בין גלות לגאולה
בשנת 2238 לבריאת העולם הגיע יעקב אבינו עם כל צאצאיו לפתחה של ארץ מצרים.
השומרים פתחו את דלתות הארץ בקלילות, והם נכנסו… הכניסה למצרים היתה פשוטה אולם היציאה משם, בכלל לא…
מצרים העתיקה, היתה ערש החכמה!
כל חכמה שרק רצית, יכולת למצוא בה: חכמת הטבע והתמזגות היסודות. חכמת התכונה והרפואה. אומנות ושירה.
אך לא רק זאת, הם היו בקיאים גם בכל עשר מדרגות הטומאה, וידעו להשתמש בהן כרצונם. ואלו הן עשר המדרגות:[1]
קוֹסֵם, קְסָמִים (היא כוללת בתוכה ב' מדרגות), מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף, וְחוֹבֵר חָבֶר, וְשׁוֹאֵל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.
בכח החכמה שהיה להם, הם בנו מערכות הגנה מסביב ארצם שיגינו עליהם מכל אויב ופורענות, ובנוסף המערכות הללו מנעו מהעבדים לברוח מהעבדות שלהם.[2]
ולכן שום עבד לא הצליח לברוח ממצרים.
הרבה עבדים ניסו לברוח – בלילות חסרי ירח, חבושים בכובע גרב, הם התגנבו בלאט, על קצות האצבעות, לעבר חור נסתר בחומה…
לילה שקט חסר קול, העבד מתקרב ורק הלמות לבו נשמעים, ופתאום…
התנפלו עליו זאבים, כלבים, אריות, דובים, מרומי החומה השתלשלו נחשים ולשונם האדומה נוטפת ארס… ובין רגליו הסתובבו עקרבים צהובים ונדלים ארסיים…
העבד, היה מתעלף במקום, ובבוקר היו מוצאים אותו ומחזירים אותו לעבודה…
ובאמת לא היו כלבים… לא דובים ולא יער, הכל היה כישופים. כך היה מצב הארץ בשעה שהגיעו עם ישראל למצרים, והתיישבו בה. ופרעה שראה שמזלו גובר החליט להפוך את עם ישראל לעבדים…
במשך 115 שנה[3] היו עם ישראל משועבדים בשעבוד קשה ומר. שעבוד המתואר בשני הפרקים הראשונים של חומש שמות.
ובפרק השלישי (של חומש שמות) מתחילה הגאולה. בפרק זה הקב"ה מתגלה למשה רבינו ומטיל עליו את השליחות. משה ניגש לפרעה ומבקש שחרור, ופרעה מסרב ומגרש אותו. ועל עצם 'העזות' לבקש שחרור הוא מכביד את השעבוד על ישראל.
משה רואה את התוצאה של השליחות שלו, ונשבר. הוא פונה להקב"ה ואומר: "ה' לָמָֽה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָֽמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה, כב-כג)![4]
ובפסוק האחרון של פרשת שמות, נאמר כך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָֽרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שם ו, א)…
ועשר המכות מתחילות! בפרשת וארא ישנן שבע מכות, ובפרשת בא ישנן עוד שלש מכות, ובסוף פרשת בא, פרעה מגרש את ישראל ממצרים!
ומכל אריכות זו למדנו נקודה נפלאה: שפרשת וארא היא הפרשה הממצעת בין הגלות לגאולה.
פרשת וארא עומדת בין פרשת שמות שבה נכתב על 'גלות מצרים' ובין פרשת 'בא' שבה נכתב על 'יציאת מצרים'.
בפרשת וארא עומדים ישראל במצב שכבר המצב אינו גלות אך עדיין אינו גאולה. ובכל זאת, למרות שכבר הגיע זמן 'טרום הגאולה', כדי להיגאל היו צריכים את העבודה של ישראל…
ולפני שנבאר את העבודה, נקדים…
האמונה שהביאה אסון!
דור המבול היה ללא ספק אחד הדורות המפורסמים ביותר שהיו מימות עולם. דור שלמרות חכמתו העצומה,[5] מרד בבורא יתברך!
בעקבות המרד, התעוררה מדת הדין והחלה לקטרג: 'רבונו של עולם! מחה את שמם מתחת השמים!' וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם לְנֹחַ, קֵץ כָּל־בָּשָׂר (שזה המקטרג הגדול) בָּא לְפָנַי, כִּי מָֽלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִֽנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו, יג) –
אך לפני שאקבל את טענת מדת הדין – המשיך הקב"ה ואמר לנח – אני רוצה להעניק להם הזדמנות נוספת, לכן תבנה תיבה, וכאשר ישאלו אותך, מדוע אתה בונה? תסביר להם את חומרת מעשיהם…
ונח הצדיק שומע לקול ה', ומחל בבניית התיבה.
כצפוי, אנשים רבים התאספו סביבו ושאלו בסקרנות: 'זקן! תיבה זו למה?'
ונח השיב: חזרו בתשובה, ואם לאו הקדוש ברוך הוא יביא מבול!'
אמרו לו: 'מבול של מה? אם מבול של אש יש לנו דבר אחר ועליתה שמה! ואם של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא – יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ. ואם מן השמים הוא מביא – יש לנו דבר ועקב שמו'…
אמר להם: 'הוא מביא מבול מבין עקבי רגליכם! שנאמר: "נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל" (איוב יב, ה)!'
מאה עשרים שנה של התראה לא הועילו, אנשי אותו הדור התמידו במרדם. והקב"ה קיבל את טענת מדת הדין. וב-י"ז חשון שנת 1656 לבריאת העולם החל לרדת גשם מן השמים.
נח שראה שהגשם החל, נכנס לתיבה עם כל משפחתו. וכמו שנאמר: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (בראשית ז, ז).
והנה המילים האחרונות של הפסוק: 'מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל', צריכות תלמוד. שהרי בפסוק הקודם נאמר שהחל המבול, ומובן שהם נכנסו לתיבה בגלל המבול, ואם כן, למה הוצרך הפסוק לחזור ולהשמיע לנו זאת?
ומצאנו לרש"י שביאר כך: 'מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל' – אף נח מקטני אֲמָנָה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים!
שש מאות חמישים שנה (בערך) חלפו מאותה עת בה כתב רש"י את פירושו,[6] ובאחד הימים ישב הגה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זיע"א, ולמד את דברי רש"י הללו.
רבי יחיאל מיכל למד את דברי רש"י הללו שוב ושוב, ומצחו נחרש קמטים: 'היתכן? איך אפשר לומר על נח הצדיק שהיה מקטני אמנה?!'
הקושיא הציקה לו, מאוד. והוא נשא עיניו לשמים והחל להתחנן: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, יח)…
מתוך תחינתו נתנמנם, ואביו הגה"ק רבי יצחק התגלה אליו (הוא בא מגן עדן להסביר לו), ואמר:[7]
הנה תיבת 'אמונה' יש לה שני פירושים:
א. האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך.
ב. אמונה מלשון: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה" (אסתר ב, ז), והוא לשון המשכה וגידול. כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. והיינו שעל ידי שהוא מאמין בה' יתברך ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות.[8]
והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו ה' יתברך, בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם, אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, היינו על ידי שלימות אמונתו יומשך בוודאי מזה הבאת המבול, ולא היה יודע איך ליתן עצות בנפשו מה לעשות.
וזהו שפירש רש"י: 'מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין'. רוצה לומר, באמת היה מאמין, רק שהיה ירא להאמין בשלימות שה' יתברך יביא מבול, כי אולי יהיה הוא הגורם לזה…
אך בסופו של דבר נח האמין קצת במבול, ובכך שהאמין המשיך את המבול! ולכן מי המבול נקראים על שמו: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ" (ישעיה נד, ט)…
ומכיון שעל ידי אמונתו המשיך מבול, הוצרך לתקן זאת…
אחרי המבול חי נח עוד 350 שנה, ובשנת 2006 לבריאת העולם נפטר נח, בן 950, וכמו שנאמר: "וַיְהִי כָּל־יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת" (בראשית ט, כט).
והשנים המשיכו לחלוף…
מנסתרות תמים דעים!
כך עלה ברצונו יתברך, שצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, יצורפו בכוּר הברזל שבמצרים. ועל ידי הצירוף הזה הם יזכו למעלה האדירה, להיות בחלקו של הקב"ה לעולם ועד!
כמו שנאמר: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם בְּמִצְרַֽיִם לְעֵינֶיךָ" (דברים ד, לד) –
במילים: 'לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי', טמון סוד הצירוף שעברו ישראל בכוּר הברזל.[9]
ולכן בשנת 2238 לבריאת העולם, הוריד הקב"ה את יעקב ובניו למצרים והושיב אותם שם.
כל זמן שחיו בני יעקב עוד האירה האלקות בלבבות, אך אחרי שנפטר הבן האחרון, לוי, נסתמו הלבבות וכהו החושים. והצירוף החל…
הצירוף הזה לא היה פשוט כלל, במהלכו הפסידו בני יעקב את כל המעלות הרוחניות והגשמיות שהיו להם, והם נעשו בהמיים עבים וגסים…
וכמו שנאמר בפסוק: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" (שם כו, ו).
וביאר הגה"ק רבי משה דוד וואלי זיע"א, וזתו"ד:[10]
דע כי הפסוק הזה מתאר את התחושה שחש הניצוץ האלקי של ישראל בהיותם במצרים:
'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים' – זהו הרע של הקליפה שחשב להתגבר על הטוב של הקדושה.
'וַיְעַנּוּנוּ' – שהרי הקליפה נתפשטה בכל הכחות הטמאים שלה, שהם עינוי נפש אל הקדושה, והכריחו לישראל לעבוד עבודה שאינה שלהם. וזה שנאמר:
'וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה' – שמלבד משמעו הפשוט, ירמוז גם כן אל עבודה זרה ממש. שהיא קשה לנפשם של זרע אמת'…
ומכיון שישראל התדרדרו כל כך, קטרגה מדת הדין וטענה: הם כל כך שקועים בטומאת הקליפה שלא מגיע להם להיגאל לעולם ועד!
וזה לשון המדרש (ויקרא רבה, פרשה כג – אות ב):
'לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי' – אלו (המצרים) ואלו (ישראל) ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן, לא היתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם!
ובעיצומה של הגלות הקשה,[11] וקטרוג מדת הדין, החל הקב"ה לטוות את מהלך הגאולה…
אל תחשוש הם יאמינו!
שלש מאות ששים ושתים שנה חלפו מעת פטירתו של נח, ואז (בשנת 2368), ביום רביעי, ז' אדר, בשעה תשע בבוקר, ירדה לעולם נשמתו הקדושה של משה רבינו עליו השלום.
וגילה רבינו האר"י ז"ל,[12] שנח התגלגל במשה, ולכן כל ימיו פעל לתקן אשר עִוֵּת בתחילה.[13]
במשך 78 שנה עבד משה רבינו את בוראו, בדרכים נעלמים וכמוסים מעינינו. ובשנתו ה-79 זכה שהקב"ה התגלה אליו והטיל עליו שליחות.
וברשותכם נספר:
רגליו של משה רבינו צועדות בחולות המדבר, אך זה משה האיש – נמצא בעולם אחר, רחוק וטמיר. מחשבותיו הקדושות נוסקות לעולמות רוחניים זכים ובהירים, בעיני רוחו רואה את משמרות המלאכים, ובאזניו הטהורות מצטלצלת שירת הבריאה…
ולפתע, הוא זוכה והקב"ה מתגלה אליו ומספר לו:[14] בני האהובים, עם ישראל, נמצאים בגלות קשה ומרה, ועתה, מבקש אני ממך לך בשלחותי: "וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, י).
משה רבינו שומע את השליחות, ושואל שתי שאלות:
"מי אנכי" (שם פסוק יא)? שהרי אני רועה צאן ופרעה הוא מלך גדול. ועוד מי אנכי שאוכל להנהיג עם כה גדול כבני ישראל?…[15]
אם בני ישראל ישאלו אותי מה שמו של הבורא מה אומר להם?
והקב"ה משיב בסבלנות על השאלות. ואחרי שמסתיים ההסבר, הקב"ה מבטיח הבטחה: "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (שם פסוק כא). ומכח החן הזה, עם ישראל יצאו ממצרים, ברכוש גדול.
ההדרכה, ההסברה וההבטחה הסתיימו. ולמרות זאת משה רבינו עדיין חושש: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה" (שם ד, א) –
וכך טען משה: רבונו של עולם, בגלגול שעבר הייתי נח, ועל ידי שהאמנתי קצת במבול, המשכתי אותו לעולם. ואז התברר לי כחה של אמונה, שאי אפשר להמשיך שום דבר לעולם ללא אמונה.
ועתה אני חושש שבני ישראל לא יאמינו לי, ובכך לא אצליח להמשיך להם את הגאולה…
והקב"ה אמר לו: אל תדאג, הם יאמינו לך.
ומשה רבינו יצא לדרך…
ובאמת, עם ישראל האמינו לו, וכמו שנאמר: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שם פסוק לא)…[16]
השעבוד הולך ומתגבר…
משה רואה שעם ישראל מאמינים, ושמח: על ידי האמונה נצליח להמשיך את הגאולה! והוא (יחד עם אהרן) ניגש לפרעה מלך מצרים ודורש: שלח את בני ישראל מארצך!
המפגש הסתיים, משה (ואהרן) יוצא מפרעה, הולך לבית הוריו, לוקח את אשתו ובניו ומחזירם למדין, ושם (במדין) הוא שוהה במשך ששה חדשים ברציפות.[17]
ולבינתים, פרעה נשאר לחשוב ומבין ש'הבטלה שורש כל המחדלים', לכן החליט לקחת מעם ישראל כל אפשרות מנוחה וגזר שתי גזירות:
א. לבטל מעם ישראל את יום המנוחה שהיה להם, כמבואר במדרש (שמות רבה, פרשה א – אות כח) שהיו נחים ביום שבת.
ב. עד עתה היו המצרים מספקים לעם ישראל את התבן כדי שיעשו ממנו לבנים, ומעתה ילכו הם ויאספו בעצמם את התבן מהשדות. ובאשר להספקים… אין הנחות! הכל נשאר כרגיל!
מאז שבא משה לפרעה, החל מצב חדש. מצב הנקרא: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים" (שמות ה, ט).
מאותה עת, החלו עם ישראל לעבוד ביום ובלילה ללא הרף, וכל זה רק כדי לספק את רצון פרעה!
ביום היו לוֹבְנִים לְבֵנִים, ובלילה נפוצו על פני שדות ומדבריות ללקט קש ותבן למלאכת יומם. הקושי היה גדול מנשוא, לכן הלכו שוטרי פרעה להתחנן על נפשות העם – קיבלו מפרעה 'בזיונות' וחזרו לעבודה בשטח.
לפני שבאו משה ואהרן לפרעה, היו עומדים עם ישראל בכל ההספקים, ורק לעתים רחוקות לא עלה בידם לסיים ובשל כך היו שוטרי ישראל מקבלים מכות נוראות (שהרי האחריות היתה מוטלת עליהם), אך כעת, עם הגזירה הנוראה שהתחדשה, לא הצליחו אף יום לסיים את הספק העבודה ולכן היו השוטרים מקבלים מכות, ולמחרת, טרם יבשו פצעיהם, שוב קיבלו מכות, וכך חוזר חלילה…
בפצעים החל להתפתח זיהום, מוגלה וחיידקים תוססים, שגרמו להפצת ריח נורא ומבאיש מגופם, שנאמר: "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ" (שם פסוק כא)…[18]
לאחר ששה חדשים של צער בלתי נסבל, אמר הקב"ה למשה חזור למצרים. משה חוזר למצרים ומתמלא חלחלה, 'לאן הם נפלו'…
ומשה מרים עינים לשמים, וצועק: "לָמָֽה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָֽמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי.[19] וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שם פסוקים כב-כג).
האור הבוקע מן החושך
רבונו של עולם! – כך טען משה – כבר בגלגול שעבר, הבנתי את כחה של האמונה. ועתה, כששלחת אותי לגאול את ישראל, הבנתי שאין אפשרות להכניע את מדת הדין אלא בזכות האמונה.
ולכן טענתי: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד, א), וממילא לא אצליח להכניע את מדת הדין. אבל אתה, רבונו של עולם, אמרת לי שהם יאמינו, ובאמת הם האמינו.
אך עתה מתברר שהאמונה הזו לא נבעה מתוכם, אלא אתה השפעת עליהם זאת. ומכיון שזה בא ממך, לא נשאר בידם שום זכות להיגאל. ומדת הדין ניצחה!
ואם כן, רבונו של עולם, בשביל מה היה כל הטרטור הזה?!…
וכך כתב הגה"ק רבי משה סופר זיע"א:[20]
'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי' – ראה משה רבינו ע"ה שאינם ראויים להיגאל, ותטען מדת הדין: מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה וכן הללו…
[והבין שהזכות היחידה שיש להם, היא זכות האמונה].
וחשש משה אם לא יאמינו לי בבחירתם הטוב, אפילו יתן הקב"ה ויהפוך לבבם להאמין, מכל מקום אין להם זכות באמונה שאינה מבחירתם ונמצא יגרום להם רעה בשליחותו, ועל כן כשאמר פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה" (שם ה, ט), אמר: "לָמָֽה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (שם פסוק כב), כי חשב שלא האמינו בבחירתם רק ה' עשה שהאמינו. ועל ידי זה ניצחה מדת הדין!…
וכך משיב הקב"ה למשה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ"ל שַׁדָּ"י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שם ו, ג) –
עם ישראל האמינו אמונה אמיתית, אמונה שנבעה מתוך עומק לבבם הטהור, ובזכות זה יגאלו!
אך מכיון שאני רוצה לגלות בעולם אור אלקי חדש, אור שלא היה מעולם, אור שאפילו אבות העולם לא זכו לו, והוא 'אור הנקמה', לכן הם היו צריכים לסבול עוד מעט חושך, כדי שיתחזקו יותר באמונה!
וזה לשון הגה"ק רבי משה סופר זיע"א:[21]
הנה לאברהם יצחק ויעקב ניתן כל הטוב האפשרי, 'בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל', והטעימן מעין עולם הבא (בבא בתרא טז:), אך לא ראו נקמה בשונאיהם! אברהם ניצל מנמרוד, פרעה ומאבימלך, ויעקב מעשיו ולבן, אבל נקמה בשונאיהם ומשפט ברשעים, לא ראו, דנמרוד לא נשרף באש, ולא נענש מדה כנגד מדה, וגם ללבן לא מצינו פורענויות, וגם עשיו הלך והצליח מאוד.
ולכן כשאמר הקב"ה למשה ולבני ישראל שיוציאם ממצרים ביד חזקה ובנקמה בפרעה ובמצרים, היה זה אצלם דבר חדש, כי זה לא קיבלו מאבותיהם, כי הם קיבלו רק שה' יתברך ייטיב לטובים, אבל שגם ירע להרעים, זה לא קיבלו מהם.
והנה שם 'אֵ"ל שַׁדָּ"י' הוא שם להטיב ולרחם על הטובים, כמו שאמר יעקב: "וְאֵ"ל שַׁדַּ"י יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים" (בראשית מג, יד), מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די ויתן לכם רחמים.
אמנם שם 'הוי"ה' הוא לעשות נקמה ברשעים, כידוע דכל זמן שלא נעשה נקמה ברשעים אין שמו של הקב"ה שלם, ואינו משמש בשם 'הוי"ה'.[22]
וזהו שאמר כאן הקב"ה למשה: 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ"ל שַׁדָּ"י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם', דלא עשיתי עדיין שום נקמה באויבים, רק שהצלתי אותם מידיהם בשם א"ל שד"י, שאמרתי די לצרותיהם, אבל עכשיו בא העת להראות לבני ישראל נקמה באויביהם, "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַֽיִם" (שמות ו, ו), שעל ידי השם הזה (שם הוי"ה) אני נוקם את נקמתם באויביהם…[23] (ראה הערה).
ולפני שנמשיך, נעצור לרגע…
כך הוא המסלול
מאותה עת שהודיע משה רבינו לישראל על הגאולה, ועד שנחתה על המצרים, המכה הראשונה – מכת דם, חלפו ששה חדשים ושבוע.
מאה שבעים וחמשה ימים, ארוכים ואפלים מאוד. בהם הלב נע ונד בין אמונה בדברי ה', לבין המציאות הקשה הטופחת על הפנים.
והקב"ה לימד את משה רבינו: משה, כך הוא המסלול! צריכים לחכות בסבלנות עד העת המדוייקת לגאולה!
חלפו שנים ומשה רבינו כתב את ספר איוב,[24] ובתוכו הוא כתב כך: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹ"הַּ מִלִּים" (איוב לו, ב).
ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א שביאר כך:[25]
'כַּתַּר' – לשון הַמְתָּנָה. כל יהודי חייב לדעת, שאי אפשר להיכנס אל הקדושה במהירות ובפעם אחת, כי צריכים לעבוד את ה' יתברך ימים ושנים, בתמימות ובאמונה, ובכל אותם ימים צריכין לחכות ולקוות הרבה הרבה, עד שזוכים להיכנס אל הקדושה באמת.
ורק יהודי שזוכה וממשיך בעבודתו במסירות ואף על פי שאין רואה ומרגיש בעצמו שום התעלות, אין הוא נסוג אחור, רק עומד וממתין, מצפה וכוסף, משתוקק ומתגעגע "מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִי"ם" (תהלים מב, ג), כי יודע שכל זמן שעדיין אין מקרבין אותו מלמעלה סימן כי עדיין אינו ראוי לזה… יזכה בסופו של דבר להיכנס פנימה, אל תוך תחומי האלקות.
בסופו של דבר, כל אותם רצונות וכיסופין יצטרפו יחד ויהפכו למציאות רוחנית אחת אדירה ונוראה, שתפתח בפניו את כל שערי ההשגה…
זהו המסלול שנגזר לעבור על כל החפץ להיכנס אל הקדושה!
ומסלול ההמתנה הזה נקרא בשם 'אמונה'! ונבאר את דברינו…
המתנה – סוד האמונה
בשיחה שמסר הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זיע"א (שיחות – אלול ימים נוראים, עמוד מד) אמר, וז"ל:
בגמרא הקדושה (תענית ח.) הובא כך: אמר רבי אמי, בוא וראה כמה גדולים בעלי אֲמָנָה, מנין? מחולדה ובור, ומה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה.
וביאר רש"י את דברי רבי אמי, כך:
מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לנערה אחת שישאנה. שאלה אותו: מי יעיד?
הסתכל הבחור אנה ואנה, וראה בור אחד וחולדה. אמר הבחור: הבור וחולדה יהיו עדים בדבר.
לימים עבר על אמונתו והתחתן עם אשה אחרת ונולדו לו שני בנים. ואז קרה לו אסון נורא: הבן הבכור נפל לבור ומת. ואת אחיו נשכה חולדה וגם הוא מת.
ביאור הדברים הוא – אותו בחור נתן אמון בחולדה ובבור, אף על פי שלכאורה נראה הדבר שבחולדה ובור אי אפשר לתת אמון, בכל אופן החולדה והבור המיתו את שני בניו.
אנו למדים מה כחה של נתינת אמון, ואם כן, בוודאי שהנותן אמון בקב"ה עתיד הקב"ה להצדיק את אמונו.
לתת אמון בה' יתברך זהו יסוד גדול בתורה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ"ל שַׁדָּ"י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג).
וכך אמר הקב"ה למשה: הבטחתי לאבות אך עדיין לא קיימתי. (הקב"ה עדיין לא נגלה לכלל ישראל במדה של שם ה', המדה של שם ה' היא מדת טובו של הקב"ה לקיים את ההבטחות).
המשגיח רבי ירוחם ממיר זיע"א מסביר שאצל הקב"ה יש שני מהלכים, יש מהלך של 'הבטחתי' – הבטחה אבל עדיין אין קיום, אחרי זה ישנו עוד מהלך של קיום. לאחר ההבטחה שום דבר אינו יכול לצאת מיד אל הפועל, כדי שההבטחה תצא אל הפועל היא צריכה לעבור את השלב שנקרא 'אמונה'. כאשר יתקיים השלב של האמונה בהבטחה, תוכל ההבטחה לצאת אל הפועל – אל שלב הקיום.
על הפסוק: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת" (ישעיה לג, ו), אומרים חז"ל (שבת לא.): 'אֱמוּנַת' – זה סדר זרעים (הראשון שבששה סדרי משנה), והטעם שסדר זרעים נקרא 'אמונה' – כיון ש'מאמין בחי העולמים וזורע'.
ביאור הדבר: אדם לוקח גרעיני חיטה שהם יקרים וקובר אותם בתוך האדמה. כשנשאל את האדם: מדוע אתה עושה מעשה כזה? הוא יענה: אל דאגה – הרי תגדל מזה תבואה טובה ומשובחת!
מחכים ומחכים והתבואה עדיין לא גדלה. אדם שאין לו סבלנות חופר באדמה לראות היכן הזרעים, הוא רואה שהזרעים נרקבו, על ידי שהוא חפר באדמה – הוא קלקל את הזרעים.
אך מי שמאמין, מי שנותן אמון באלקי ישראל – לא רק שהוא לא חופר באדמה, הוא גם לוקח מים טובים ויקרים ומשקה את האדמה, הוא מעבד את חלקת השדה, אפילו שעובר שבוע ועוד שבוע ועדיין לא גדל כלום – הוא ממשיך לחכות, הוא מאמין באלקי ישראל!
אדם שמאמין ימשיך לעבד ולהשקות את השדה, הוא יאמר לבורא עולם: 'רבונו של עולם, הפקדתי אצלך חיטים ואני מאמין שאקבל אותם עם תוספת', הסוף יהיה שהוא יקבל שיבולים. אך אדם שישבר באמצע, אדם שיפסיק להאמין – הוא יחפור באדמה או יפסיק להשקות, הרי הסוף יהיה שהוא לא יקבל שום דבר.
כך זה גם באמונת ישראל. הקב"ה לקח את הגרעינים הטובים – את עם ישראל – והכניס אותם לתוך הגלות, הקב"ה אמר שלבסוף עם ישראל יפרח כשושנה.
אותם יהודים שמחזיקים באמונה, אותם יהודים שלא נשברים, הם ממשיכים להשקות במים, הם ממשיכים לצעוק: 'אני מאמין' – 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', יבוא יום והם יקצרו את הפירות, הם יזכו לראות בביאת המשיח ובבנין ירושלים.
כי רק כך היא הדרך: כדי להגיע לשלב של התממשות הקיום, חייבים לעבור קודם את השלב של אמונה.
האדם צריך להגיע לשלב של אמונה מכיון שהוא לא רואה מיד תוצאות ממשיות למעשיו, וזו הסיבה שאנשים נשברים באמצע ולא מאמינים.
כמו אותו אדם שנכנס לחנות, מגיש למוכר את הכסף ומקבל את המצרכים, זו ודאי עסקה טובה. אך מה יעשה אותו אדם אם המוכר יאמר לו שאת המצרכים הוא יקבל רק למחרת? כאן כבר הקונה יהסס, מי יודע מה יעשה המוכר בינתים עם הכסף. כאן נדרש 'אמון'.
דוגמא נוספת ממהלך החיים: אדם נכנס לבית חולים ורואה שם יהודי במצב קשה, הוא מיד שוטח תפילתו לפני בורא עולם: 'רבונו של עולם, שלח רפואה שלימה לחולי עמך', מיד הוא שם לב שמצבו של החולה משתפר והוא מתחיל להבריא. יש לאותו אדם הרגשה ממש טובה – התפללתי ומיד נעניתי, נפלא!
למחרת הוא נכנס שוב לבית חולים ורואה יהודי במצב קשה, הוא מוריד דמעות ומתפלל, אך הפעם הוא לא נענה, מצבו של החולה ממשיך להתדרדר. אותו אדם מרגיש שהוא זרק סתם מילים, הוא יודע שהוא הפקיד את המילים בידיו של הקב"ה, אך היכן הם המילים? הרי החולה לא קם מחוליו! לאחר אותו מאורע האדם הזה כבר מהסס האם להיכנס לבית החולים, האם בכלל להתפלל על החולים. הרי אתמול הוא ראה שהמילים לא עזרו, הוא ראה שהמילים הלכו ואינן, אולי עדיף במצב כזה לעשות דברים אחרים ולא סתם לומר מילים?
אם אותו אדם היה יודע שכל דבר צריך לעבור שלב של אמונה, אם היה יודע שהמילים שהוא אמר מופקדות אצל הקב"ה, הכל היה נראה אחרת. הוא היה יודע שמהמילים האלו יגדל פעם משהו, אפילו מסתם מילים בלי כוונה, שהרי לא אומרים: כי אתה שומע תפילת כל לב, אלא 'כי אתה שומע תפילת כל פה'. כל מילה של יהודי זה יהלום, הכל מופקד אצל בורא עולם ויבוא יום ויצמחו מזה פירות.
גם כאשר נראה שהתפילות לא התקבלו אין זה נכון, התפילות התקבלו והם מופקדות אצל בורא עולם, אלא שאת התוצאות נראה במועד אחר ואולי בדבר אחר…
גם כאשר מתפללים על חולה והוא נפטר, לבל נחשוב שהתפילות לא התקבלו – שהתפילות נאמרו לבטלה, תפילות שלא עזרו לחולה זה יעזרו לחולה אחר, אולי תפילות אלה יעזרו בעתות צרה אחרות, אולי אותן תפילות יעזרו לאותו נפטר שצריך זכויות בבית דין של מעלה, שום דבר אינו חוזר ריקם!
כדי שנהיה בדרגה של 'לתת אמון' בקב"ה, כדי שיהיה יותר קל לנו לתת אמון, עלינו להתחזק ולדעת יותר טוב היכן אנו מפקידים את תפילותינו, איזה אוצר בטוח ונשגב הוא זה.
נבין יותר את הדבר בדרך משל ממציאות החיים.
ידוע שבזמן הקציר קוצרים כמויות רבות של תבואה. לכאורה מדוע צריכים כל כך הרבה תבואה, הרי יספיקו לנו כמה קילוגרמים בודדים? התשובה היא – לפנינו חורף ארוך ועד שנקצור שוב תעבור שנה שלימה, אנו צריכים לאגור תבואה לחורף שלם. אולם כל המאמץ הגדול הזה שוה רק אם יש לנו מקום טוב בו נוכל לאחסן את כל התבואה, אז נכניס את כל התבואה למחסן. אמנם בשעת הקציר והאחסון נזיע, אך אחר כך בימי החורף נשב רגועים כשמזוננו נמצא לפנינו. אך אם המחסן יהיה גרוע, אם יהיו בו עכברים והתבואה תתעפש במחסן זה, אז כל המאמץ שעשינו בשעת הקציר אינו שוה שום דבר, הכל ירד לטמיון, במקרה כזה עדיף לקצור רק כמה קילוגרמים הנצרכים להיום ולא להזיע לריק.
כאשר יודעים שהכל מאוחסן על הצד הטוב ביותר, כאשר יודעים שהתפילות נשמרות אצל בורא עולם והוא לא נותן לאף תפילה ללכת לאבדון, אלא שומר את התפילות ליום שאפשר יהיה להשתמש בהן, בידיעה כזאת נרצה להשקיע יותר, עוד תפילה ועוד תפילה… (עיין שם בדבריו שהאריך עוד).
וצריך לדעת גם להמתנה יש גבול! וברשותכם נרחיב…
האיכר והתעלומה בשדה
עמד הגה"צ רבי אלחנן וסרמן (ראש ישיבת אוהל תורה בברנוביץ') בישיבתו הקדושה והמשיל משל בפני אלו אשר סבבו אותו, ימים ספורים לפני שהובלו לקדש שם שמים ביציאת נשמותיהם בעלות הלהב על המזבח, לא הרחק מהמבצר התשיעי, מקום עליית קדושי סלבודקא – קובנא (אשר נרצחו בי"א תמוז תש"א):
מעשה באדם שלא הבין כלל בחקלאות. פגש איכר וביקשו שידגים לו מלאכתו. נעתר האיכר בשמחה והזמינו לצאת עמו אל השדה. בהגיעם ראה האורח כברת ארץ מוריקה, מרהיבה ביופיה. לפליאתו נטל האיכר מחרישה ופילח את רגבי הקרקע, כשהוא עוקר את מרבד הדשא המרהיב. 'היצאת מדעתך?' שאל האורח, 'השדה היתה כה מוריקה, ועתה הפכת אותה לשממה!'
הרגיעו האיכר: 'המתן נא בסבלנות, ותבין'.
למחרת נטל האיכר שק מלא גרעיני דגן בשלים, טובים למאכל, נשאם לשדה והחל משליכם על פני הרגבים. 'מה אתה עושה?' הזדעק האורח, 'הרי אתה משחית גרעינים טובים לריק!'
והאיכר הרגיעו: 'המתן נא בסבלנות, ותבין'.
לא הסתפק בזריית הגרעינים, אלא חרש את השדה בשנית, כדי להעמיק את הזרעים בקרקע ולחפותם באדמה. בכך איבדם כליל, ואי אפשר עוד ללקטם!
ברם, לא עברו ימים רבים והזרעים החלו לנבוט. שיבולים תמירות עלו, עמוסות גרעינים. 'עתה אני מבין', חשב האורח. הסבלנות השתלמה. אך מה גדלה תמיהתו כאשר האיכר נטל מגל והחל לקצור בשיבולים, שנפלו שדודות על פני השדה! 'לשם מה יגעת וכִלית כחך, אם הינך משחית הכל במגלך', התרעם האורח.
והאיכר ענה: 'המתן נא בסבלנות, ותבין'.
אלם האיכר אלומות, עשאן גורן – ואז החל להתעמר בתבואה: דש במורג חרוץ, והניפה בזריה לרוח. נטל את הגרגירים והכניסם לאבן הריחיים, טחנם עד דק, והפך את כל יגיעו לעפר. בכך לא הסתפק, והניע את האבקה בכברה, טִלְטֵלָהּ עד אשר ניגרה – ואז שפך מים לאבקה, והפכה לגוש בוץ. והאורח תָּמֵהַּ: 'מה שיעור ההתעללות?…'
אך מסתבר, שיסורי התבואה לא תמו! עתה נטל את גוש העיסה והחל חובט בו בכח רב, לש עוד ועוד, שוב ושוב. ובכך לא נחה דעתו: הסיק תנור בחום רב, והכניס לתוכו את העיסה…
'עצור!' האורח לא יכול היה עוד למשול ברוחו: 'כשרמסת, כשזרקת, כשכיתתת, כשטלטלת, כשהפכת לרפש והִכית בחמת זעם, החרשתי. אבל עתה – עומד אתה לשרוף הכל באש, לאבד כליל! התבלעה עליך דעתך?!'
והאיכר ענה: 'אם התאזרת עד כה בסבלנות, אם כבר המתנת עד כאן – מדוע לא תמתין עוד רגעים מספר, ותבין הכל?!'
וסיים רבי אלחנן את דבריו באומרו: האיכר, הוא משל לרבונו של עולם. ואנו, עם ישראל, הננו כאותו אורח נבער מדעת העומד מן הצד. רואים אנו מה עברנו באלפיים שנות גלות, כמה צרות ומצוקות. על גבנו חרשו חורשים, דשו והתעמרו, כיתתו ועפרו בעפר, טחנו עד דק והפליאו מכותיהם, ועל הכל התאפקנו, וקיבלנו יסורים באהבה. ועתה, עתה משליכים אותנו אל האש – אות הוא, כי כבר קרוב קץ הפלאות, קרובה ישועתנו לבוא וצדקתנו לְהִגָּלוֹת…[26]
ונחזור לפרשת השבוע…
שוב זה לא עובד
משה רבינו שומע את דברי ה', וניגש שוב לישראל. אך הפעם הם כבר לא מקשיבים לו. כמו שנאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָֽׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט).
וביאר הרמב"ן (שם): בוודאי שעם ישראל האמינו, אך למרות שהאמינו שבוודאי תבוא הגאולה, בכל זאת מרוב הרגשת הקושי העדיפו לוותר על הכל. לוותר על החיים ולוותר על הגאולה!…[27]
משה ראה שלישראל כבר אין כח לרצות ולקוות, לכן הוא פנה לה' יתברך ואמר: רבונו של עולם! "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָֽׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה" (שם פסוק יב)?
אם בני ישראל לא שומעים לי, ולא מתחזקים באמונה, בלתי אפשרי שישמע אלי פרעה! שהרי השמיעה של פרעה זוהי הגאולה, והיא לא יכולה להיות בלתי האמונה!
והקב"ה אומר למשה, מעתה אני אתחיל לעבוד עם ישראל על האמונה,[28] ואעשה זאת בעזרת עשרת המכות:
שהרי הם יודעים שסידרתי את עולמי בסדר קפדני, בסדר המכונה 'טבע', ועתה אראה להם שכל הטבע הוא בידי, ואני עושה בו כרצוני, ובכך תכנס בהם האמונה, והם יהיו ראויים לגאולה!…
שנה שלימה לקח לבני ישראל להתחזק באמונה (ברמה הנדרשת לגאולה), שנה שתחילתה היה בחודש תמוז שאז קיבלו המצרים את מכת דם. בחודש אב – צפרדע. באלול – כינים. בתשרי – ערוב. בחשון – דבר. בכסליו – שחין. בטבת – ברד. בשבט – ארבה. באדר – חושך.[29]
וב-ט"ו בניסן מכת בכורות, המכה שהעניקה לעם ישראל את תעודת 'המאמין'! ונמצא שהעבודה של 'טרום הגאולה', היתה עבודת האמונה!
זו היתה העבודה של טרום הגאולה ממצרים, וזו גם העבודה של טרום הגאולה מהגלות הנוראה שאנו נמצאים בה, גלות אדום…
וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני, הושע – רמז תקיט), וז"ל:
הנביא הושע התנבא: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כב) – את מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמונה, וכן הוא אומר: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" (שיר השירים ד, ח).
וגדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם שבשכר האמנה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם טו, א), וכן את מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמנה, שנאמר: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שם ד, לא). וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמונה שהאמין, שנאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה'" (בראשית טו, ו), וכן הוא אומר: "אֱמוּנִים נֹצֵר ה'" (תהלים לא, כד). וכן הוא אומר: "וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּֽמְכוּ בְיָדָיו… וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" (שמות יז, יב), מזכירין זכות אבות, ואומר: "זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ" (תהלים קיח, כ), בבעלי אמנה מהו אומר? "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיה כו, ב), השער הזה כל בעלי אמנה נכנסים בו, וכן הוא אומר: "טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וגו' וֶאֱמוּנָֽתְךָ בַּלֵּילוֹת וגו' כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ" (תהלים צב, ב-ה), מי גרם לנו לבוא לידי שמחה זו אלא בשכר אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות, לכך נאמר: "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָֽתְךָ בַּלֵּילוֹת" (שם פסוק ג), וכן יהושפט אומר לעם: "הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶ"ם, הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ" (דברי הימים־ב כ, כ), "ה' עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה" (ירמיה ה, ג), "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד), "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איוב ג, כג), וכן הוא אומר: "וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ" (תהלים קו, יב). "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וגו' וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה וגו' [וְהֵם יַעֲנוּ] אֶת יִזְרְעֶאל" (הושע ב, כג-כד)…
וה' יזכנו שתסתיים כבר העבודה של טרום הגאולה, ונזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. למילה 'אמונה' ישנם שלשה פירושים:
הפירוש הראשון: 'האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך' – להאמין שכל ההבטחות שהבטיח הקב"ה לישראל ביד עבדיו הנביאים יתקיימו בוודאי ללא שום ספק.
ב. הפירוש השני: 'אמונה' – מלשון המשכה וגידול. כמו שנאמר: 'וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה'. שעל ידי שיהודי מאמין בה' יתברך ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות.
ללמדנו שהאמונה, היא הדרך היחידה, בה ניתן למשוך את השפע הנצרך לנו!
ג. הפירוש השלישי: 'לתת אמון בה' יתברך', להאמין שכל תפילה ותפילה שאנו מתפללים, לא הולכת לאיבוד חלילה, אלא הקב"ה שומע אותה ושומר עליה, ובוודאי יצא ממנה משהו טוב!
ד. כל יהודי חייב לדעת, שמילות התפילה שהוא אומר מופקדות אצל הקב"ה, ויבוא יום ויצמחו מזה פירות.
גם כאשר נראה שהתפילות לא התקבלו, אין זה נכון, התפילות התקבלו והם מופקדות אצל בורא עולם, אלא שאת התוצאות נראה במועד אחר ואולי בדבר אחר…
גם כאשר מתפללים על חולה והוא נפטר, לבל נחשוב שהתפילות לא התקבלו – שהתפילות נאמרו לבטלה, תפילות שלא עזרו לחולה זה יעזרו לחולה אחר, אולי תפילות אלה יעזרו בעתות צרה אחרות, אולי אותן תפילות יעזרו לאותו נפטר שצריך זכויות בבית דין של מעלה, שום דבר אינו חוזר ריקם!
ה. כדי שנהיה בדרגה של 'לתת אמון' בקב"ה, כדי שיהיה יותר קל לנו לתת אמון, עלינו להתחזק ולדעת יותר טוב היכן אנו מפקידים את תפילותינו, איזה אוצר בטוח ונשגב הוא זה.
ובעתות הללו, בעקבתא דמשיחא, חייבים להתחזק בכל שלשת פירושי האמונה!
הערות שוליים:
[1] כך הובא בזוהר הקדוש (וארא דף ל ע"ב).
[2] כשהגיע זמן הגאולה, היכה הקב"ה את המצרים בעשר מכות, ובכך ביטל מהם את כל עשר מדרגות הטומאה – כל מכה ביטלה מדרגה אחת. ובזה קרסו כל מערכות ההגנה שלהם, ועם ישראל יצאו מצרים…
[3] לא ידוע בדיוק כמה שנים שועבדו עם ישראל בגלות מצרים, ומה שיודעים הוא שהשעבוד היה לא פחות משמונים ושש שנים ולא יותר ממאה ושש עשר שנה!
וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת שמות – רמז קסב): 'נמצא משמת לוי עד שיצאו ישראל ממצרים מאה ושש עשרה שנה אין שעבוד יותר עליו, לא פחות משמונים ושש כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרור'.
[4] הגה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר זיע"א ביאר את הפסוק הזה כדרכו (והובאו דבריו באמרות חכמה – שמות עמוד לט, לרבי נתנאל אבני שליט"א), וכך ביאר:
מעשה ביהודי כפרי, בור ועם הארץ גמור, שלא ידע כיצד עורכים סדר של ליל פסח. משהגיע ליל הסדר שלח את אשתו אל השכן, לראות כיצד עורך הוא את הסדר, למען ילמד וידע אף הוא, משנכנסה האשה לבית השכן מצאה אותו עומד ומלקה את אשתו בשוט. היתה סבורה שכך עורכים את הסדר ונתייראה להגיד זאת לבעלה, חזרה לביתה ומילאה את פיה מים.
לשוא עמל הכפרי להוציא מפיה את סודה, כי כאילם לא הוציאה הגה מפיה, לבסוף פקעה סבלנותו של הכפרי, נטל שוט והחל להלקות את אשתו השתקנית.
אז פתחה את פיה ונצטעקה: אם ידוע ידעת בעצמך כיצד עורכים את הסדר, למה איפוא שלחתני לברר זאת אצל השכן?…
הוא אשר אמר משה לפני השם יתברך: הלא אתה ידעת את אשר יעשה פרעה בעקבות ביקורי אצלו, ולמה איפוא שלחתני אליו? רדיפת היהודים, שמוכרחה לבוא לפני הגאולה, הלא יכולה היתה לבוא גם בלעדי ביקורי אצל פרעה…
[5] כתב בספר הנורא ברית מנוחה (הקדמת הספר): שדור המבול היו רואים בעיני בשר את הספירות העליונות, את עליית העולמות, ואת הרכבת הכחות העליונים…
[6] שהרי כידוע רש"י נפטר בשנת 4865 לבריאת העולם, וכמו שנכתב בסוף פירוש רש"י על התורה (כתבי יד בפארמא):
'פה נטמן ארון הקודש, קודש הקדשים, המורה הגדול רבי שלמה זכר צדיק לברכה, בן הקדוש רבי יצחק ז"ל צרפתי, נלקח מאתנו ביום ה-כ"ט תמוז, תתס"ה ליצירה, והיה בן ס"ה כשנתבקש לישיבה של מעלה'… (רש"י חייו ופירושיו, חלק א – עמוד 63).
[7] מלכי בקודש – תורת המגיד מזלאטשוב (עמוד יג).
[8] וזה הענין גם באמונת חכמים, שעל ידי שמאמין בדבריהם הרי הוא ממשיך את הישועה. ובענין זה סיפר הגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א (והובאו דבריו בספר דורש טוב, חומש שמות־א – עמוד שסט), וז"ל:
מעשה ביהודי בעל חנות באחת העיירות ברוסיה, שקנה חבית גדולה של בירה ומכר את תכולתה בתוך בקבוקים קטנים. יום אחד הגיע אדם וקנה בקבוק בירה, ולאחר שטעם ממנה חזר לחנות והתלונן שהבירה מקולקלת!
חשכו עיניו של בעל החנות. הוא השקיע בחבית הבירה את מיטב כספו, וכעת התברר שהבירה מקולקלת. היהודי היה חסידו של הרבי מילכוביץ' זצ"ל, והוא החליט ללכת אל הרבי ולתנות בפניו את צרתו.
התעניין הרבי מילכוביץ': 'כמה עלתה החבית?' השיב היהודי: 'חמש מאות זהובים'. 'וכמה עולה שק קמח?' – 'מאתים וחמישים זהובים'.
אמר לו הרבי: 'לפי חשבונך, חבית עולה כמו שני שקי קמח. ובכן, לך לחיים שגם לו יש חנות מכולת, ואמור לו בשמי שיקנה ממך את חבית הבירה המקולקלת ויתן לך במקומה שני שקי קמח'…
הלך היהודי לחיים ואמר לו: 'אגיד לך את האמת! יש ברשותי חבית בירה מקולקלת. שאלתי את הרבי מה לעשות, והוא אמר לי לעשות אתך עסקת חליפין – לתת לך את חבית הבירה המקולקלת, ואתה תתן לי תמורתה שני שקי קמח'.
אמר לו חיים: 'אם הרבי אמר – אין שאלות!' לקח חיים את חבית הבירה, ונתן לו תמורתה שני שקי קמח.
חיים החליט לראות עד כמה הבירה מקולקלת. מזג לעצמו כוסית, טעם מעט מן הבירה והתמוגג מהנאה – 'הבירה טעימה ביותר!'…
הגיע לקוח לחיים וביקש לקנות בקבוק בירה, אמר לו חיים: 'יש לי שתי חביות, תטעם משתיהן, ואמור לי איזו מהן אתה מעדיף'…
הלקוח טעם מעט בירה מהחבית הראשונה, ולאחר מכן טעם גם מהחבית השניה, זו של הבירה המקולקלת. אך ראה זה פלא – הוא שיבח במיוחד את הבירה מהחבית השניה, ואמר לחיים: 'אני רוצה את הבירה המשובחת מהחבית השניה'…
אמר לו חיים: 'אכן, זו בירה משובחת מאוד, מחירה כפול מהבירה הרגילה שבחבית הראשונה'…
תוך שלשה ימים מכר חיים את תכולת החבית של הבירה 'המקולקלת', במחיר כפול!
הלך חיים אל בעל חבית הבירה כדי להודות לו על העסקה המוצלחת, שמע האיש מה עלה בגורלה של הבירה המקולקלת, ומיהר אל הרבי מילכוביץ' לספר לו על הנס והמופת של הרבי. אלא שאז הוא העלה 'טענה' בפני הרבי: 'אם הרבי הפך את הבירה המקולקלת לבירה משובחת, מדוע זה קרה כשהבירה היתה אצל חיים? הרי באותה מדה הרבי היה יכול לעשות זאת כשהבירה ברשותי, ואני זה שהייתי מוכר את הבירה במחיר כפול'…
אמר לו הרבי: 'לא היתה אפשרות כזו, כי לא היתה לך אמונת חכמים מספקת. אתה באת לשאול אותי איך תכסה את ההפסד מהבירה המקולקלת, ואכן אני דאגתי לך שתכסה את ההפסד, אבל לא יכולתי לפעול יותר מזה. לעומת זאת, חיים לא שאל ולא ביקש כלום, הוא חי עם אמונת חכמים גמורה, שהרבי יודע מה הוא עושה! לכן אצלו הייתי יכול לפעול להפוך את הבירה המקולקלת לבירה משובחת ושירויח עליה ריוח כפול!
וסיפר סיפור נוסף (שם – עמוד שסח):
כשהפולנים מרדו ברוסים, היו יהודים ששיתפו פעולה עם הפולנים המורדים וסייעו להם. הרוסים דיכאו את המרידה ביד קשה, ולאחר מכן התפנו לתפוס את משתפי הפעולה כדי לבוא עמם חשבון על מעשיהם.
באחד הכפרים היה יהודי בשם נחמן שסייע למורדים, והרוסים חיפשו אחריו. חייו היו בסכנה. הוא בא אל הרבי מרדזימין זצ"ל וביקש ממנו עצה וברכה. אמר לו הרבי: 'אינך יכול לנוס ממקום למקום ולחיות כל חייך בפחד, אשתך תהיה אלמנה חיה. חזור לכפר שלך, וכשהרוסים יגיעו – התחבא מחוץ לבית!…
העצה של הרבי היתה תמוהה. איך אפשר להתחבא מחוץ לבית? הרי הרוסים יתפסו אותו מיד. אבל אם הרבי אומר – לא שואלים שאלות. הוא חזר לכפרו, וכשהגיעו הרוסים לכפר הם התחילו לעבור מבית לבית ולחפש את נחמן. נחמן מיהר לעשות כדברי הרבי. הוא יצא מביתו ונעמד בחוץ בחוסר אונים. עבר שם חוטב העצים הגוי שהכיר את נחמן, פנה אליו חוטב העצים ואמר לו: 'נחמן, הרוסים הגיעו! הם מחפשים אותך, אתה בסכנת חיים! יש לי עצה, קח את האדרת ואת הכובע שלי, קח את הגרזן שלי, ותחטוב עצים במקומי!'
וכך עשה… הרוסים הגיעו לביתו והפכו אותו, אך לא מצאו שם את נחמן. והם עזבו את העיירה, מבלי לשים לב ל'חוטב העצים' שעבד בסמוך לבית!
נחמן ניצל. הוא הלך לרבי מרדזימין כדי להודות לו.
אמר הרבי מרדזימין לתלמידיו: 'כשהרב נותן עצה, יורד שפע מהשמים, אבל השפע הזה צריך כלי של 'אמונת חכמים'! אם הכלי מחורר – השפע נוזל… לנחמן היה כלי שלם!
[9] מובא בריבוי מקומות, וראה לדוגמא בדרך ה' לרמח"ל (חלק ד, פרק ד – אות ט).
[10] ביאור משנה תורה (עמוד רסז).
[11] וכן חשוב לזכור את אשר סיפר הגה"ק רבי מרדכי חיים מסלונים זיע"א (הובאו דבריו בספר מאמר מרדכי – סיפורים, עמוד רט, לגאון רבי ישראל זאב סלונים), וז"ל:
כידוע, הגה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, ה'אוהב ישראל' מאפטא זיע"א, נפטר ביום חמישי ה' ניסן תקפ"ה.
ובשבת האחרונה לימי חייו (כ"ט אדר), בעת רעוא דרעוין (זמן סעודה שלישית), אמר כך: הנה פטירתו של הצדיק מן העולם דומה לאדם הפושט את בגדי החול ולובש בגדי שבת. ואם כן, למה צריך הצדיק לחלות לפני פטירתו ולשכב במיטה? אלא כדי שהבריות לא יוציאו עליו לעז שהוא מת מיתה חטופה בר מינן…
השבת יצאה, והאוהב ישראל הבדיל על הכוס, והנה לא חלפו כמה דקות והוא נפל למשכב, ונהיה רעש גדול ויצאו כולם למקומות הקדושים להתפלל עליו.
וביום חמישי, ה' בניסן, יצא בנו רבי יצחק מאיר יחד עם כל הקהל לבית העלמין לעורר רחמים, ונשאר האוהב ישראל יחד עם משמשו בביתו.
כשכולם הלכו, קם האוהב ישראל ממטתו ניגש לשולחנו שעליו למד תורה במשך שנים – ונפרד ממנו. אחר כך ניגש לספריה ונפרד ממנה ומהספרים, וכן ניגש אל המזוזה ונפרד ממנה.
וחזר ושכב על מטתו והתחיל לומר: 'האדרת והאמונה' עד 'הדעה והדיבור לחי עולמים', תוך כדי אמירתו מילים אלו עשה תנועה בפיו כמי שמנשב רוח, ועלתה נשמתו בסערה השמימה…
והנה בימים הללו שקודם פטירתו אמר שלא ינוח בעולם העליון ולא יכנס למקומו בגן עדן עד שיבוא המשיח!
כעבור זמן מעת פטירתו התגברו הצרות, והתרגשו זמנים קשים על ישראל…
ונכנסו אל בנו הגה"ק רבי יצחק מאיר ושאלו אותו: הרי אביכם הקדוש הבטיח שלא יכנס לגן עדן כל זמן שלא ניוושע?
רבי יצחק מאיר עצם את עיניו, והמראה הטבעי של פניו אט אט נעלם… ואור לבן, בהיר וצח, תפס את מקומו…
לאחר כמה זמן, פתח את עיניו ואמר, אבי הקדוש התגלה אלי ואמר לי בהאי לישנא: "דִּמִּינוּ אֱלֹהִי"ם חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ" (תהלים מח, י) – כל מה שדימינו בהיותנו כאן שהוא ממדת הדין (שהרי שם 'אלקים' הוא שם של מדת הדין), למעלה בהיכל המלך רואים שהכל חסדים ('חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ'), ולכן אינו יכול לבקש שיוסרו הצרות והדחק.
ורבי מרדכי חיים מסלונים געה בבכי נורא כשסיפר זה.
[12] שער הפסוקים (פרשת בראשית – דרוש ד).
[13] בשיחה עתה אנו מתמקדים בתיקון אחד, אך היו עוד כמה דברים שהיה מוטל על משה רבינו לתקן. וברשותכם, נביא כאן את דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, כי תשא – מאמר ז) שאמר, וז"ל:
בפרשת כי תשא מסופר, שלאחר שעם ישראל חטאו בחטא העגל, ואמר הקב"ה למשה רבינו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב, י), משה רבינו התנגד לכך בכל תוקף, והרבה בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה שיסלח להם, ואף מסר את נפשו מנגד ואמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם (מוטב), וְאִם אַֽיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָֽבְתָּ" (שם פסוק לב).
כדי להבין את העומק שבזה, נקדים את דברי רבינו האר"י ז"ל (ליקוטי תורה, פרשת כי תשא – ד"ה 'מחני'), וזה לשון קדשו: דע כי נח היה בחינת משה, ולא התפלל על דורו, לכן אמר: 'מְחֵנִי' – 'מֵי נֹחַ זֹאת לִי', כי הוא גרם, לכן נקרא על שמו… ומשה חזר להתפלל עליהם, לתקן את אשר עִוֵּת, ועל כן אמר: 'מְחֵנִי נָא' – לשון מיחוי כמו מי המבול, וכל ימיו לא היה אלא בתפילה על הדור, לתקן מה שֶׁעִוֵּת.
ביאור הדברים: מבואר בזוהר הקדוש (זוהר חדש, נח דף כט ע"א) שכשיצא נח מן התיבה וראה העולם חרב זעק לפני הקב"ה ואמר: 'רבונו של עולם, נקראת 'רחום', היה לך לרחם על בריותיך'. והשיבו הקב"ה ואמר: 'רועה שוטה! עכשיו אמרת כך?! למה לא אמרת בשעה שאמרתי לך בלשון רכה: "הִֽנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל" (בראשית ו, יז), וכיון ששמעת שאתה ניצול בתיבה לא עלתה על לבך לבקש רחמים על ישוב העולם, עכשיו שנאבד, פתחת פיך למלל לפני תפילות ותחנונים?!'.
וכן מבואר בזוהר הקדוש (נח דף סז ע"ב) שמכיון שכשאמר הקב"ה לנח שינצל הוא ובניו לא חשב כלל להתפלל על הצלת דורו, לכן נקרא המבול על שמו וכאילו הוא גרם לירידתו, כמו שנאמר: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ" (ישעיה נד, ט). כלומר, מכיון שאילו היה נח מתפלל על בני דורו יתכן שה' לא היה מוריד עליהם את המבול, על כן, בכך שלא התפלל נחשב שהוא גרם לירידת המבול, ונקרא המבול על שמו.
לכן מצינו לרבי ישמעאל בגמרא (סנהדרין קח.) שסובר שאף על נח נחתך הגזר דין להימחות במי המבול, אלא שהוא 'מצא חן בעיני ה" ולכן ניצל. כי אף על פי שמצד מעשיו של נח אכן היה צדיק ותמים – כפי שהתורה מעידה עליו: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט) – בכל זאת, מכיון שלא התאמץ להתפלל על בני דורו שיתמלא עליהם ה' ברחמים ויתמתקו מעליהם כל הדינים ולא ירד עליהם מבול, היה לה' כעס גדול עליו וחשב למחות אף אותו במי המבול, אלא ש'מצא חן בעיני ה".
וכדי לתקן את אשר עִוֵּת, חזרה נשמתו של נח והתגלגלה במשה רבינו ע"ה, כפי שנרמז במה שנאמר בפרשתנו על משה רבינו: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָָ" (שמות לג, יג), בדומה לנאמר על נח: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח). ובדומה למה שאמר ה' לנח שימחה את העולם במבול ויציל רק אותו ואת בני ביתו ומהם יבנה את העולם מחדש, כך גם אמר הקב"ה למשה רבינו שיכלה את עם ישראל ח"ו וישאיר רק אותו ויוציא ממנו עם חדש, כמו שנאמר: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י).
אלא שהפעם לא נכשל משה רבינו כפי שנכשל נח, אלא עמד בתפילה בכל כחו ממש למען הצלתם של כלל ישראל, ובזה תיקן את אשר עִוֵּת נח. ולכן אמר בתפילתו על העם: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָֽבְתָּ" (שם פסוק לב), כי 'מְחֵנִי' הן אותיות 'מֵי נֹחַ', לרמוז שבזה תיקן את מה שנח לא התפלל על העולם ולכן נקרא המבול על שמו – 'מֵי נֹחַ'. וכך היתה דרכו של משה במשך כל ארבעים שנות מנהיגותו, להרבות בתפילה על הדור, להסיר מעליהם כל קטרוג ולמשוך עליהם שפע של רחמים עליונים.
למעשה, עלינו ללמוד ממשה רבינו ע"ה עד כמה חשוב להיות עירני למצבם הגשמי והרוחני של כלל ישראל, ולהרבות בתפילות ובתחנונים לפני ה' שירחם על עמו ישראל, וימתיק מעליהם את כל הדינים, וישפיע עליהם שפע של ישועה ורחמים, ויקרבם אליו על ידי השפעה של חסד ורחמים ולא על ידי יסורים חלילה.
ואם על המבקש רחמים על חברו, שהוא יחיד, אמרו חז"ל (בבא קמא צב.) אשר 'הוא נענה תחילה' – המבקש רחמים על כלל ישראל, על אחת כמה וכמה אשר 'הוא נענה תחילה'.
[14] אשרי הצדיקים שהקב"ה בוחר בהם. ובענין זה נכתוב:
רבינו יעקב ברוך לנדא זיע"א בעל ספר האגור, חיבר ספר נוסף ושמו: 'ספר החזון'. ובתחילת הספר הזה הוא כותב כך:
ויהי בארבעים שנה. בחמישי בששה עשר לחודש. ואני בתוך הגולה. על נהר טיזו"נו. נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. ותהי עלי יד ה' וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול. וארא כעין חשמל כמראה הקשת אשר יהיה ביום הגשם. וארא ואפול על פני. ואשמע קול מדבר. ואומר אלי בן אדם. פתח פיך ואכול את אשר אני נותן אליך.
וארא והנה יד שלוחה אלי והנה בה מגילה עפה. ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת. ותהי בפי כדבש למתוק. ואחרי אָכְלִי המגילה ואשמע אחרי קול רעש גדול. בן אדם הסכת ושמע. ולבך יבין את אשר אדבר אליך. כי לא אל עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח כי אם אל בית ישראל. המה ישמעו אליך. וידבר עמי ויאמר יעקב. עתה יצאתי להשכילך בינה בתחילת תחנוניך יצא דבר. ואני באתי להגיד לך בִּין בַּדָּבָר. והבן במראה…
[15] הקב"ה אמר למשה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, י), והתגובה היתה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִי"ם מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם פסוק יא).
ופירש רבינו אברהם אבן עזרא (שם), בעבור שאמר לו: 'וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה', השיב: 'הנה אני רועה והוא מלך גדול'. ובעבור שאמר: 'וְהוֹצֵא', השיב: 'מי אנכי שאוכל להוציא גוי גדול שהם בני ישראל'.
[16] וזה לשון הגה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש (ילקוט משיח וגאולה, חלק יד – עמוד 411):
אמונה בכלל היא למעלה משכל, ובפרט אמונת בני ישראל בגאולה, בהיותם בגלות מצרים.
שכן על פי טבע לא היתה אפשרות שבני ישראל יוכלו להיגאל ממצרים, שהרי 'לא היה עבד יכול לברוח ממצרים' – וכל שכן ששים ריבוא. ובנוסף לכך, נקל לשער כיצד שבורים היו בני ישראל מקושי הגלות והשעבוד בכללו, וביותר הדכאון והיסורים שגרמה גזירת פרעה על הילדים הקטנים (שטבע בני אדם הוא לוותר על הכל ובלבד שח"ו לא יוזקו צאצאיהם ובמיוחד ילדים קטנים). ועל אף היותם נאנקים ונדכאים בגלות הקשה של מצרים, האמינו בני ישראל באמונה פשוטה בבשורת הגאולה של משה רבינו, שהקב"ה יגאלם ויוציאם מהגלות.
אמונה פשוטה זו שלמעלה מטעם ודעת, עוררה גם למעלה את האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, אף שעל פי שכל היה מקום לטענה: 'מה נשתנו אלו מאלו'.
אבל על ידי אמונת בני ישראל התגלתה האהבה העצמית של הקב"ה לישראל…
[17] וזה לשון המדרש (שמות רבה, פרשה ה – אות יט):
"וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" (שמות ה, י) – כיון שגזר כן, הלך משה למדין ועשה ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים. ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין…
[18] וכך אמר רבינו הגר"א (והובאו דבריו בספר אבן שלמה, פרק יא – אות ה), וז"ל:
הגאולה מכונה בשם 'בוקר', כמו שכתוב: "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָֽיְלָה" (ישעיה כא, יב), וכן מכונה בשם 'לידה', כמו שכתוב: "כִּי חָלָה גַּם יָֽלְדָה צִיּוֹן" (שם סו, ח). וכמו שקודם שמתחיל להאיר היום הוא מחשיך ביותר, וכן ההרה כשמתקרב הלידה כואבת יותר מכל ימי הריונה, כשיושבת על המשבר, כן קודם הגאולה יכבד הגלות יותר מכל הגלות. (ושם בהערה: וכמו שבמצרים שהכביד קושי השעבוד קודם הגאולה, כמו שכתוב: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים" (שמות ה, ט), והם חבלי משיח).
[19] בשיחה שמסר הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם, שנת תשמ"ג ב – עמוד 826), אמר כך:
כמבואר בפסוקים, משה רבינו טען להקב"ה: "לָמָֽה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (שמות ה, כב), ובוודאי לא אמר זאת בקרירות ובאדישות, אלא באופן של צעקה ו'שטורעם': 'למה הרעותה לעם הזה'?!
וענין זה נכתב בתורה – בתור הוראה ליהודי שמצד שכלו, שכל דקדושה, עליו לצעוק: 'למה הרעותה לעם הזה'! כלומר: ביחד עם זה שלומדים בתורה שהקב"ה אמר למשה רבינו (במענה לטענתו: 'למה הרעותה לעם הזה'): 'חבל על דאבדין ולא משתכחין', יש לי להתאונן על מיתת האבות שלא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת: 'למה הרעותה'…
ביחד עם זה ציוה הקב"ה לכתוב בתורה את טענתו של משה רבינו: 'למה הרעותה לעם הזה', מכיון שגם בזה ישנה הוראה נצחית לכל אחד ואחד מישראל, אפילו לאחרי המענה של הקב"ה – 'חבל על דאבדין'…
וזוהי כללות ההוראה שלמדים מפסוקים אלו – שכאשר יהודי נמצא בגלות אין לו להשלים עם המציאות וכו', אלא עליו לצעוק להקב"ה: 'למה הרעותה לעם הזה', ולדרוש שיתבטל כבר כללות ענין הגלות…
[20] חתם סופר (שמות, ד"ה 'והן לא יאמינו' – שנת תקפ"ט).
[21] אורות חתם סופר (שמות – עמוד נג).
[22] כמו שנאמר במלחמת עמלק: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ"הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז). ופירש רש"י (שם):
'כִּי יָד עַל כֵּס יָ"הּ' – ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו 'כֵּס' ולא נאמר 'כסא' ואף השם נחלק לחציו.
נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם…
[23] ממשיך החתם סופר (שם) ואומר, שבפסוק הזה מבואר מאיזה שם תיעשה הנקמה, וזה לשון קדשו:
הנה שמם של האבות עולה בגימטריא 638, ואם תצרף עמם שם הוי"ה (גימטריא 26) ושם אדנ"י (בגימטריא 65), יעלה ביחד למספר תשכ"ט (729) שהוא שם קר"ע שט"ן, והיינו ביטול הרע.
וזהו דאמר כאן: "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג), 'נודעתי' – מלשון חיבור, לא חיברתי עם שם האבות שם הוי"ה הנקרא אדנ"י (פסחים נ.) להיות שם קר"ע שט"ן.
"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'" (שמות ו, ו) – עכשיו בא העת להשתמש בשם זה, ועל ידי זה אני נוקם את נקמתכם…
[24] וזה לשון הגמרא הקדושה (בבא בתרא יד:): 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב'.
[25] ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה ו – אות ב).
[26] כך הובא בהגדה של פסח – מעשה רב (עמוד 178) לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א.
ובשיחה שמסר הגה"צ רבי יעקב אריה ניימן זיע"א (דרכי מוסר, פרשת האזינו – ד"ה 'הצור תמים פעלו'), אמר כך: אין צורך בחכמה יתירה כדי להאמין שהקב"ה ברא שמים וארץ, כי השכל הפשוט מחייב להאמין בזה.
הדרגה הגדולה באמונה היא להאמין בה' גם כאשר רואים דברים המנוגדים לשכל והמעוררים קושיות חמורות על הנהגת ה' יתברך.
אם יש לאדם תמיהות והוא מתעלם מהן לחלוטין, ומאמין בה' מתוך הכרה שלא יתכן שהנברא יבין את בוראו, זוהי המדרגה הגדולה ביותר באמונה.
ועל האמונה הזו נצטוינו בפסוק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵ"ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).
האמונה האמיתית היא, זו שאומרת: 'אֵין עָוֶל', אף על פי שלמראה עינים אפשר לטעות ולחשוב שנעשה כאן עוול ח"ו.
נסיון כזה עברנו כולנו לפני שנים לא רבות כאשר שליש מבני עמנו נטבחו באכזריות גרמנית – צדיקים, גאונים, תמימים, תינוקות, גברים ונשים, עיירות שלימות נעקרו, ומשפחות עניפות נגדעו, ולא נשאר מהם זכר…
ובכל זאת מחוייבים אנו להאמין באמונה שלימה ש'אֵין עָוֶל', וש'כל מאי דעביד רחמנא, לטב עביד!' (כל מה שעושה הקב"ה, לטובה עושה).
בלב המאמין אין כל ספק שעל הכל יש חשבון צדק למעלה.
שמעתי משל מפי החזון איש זיע"א: מעשה באדם שנכנס לחייט וראה אותו לוקח בד יפה מאוד וחותך אותו לחתיכות! ניגש אליו האדם והחל לצעוק עליו: הנטרפה עליך דעתך? מדוע אתה חותך בד כל כך יפה לחתיכות?
החייט לא ענה על שאלתו, רק אמר לו: חכה ותראה. הוא חיכה וראה איך שמהחתיכות האלו עשה החייט בגד יפה מאוד.
כעת ראינו בשואה – המשיך החזון איש ואמר – שהקב"ה לקח מספריים וחתך את הבד לחתיכות, אך לעתיד לבוא נזכה ונראה את הבגד הנפלא שהקב"ה תפר מהחתיכות הללו!
האדם חייב ענוה, ועליו לדעת שאין בכחו להבין את דרכיו של ה', עליו לדעת כי לא ניתנו לו שכל וכשרונות לדעת את דרכי ה', אלא זהו דבר שהוא מעבר להשגתו.
עיקר האמונה הוא להאמין בה' בדבר שהוא נגד השכל, לכן היה נסיון העקידה הגדול מכל הנסיונות שהיו לאברהם משום שהוא היה נגד השכל וההבנה, שכן בנסיון זה נצטוה אברהם אבינו לעשות כמעשיהם של עובדי עבודה זרה, להקריב אדם על גבי המזבח, דבר שהוא עצמו טרח כל השנים לעוקרו מן העולם. סתירה נוספת היתה בזה, שהרי הקב"ה הבטיחו: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב), והנה עכשיו הקב"ה אומר לו לשוחטו!
ובכל זאת אברהם אבינו לא שאל שאלות והאמין בה' באמונה פשוטה אף על פי שהדברים נגדו את השכל…
וזה עיקר האמונה להאמין שכל מה שהקב"ה עושה עמנו, הוא להטיב לנו, בעולם הזה ובעולם הבא ולעתיד לבוא…
[27] וזה לשון הרמב"ן (שם): 'מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה' – לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן…
[28] וגם אנו צריכים ללכת בדרכו של הבורא, ולחזק יהודים באמונה. ובענין זה סיפר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זיע"א (הובאו דבריו ב'להגיד' – במדבר עמוד 208, לגאון רבי יעקב אריה אריאל שליט"א), וז"ל:
היה זה בלומדי בעיר נתניה בכולל ישיבת ראדין, כאשר המתנתי להסעה שתבוא לקחת אותנו מנתניה לבני ברק. לפתע חלף לידי יהודי ישיש נתתי לו שלום, והחלפתי עמו מילה – שתים, ואז הפטיר ואמר: אני הייתי אצל החפץ חיים בשנים האחרונות שלו בראדין.
[היה זה הגאון רבי אלכסנדר סנדר לינצ'נר, חתנו של הגאון רבי שרגא פיבל מנדלוביץ מקים עולה של תורה בארה"ב].
ממש גיוואלדיג, עומד לידי – יהודי שלמד אצל החפץ חיים, מיהרתי ושאלתי: אולי יש לך איזה מעשה, שחווית אתו? הוא השיב בחיוב.
בינתים נהג ההסעה כבר הגיע וצפר בקול, וקולו קורא: אני לא ממתין לך, אני עוזב את המקום ונוסע לבני ברק!
'סע לחיים ולשלום' הכרזתי לעברו… 'יש לי כאן כזו הזדמנות לשמוע, וודאי שאני נשאר!'
והוא סיפר סיפור נורא:
היה זה בזקנותו של החפץ חיים זצ"ל. ביום בהיר, הגיעה בקשה מרבי חיים עוזר מווילנא זצ"ל – כי זקוקים לו בווילנא, לבוא ולחזק את טהרת בנות ישראל וטהרת המשפחה.
בני ביתו של החפץ חיים ידעו כי נסיעה כזו מסוכנת בשבילו, והם ניסו למונעו מהנסיעה…
אך החפץ חיים הודיע: אם רבי חיים עוזר ביקש שאבוא, אני הולך…
בני ביתו הסתכלו אחד על השני. ואמרו: אנו לא נוכל לעזור לך, אנו פוחדים לסייע כי אנו יודעים שזו דרך מתישה ומסוכנת…
הגיב החפץ חיים: אם לא תלכו עמי אסע לבדי!
ומכיון שהם ידעו כי כאשר הוא החליט לנסוע לבד, הוא יממש את חפצו, הם החלו לעזור לו להתארגן לנסיעה.
הייתי בחור צעיר – סיפר הרב לינצ'נר – הרהרתי לעצמי: החפץ חיים ורבי חיים עוזר מתוועדים יחד ואני אפסיד?! לכן ביקשתי שם, מהנכדים של החפץ חיים כי יתנו לי להצטרף לנסיעה. ואכן היתה לי נשיאות חן – קיבלו את בקשתי.
נסענו עד וילנא, לביתו של רבי חיים עוזר.
כידוע אז, לא היה כהיום שיש טלפון, וברגעים ספורים יודעים לפרסם: הנה הוא מגיע, עוד שעה, עוד חצי שעה וכו', לכן רק לאחר שהגיע לווילנא ידעו כי הוא באמת כבר הגיע.
ההתעוררות וההתרגשות הורגשו באויר. מיד כאשר הגענו לביתו של רבי חיים עוזר כבר התאספו חברי בית הדין ותלמידי החכמים עד שכל הבית התמלא אנשים.
החפץ חיים החל מיד לדבר ולדבר… זכורני כי היה מדהים לראות כיצד כל הגדולים והגאון ישראל רבי חיים עוזר בראשם עומדים בכפיפות קומה מול הישיש ובולעים כל מילה מדיבורו. לא התקרבתי לשולחן. הצפיפות היתה רבה.
בינתים, כאשר דיבר ודיבר, עסקני וילנא רבתי התפזרו ברחבי העיר והחלו להדביק מודעות – כי היום בערב החפץ חיים ידבר לפני הנשים. וכך היה.
בלילה התאספו בבית הכנסת הגדול כששת אלפי נשים. אל תתפלא על הדבר כי וילנא היתה עיר גדולה, והיו בה יותר מששת אלפים נשים.
נשאלת השאלה כיצד החפץ חיים יוכל לדרוש לפני קהל גדול כל כך, הרי הוא היה זקן ותשוש, ורמקול לא היה, מה עושים?
הביאו שולחן ועליו עוד שולחן ועוד שולחן וכסא – ושם למעלה לאחר שהעלו אותו לרום השולחנות, ישב והחל לדבר. ותתפלא לשמוע – קול ברמה נשמע – שמעו את קולו! (למחרת הוא גם דיבר – לששת אלפים גברים) הוא דיבר דברי חיזוק לנשים, עמדתי בחוץ מרחוק, להמתין לסייע לו אחר כך, לא נכנסתי כמובן. רק הבחנתי מרחוק, כי הוא גם בכה באמצע דרשתו.
כאשר הסתיימה הדרשה הוא היה חלש ורפה ברכים מחולשת הדרך שעברה עליו באותו יום וקושי הדרשה גם יחד. יהודים מיהרו ונשאו את החפץ חיים על כסא לאכסניא. סגרו את הדלתות כדי שאף אחד לא יכנס, וינוח. ואני הקטן, הייתי עמו בחדר, ממש כך.
תבין כי גם בחור צעיר כמוני כבר היה עייף, חשתי עייפות בכל עצמותי – בעקבות כל היום שעבר עלינו, שכבתי במיטה והיבטתי עליו.
והוא? החפץ חיים, התיישב ליד השולחן והחל ללמוד…
השתדלתי לא להירדם, כי היה מוטל עלי לשמשו, ולדאוג למנוחתו – הרי לכך הכניסוני אתו. אנשים לא נכנסו, כמובן. שכבתי והסתכלתי עליו, אלא שלא החזקתי מעמד ונמנמתי או אפילו נרדמתי…
פתאום, אינני יודע מה היה, התעוררתי, כאשר הדלת נפתחה והכניסו מישהו, כנראה משהו דחוף ביותר ולכן העסקנים נתנו לו להיכנס. התעוררתי ואכן אדם נכנס וביקש ברכה באיזה ענין.
החפץ חיים תפס את ידו ובמקום לתת לו ברכה, החל לשוחח עמו בלבביות נרגשת – על אמונה ובטחון בהקב"ה. דיבר ודיבר. לא היה לי כח ושוב נמנמתי נים ולא נים, והוא בדיבורו… הצלחתי להיאבק עם עצמי ולא לישון שינה של ממש, רק להתנמנם.
כאשר יצא האיש את הדלת, התעוררתי שוב. סביר להניח כי הוא קיבל ברכה מהחפץ חיים, לא שמעתי.
בקיצור, נשארתי שוכב ער על מטתי והחפץ חיים ליד השולחן ואז שמעתי קול צלול, כיצד החפץ חיים, אומר:
היה כדאי להיסחב ולהיטלטל מראדין לווילנא, היה כדאי, הכל היה כדאי! בשביל לחזק יהודי אחד באמונה ובטחון!
אתם מבינים – סיים היהודי (רבי אלכסנדר) ואמר – לפני כן הוא דיבר לפני אלפי נשים… 'והיה כדאי', בשביל מה? לחזק יהודי אחד באמונה ובטחון… הכל היה כדאי!
כי בזכות האמונה אפשר להגיע לכל המדרגות…
[29] ראה בספר אוסרי לגפן (חלק יד־ג – עמוד שע) לגאון רבי יהודה שינפלד שליט"א.
