה, עולמות אין סופיים של זוך וטוהר, ויופי משביע נפש – והם הנקראים אבי"ע דקדושה (אבי"ע הם ראשי תיבות של ארבעת העולמות הכלליים: אצילות, בריאה, יצירה עשיה).
ומערכת אחת של טומאה ורוע, עולמות של הרגשת ה'ישות' העצמית בתוקף ועוז, עולמות של תאוות עכורות ומדות מגונות – והם הנקראים אבי"ע דטומאה.
וכמו שמערכת הקדושה מורכבת ממדרגות ושליבות זה מעל זה, כך גם מערכת הטומאה.
וכל זה רק כדי שיהיה לאדם אפשרות בחירה.
ולתוספת הסבר: אחת מהתחושות החזקות ביותר הקיימות בלב האדם, היא הרצון להתקדם.
והנה, אם רק במערכת הקדושה היתה האפשרות להתקדם ממדרגה למדרגה, אזי היו הרבה אנשים שהיו מעדיפים לצעוד בדרכי הקדושה, ולוּ רק כדי להתקדם…
מה עשה הקב"ה? ברא גם במערכת הטומאה, את האפשרות להתקדם, ולצעוד מדרגה אחר מדרגה. ממדרגת העשיה דטומאה למדרגת היצירה דטומאה, וכו'…
ומעתה הבחירה נתונה: שני דרכים נמצאים, דרך החיים – דרך הקדושה. דרך המוות והאבדון – דרך הטומאה… והאדם יחליט היכן הוא רוצה לצעוד.
וביום הששי של הבריאה נברא האדם והוכנס לגן עדן.
לאחר שאדם הראשון הוכנס לגן עדן, קרא הקב"ה לס"מ ואמר לו: צִויתי את אדם הראשון במצות לא תעשה אחת: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב, יז)… לך תפתה אותו שיעבור על הלא תעשה…
האמת, התפקיד הזה שקיבל הס"מ היה תפקיד לא פשוט כלל: כיצד אפשר לגשת ליהודי, שהאמונה בהקב"ה יוקדת בלבו כיקוד אש, ולגרום לו לעבור על פי ה'? איך ניתן להתגבר על רגש יראת השמים הבוער בלב היהודי, בבעירה גדולה ונוראה, ולהבה עולה ומתמר עד שמי השמים?
אך מכיון שהקב"ה ביסס את כל עולמו על אפשרות נתינת בחירה ורצון, לכן העניק כח לס"מ להתמודד עם לבו של היהודי!
וכך מספרת לנו התורה הקדושה: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהי"ם" (שם ג, א)…
וביאר רבינו חיים בן עטר בספרו אור החיים (שם), כך:
'והנחש היה ערום' – צריך לדעת לאיזו סיבה הודיענו הכתוב כי הנחש היה ערום, עוד נתתי לבי לתור הערמה אשר הערים בענין ולא ראיתי אלא דבר רשעות, וחכמה נפלאה ממנו…
חוה הסתובבה בין עצי גן עדן, ועיניה לא הפסיקו להביט ביופיים, פירות גדולים ובשלים… ריח משכר נדף מהם.
לא ידוע אם הספיקה לאכול מאחד הפירות, אבל זה לא משנה. עצם העובדה שהיא יכולה לאכול מכולם, ללא הגבלה, וללא צמצום – מילא את לבה בשמחה ובאושר.
ולפתע נשמע קול מאחורי אחד העצים: פסס, פסס…
חוה הסתובבה ומולה עמד הנחש: חוה, הכל פה נראה כל כך טעים, נכון?
וחוה ענתה: כן. אמנם עוד לא הספקתי לטעום, אבל בעזרת ה' אני עוד אטעם מכולם, מכל פירות הגן הערבים והמתוקים, חוץ מעץ הדעת כמובן, מיהרה לומר.
הנחש שמע את תשובתה ושמח. 'יופי, היא הזכירה את עץ הדעת – השלב הראשון של התוכנית הוכתרה בהצלחה. ועתה הגיע הזמן להשתמש ב'ערמומיות' שהקב"ה חנן אותי ברוב רחמיו'…
והנחש בכשרון המשחק שלו, עטה על עצמו דמות של אוהב וריע, ופנה אליה בקול מלא רחמים: 'מה?! דוקא מעץ הדעת לא תאכלי?! מה קרה לך? מפירות הגן את מתלהבת, ומעץ הדעת לא?! הרי לפירות הגן יש סתם טעם משעמם, טעם סטנדרתי לחלוטין… ובכלל זה כבר לא באופנה לאכול מהם'.
וחוה אמרה: נכון. הם באמת סתם פירות. איך התלהבתי מהם?
והנחש המשיך להכות. בכשרון העצום שהקב"ה נתן לו, הוא הבעיר את דמה בבעירה נוראה: את רואה את עץ הדעת?! דעי לך, הטעם שלו הוא משהו מיוחד, רק הוא…
אש זרה, אש הנחש, ליהטה בתוך גופה, הראיה התערפלה חלקית, הלב פעם בעוז: רק עץ הדעת, הטעם שלו יגרום לי הרגשת אושר ומנוחה, תענוג עילאי…
קול פנימי לחש בתוכה: אסור, הקב"ה לא מרשה… אבל הקול אבד בתוך הסערה הגדולה שאפפה אותה… והיא הרגישה כאילו דמה יוצא מגופה ומתגלגל לעבר פרי עץ הדעת…
וחוה אכלה… וברגע אחד התנפץ הכל! לא אושר, לא שמחה, לא תענוג. כלום! רק קריאה להתייצב ולעמוד בדין לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה…
ממשיך האור החיים הקדוש ואומר:
וזו היתה ערמתו של היצר הרע, שהצליח לצבוע לחוה את כל המציאות המותרת לה בגוונים אפרורים ודהויים, בגוונים משעממים ודכאוניים… ואילו את המציאות האסורה – מציאות החטא, צבע בצבעים חיים ועזים, בצבעים מושכים ומעלים ניחוחות עבר…
וזו היא המדה אשר מתנהג בה היצר הרע עם הנשמעים לו שיסיר מהם תאות ההיתר וימאיסנו בעיניהם, ויגדיל בעיניהם תאות האיסור עד אין כמוהו…
אח, צַבָּע כשרוני…
וזו לא שיטת הצביעה היחידה שלו, כי אין כמוהו אומן ביצירת צבעים ומיזוגם. ובספרים הקדושים מצאנו עוד שני דרכים:
א. כשהוא רוצה להכשיל את האדם, הרי הוא צובע את העבירה בצבע של מצוה, ואת המצוה בצבע של עבירה – ועל זה דרשו דורשי רשומות דשמו של (אסור להוציא בפה) סמא"ל הן אותיות לסמ"א, שכך דרכו לסמא עיני האדם שלא יראה את האמת וידמה לומר על עבירה חמורה ביותר שהיא מצוה גדולה.
ב. כאשר נודע לאדם שחטא, והוא רוצה לחזור בתשובה, מיד 'הוא' מגיע ומרגיע אותו: 'נו, בחייך! בסך הכל מה עשית?! איזו שהיא עבירה קטנטונת! על זה כל הלחץ?!
וזה כחו להעלים מידיעת היהודי את חומר העוון, שהרי כל מי שיש בו ניצוץ של יהדות אלמלי היה יודע מה שהחטא גורם ופוגם לא היה חוטא אף אם היו מנתחים אותו וחותכים את אבריו! ואלמלי ידע והשיג גודל ערך המצוה לא היה שובת ונח כל ימיו ולילותיו מלעשות רצון קונו, אלא שהיצר צובע[17] ומטייח עיניו מלראות…
ועתה נשוב לשאלות ששאלנו…
המשפט – אור האמת
העולם הזה שבו אנו נמצאים, הוא עולם של חושך, של הסתר, של העלמה. אמנם בתוך החושך יש לפתע אלומת אור השופכת בהירות על המציאות האמיתית. והוא – המשפט של ראש השנה, המסיר את הלוט מעל הערפל הזה.
הא כיצד?
כל עניינו של המשפט הלוא הוא בירור האמת והוצאתה לאור. וכמו שמפרש רש"י בפרשת תצוה על הפסוק: "ועשית חושן משפט" (שמות כח, טו) – לשון בירור דברים, שמפרש ומברר דבריו…
ועיקר הבירור הנדרש, בימים אלו הוא כנגד שיטות 'הצביעה' של המלאכים המקטרגים בשמים, שהרי הם, בנכליהם ובחכמתם המדומה, צובעים את המציאות האלקית בצבעים קודרים ואפלים.
בכח קטרוגם הם מנסים לצבוע את ישראל בצבעים דהויים, ואילו את אומות העולם הם מנסים לצבוע בצבעים פורחים ועליזים…
אך הקב"ה ברוב רחמיו, עוזב בימים אלו את התואר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', ומתלבש בתואר 'המלך המשפט'.
ואזי, מתבררת המציאות האמיתית (שהרי 'משפט' עניינו בירור האמת), שעם ישראל הם 'תכשיטי המלך', עמו ועם נחלתו. ואילו אומות העולם הם משלשת הקליפות הטמאות! וממילא כל פיות המקטרגים נחתמים, ומתקיים: 'וכל הרשעה כולה בעשן תכלה',[18] אמן כן יהי רצון!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. בעשרת ימי תשובה הקב"ה מתקרב לכל יהודי ויהודי בבחינת קירוב המאור אל הניצוץ. וזה נעשה מפני תוקף האהבה עליונה לנשמות ישראל. ומכח זה נשמות ישראל מתעלים למקום אחר, עליון ואציל יותר, וממילא התשובה שלהם הם פנימית ועמוקה יותר.
ב. לכן בעשרת ימי תשובה כל אחד ואחד מעם ישראל חשוב כמו ציבור שלם. ויש בכחו לבטל גזירות (אף על פי שכבר נחתמו עליו!) ולהמשיך את כל הישועות על ידי התפילה. כמו שנאמר: 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב'.
ג. המשיח גילה לבעש"ט שכאשר יתפרסם לימודו בעולם ויפוצו מעיינותיו חוצה אזי יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. וענין לימודו של הבעש"ט, הוא גילוי האמונה הברורה בלב שה' אלקים ניצב עליו בכל מקום ומקום, ולית אתר פנוי מיניה.
כאשר רגש אמיתי של אמונה בקב"ה מתגלה בלב, כל החיים מתנהלים אחרת – במדרגה הזו אין כבר מציאות של השתדלות גשמית! ולכל דבר שאדם נצרך הוא פונה רק אל המציאות היחידה – ה' יתברך.
ד. הקב"ה בחר בעם ישראל באופן כזה שגם אם ח"ו עם ישראל חוטא לפני הקב"ה הוא אוהב אותם אהבה כזו עצומה, ואינו מסיר חיבתו מאתם לעולם ומגין ומושיע להם בכל צרותיהם, ומגלה לכל באי עולם איך שהם עיקר הבריאה ובשבילם נברא העולם.
והכלל אצל הקב"ה הוא: 'ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא!'
ה. אדם שרוצה ללמוד תורה צריך לדעת שלא ניתן ללמוד את התורה הקדושה מתוך רפיון וקלות דעת, כיון שדברי התורה עמוקים מני ים הם, ובכדי לזכות להבין אותם לאמיתתם אדם מחוייב 'שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה'.
כלומר, שכל חושיו, מחשבותיו ורצונותיו יהיו שקועים ומרוכזים במה שכעת לומד הוא בתורה הקדושה, ורק אז ישנו סיכוי שיזכה שהתורה הקדושה תסכים לגלות לפניו את רזיה וצפונותיה.
ו. חלילה לו לאדם להעלות על דעתו כי יגיעתו בתורה היא לריק ח"ו, אלא עליו לדעת שעל כל פרט ופרט, על כל שורה ושורה ועל כל מילה ומילה שלמד בתורה הקדושה מצפה לו שכר גדול ועצום למעלה בשמים. ואף למטה בארץ יש לו שכר גדול ועצום, שהרי התורה נותנת לו חיים, כמו שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'.
ז. ההבדל בין מי שלומד תורה לשם שמים לבין מי שלומד תורה שלא לשם שמים:
מי שזוכה לעסוק בתורה הקדושה לשם שמים בלבד ללא שום תערובת של כוונות ופניות זרות, יוכל לפעול על ידי תורתו דברים שהם מעל הטבע, והקב"ה יעשה עמו חסדים שהם בבחינת: 'מעל שמים' ומעל הטבע של העולם הזה.
ומי שעוסק בתורה שלא לשם שמים אלא כדי שיכבדו אותו ויקראו לו רב וכו' אמנם יתכן שיזכה להיות תלמיד חכם מופלג ואף מורה הוראה, אך תורתו תוכל לפעול רק בדרך הטבע אך לא למעלה מדרך הטבע.
ח. העולם הזה שלנו הוא עולם של חושך, של הסתר, של העלמה. אמנם בתוך החושך יש לפתע אלומת אור השופכת בהירות על המציאות האמיתית. והוא – המשפט של ראש השנה, המסיר את הלוט מעל הערפל הזה.
שכל עניינו של המשפט הלוא הוא בירור האמת והוצאתה לאור. ועיקר הבירור הנדרש, בימים אלו הוא כנגד שיטות 'הצביעה' של המלאכים המקטרגים בשמים, שהרי הם, בנכליהם ובחכמתם המדומה, צובעים את המציאות האלקית בצבעים קודרים ואפלים.
בכח קטרוגם הם מנסים לצבוע את ישראל בצבעים דהויים, ואילו את אומות העולם הם מנסים לצבוע בצבעים פורחים ועליזים…
אך הקב"ה ברוב רחמיו, עוזב בימים אלו את התואר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', ומתלבש בתואר 'המלך המשפט'.
ואזי, מתבררת המציאות האמיתית (שהרי 'משפט' עניינו בירור האמת), שעם ישראל הם 'תכשיטי המלך', עמו ועם נחלתו. ואילו אומות העולם הם משלשת הקליפות הטמאות! וממילא כל פיות המקטרגים נחתמים, ומתקיים: 'וכל הרשעה כולה בעשן תכלה', אמן כן יהי רצון!
הערות שוליים!
[1] וזה לשון המדרש תנחומא (פקודי – אות ג): 'ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם, וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן'…
[2] בענין זה סיפר הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א (יוסף דעת – יום הכיפורים, עמוד 201), וז"ל:
מעשה בבן מלך שיצא לצוד ציד. נכנס לסבך היער וראה עופר אילים. נמשך אחריו לצודו, עד שתעה בדרכו. עם דמדומי חמה מצא עצמו בעברו השני של היער, על גדות נחל, בפאתי כפר. הבית הראשון היה ביתו של טוחן. הידפק על דלתו וביקש לינת לילה. נענה ברצון ונח ממרדף היום. קם בבוקר רענן וישב לשולחן. בת הטוחן הכינה לו את ארוחתו. נכנס עמה בדברים, וראה כי חכמה ונבונה היא, נימוסיה נאים והליכותיה צנועות. שב לארמון אביו ואמר: 'מאסתי בבנות האצולה, שכל מעייניהן ברכילות החצר, וארחותיהן מלאכותיות, ומעושות. מבקש אני לשאת את בת הטוחן, נערה פשוטת הליכות, כנה וישרה'.
אמר המלך: 'כרצונך'.
קרא לראש שריו ואמר לו: 'בוא בדברים עם הטוחן, ויתן את בתו לבני'.
'מה אומר לו?' – שאל השר.
'אמור לו שתהיה נסיכה', השיב המלך, 'תדור בארמון הסמוך לארמון המלוכה, תיסע במרכבה רתומה לארבעה סוסים, יעמוד לרשותה צבא משרתים! בקיצור: לא יחסר לה דבר'.
שמע השר ושלח לקרוא לטוחן.
באו השוטרים להביאו ונחרד. הלך כאילו כפאו שד.
פגשו השר בארמון ואמר לו: 'המלך מבקש שתתן את בתך לבנו. הם ידורו בארמון זה'. הלך אתו השר מאולם לאולם. הביט הטוחן בעינים קמות בטרקלינים שאין להם סוף, בפרוזדורים המתמשכים כמבוך רב זרועות, בעיקולי המדרגות העולים ויורדים, מתפרשׂים לאגפים, לעליות ולמרתפים.
'אין זה בית', אמר, 'זהו בית כלא!'
'היא לא תצטרך לעשות דבר', אמר השר, 'צבא משרתים יעמוד לרשותה'.
'כלא של ממש', לחש הטוחן מבועת, 'כלוב זהב…'
'אף ללכת לא תלך', המשיך השר, 'מרכבה הדורה תעמוד לרשותה'.
'כלואה בארמון – וכלואה במרכבה', מלמל האב.
השר פתח לפניו ארון קיר ענק: 'ראה', אמר, 'אלו בגדים הדורים מוכנים לה'. היו שם אדרות ואצטלאות, פרוות וגלימות.
'… וכלואה במחצלותיה', סיכם האב, 'לא, אין זה לרוחי!'
פנה ושב לכפרו, והשר התייצב לפני המלך לְדַוֵּחַ על כשלונו.
שמע המלך וקרא לראש הכפר. 'במטותא ממך', אמר לו, 'השג את הסכמתו של הטוחן לנישואין'.
בא האיש אל הטוחן, טפח על כתיפו ואמר: 'שמע נא, יש לי חתן בעבור בתך!'
'מי הוא?' שאל האב בחשדנות.
'בחור הגון', אמר ראש הכפר. 'והעיקר, יש לו דירה מרוהטת, ואביו הבטיח לו דינר זהב לשבוע ואספקת קמח – ככל שירצה!'
'אך זו הצעה!' נהם הטוחן, 'אילו שמעת לאלו תנאים דרשו ממני אמש להסכים…'
ויותר מזה, יש כח ביד האדם להעלים מעיני ההכרה גם דברים המובנים בשכלו. ובענין זה סיפר הגה"צ רבי יצחק זילברשטיין שליט"א (מצוות בשמחה, חלק א – עמוד קעה), וז"ל:
יש סיפור שאני מחבב במיוחד, שכן הוא מקפל בין סתריו לימוד מאלף במיוחד. המקרה אירע לפני שנים רבות אצל אחד מגדולי אבות בתי הדין (אב"ד) בתל אביב.
פעם אחת, במהלך דיון שהתקיים בבית הדין, חש האב"ד בלבו, והובהל לבית החולים 'איכילוב', הסמוך לבית הדין. הגאון היה מודאג ממצבו, ובהגיעו לבית החולים הוכנס לטיפול מידי.
והנה, הרופא שקיבל אותו, הסתכל על דמותו של החולה, ושאל: 'האם אתה הוא רב פלוני', ונקב בשמו. האב"ד השיב בחיוב, ואז אמר לו הרופא: 'כמה טוב שפגשתי אותך! לפני זמן מה שמעתי ממך שיעור, והיו לי כמה שאלות חשובות על הדברים שאמרת אז, אך לא הספקתי לשאול. מאז אני מחפש אחריך, והנה לפתע אתה בא אלי, עד לכאן, ויש באפשרותי לשאול את כל השאלות!'…
האב"ד התעודד מאוד למשמע הדברים, שכן כאשר מדובר ברופא הזקוק לחולה המאושפז, ובמיוחד כאשר הרופא הוא אוהב תורה ויש לו אפילו כמה שאלות להציג בפניו – ברור שהטיפול שינתן לו עתה יהיה מסור יותר.
עצם העידוד הזה העניק לו חיוּת, והאב"ד הרגיש כבר יותר טוב. הרופא ביצע את הבדיקות, ואמר לחולה שמצבו שפיר, ואין לו כל בעיה מיוחדת, 'אבל בכל זאת נשאיר אותך כאן, בבית החולים, לכמה ימים של חופש ומנוחה. מה איכפת לך אם תעביר את ימי המנוחה בבית החולים, או בבית הבראה?!' – אמר הרופא.
הדברים מצאו חן בעיני האב"ד… אבל מנוחת הדעת שלו לא נמשכה זמן רב. מיד לאחר דברי ההרגעה של הרופא, הוא מבחין שמכניסים אותו לטיפול נמרץ, כשמסביבו רופאים רבים, ויחד עמם אנשי צוות.
הוא פונה אל הרופא הנ"ל ואומר לו, למה רימיתני? הרי אני רואה שמכניסים אותי לטיפול נמרץ, ומדוע אמרת לי שמצבי טוב? אבל למרות הכל הרופא לא נסוג בו מדבריו.
כבוד הרב, אני עומד על דעתי שמצבך טוב – אמר – והסיבה שהעבירו אותך לטיפול נמרץ נובעת מרצוננו למנוע ממך את טרדת המבקרים המרובים הצפויים להגיע אליך. אם תהיה מאושפז במחלקה רגילה יטרידו אותך המבקרים, ואת יתר החולים המאושפזים, בשאלות כאלה ואחרות, לכן העדפנו להעביר אותך לטיפול נמרץ, שהרי במחלקה זו אין כניסה לכל אחד, וממילא תוכל לנוח באופן יעיל יותר.
'ידעתי שהרופא משקר' – סיפר לימים האב"ד – 'אבל למרות הכל, והגם שהבנתי שהוא מכזב בי, השקרים הללו – היטיבו את מצבי! שכן, כאשר אדם שומע שהמצב הרפואי שלו טוב, ואין לו מה לחשוש, הוא מאמין שאכן כך הם פני הדברים, למרות שבסתר, הלב הוא יודע שאין הדברים כך…'
[3] וזה לשון הגמרא הקדושה:
אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב, מנין לגזר דין של ציבור שאינו נחתם? אינו נחתם?! והכתיב: "נכתם עוונך לפני" (ירמיה ב, כב)? אלא אף על גב שנחתם נקרע, שנאמר: "כה' אלהינ"ו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
והכתיב: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה, ו)?
התם ביחיד הכא בציבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה, אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים!
[4] בשעה שהקדימו – תער"ב (חלק ג – עמוד א'רפט).
[5] שומר אמונים (מאמר הגאולה – פרק ב) להגה"ק רבי אהרן ראטה זיע"א.
[6] וכידוע שכאוהבים מישהו לא רואים בו חסרונות, וכמו שנאמר: "וְעַל כָּל־פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַֽהֲבָה" (משלי י, יב)… ויותר מזה. בשיחה שמסר הגה"ק רבי יוסף חיים, הבן איש חי זיע"א (נפלאים מעשיך – מעשה לב), סיפר כך:
מעשה באשה שהיתה יפת תואר ויפת מראה ובעלת חן מאוד, שהיתה חביבה על בעלה הרבה, והנה יום אחד הביאו לה טבעת של אבן טובה ששוה אלף זהובים שתקנה אותה, והניחה בתוך בגדה כדי שתראנה לבעלה ויקנה אותה לה, ובהיותם יושבים על השולחן הוציאה הטבעת מתוך בגדה ותמסרנה לבעלה, ותאמר לו שיקנה אותה בעבורה שבעליה רוצים בה אלף זהובים, ולא ימכרו בפחות.
ויקחנה ויסתכל בה היטב, ויאמר לה זו אינה שוה יותר מן 500 זהובים, ואם ימכרו בזה הסך אני אתן לך 500 זהובים ותקני אותה.
ותקחנה מידו ותאמר: אלו אין מוכרים פחות מאלף זהובים, ותשימנה בחיקה.
אחר שעה חזרה ותוציאנה מחיקה ותמסרנה לו ותאמר תחזור להסתכל בה היטב שמא טעית בראשונה, וזה חזר והסתכל בה חמש ושש רגעים, ויאמר זו אינה שוה יותר מארבע מאות זהובים, ואם ימכרו בזה הסך אקנה.
ותקחנה מידו ותצניענה אצלה, ואחר שעה חזרה והוציאה אותה, ותאמר תחזור ותראינה היטב היטב, אולי אתה טועה בערך שלה, וזה לקחה ונשארה בידו עשרה רגעים, ויאמר זו אינה שוה יותר משלש מאות זהובים, ואם ימכרו בכך אני אקנה ואם לאו לא אקנה.
ותקחנה ותאמר אם כן אחזיר אותה לבעליה, כי יש הפרש גדול בערך בינך לבינם, ואי אפשר לקנותה בכך, על כן אחזירה לבעליה. והיא הצניעה אותה אצלה שני שבועות, ואחר כך לבשה את הטבעת ההיא באצבעה, ובהיותם יושבים על השולחן אמרה לבעלה בזה השבוע הביאו לי טבעת אחרת יקרה מן הראשונה מאוד והיא באצבעי, ומפני שהיא דחוקה מאוד לא אוכל להסיר אותה מידי תראינה בעודה באצבעי, ותושט לו ידה, ויאחוז ידה בידו ויבט בטבעת אשר על האצבע שלה ואחר הביטו בה אמר זו שוה אלף זהובים אם ימכרו בסך זה אני אקנה, כי ערבה לו מאוד, ותאמר לו בעל הטבעת רוצה בה שני אלפים זהובים, ואיך ימכור באלף? ותמשוך ידה מידו, ואחר חצי שעה חזרה ופשטה ידה אליו, ותאמר ראה היטב בטבעת אולי אתה טועה בערך שלה והיא שוה יותר, וזה חזר ואחז בידה ויסתכל היטב בטבעת שבאצבעה ויאמר אני רואה ששוה 1500 זהובים, ואני אקנה בסך זה.
ותמשוך ידה ותשמט אותה מידו בחוזקה ובמהירות, ותאמר בעלה רוצה שני אלפים ואיך ימכור ב-1500?
ואחר רבע שעה חזרה ופשטה ידה אליו, ותאמר תחזור ותראינה היטב עוד הפעם, דאולי אתה שוגה בערכה, וחזר ותפס ידה ויסתכל בטבעת שבה ויאמר כן הוא כאשר דיברת שזו שוה שני אלפים ויותר, ואני אקנה עתה בשני אלפים, וקם והביא לה שני אלפים זהובים, כדי שתתן לבעל הטבעת, ותקחנה.
אחר כך אמרה לו אשתו: זו הטבעת שקנית היום בשני אלפים זו היא הטבעת אשר ראית קודם שני שבועות ואמרת שאינה שוה יותר משלש מאות!
ויאמר: אני מבין היטב בערך אבנים טובות ואיך יתכן שאטעה כל כך בהפרש גדול כזה, בין ראייתי היום, לבין ראייתי אז?
ותאמר לו אשתו: לא טעית! אלא בראשונה היית רואה הטבעת לבדה בפני עצמה, וכל מה שהיית מוסיף להסתכל בה יותר היתה יורדת בערכה בעיניך יותר, אך בזה היום ראית את הטבעת בהיותה באצבעי, ומאחר שאני אהובה אצלך ומצאתי חן בעיניך, זרח מן החן שלי חן על גוף הטבעת, וראית את הטבעת יקרה יותר ממראה שעבר, ואחר שחזרת וראית עוד הפעם את הטבעת בידי, נוסף עליה עוד חן מן החן שלי, ונוסף ערכה בעיניך, וכן בפעם שלישית נוסף לה עוד חן מן החן שלי, ונתת לה ערך ב' אלפים, כי האדם שהוא אהוב וחביב לזולתו, ויש לו חן, אם לובש תכשיט שיתנאה בו, גם התכשיט יתנאה יותר מכח החן הזורח על גוף הלובש אותו וזה כלל גדול בחכמת הטבע…
[7] וגם בכתיבה שלה יש הבדל בינה לבין שירת הים. וכמו שכתב בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן ערה – סעיפים ד-ה):
שירת הים כותבים אותה בשלשים שיטות (שורות). שיטה ראשונה, כדרכה, ושאר שיטות, אחת מניחין באמצע ריוח אחד, ואחת מניחין הריוח בשני מקומות באמצע, עד שתימצא השיטה חלוקה לשלש, ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח.
צורת שירת האזינו, כל שיטה יש באמצע ריוח אחד, ונמצאת כל שיטה חלוקה לשתים, וכותבים אותה בשבעים שיטות.
[8] בלבבי משכן אבנה (חלק ח – עמוד מה).
[9] וזה לשון הגמרא (ברכות לב:): אמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: "וְאַתָּה קַח לְךָ מַֽחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר" (יחזקאל ד, ג).
[10] ראה שם (בלבבי משכן אבנה, חלק ח – עמוד מה), מה שהאריך.
[11] דברי בינה (חלק ד, פרשת האזינו – אות ה ואות יח).
[12] בית המקדש הראשון עמד חרב במשך שבעים שנה, וחזר ונבנה… ואילו בית שני חרב… ועדיין עומד בחורבנו.
ומגלה לנו הגמרא הקדושה (יומא ט:) שההבדל בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני הוא: שאותם יהודים שגלו אחרי חורבן בית ראשון זכו להכיר את חטאם ועשו תשובה, ואילו אותם יהודים שגלו אחרי חורבן בית שני לא זכו להכיר את חטאם ולכן לא עשו תשובה… ולכן עדיין לא נגאלנו.
וזה לשון הגמרא: 'רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עוונם – נתגלה קיצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם – לא נתגלה קיצם!'
וכך ביאר הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (ליקוטי תורה, פרשת מטות – מאמר 'החלצו'):
'ראשונים שנתגלה עוונם' – שהבינו שהם חטאו, ועל כן עשו תשובה על זה מיד.
מה שאין כן 'אחרונים שלא נתגלה עוונם' – דהיינו ענין שנאת חינם, שכל אחד מטעה את עצמו שאין זה עוון גמור, על כן לא נתגלה קיצם מפני שאין מתחרטין כל כך מזה.
ועוד שנדמה בעיני האנשים שיש מצוה לשנוא יהודים שלא מסכימים עם דעתם… ובאמת העוון הזה של שנאת חינם הוא חמור מאוד מאוד…
ובעוונותינו הרבים, עד עתה לא התגלה לנו עווננו, ואין אנו מבינים ומשיגים את גודל החטא של שנאת חינם!
אך כשיבוא המשיח במהרה בימינו, הוא יגלה תורה חדשה (שעתה היא מעבר לכלי המוחין שלנו), הוא ילמד אותנו מה זה יהודי, וממילא נכיר את גודל החטא של שנאת חינם…
ובכך יהיה תיקון לפגמי כל הדורות!
[13] קובץ אני לדודי (שנת תשע"ו – עמוד 64).
[14] בספר ומתוק האור להגה"צ הרב שלמה לווינשטיין (בראשית – עמוד שצב) הובא:
המשגיח ממיר רבי ירוחם זצ"ל אמר, דהנה הקב"ה אמר לאברהם אבינו: "וגם את הגוי אשר יעבדו – דן אנכי" (בראשית טו, יד), ובשני מילים אלו – 'דן אנכי', נמצאים כל עשר המכות והמלחמה על שפת ים סוף, ואחר כך ה'טביעה' בים. וכל זה נמצא בשתי מילים. ואם כן הנביאים שהתנבאו על עם ישראל עשרות נבואות טובות ונחמות כמה וכמה טובות גנוזים בדבריהם…
וכן מפורסם בשם בעל התניא שביאר את הפסוק: "ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיה נד, ז), אם כל יסורי הגלות הנוראים נקראים 'רגע קטון', אז מי יוכל לשער את ה'רחמים גדולים'…
[15] בימי חייו בעלמא הדין של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, הוא הספיק למסור רבבות שיחות (וראה באריכות במסילות אל הנפש – תשע"ח, פרשת בראשית). וחלק קטן, מעט מזעיר, משיחותיו הודפסו בספרו אמרי נועם.
והנה בפרשת האזינו הובאו חמש שיחות, וכולם עוסקים בנושא אחד – לימוד תורה!
ומכיון שכן, אין אנו יכולים להתעלם מכך, ונעתיק מאמרי נועם כדי שלקוראים יונעם.
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, האזינו – מאמר ה), וז"ל:
לאחר סיום 'שירת האזינו' נאמר: "וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת־בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לב, מה-מו).
ומפרש רש"י את מה שנאמר בפסוק זה: 'שִׂימוּ לְבַבְכֶם' – 'צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה. וכן הוא אומר: "בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו'" (יחזקאל מ, ד), והרי דברים קל וחומר: ומה תבנית הבית, שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוון להבין – דברי תורה, שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה'.
לפי פירוש רש"י, בדברים אלו בא משה רבינו להשמיע לכל עם ישראל לדורי דורות שלא ניתן ללמוד את התורה הקדושה מתוך רפיון וקלות דעת, כיון שדברי התורה עמוקים מני ים הם, ובכדי לזכות להבין אותם לאמיתתם אדם מחוייב 'שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה', כלומר, שכל חושיו, מחשבותיו ורצונותיו יהיו שקועים ומרוכזים במה שכעת לומד הוא בתורה הקדושה, ורק אז ישנו סיכוי שיזכה שהתורה הקדושה תסכים לגלות לפניו את רזיה וצפונותיה.
לאחר מכן מוסיפה התורה ואומרת: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּֽאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים לב, מז). ומפרש רש"י את מה שנאמר בפסוק זה: 'כי לא דבר רֵק הוא מכם' – 'לא לחינם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי היא חייכם'.
כלומר: חלילה לו לאדם להעלות על דעתו כי יגיעתו בתורה היא לריק ח"ו, אלא עליו לדעת שעל כל פרט ופרט, על כל שורה ושורה ועל כל מילה ומילה שלמד בתורה הקדושה מצפה לו שכר גדול ועצום למעלה בשמים. ואף למטה בארץ יש לו שכר גדול ועצום, שהרי התורה נותנת לו חיים, כמו שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח).
וכן מובא במדרש (במדבר רבה, פרשה יז – אות ו): משל לאחד מושלך לתוך המים. הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים. וכך כביכול אומר הקב"ה לכל אחד ואחד מאתנו – 'בני אהובי וחביבי, אחוז בתורה הקדושה בכל כחך ואל תניחנה בשום אופן, כיון שאם תניחנה, ולוּ לרגע אחד בלבד, לא יהיו לך חיים, כי התורה הקדושה 'עץ חיים היא למחזיקים בה' – 'למחזיקים בה', דוקא ולא למתרפים ממנה ח"ו.
ואם בלימוד התורה עוסקים אנו, כאן המקום להזכיר את מה שנאמר בדברי הנביא מלאכי: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהי"ם לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח).
ומבארים חז"ל (חגיגה ט:) אשר ה'עובד אלהי"ם' וכן ה'לא עבדו' הנזכרים בפסוק זה מדברים בשני אנשים צדיקים לומדי תורה, אלא שבכל זאת, אחד מהם נקרא 'עובד אלהי"ם', וחברו נקרא 'לא עבדו'. זה ששונה את פרקו (חוזר על תלמודו) מאה ואחד פעמים נקרא 'עובד אלהי"ם', וזה ששונה את פרקו רק מאה פעמים נקרא 'לא עבדו'.
ומוסיפים חז"ל ושואלים: וכי בגלל שהאחד שנה את פרקו מאה פעמים וחיסר רק פעם אחת בלבד לכן יקרא 'לא עבדו'?! ומתרצים זאת חז"ל על פי משל מדרך השכירות של חמורים, שכאשר שוכרים חמור לרכיבה של עשר פרסאות זה עולה זוז אחד בלבד, וכאשר שוכרים אותו לרכיבה של אחת עשרה פרסאות זה עולה שני זוזים, ומשמע שהפרסה האחת הנוספת על העשר פרסאות הראשונות שוה כמו כל העשר.
ומבאר אדמו"ר הזקן בספר התניא (ליקוטי אמרים – פרק טו), כי הרגילות בימיהם היתה להשכיר את החמור לעשר פרסאות בלבד, ודבר זה לא היה קשה לחמור כיון שהיה רגיל לכך. ומי שמשכיר אותו לאחד עשר פרסאות, מוסיף לו פרסה אחת מעבר למה שהוא רגיל, לכן פרסה זו קשה עליו כמו כל העשר פרסאות. משום כך היא עולה זוז אחד כמו כל העשר ביחד.
וכן בנוגע ללימוד התורה: בזמן חז"ל הרגילות היתה לשנות כל פרק שלומדים מאה פעמים, ומכיון שכולם היו רגילים לכך לא היה בזה שום קושי ומאמץ. לכן כל זמן שהיה אדם שונה את פרקו רק מאה פעמים עדיין היה נקרא 'לא עבדו', כיון שלא נדרש ממנו לעבוד ולהשקיע מאמץ לשם כך.
אולם כשבא אדם ושנה את פרקו מאה ואחת פעמים, הרי השקיע מאמץ גדול מאוד להתגבר על טבעו ורגילותו ולעשות יותר מהם לכבוד הקב"ה, 'לכן זאת הפעם המאה ואחת היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עוז להיות נקרא 'עובד אלהי"ם" (לשון התניא שם).
לפי ביאור זה של אדמו"ר הזקן נמצא, שמספר זה שנקטו חז"ל לשנות את הפרק מאה ואחת פעמים הוא רק משום שהרגילות בימיהם היתה לשנות כל פרק מאה פעמים, אך באמת זהו לאו דוקא – ועיקר המכוון במאמר חז"ל זה הוא, שצריך האדם להתגבר על טבעו ורגילותו ולשנות את פרקו מעבר למה שהוא רגיל וקל לו לעשות, ודוקא בזה יקרא 'עובד אלהי"ם'.
אך כל זמן שאדם עובד את ה' ולומד תורה כפי שהרגילו אותו מקטנותו או כפי שהוא הרגיל את עצמו בהמשך חייו, אך אינו מפעיל מאמץ מיוחד ולא מתייגע ללמוד יותר מכפי שהוא רגיל – הרי הוא נקרא 'לא עבדו'.
אולם מצינו גם בדברי האר"י ז"ל (שער מאמרי רז"ל – חגיגה שם) שמספר זה שנקטו חז"ל הוא בדוקא, והיינו כי שמו של השר הממונה על השכחה הוא 'מ"ס' שמספרו מאה, ולכן כל זמן שאדם שונה פרקו רק מאה פעמים בלבד (כמנין מ"ס) יש לשר השכחה יכולת לשלוט בלימוד שלו ולהשכיחו ממנו. אך כשאדם זוכה לשנות את פרקו מאה ואחת פעמים, הרי הוא מתגבר על שר השכחה ומנצח אותו, וממילא אין בכחו להשכיח ממנו את הלימוד.
ומוסיף הגה"ק ר' נתן נטע שפירא זיע"א בספרו הבהיר מגלה עמוקות (פרשת נצבים, ד"ה 'כי קרוב') ששמו של שר השכחה הוא 'פוטה' שמספרו מאה (כמספר מ"ס) והוא יכול לשלוט רק על השונה פרקו מאה פעמים, אך מי ששונה פרקו מאה ואחת פעמים הרי זה כבר כמספר 'מיכאל' (וכן כמספר זנגיא"ל) שהוא שר התורה, וממילא הוא מסייע ביד הלומד לזכור את תלמודו, בבחינת: "לב חכם ישכיל פיהו" (משלי טז, כג) – 'פיהו' עולה בגימטריא מאה ואחד.
וגם אם בפועל לא נצליח לחזור על כל דבר שאנו לומדים מאה ואחת פעמים, על כל פנים נמצינו למדים מדברי חז"ל הללו שמחוייבים אנו לחזור ולשנן את הלימוד עוד ועוד פעמים עד שיחקק היטב בזכרוננו ואם יבוא אדם וישאל אותנו שאלה כל שהיא מאותו ענין נוכל להשיב לו במהירות ובבהירות.
וכן דרשו חז"ל (קידושין ל.) על הנאמר: "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז) – 'שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד', וכפי שמפרש רש"י שם: 'חזור עליהם ובדוק בעומקם, שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם, אלא שתוכל לומר מיד'.
וכשיעלה האדם לשמים לאחר אריכות ימים ישאל אותו הקב"ה מה הוא למד בעולם הזה ויבקש ממנו לומר לפניו בעל פה את מה שלמד, ואם חלילה לא יהיה תלמודו שגור בפיו מחוסר שינון וכדומה, בוודאי שלא יוכל להסדיר אותו לפני הקב"ה בצורה הגונה, ותשיג אותו בושה וכלימה.
וכן מבואר בתנא דבי אליהו רבה (פרק א) בלשון קדשו:
'מכאן אמרו שיקרא אדם (וישנן תלמודו עד) שיהא תפוס בידו, כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית'.
וכן מבואר בגמרא (פסחים נ.) שרב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי חלה ופרחה נשמתו לשמים ולאחר מכן חזר לחיים, ואחד מן הדברים ששמע בהיותו בשמים הוא שהיו אומרים שם: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'. כלומר, אשרי מי שחזר על תלמודו בעולם הזה ושינן אותו היטב עד שהוא תפוס היטב בידו ויוכל להסדיר אותו כהוגן לפני הקב"ה. עיי"ש באורך.
[16] סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת – שמות, עמוד 213), וז"ל:
היה זה בקיץ שנת תשמ"ז. הוזמנתי לשאת דברים בבית הכנסת 'יבנה' בתל אביב. מובן שלא נסעתי במונית. נסעתי בקו 62 למסוף 'כרמלית' ליד הים, ועליתי לרחוב אלנבי, כדי להגיע לרחוב יבנה.
לפתע עוצרת לידי מכונית, ויהודי מזוקן צועק לעברי: "זה לעומת זה עשה האלהי"ם" (קהלת ז, יד)!
פחד! מה הוא רוצה ממני? יש כיום טיפוסים משונים. מסוגלים לרקוד ברחובות, ולצעוק פסוקים.
'לעולם לא אשכח' – ממשיך היהודי – 'הצלת לי את החיים!'
נו, זה שוה מבט שני. הסתכלתי, וקראתי: בערל!
אכן, בערל! אישר באושר, לאן אתה צריך?
לבית כנסת יבנה, אני מיד מגיע לשם.
עלה למכונית. אסיע אותך, ונשוחח!
והוא הסיע אותי. ארבעים ואחת שנה לאחור הסיע אותי!
היה זה בשנת תש"ו, עם סיום מלחמת העולם. שוחררנו מסיביר ומצאנו עצמנו במחנה פליטים בברלין. היו שם ניצולי מחנות ההשמדה, צללי אדם, שאיבדו את משפחתם וכל רכושם. המלחמה גדעה את כל עברם, והעתיד כֹּה מאיים ומעורפל…
יום אחד פנה אלי בערל שהיה ממשפחת חסידים מפוארת, ועתה עולמו חרב עליו: 'יענקל, איך ממשיכים?' צעק.
אמרתי לו: שמע נא מאמר חז"ל. כידוע עלה סנחריב ובלבל את העולם, כבש את כל הארצות והגלה יושביהן, גם את עשרת השבטים הגלה.
עיר אחת עיכבה בעדו להשלים את מסע כיבושיו. עיר אחת בלבד החזיקה מעמד מולו: ירושלים!
הוא גייס את כל צבאו, למעלה משני מיליון חיילים ועליהם מאה שמונים וחמשה אלף מפקדים (סנהדרין צה:) – ויצא למסע הכיבוש!
בדרכו סר לבית העבודה זרה, והבטיח שאם יצליח ויכבוש את ירושלים, יקריב לה את שני בניו.
הוא הגיע לירושלים – והפסיד. לא נותר ממחנהו העצום זכר! "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים" (ישעיה לז, לו).
מי השכים בבוקר? חמשה נותרו לפליטה: סנחריב ושני בניו, ושני משרתיו. בלילה אחד, איבד הכל! את הצבא ואת התהילה. שואה, במושגיו.
ומה עשה? חזר לבית העבודה זרה, ואמר: הכל איבדתי, ומהבטחתי איני חוזר. הריני מוכן להקריב את שני בני…
עמדו עליו בניו, והפרידו לו את הראש מהגוף. סנחריב מת!
בערל, 'זה לעומת זה עשה האלהי"ם'! –
אם יש כזה כח לרע ולטומאה, לדבוק בה בלי שאלות ותמיהות, בלי תהיות וטרוניות, הרי זה אך ורק משום שיש כזה כח בקדושה, לדבוק בבורא עולם בלי הרהור וערעור, ולומר: "ואני בתומי אלך, פדני וחנני"! (תהלים כו, יא)
בערל! משפחה אין לנו, רכוש אין לנו, ביגוד אין לנו. המכנסים קרועות, והנעלים בלויות. אבל הבורא אתנו, ואנחנו אתו!
שמע. אם השתכנע, לא ידעתי.
והיום אני יודע. מפיו שמעתי. ווֹארְט אחד, אִמְרָה אחת, העמידתו על רגליו, בנתה אותו. והקים משפחה למופת, ויש לו בנים ונכדים ההולכים בדרך התורה, וכשראה אותי מחלון הרכב נזכר וצעק: 'זה לעומת זה עשה האלהי"ם'!
וזה מחייב כל כך!
כשרואים איזה להט יש לסטרא אחרא לתאוות ולטומאה, יודעים איזה להט נדרש מאתנו לקדושה. ויותר מזה –
שאנו רואים איזה להט יש בנו להנאות העולם הזה, מבינים אנו לאן אנו יכולים להגיע אם נפנה זאת לקדושה!…
[17] באחת מהשיעורים שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, אמר וז"ל:
כבר ידועים דבריו של הבעל שם טוב (בעל שם טוב על התורה, פרשת בראשית – אות קמז) שביאר שהשיטה של היצר הרע זה לצבוע, הוא לוקח עבירה וצובע אותה יפה יפה כמו מצוה, עד שאדם חושב שזו מצוה.
למשל כשיצר הרע רוצה לשכנע את האדם למחוץ את הזולת ולהשפיל אותו עד עפר, הוא מספר לו שאדם זה הוא רשע גדול ויש מצוה גדולה לבער אותו מן העולם, כמו שנאמר: "וביערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו), וכך הוא רץ לעשות זאת בהתלהבות גדולה ובדביקות עצומה, ה' יצילנו.
וכן כשיצר הרע רוצה להפיל את האדם באיסור אשת איש החמור והנורא, הוא ניגש אליו ואומר לו: 'יש כאן איזו אשה גרושה (או אלמנה, או פרודה) ממש מסכנה האשה הזאת, אין מי שיעשה לה קניות, ואין מי שיסיע את הילדים שלה לבית הספר, בעלה עזב אותה, הוא נותן לה מעט מזונות, מי שעוזר לה ממש עושה מצוה גדולה', ואז הוא מתחיל לעזור לה כל יום, רץ אחריה כל הזמן ומשרת אותה, עד שהוא נדבק אליה, רחמנא ליצלן, ומתקיים בו הפסוק: "הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא" (משלי ז, כב).
עלינו לדעת: אדם שהולך אחרי 'הַצַּבָּע' הזה, היצר הרע, סופו שאול ואבדון, וחרפתו לא תימחה! – לכן אם אדם לא יהיה זהיר מאוד מאוד בכל פעולה ובכל צעד ושעל, הרי הוא, בכל יום, בבחינת שור המובל לטבח בידי 'הַצַּבָּע'!
[18] כתב הגה"ק רבי יצחק יעקב רבינוביץ זיע"א (דברי בינה, פרשת האזינו – אות ה), וז"ל:
והנה הפרשה זו נקראת 'שירת האזינו', וצריך להבין למה נקראת 'שירה' הלא הוא רק דברי תוכחות ומוסר:
ונראה דענין שירה הוא כך, דהנה השירה הראשונה שבתורה הוא שירת הים שאמרו ישראל בעת שעלו מן הים, כמו שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל"… (שמות טו, א), ואיתא במדרשים ז"ל, אשר השׂר של מצרים קטרג לפני הקב"ה ואמר הללו עובדי עבודה זרה והללו וכו' ומה נשתנו אלו מאלו?
והענין מזה כי בחירת הקב"ה בעמו ישראל היה על אופן זה, שאפילו בשעה שאינם כדאי אינו מסיר אהבתו וחיבתו מאתם ומגין ומושיע להם בכל צרותיהם, ומגלה לכל באי עולם איך שהם עיקר הבריאה ובשבילם נברא העולם, ובזה מסלק כל כחות הדינים מעליהם, וזה האהבה והחיבה נקרא בשם שירה, ומזה הטעם בעצמו נקראת הפרשה זו בשם 'שירה', הגם שלפי הנראה היא כולה תוכחת מוסר והרבה מיני פורענויות נכתבים בתורה, אך ה' יתברך הבוחר בעמו ישראל באהבה, מהפך כל כחות הדינים על אומות העולם, כמו שהיה בקריעת ים סוף, שכח הדין הקשה נפל על מצרים, וישראל הלכו ביבשה בתוך הים…
וזה ענין הכתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול" (דברים לב, ד), כי 'הצור' רומז לכח הדין כידוע, ואף על פי כן 'תמים פעלו וכל דרכיו משפט', דענין משפט היא בחינת בירור הדברים בכל מקום, היינו שעל ידי כח המשפט הוא מברר הדברים ומגלה לכל באי עולם עוצם אהבתו וחיבתו לישראל עמו, שבחר אותם לחלקו להיות לו לעם סגולה מכל העמים, ובזה מסתלקים ובורחים כל המסטינים ומקטרגים על ישראל.
וזה מה שתיקנו לנו חז"ל לומר בעשרת ימי תשובה: 'המלך המשפט', שאנו מבקשים מה' יתברך שכל בחינת המשפטים והדינים המתרגשות לבוא לעולם ח"ו בימי הדין, יהיה הכל לפי בחינת המלוכה מה שישראל מקבלים עליהם עול מלכותו יתברך, ואנו מובטחים ממנו על זה שאהבתו אל יסור מאתנו לעולמים.
וזה ענין 'המלך המשפט' – שכח המשפט יהיה כפי בחינת המלך, כי כמו שאנו ממליכים אותו עלינו, כמו כן יהיה בחינת המשפט, שיכירו וידעו הכל שה' יתברך בחר לישראל שהם יהיה הממליכים אותו ויקדישו אותו… וזה 'כי כל דרכיו משפט', כי כל כח הדינים הוא הכל בבחינת 'משפט' שהוא ענין בירור דברים…
