פרשת וארא | ממ"ט שערי טומאה אל שער הגאולה

מעלת כ"ד בטבת

כ"ד טבת לפנות ערב. מספר אנשים ישבו מסביב לשולחנות ערוכים והקשיבו לדברי הרב הדורש:

לפני 823 שנה, ירדה נשמתו של הבעל שם טוב לעולם, ומאז החלה דרך חדשה בעולם.^[1]

הבעל שם טוב הקדוש יִסֵּד את תורת החסידות. הוא קירב את עבודת ה' גם לאנשים הפשוטים והכניס נוסח חדש לדרך ה'. החסידות מדריכה את האדם כיצד ליצור דביקות בינו לבין אלקיו, להתלהב בשעת עבודתו ותפילתו לפני ה' וכיצד לעובדו מתוך שמחה.

תורת החסידות מדגישה את ה'נשמה' שבכל דבר, את האלקות הנמצאת בכל מקום ומסבירה כיצד יש רוחניות בכל דבר גשמי. היא מכריזה בהתלהבות: 'לית אתר פנוי מיניה' ו'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ'.

החסידות גם מלהיבה את הלבבות לחזור בתשובה ולהתקרב לאבינו שבשמים, זוהי שיטה בעלת אור וחיוּת המרבה את השמחה ומשום כך היא חודרת לכל פינה ומחיה את הכל.

הבעל שם טוב ראה במעלתם של האנשים הפשוטים וגילה כי החסידות שייכת לכולם ולא רק ליחידי סגולה.

לאחר שנפטר (בחג השבועות שנת תק"כ), המשיך את דרכו המגיד ממזריטש, בהנחלת תורת החסידות.

וכעבור כ-31 שנה, ב-י"ט כסליו שנת תקל"ג לבריאת העולם (2771 למניינם), נפטר המגיד ממזריטש.

שלש שנים חלפו, ובשנת תקל"ו (6771 למניינם) הוקם בית המדרש הראשון שהיה מורכב כולו מחסידים של רבי שניאור זלמן מלאדי…

תורתו של רבי שניאור זלמן היתה בעלת גוון יחודי, אשר רוממה את השכלתנות ההעמקה וההבנה בגדולת ה'… ולימים נתפרסם שמה כ'חסידות חב"ד' (חב"ד – ראשי תיבות: חכמה בינה דעת).

עד מהרה הלכה ונתפשטה דרכו המיוחדת של רבי שניאור זלמן, והקיפה במשך הזמן שכבות רבות של הציבור היהודי. אלפי יהודים נמשכו אל דגלה של החסידות והחלו לנהוג לפי שיטתה.

והיום – המשיך הרב ואמר – הוא יום ההילולא של מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א…

ולכבודו נספר סיפור…

 

אל תאמין בעצמך

לא הרחק מליאוזנה, מקום שבתו של רבי שניאור זלמן, שכנה עיירה קטנה. במרכזה ניצבה אכסניית דרכים שנוהלה על ידי אלמנה יהודיה ושתי בנותיה. המקום שקק אורחים, ביניהם גויים רבים מהסביבה וכן כומר העיירה.

יום אחד באה השמחה למעונה של האלמנה. בתה הגדולה שהגיעה לפרקה נישאה לבחור ירא שמים ולמדן מופלג. גם לאחר חתונתו הוסיף החתן לשקוד על תלמודו. צורכי מחייתם של בני הזוג סופקו להם ביד נדיבה מרווחי האכסניא.

החתן היה כליל המעלות. החסרון היחיד היה ש…גם הוא עצמו הכיר בכך, וזה הוליד בלבו רגש גאוה. הוא נהג להתהלך בחוצות העיירה בראש מורם ולהביט על הבריות סביב בהתנשאות מופגנת.

יום אחד נזדמן החתן לאכסניא, בשעה שכומר העיירה סעד בה ארוחת צהרים. הכומר, שכבר הספיק לשמוע על חתנה ברוך הכשרונות של בעלת הבית, ביקש להחליף עמו כמה מילים כדי לתהות מקרוב על קנקנו.

לאחר שגלגלו ביניהם שיחה קצרה, מצא עצמו הכומר מוקסם מאישיותו של החתן. הוא ראה בו אדם בעל אופקים רחבים, חריף מחשבה וחד לשון. מאותו יום והלאה החל הכומר לפקוד את האכסניא בתדירות גבוהה יותר. כל זאת, כדי להיפגש עם החתן ולהחליף עמו דברים ודעות בנושאים מגוונים.

לעתים קרובות עסקו שיחותיהם בעניינים העומדים ברומו של עולם – ענייני דת ואמונה, מדעים וכיוצא בזה. הכומר, שגם הוא היה חכם ושנון, מצא עצמו לא פעם מובך מטיעוניו הקולעים של החתן המחונן.

ההערכה שהפגין הכומר לחתן, כמו גם העובדה שלא פעם ניצח האחרון את הראשון בוויכוחיהם – תרמו תרומה נוספת לחיזוק גאוותו של החתן.

באחת מפגישותיהם אמר הכומר לידידו היהודי, כי זה לא מכבר פגש את ראש הכמרים המתגורר בוויטבסק וסיפר לו עליו – כלומר, על החתן – ועל חריפותו היתירה. 'ראש הכמרים', הטעים הכומר כממתיק סוד, 'אמר כי ישמח מאוד לפגוש אותך לשיחה'.

תחילה התחמק החתן בנימוס מן ההצעה, אך כשהכומר הוסיף ללחוץ עליו וגם הבטיח לו, כי כבוד רב מאוד יצמח לו מן הפגישה הזאת – הסכים.

למשפחתו לא גילה דבר מכל הענין. וכך ביום בהיר אחד יצא לוויטבסק. הוא שהה שם מספר ימים, ואכן זכה לכבוד מלכים. ראש הכמרים הוקסם מאוצר ידיעותיו ומלשונו החדה. עד מהרה נוכח לדעת, כי הבנתו של היהודי הצעיר בענייני אמונות גוברת על הבנתו הוא, והתפעלותו איפוא גדלה שבעתיים. בטרם נפרד מראש הכמרים אמר לו הלה בחגיגיות, כי ביתו יהיה פתוח לפניו בכל עת, וכי תמיד ישמח לשוב ולארחו. החתן סיים את ביקורו ושב לעיירתו מלא התרגשות. כלפי חוץ לא ניכר עליו דבר, אבל בפנים כבר החלה התולעת לכרסם…

יום אחד נזדמנה לאכסניא חבורת תלמידי חכמים, שעשו את דרכם לעיר הסמוכה. ישבו בני החבורה והתפלפלו ביניהם בדברי תורה. מששמע זאת החתן, ניגש אליהם והצטרף לשיחתם.

האורחים, שלמדנותם עלתה על זו של החתן, סלדו מסגנון דיבורו הגאה עד אשר אחד מהם סנט בו ואמר, כי 'על הצעירים להקשיב למבוגרים ולא לקפוץ בראש'. החתן נפגע עמוקות ופרש לפינת החדר. 'אם כאן אינני מקבל את הכבוד המגיע לי' – הרהר בינו לבין עצמו – 'אלך למקום שבו יודעים להעריכני כראוי'.

בלא לשתף איש בהחלטתו קם ונסע לוויטבסק.

ימים רבים התהלכו בני משפחתו של החתן אובדי עצות, אכולי דאגה. חיפושים נרחבים נערכו אחריו בכל מקום, והוא כאילו בלעתו האדמה. הכלה הצעירה ישבה בביתה אבלה ומתייפחת, ואין מנחם לה.

המכתב שהגיע לאכסניא מן החתן היושב בוויטבסק, לא היה בו כדי להרגיע את משפחתו המודאגת. אדרבה, הוא רק זִעְזַע אותם עוד יותר. החתן סיפר במכתבו על מקום שהותו ועל הכבוד הרב שרוחשים לו שם הכל. היה ברור להם, כי משהות ממושכת ומהנה בביתו של ראש הכמרים ועד לנטישה מוחלטת של דרך היהדות – הדרך אינה רחוקה.

בצר להן, עלו האלמנה ושתי בנותיה על העגלה הראשונה ופנו לליאוזנה אל בית מדרשו של רבי שניאור זלמן.

יושבי בית המדרש זועזעו מקולות הבכי שבקעו מהפינה שבה ישב הרבי. 'רבי הושיעה נא', זעקה האם, בעוד בתה כובשת את פניה בידיה, נראית כמי שכל עולמה חרב עליה. בינתים נתקבצו יושבי בית המדרש סביב הרבי וציפו למוצא פיו הקדוש.

פניו של רבי שניאור זלמן הרצינו, והוא נראה כמעמיק במחשבותיו. לפתע פתח את פיו ואמר:

עתה הקשיבו היטב לִדְבָרָי. בחורף שנת תקכ"ט, שהיתי במזריטש אצל מורי ורבי המגיד, עליו השלום. באחת העיירות הסמוכות למזריטש אירע מקרה דומה לזה, כאשר יהודי צעיר המיר לפתע את דתו רחמנא ליצלן. הסיבה לכך לא היתה אפיקורסות, אלא הרדיפה אחר כבוד. אביו של הצעיר הגיע למזריטש ושטח את תחינתו לפני המגיד, כי יציל את בנו.

כשנרגע מעט האב וחדל לבכות, נתפס המגיד לדביקות עצומה והחל לומר 'תורה' על הפסוק: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'" (ויקרא ה, כא).

באותו רגע נראה היה כאילו עובר רבי שניאור זלמן לעולם אחר. עיניו נעצמו, והוא החל לחזור מילה במילה על 'תורת' המגיד ממזריטש. כשסיים את ה'תורה' המשיך בסיפורו:

לאחר מכן הורה המגיד למנין מתלמידיו להתאסף בבית המדרש ולומר תהלים בכוונה רבה במשך כל הלילה…

בבוקר השכם, הופיע פתאום הצעיר המשתמד בבית המדרש. איש לא שאל אותו דבר. ימים אחדים שהה הצעיר בבית המדרש. לאחר מכן נכנס אל המגיד ליחידות ונסע לביתו…

רבי שניאור זלמן סיים את סיפורו ותוך כדי כך קם ופנה לחדרו.

התלמידים שהיו נוכחים בשעת מעשה לא איבדו רגע. הם הבינו היטב למה ירמזו דבריו של הרבי. בו במקום בחרו מביניהם מנין לאמירת תהלים כל הלילה. שעות הלילה עברו על התלמידים באמירת תפילות נעים זמירות ישראל בכוונה ובדביקות.

הבוקר אור ולבית המדרש נכנס אברך צעיר. לכל היה ברור, כי זהו החתן המבוקש. ואמנם היה זה הוא. כשנכנס לבית המדרש והבחין בציבור האומר תהלים בכוונה רבה, הצטרף אף הוא לאמירת התהלים תוך ששטף של דמעות פורץ מעיניו.

שבוע ימים שהה החתן בליאוזנה, אחר כך נכנס לחדרו של הרבי ושהה שם שעה ארוכה. כשיצא, שב לביתו כאדם חדש. הוא הפך להיות איש צנוע ושפל רוח שהכיר את מקומו וקיים בכל הליכותיו את מאמר חז"ל (אבות פ"ב מ"ד): 'אל תאמין בעצמך'…^[2]

הרב סיים את הסיפור ורצה להמשיך בשיעור, אך יוסי שישב בין השומעים ביקש לשאול שאלה:

'הרב! סיפרת עכשיו על שני יהודים שגבר עליהם יצרם הרע, והם החליטו להמיר את דתם, רחמנא ליצלן'.

והמשפחה שלהם באה לרב. הרב אמר תורה, התלמידים אמרו תהלים. והיהודים חזרו בהם מהרצון שהיה להם.

ואני לא מבין – המשיך יוסי ואמר – איך התורה והתהלים שינו אותם? מה הקשר בין זה לבין הרצון שלהם?

שאלה יפה יוסי – אמר הרב. אך לפני שאשיב לך, נצטרך לרענן את הזכרון…

 

ראשית ההתיישבות במצרים

בהיות אברהם אבינו בן 07 שנה, זכה למראה נבואה שנכתבה בתורה הקדושה – והיא נבואת 'ברית בין הבתרים'.

במראה זה הראה הקב"ה לאברהם אבינו את כל העתיד לקרות, עד היום האחרון.^[3]

והמשיך וגילה לו באריכות את המהלך העתיד לקרות ב-004 שנה הקרובות, וכך גילה לו: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע^[4] כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג).

ארבע מאות שנה שיתחילו עם לידתו של בנך, יצחק אבינו, וימשכו עד שבת הגדול (י' ניסן) של שנת 8442 לבריאת העולם.^[5]

והגם שמפשט הדברים מובן, שעם ישראל יהיו חייבים ליהפך לעבדים, אין זה פשט נכון.

עיקר הגזירה על זרעו של אברהם אבינו היתה: 'כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם' – בכל מקום שהם יהיו, הם יהיו בגדר 'גֵּרִים' (אורחים).

אך אם הם יקלקלו את מעשיהם וישחיתו את דרכם, הם יענשו, ואומות העולם יהפכו אותם לעבדים: 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם'.

עונש העבדות זה לא הכרחי, אלא עונש על השחתת המעשים.^[6]

שלשים שנה חלפו (מברית בין הבתרים) ויצחק אבינו נולד, והמהלך החל…

יצחק הוליד את יעקב, ויעקב הוליד י"ב בנים קדושים וטהורים. ובהיות יעקב בן 031 שנה, לקח את כל צאצאיו (07 נפש) וירד למצרים.

כשהגיעו למצרים, ניגש יוסף לפרעה מלך מצרים, וסיפר לו על משפחתו, ועל עבודתם לאל אחד בורא שמים וארץ. והמשיך ואמר: כדי שיוכלו משפחתי להמשיך ולנהל את אורחות חייהם היומיומיים – הרוחנים והגשמיים – הם זקוקים למקום שיהיה רק שלהם, ויספק להם הגנה ומחסה והתנהלות חיים תקינה.

פרעה, שמע, ואישר: אקצה לכם שטח בגושן, ואשלח לשם אדריכלים ופועלים שיבנו לכם את העיר.

צאצאי יעקב התיישבו בגושן, והמשיכו לעבוד את הבורא בכל כחם, ומכח עבודתם הקדושה זכו ומשכו אור גדול – בהירות אור אין סוף ברוך הוא – להיות מצומצם בתוך ארץ מצרים!

מכח עבודתם התמידית, ללא הפסקה של רגע, מתוך דביקות אמת, הם זכו להמשיך ולגלות את ה'אור אין סוף' ביתר שאת, והוא דקשיר להון ומייחד להם ברוב התגלות במדרגה הגדולה באור רב…^[7]

 

אלה תולדות השעבוד…

שנים ארוכות שהו עם ישראל בתוך חממה אלקית. האור האלקי שנשב מתוך בניו הקדושים של יעקב אבינו, יצר כעין מעגל רוחני שהקיף אותם וסגר עליהם, ובכך נמנעה מכחות הטומאה האפשרות להפיל אותם מקדושתם.

אך לא חיים כאן לעולם!

במהלך השנים נפטרו יעקב אבינו ובניו הקדושים, חוץ מלוי. וצאצאיו של יעקב החיו עצמם בשריד האחרון מבני הענק – לוי!

ואז, ביום אחד בהיר, זה קרה!

קבוצות קבוצות עמדו ברחבי העיר היהודית, ומחו דמעות, לוי נפטר!… המגין האחרון הסתלק!…

הם עוד לא הספיקו להתאושש מהלווייתו של לוי, ובמהדורת החדשות המרכזית של 'חרטומי הארץ' הודיעו בקול בוכים על מיתתו של פרעה מלך מצרים!

לא ידוע מה קרה אחרי פטירתו של פרעה, וכמה דם נשפך במאבקי כח, עד שהוכתר ממלא מקום, אולם בסוף זה קם ונהיה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח).

יוסף שימש כמשנה למלך במשך 08 שנה, שבמהלכם חלפה על מצרים התקופה הקשה ביותר שידעה מעודה, ולכן קשה מאוד להבין את המילים: 'אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף' כפשוטם.

ומצאנו שפירשו כך:^[8] המלך החדש הסתובב בארמונו כועס ועצבני, ופנה ליועצו האישי: 'מה זאת אומרת מחוז מיוחד ליהודים?' איפה היית, 'ראש כרוב' אחד, כל השנים?!

יועצו האישי התנצל: אדוני המלך! אני לא אשם, המלך הקודם ערך הסכם קואליציוני עם יוסף, שמחוז גושן שייך ליהודים.

והמלך החדש, התעצבן עוד יותר: מה אני מתעסק פה עם טיפשים? א. מי זה יוסף? אין לו שום משמעות! ב. ממתי מכבדים הסכם קואליציוני?!

אני דורש להביא לכאן מיד את: שר השיכון, את השר לבטחון פנים, את ראש השב"ס, ואת מפכ"ל המשטרה.

'אני דורש לבטל את היחודיות של מחוז גושן, מעתה יוכלו גם המצריים לקנות שם דירות – וכל מי שיפריע לכך, יושלך לבית הסוהר בתנאים מחמירים!'

המצרים קנו שם דירות, והקימו ספריות שהכילו בתוכן ספרים טמאים ומשוקצים: ספרי כישוף ושאר ספרים פסולים.

השלב הבא היה ארגון אירועים בתערובת המינים, ומשם נפתחו כל שערי הגיהנם…

אט, אט, החלה הטומאה המצרית לחדור ולחלחל לתוך לבותיהם של עם ישראל… ניצוצי כפירה וקושיות על הנהגת הקב"ה בעולם – החלו להישמע… ומכאן הדרך לשאול תחתית היתה קצרה…

וכך העידו בזוהר הקדוש:^[9] כשישראל היו במצרים נטמאו וטינפו עצמם בכל מיני טומאות, עד שהיו שורים ושוכנים תחת מ"ט כחות הטומאה.

במשך 313 שנים הראשונות שמרו אבותינו על קדושתם, ולכן גזירת בין הבתרים נתקיימה כפשוטה: והם היו 'גֵּרִים' בארץ לא להם.

אך בסיום השנים הללו הם החלו להידרדר, ולטמא את עצמם בכל מיני טומאות…

 

מעט מהאכזריות

מכיון שנתרחקו ממקור האמונה, הסתיר הקב"ה פניו מהם, והרשות ניתנה לאומה המצרית להשתעבד בהם…

וכך נאמר בהגדה של פסח: 'וַיׇּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים' – המצרים הפכו אותנו להיות רעים – חַטָּאִים, ובעקבות כך הגיע ההמשך: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים – וַיְעַנּוּנוּ" (דברים כו, ו)!

המצרים החלו להתעלל בעם ישראל, בתעלולים ובאכזריות נוראה ואיומה!…

פרעה הכריח את ישראל לבנות לו את פיתום ורעמסס. ובעל כרחם הם נעשים פועלי בנין, תפסנים מעולים, טייחים מובחרים…

הגוף מתפרק, העצמות כאובות, סימני הצלפת השוט יצרו חריש עמוק בגב. ובערב, בסוף היום, הם יושבים ואוכלים לחם ובצל.

המצרים לא נרגעים וממשיכים להתעלל, לוקחים תינוקות רכים ומחסלים אותם, מכים ללא רחם, מפרקים משפחות, אכזריות לשמה…

אך נפשם של המצרים שהיתה רוויה בתאות רציחה, לא נסתפקה בכל האכזריות הזו, והיא השתוקקה להרוס את הנפש פנימה, לפוצעה ולהשחיתה עד היסוד!

ולכן הם ארגנו להם, 'עבודה לשם עבודה' – ללא שום תועלת וללא שום צורך!

שטחי הבניה שהקצו המצרים לפיתום ורעמסס היו על קרקע רכה וטובענית, ולכן כל מה שהיו בונים ביום, היה שוקע בלילה. ולמחרת כאשר היו שוב מגיעים לשטח הבניה, היו רואים שהם עבדו לחינם. והתקיים בהם: "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וגו'" (ויקרא כו, כ).

את התבן אשר הוצרכו לגבלו בטיט וללבון לבנים, נאלצו הנשים, הילדים והילדות לרמוס ברגליהם היחפות, והיו הקוצים חודרים לכפות רגליהם ופוצעים אותם, ודמם היה שותת וניגר החוצה ומתערב עם הטיט…

באותה גיגית בה רמסו הנשים, הילדים והילדות את התבן, שימשו עמהם יחד גם חמורים ל'כח עזר' (פרקי דרבי אליעזר – פרק מח), והיה בכך השפלה נוראה…

על בהמותיהם חסו המצרים שלא תתעייפנה ב'חינם' כל זמן שיש מי שיעשה במקומם את העבודה, ולכן את כלי המחרישה הכבדים ביותר חיברו לגופם של נשות ישראל.

ואלו, בשעת החרישה, נאלצו לדאבון לב להביט בעינים כבויות בבהמותיהם של המצרים הרובצות במנוחה תחת קורת גג ומנסות לתפוס מחסה מפני השמש הקופחת, ואילו הן – נשות ישראל, עמדו תחתם למלאכת החרישה, נורא ואיום!

צעד אחר צעד – אך בצעדי ענק – פעלו המצרים למוטט את קומתם של העם השוכן בתוכם.

לשם מטרה זו גוייסו טובי המוחות ומבריקי השכל שבהם להיוועץ יחדיו ולטכס עצה איך להשפילם עד עפר וליטול מהם כל הרגש של חשיבות עצמית, ולרמוס את מעלת אצילות הנפש החקוקה בהם בהיותם בני אברהם יצחק ויעקב, ותחת זה להכניס בקרבם מציאות חדשה של: 'עבדים בני עבדים'!^[10] – דיכוי כל השאיפות, הרצונות, וההרגש הרוחני!

 

למה אתם עדיין שם?!

בסך הכל נשתעבדו עם ישראל 68 שנים. ומגלה לנו התורה הקדושה שגם באותן 68 שנים אפלות, המשיכו עם ישראל לטמא את עצמם בטומאת מצרים!

וכמו שנאמר: "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ" (יחזקאל כ, ח)…^[11]

וזה פלא גדול!

הרי כשעם ישראל הלכו בדרך התורה הם זכו לחוות חֲוָיוֹת נעימות. זוגיות בריאה, ילדים טהורים ומחונכים, נכדים סמוקי לְחָיַיִם ופאות מתגללות ברוח, מפזזים בין חדרי הבית…

הטבילה במקוה, ותפילת שחרית שלאחר מכן, היתה מטהרת את הלב מכל המועקות (שאולי היו), ומשרה נועם ושלוה.

כל הסביבה היתה סביבה בריאה, סביבה ששידרה אהבה וידידות. רחמים ודאגה.

'עולם הזה' – במלוא מובן המילה.

אך אט אט, נפרצו הגבולות, ונטשטשו התחומים, "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים קו, לה).

בהתחלה זה אולי נראה מושך: איזה כיף להם הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים!^[12]

אך, אחרי שעברו הימים הראשונים, הם החלו לגלות לאיזה מערכת חיים אומללה הם נכנסו!

בתוך חֲוָיַת נפשם של המצרים הורגשה רק חויה אחת, והיא המילה: 'אני'!

אצל כל מצרי ומצרי הורגשה במלוא העוצמה, מציאות עצמו וביטול הזולת! ומכיון שהוא המציאות החשובה היחידה, ממילא כל מי שסביבו נועד רק לשרת אותו.

האשה היקרה שבבית, נועדה רק לשרת את רצונו. ילדים שיכבדו אותו. וכאשר מתעורר בלב תאות רציחה, הרי הוא מפוצץ אותם במכות, ובאלימות מילולית!

חיים אומללים ועלובים שאין בהם שום נקודת אור אמיתית! לא מערכת זוגיות!^[13] לא חינוך! חיים של חושך מוחלט!^[14]

ועם ישראל חשו היטב בהבדל בין החיים שהיו לפני, לבין החיים העכשוויים. ואם כן, נשאלת השאלה, מדוע הם לא חזרו בתשובה? למה הם לא חזרו למקור האור?

ויותר מזה…

 

כל העמל לשוא!

במהלך השנה האחרונה, השנה ה-004 (לברית בין הבתרים), החלו עשרת המכות, מכות ששידדו את כל מערכות הטבע.

וכעבור חצי שנה (מתחילת המכות), יצאו עם ישראל לחירות!^[15] בחצי שנה האחרונה לשהותם במצרים, הסתובבו ישראל במצרים חופשיים לנפשם, שואפים אויר צלול ונהנים מקרני השמש…

ובכל זאת הם לא חזרו בתשובה.

והשאלה מתחזקת! הרי בעקבות עשרת המכות, קרסו כל התשתיות שהקימו הַמִּצְרִים בְּמִצְרָיִם:

החקלאות (מכת ברד), ענף הצאן והבקר (מכת דבר), ענף הַדַּיִג (מכת דם), הבטחון הלאומי (מכת כינים),^[16] הבריאות (מכת צפרדע), והקן המשפחתי (מכת ערוב, חושך ומכת בכורות).

את כל חייהם השקיעו המצרים בארץ מצרים, ובאחת הכל קרס.

ולא רק בפן הגשמי.

גם בפן הרוחני הם איבדו את כל מה שהיה להם!^[17] (ראה הערה).

עם ישראל ראו בעיני בשר כמה אפסי העולם הזה! ולמרות כל זאת, הם לא חזרו בתשובה!

ויותר מזה:

המכה התשיעית היתה מכת חושך. והנה הגם שהמכה הזו היתה עונש למצרים, גם בני ישראל בזמן הזה לקו במכה איומה… עם ישראל באותה תקופה מנה מיליוני בני אדם, אך רק עשרים אחוז (אחד מחמישה) היו ראויים לצאת ממצרים ולקבל את התורה! רק עשרים אחוז הסכימו לקבל עליהם עול מלכות שמים.

ואילו, השמונים האחוז הנותרים סירבו לצאת ממצרים, והגם שראו בעיניהם שמונה מכות איומות שבהן הראה ה' את כחו המופלא, בכל זאת עדיין לא רצו ללכת אחרי ה'… ומכיון שכן נגזר עליהם שימותו במצרים, אולם לא רצה הקב"ה להורגם בידיעתם של המצרים, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר: אנו לוקים ואף אלו לוקים, וממילא אין כאן ענישה מכוונת דוקא עבורנו.

ובמכת חושך, עת ירדה חשיכה לעולם, מתו מיליוני אנשים מבני ישראל!… והמצרים לא חשו במאומה. גם לאחר שנסתיימה המכה, לא חשו המצרים בחוסר הגדול בגלל הטראומה העמוקה ובגלל המאורעות הדרמטיים שנתרחשו לאחר מכן בזה אחר זה…

והדבר הזה פלא פלאים: גם לאחר כל מה שהם ראו, הם לא מצליחים לחזור בתשובה! עד שאין ברירה אלא להרוג אותם?!

וזה פלא גדול!

ולפני שנשיב נקדים…

 

תחילת הכל – ארבעת המחצבים

כך גילה המקובל האלקי רבי חיים ויטאל זיע"א (שערי קדושה, חלק ג – שער ב):

דע כי הקב"ה ברא ארבעה מחצבים, והם כוללים בתוכם את כל הבריאה (של עולם התיקון), והם: מחצב הספירות, מחצב הנשמות, מחצב המלאכים, ומחצב הקליפות.

'מחצב הספירות' – כולל בתוכו את עשר הספירות.

'מחצב הנשמות' – כולל בתוכו את כל נשמות ישראל. ומחצב הנשמות דבוק במחצב הספירות, כמו שנאמר: "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת" (ירמיה יג, יא)…

והנה, האור שמשתלשל מהספירות חייב לעבור דרך מחצב הנשמות, ולכן הקב"ה נקרא 'אלקי ישראל'.

וממחצב הנשמות נחצבים נשמות ישראל ויורדים לעולם הזה, איש איש כפי שליחותו.

המחצב השלישי הוא 'מחצב המלאכים' – והוא כולל בתוכו את כל המלאכים, וממנו נחצבו כל המלאכים.

ולאחר מכן, ברא בריאה נוספת, והוא אור מועט הנקרא 'אור חשוך', וכולו דינים קשים, והוא הנקרא 'מחצב הקליפות' – וממנו נאצלו כל הקליפות (כחות הטומאה).

וממחצב הקליפות נבראו גם נפשות הגויים.

ולאחר שנבראו ארבעת המחצבים, נברא העולם שלנו.

ועתה נבוא להשיב…

 

רבונו של עולם! הצילני מהתמכרות!

דוד המלך עליו השלום, עמד לפני הקב"ה והתחנן: "גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב" (תהלים יט, יד).

דוד המלך התחנן: 'גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ', ואם תחשוך אותי מזדים (תציל אותי מלחטוא במזיד), אז אנצל מממשלת זדים! ('אַל יִמְשְׁלוּ בִי').

וביתר ביאור: כתב האדמו"ר האמצעי (האדמו"ר השני בשושלת אדמור"י חב"ד) בספרו דרך חיים ותוכחת מוסר השכל (עמוד 342):

שכאשר יהודי משקיע עצמו הרבה בענייני רע, אזי כחות הטומאה הנמצאים במחצב הקליפות מקבלים רשות למשול בו.

וכאשר הם מושלים בו הוא נעשה מכור לרע!

גם כשהוא מבין בשכלו שהרע שהוא מכור לו, הוא דבר גרוע ומסוכן וכו', הוא לא יכול להפסיק, כי הוא לא בן חורין כלל!^[18]

וזה לשון האדמו"ר האמצעי (שם):

דהנה עיקר סיבת בחינת ממשלת זדים שהיא הקליפות, בא מצד פריקת עול, שאז הכל מושלין בו כי נעשה כהפקר לכל, וכל הקליפות זורקים בו מחשבות זרות לטמא נפשו…

וממשלה זו היינו גם בעת שחפץ אדם להרהר בתשובה ותגעל נפשו במחשבות זרות להסירם מלבו, רוח הטומאה ימשול בו לטמאו, כי כל שערי טומאה פתוחין לו אחרי אשר בא כמה פעמים לטמא עצמו כנ"ל…^[19]

ועתה נבין מדוע עם ישראל לא חזרו בתשובה, ממשלת הזדים השתלטה עליהם והם נעשו מכורים לעבודה זרה!

ובזה נבין דבר נוסף…

 

הציווי הראשון – גאולה מממשלת זדים

בתחילת פרשת השבוע, פרשת וארא, מובאת תמיהתו של משה:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב).

והקב"ה משיב לו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם פסוק יג).

והשאלה צפה מאליה.

משה טוען להקב"ה שבני ישראל לא שומעים לו, והקב"ה עונה לו: תגיד להם שהם צריכים לצאת מארץ מצרים.

איזה מן תשובה היא זו?!

וביאר הגה"ק רבי דוד קאהן (הדעה והדיבור, חלק רסו – עמוד יא), וזתו"ד:

טענת משה רבינו היתה, שבני ישראל לא מסוגלים לשמוע אותו בגלל שממשלת הזדים שולטת עליהם, וגם אם באמת רוצים להיגאל, הם לא יכולים כי הם מכורים.

והקב"ה אמר לו, אני מטיל עליך את העבודה הזו, לגאול את ישראל מממשלת הזדים!

והדרך לגאול את ישראל, זה על ידי שעוקרים את האחיזה שלהם מהם.^[20] וזה שנצטוה משה: 'לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' – מטומאת מצרים הרוחנית שהיא ממשלת הזדים.

ונרחיב עוד:

כאשר יהודי ששקע עמוק בענייני רע, רוצה לחזור בתשובה, הוא לא יכול להסתפק בארבעת חלקי התשובה הרגילים: עזיבת החטא, וידוי, חרטה, קבלה לעתיד.

שהרי הקליפות אוחזים בו, ולאחר כמה שעות (ואולי פחות) הם שוב יפילו אותו לחטאים הרגילים שלו.

כדי להצליח ולחזור בתשובה, חייבים להכניע את ממשלת הזדים, ולגרש אותם חזרה אל מחצב הקליפות.

ובזה מתורצת השאלה ששאלנו בהתחלה: איך התורה והתהלים שינו אותם? מה הקשר בין זה לבין הרצון שלהם?

והתשובה, שתי הנשמות הללו נפלו בשבי ביד ממשלת הזדים, ומכח התורה והתהלים הם הצליחו לכבוש בחזרה את שתי הנשמות הללו ולהכניסם אל הקדושה…

 

תרופת הפלא – לימוד תורה!

הדרך לריפוי היא על ידי שקובעים סדר לימוד בכל יום ויום. סדר קבוע ששום סיבה בעולם לא תזיז אותו, ובכך זוכים להינצל מהם.

וזה לשונו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות יט):

נכספתי מאוד להמשיך את העולם אל עשיה שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא.

ואפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאוד, שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעבירות חס ושלום רחמנא ליצלן רחמנא לישזבן, אף על פי כן הכח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילין בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חוק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, בוודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה, כי כח התורה גדול מאוד.^[21]

וממשיך תלמידו הגה"ק רבי נתן מברסלב וכותב (שם): ובאמת, כל עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעובדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל, רק שנעסוק תמיד בעשיות של קדושה בפשיטות דהיינו להרבות בלימוד התורה ולעשות מצוות הרבה בכל יום ולהרבות בתפילה ותחנונים תמיד והכל בפשיטות בלי שום חכמות.^[22]

ובנוסף הזהיר אותנו מאוד להיות בשמחה תמיד, וְהִרְבָּה מאוד לדבר עמנו מזה מענין שמחה כמבואר בספרים הקדושים, אך יותר מזה הִרְבָּה לדבר עמנו בעל פה והזהיר מאוד בכמה אזהרות כמה וכמה פעמים להיות אך שמח תמיד…

 

[1] וזה לשון הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות צב):

כשבאה נשמה לעולם אזי אותה הפעולה של אותה הנשמה מתחלת להתעלות. כגון אם הנשמה של חכם אזי החכמה מתחלת לעלות ועולה למעלה למעלה מיום היוולדו עד יום הסתלקותו. וכן אם היא נשמה של מלכות אזי תכסיסי מלחמה ועסקי המלכות מתעלין.

ולפי מהות החכמה איזה חכמה שהיא, אותה החכמה מתעלית בעת שבא הנשמה להעולם. וכן לפי מהות המלכות אם היא מלכות הרשעה או מלכות טובה. הכלל, אותה הפעולה של אותה הנשמה מתחלת להתעלות מיום ביאת אותה הנשמה לעולם…

[2] סיפורי מופת – בעל התניא (עמוד 95) לגאון רבי זלמן רודרמן שליט"א.

[3] באותה נבואה, הראה לו הקב"ה את כל מה שיעברו עַם ישראל עִם אומות העולם, את כל אלפי השנים של הרדיפות, ההריגות, האכזריות, וְהָרִשְׁעוּת.

והסביר לו, שהמציאות הזו רק נראית כרע, אך באמת אין רע יורד מהשמים והכל טוב בתכלית. רק שלא תמיד מצליח האדם המוגבל מעצם בריאתו לראות את הטוב הגנוז.

[4] וביארו במדרש (בראשית רבה, פרשה מד – אות יח): 'יָדֹעַ' – שאני מפזרן, 'תֵּדַע' – שאני מכנסן', כלומר שנתבשר אברהם אבינו הן על הגלות והן על הגאולה.

[5] כך כתב הגר"א (או"ח, סימן תל – אות ב).

[6] כך ביאר הספורנו (בהקדמתו לפירושו על התורה).

[7] זוהר חי (שמות דף ו ע"א ד"ה כד נחתת שכינתא) להגה"ק רבי יצחק אייזק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א.

[8] הרעיון מופיע בהגדה של פסח – עטרת יהושע (עמוד רלג).

[9] זוהר חדש (יתרו דף לט ע"א).

[10] כתב האברבנאל (שמות ז, יד) שהמצרים היו מחרפים ומגדפים את בני ישראל וקוראים להם 'טמאים'!

וזה לשונו: המכה הששית – השחין. והיה זה, לפי שהמצריים היו מחרפים ומגדפים את בני ישראל 'סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ', וכמו שאמר: "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם" (בראשית מג, לב). לכן היה עונשם שהיו כולם מוכי שחין, 'וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא' כל אחד מהם…

[11] וביאר המלבי"ם (שם), וז"ל:

'וַיַּמְרוּ בִי' – לעשות מַה שֶּׁצִּוִּיתִים שלא לעשות, 'וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ' – שלא עשו מַה שֶּׁצִּוִּיתִים לעשות, 'אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ' – שהשיקוצים מורים על מעשים רעים של זנות שעושים בפועל וצריך להשליכם, לא השליכו, 'וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם' – שמורים על המינות וצריך לעזוב דרך הזה, לֹא עָזָבוּ…

[12] כתב הגה"צ רבי יששכר דוב שפילר זיע"א (אשיר עזך – עמוד ריא), וז"ל: אבי אבות הגלויות היתה גלות מצרים, ולכך בתחילת הגאולה משם, אמר הקב"ה למשה: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד), אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות (ברכות ט:).

חז"ל (זוה"ק – וישב דף קפה ע"א) למדו מלשון התורה: "עֶרְוַת הָאָרֶץ" (בראשית מב, ט), שמהותה של גלות מצרים היתה שעבוד לטומאה.

התואר הזה הוא תואר זוועתי, נורא ואיום. ואם אנו רואים שזו ההגדרה שחז"ל נותנים לסגנון השלטון ולתרבות החיים שלהם, הרי זו זוועה של ממש.

עוד אנו יודעים ככלל ששמות הם לא דבר מקרי, כל שכן שמות המופיעים בתורה. בגמרא (ברכות ז:) אמרו: מנא לן דשמא גרים? אמר רבי אליעזר, דאמר קרא: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה', אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" (תהלים מו, ט) – אל תקרי 'שַׁמּוֹת' אלא 'שֵׁמוֹת'.

והנה, ציין הקב"ה בתורה מספר רב של פעמים שמלכהּ של מצרים היה נקרא 'פרעה'. כאשר פירושה של המילה 'פרעה' – הוא פריעת כל הגבולות, לפרוץ פרצות בנפש בלא גבול.

זה היה סגנון השלטון והתרבות שהנהיג במצרים – 'פרעה' השליט של מצרים.

הקב"ה יצר את האדם בצלם אלקים, ונתן בתוכו שני יצרים – יצר טוב ויצר רע. דרכו של היצר הרע לעשות דברים מגונים, אבל בדרך כלל גם לו יש מעצורים. גם לגוי יש בושה, ודברים קשים מאוד – גם גוי מתבייש לעשות. 'את זה אני לא עושה…'

גילוי ופריעה של השפלות האנושית, הוא דבר נורא, כמו שאנו רואים בנביא: "וְגַם אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל פָּנָיִךְ וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ" (ירמיה יג, כו). וכן אנו מתפללים (בסליחות לתחלואי ילדים): 'ולא ניחשף שוליים' – כלומר, שלא יגלו את השפלות שלנו.

פרעה לעומת זאת, הנהיג בממלכתו פריצת כל הגבולות. אין דבר שמתביישים בו, ואת כל הדברים השפלים, הנוראיים, הקשים והמזעזעים ביותר מותר לעשות.

כל זה רמוז בשמו – 'פרעה'. זה היה השלטון שלו, ולארץ הזו הכניס אותנו הקב"ה לִגְלוֹת בתוכה…

[13] המצרי עולמו גשמי, ובמרכזו – סיפוק מאוויו, כדי להגשימם הוא יוצר שותפות עם האשה. אבל השותפות קיימת עד שזה מתנגד בסיפוק מאוויו…

[14] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, וישלח – מאמר ג) אמר, וז"ל:

יעקב אבינו זכה לענוה אמיתית, וזכה להוריש מדה זו לבניו, ומכיון שדבר זה טבוע בלב כל יהודי ויהודי לכן השכינה שורה על כל יהודי.

אך לעומת זאת אצל אומות העולם אין ענוה אמיתית, ולכן אין השכינה שורה עליהם.

אצל גוי מרכז החיים שלו והמשתלשל מהם: המחשבות, הדאגות וההתעניינות – זה הוא עצמו, כיצד להגדיל את שמו, לקבל כבוד, לכנוס נכסים… וכל מה שקורה סביבו זה רק לשרת אותו – הוא נמצא במרכז העיגול, וכולם סובבים סביבו רק כדי לשרת אותו!

ואילו יהודי יכול בכח עבודתו (בקלות יחסית) להוציא את עצמו מתוך העיגול ולהכניס למרכז את הקב"ה.

ואדם כזה, שהקב"ה נמצא במרכז העיגול שלו, הוא נקרא 'עניו'. ואצלו כל מחשבותיו דאגותיו והתעניינותיו – כיצד אפשר לגדל ולרומם את שמו של ה'. וכיצד הוא יכול לעזור ולהועיל לבריותיו…

וזהו בעצם ההבדל העיקרי שבין הצד של הקדושה לבין הצד של הסטרא אחרא:

בצד הקדושה ישנה הכנעה וביטול לפני ה', בבחינת 'קָטֹנְתִּי' ובבחינת 'מָה'.

לעומת זאת, בצד הקליפה ישנה ישות, רברבנות, גאוה וגסות רוח, וכמו שאמר עשיו (המייצג את צד הקליפה): "יֶשׁ לִי רָב" (בראשית לג, ט), כלומר, בחינת 'יֵשׁ' ובחינת 'רַב', שהוא מלשון רברבנות וגסות רוח.

וכך כותב אדמו"ר הזקן בתניא קדישא (ליקוטי אמרים – פרק ו):

'שזהו פירוש לשון 'סטרא אחרא' – פירוש, צד אחר שאינו צד הקדושה, וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך… אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה מבחינת פנימיות הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת אחוריים וכו".

וכאשר האדם מבטל את ישותו ומחזיק את עצמו לְאַיִן אזי הקב"ה פותח לפניו את שערי החכמה העליונה, כיון שעל החכמה דקדושה נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח, יב) – כלומר, רק כשהאדם הוא בבחינת אין ואפס הקב"ה ממציא לו ופותח לפניו את שערי החכמה.

ולכן נקרא שמה 'חכמה', שהיא אותיות 'כח – מה', דהיינו שהחכמה הינה כח המתגלה דוקא למי שהוא בבחינת 'מָה', כלומר, בעל הכנעה ושפלות, כמו שאמר משה רבינו: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז), והרי על משה רבינו נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).

וכשיש באדם את בחינת ה'מָה' הנזכרת, דהיינו ענוה ושפלות, אורו של הקב"ה שורה עליו. אך מי שמחזיק את עצמו למשהו ומרגיש מושלם וחכם וצדיק וכו' וכו', מיד הקב"ה מסלק את שכינתו מעליו…

וזה שאמר משה לעם ישראל: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו) – מכיון שאתם נולדתם מצד הקדושה אזי יש באפשרותכם לזכות לאין, ומשם לעלות אל בחינת חכמה דקדושה'…

ולסיכום: לעם ישראל ניתנה חכמה מיוחדת, חכמה שעליה נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (שם).

והחכמה שניתנה להם הוא הכח לצאת מתוך רגש ה'אָנִי' ולהביט על כל המציאות מבחוץ, מתוך מבט אלקי!…

[15] וזה לשון הגמרא הקדושה (ראש השנה יא.): בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.

וכתבו התוספות (שם ד"ה בראש השנה), וז"ל: ואף על פי שהתחילו המכות מניסן, דמשפט המצרים י"ב חודש, כדתנן בעדויות (פ"ב מ"י), מכל מקום לא פסקה עבודה עד תשרי.

[16] וכמו שנאמר: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִי"ם הִיא" (שמות ז, כב)…

[17] מצרים העתיקה. פיסת ארץ לא גדולה. אולם הרעש שהיא עשתה באותה תקופה – היה נורא ועצום!

כל תושבי העולם ידעו: מצרים היא ערש החכמה!

כל חכמה שרק רצית, יכולת למצוא בה: חכמת הטבע והתמזגות היסודות. חכמת התכונה והרפואה. אומנות ושירה.

אך לא רק זאת, הם היו בקיאים גם בכל עשר מדרגות הטומאה, וידעו להשתמש בהן כרצונם. ואלו הן עשר המדרגות:

קוֹסֵם, קְסָמִים (היא כוללת בתוכה ב' מדרגות), מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף, וְחוֹבֵר חָבֶר, וְשׁוֹאֵל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

ובמאמר מוסגר: מגלה לנו הזוהר (וארא דף ל ע"ב) שהחכמה שהיתה להם, לא נבעה מכח שכלם או מיכולתם הנפשית, אלא כך עלה ברצונו יתברך להעניק להם את אותה החכמה.

ונבוא להרחיב: בשעה שברא הקב"ה את העולם, ברא מקום ושמו עֵדֶן, וממנו יוצא נהר לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, שהם: פִּישׁוֹן, גִּיחוֹן, חִדֶּקֶל, וּפְרָת.

ובכל יום ויום נשפעים מֵעֵדֶן, מ"ח (84) טיפות, והם נוזלים לתוך הנהר, ומשם הם מתחלקים ב-ד' נהרות (פִּישׁוֹן, גִּיחוֹן, חִדֶּקֶל, וּפְרָת). ואותן טיפות הן שורש החכמה והדעת.

ומכיון שפישון הוא הנהר הראשון לכן הוא קיבל את הכמות הכי גדולה של אותן טיפות.

חלפו שנים והתושבים שהתגוררו לידו שינו לו את השם ויקראו לו: נילוס.

וכל אותם תושבים ששתו מנהר הנילוס (פִּישׁוֹן) בקביעות, הרגישו כיצד נפתח להם שבילי המוח ונתיבי הדעת. מכל מידע שהם למדו הצליחו להפיק ממנו הרבה תובנות, וראו אותו בהרבה ממדים. אך, מכיון שהם היו מזוהמים ומטונפים מאוד, שהרי היו רגילים במשכב זכור, נהפכה להם החכמה לרועץ, והם נפלו לשאול תחתיות, להיכלות הכישוף והטומאה…

וכך חלפו שנים רבות, עד שהקב"ה 'העניק' למצריים עשר מכות, ובהן ביטל את כל כחות הטומאה המצרית, וזה היה על ידי שסגר להם את 'השיבר'. הקב"ה עצר את ירידת הטיפות לנילוס, והוא נהפך לסתם נהר – ובאותה שעה נתקיים הפסוק: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה כט, יד)…

[18] וזה לשון הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"ג):

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה.

הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו: "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וגו'" (ישעיה ו, יב), וכן הוא אומר: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא" (דברי הימים־ב לו, טז), כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא ה'מַרְפֵּא'…

[19] עד היכן הדברים מגיעים, יש ללמוד מהמסופר בחז"ל (סנהדרין סג:), בזמן המצור שהטיל טיטוס הרשע על ירושלים, הסתובב אליהו הנביא בין תפוחי רעב שבירושלים וניסה להצילם.

פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה, אמר לו: מאיזה משפחה אתה? אמר לו, ממשפחה פלונית אני. אמר לו, כלום נשתייר מאותה משפחה? אמר לו: לאו, חוץ ממני. אמר לו: אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו, אתה למד? אמר לו, כן.

אמר לו, אמור בכל יום: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). אמר לו אותו תינוק: הס! שלא להזכיר בשם ה', מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקה ומנשקה עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה. לקיים מה שנאמר: "וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם" (ויקרא כו, ל).

וזהו מעשה נורא אשר יש להתבונן בו הרבה, וללמוד ממנו שכאשר אדם מורגל ומושרש בעבירות, הרי הוא אדוק ואחוז בהן כל כך, שעל כרחו ושלא ברצונו אין הוא יכול לפרוש עצמו מהן. וכלשון הגמרא (שם): 'בתר דאביקו ביה', היינו שנתקשרו בעבירות וחיבבו אותן.

לכן אף שראה התינוק הזה שחייו תלויים ושכבר לא נשאר שריד ממשפחתו ואחר שכבר ראה כמה סבלו בני ישראל על עוונותיהם, עם כל זה המשיך ודבק בדרכו הרעה… (לשון השפע חיים מצאנז – דרשות חומש רש"י תשמ"א, עמוד תקצד).

[20] ובענין זה סיפר הגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א (אמוני עם סגולה, חלק ג – עמוד קצא), וז"ל:

סופת חורף עזה נשבה בחוצות סאסוב, והוסיפה נופך משלה לקור המקפיא ששלט בכיפה. הבריות כלאו את עצמם בבתים המוסקים, מאחורי דלתות וחלונות מוגפים, והותירו את הרחובות שוממים. נפש חיה לא נראתה כמעט בשוק, מלבד אי אלו עוברים ושבים, נער יספרם.

במעון קדשו, ישב הצדיק הקדוש, רבי משה לייב מסאסוב, ועסק בעבודתו את בוראו. שריקות הרוח והלמותיה על שמשות החלון, לא ניתקו את פתיל שרעפיו העמוקים של הצדיק, אשר שוטטו, כרגיל, בין נבכי התלמוד או במשעולי הרקיעים העליונים. מפליג היה בתלמודו אגב דביקות עילאה, ואינו שת לבו ליקום הגועש, המיטלטל בסערה.

לפתע, התעשת הצדיק מעיונו, הזדקר על גבי מושבו, ומיהר לקום ולגשת אל החלון. הוא השקיף החוצה מבעד לשמשה, וסקר בעיניו הטהורות את הרחוב השומם. עוד דקה, ומולו באופק, הופיעה דמות מכורבלת במעיל פַּרְוָה, אשר עשתה את דרכה במרוצה – ספק משום שאצה לה השעה, ספק משום שהואצה על ידי הסערה העזה. בהבטה מאומצת יותר, ניתן היה לזהות פנים יהודיות, עטורות זקן, שהציצו מבעד לצוארון הזקוף, אשר אמור היה לשמש להן מחסה לעתות בקרה.

מבלי דַּבֵּר דָּבָר, ניתק עצמו הצדיק מאצל החלון, סב על עקבותיו, ופנה במהירות לצאת הרחובה. בחפזונו, אף לא העטה על עצמו מעיל ראוי, וכשאך גלימתו הביתית לעורו, פרץ אל הקור המקפיא והנורא.

'רבי יהודי! רבי יהודי!' – נאבקו קריאותיו הרמות של הצדיק בשריקותיה הצורמניות של הרוח – 'עצור! עצור! המתן נא!'

היהודי עצר תחתיו בהפתעה, וכמו הוכה בהלם, משזיהה את דמותו של הצדיק הנודע דמתא, במקור הקול הקורא אליו.

'חלילה לך לסכן את נפשך בקור הנורא הזה' – פנה אליו הצדיק, כשהוא מתנשם ומתנשף בכבידות, מחמת הריצה והקור כאחד – 'הואל נא להיכנס אלי הביתה, להתחמם קימעא כנגד האח הבוערת ולהחיות את נפשך בלגימה של חמין!'

מבוכתו של ההלך ניכרה בעליל, וניתן היה לקוראה מעל פניו, כקורא מתוך הכתב. הוא ניסה להשמיע איזו שהיא אמתלא כדי לדחות את ההזמנה, אך הדברים יצאו מפיו מגומגמים ובלתי ברורים. הצדיק, לא המתין לתשובתו, כי אם אחז בידו והחל מוליכו אחריו ביתה.

הכניס הצדיק את האורח בצל קורתו, הקריבו אצל האח הבוערת, אשר הפיצה את חומהּ הנעים בחדרו פנימה, הסיר מעליו את המעיל הכבד, הקריב לפניו כסא והושיבו לנפוש ולהחם את עצמותיו הקפואות.

עודו יושב, בוהה במבוכה בחדר מלא הספרים והקדושה, והנה הצדיק עומד עליו, בידו מגש, ועליו מוצגות כוס שתיה חמה וצלחת מלאה בתופינים. לא הועילו לאורח התחמקויותיו וסירוביו, והוא נאלץ לברך ולהחיות את נפשו בכל הטוב המוגש לפניו.

לאחר שנפש נפישה ראשונה וטעם מטעמת ראשונה, הגיעה תורה של ארוחה שלימה, כדת וכהלכה, אותה עמד הצדיק וערך לפניו. לא נפקד גם מקומה של לגימה, אשר מזג לפניו הצדיק בכוס גדושה, כיאה וכיאות למי שכיתת את רגליו בדרך ארוכה בצינה ובסופה.

אדהכי והכי, חזר האורח אל עשתונותיו קימעא, והחל מסבר את אזנו של הצדיק, כי לא מדרך רחוקה כל כך בא בסך הכל, מן הכפר הסמוך יצא ואל העיר ברוד, הסמוכה אף היא, פניו מועדות.

'אף אני כשלעצמי' – נענה כמצטדק – 'לא מסכן הייתי בנפשי לצאת לדרך רחוקה, ביום סופה וסערה. אולם, הדרך בה אחזתי, קצרה וקרובה היא, והמעיל אשר לבשתי בו, כבד ומחמם, ויפה כחו לגונן על בעליו אפילו בסופת שלגים בהרי הקרח הנורא. גם מגפים מעולות נעלתי לְרַגְלַי, ואין כל סיבה לחשוש, פן יבולע לי, חלילה. גם סעדתי את לבי בפת שחרית, זה לא מכבר, בטרם צאתי לדרך!'

אולם, הצדיק, עשה עצמו כאינו שומע, והמשיך להרעיף על האיש את גלי דאגתו האבהיים עד בלי יכולת להיחלץ מהם.

לאחר שאכל ושתה כל צורכו, ואף קינח בכוס של יין שרף, הציע לו הצדיק את הספה אשר בחדרו, ויעץ לו, להניח עצמו עליה למנוחה קלה. הארוחה הדשנה עשתה את שלה, הלגימה סייעה לה, והחום הנעים שבחדר השלים את המלאכה – תוך רגעים אחדים, שקע האיש בשינה עמוקה, אשר הלכה ונתארכה עד לשעת המנחה.

כאשר הקיץ האורח משנתו עם דמדומי חמה, חיכך את עיניו בתמהון והתבונן על סביבותיו כאינו מאמין. בתחילה, דימה לחשוב כי אפלוליתו של היום הסגריר, היא הממלאת את החלל, אולם, משהעיר לו הצדיק כי הגיע זמן תפילת המנחה, שוב לא נותר לו מקום לספק, כי היום חלף הלך לו, ואותה הדרך שאצה לו כל כך נגדרה בעדו.

'עיניך הרואות' – נשמע שוב קולו האבהי של הצדיק – 'כי היום רד, ושוב לא יצלח ליציאה לדרך. הטה, איפוא, אזנך לעצתי: בוא עמי לבית הכנסת, נתפלל מנחה ומעריב, לאחר מכן תסעד את לבך בפת ערבית, ותלין כאן, במעוני, הלילה. מחר בבוקר, אם ירצה השם, תשכים, תתפלל, תסעד פת שחרית, ותלך לבטח לדרכך!'

בלית ברירה, נענה האורח להצעה בחיוב, ונותר להתאכסן בצל קורתו של הצדיק.

לאחר התפילה, ולאחר שסעד את לבו בארוחת ערב כבודה, אותה טרח שוב, הצדיק בעצמו, להגיש לפניו, ערך לו הצדיק גם משכב נוח ליד תנור החורף, והאורח התכנס לו מעדנות, בינות לכרים הרכים והכסתות החמות, לשנת הלילה.

לא הרחק משם, נתיישב הצדיק לערוך את עבודת הלילה העילאית שלו, בינו לבין קונו. האורח, אשר עדיין שבע היה משנת היום הארוכה שעברה עליו, לא מיהר להירדם הפעם, וכך, ממעמקי יצועו המרופד והנעים, פנוי היה להאזין להדי הקדושה ולנעימות הטוהר, אשר בקעו חרש מפי הצדיק, בקדושה ובטהרה, ומילאו את כל הבית כולו בנועם ובנהרה.

נעימת לימודו העריבה של הצדיק, חדרה אט אט אל לבו של האורח, ונסכה בקרבו געגועים עזים לחסות בצל כנפי השכינה. הוא חש כיצד חודרים נטפי זוך ענוגים אל תוך שיתי נפשו, מטהרים אותה מסיגים ורבבים, ומעוררים לתחיה גחלי יהדות עוממות, אשר משוקעות היו מזה עידן ועידנים ברמץ של גסות וחומריות.

האורח התהפך מצד אל צד, חילץ את עצמותיו בהנאה מרובה על גבי הרפידה הרכה והנעימה, אך את חבלי השינה לא מצא. להט הקדושה, אשר בקע מעבודתו של הצדיק, פוגג אותם והמיסם.

כיון שהגיעה שעת חצות, חלץ הצדיק את מנעליו, ירד מכסאו לארץ, והחל לקונן על גלות השכינה ב'תיקון חצות'. הכל נעשה בשקט מוחלט ובדומיה מירבית, כדי שלא להפריע את האורח משנתו – אלא שהאורח ממילא לא ישן. השינה, באותה שעה, היתה ממנו והלאה.

בשעה מאוחרת מאוד, כאשר נפלו סוף סוף חבלי שינה על עיניו של האורח, ועפעפיו נעצמו, היה כבר הכר שלמראשותיו מלוחלח היטב, מחמת דמעות תשובה רבות ולוהטות, אשר נשרו מזוויות עיניו. הוא נרדם מתוך הרהורי תשובה אמיתיים, אשר מיום עומדו על דעתו טרם זכה לשכמותם.

בבוקר, לאחר שהשכים, התפלל וסעד פת שחרית, הודיע האורח לצדיק, כי גמר בדעתו לבטל את הליכתו לברוד.

'החלטתי לשוב לביתי!'

פניו של הצדיק נהרו משמחה מסותרת. הוא העניק לאורח ברכת הדרך, לִוָּהוּ עד הפתח ונפרד ממנו לשלום.

כל אותה העת, בטוחים היו בני ביתו של הצדיק, וכמוהם אף משמשיו, כי זכו לראות צדיק נסתר, אחד מן הלמ"ד וא"ו, במו עיניהם. ברי היה להם, כי לא בכדי יצא לפתע רבי משה לייב בריצה אל רחוב העיר, בבוקר קר וסוער שכזה, כדי להכניס עובר אורח בצל קורתו, כמעט בעל כרחו.

זו היתה גם הסיבה, אשר בגינה הניחו לו לצדיק, לטרוח בעצמו מסביב לאורח המסתורי, למן הגשת כוס החמין בראשונה ועד להצעת המשכב באחרונה. שהרי אם זימנו לו, לצדיק, מן השמים, אורח פלאי ונעלה שכזה, אפוף רז ולוט במסתורין, מי הם, פשוטי כלי עץ, כי יהינו להכניס את ראשם בין ההרים הרמים?!

אמנם, לאחר שנפרד האורח לשלום והלך לו, ההינו מי מבני הבית ונכנסו אל חדר הצדיק בסילודין, כדי לשמוע מפיו ולוּ שמץ דבר, על אודותיו של האורח, אשר כה טרח מסביבו וכה הִרְבָּה לשמש אותו, כעבדא קמי מריה.

הואיל ושמע רבי משה לייב במה הוא נחשד, כי אירח צדיק נסתר בבית מלונו, נתחייך בנהירו דאנפין ואמר:

'לא! לא היה זה דוקא אחד מן הלמ"ד וא"ו… היה זה יהודי כפרי פשוט, אשר נתחבר, למרבה הצער, לכנופיה של ליסטים נכריים בברוד, העוסקת בגניבות רכוש ובפשעים דומים. אתמול בבוקר, כאשר עצרתיו ממרוצתו והכנסתיו הביתה, היו פניו מועדות לברוד, כדי להצטרף עמם אל אחד ממבצעיהם האפלים. עיכבתיו, איפוא, כאן, באמצעות אכילה, שתיה ושינה, עד אשר נתעורר בקרבו, בסייעתא דשמיא, ניצוץ של תשובה, והוא גמר בדעתו להיפרד מהם ולבלי שוב אליהם עוד לעולם!

'עתה, הוא שב לביתו כבעל תשובה גמור, ומובטחני בו, כי לא ישוב לכסלה עוד!'

הגאון הצדיק, רבי ישראל בער גילרנטר, רבה של יאשניצה ובעל מחבר ספר רביד הזהב – מתלמידי הגאון הקדוש, רבי נפתלי מרופשיץ – נוהג היה לספר את הסיפור הלזה, ברבי משה לייב הצדיק מסאסוב, מדי שנה בפרשת וירא, כשהוא מסמיך לכך את דברי רש"י בראשית הפרשה (בראשית יח, א):

'וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם' – מפרש רש"י (שם): 'פֶּתַח הָאֹהֶל' – לראות אם יש עובר ושב, ויכניסם בביתו.

וכה פירש:

דרכו זו של הצדיק מסאסוב, ירושה היתה לו מדרכו של אברהם אבינו, עליו השלום. אף הוא, 'יושב היה פתח האוהל', כדי לראות אם יש 'עובר' – מישהו החפץ לעבור עבירה, חלילה – 'שב' – אברהם אבינו היה מעורר בקרבו הרהורי חרטה ומשיבו בתשובה. כיצד היה עושה? – 'ויכניסם בביתו' – על ידי שהיה מכניסם אל ביתו נאוה קודש, מאכילם ומשקם ומציע להם יצוע לשינה, ואגב כך, נוסך בקרבם רשפי התעוררות לחזור בתשובה שלימה לפני אביהם שבשמים.

[21] בכלליות צריך לדעת, שהדור שלנו הוא דור קדוש מאוד.

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א בספרו הקדוש בצור ירום (חלק ה – עמוד 561, מהדורת תש"פ):

כל יהודי צריך לדעת שבכל פעם שהוא נמנע מעבירה, בכל פעם ופעם שהוא נמנע מלדבר דיבורי שטות, רכילות ושקר, וכן בכל פעם שהוא אוכל בקדושה, הוא מקיים מצוה של "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא, מד).

ובפרט בדור שלנו, כל רגע שאדם לא חוטא זה נס! ולכן בדור הזה, כל יהודי יכול לקיים בכל שניה את המצוה של 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם', כל שניה שהוא שומר את עיניו ומחשבתו, כל שניה שהוא שומר את אבריו ואת דיבורו, הופכות להיות שניות נצחיות שמתוייגות במילה 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם'.

ואם האדם מתקדש ששים שניות בדקה, אזי יש לו ששים מצוות! ואם הוא מתקדש במשך שעה אזי יש לו שלשת אלפים ושש מאות מצוות! זה פשוט בלי גבול!

על כל אדם לחזור ולומר זאת בכל הזדמנות, כי יש כח בידיעה זו לשנות אורחות חיים מרע לטוב!

כאשר אדם מבין כמה מעריכים בשמים כל שניה של עמידה בנסיון – הרי הוא מתעודד ומתחזק!

אך ישנם דרשנים שמתמקדים בגודל הפגם, ו'טורחים' להסביר לאנשים כמה הקב"ה כועס עליהם – כאשר הם חוטאים… ואנשים, המתמודדים קשה נגד יצרם, נופלים ליאוש…

לכן אסור אף פעם לתת לאנשים 'עצבניים' לדרוש ברבים, זה פשוט עוול וצער להקב"ה, שיושב ובוכה על הדרשן ועל הקהל שסובלים ממנו, באותו רגע שאדם זה דורש ברבים הקב"ה צועק: 'קלני מראשי קלני מזרועי' (סנהדרין פ"ו מ"ה).

העם לא יכול לסבול מוסר, צריך לדבר לאנשים דברים מתוקים וַעֲרֵבִים שידעו כמה הם אהובים בשמים. מה זה משנה מה הוא עושה ומה הוא לא עושה?!

ובפרט כשהדרשן 'מעופף' על כנפי הדמיון ומנותק מהמציאות, והוא כלל לא מבין אלו התמודדויות עוברים אותם האנשים שיושבים מולו, אלו קשיים עם הפרנסה הם עוברים, אלו קשיים עם האשה ועם הילדים, ואלו תסבוכות הוא עובר עם עצמו ועם אישיותו…

והרי כבר ציוו אותנו חז"ל (אבות פ"ב מ"ד) ואמרו: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'!

פעם אחת שמעתי דרשן אחד שאמר: 'בדור שלנו, אפילו מנין לתפילה לא מוצאים, אנחנו מחכים שעה בחוץ עד שבא איזה אחד להשלים מנין'. זה מה שיש לו לומר?! עדיף שישב בשקט! נראה אותו במקום שמתקיימים אלפי מניינים מה הוא יוכל לדרוש! ממה זה נובע? זה נובע מתוך רשעות! אדם ששונא את ה' ושונא את הבנים של ה', מדבר עליהם באופן כזה.

אבל אדם שאוהב את ה' וכואב לו על הבנים שלו, הוא משתדל לדבר בשבחם ולדון אותם לכף זכות – 'רבונו של עולם! אלו הם אנשים טובים, רק שהיצר הרע מפתה אותם, כבודו יודע מה יש בעולם, כמה פיתויים, כמה צרות, הם לא אשמים!' מה יעשה הנער ולא יחטא.

אפילו דור המדבר שהיו דור דעה שקיבלו תורה מבורא כל עלמין במעמד הר סיני, ולמדו ארבעים שנה תורה מגדול כל הדורות כולם – משה רבינו, ובמשך ארבעים שנה אכלו מָן – לחם שאוכלים רק המלאכים, ושתו מי חכמה – מבארה של מרים, ובכל זאת בסוף שנת הארבעים הגיעו לשיטים, ושם חטאו עם בנות מואב וכו'…

והגם שהיו מלומדים וקדושים, משוללי תאוות וחסרי נפש הבהמית – בכל זאת היצר הרע ניצח אותם, והפיל אותם בנוק־אאוט!

מה יעשה הדור הזה שאין לו לא מָן ולא כלום, ונפש הבהמית שלו עבה וגסה, על מה תחייב אותו? "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" (משלי ל, י), תיזהר, אסור לך! "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" (דברים כג, טז), אסור להסגיר, אסור לקטרג, העונש על זה כבד מאוד, אם אתה יכול ללמד זכות – מוטב, ואם לאו – תשב בשקט, ותקבל שכר על השתיקה…

ולתוספת הסבר:

ב'בטאון חסידי ברסלב' (תשס"ב, גליון 81 – עמוד 7) נכתב כך: 'בעת שעלה ברצונו הפשוט להאציל הנאצלים לסיבה נודעת, והיא – להיקרא 'רַחוּם וְחַנּוּן" (עץ חיים בתחילתו). אי שם במרחבי האין סוף, בטרם נבראו זמן ומקום, למעלה מכל שֵׁם מחשבה ורעיון – צפה, הוא יתברך, בהתפארות, בתענוגים ובשעשועים שיקבל מישראל – 'כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל', דהיינו שה' יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג), ובשביל זה ברא את כל העולם (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה יז).

הביט בדורות האחרונים, בבניו המתייסרים ונאנקים תחת עולו של היצר הרע וחילותיו, הנאבקים יום יום, שעה שעה רגע רגע (רבי לוי יצחק בנדר, רגיל היה לומר שעל דורות אלו נאמר: "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז, יח)) מול התקפות חסרות רסן של האויב האכזרי בתבל, שורש השנאה והאכזריות – הס"מ, המתגרה ומסית אותם למעול מעל באלקיהם רחמנא ליצלן, ללכת אחרי תאוות לבם, המזמין להם מכשולות על ימין ועל שמאל בכל עת צאתם ובואם, בשוכבם ובקומם, המתאנה להם על כל צעד ושעל, המקטרג ומסית עליונים ותחתונים להשמיד להרוג ולאבד חלילה.

רָאָה את אברכי הכוללים הנלחמים בחירוף נפש יום יום על עצם הישיבה ליד הגמרא, מול המרירות המתחדשת חדשים לבקרים, מול הבלבולים הנוראים המתגברים דייקא בעת הלימוד והתפילה.

חָזָה בבחורי הישיבות המחרפים נפשם עבור כל 'קמצוץ' קדושה, המתנסים יום יום בנסיונותיו של יוסף הצדיק (וכמרגלא בפום רבנן – שכשם שהנסיונות בהם מתנסה כל אחד בדור הזה הם קשים כשל יוסף הצדיק – כך גם שגבה מעלת העומד בהם, עד שכל אחד בדור הזה יכול להגיע למדרגת יוסף הצדיק), המשכימים בכל בוקר לבית לימודם למרות אין ספור מונעים ומפתים היונקים ומשריצים צחנתם וטומאתם ישירות משער החמישים של הטומאה ומכסים את הארץ במבול של אפיקורסות ופגמי ברית, רחמנא ליצלן.

רָאָה אלקים את עזותם ואת עקשנותם של בניו הנופלים וקמים, נופלים ושוב קמים, אלפים ורבבות פעמים, הנכשלים ומועדים, נסוגים אחור ושוב ומתחילים, הנאבקים מול גלים אדירים של יאוש, אכזבה ומרירות המאיימים לשוטפם ולהטביעם חדשים לבקרים, המסיתים אותם בתואנות וטענות שונות ומשונות להשליך חס ושלום את עול העבודה התמה מעל כתפיהם, בטענה כי אבד סברם ותוחלתם מעם ה'.

וירא אלקים את כל זאת השעשועים, תענוגים והתפארות אין סוף עלו לפניו – 'כי זה עיקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל. כי ה' יתברך מתפאר מאוד בעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילין אותו בכל פעם והוא מתחזק בכל עת והוא עקשן גדול ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן'.

ואור ההתפארות, ההתפעלות, ההתפעמות וההשתאות, מול עוצם כחן האדיר של נשמות ישראל יצא והבהיק בשמחה וחדוות אין קץ והחל מפציע וזורח לפניו. והאור המבהיק הלך והתרבה, עד אשר עלה ובקע, עלה ופילס לו דרך מעלה מעלה. ויענדהו אלקים עטרת תפילין ונזר תפארה לראשו כביכול. ואור התפילין הקדמון הזה, שהוא מוחין גדולים ועצומים, נכנס לפני ולפנים ובקע בעינים העליונות.

ומזה האור הנורא – אור העינים נברא העולם. כי מהשתלשלותו מטה מטה, בלבושין שונים ומצמצומו והתגשמותו נבראו, נוצרו ונעשו כל יצורי תבל…

[22] בגמרא הקדושה (ברכות ה.) אמרו כך: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" (תהלים ד, ה) – אם ניצחו מוטב. ואם לאו, יעסוק בתורה, ועל ידי לימוד התורה יתגבר בזה על יצרו הרע, שנאמר: "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם" (שם), היינו: אמרו דברי תורה ותהגו בהם בלבבכם.

אם ניצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר: "עַל מִשְׁכַּבְכֶם" (שם), והוא רמז למילה 'וּבְשָׁכְבְּךָ' שבקריאת שמע.

אם ניצחו על ידי קריאת שמע, מוטב, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, ובזה יתגבר עליו, שנאמר: 'וְדֹמּוּ סֶלָה' (שם), כלומר: יום הדומיה המוחלטת, שהוא יום המוות.

וביאר הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות, או"ח – הלכות סעודה הלכה ה אות כב), וז"ל:

מי שמסתכל על האמת לאמיתו, ויזכור באמת יום המיתה שסוף כל סוף יעברו ימי חייו כצל עובר ויצטרך ליתן דין וחשבון וכו'. בוודאי לא יסתכל על הסתת היצר הרע ויקיים דברי רבותינו זכרונם לברכה לעסוק בתורה בכל יום חוק ולא יעבור יהיה איך שיהיה, כי סוף כל סוף המאור שבה יחזירהו למוטב.

וזה היה כוונת הגמרא הנ"ל שציוה לעסוק בתורה או בקריאת שמע כדי לנצח היצר הרע. ואם לאו שלא ניצחו על ידי התורה. ואזי ירצה היצר הרע להתנכל עליו לדחותו מהתורה לגמרי מאחר שרואה שאין מועיל לו עסק התורה לנצח היצר הרע ולפעמים יש נופלים כל כך עד שדוחה אותם אפילו מלקרות קריאת שמע על ידי שמפילו הבעל דבר בדעתו מחמת ריבוי מעשיו הרעים, כי כך דרכו של היצר הרע: היום אומר לו עשה כך למחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו וכו'.

והעצה על זה. 'יזכור לו יום המיתה', היינו שיזכור יום המיתה שסוף כל סוף יהיה מוכרח למות. ואז בסוף הכל בוודאי טוב יותר כל מה שחטף בזה העולם איזה דיבור תורה ותפילה וקריאת שמע אף אם הוא כמו שהוא. ועל כן על ידי שיזכור לו יום המיתה יחזור אל התורה וקריאת שמע שיתגבר לעסוק בתורה בכל יום או על כל פנים יקרא קריאת שמע בכל יום ולא יפול בדעתו משום דבר. ואז בוודאי יזכה סוף כל סוף לנצח היצר הרע.

נמצא, שעיקר נצחון היצר הרע על רק ידי התורה כנ"ל…