פרשת האזינו – שבת שובה | עשי"ת – תיקון פגמי 'עבירות שבין אדם לחברו'

מחיר הליצנות בפורים שהפך לשפיכות דמים

זכורני מימי כבחור בישיבה, אבא מארי רבינו יורם מיכאל זיע"א סיפר לנו סביב שולחן השבת, שבוע לפני פורים מעשה נורא ומזעזע שהתפרסם אז.

אבא ע"ה היה מזהיר אותנו תמיד מכל הצרות והמכשולים העלולים להתעורר בימים אלו. וכך גולל בפנינו את המעשה:

ידידו כאח לו – ראש ישיבה דגול, חכם וחשוב, מפורסם לשם ולתפארת, שטרח ויגע בחינוך של מאות בחורים בישיבה ענקית ומשגשגת.

באותם ימים רווח איזה מנהג משובש לעשות 'רב פורים' – מנהג שטותי, שאיני יודע מאיזה מקור נפסד שאבו אותו. במסגרת הַהֲוַי וההיתול, מעמידים ליצן שמחקה דמויות והנהגות, ללא גבול וללא מצרים.

מחמת מעמדו, נאלץ גם ראש הישיבה להיות נוכח במעמד.

על הבמה עמד שחקן מקצועי, מדוייק וחד, אך ליצן יותר מדאי… הוא הציג את הדברים בכשרון רב, עד שכל הציבור געש מצחוק. גם ראש הישיבה עצמו חייך וצחק כלפי חוץ, אך צחוק זה הסתיר תחתיו פגיעה אנושה ונוראה.

עם סיום המסיבה, קרא ראש הישיבה לאחד מחשובי הבחורים בישיבה, ואמר לו ברוח נשברה: 'יודע אני כי נשמתי לא תוכל לשאת את עלבון הפגיעה הזו, דע לך, בעוד שבוע ימים אסתלק מן העולם. אך מבקש אני ממך, שבעת הלווייתי תעמוד לפני הציבור ותכריז בשמי, כי הסתלקותי באה בעקבות מעשה הלבנת הפנים והביזוי הזה!'

הדברים נשמעו תמוהים והזויים בשעתם…

אך כעבור שבוע ימים – נתקיימו הדברים לדאבון הלב!

נשמתו של ראש הישיבה יצאה בטרם עת – הוא נסתלק לבית עולמו.

במהלך ההלויה נעמד אותו בחור קבל עם ועדה, ולפני מטתו של ראש הישיבה בשטף הדמעות הדהד את דבריו הנוקבים: 'ראש הישיבה פקד עלי לומר, כי נפח את נשמתו בעקבות הדברים שנאמרו לפני כמה ימים…'

כמובן, שאין מילים לבטא את התחושה של כל הנוכחים שנכחו סביב מטת ראש הישיבה השוכב על הרצפה מכוסה בטלית…

אלו הם אירועים קשים ונוראים, המרעידים כל לב!

הבה נתבונן:

אם אותו ליצן היה משער ויודע מראש כי זהו המחיר הנורא – האם היה מעז לעשות זאת?![1]

וטרם שנשקיט את סערת הרגשות נוסיף:

 

תחזיר לנו את אבא…

הייתי פעם בניחום אבלים, במקרה מצער ונורא שאין כדוגמתו: אדם אחד דרס למוות יהודי יקר ואהוב בעת שחצה את הכביש.

במוצאי השבת, הגיע הנהג הדורס לבית האבלים כדי לנחם את היתומים הרכים. הוא ניגש אליהם בלב נשבר ואמר: 'סליחה… אתם סולחים לי, נכון?'

פתאום נעמד מולו אחד הילדים, קטנצ'יק, תלמיד בכיתה ב'. הוא הביט בנהג בעינים דומעות ופילח זעקה מנהמת לבו שבקעה רקיעים:

'סליחה? סליחה?! אבל תחזיר לנו את אבא!

בן כמה אתה? בן ארבעים? ואני בן שבע, אני רק בכיתה ב'… איפה אבא?! תחזיר לנו את אבא!'

אף אדם בחדר לא היה יכול לעמוד למול השאלה הזו. אף אחד בעולם לא מסוגל לעמוד מול הזעקה הזו – 'תחזיר לנו את אבא'…

אחים יקרים!

מה ההבדל, בין מי שדרס אדם למוות בשוגג, לבין מי שהוציא שם רע, פגע ביהודי, או היה שותף לחרם ולנידוי של אנשים טהורים וחפים מכל פשע – אנשים שכל מעשיהם קודש, הממלאים את עולם הרבנות והתורה?!

כשפוגעים בנפש של יהודי, כשרוצחים את שמו הטוב – מי יסלח? מי ירחם? מי יכפר?!

האם יש מישהו שיכול להחזיר את הגלגל אחורנית?!

בוא נראה אותך מרפא את הלב ששברת!

לב מי לא יחרד…

 

מעשה בשלש פחיות של משקה פלאי…

כדי להסביר את הדרך הרצויה והמעלה העצומה של 'בעל התשובה', נקדים.

היה אבא עטרת ראשנו, רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, מספר משל נפלא המעורר נפשות:

מלך אחד קרא לשלשת אוהביו הנאמנים והמסורים ביותר, ואמר להם:

'יש ברשותי פקדון יקר ערך שאין לו מחיר בכל תבל – פחית ובה משקה נדיר ופלאי. משקה זה מחזיק בתוכו את כל הרפואות שבעולם: אם ישתה ממנו עיור – יפקח עיניו, אם ישתה ממנו חרש – יחל לשמוע, אם ישתה ממנו הטיפש – יחכם, אם ישתה ממנו העני – יעשיר ויעשה חיל'.

'מלבד זאת, טעמו טעם גן עדן ואין לו מתחרה'.

'הריני מפקיד ביד כל אחד מכם פחית אחת, ובלבד שתשמרו עליה זמינה ושלימה עבורי בכל עת שארצה'.

לקחו השלשה את הפחיות תוך התרגשות ויראת כבוד:

האחד (שהיה צדיק תמים): נכנס לביתו, עטף את הפחית בניילון, והניחה במקום שמור בארון העליון. הוא לא נגע בה ולא הרהר אחריה, והמתין בציפיה ליום שבו יבקשנה המלך.

השני (שהיה בעל תשובה וקצת חולה): הגיע לביתו, אך החלו ספיקות ותאוות מנקרים בלבו: 'כלום משקה המרפא עיורון וחרשות? האומנם יש בו סגולה כה עצומה?' ומתוך תאוה וסקרנות שלא היה יכול לכבוש, פתח את הפחית, בירך 'שהכל' וגמע ממנה לגימה.

מיד נפקחו עיניו ונרפא מחוליו, הוא חוה את הריח והטעם המופלאים! אך באותו רגע היכה בו מצפונו בעוצמה: 'איך מעלתי בשליחות המלך? איך לא שלטתי ברוחי?'

מתוך חרטה עמוקה וזעקת הלב, אטם את הפחית, נדר שלא לנגוע בה עוד, והכין עצמו להתרפס ולבקש מחילה מן המלך.

השלישי (שהיה איש רשע): פתח את הפחית, טעם והתלהב, והמשיך לגמוע לגימה אחר לגימה עד שזלל וגמר את המשקה כולו, והותיר פחית ריקה.

לימים, קרא המלך לשלשתם להשיב לו את הפקדון:

הגיע הראשון, והגיש את הפחית כשהיא חתומה וסגורה כביום הפקדתו. אמר לו המלך: 'נאמן אתה! קבל שכרך עשרה מיליון דולר'.

הגיע השלישי, והציג פחית ריקה לאחר שכילה את המשקה. כעס עליו המלך, וציוה להוציאו להורג על מעילתו.

הגיע השני, נפל על פניו, נישק את רגלי המלך ואמר בבכי: 'חטאתי, עויתי ופשעתי! תאותי גברה עלי וטעמתי לגימה קטנה, אך מיד התעוררתי בחרטה נוראה, בלמתי את עצמי, ומאז לא נגעתי בה עוד!'

קם המלך, חיבקו ואמר לו: 'לך מגיע שכר של מאה מיליון דולר!'

למראית עין תמהו הכל: מדוע קיבל הבעל תשובה שכר גדול פי עשרה מן הצדיק שלא חטא?

ומהמשל אל הנמשל כפי שהיה מסביר אבא עטרת ראשנו זצ"ל:

הצדיק התמים שלא חטא – מעלתו עצומה, אך הוא מעולם לא חוה את טעם החטא ולא עמד בנסיון התאוה.

אולם הבעל תשובה כבר פתח את הפחית, כבר טעם את טעם החטא וידע את מתקו החומרי – ואף על פי כן, מתוך אהבת המלך ויראתו, פרש מן החטא, כבש את יצרו, והפך את טבעו מן הקצה אל הקצה!

זהו עומק מעלתו של בעל התשובה:

בעל התשובה כבר טעם את טעם החטא, יצרו בוער בו וההרגל מושך אותו חזרה, אתמול היה נמשך אחר מראות אסורים ותאוות העולם, כשאדם כזה מתהפך, כובש את יצרו ועוזב את דרכיו הרעות – הוא מנהל מלחמה הקשה פי כמה וכמה!

היום הוא מוותר על תאוותיו, שומר על עיניו, על פיו ועל מחשבתו בקדושה עילאית. היצר מנסה להפילו שוב ושוב, אך הוא מקריב את כל כחותיו למען שמו של הקדוש ברוך הוא באהבה.

לכן, לעולם אל יאמר אדם: 'אני מרוחק, אין לי סיכוי להיות כמו הצדיקים'.

דע לך, כי 'שפת התשובה' היא שפה של מאה מיליון!

אדרבה! בשמים מחשיבים את מאבקו של בעל התשובה במעלה העליונה ביותר, ובמקום שהוא עומד – אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. כי כאשר הוא שב מתוך אהבה, נהפכים לו כל עוונותיו לזכויות ומאירים את עולמו באור יקרות.

 

קרבת ה' ועוצמת היחיד בעשרת ימי תשובה

עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הם עת רצון עצומה ונעלה מאין כמוה. ימים אלו אינם עוד ימים בלוח השנה, אלו הם ימים מלאים בהנהגות עמוקות ובסודות נשגבים המייחדים אותם מכל ימות השנה כולה.

ובעיקרם – עשרת הימים הללו הם שעת רצון ענקית ואין סופית הנפתחת בשמים!

על ימים אלו דורשת הגמרא (ראש השנה יח.) את הפסוק בישעיהו: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו) – שואלת הגמרא: אימתי הוא זמן מיוחד זה שבו הבורא יתברך שמו נמצא וזמין לכל קורא, ואימתי הוא קרוב אל הבריות? ומשיבה הגמרא: אלו הם עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים! בימים אלו הקדוש ברוך הוא שרוי במציאות של 'קרוב לכל דורשיו', ומצוי לכל מי שפונה אליו בלב נשבר ובבקשה כנה.

והנה, סוד עצום מתחולל ומתחדש במעלת הימים הללו:

לאורך כל ימות השנה כולה, תפילתו של היחיד נזקקת לעבור בדיקות קפדניות בשמים, ורק תפילת הציבור בוקעת שערים בלא עיכוב, אך בתוך עשרת הימים הללו – נפלאות תמים דעים! לכל יחיד ויחיד מישראל ניתנת בימים הללו עוצמה וכח של ציבור ממש!

כל תפילה, כל זעקה, כל פרק תהלים וכל קבלה קטנה של יחיד בימים הללו – עולות למעלה בעוצמה של ציבור שלם.

אשרי האדם המשכיל ומנצל את הימים היקרים הללו, מכלכל את צעדיו בתבונה, ואינו מבזבז אותם על הבלי הזמן. הוא זוכה להתעלות בהם, להתקדש, ולשאוב לתוך נפשו כלים חדשים וטהורים. ובכח אותם הכלים הוא זוכה להתחדשות אמיתית בחיות אלקית לקראת השנה החדשה הבעל"ט.

 

סוד תיקון הימים בעשרת ימי תשובה

רבינו האר"י הקדוש בספר שער הכוונות (דרושי ראש השנה – הקדמה) מגלה סוד נפלא ועצום על עוצמתם של עשרת ימי תשובה:

לימים הללו ניתנה סגולה וסייעתא דשמיא עליונה שאין לה אח וריע בכל ימות השנה. כל יום מימות השבוע שבהם מנצל האדם את הזמן לתשובה, פועל לתיקון כל הימים המקבילים לו לאורך כל ימי חייו!

לדוגמא, אם אדם מתאמץ ביום שלישי של עשרת ימי תשובה – מתפלל בכוונה, מדקדק בברכות הנהנין, מרבה בצדקה ובחסד, נזהר מכעס ומגאוה, עוסק בתורה ומחזק את אמונת החכמים ואהבת ישראל – הרי הוא מתקן את כל מה שפגם וחטא בכל ימי שלישי מחייו!

וכן על זה הדרך, יום רביעי מתקן את כל ימי רביעי של חייו, יום חמישי כנגד כל ימי החמישי, יום ששי כנגד כל ימי הששי, ויום שבת קודש כנגד כל השבתות שמיום היוולדו.

מכאן מובן עד כמה נדרש מן האדם בימים אלו לפשפש במעשיו, לדקדק באורחותיו, ולנצל כל דקה לתשובה ולעמלה של תורה.[2]

 

עוצמת השכר המוכפל בעשרת ימי תשובה

סוד הכח המיוחד שניתן בימים אלו: לכל יחיד ויחיד מישראל ישנו כח רוחני השקול ככחם של רבים ושל ציבור שלם!

אמנם אין פירוש הדבר שהיהודי פטור מלהתפלל בציבור – חלילה וחס! תמיד יש להקפיד ולרדוף אחר תפילה במנין, שכן 'בכל עשרה שכינתא שריא' (בכל עשרה מישראל שורה השכינה). אך הלימוד מכך הוא על גודל האחריות והעוצמה הטמונה בכל מעשה של היחיד בימים הללו.

נתבונן בזה דרך משל מעולם המעשה:

אילו היו מודיעים לאדם שישנם עשרה ימים בשנה שבהם שכרו היומי מוכפל פי כמה וכמה – במקום להרויח 300 שקלים ליום, הוא ירויח 600, ובמקום 600 ירויח 1,200, ובמקום 1,200 ירויח 2,400 שקלים!

כיצד היה אותו אדם מתנהג?!

האם היה מסתפק בעבודה רגילה של שמונה או תשע שעות? בוודאי שלא!

הוא היה מקצה 16 שעות ביממה, מותח את כל כחותיו, ועובד במלוא המרץ כדי לנצל כל רגע ורגע מן ההזדמנות הנדירה הזו שנפלה בחלקו!

כך בדיוק כחם הנשגב של עשרת ימי תשובה:

כל מצוה, כל פרק תהלים, כל ברכה בכוונה, כל צדקה וכל שבירת כעס בימים הללו שוים פי כמה וכמה מכל שאר ימות השנה.

אשרי האדם שאינו מרפה, אינו מתעצל, אלא מנצל את השעות הללו במקסימום היכולת – בתורה, בתשובה, בקדושה ובאהבת ישראל – ובכך מבטיח לעצמו ולכל בית ישראל שנת שפע, ברכה, חיים ושלום.

 

תשובת הלב אינה רק על מעשים – אלא גם על המדות

על עומק התשובה הנדרשת כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ג) דברים חוצבי להבות אש, וז"ל:

אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה.

ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיה נה, ז).

וממשיך הרמב"ם (שם הלכה ד) ומנחם את לב בעלי התשובה:

ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו.

אמרו חכמים (ברכות לד:): מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

ובהלכה ה הוסיף:

כל הנביאים כולן ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶי"ךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… וְשָׁב ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דברים ל, ב-ג).

ומתבאר מדברי הרמב"ם:

כי אף על פי שהצדיק שלא חטא מעולם מחזיק במעלות נדירות של תמימות וטהרה, הרי שלבעל התשובה ישנה בחינה מיוחדת שבה הוא משתוה אליו ואף עולה עליו – שכן הוא עבר את נסיון התאוה, טעם את מתק החטא, ובכח רצונו הפנימי כבש את יצרו, פירש מן הרע וסירב ליפול שוב למבואות אפלים.

חובתו של הבעל תשובה היא לדעת את עוצמת כחו, להתגבר ולשמור על עצמו מכל משמר שלא ליפול שנית, ומתוך כך הוא נעשה אהוב, מקורב ונחמד לפני הבורא בדרגה שאין למעלה הימנה.

מכאן למדים אנו יסוד עמוק בהנהגת ההשגחה – יד לוחצת יד!

כל צעד וכל מאמץ שאדם עושה מלמטה כדי להתקרב אל ה' יתברך – אפילו פתיחת פתח כחודו של מחט, מעורר מיד את רחמי השמים, והקדוש ברוך הוא פותח לו כנגדו עשרה פתחים רחבים כפתחו של היכל!

האמת היא שהנהגה זו תקפה ומאירה במשך כל ימות השנה כולה, אולם בעשרת ימי תשובה ישנה עת רצון עצומה ונדירה שאין כדוגמתה בכל לוח השנה.

שערי הרחמים והרצון פתוחים לרווחה, וכל תפילה, קבלה טובה או דמעת חרטה של האדם, בוקעות את כל המחיצות ונענות מיד ברצון עליון.

 

המהפך הפלאי של עבודת התשובה

נחזור ונתבונן בלשונו הטהורה והזהב של הרמב"ם זצ"ל (שם הלכה ו), המגלה את המהפך המדהים והפלאי שמחוללת התשובה בנפשו ובמעמדו של האדם לפני הבורא, וז"ל:

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהי"ך" (הושע יד, ב), ונאמר: "ולא שבתם עדי נאום ה'" (עמוס ד, ו), ונאמר: "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב" (ירמיה ד, א), כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק.

התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד.

ראו איזה דיוק נפלא בלשון קדשו:

כנגד ארבע הלשונות שבהן הורחק החוטא והפך שנוי, משוקץ, מרוחק ותועבה – מעמיד הרמב"ם ארבע לשונות שקולות ומקבילות של אהבה וקרבה: אהוב, נחמד, קרוב וידיד!

והפלא הגדול הוא:

כיצד מתחולל המהפך האדיר הזה?

אין צורך במסעות חובקי עולם או במיצגים ראוותניים. התשובה מתחילה והופכת את הקערה על פיה בתוך הרהור הלב והמחשבה של האדם!

כאשר יהודי יושב עם עצמו ואומר בלחש ובאמת ובתמים: 'אני לא אותו אדם, אני לא במקום הזה יותר, חטאתי, עויתי, פשעתי, והחל מהיום לא אעשה זאת עוד' – באותה מחשבה ובאותה שניה, הנשמה המאירה שבמוחו הופכת אותו מדרגת רשע למדרגת צדיק גמור!

וכפי שמביא הרמב"ם, באותה הלשון עצמה שבה הרחיק הקדוש ברוך הוא את החוטא – בה בדיוק הוא מקרב את השב, כהמשך לשונו (שם):

'וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א"ל חי" (הושע ב, א).

ונאמר ביכניהו ברשעתו: "כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו'" (ירמיה כב, ל), וכיון ששב בגלותו, נאמר בזרובבל בנו: "ביום ההוא נאום ה' צבאו"ת אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה' ושמתיך כחותם" (חגי ב, כג).

ומבואר כאן, כי אדם שהיה מרוחק ונמאס – הופך לאהוב וקרוב: אפילו מלך שנגזר עליו כרת, שמד ואבדן המלכות, והוגדר כמי שנזרק מ'יד ימינו' של הקב"ה – ברגע שעשה תשובה, הוא מוחזר לדרגת הקרבה הגבוהה ביותר.

ועוד, כי אין יאוש מן התשובה!

גם אם נגזרו על האדם גזירות קשות או שנדמה שחסומה בפניו הדרך – התשובה כורתת את גזרי הדין ומחדשת את הבחירה והחיבה בינו לבין הקב"ה.

ועל כן, מכיון שיכניה עשה תשובה, לא נקטעה שושלת בית דוד, ומזרעו של זרובבל ממשיכה שושלת המלוכה עד למלך המשיח, כפי שאמר הקב"ה לזרובבל בנו: 'בַּיּוֹם הַהוּא… אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל… וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם'.

אותה לשון של ניתוק וחותם הפכה ללשון של חיבור, דביקות וקשר נצחי!

 

העדר המחילה והזהירות החמורה

ברם, אדם המשקם את יחסיו 'בין אדם למקום' אינו יכול לפסוח בשום אופן על חובותיו 'בין אדם לחברו'.

חובה עלינו לזכור היטב:

עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו!

חכמינו זכרונם לברכה (ערכין טו:) הפליגו בלשונם כשדימו את המספר לשון הרע ל'הורג שלשה': את האומרו, את המקבלו, ואת מי שנאמר עליו. והיינו, כי איסור לשון הרע אינו רק דיבור אסור, אלא הוא שפיכות דמים גמורה בגשמיות וברוחניות.

רבותינו הקדושים, ובראשם מרן החפץ חיים זיע"א, חזרו והזהירו כי הלכות הוצאת שם רע חמורות בהרבה מלשון הרע רגיל.

אדם המוציא לעז ושקר על חברו, בפרט אם הוא תלמיד חכם – אין לו מחילה עולמית כל עוד לא פייס את הנפגע מחילה גמורה, תיקן את הרושם הרע בכל המקומות שבהם הפיץ את השקר, וביקש את סליחתו בלב שלם.

וכאשר הנפגע נפטר מן העולם, המצב חמור פי כמה, שכן הנפגע איננו עוד כדי למחול. החפץ חיים פוסק שעל הפוגע לעלות לקברו עם עשרה בני אדם, לחלוץ מנעלים, להכות על חטא ולבקש מחילה – וגם אז, הצער והחורבן שגרם למשפחה נשארים תלויים ועומדים בשמים.

מתוך הדברים הללו עולה תביעה עצומה ונוקבת לכל אחד ואחד מאתנו, בפרט בימי תשובה אלו: לעולם אל תקבל לשון הרע, אל תאמין לשמועות, ואל תהיה חלק מחרם, מחלוקת או רכילות על שום אדם, ועל אחת כמה וכמה על תלמידי חכמים ומשפחות יקרות.

'כולם אומרים' אינה הצדקה: כפי שאמרו חכמי המוסר – התירוץ 'כולם אמרו' לא יועיל ביום הדין. אם כולם יקפצו לתוך האש, האם תתרץ זאת בכך? החיים והנשמה שלך יקרים מכדי לאבדם עבור יצר ההרס של הציבור.

מי שחש שידו היתה במעל, שלקח חלק בדיבור רע, או שהצר לאדם אחר – חובה עליו לרדוף אחר הפיוס והסליחה באופן מידי, לפצות את החסרים אם נגרם נזק, ולהרבות באהבת חינם, בלימוד כף זכות ובשמירה מעולה על הלשון.

מי ישלם את דמעת האלמנה והיתומים?

הזעקה 'מי ישלם את הדמעות הללו?' היא זעקתו של הקדוש ברוך הוא בעצמו. התורה והנביאים שבים ומזהירים על צערם של חסרי הישע, כדכתיב:

"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ… וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתוֹמִים" (שמות כב, כא-כג).

הגמרא (בבא מציעא נט.) מלמדת:

'כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה… ואמר רבי אלעזר, כל השערים ננעלים חוץ משערי דמעות'.

אין בעולם שום מטבע ושום הון שיוכלו לפצות על דמעתה של אלמנה או על עלבונו של יתום שנגזל ממנו משענת חייו.

האנשים שממהרים להוציא לעז, לחרוץ דין ולחבל בשמם של תלמידי חכמים ומשפחות יקרות – מעמיסים על גבם 'תיק' נורא שאין לו כפרה קלה. יום הדין אינו יום של משחק, וכאשר עומדים מול כסא הכבוד, אין מליץ יושר היכול לעמוד כנגד זעקתם של יתומים ואלמנות.

 

מאזני המשפט בחרדה העמוקה מיום הדין

לזה הוענקה לנו מתנת עשרת ימי תשובה – ימים שבהם נדרש האדם לערוך חשבון נפש נוקב ומקיף, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

אנשים בעלי דעה, המבינים את כובד המשקל של המילים והמעשים שלהם, אינם מעזים להתעסק בהבלי החומר בימים היקרים הללו. הם שוקעים בתוך ים של חשבון נפש, בודקים כל סדק בנשמה, ומבקשים מחילה וסליחה אמיתית – לפני שלא יהיה ניתן עוד להחזיר את הגלגל.

אדם שפגע במשפחה, אינו יכול להסתפק בהרהור תשובה בעלמא, עליו לראות כיצד הוא מפצה אותם – הרי אין זו פגיעה בעלמא, זהו שפיכות דמים ממש, דברים שאין להם מחיר ואין להם תמורה.

רובו של עולם אינו שורד טלטלות איומות שכאלו, אלו דברים שלדאבון הלב לעתים מסתיימים באלמנות וביתמות. אמנם ברוך ה', ישנם יחידים שזכו לקבל חיות מחודשת ומשמים ריחמו עליהם שלא להגיע למקומות הללו, אך הסכנה האורבת בזה היא נוראה ואיומה.

כאן למדים אנו מוסר השכל נוקב עד התהום: עד כמה קשה ונורא הוא עוון של לשון הרע.

כמה פתי וטיפש צריך להיות אדם כדי 'לאכול' מהר כל כך את הרכילויות שמלעיטים אותו? וכמו שאמר החכם: אלפי אנשים קלקלת, ולא אלפי אנשים תיקנת!

לפיכך, ימים אלו הם ימים נוקבים ויורדים עד התהום. חכמי הסוד והמקובלים גילו לנו רז עצום על מהותם של עשרת ימי תשובה:

בכל יום ויום מתוכם, ניתנה לאדם מן השמים אפשרות מיוחדת לתקן, לזכך ולמרוק את כל הימים המקבילים לו לאורך כל ימי חייו – מאז שנוצר, נולד ויצא לאויר העולם!

בכל יום מימים אלו, מתבררת, נזדככת ועולה למקורה ספירה קדושה אחרת מעשר הספירות העליונות:

ביום הראשון של ראש השנה – נעשה בירור ותיקון ספירת הכתר העליונה.

ביום השני של ראש השנה – נעשה בירור ותיקון ספירת החכמה.

ביום השלישי (צום גדליה) – נעשה בירור ותיקון ספירת הבינה.

וביום זה – בכל שלש התפילות: בערבית, בשחרית ובמנחה, אנו ניצבים ביראה וברוממות לברר ולתקן את ספירת הדעת!

דעו לכם, כי עיקר התיקון, העבודה והתשובה של היהודי בעולם הזה תלויים ועומדים אך ורק בדעת.

אך מהו עצם יסודה של הדעת?

יסוד הדעת הוא ההבחנה – כח ההבדלה!

היכולת האלקית להשכיל, להבחין ולדעת להבדיל בבהירות מוחלטת בין טוב לרע, בין אמת לשקר, ובין אור לחושך.

כאשר הדעת פגומה ומטושטשת, האדם מחליף חושך באור ורע בטוב, אך כשהדעת מתבררת, נפקחות עיניו לראות את האמת.

לפיכך, הימים הללו נשגבים, יקרים וחשובים עד מאוד, מי שזוכה לנצל את השעות הללו, ועושה בהם תשובה שלימה, זכה ומזוקקת מעומק הלב – מתקן ומכפר את כל אשר פגם בימי חייו, ומעלתו הרוחנית מתרוממת עד לרום הרקיעים.

אך כאן חובה עלינו להתבונן ולשאול:

כיצד מתרחש הקלקול בדעת, וכיצד מגיעים החורבן וההרס אל חיי האדם?

האמת היא, כי קורטוב קטן בלבד, של קנאה וצרות עין, או שיבוש קל ועדין בתוך נפשו של האדם – מסוגלים לחולל סערה נוראה ולהחריב עולמות שלמים. כשם שסטיה של מילימטר אחד קטן בפתחה של תעלה, מובילה לאחר כמה קילומטרים למרחק עצום של תהום נפערת, כך בדיוק פועל הפגם בדעת.

חכמי המוסר והקבלה גילו לנו רז נוקב: עיקר ישוב הדעת ובירורה הטהור של הנפש תלויים בקדושת הברית ובשמירת החושים!

כאשר האדם פוגם בקדושתו, ונמשך אחר מראות אסורים ותאוות מדומות, הדעת שלו נפגמת ומטשטשת מיד. מתוך אותו טשטוש בדעת, נכנסים למוחו הרהורי קנאה, גאוה וצרות עין כלפי הזולת.

ומשם, מתוך ה'שיבוש הקל בנפש' – נולדת ובוערת אש המחלוקת, השנאה והמדנים בתוך עמנו! האדם מתחיל לראות ברעתו של חברו, לדון אותו לכף חובה, ולחרף ולגדף. וכל החורבן הנורא הזה, המפרק בתים ומפריד לבבות בישראל, תחילתו וסופו נעוצים באותו פגם של הדעת.

לשבר את האוזן נמשיל משל:

פעם היה תלוי שלט בעליות לירושלים: 'גפרור קטן – שורף יער שלם!'

התבוננו נא, מהו גודלו של גפרור זעיר אחד מול יער עבות וגדוש עצים? ואף על פי כן, בכחו של אותו גפרור קטן לשרוף אלפי עצים!

כך הוא אדם טיפש וקטן – בדיבור רע על הזולת, מחריב בתים, מדליק אש אוכלה, ואז צועד לביתו כאילו לא עשה דבר.[3]

יתירה מזו, הוא עוד יעז לומר לך בשיא התמימות: 'אני?! בחיים לא אמרתי כלום! חס ושלום! שאני אדבר?!'

עד היכן מגיעות הבורות והאיוולת? זהו עיוות מוחלט ושיבוש הדעת!

האם יש מחילה לשפיכות דמים?

האם יכול אדם כזה לבקש מחילה?

ישנה מחילה שאפשר לבקש בפה, אך ישנה מחילה שפשוט אינה יכולה להתקיים.

כתוב בתורה מפורש: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל" (ויקרא ה, כג). התורה תובעת: תשיב את הגזילה ממש! פירקת משפחה? תחזיר את המשפחה למקומה! לקחת מאנשים את מעמדם, את נחלת אבותם, את ירושתם? עשקת אותם? תחזיר להם את זה! תחזיר להם את הכבוד שגזלת מהם, את שפיכות הדמים ששפכת, את השם הרע שהוצאת עליהם!

וכי גזל הוא רק נטילת מעות מכיסו של חברו? האם להוציא שם רע על אנשים טהורים וחפים מפשע אינו גזל חמור מזה?!

מי יסלח? מי ירחם? מי יכפר להם?

האם אתה מסוגל לכפר על עצמך? האם יש לך רשות למחול על דמו של אדם אחר?!

נתאר לעצמנו: האם אדם יכול למכור את ביתו של השכן שלו? בוודאי שלא. מדוע? כי הבית אינו שלו! כי בנכסי השכן אין לשום אדם כל אחיזה, רק במה ששייך לו בלבד.

כך ממש – אין אדם יכול למחול או לסלוח על דמו של חברו שנשפך!

על כן, עיקר עבודתנו היא להחזיר את המלוכה אל השכל האלקי! לקחת את הדעת, לזכך אותה מקנאה, משנאה וממחשבות פסולות, ולמלא אותה באהבת ישראל, בעין טובה ובקדושה צרופה.

 

כשהתפילות נתקלות במחסום כחומה

נשוב להעמיק בדברי הרמב"ם (שם הלכה ז), וז"ל:

כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל, שנאמר: "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכ"ם" (ישעיה נט, ב), צועק ואינו נענה, שנאמר: "כי תרבו תפילה וגו'" (שם א, טו), ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגור דלתיים וגו'" (שם פסוק יב).

'אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל' – וכל כך למה? בגלל חומרת החטאים המבדילים. וכפי שנאמר בנביא: 'כִּי אִם עֲוֺנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶ"ם'.

האדם צועק, מתחנן ומפציר – ואינו נענה! מדוע? כפי שצווח הנביא ישעיהו: 'גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ'.

הוא צועק בתפילה – ואינו נענה, מתחנן ומבקש – שום ישועה לא צומחת מתפילתו!

מבקש על החולה – והחולה נפטר רחמנא ליצלן.

מתפלל על העקרה – והיא אינה נפקדת.

מתחנן על היולדת – והלידה מסתבכת.

מתפלל על העני – והוא נשאר תקוע בעוניו ובמצוקתו.

סיבת כל זה, כי כאשר הידים מגואלות בדמים, אין התפילה מתקבלת!

לפי שהעוון יוצר מחיצה של ברזל ומבדיל בין האדם לקונו.

ויש להתבונן: יש מי שרוצח גוף – עוונו חמור מנשוא. אך יש רוצח שאינו פחות ממנו, ואולי אף קשה ממנו, והוא – רוצח הנפש!

הוצאת שם רע על משפחה טהורה, הלכת רכיל על איש או על משפחה, המטת אסון וסבל על הבית כולו – הרי זו שפיכות דמים ממש!

אנו זועקים בסליחות בי"ג מדות של רחמים: 'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת'.

באותו רגע הכל נעצר ועומד למשפט!

הקדוש ברוך הוא מפגין סבלנות אדירה, מאריך אפו וממתין – אולי, שמא יחזור הרשע בתשובה. אך יום מגיע והמדה המכרעת היא 'ואמת'. כשהדברים מגיעים לנקודת האמת – סוף פסוק!

אך ברגע שזוכה לעשות תשובה – מתהפך הגלגל והוא נעשה אהוב, נחמד, קרוב וידיד לפני המקום!

מכאן ואילך מתחיל פרק חדש, חמור ונוקב, וכהמשך לשונו המאירה של אדונינו הרמב"ם, וז"ל:

'והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכ"ם" (דברים ד, ד), צועק ונענה מיד, שנאמר: "והיה טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה סה, כד), ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר: "כי כבר רצה האלהי"ם את מעשיך" (קהלת ט, ז), ולא עוד אלא שמתאווים להם, שנאמר: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד).

ראו מה עצום כחה של תשובה!

מי הוא זה שכבר 'היום' מודבק בשכינה?

זהו שכרו של בעל התשובה העצום למאוד: ברגע שחזר בתשובה שלימה, הרי הוא דבוק ומקושר בשכינה הקדושה, שנאמר: 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם'.

ומאחר שהוא דבוק בה' – כעת, כשהוא צועק הוא נענה מיד! וכפי שמשתבח הכתוב: 'וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע'.

בו ביום – זוכה לקרבת אלהי"ם ומילוי כל המשאלות!

וכאשר עושה מצוות, מקבלים אותן בשמחה ובנחת מרובה, כדברי קהלת: 'כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִי"ם אֶת מַעֲשֶׂיךָ'. ולא עוד, אלא שהקב"ה כביכול מתאוה ומשתוקק לתפילותיהם: מתי כבר יבקש? מתי יתפלל? שנאמר: "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פא, יא).

רק תרמוז! רק תפלוט את משאלת לבך – ומיד, תוך כדי דיבור, הדברים מתגשמים! עוד לא תסיים לנסח את בקשתך, וכבר הישועה צומחת.

כך היא חביבה ועריבה תפילתו של השב בתשובה.

זהו מפתח עצום לחיים – יסוד שאסור בשום אופן להפסיד!

 

בזיון שאדם סופג – הוא המכפר עליו!

עוד מוסיף אדונינו הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ח) ומלמדנו יסוד עצום בהנהגת בעלי התשובה, וז"ל:

'בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר. אם חירפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים, ואמרו להן, אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת'.

פעמים רבות, בזיון קטן שאדם עובר בעולם הזה בא כחליפין וממתיק גזירות קשות, במקום מיתה חס ושלום!

כיום, קיימים אנשים רבים הסובלים מחלאים ומחלות קשות רחמנא ליצלן. אך מן הראוי שידעו: עומק השורש של מחלות רבות טמון בהפנמה יתירה של בזיונות, באגירת כעסים ובמתחים מתמשכים. לא כל אדם מחזיק בכלים הנפשיים להתמודד עם המועקה הזו.

וכדברי הרמב"ם (שם) באיסור אונאת דברים ופגיעה בבין אדם לחברו, בדבריו החריפים והנוקבים עד היסוד, וז"ל:

וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז).

מכאן אנו למדים יסוד ברור, כמה חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה: 'זכור מעשיך הראשונים', או לומר לו: 'מי אתה? רק אתמול היית עושה כך וכך…

לפיכך, מי שגרם לחברו עגמת נפש כזו – פוגע בדיני נפשות ממש!

לכן, לעולם אל תמדוד אדם לפי מעטפתו החיצונית! אל תבחן אותו לפי סוג הכובע, לפי אורך הזקן, או לפי הרושם החיצוני.

תסתכל על רוך ועדינות הנפש, על אצילות הרוח ועל הרגישות העמוקה לכבוד הבריות ולזולת! שם, ורק שם, נמדד האדם באמת. לא בציפוי של 'יפה נפש' מן השפה ולחוץ.

הלא מי היה לנו 'יפה נפש' בהליכותיהם יותר מהגרמנים? כל מהותם היו מלאות הנהגות נימוס קפדניות: אכילה בסכין ומזלג, מפית מעומלנת, מתינות של לעיסות רבות לכל ביס ולגימות רבות לכל כוס… ועם כל 'יופי הנפש' הזו -הם שחטו, טבחו והשמידו באכזריות מעל ששה מיליון מאחינו בני ישראל!

כששומרים על כבוד האדם בדרך התורה והקדושה – מקימים את עם ישראל ומציבים אותו במקומו הנכון והאמיתי! מתוך כך מחזקים את השרשים ומגיעים לנקודת האמת.

כאשר האדם מתוודע אל עצמו ואל נפשו פנימה באופן המזוקק ביותר. דוקא מתוך המחשבה הטהורה הזו – מתפקח משיבושי הדעת, מתעשת מרוחות השטות, מתעלה ומתקדש מעלה מעלה.[4]

ומכאן ואילך מתחיל האדם לצעוד ולהגיע למקומות נפלאים, יפים וטהורים מאין כמותם!

 

'בין אדם לחברו' הבסיס והתשתית ל'בין אדם למקום'

אחי ורעי, עיקר התשובה הנדרשת מאתנו בימים אלו מיוסדת קודם כל על חובות שבין אדם לחברו, ורק לאחר מכן בינו לבין המקום!

בין אדם למקום הוא תוצאה ישירה של בין אדם לחברו! הבסיס והתשתית לכל עבודת ה' – הם היחסים שבין אדם לחברו.

מסופר שאדם אחד שאל את הרבי: 'ילמדנו רבינו, מי גדולה ממי – אהבת ה' או אהבת ישראל?'

לכאורה, כל בר דעת ישיב מיד: ודאי אהבת ה', שהרי נצטוינו מפורשות: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים ו, ה).

אמר לו הרבי: 'אהבת ישראל היא-היא הבסיס והתשתית לאהבת ה'!'

אמר לו: אמשול לך משל.

אדם צועד ברחוב כשהוא אוחז בידו של בנו הרך, ילד כבן שש או שבע. כנגדו בא אדם אחר, מנשק ומחבק את האב בכמה וכמה נשיקות, מרעיף עליו אהבה רבה, ותך כדי הנשיקות אומר לו: 'כמה אני אוהב אותך! כמה אתה יקר לי!'

חולפות שתי דקות, ואותו אדם ניגש אל הילד הקטן, סוטר לו שתי סטירות עזות ומעיף אותו לעברו השני של הכביש, עד שכמעט קיפד את חייו!

האב נותר המום ומזועזע. בקושי הספיק להירגע ממפגן ה'אהבה' שחוה מאותו אדם, והנה הוא רואה את בנו מוטל על הרצפה נאנק מכאבים כשהוא זועק לעברו.

אך אותו אדם משיב לו בטבעיות: 'ממה אתה נבהל ומה אתה כועס? אותך אני אוהב אהבת נפש! רק את הבן שלך אני שונא…'

מה ישיב לו האב המיוסר?!

'תעשה לי טובה, אל תאהב אותי ואל תחבק אותי! אם אתה שונא את בני ומזיק לו – דע לך, אתה שונא אותי ומזיק לי!

הכאב שלי על פגיעה בבני, גדול ועצום פי כמה וכמה מהמילים האוהבות שלך!'

כך, אומר הקדוש ברוך הוא:

כאשר אתה פוגע ביהודי ומציק לו – אינך פוגע רק בו, אתה פוגע בי ממש… הלא הוא בני אהובי![5]

כשפורצת מחלוקת ואיבה בין אחים, אין זו רק מריבה ביניהם – זהו צער השכינה הקדושה למעלה, המכביד את כנפיה.

לפיכך, אהבת ישראל אמיתית, היא היסוד והשער הבלעדי לאהבת ה'!

 

ההתמודדות עם האתגרים בכח קבלות מעשיות

אמנם, מאחר ו'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', אל לו לאדם ליפול בחרדה, ביאוש או בבהלה מטעויות העבר. החכמה אינה לשגות באשליות, אלא לקבל החלטות נכונות ולהמשיך הלאה.

בעיצומם של ימים אלו עם פתיחת השנה החדשה, יעמיד האדם את עצמו בפני כמה שאלות נוקבות, ויקבל על עצמו אתגרים מעשיים ומוגדרים:

אם האדם מזהה חולשה או רפיון בסדרי התפילה, יקבל על עצמו להקפיד על שלש תפילות ביום בזמנן, בכוונה ובמנין קבוע.

אם סובל מחלישות בקיום המצוות, יבחר כמה מצוות וימסור את נפשו עליהם. קבלת עול ממוקדת בהתמדה עיקשת, מהוה זכות עצומה ומליצת יושר אדירה לקראת החתימה ביום הכיפורים!

 

ההוספות בתפילות עשי"ת – המשכת החיים מן הנשמה ועד הגוף

כדי להחדיר ללבנו את גודל שעת הכושר של הימים הללו, הוסיפו לנו רבותינו הקדושים כמה תוספות מיוחדות בתוך תפילת שמונה עשרה:

'זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים – לְמַעַנְךָ אֱלֹהִי"ם חַיִּים'.

'מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמָן, זוֹכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים לְחַיִּים'.

שינוי חתימות הברכות: 'הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ', 'הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט'.

ובברכת הודאה ושלום: 'וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ', 'וּבְסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם…', ושינוי הסיום ל'עֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם'.

דעו לכם, כי כל אחת ואחת מן התוספות הללו איננה רק אמירת מילים חיצונית, אלא יש לה משקל רוחני עצום, ועולמות שלמים תלויים בה!

נתבונן בתוספת הראשונה שאנו פותחים בה – 'זָכְרֵנוּ לְחַיִּים': זוהי למעשה העבודה המרכזית והשרשית ביותר של ימים אלו. בלשון המקובלים וחכמי הסוד, המהלך הרוחני המתחולל בימים הללו נקרא בשם 'הַנְּסִירָה' – שבה מנסרים ומפרידים את הבריאה מן האחיזה של הדינים, כדי לבנות אותה מחדש בבחינת 'פנים בפנים' מול אור ה'.[6]

במבט כולל, על ידי תוספת 'זוכרנו לחיים' אנו מעוררים את הזכרון העליון, כולנו – כל יצורי תבל, עומדים ונזכרים כעת לפני ה' יתברך. ויהי רצון שתכלית אותה זכירה שאנו נזכרים בשמים, תהיה זכירה לחיים טובים ולשלום, ולא חלילה למיתה או לצער.

הבה נתבונן בדקדוק הלשון של המילים 'מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹהִי"ם חַיִּים':

'מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים' – אנו מבקשים מן המלך להמשיך חיים נצחיים וקדושים עבור הדרגה העליונה שבנו – היא חלק הנשמה האלקית.

'כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים' – אנו מבקשים להמשיך חיים ארוכים, טובים ומתוקנים עבור הדרגות המלובשות בגוף – הן חלקי הנפש הרוח והגוף הגשמי.

הבקשה בנויה בסדר מדוייק מלמעלה למטה: תחילה הנשמה העליונה, לאחר מכן הרוח והנפש, ולבסוף הבריאות והחיים של הבשר והגוף, והכל מתכנס אל התכלית: 'לְמַעַנְךָ אֱלֹהִי"ם חַיִּים' – שהחיים הללו ינתנו לנו כדי לעבוד אותך ולא לצורך תאוות החומר.

התוספת השניה: 'מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמָן, זוֹכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים לְחַיִּים', כוללת בתוכה עומק עצום שאינו מוגבל רק לחיים בעולם הזה, אלא משתרע גם על הנפטרים והאבות הקדושים שנחו עדן!

ביום הדין הגדול, כולם עומדים בדין לפני מלך מלכי המלכים – כולל אבותינו, אמותינו, רבותינו וכל נשמות שהסתלקו לבית עולמם. וכיון שאף הצדיקים הקדושים זקוקים לרחמי שמים מרובים ביום זה, קל וחומר פשוטי העם והנפטרים הזקוקים לתיקון.

מי שאוהב את אביו, את אמו, את זקניו או את קרוביו שהלכו לעולמם, מחוייב לעשות עמם חסד של אמת בימים אלו – לבקש עליהם רחמים, להתפלל לעילוי נשמתם, ולהתחנן שיזכור אותם הבורא ברחמים לחיים נצחיים.

יותר מזה מבוארת בחכמת האמת הנהגת דין הגלגולים:

נניח שאדם חי כעת בעולם הזה בגלגול העשירי של נשמתו. פירוש הדבר שנשמתו כבר ירדה לעולם תשע פעמים קודמות – לפני מאה, מאתים, חמש מאות או אלף שנים!

מנין יודע האדם מה עלה בגורל נשמתו בגלגוליה הקודמים? והלא ביום הדין מתקפלת כל ההיסטוריה של ששת אלפים שנות הבריאה, וכל הגלגולים הקודמים של הנשמה נידונים ומתוודעים מחדש! פעמים רבות סבל או קושי שפוקדים את האדם כיום, נובעים מחובות או פגמים של גלגולים קודמים.

משום כך, ככל שהאדם זהיר יותר במעשיו, מרבה בתשובה, בקדושה ובלימוד תורה בימים הללו – הוא פודה ומכפר לא רק על שנתו הנוכחית, אלא על כל שרשרת הגלגולים של נשמתו!

אשרי היהודי שמתעורר בימים נשגבים אלו, נוהג ביראה ובשמחה, ומבטיח לעצמו, לנשמתו ולכל יוצאי חלציו כתיבה וחתימה טובה בספרם של צדיקים גמורים.

[1] אמנות החינוך בליטוש נשמות

מכיון שהדברים מטלטלים ומרעידים כל לב, אף שאינם שייכים לגוף הענין של השיעור, נוסיף כאן ממה שמו"ר שליט"א הוסיף כאן דברים במסילות החינוך, וכה דבריו:

מעשה חמור כזה עצום אפילו כלפי אדם פשוט, קל וחומר כלפי אדם שמנהיג רבים, אדם המבין בנבכי נפשם של בחורים!

כל הורה וכל מחנך יודע עד כמה קשה ומורכבת היא ההתמודדות עם גיל הנעורים, גיל ה'טיפש־עשרה'.

כמה סערות ושגעונות ומצבים נפשיים דורשים מאתנו תגובה של איפוק ושקט פנימי!

עד שברוך ה' כבר קמים מחנכים ודמויות הוד היודעים להתמודד עם הנפשות הללו, לבנות אותם נכון, לנטוע בהם רצונות טהורים ולהבין את עומק נפשם – וכי קל הוא הדבר להתעסק בנפשות?!

מורגל בפיהם של מחנכים פתגם נוקב: 'הנגר דורך על נסורת – ואילו המחנך דורך על נשמות!

מי שצעד בעולם החינוך אך ורק בעבור המשכורת החדשית, קרוב לוודאי שדורך ורומס נפשות. שהרי הנפשות והנשמות של הבחורים הללו – נפלאות הן!

ישנם בחורים שנראים ממבט ראשון ספונים ומוזנחים, אינך שם עליהם מאומה. אך אל תסתכל בקנקן! יום אחד יתגלה הקנקן החדש כשהוא מלא יין ישן נושן: איזה חכמה אדירה עמוקה בהם, איזה מתיקות, איזה עריבות ונעימות, איזה בקיאות, איזה שכל טוב ורוחב לב!

איזו זכות ואיזה תענוג גן עדן הוא לנהל חיים לצד אנשים כאלו! איזה כיף ומתיקות של ענוה, קדושה, שפלות והכנעה. זוהי מתנת שמים שמחנך אמיתי מטפח אותם…

אשרי קהילות ותלמידי חכמים שיש להם את הכח, הכלים והסבלנות להתעסק במלאכת הקודש הזו, על אף כובד האחריות הראויה לה.

האחריות המוטלת על כתפי המחנך והאדם היא הרת גורל:

אם נגר טעה בחישוב וחיתוך פלטה של עץ – נניח שהפלטה שוה 180 שקלים, הרי שהפסיד לכל היותר 180 שקלים. וגם זה אינו הפסד גמור, שהרי ניתן לנצל את העץ לשימושים אחרים: לארון זה לא יתאים, אך לשידה או למדפים זה יצלח יפה. ישנן עוד אלטרנטיבות שונות, כך שהחומר לא ירד לטמיון.

אבל אם טעית בנשמה – פגעת, השפלת, והבחור נזרק לרחוב – הפסדת דורות שלמים!

הפסדת אותו, את בניו ואת נכדיו, ומי יודע מתי והיכן יחזרו לשרשם…

הדבר הזה מפחיד ומסוכן עד למאוד!

 

[2] אבא מארי בספרו אמרי נועם (מועדים, יום הכיפורים – מאמר א) הוסיף, וז"ל: בנוגע לשבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, כתב קדוש ה' מכובד רבינו חיים ויטאל זיע"א (שער הכוונות, דרושי ראש השנה – הקדמה):

אמר לי הרב ר' משה גאלאנטי ששמע ממורי ז"ל (האר"י הקדוש) שאם האדם יתענה ב-ז' ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ויעשה בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העוונות שחטא כל ימיו ביום שכיוצא בו. כיצד? הרי שחל יום א' של ז' ימי תשובה הנזכרים ביום א' של השבוע והתענה בו ועשה תשובה בו, הנה הוא מכפר על כל עבירות שעשה האיש ההוא בכל ימיו ביום א' שבכל שבוע מכל ימי חייו. ואם התענה ועשה תשובה בכל ז' הימים ההם, יתכפרו לו כל עוונותיו שעשה כל ימיו.

נמצא לפי דבריו הקדושים, שהתחזקותו של האדם בכל יום משבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מסוגלת לכפר לו על כל אשר חטא ביום זה במשך כל ימי חייו. ואם יתחזק היטב בכל שבעת הימים יזכה שיתכפרו לו העוונות שעשה במשך כל ימיו.

ואנו נוסיף על דבריו הקדושים ונאמר, שהתחזקות האדם בימים אלו מסוגלת להשפיע לאדם כח ועוז גם לכל שאר הימים שיהיו לו בעתיד במשך כל השנה החדשה הבאה עליו לטובה, כיון שכל אחד משבעת ימים אלו הוא בעצם היום הראשון של השנה החדשה מבחינת הימים שכנגדו (דהיינו שיום א' של שבעת ימים אלו הוא הראשון לכל ימי א' של השנה הבאה, וכן יום ב' של שבעת ימים אלו הוא הראשון לכל ימי ב' של השנה הבאה וכו'), והרי הוא בבחינת 'ראש' ביחס לכל שאר הימים שכנגדו בשנה החדשה, וכמו שהראש משפיע חיוּת בכל אברי הגוף כך גם יום זה משפיע קדושה בכל שאר הימים שכנגדו בשנה החדשה.

[3] אבא מארי בספרו בצור ירום (על 'אגרת הקודש' – סימן א, הנמצא בשלבי עריכה ע"י מכון 'המאיר לארץ') הביא מעשה אשר נוכל ללמוד ממנו, עד היכן הדקות שלא לפגוע ולא לגרום צער לזולת, ותוכן הדברים שם כך:

יסוד גדול בדרכי ההנהגה העליונה, אם חלילה אדם מציק ליהודי – אפילו יוצר עבורו מצוקה קלה שבקלות, או דוחק אותו לפינה – ידע נא נאמנה כי הדבר עלול לחסום ולמנוע ממנו את הסייעתא דשמיא בכל ענייניו, ובפרט בגידול הילדים ובנחת דקדושה.

פעמים רבות נתקל האדם בעיכובים קשים ובעגמת נפש בביתו, בחינוך ילדיו או בעסקיו, ואינו מבין על מה ועוסק בחיפושים שונים. הוא אינו מעלה על דעתו כי הכל נובע מצער שגרם לזולתו. יש שסובל אדם יסורים במשך שלש, ארבע ואף חמש שנים, והכל עקב קפידא של אדם שנפגע ממנו. אילו היה זוכה שהקדוש ברוך הוא יאיר את עיניו להבין את סיבת הענין, היה ממהר לפייס ולפתור את הבעיה מהשורש.

כדי להמחיש את חומרת הדברים, יש להתבונן במעשה טרגי שאירע:

אברך צעיר שלמד באחת הישיבות המפורסמות, פגע בנפשה של מנקה קשת יום. אותה אשה עניה חסרת אמצעים, נאלצה להביא עמה את ילדיה הקטנים לעבודה, בהעדר סידור חלופי. הילדים הרעישו מעט, ואחד האברכים מתוך רצון ללמוד בשקט ובמנוחה – גער בה קשות: 'מה את מפריעה לכולם ללמוד?'

לא די בכך, אלא שבדאגתו לשקט הפרטי שלו, פעל עד שהביא לפיטוריה. בשעת פרידתה הכאובה, אמרה לו האשה מתוך עומק צערה: 'יהי רצון שכשם שאתה אוהב שקט כעת – כך יהיה לך שקט כל החיים'.

האברך, בלא להתבונן בכוונת דבריה הכואבים, ענה כנגדה 'אמן', מתוך מחשבה שברכה היא לו, שהרי רודף שלוה ושקט היה.

חלפו השנים. שנה ראשונה, שניה ושלישית – ואין לו ילדים בבית. השנים נקפו, ובהגיע השנה התשיעית, הגיעו מים עד נפש. הבית עמד על סף פירוק מתוך עגמת נפש כבידה וסבל מתמשך.

אותו אברך כאוב, החל לעשות חשבון נפש נוקב בעומק לבו. פתאום האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו, ונזכר באותה פגיעה קשה באותה אשה עניה, וב'ברכה' שאחלה לו בעת פיטוריה.

אז הבין את עומק כוונתה בתיבת 'שקט' – שקט של שממה. בית שאין בו קולות של ילדים, בית שאין בו המולה של קדושה וחיים, שהרי לא נולדו לו ילדים כלל.

כשזיהה האברך את שורש המכשול, לא חס על כבודו. הוא טרח וחיפש עד שהשיג את אשת החיל ההיא, בבכי כנה מעומק הלב הביע בפניה בקשת מחילה. האשה מחלה לו בלב שלם ובירכה אותו מקרב לב. ולא ארכו הימים – ונפקד בזרע של קיימא ונולדו לו ילדים.

תשע שנים להתייסר בטיפולים וביסורים קשים – כל זה היה נחסך, אילו נזהר בלשונו ולא היה מוציא מפיו את המשפט הפוגעני ההוא!

עלינו להתבונן: מה היה עליו לעשות באותה שעה?

אף אם צדק בטענתו שהמקום אינו מיועד למשחק ילדים, הלא היה באפשרותו לקום עם הגמרא ולעבור לזמן מה לפינה שקטה אחרת! מאיזו סיבה היתה האשה מביאה את ילדיה? תדון אותה לכף זכות! אולי היא אלמנה גלמודה? אולי בעלה נכה, חולה או אינו מתפקד, ואין מי שישמור על הילידים?

זהו יסוד מוסרי עצום – אסור לאדם להיות אכזרי!

וכמאמר חז"ל (שבת קנא:): 'כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים'.

על כן יזהר האדם במאוד מאוד שלא לפגוע בשום יהודי, ובפרט בחלשים ובעניים שאין להם מושיע. הנהגה של חסד, רחמים ודרישת טובת הזולת – היא הצינור הפתוח להורדת שפע, נחת מהילדים וסייעתא דשמיא בכל מעשי ידיו.

[4] מן הראוי להוסיף כאן דברים שכתבנו בספרנו 'במסילות המועדים – אלול' (מאמר ב, אלול זריזין מקדימין – אות יד), כיצד היא הסתכלות נכונה על כל קושי ונפילה בביאור ענין דק ביסוד עמוק המשנה את כל השיח שבין אדם לחברו.

לפעמים קורה שהאדם מתמודד בתוך מקרים חברתיים מורכבים, לדוגמא: פתאום קם עליו איזה אדם, מציק ורודף אותו או פוגע בכבודו, באותם רגעים של פגיעה וצער, צריך לדעת על מה להסתכל במקרה שאירע לו, וביותר – איך להסתכל על כל מכלול הענין.

כדי להבין את עומק הדברים נקדים במשל:

נתאר לעצמנו, כלב השוכן לו לתומו בצד הרחוב. פתאום עובר שם אדם רשע, אוחז בידו מקל אימתני, ובזעם רב חובט עם המקל בעוצמה רבה על ראשו של הכלב.

מטבע הדברים, הכלב הפגוע מתוך טבעו, מתמלא חימה וכעס, ומתנפל בשינים חשופות ובנביחות עזות ישירות על גבי מקל העץ – הוא נושך אותו, משסע אותו, ומפורר את המקל לחתיכות קטנות, כשבטוח בלבו: 'הנה, נקמתי באויב שהיכה אותי, פיררתי אותו לגזרים!'.

אך נשאל את עצמנו: האם הכלב הזה פעל נכון? הרי בעוד הכלב עסוק במלחמתו המטופשת מול המקל היבש, אותו רשע שהחזיק במקל והנחית את המכה כבר הספיק להימלט מן המקום.

כעת נשאל את עצמנו, האם הכלב נקם באמת על המכה שקיבל? התשובה פשוטה: ודאי שלא, הוא לא עשה דבר, שהרי המקל עצמו אינו אשם כלל.

וממשל זה ניקח הבנה הפנימית ולקח מוסר אל כל קושי ונפילה שמגיע אל האדם:

עליו לדעת היטב שלא להיות חלילה טיפש כמו אותו כלב! כאשר מגיע נסיון, צער, בזיון או עגמת נפש מצד פלוני או אלמוני, צריך לדעת בבירור כי האדם העומד מולו ומצער אותו – איננו האשם כלל, הוא אינו פועל מכחו שלו! האדם הזה איננו אלא דומה לאותו מקל גשמי שהכה את הכלב, ישנו בעל הבית ויד נעלמה המנווטת את המקל הזה, וקוראים לו – הקדוש ברוך הוא, אב הרחמן, שבחר לעורר אותך.

אילו היה הכלב חכם ובעל תבונה, הוא לא היה מביט על המקל, אלא היה מסיט את מבטו קצת ומסתער ישירות על האדם האוחז במקל, שהוא המוח מאחורי המכה, והוא זה שצריך לקבל את הטיפול וההתייחסות.

לכן אחי יקירי וחביבי! אם קם עליך מישהו להרע לך, אל לך לכעוס עליו, עליך לדעת כי הוא בסך הכל המקל ששלח אותו הבורא כדי לעורר אותך!

אמת הוא שאותו אדם עשה מעשה רע, הרי חוק הוא ש'מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב', ועל כן הוא עתיד ליתן את הדין על שבחר להיות מקל של דין, אך זהו חשבון שלו מול שמים.

אתה מצידך אל תתייחס אליו בשום אופן כאל שונא או כאדם רע, אל תשיב לו מלחמה ואל תתווכח עמו. תפנה את הראש למעלה, ותדבר ישירות עם אבא שבשמים, כי הוא זה שמחזיק במקל ומנחית עליך את המלבוש של הדין.

מתוך המכה הזו תבין ותשיג, כי זכית להשלים קומה שלימה בעבודת ה' שלך, וכעת הקדוש ברוך הוא חפץ להעלות אותך לקומה גבוהה ונישאה בהרבה, וכדי לקבל את אישור הכניסה לקומה הבאה, עליך לשלם 'מכס רוחני' – שהוא היכולת לשתוק, להכניע ולשבור עוד יצר של תאוה קטנה או עוד תעתוע של דמיון מופרע. ברגע שתבין זאת, המקל יפול מידו של הבורא, והדין יתמתק ברחמים.

[5] אבא מארי בספרו אמרי נועם (פרשת וירא – מאמר ט) עמד על ענין ציווי הקב"ה לאברהם אבינו בפרשת העקידה, וז"ל: את הציווי הראשוני, לשחוט את יצחק ולהעלותו לקרבן, קיבל אברהם אבינו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שנאמר: "ויהי אחר הדברים האלה והאלהי"ם ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כב, א-ב).

לעומת זאת, את הציווי האחרון, שלא לשחוט את יצחק, קיבל אברהם אבינו רק מפי מלאך, כמו שנאמר: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (שם פסוקים יא-יב).

וצריך להבין: מדוע נעשה שינוי זה בין הציווי לשחוט את יצחק לבין הציווי שלא לשוחטו, ולא נעשו שניהם באופן שוה – או שניהם על ידי הקב"ה או שניהם על ידי מלאך?

ומבאר אדמו"ר הזקן, שהקב"ה עשה שינוי זה כדי ללמדנו שאפילו אם מלאך ה' צבאות יאמר לך לשפוך דמו של יהודי – אל תשמע לו, כי ציווי שכזה יכול לצוות רק הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן הציווי לשחוט את יצחק לא ניתן לאברהם על ידי מלאך אלא מפי הקב"ה בעצמו. לעומת זאת, אם יבוא מלאך ויאמר לך להימנע מלשפוך דמו של יהודי – מיד תשמע לו, וזאת גם אם קיבלת ציווי מפורש מהבורא לשפוך את דמו, ולכן את הציווי שלא לשחוט את יצחק היה די לומר לאברהם על ידי מלאך בלבד.

דבר זה מלמדנו עד כמה יש להיזהר בכבודו של כל יהודי, ולהישמר ביותר שלא לגרום לו צער ועגמת נפש, ומכל שכן שלא לשפוך דמו של יהודי על ידי הלבנת פניו ברבים או הוצאת דיבה עליו וכל כיו"ב.

כי צערו של יהודי עולה ומגיע עד הקב"ה ממש, כמו שכתוב: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט), וכן כתוב: "ותקצר נפשו בעמל ישראל" (שופטים י, טז) – כלומר, רצונו ('נפשו' – מלשון רצונו) של הקב"ה מתקצר מפני צערם ('עמל' – מלשון צער) של עם ישראל ואין הוא יכול לסובלו כלל, אלא מיד מעניש ופורע ממי שמצער אותם.

ובהמשך דבריו שם הוסיף בדברים נוקבים:

לצערנו ישנם הרבה אנשים שהם למדנים, צדיקים, חסידים וכו' וכו' ובכל זאת תורתם ומצוותיהם הם בבחינת נבילה וטריפה, מכיון שאין להם אהבת ישראל והרי הם כשוחטים את קרבנם בסכין פגומה. ואם הם מלמדים את תורתם ברבים הרי הם גם כמאכילים את עם ישראל נבילות וטריפות. ולכן כשהצדיקים האמיתיים באים לקיים מצוה כל שהיא, קודם לכן הם מקבלים עליהם את מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), כי שוחט הבא לשחוט בהמה או עוף ראשית כל עליו לבדוק שהסכין שבידו אינה פגומה, והרי בדיקת הסכין ברוחניות היינו לבדוק שהוא שלם באהבת ישראל.

וכן כשבאים להתפלל, ראשית כל יש לבדוק אם סכין השחיטה הינה כשרה, כלומר לבדוק אם יש בלב אהבה לכל אחד ואחד מישראל, כי רק אז תהיה התפילה בבחינת קרבן שנשחט בכשרות, ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי.

וכן מבואר בדברי האר"י ז"ל (שער הכוונות – דרושי ברכות השחר), וזו לשון קדשו:

קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי.

וממשיך המהרח"ו (שם) ואומר:

ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד, צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן החברים שלו… ואם יש איזה חבר מהם בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי [האר"י] ז"ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתנו.

זהו בעצם סוד ההצלחה בכל התחומים. כל מי שרוצה להצליח בלימוד התורה, בחינוך הילדים, בעסקים וכו', תמיד יתנהג במדת אהבת ישראל ויזהר שלא לפגוע באף אחד מישראל, כי פגיעה ביהודי רגישה אצל הקב"ה במדה גדולה כל כך שאין לה אח וריע. ולכן צריך בדבר זה זהירות גדולה עד מאוד, ועל האדם להתרחק ביותר מכל מעשה שעשוי לגרום צער לזולת.

וכך לימדנו מורינו הבעל שם טוב הקדוש שמי שמנצח יהודי בעולם הזה וגורם לו צער, נעשה מנוצח למעלה ומאבד את כל חלקו בעולם הבא! אלא תמיד יהיה האדם מן המנוצחים ולא מן המנצחים. ולעולם יהיה האדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים, וה' הטוב ישלם לו שכר עצום על כך ולא יעזבהו לעולם.

[6] בכדי להפשיט קצת את מושג 'נסירה' המובא בספרי הקבלה (ובפרט בכתבי האר"י הקדוש בדרושי ראש השנה ודרושי התפילה), יש להקדים את היסוד העמוק של סדר ההשתלשלות ובנין הפרצופים העליונים.

בכללות עבודת ראש השנה ועשרת ימי תשובה, אנו עוסקים בחידוש המלוכה ובבנין פרצוף המלכות (שכינתא קדישא). קודם ראש השנה, מחמת מיעוט הכלים והקטרוג, שרויה המלכות בבחינת 'אחור באחור' עם פרצוף זעיר אנפין (ז"א).

בחינת 'אחור באחור' היא, שאין השפעה ישירה של אורות פנים, אלא ההשפעה היא בבחינת 'אחוריים' – השפעה מצומצמת, מקיפה ועמוקה, שאין בה את גילוי הפנים והאהבה. מצב זה הוא שורש הדינים וההסתר בעולם, וכנגדו אנו מוצאים בבריאת אדם הראשון: 'דו־פרצופין נבראו', שהיו דבוקים מגביהם.

בליל ראש השנה, על ידי תקיעת שופר ועבודת המוסר והתשובה, נופלת 'תרדמה' על הפרצופים העליונים. התרדמה היא הסתלקות המוחין הדקדישה אל השורש, ובאמצעותה מתחיל תהליך הנסירה.

הנסירה היא הפעולה האלקית של הפרדת הזיווג ד'אחור באחור', על מנת לנסר ולהפריד את המלכות מהדביקות החורפית והדינית, ולבנותה מחדש בפרצוף שלם בפני עצמו, עד שתוכל לחזור ולהתייצב בבחינת 'פנים בפנים'.

עבודת הנסירה אינה נעשית ברגע אחד, אלא היא תהליך הדרגתי הנמשך לאורך כל עשרת ימי תשובה, ומגיע לשיאו ביום הכיפורים ובחג הסוכות:

בימי ראש השנה – נעשית תחילת הנסירה על ידי קול השופר, המעורר את הרחמים העליונים ומסלק את האחיזה של החיצונים מאחורי המלכות.

בעשרת ימי תשובה – בכל יום ויום מנוסרת בחינה אחת ואור אחד מתוך עשר הספירות. הנסירה דורשת את עבודת התשובה של היחיד, ועל ידי דמעותיו ותפילתו הוא מסייע להפריד את סיגי הדין מן הקדושה.

ביום הכיפורים – עומדת המלכות בבניינה השלם, עולה עד בחינת אימא עילאה (ספירת הבינה), ומזדווגת בבחינת 'פנים בפנים' – שזהו מקור סליחת העוונות והשפעת החיים הנצחיים.

נשאלת השאלה, כיצד קשורה סגולת הנסירה והשינוי בפרצופים העליונים לתיקון הגלגולים הקודמים של האדם הפרטי?

לפי המבואר בכתבי האר"י (שער הגלגולים – הקדמה ח), נשמת האדם איננה פרט מבודד, אלא היא שרשרת אחת ארוכה המורכבת מכל הניצוצות והגלגולים שירדו לעולם לאורך כל ששת אלפים שנה.

כשם שהמלכות העליונה נפגמה בעוונותיהם של בני אדם ונפלה לבחינת 'אחור באחור', כך גם הנשמה הפרטית של היהודי, מתוך חטאיו בגלגולים הקודמים, דבקה בבחינת 'אחור' – דהיינו מעטפת של קליפות, דינים ומחשבות זרות המעכבות את האור.

בימים הרגילים של השנה, קשה לאדם לתקן את מה שפגם בגלגולים קודמים, מפני שהצינורות הרוחניים מנוהלים על פי משפט קפדני. אולם בעשרת ימי תשובה, ישנה את בחינת הנסירה, מתוך שהעולמות כולם מצויים במצב של נסירה והתחדשות, והוא על ידי:

א. התעוררות השרשראות הרוחניות – בשעה שהיהודי עומד בתפילה בימים אלו, ומנצל את 'כח היחיד שנעשה כציבור', אין התפילה נפלטת מפי הנשמה של הניצוץ הנוכחי בלבד, אלא כל הניצוצות של גלגוליו הקודמים נאספים ושרים עמו.

ב. הסרת בחינת 'אחור' מן הנשמה – כשם שבמרומים מנוסר חלק ה'אחור' מן המלכות, כך בכח דמעות התשובה והכוונה בתפילה (בפרט בברכות 'זוכרנו לחיים' ו'מי כמוך אב הרחמן'), מנסר האדם ומפריד את כל החובות, הדינים והרושם הרע שנשתרו עליו מגלגולים קודמים.

ג. תיקון 'חסד של אמת' לנשמת עצמו – התפילה על הנפטרים ועל הגלגולים בימים אלו איננה רק תפילה לזולת, אלא היא בחינת חילוף ופדיה לכל חלקי נפשו של האדם שהיו שרויים בחושך מאות בשנים.