לאן אתם חושבים ללכת?…
קירות ארמונו המפואר של פרעה מלך מצרים, לא היו שותפים לסער המתחולל בלבו של אדונם, ולכן הם נשארו עומדים זקופים ויהירים. שהרי בוודאי, אם הם היו חשים את המתחולל בלבו של פרעה, בוודאי הם היו נמסים וקורסים מעוצמת תחושת הלחץ והאימה…
פרעה, האיש החזק ביותר באותה תקופה, ששלט באכזריות וביד רמה, מצא את עצמו עומד חסר אונים מול משה ואהרן.
בתחילה, ניסו משה ואהרן להסביר לו את כוונתם במילים, אך אחרי שהוכיח (בהצלחה) שיש לו בעיות קליטה חמורות, עברו להשתמש בשיטה אחרת: דם, צפרדע, כינים וכו'… ולמרבה הפלא, התברר, שגם עם השיטה הזו, פרעה נשאר חסר קליטה…
ולמרות שהמחנכים הגדולים, משה ואהרן, הוצרכו להתמודד עם תלמיד מופרע, הם לא התייאשו, וחזרו אל פרעה שוב ושוב…
עד שבשיחה התשיעית שערכו עם פרעה, החלו להתגלות ניצוצי הבנה…
פרעה שואל אותם: אמרו לי בבקשה, מה אתם מבקשים?
ומשה ואהרן הסבירו בסבלנות: לפני כ-450 שנה (בערך) חי צדיק גדול ושמו אברהם, הוא האיש אשר עבד את הבורא בכל כחו, ולאברהם נולד בנו יצחק, אשר היה עולה תמימה, וליצחק נולד בן ויקרא שמו יעקב.
ויעקב זכה מכח עבודתו לברר את הטוב מן הרע, ולסדר מחדש את אילן הנשמות. ומאותה עת, כל הצאצאים היוצאים מיעקב הרי הם בעלי נשמות יהודיות. נשמות הקשורות בחבל הכסף אל הבורא.
אך לפני 210 שנה ירד יעקב ומשפחתו למצרים, ונכנסו לארץ שלך. ואתה בטומאה הנוראה שלך הצלחת להאפיל על שכלם ומוחם, ובכך הצלחת לשעבד אותם…[1]
ועתה, הקב"ה התגלה אלינו וציוה, ללכת אליך ולבקש שתשחרר את עם ישראל…
פרעה שמע, והתפלא: אני לא מבין אתכם בכלל! אתם אומרים שהטומאה הנוראה שלי האפילה על השכל והמוח, ולכן אם תוציאו אותם משליטתי הם יגאלו… אך אתם טועים! אם אתם תצאו מכאן אתם תיפלו לטומאה יותר קשה ויותר אפילה משלי! – "רְאוּ כִּי רָעָה נֶֽגֶד פְּנֵיכֶם" (שמות י, י)!
אין לכם לאן ללכת! – סיים פרעה את דבריו. והוא סימן לעבדיו והם גירשו, בפעם התשיעית, את משה ואהרן…
ונבאר יותר…
שלשה סוגי עורף…
במילים: "רְאוּ כִּי רָעָה נֶֽגֶד פְּנֵיכֶם" (שמות י, י)! גילה להם פרעה שהיציאה ממצרים תגרום להם התמודדות קשה יותר! הם יצטרכו להתמודד עם טומאת סיחון ועוג![2]
ולפני שנמשיך, נעתיק את דבריו של הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, וזתו"ד:[3]
נשמה של יהודי היא חלק אלו"ה ממעל, המחוברת בחבל הכסף אל בוראה. והנה, מקום הנשמה היא במוח, ומשם היא שולחת את קרני אור השגת האלקות אל הלב, על מנת לחיות את האדם ולהפעיל את כחותיו כולם להתקרב לה' ולדבקה בו.
והנה בין המוח ובין הלב מפריד מיצר הגרון, מעבר צר שעליו שומר אחד עקשן – העורף. מי שמקשה את ערפו, מנתק את המוח מן הלב. הוא שם מצור על הנשמה וכולא אותה בתחומה, כשהוא מונע ממנה כל אפשרות לגלות את עצמה ולפעול על האדם לטובה…
ולמרות שבמציאות הגשמית יש לאדם סוג אחד של עורף, ברוחניות ישנם כמה סוגים, כאשר כל אחד מהם פועל בדרכו הוא להפריד בין המוח ללב.
ואחר ההקדמה הזו נחזור לדבריו של פרעה.
וכך אמר פרעה: בטח, ידוע לכם, שהסיבה שהצלחתי להאפיל על המוח והלב, נובעת מכך ששורש יניקתי (הרוחני) מהעורף (פרעֹה אותיות העֹרף), ומכח זה לא נתתי לשפע לירד מהמוח ללב והאברים. וגם הצלחתי למנוע מהם לדבר דיבורים קדושים (פרעה אותיות פה רע)…
אך עם כל הטומאה הנוראה שלי, העורף של סיחון ועוג קשים יותר!
וזה לשון קדשו של הגה"ק רבי נפתלי צבי מרופשיץ זיע"א:[4]
הענין כי סיחון ועוג היו שומרים את הארץ של שבעה עממין, הגם שהשבעה עממים היה גם כן כחם חזק מאוד בקליפה, עוד עשו להם שומרים יותר חזקים בקליפה, וזהו שהיו המרגלים אומרים: "וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם" (דברים א, כח), וכי היו יראים ממה שהם גדולים וגבורים? רק ראו חוזקם בקליפה מאוד ומאוד לאין שיעור![5]
כי קליפתם של סיחון ועוג היתה כנגד משה ואהרן, והיו יונקים מבחינת העורף שלהם, ולכן בשמותיהם רמוז ענין העורף.
סיחו"ן הגימטריא של שמו היא בארמית המילה קד"ל שתרגומו הוא עורף. ועוג נקרא "הַפָּלִיט" (בראשית יד, יג), שגימטריא של 'הַפָּלִיט' הוא קד"ל, כי היו יונקים אחורי העורף דוגמת פרעה, ולא היו מניחים השפע לירד מעולם התשובה ללבות ישראל, להיות הלב מבין לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך שמו, על ידי התבוננות גדולתו יתברך שמו.
ולכן הוא נקרא: "עוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן" (במדבר כא, לג), 'בָּשָׁן' – ראשי תיבות למפרע: נ'ון ש'ערי ב'ינה (שהם שורש התשובה), שהיה מולך בקליפה דוגמתם, ולא היה מניחן לירד!
וכן סיחון לשון שיחה כדרשתם ז"ל (בבא בתרא עח:), שלא היה הקליפה שלו מניח לשוב ולהתוודות בשיחה נאה לפניו יתברך שמו באמת.
המשיך פרעה ואמר:[6]
עתה אתם מבינים למה אני אומר שלא כדאי לכם לצאת? אתם תצטרכו להתמודד עם קליפות קשות השקולות אליכם מצד העורף! שהרי אתם משה ואהרן מקבלים את השפע שלכם מבחינת פנים, ואילו סיחון ועוג מקבלים את השפע שלהם מבחינת העורף שלכם. עוג יונק מעורף משה, וסיחון יונק מעורף אהרן.[7]
וזה סוד הפסוק: "רְאוּ כִּי רָעָה נֶֽגֶד פְּנֵיכֶם" (שמות י, י)! – הרע שתצטרכו להתמודד מולו, הוא הרע הנמצא 'נֶֽגֶד פְּנֵיכֶם' (והוא העורף)!
ולמרות ש'דרשתו' של פרעה נשמעת מעניינת, משה ואהרן לא התייחסו אליה…
ארבעים שנות צעידה…
הכלל המפורסם: 'אין שום יאוש בעולם כלל', שוב הוכיח את עצמו. בסופו של דבר הצליחו משה ואהרן לגרום לפרעה להבין. ופרעה שחרר את עם ישראל ממצרים…
וכתב הגה"ק רבי נפתלי צבי מרופשיץ זיע"א (זרע קודש, פרשת קדושים – ד"ה 'לא תקיפו'), וז"ל:
ועשה השם יתברך לנו נסים ונפלאות, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה כו', ויצאה נפש אלהו"ת הנשמה שבמוחם, ממאסר המסכים המבדילים, ונתפשטה בלבם וכחות כל גופם עד שקיבלו התורה, שפסקה זוהמתם, ופתח השם יתברך: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם" (שמות כ, ב), כי יציאת מצרים הוא שורש התחלת עבודתו יתברך, שבלעדי זאת לא היה אפשר על ידי המסכים המבדילים הנ"ל, ולא היה הלב נמשך אחר עצת המחשבה שבמוח…[8]
והנה, השחרור הזה, הִוָּה למעשה תחילתו של מסע ארוך, בן 40 שנה, לארץ ישראל. והתורה הקדושה כתבה לנו את כל מה שאירע בשנה הראשונה ובחציה הראשון של השנה השניה, ואז היא דילגה לשנת הארבעים[9] (היא לא התייחסה ל-38 שנים האמצעיות).
וגם אנו, כעת, נתמקד בשנה הארבעים…
בא' ניסן שנת 2488 לבריאת העולם, החלה שנת הארבעים, עם ישראל הגיעו לקדש מדבר סין.
ועשרה ימים לאחר מכן (בי' ניסן) מתה מרים, אחות משה ואהרן (בגיל 126), ותקבר שם בקדש מדבר סין.
בהיות ישראל בקדש, שלח משה מלאכים אל מלך אדום לבקש ממנו רשות לעבור בארצו כדי שיוכל להגיע לארץ כנען. ומלך אדום סירב… ומכיון שסירב, לא היתה לעם ישראל ברירה אלא ללכת בדרך אחרת…[10]
שלשת החדשים: אייר, סיון, תמוז, עברו במהירות. ובא' אב הגיעו להֹר ההר ושם נפטר אהרן, בן 123 שנה, והסתלקו ענני הכבוד…
כאשר שמעו העמלקים כי נסתלקו ענני הכבוד שהיו מחפים על ישראל ומגינים עליהם, הבינו כי הגיעה שעתם להילחם בישראל…
ועם ישראל התפלל: רבונו של עולם, "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַֽחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם" (במדבר כא, ב).
ובחודש אלול הגיעו לגבול סיחון, והוצרכו להתמודד עם טומאתו הנוראה…
כי ירא אנכי אותו!
כאמור, סיחון ינק את כחו הרוחני מעורף המקום שממנו ינק אהרן. ולמרות שאהרן כבר נפטר, משה רבינו לא התרגש מסיחון, ובכמה צעדים פשוטים 'העביר' אותו דירה…
לאחר כיבוש העיר סיחון הגיעו ימי חודש תשרי, וכעבור תקופת החגים, בכ"ג בתשרי הגיעו לבשן.
וכאן, בעומדו מול עוג, חש משה רבינו יראה.[11] והקב"ה התגלה אליו ואמר לו: משה! "אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָֽדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּֽאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶֽלֶךְ הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" (במדבר כא, לד)…
אחר שקיבל את הבטחתו של הקב"ה, יצא משה רבינו למלחמה. ובמלחמתו הוא השתמש בשם הקדוש אדנ"י, ומכח השם הקדוש הזה הוא הכניע את עוג, ושם את גופתו ליד גופת סיחון…
וזה לשון קדשו של המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א (מגלה עמוקות – אופן קל, וכפי שהובא ברגל ישרה – מערכת ס אות יח):
סיחון ועוג הם בסוד העורף, הנקרא קד"ל. וב' פעמים קד"ל עולה בגימטריא חר"ס. ומשה שהיה בסוד חר"ס היכה שניהם, שהרי פני משה כפני חמה (בבא בתרא עה.), ואחד משמות של חמה נקרא 'חר"ס'…
והנה קד"ל אותיות קל"ד, שהוא לשון מפתח (עיין סנהדרין קיג. אקלידא דמטרא – פירש רש"י, מפתח של מטר. ובמסכת עבודה זרה ע: אקלידא, פירש רש"י: מפתח) שהם היו המפתח ואקלידא של ל"א מלכים (שהיו בארץ ישראל), ומשה עמד לנגדם בשם אדנ"י, כי שם של אדנ"י הוא סוד קל"ד…
וכעבור שלשה חדשים (בערך) מתחילה הפרשה שלנו, פרשת ואתחנן…
כחו של עיגול…
כאשר נודע למשה רבינו, שהקב"ה נשבע שלא יכנס לארץ ישראל, הוא ריכז את כל כחותיו והחל לזעוק ולהתחנן להשם יתברך שתתבטל הגזירה…
וזה שנאמר בפרשתנו: "וָאֶתְחַנַּן אֶל־ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָ"י אֱלֹהִי"ם אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָֽדְךָ הַֽחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה כְמַֽעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג, כד-כה).
ולפני שנבאר את הפסוקים הללו, אנו חייבים לעצור לרגע ולהביא את לשון המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת וילך – רמז תתקמ), וז"ל:
אמר ר' יוחנן, עשר מיתות כתובות על משה, ואלו הן:
'הן קרבו ימיך למות', 'ומות בהר', 'כי אנכי מת', 'כי ידעתי אחרי מותי', 'ואף כי אחרי מותי', 'לפני מותו', 'בן מאה ועשרים שנה במותו', 'וימות שם משה', 'ויהי אחרי מות משה', 'משה עבדי מת'.[12]
מלמד שעשר פעמים נגזרה עליו גזירה שלא ליכנס לארץ ישראל ועדיין לא נחתם גזר הדין הקשה עד שנגלה עליו הקב"ה ואמר לו: גזירה היא מלפני שלא תעבור. שנאמר: "כִּי לֹא תַֽעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג, כז).
ודבר זה קל בעיניו של משה, שאמר ישראל חטאו כמה חטאות גדולות, כמה פעמים, וביקשתי עליהם רחמים מיד קיבל ממני, שנאמר: "הרף ממני ואשמידם" (שם ט, יד), וה' סלח, כמו שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר יד, כ)… אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן שאתפלל על עצמי ויקבל ממני?!
וכיון שראה הקב"ה שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה מיד קצף עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס, שנאמר: "לכן לא תביאו" (שם כ, יב), ואין 'לכן' אלא לשון שבועה, שנאמר: "לכן נשבעתי לבית עלי" (שמואל־א ג, יד).
וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין עמד ועג עוגה קטנה וישב בתוכה ואמר: איני זז מכאן עד שתתבטל אותה גזירה…
באותה שעה מה עשה משה? לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר, ועמד בתפילה ובתחנונים לפני המקום, עד שנזדעזעו שמים וארץ, וסדרי בראשית, ואמרו שמא הגיע צביונו (רצונו) של הקב"ה לכרות את העולם, יצאה בת קול ואמרה: עדיין לא הגיע צביונו של הקב"ה לכרות את העולם, אלא "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" (איוב יב, י), ואין 'איש' אלא משה, שנאמר: "והאיש משה עניו מאוד" (במדבר יב, ג).
מה עשה הקב"ה באותה שעה?
הכריז בכל שער ושער, בכל רקיע ורקיע, ובכל שערי בית דין ובית דין, שלא יקבלו תפילתו של משה, ולא יעלו אותה לפניו מפני שנחתם עליו גזר דין…
באותה שעה קרא הקב"ה בבהלה ואמר למלאכי השרת: קומו ונעלו כל שער רקיע ורקיע…
אך זה לא עזר…
ותפילתו של משה המשיכה בדרכה למעלה, מפני שקול תפילתו של משה היה דומה לחרב שהוא קורע וחותך ואינו מעכב, שהיתה תפילתו מעין שם המפורש שלמד מן (לא להוציא בפה) 'זגזאל' רבו, סופר כל בני מרום. על אותה שעה הוא אומר: "ואשמע אחרי קול רעש גדול" (יחזקאל ג, יב)…
ומשה רבינו המשיך להתפלל בבכי ובתחנונים…
תתקבלנה התפילות ברצון – הכיצד?
וכך נאמר בפרשתנו: "וָאֶתְחַנַּן אֶל־ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג, כג). וכתב אור החיים הקדוש (על הפסוק) שכאן לימד אותנו משה רבינו את יסודות התפילה. וזה תוכן דבריו:
בפסוק הזה ישנן שש תיבות, והן מחולקות לארבע קבוצות, כשכל קבוצה יש בה ענין בפני עצמו. ואלו הן הקבוצות:
א. 'ואתחנן' – לשון תחנונים.
ב. 'אל ה" – שביקש ממקור הרחמים.
ג. 'בעת ההיא' – בעת הידועה לקבלת תפילה שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה…
ד. 'לאמר' – פירש אמריו כמצטרך, שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון.
ממשיך האור חיים וכותב: ומכאן למדנו שארבעה תנאים נצרכים לקבלת תפילה, ואלו הם:
א. שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אומרו: "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).
ב. שיבקש ממקור הרחמים.
ג. זמן התפילה, כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט, יד).
ד. שתהיה תפילתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון.[13]
ועתה, נמשיך אל הפסוק הבא…
תן לי לעשות 'פוליש'
וכך המשיך משה רבינו ואמר: "אֲדֹנָ"י אֱלֹהִי"ם אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָֽדְךָ הַֽחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה כְמַֽעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ" (דברים ג, כד)…
וביאר המגלה עמוקות (אופן קל), וזתו"ד:
משה רבינו עמד לפני הקב"ה והתחנן: רבונו של עולם, בימי חיי זיכית אותי להכניע שלש קליפות נוראות ואיומות.
בתחילה זיכית אותי להכניע את קליפת פרעה מלך מצרים.
ועכשיו, בשנה הזו, זיכית אותי להכניע את קליפת סיחון, ואחר כך זיכית אותי להשתמש בשם אֲדֹנָ"י ולהכניע את קליפת עוג.
רבונו של עולם! מודה אני לפניך על העבר ומתחנן על העתיד, אנא, זכה אותי לגמור את העבודה. זכה אותי להיכנס לארץ ישראל ולהעביר שם 'פוליש'…
וכך פירוש הפסוק:
'אֲדֹנָ"י (שמכחו הכניע את עוג) אֱלֹהִי"ם, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ':
'אֶת־גָּדְלְךָ' – להכות סיחון מלך האמורי שהוא כנגד אהרן.
'וְאֶת־יָֽדְךָ הַֽחֲזָקָה' – כנגד עוג.
'אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה כְמַֽעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ' – שהעמדת את השמש, באותו זמן שנלחמתי עם סיחון ועוג.[14] והזכיר שם 'אֵל', להעביר אל זר מארץ ישראל שהם ל"א מלכים, כמו שהתחיל להכות את עין הארץ, שהם סיחון ועוג, והם המפתח של ל"א מלכים…
ולמרות שמשה רבינו התפלל והתחנן,[15] הקב"ה לא קיבל את תפילתו! וכך אמר משה לעם ישראל:
"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה"(דברים ג, כו)…
עוד לא הגיע הזמן
הנה המילים: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" (דברים ג, כו), צריכות ביאור, ומצאנו בדברי רבותינו הקדושים כמה וכמה הסברים לכך.
ומצאנו להגה"ק רבי מאיר שמחה כהן זיע"א שכתב (משך חכמה – שם), וז"ל:
ועל דרך פשוט נראה, שמשה רצה ליכנס ולעשות גמר התיקון לבנות את בית המקדש, וכמו שאמר: "אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (שם פסוק כה). 'וְהַלְּבָנֹן' – זה בית המקדש (ספרי, פרשת דברים – אות ו).
והראה לו כביכול שעדיין לא הגיע הזמן, וכאילו באמצע ימי הריון שעדיין לא נעקר הוולד, האם טוב להוליד אז? כן עדיין לא הגיע גמר התיקון, לכן מוכרח משה למות. וזה רעיון נכון, (עכ"ל ה'משך חכמה').
מכיון שלא הגיע הזמן הראוי לתיקון, משה רבינו לא נכנס לארץ ישראל, וזה גרם לכך שכחות הטומאה נשארו בכחם ובמעמדם,[16] ועם ישראל הצטרכו להתמודד נגדם בכחות עצמם.
וכאן נעצור לרגע, ונכתוב…
כידוע ומפורסם, האדם הוא בחיר הבריאה, והטעם לכך, כי הוא הנברא היחיד, המאחד בקרבו שני מיני בריאה שונים ונבדלים לגמרי זה מזה! הוא הנברא היחיד המאחד בתוכו את הנשמה העליונה והגוף השפל, את הרוח והחומר.
ואל יהיה זה קל בעיניכם!
נשמתו של האדם היא חלק אלו"ה ממעל, ניצוץ מהבורא, אשר נפח באדם מעצמיותו וחלק לו מחכמתו. והנשמה הזו היא סוד הדעת הרואה את האמת כמו שהיא!
ואילו הגוף הגשמי, עשוי מעיסה של בשר גידים ועצמות, והוא השואף לכל גשמיות. והגוף הזה מלא עם הסכלות הקיצונה שאין לה קץ ותכלית…
והקב"ה לקח את שני הקצוות הללו, חיברם יחד, וציוה את האדם: שים לב אל הנשמה…
אך מכיון שזה עדיין לא נסיון שוה כחות, שהרי בוודאי כחה של הנשמה רב ועצום, לכן, כדי שיהיה שויון כחות, הניח את האדם בעולם הזה, עולם שנמצאים בו שבעים סוגים של גויים, והם בכח טומאתם מעוררים את רוחות הטומאה ממרבצם… מעוררים את: "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו" (יחזקאל כט, ג)…
והטומאה הנושבת מהגויים מצטרפת לכחו של הגוף, והם מתאחדים יחד ונלחמים בנשמה…
והקב"ה מתחנן לעם ישראל: שמרו היטב על השביב הרוחני שהופקד אצלכם, לבל יועם אורו, לבל יכבה…
ואם כן – אם המלחמה עלינו פנים (מצד הגוף) ואחור (מצד טומאת העמים) – עלינו להתבונן הכיצד נוכל לשמור עליו? הכיצד נוכל לזכות שתאיר בתוכנו הצורה האלקית?…
ולפני שנשיב נחזור שוב לתחילת הפרשה…
ללא יאוש וללא עצירה!
כאשר שמע משה שהוא לא נכנס לארץ, התמלא צער עצום, וחשב מחשבות בלבו כיצד לבטל את הגזירה.
ולאחר מחשבה הבין שהדרך היחידה לכך היא: תפילה!
ודבר זה הוא פלא עצום, והרי מימות עולם לא היה גדול בתורה ובמעשים טובים ובמעלת הנבואה כמשה רבינו, ובכל זאת הבין משה רבינו ששום זכות אין בכחה לעמוד לו, כנגד הגזירה! והבין שהדרך היחידה לכך היא להתעצם בתפילה לפני הקב"ה![17]
וברשותכם נעתיק את לשון הגמרא הקדושה (ברכות לב:):
'אמר רבי אלעזר, גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה'…
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, אמר כך (אמרי נועם, פרשת ואתחנן – מאמר א):
משה רבינו עם כל גדולתו וקדושתו העצומה הבין שהדרך היחידה להשיג את מבוקשו היא תפילה.
ואם כך משה, כל שכן אנו, בדורותינו אלה, שאין בידינו לא תורה מפוארה ולא עושר במעשים טובים, שלא נוכל להשיג מאומה הן בגשמיות והן ברוחניות ללא ריבוי תפילות! וכמבואר בדברי בעל התניא (קונטרס אחרון, ד"ה הנה לא טובה השמועה) שעיקר העבודה בעקבות משיחא היא עבודת התפילה, ולכן 'ראוי ונכון ליתן נפשנו ממש עליה'.
על כן ירבה כל אדם בתפילות לפני הקב"ה על כל דבר ודבר שרוצה להשיג, הן בענייניו הגשמיים כפרנסה ובריאות וכו', והן בענייניו הרוחניים כלימוד התורה ובעבודת תיקון המדות וכו', ובזה תאיר לו ההצלחה בכל אשר יעשה.
וביותר צריך אדם להרבות בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה על זרעו, שיזכו כולם להיות שלמים ביראתם וקדושתם, ולא יסורו חלילה מדרך ה' כל ימי חייהם. ובכל יום ויום יתפללו על כך כל אב ואם בישראל, כיון שזהו דבר אשר לא בנקל זוכים לו בדורותינו אלה. וראוי לקרוא בכל יום את התפילה הנפלאה שחיבר השל"ה הקדוש על ענין זה. ורק כשירבו בתפילות מעומקא דליבא על כך, יזכו לראות את בניהם ובנותיהם וכל זרעם אחריהם זרע ברך ה', שתולים בבית ה' כל ימי חייהם.
ונמשיך להעמיק עוד…
שני סוגי המשכות
כידוע, בחיי היהודי ישנם שלשה שלבים כלליים:
השלב הראשון, הוא הזמן בו נמצאת הנשמה בעולמות העליונים, קודם ירידתה לעולם הזה.
השלב השני, הוא השלב שבו האדם חי בעולם הזה. והשלב הזה מתחיל מעת עיבורו בבטן אמו עד יומו האחרון.
והשלב השלישי, הוא השלב שלאחר המיתה, שבו הגוף נשאר כאן בארץ, והנפש שבה אל האלהי"ם.
ומכיון ששרשו של כל יהודי הוא בעולמות העליונים, לכן יש בכחו להמשיך את האורות מהעולמות העליונים לעולם שלנו. וזה נעשה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות. כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות, הרי הוא מושך שפע ואורות עליונים מלמעלה לעולמות התחתונים.
ופעולת ה'המשכה' הזו נקראת בלשון הקבלה בשם: מיין דוכרין (מ"ד).
אך חוץ מהעבודה של המשכת האורות, ישנה עבודה נוספת והיא 'העלאת' האורות, ועניינה, הפיכת הגוף הגשמי עצמו של האדם למהות רוחנית, וזה נעשה על ידי שהאדם מעורר בתוך לבו אהבה ויראה לה' יתברך, ורגשות הללו עולים למעלה וממשיכים את האור אין סוף ב"ה – לא בדרך התלבשות בלבד, רק האור ממש![18]
ופעולת העלאה זו נקראת בשם הקבלה: מיין נוקבין (מ"ן). וההעלאה הזו נעשית על ידי התפילה בלב שלם ואמיתי.
וכך שמענו מרבותינו, שישנן שתי עבודות שונות זו מזו, ומשלימות זו לזו. עבודת התורה ועבודת התפילה. עבודת התורה – להמשיך ממעלה למטה שפע לכל העולמות. עבודת התפילה – להעלות ממטה למעלה.[19]
ועבודת התפילה היא הרבה יותר קשה, כמשל לשני אנשים – אם האחד יעמוד בראש ההר והאחד יעמוד בתחתית ההר, ויאחזו שניהם בחבל אחד ויערכו 'תחרות' משיכות, בוודאי שהעומד למטה ינצח, שהרי יותר קל למשוך כלפי מטה מאשר להרים כלפי מעלה.
ולמרות ששתי העבודות הללו, תורה ותפילה, נצרכות לכל יהודי ויהודי, ואי אפשר לחיות בלי תורה ותפילה, עיקר הזיכוך נעשה דוקא על ידי תפילה!…[20]
ובמאמר מוסגר:
בדורות הראשונים היתה עבודת הכנעת החומר נעשית על ידי לימוד התורה. אך מדורו של רבינו האר"י ז"ל החלה תקופה חדשה, תקופה הנקראת 'עקבתא דמשיחא', ומאותה עת עיקר עבודת הכנעת החומר נעשית על ידי עבודת התפילה.
(עיין באורך בספר התניא (קונטרס אחרון) – ד"ה 'להבין מה שכתב בספר פרי עץ חיים דבזמן הזה עיקר הבירור על ידי התפילה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפילה')…
ונעמיק עוד מעט…
עיקר הכל – ההתקשרות
בשיחה שמסר הגה"צ רבי שניאור זלמן גופין שליט"א, אמר כך:[21]
אורח החיים של יהודי הוא המאמץ המתמשך למלא את רצון ה' ולהתקשר אליו. והנה, ישנם שלשה צינורות התקשרות, והם: תורה, תפילה, וקיום מצוות.
והאמת, שאין ליהודי להסתפק בכך, אלא עליו לכסוף ולהשתוקק, שיזכה להיות חבוק וקשור בהשם יתברך גם בעת עוסקו בענייני הגוף, כגון: באכילה ושתיה, ובענייני פרנסה ובריאות.
ולמרות שזו התכלית, בפועל הדברים לא כל כך פשוטים…
יתכן מצב שבו אפילו תוך כדי עיסוק בתורה ומצוות, האדם לא יחוש כלל בקשר עם הקב"ה! שכן כאשר הוא עוסק בתורה, למשל, עליו 'להתלבש' במקרה הגשמי המסויים (כמו 'שור שנגח את הפרה' או 'שנים אוחזין בטלית') להבינו בשכלו, לחשוב על הסברות ולפסוק הלכה בהתאם להגיון ולכללי הפסיקה. לימוד כזה עלול להיות לשם תענוג שכלי, ואף גרוע מכך. עד שהמרבה בתלמודו, עלול לבוא לרגש גאוה וגדולה, ובתוך כך לשכוח לחלוטין שהתורה היא 'תורת ה" ולהיות, חלילה, כמו אותם שלמדו תורה ושכחו את נותן התורה.
אפילו אלו העוסקים בתורת המוסר, ומתקנים את מדותיהם הרעות, דבר שהוא חובה בסיסית על כל אדם, גם הם אינם עסוקים באלקות, אלא בתיקון עצמם בלבד.
כך גם בקיום המצוות: לעתים, תוך כדי הדקדוק בפרטי המצוה, כמו בהידור פרשיות ובתי התפילין, או בהדרו של האתרוג – עלולים לשכוח שכל מהות המצוה היא 'צוותא וחיבור' עם הקב"ה. כך כאשר מקיימים מצוות מתוך שגרה והרגל, הרי זה בבחינת: 'מצות אנשים מלומדה' – שלא מורגשת בה כלל אלקות.
ואין צריך לומר שכל ענייני הרשות, כמו אכילה ושתיה, פרנסה ובריאות וכו', הרי הם עיסוק בעניינים הגשמיים המעלימים על אלקות, ולא קלה היא המשימה לעשותם מתוך כוונה ברורה לשם שמים.
נמצא, שעבודת ה' במשך היום כולו, עלולה להיות מנותקת לחלוטין מהקב"ה ואלקות…
בתפילה, לעומת זאת, הענין האלקי ניכר ונרגש היטב ואיננו מכוסה ב'לבושים'. אדרבה, הלבוש עצמו עוסק בעניינים אלֹקיים. שכן כל ענין התפילה הוא התחברות עם אלקות: לשפוך את הנפש לקב"ה, לדבר אל ה', לבקש ממנו, לשבח אותו ולהתקשר אליו.
כיון שכך, האדם המתפלל חייב להיות מודע לאלקות בצורה גלויה ונרגשת, ואדרבה, בעוד שבשאר המצוות המעשיות יש משמעות לקיום המצוה בפועל, גם ללא כוונות מעמיקות והכרה ברורה בכך שהמצוה היא 'צוותא וחיבור' עם הקב"ה. הרי בתפילה, הצד המעשי של אמירת המילים בלבד, בהעדר כוונה ראויה 'אינה תפילה' כדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ה ה"ב).
רק לאחר שבמהלך התפילה התחבר האדם עם אלקות והתקרב לה', הרי גם בעוסקו בשאר חלקי עבודת ה', הוא מתמקד באופן טבעי באלקות שבכל ענין: בלימוד התורה נרגש שזו תורת ה' ולא סתם חכמה. בקיום המצוה נרגש מְצַוֶּה הַמִּצְוָה ואפילו בהתעסקות בענייני הרשות ניכר הקשר עם האלקות, והכל נעשה על פי הלכה תוך מציאת 'השגחה פרטית' במהלך עסקי היום.
הוי אומר: התפילה היא ה'נשמה' של כל פרטי עבודת ה'. כי ביחס לתפילה, כל יתר העניינים כגון לימוד תורה, קיום מצוות וענייני הרשות – נחשבים כמו גוף לנשמה.
וכיון שעיקרה של התפילה הוא חיבור לאלקות, מובן שככל שמתבוננים ומרגישים אלקות בזמן התפילה בצורה עמוקה ופנימית יותר – הדביקות באלקות נעלית יותר, וגם ההשפעה על עבודת ה' במשך היום ניכרת יותר…
ואת כח התפילה קיבלנו במעמד הר סיני…
הקרבת התמיד בכל יום
אין יהודי שלא מכיר את המשנה במסכת אבות (פ"א מ"ב): 'שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'.
בזכות ג' דברים העולם שלנו חי ומתקיים! בזכות אותם בחורי ישיבה ואברכים הלומדים תורה במסירות ובקדושה. וגם בזכות עבודת התפילה וגמילות חסדים.
והנה בזמן שבית המקדש היה קיים, 'העבודה' היתה עבודת הקרבנות בבית המקדש, אך, לאחר שבעוונותינו הרבים נחרב בית המקדש, התקיים בנו הפסוק: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג) – ועבודת התפילה היא התחליף.
והנה בעבודת הקרבנות היתה עבודה אחת שהיתה תמידית. תמיד בכל יום ויום, בכל זמני השנה. והיא הקרבת קרבן התמיד.
וכך ציותה אותנו התורה הקדושה בפרשת פינחס: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו… לריח ניחוח אשה לה'" (במדבר כח, ב-ו).
והיינו שישנה חובה להקריב בכל יום על גבי מזבח העולה, שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב, והם הנקראים: 'קרבן התמיד'.
וממשיכה התורה ואומרת: ודעו שעל ידי הקרבת החלב והדם על גבי המזבח, יעלה ריח, ועל ידי העלאת הריח ימשך בחינת 'ניחוח לה".
וכבר אמרנו שכיום שאין לנו בית המקדש, עבודת התפילה היא התחליף. ותפילת שחרית היא כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים.
וביתר פירוט, פעולת הקרבת החלב והדם על גבי המזבח, נעשית על ידי הכוונה הראויה בעבודת התפילה, ובפרט בפסוק הראשון של קריאת שמע, שעל ידי כך נפעלת בנפש פעולת קרבן התמיד. שהרי על ידי כוונת התפילה הרי הוא לוקח את כל התשוקה והגעגועים שלו לתאוות העולם (שזה נקרא 'חלב ודם') ומנתב אותם לגעגועים ותשוקה לה' יתברך.
ועל ידי כך זוכה ועולה לה' יתברך בדביקות גדולה ונפלאה במינה.
ואת הכח הזה, לזכות לדביקות כזו בהקב"ה קיבלנו במתן תורה. דבמתן תורה נאמר: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו) – בביטול עצום… ומאז, מעת מתן תורה הוטבע בנפשנו רגש הדביקות…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. נשמתו של האדם היא חלק אלו"ה ממעל, ניצוץ מהבורא, אשר נפח באדם מעצמיותו וחלק לו מחכמתו. ומאידך הגוף הוא גשמי, והוא השואף לכל דבר של גשמיות. והקב"ה לקח את שני הקצוות הללו, חיברם יחד, וציוה את האדם: שים לב אל הנשמה.
ב. ומכיון שבוודאי כחה של הנשמה הוא רב ועצום לעומת הגוף הגשמי, לכן, כדי שיהיה שויון כחות, הניח את האדם בעולם הזה, עולם שנמצאים בו שבעים אומות העולם, והם בכח טומאתם מעוררים את רוחות הטומאה ובצירוף כחו של הגוף, הם מתאחדים יחד ונלחמים בנשמה.
ג. והדרך האמיתית לזכך את הגוף היא רק על יד תפילה. כי יש כח ליהודי על ידי תפילה בכוונה להתחבר לאלקות ולהתקרב לה', ובכך הוא מאיר על נפשו היסודית את אור ה'.
ד. כל אורח חייו של יהודי הוא מאמץ מתמשך למלא את רצון ה' ולהתקשר אליו. והנה, ישנם שלשה צינורות התקשרות, והם: תורה, תפילה, וקיום מצוות.
והאמת, שאין ליהודי להסתפק בכך, אלא עליו לכסוף ולהשתוקק, שיזכה להיות חבוק וקשור בהשם יתברך גם בעת עוסקו בענייני הגוף, כגון: באכילה ושתיה, ובענייני פרנסה ובריאות. אך בפועל הדברים לא כל כך פשוטים.
ה. לעתים גם כאשר אדם עסוק בעניינים רוחניים ואלֹקיים הוא עצמו אינו אחוז ואינו מונח בפן הרוחני שבדבר. יתכן מצב שבו אפילו תוך כדי עיסוק בתורה ומצוות, האדם לא יחוש כלל בקשר עם הקב"ה! שכן כאשר הוא עוסק בתורה, הוא עלול לבוא לרגש גאוה וגדולה, ובתוך כך לשכוח לחלוטין שהתורה היא 'תורת ה" ולהיות, חלילה, כמו אותם שלמדו תורה ושכחו את נותן התורה.
כך גם בקיום המצוות: לעתים, תוך כדי הדקדוק בפרטי המצוה, עלולים לשכוח שכל מהות המצוה היא 'צוותא וחיבור' עם הקב"ה. כך כאשר מקיימים מצוות מתוך שגרה והרגל, הרי זה בבחינת: 'מצות אנשים מלומדה' – שלא מורגשת בה כלל אלקות. וכל שכן בענייני הרשות. נמצא, שעבודת ה' במשך היום כולו, עלולה להיות מנותקת לחלוטין מהקב"ה ואלקות.
ו. בתפילה, לעומת זאת, הענין האלקי ניכר ונרגש היטב ואיננו מכוסה ב'לבושים'. אדרבה, הלבוש עצמו עוסק בעניינים אלֹקיים. שכן כל ענין התפילה הוא התחברות עם אלקות: לשפוך את הנפש לקב"ה, לדבר אל ה', לבקש ממנו, לשבח אותו ולהתקשר אליו.
כיון שכך, האדם המתפלל חייב להיות מודע לאלקות בצורה גלויה ונרגשת, ואדרבה, בעוד שבשאר המצוות המעשיות יש משמעות לקיום המצוה בפועל, גם ללא כוונות מעמיקות והכרה ברורה בכך שהמצוה היא 'צוותא וחיבור' עם הקב"ה. הרי בתפילה, הצד המעשי של אמירת המילים בלבד, בהעדר כוונה ראויה 'אינה תפילה'.
הויאומר: התפילה היא ה'נשמה' של כל פרטי עבודת ה'. כי ביחס לתפילה, כל יתר העניינים כגון לימוד תורה, קיום מצוות וענייני הרשות – נחשבים כמו גוף לנשמה.
וכיוןשעיקרה של התפילה הוא חיבור לאלקות, מובן שככל שמתבוננים ומרגישים אלקות בזמן התפילה בצורה עמוקה ופנימית יותר – הדביקות באלקות נעלית יותר, וגם ההשפעה על עבודת ה' במשך היום ניכרת יותר…
הערות שוליים:
[1] כתב הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות – תרגום חופשי, חלק א עמוד 109):
'קושי הגלות היה כה גדול, והחושך היה כפול ומכופל, עד שאפילו שכלו של משה רבינו – תכלית החכמה והשכל דקדושה – לא היה מסוגל לקלוט את הדבר והוא שואל: "למה הרעותה לעם הזה" (שמות ה, כב)…
[2] כמבואר באריכות בספר מגלה עמוקות (אופן קל) למקובל האלקי רבי נתן נטע מקראקא זיע"א, עיי"ש באורך.
[3] לחיות עם הזמן (ויקרא – עמוד עב).
[4] זרע קודש (פרשת חוקת – ד"ה 'למלך אמורי סיחון').
[5] כאשר חזרו המרגלים, התאספו עם ישראל והטו אזנם לשמוע חדשות. המרגלים פותחים את הפה ואומרים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא).
וביאר בספר זכרון שמואל להגה"ק רבי שמואל שמריהו היינה (פרשת דברים – ד"ה 'אחרי הכותו'), שכך אמרו המרגלים: דעו לכם שסמוך לגבול ארץ ישראל נמצאים שני קליפות קשות מאוד! קליפות המכונות 'סיחון ועוג', ואין לנו שום סיכוי להתגבר עליהם להכניעם, ולכן אסור לנו להיכנס לארץ כי אם נכנס – נאבד לנצח!
ובאמת הם טעו בזה שלא האמינו שיש בכחו של משה רבינו להכניע את כל הטומאות ואת כל הקליפות ואת כל הרשעויות.
וזה לשון הגה"ק רבי נתן שטרנהארץ זיע"א (ליקוטי הלכות, הלכות ערב – הלכה ה אות לז):
המרגלים אמרו – "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולת מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם… כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, כח-לא).
היינו שאי אפשר לכבוש ולבוא לקדושת ארץ ישראל שהיא כלל הקדושה, כי חזק הוא ממנו, כי המלחמה חזקה מאוד מאוד… ועדיין עתה הם בחינת יצרים רעים המפתים את האדם… ובזה הפחידו ביותר המרגלים את ישראל, כמובן בפסוק כמו שכתוב: "ונהי בעינינו כחגבים וכו'" (שם פסוק לג). כי אמרו שאי אפשר לנצח המלחמה מגודל ההתגרות שלהם. אבל כל זה מחמת גסותם שנפלו לתאות הראשות והמנהיגות וההתמנות של שקר והעזו פניהם נגד משה רבינו, ולא האמינו בגודל כחו, על כן נפלו כל כך… עיי"ש.
[6] מגלה עמוקות (אופן קל).
[7] הקבלה נוספת: משה ואהרן היו אחים. וגם סיחון ועוג היו אחים, וכמובא בגמרא הקדושה (נדה סא.): אמר מר, סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו.
[8] ומאותה עת, כל יהודי יכול, על ידי תפילה, לפעול כל מה שהוא רוצה. אך בוודאי כאיש גבורתו. ככל שחבל הכסף זך יותר ונקי יותר, כך תתקבל התפילה מהר יותר. ואם חלילה החבל קצת התלכלכך, צריך להרבות בתפילה יותר…
אך אין דבר כזה, שיהודי לא יכול להשיג את כל רצונו, על ידי תפילה!
ובענין זה סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (בסוד עבדיך, חלק ט – עמוד סט), וז"ל:
תוקף גדולתו ועוצם קדושתו, של הגאון הקדוש והנורא, רבי אברהם גרשון מקיטוב, גיסו ותלמידו של מרן, רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש, ספונים היו בהיחבא מאחורי פרגודה, שזור הענוה והצניעות, של ירושלים עיר הקודש.
למען דעת עד היכן היתה גדולתו מגעת, די במקרא אותם תארים מופלגים, בהם מתארו ריעו וידידו מנוער, הלא הוא הגאון הקדוש המפורסם, רבי יחזקאל הלוי לנדא, אבדק"ק פראג, בספרו נודע ביהודה (מהדורא קמא, אבן העזר – סימן עג) לאמר:
'מחמד עיני וחמדת לבי, בר פחתי ובריבי, חכם עדיף מנביא, ליש ולביא, ה"ה כבוד אהובי, ידיד נפשי וחביבי, אהוב למטה ונחמד למעלה, הרבני המופלא ומופלג וחסידות, לו עשר ידות, שושן סודות, החכם השלם והכולל, ישראל, פטיש החזק, עמוד הימיני, כבוד מוהר"ר אברהם גרשון נרו יאיר'.
רבי יחזקאל ורבי גרשון למדו יחדיו, בימי נעוריהם, ב'קלויז' הנודע של ברוד. יחד עמם, למד גם הגאון הקדוש הנודע, רבי מאיר מרגליות, אבדק"ק לבוב למברג וגלילותיה ואבדק"ק אוסטראה וגלילותיה, בעל ה'מאיר נתיבים', מתלמידיו הקרובים אליו, של הבעל שם טוב הקדוש.
בימים ההם, יצא רינון על אחת המשפחות הנכבדות שבברוד, על דבר פשע חמור שנמצא בקרבה. אבות המשפחה אשר היו נגידים וְשׁוֹעִים, פרנסים על הציבור ומקורבים למלכות, עשו עצמם כאינם רואים וכאינם שומעים, ולא נקפו אצבע לבער את הרע מקרבם. בינתים, הלך הדבר ונתפרסם, עד כי לעזה עליו כל המדינה, ונדרשה מחאה פומבית מצד גדולי הדור, לבל יאמר, חלילה (ראה גיטין נו.): 'הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו, שמע מינה קא ניחא להו!'
אולם, ידם התקיפה של ראשי המשפחה, הטילה מורך בלבבות, ולא במהרה נמצאו קופצים על המצוה.
נתכנפו להם, איפוא, גאוני הקלויז וקדושיו בעצה אחת, וגמרו אומר, לברר את הדבר ולהתחקות על שרשיו, כדי לדעת, קודם כל, אם בכלל אמת נכון הדבר, החלו חוקרים ודורשים כדת של תורה, גבו עדויות ולבנו דברים, עד כי נתחוור להם, ללא צל של ספק, כי אכן, נעשתה התועבה בישראל.
משנודע לבני המשפחה, על אודות החקירה והדרישה שמנהלים חכמי הקלויז בנידון, מיהרו לחגור בעוז מתניהם, והִרבו פועלים בחוגי השלטון, עד אשר השיגו צו, בעל תוקף מלכותי, האוסר לכל אדם להעלות את דבר הלעז על דל שפתים. על כל המיפר את הצו, הוטל עונש כבד ביותר: או תשלום קנס, בסך מאה אדומים זהב – סכום עתק, או הלקאה פומבית בפני קהל ועדה.
אף הם מסרו את הצו בידי כרוז רשמי, אשר הלך ופִרסם את תוכנו בכל המקומות הציבוריים – ותהום כל העיר.
הגיעו הדברים לאזני חכמי הקלויז, וקנאת ה' צבאות נתלקחה בקרבם עד לאחת. אמרו:
'הכסדום וכעמורה יֵעשה את עירנו?! וכי בחוזק יד יִסָּכֵר פי משה וישראל?! כלום תהיה תורתנו הקדושה פלסתר?! לא תהא כזאת בישראל!'
מיד עמדו שלשה גבורי כח עושי דברו מקרב העדה הקדושה הלא הם: רבי יחזקאל לנדא, רבי מאיר מרגליות ורבי גרשון מקיטוב, וקיבלו על עצמם מסירות נפש – לצאת ולהפר את הצו בריש גלי.
קמו ויצאו אל בית ועד הקהל, תוך שהם מכוונים את השעה, לעת אשר כל הראשים והפרנסים מתוועדים בו, כשבראשם בני המשפחה ההיא בעצמם. בבית הוועד הוטל הס. הופעתם הפתאומית של שלשת חכמי הקלויז, באמצע הישיבה הציבורית, בישרה דברים יוצאי דופן. רבי יחזקאל נחלץ חושים ראשונה, ועלה בצעדים בוטחים אל הנואמים שניצב במקום.
בהיותו סמוך על שולחן חותנו העשיר, עלה בידו של רבי יחזקאל לגייס סכום של מאה אדומים זהב, אשר הִוָּה למעשה את כל רכושו. את הסכום הביא עמו בצלחתו, כדי לשלם את הקנס על אתר. הוא היסה את הקהל, הרים את קולו וקרא בעוז:
'ליהוי ידוע, כי כך וכך היה מעשה בקרב משפחה פלונית אשר בעירנו!'
מדי דברו, הוציא מכיסו את מאה האדומים, הניחם על השולחן, והמשיך ואמר:
'בזאת הנני לשלם את הקנס, אשר הוטל על מי שיאמר כי כך וכך היה מעשה בקרב משפחה פלונית! באמת, אילו השיגה ידי עוד מאה אדומים, כי אז חוזר הייתי ומכריז פעם נוספת, כי כך וכך היה מעשה בקרב משפחה פלונית! אך הואיל ואין ידי משגת אלא מאה אדומים אלו בלבד, נאלץ אנכי להסתפק בהכרזה האחת, כי כך וכך היה מעשה בקרב משפחה פלונית!'
בדרך זו, התחכם רבי יחזקאל, וחזר על הכרזתו מספר פעמים, ב'מחיר' הכרזה אחת בלבד.
שני לו עלה רבי מאיר מרגליות אל הדוכן. אף הוא חזר והשמיע באון את הכרזתו של רבי יחזקאל, ובאין ידו משגת לשלם את הקנס, ספג בו במקום מיד בני המשפחה, את מכסת המלקות קֳבָל עַם ועדה.
אדהכי והכי הוליך עוף השמים את הקול, ונודע בעיר מן המתרחש עתה בבית ועד הקהל. כאש בנעורת, פשטה השמועה בכל קצות ברוד, ונהירה המונית החלה מכל עבר, אל עבר מקום ההתרחשות. כאשר עלה רבי גרשון אל הדוכן, המה כבר בית הוועד מרוב עם, ואף הרחובות הסמוכים לו השחירו מרוב אדם. רבי נשא את קולו והכריז את הכרזת קודמיו באזני כל הנאספים.
גם ידו של רבי גרשון לא השיגה לשלם את סכום העתק, ועם תום הכרזתו, ניגשו לבצע בו את עונש המלקות. אולם, בהבחינו במהומה הגדולה השוררת במקום מרוב העם הנוהרים, החליט לנסות ולברוח.
ואכן, בסייעתא דשמיא, עלה הדבר בידו. תוך שהוא נבלע בקרב הקהל הנדחק והמצטופף בבית הוועד ובסביבותיו, הצליח לפלס לו דרך החוצה ולנוס על נפשו.
בנוסו הועיד רבי גרשון פניו מזיבוז'ה, היישר למעון גיסו ורבו, הבעל שם טוב הקדוש. עם הופיעו במזיבוז', קידם הבעל שם טוב את פניו בשמחה, רבה וקרא לעומתו:
'דע לך רבי גרשון, כי לרגל מסירות נפשכם וקידוש השם הגדול שעשיתם בברוד, נפסקה לשלשתכם גדולה מן השמים: רבי יחזקאל, יתמנה לרבה של פראג, רבי מאיר – לרבן של למברג ואוסטראה, ואילו אתה תזכה לעלות לארץ ישראל ותהיה בה ראש וראשון לכל מינוי שבקדושה!'
שלשת הגאונים, לא יכלו להשאר עוד בברוד. בני המשפחה השוטמת, הסיתו נגדם את השלטונות, והללו החלו לרודפם. הַשְּׁנַֽיִם אשר נשאו בעונש, נאלצו לעקור מן העיר, ואילו רבי גרשון, אשר אף מן העונש חמק, נאלץ לעקור כליל מן המדינה.
בעת ההיא, נתקבל רבי יחזקאל לרבה של יאמפולי, ממנה הגיע, לאחר עשור שנים, לכהן כרבה של פראג. רבי מאיר, הגיע לכס רבנותו בלבוב – למברג, הוכתר כרבו של כל הגליל, ומשם הגיע לרבנותה של אוסטראה. ואילו רבי גרשון, עלה לארץ הקודש. לאחר שהתגורר מספר שנים בחברון ובצפת, קבע את מושבו בעיר הקודש ירושלים. שם, בארץ הצבי, נודע טבעו כגאון אדיר, קדוש עליון ומקובל אלקי. הוא נערץ על יושביה עד לאין ערוך, ושמו נישא לתהילה בקרב כל העדות, של בני אשכנז ושל בני ספרד כאחד.
בין יתר מעלותיו בקודש, היה דברו של רבי גרשון קודש קדשים בקרב נדיבי חוצה לארץ הדגולים, לרבות אלו של עדות הספרדים, אשר החזיקו בממונם את הישוב היהודי בארץ. הכל ציפו למוצא פיו, ועל פיו ישק כל דבר.
ברם, הענוה הירושלמית הטיפוסית, ירדה על פי מדותיו, ובצילה נותר רבי גרשון לחסות עד היום הזה.
עצירת הגשמים שפקדה את ארץ הקודש, נשאה בכנפיה איום כבד על עצם קיומו של הישוב היהודי בארץ האבות. גם בשנים כתיקונן, היתה הפרנסה בארץ ישראל בימים ההם, תלויה על בלימה. כל שכן בשנת בצורת, רחמנא ליצלן, כאשר האסמים מתרוקנים, הבורות נחרבים והיוקר מאמיר. זקוקים היו, איפוא, יושבי הארץ, לנסי נסים ולרחמים מרובים, לבל יגוועו ברעב ובצמא, חלילה.
חדשי החורף חלפו בזה אחר זה, ואילו האקלים הקייצי בעינו עומד, כמוהו כבתקופת תמוז. השמים כברזל והארץ כנחושה, ואף לא טיפת מטר אחת לִחלחה עדיין את פני האדמה. כל הפנים קיבצו פארור.
בעיר הקודש ירושלים, כבשאר ערי הארץ, שררו תאניה ואניה. דאגה עמוקה, פחד וחרדה קיננו בלבבות. האימה מפני הרעב והצמא הממשמשים ובאים, הטילה את צילה הכבד על הבריות, ושאלת 'מה נאכל?' ריחפה בחלל.
כבר התענו היחידים, כבר התענה כל הציבור, כבר קידשו צום וקראו עצרה – ועדיין הישועה בוששה לבוא. התפללו הגדולים – גדולי ירושלים, גאוניה וצדיקיה, קדושיה וטהוריה. התפללו הקטנים – תינוקות של בית רבן, הבל פה שאין בו חטא – אך פעמי הישועה אחרו לבוא. חורב וציה משלו בכיפה, ופתחי התקוה – כנעולים.
בעת ההיא, דרך, בעיר הקודש ירושלים, כוכבו של הצדיק הקדוש הנודע, המקובל האלקי, רבן של מקובלים, רבי שלום שרעבי – 'הרש"ש'. הוא עמד בראש ישיבת המקובלים הקדושה והמפורסמת.
'בית אל', אותה יסד חמיו המנוח, ראש המקובלים דעיר הקודש, הגאון הקדוש, רבי גדליה חיון.
רבי שלום, נודע בכחו הגדול בכוונות מרן האר"י ז"ל, אשר על פיהן השתיתו חכמי 'בית אל' את תפילותיהם. כשרבם, רבי שלום, בראשם, מאריכים היו חכמי הקבלה בתפילתם, תוך כוונת כוונות ויחוד יחודים גבוהים ורמים, מיסודו של האר"י הקדוש ועל פי סידורו של הרש"ש.
עתה, לנוכח המצוקה הקשה הפוקדת את הארץ, נתנו גדולי ירושלים וחכמיה את עיניהם ברבי שלום שרעבי, וציפו, כי בכח תורתו, וקדושתו, בכח תפילותיו וכוונותיו הנוראות, ירעיש עולמות, יבקיע רקיעים, יעורר רחמים, ויקרע את רוע הגזירה המרחפת על עם הקודש בארץ הקודש.
ציוה, איפוא, רבי שלום, לגזור יום תענית ותפילה לכל יושבי עיר הקודש, בו יתקבצו כל יהודי ירושלים, למגדול ועד קטן, להתפלל תפילת שחרית יחדיו בישיבת 'בית אל'. כמצותו של רבי שלום עשו גדולי ירושלים, ואת אחד הימים הקרובים קבעו ליום תענית ותפילה כללי.
כדבר המובן מאליו, ברור היה לכל, כי לפני התיבה יעבור, לא אחר מאשר רבי שלום בעצמו, שהרי מי כמוהו מכוין ומייחד יחודים?! ברם, לא כן סבר רבי שלום גופו.
מיד לאחר שקבעו גדולי העיר את יום התענית, שיגר רבי שלום את שלוחו אצל רבי גרשון מקיטוב, ובקשתו עמו, כי יואיל הוא לעבור לפני התיבה בתפילת השחרית הכללית, אשר תיערך ביום התענית, ואף להשמיע לפני הקהל דברי כיבושין.
לרגעים, שקל רבי גרשון את הבקשה בדומיה. לאחר מכן, נענה בחיוב, ומסר לשליח את הסכמתו, תוך שהוא מפטיר אל עצמו:
'מה אוכל לעשות?! אין מסרבין לגדול!'
עיר שכולה חכמים וסופרים, היתה ירושלים עיר הקודש מאז. אמנם, הנוקדנים ישבו בה מלפנים, והיו מדקדקים עם הדרשנים על כל תג ותג ועל כל קוצו של יו"ד, יותר מדאי. כל אימת שמזכיר היה דרשן בירושלים פסוק מן התנ"ך, מאמר מן הגמרא או מן המדרש, היתה אימתם של מדקדקים אלו מוטלת עליו, וזקוק היה למנות את תיבותיהם הדק היטב, מבלי לחסר או לייתר בהם אפילו אות אחת.
הדבר הזה, למעמסה כבדה היה על רבי גרשון, אשר לא הורגל בכגון דא בארץ מכורתו. אמנם, כדי שלא לשנות מן המנהג, היה לו הלילה שלפני יום התענית למשמר, בו ישב, שעות על גבי שעות, ושינן חזור ושנן, את לשונם המדוייקת של הפסוקים והמאמרים, אשר ביקש להשמיע למחרת בפני הציבור בדברי הכיבושין.
לפנות בוקר, משסיים לשנן את הדברים כדבעי, נוכח רבי גושון להוותו לדעת, כי מרוב המאמץ שבשינון, ניחר גרונו ונצטרד קולו, עד כי לא יוכל עוד להוציא הגה מפיו. הוא ניסה לכחכח בגרונו, אולי ייטב לו, נקט באי אלו פעולות מועילות – אך לשוא. קולו נעלם ואיננו. אין קול ואין קשב.
ידע רבי גרשון גם ידע, את גודל האחריות המוטלת על כתיפיו בשעה זו. עוד מעט יתכנסו כל יהודי ירושלים, על רבניה ומנהיגיה, אל ישיבת 'בית אל' וסביבותיה, נכונים לשמוע אל רינתו ואל תפילתו ולהאזין לדרשתו ואילו הוא, כאילם לא יפתח פיו. האיך ישא פניו אל העם?! האיך ישא פניו אל רבי שלום שרעבי?! אך כלום מה יש לו לעשות?! וכי בידיו הדבר?!
בדלית ברירה, העיר רבי גרשון משנתו את בנו הצעיר, רבי יהודה לייב – לימים, מגיד מישרים דק"ק לודיזין – וציוה עליו, למהר אל מעונו של רבי שלום, ולהודיע לו את אשר קרהו. בצער רב האזין רבי שלום לדברים, אך גם ממנו נבצר היה לשנות את העובדות.
בהגיע עת התפילה, ובמצב קולו של רבי גרשון לא חל כל שינוי לטובה, שיגר רבי שלום אל העמוד את אחד מבני ישיבת המקובלים. בעיני הקהל הקדוש, אשר הבחין במתרחש, נתפס הדבר כמו נעילת שערי שמים בפני תפילתם, ושערי דמעותיו של הציבור נפרצו לרוב. תפילת השחרית החלה, איפוא, בקול בוכים, ותעל שוועת יהודי ירושלים השמימה.
באמצע התפילה, תוך כדי אמירת שירת הים, חש רבי גרשון, כי המחסום אשר כמו חסם בגרונו, נעלם כלעומת שבא. קולו שב אליו, רם וצלול כבראשונה, ולא נודעה עוד הצרידות אשר היתה קודם לכן בעוכריו.
עודו מהרהר בפלא שאירע עמו, הבחין רבי גרשון במבטו הבוחן של רבי שלום הנח עליו – משמע, חש גם רבי שלום בדבר, ברוח קדשו המפעמת בקרבו.
עם תום תפילת הלחש, ציוה רבי שלום על שליח הציבור לסור מלפני התיבה, ורמז לרבי גרשון כי יואיל לגשת ולתפוס את מקומו. ויהי, אך פצה רבי גרשון את פיו, מיד נשמע קולו מקצה ההיכל ועד קצהו. קול אדיר בקע מגרונו, כמו מעולם לא ידע צרידות מהי.
כבר בחזרת התפילה, אשר נשמעה מפיו של רבי גרשון, השתררה בקהל התעוררות עילאית שלא מעלמא הדין. התרוממות רוח חפפה על הכל, עד כי נדמה היה, כמו נישאים הלבבות ודואים אל על על כנפי התפילה. כתום חזרת הש"ץ, פתח רבי גרשון באמירת 'סליחות', כשכל הקהל הקדוש מחרה – מחזיק אחריו בהתעוררות עצומה.
אולם, לפתע, כמו חזר בו רבי גרשון מכל הענין. הוא החל פוסע לאחוריו, נטש את העמוד, ושב אל מקומו. ללא כל הסבר שהוא, סירב רבי גרשון להמשיך באמירת ה'סליחות'. באין ברירה, ועל רקע לחישות של תמיהה מקרב הקהל, ניגש אי מי אחר לסיים את התפילה.
הואיל ומיאן לסיים את התפילה לפני העמוד, שוב אין צריך לומר, שגם את דרשתו סירב כבר רבי גרשון להשמיע. ונותרה התנהגותו ביום ההוא, כחידה סתומה בעיני כל הנוכחים.
בדרכם מן התפילה ביתה, פתח רבי יהודה לייב, בנו של גרשון, והחל מבקש לדלות מפי אביו הקדוש, את פשר התנהגותו המוזרה, בנטישת העמוד באמצע הסליחות, ובסירובו לומר דברי כיבושין.
לאחר הפצרות מרובות, נעתר האב לבנו, וגילה לו את אשר בלבבו:
'מיד כאשר החילותי בחזרת התפילה', פתח רבי גרשון ואמר, הרגשתי נכוחה כי שגורה תפילתי בפי באופן יוצא מן הכלל. והלא סימן זה מסרו לנו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות לד:): 'אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל'. ברוך הוא וברוך שמו, פעלנו, איפוא, בתפילתנו, את הישועה המתבקשת! מעתה, ירדו גשמים, שנים – שלשה ימים רצופים, וירוו את האדמה.
'אמנם, כאשר פתחתי באמירת הסליחות', חשתי בעליל, כיצד נפתחים בפני כל שערי שמים. ידעתי בנפשי, כי אילו אמשיך עוד רגעים אחדים, מיד יחל הגשם לרדת על הארץ, ויהיה בכך אות ומופת לעיני קהל ועדה. ובכן, בכך לא חפצתי! חששתי לי מגסות הרוח! לפיכך, מיהרתי ועזבתי את העמוד, והנחתי לאחר לסיים את התפילה!
'תדע לך בני, ויהא סימן זה מסור בידך', סיים רבי גרשון דברו באזני בנו, 'כי מחר, בעזרת ה', יחל הגשם לרדת!'
ביום המחרת, נפתחו ארובות השמים על ארץ הקודש ועל ירושלים, וגשמי ברכה הורקו עליהם בשפע רב. שלשה ימים תמימים, קלחו זרמי המטר מן העבים, יום ולילה לא שבתו.
ויהי לאות.
[9] כך כתב רבינו בחיי (במדבר כ, א) שכל המאורעות שקרו לאבותינו במדבר היו הכל בשנה הראשונה ליציאתן ממצרים ובשנה הארבעים, דהיינו בב' שנים.
[10] וזה לשון הרמב"ן (במדבר כ, כא): 'ויט ישראל מעליו', קיצר הכתוב בזה, כי מפי הגבורה נצטוו: "ונשמרתם מאוד. אל תתגרו בם" (דברים ב, ד-ה), כאשר פירש להם משה ועל פי הדיבור נטו מעליו, כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור.
[11] בגמרא הקדושה (נדה סא.) ביארו שהסיבה שמשה היה ירא מעוג היתה, מכיון שעוג שימש את אברהם, וחשב בלבו: 'שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו…
ובדברי האר"י ז"ל (שער הגלגולים – הקדמה לו) מובא טעם נוסף, וז"ל:
'וגם משה רבינו עליו היכה לעוג מלך הבשן, ובו היה אז מעורב ניצוץ רבי שמעון בן נתנאל – ראשי תיבות: בש"ן, וזהו עוג מלך הבשן. ולכן היה משה רבינו מתיירא ממנו מן עוג להמיתו, מפני אותו ניצוץ של קדושה שהיה ירא חטא שהיה בו, ואחר כך היה הניצוץ ההוא תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי'.
וביאור דבריו:
בתוך עוג היה טמון ניצוץ קדוש של התנא האלקי רבי שמעון בן נתנאל (המוזכר במסכת אבות פ"ב מ"ח), וכמו שמרומז בשמו: 'עוג מלך הבשן', 'בשן' – ראשי תיבות: (רבי) שמעון בן נתנאל, ומכיון שמדתו של רבי שמעון בן נתנאל היתה יראת חטא, לכן משה רבינו הצטער שמא הוא יהרוג את רבי שמעון בן נתנאל שהוא ירא חטא.
והקב"ה אמר לו: אל תירא אותו, אני אדאג לניצוץ קדושה שלא ילך לאיבוד.
ובמאמר מוסגר:
וכעין זה מצינו במדרש (בראשית רבה, פרשה סג – אות ב):
'בשעה שנזרק אברהם אבינו לכבשן האש, אמר הקב"ה: עתיד אברהם אבינו שיוולד לו נכד ושמו יעקב, ובזכות יעקב אני אציל את אברהם, וזה מה שכתוב: "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" (ישעיה כט, כב) – יעקב פדה את אברהם'.
ומכאן ילמד האדם, שאם בן העתיד להיוולד בעוד כמה דורות, יש בכחו להצילו, כל שכן אם הוא יחנך את בניו לתורה ומצוות כמה עצום כחם ורב, להושיע אותו…
וברגל ישרה (מערכת ס – סיחון) להגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א כתב טעם נוסף, שמכיון שעוג היה יונק מהעורף של משה, לכן התיירא ממנו משה.
[12] והגם ששני הפסוקים האחרונים כתובים בספר יהושע, אך גם הם מצטרפים למנין העשר.
[13] מסופר במדרש (אסתר רבה, פרשה ז – אות כ): יהודי אחד צעד בדרכו הארוכה לביתו, פלגי זיעה נטפו ממצחו וצרבו את עיניו, היהודי הרגיש שהוא כבר לא יכול, נשא עיניו למרום והתפלל: רבונו של עולם, שלח לי חמור.
כעבור דקות ספורות של הליכה ראה מחזה מוזר: שר נכבד רכוב על חמור לובי עומד בצד, ולידו מונח משולש אזהרה… היהודי ניגש, והשר קיבל אותו בשמחה: טוב שבאת יהודי, החמורה (האתון) שלי המליטה, וְלָעַֽיִר (חמור קטן) שלי אין כח ללכת, הרם אותו על כתפיך…
ליהודי לא היתה ברירה והוא סחב אותו על כתיפו… ממשיך המדרש ואומר: היהודי היה צריך לפרט בתפילתו ולבקש: רבונו של עולם, שלח לי חמור לרכוב עליו.
[14] בפרשת דברים (ב, כה) פירש רש"י שזה היה במלחמת עוג, ואילו במסכת עבודה זרה (כה. ד"ה למשה) פירש רש"י שזה היה במלחמת סיחון.
[15] באופן נוסף לנאמר למעלה, מצאנו לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, שביאר כך (אמרי נועם, פרשת ואתחנן – מאמר ג), וז"ל:
בטעם הדבר שכל כך התאוה משה רבינו להיכנס לארץ, אמרו חז"ל (סוטה יד.):
'דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל – אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי'.
שאלת רבי שמלאי: 'וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?!' נאמרה בתמיהה גדולה, משום שהיה ברור לו שאין למשה רבינו שום קשר לגשמיות העולם הזה, ופשיטא שחשקו העצום להיכנס לארץ ישראל לא היה בשביל 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה' של הארץ וליהנות ממנעמיה הגשמיים.
לכן הסביר רבי שמלאי שתשוקתו של משה רבינו להיכנס לארץ ישראל היתה אך ורק בשביל לזכות בעניינים הרוחניים שתלויים בזה, דהיינו לזכות לקיים את המצוות הרבות שיכולות להתקיים רק בארץ ישראל.
והיינו כפי שכותב בעל התניא (אגרת הקודש – סימן כז) שחייו של צדיק אמיתי אינם חיים בשריים, אלא חיים רוחניים של תורה ויראת שמים.
צדיק אמיתי אינו מעביר את חייו באכילת בשר, שתיית יין ושאר תענוגי העולם הזה. בעיני צדיק אמיתי כל הדברים הללו מאוסים בתכלית, ולכן הוא כלל לא נוגע בהם. הוא מעדיף להתנזר מחיי העולם הזה ולחיות חיים מאוד פשוטים, כדי שההנאות הגשמיות לא ימנעו בעדו את ההשגות הרוחניות.
ומוסיף בעל התניא ומסביר, שחייו הרוחניים של הצדיק בעולם הזה מורכבים משלש רגשות יסודיים, שהם: רגש אמונה, רגש יראה, ורגש אהבה.
כלומר, כל מהותו של צדיק אמיתי היא אמונת ה', יראת ה' ואהבת ה'. וכל מי שיש בו את שלשת הרגשות הקדושות הללו נקרא 'צדיק מושלם', והקשר שלו לבורא עולם לעולם לא יוכל להתנתק, בבחינת מה שנאמר: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).
לעומת זאת, מי שמשתף עם שלשת הרגשות הקדושות הללו גם עניינים נוספים הנובעים מרדיפת תענוגי העולם הזה, עליו אמרו חז"ל (סוכה מה:): 'כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם'.
בהמשך הדברים ממשיך בעל התניא ומסביר שמצינו שכל שלשת הרגשות הנזכרים: אמונה, יראה ואהבה, מוגדרים בפסוקים בשם 'חיים':
בנוגע לרגש האמונה נאמר: "וצדיק באמונתו יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) – נמצא שהצדיק חי את חייו באמונה, ובנוסף לכך, גם משתדל להחיות זאת אצל יהודים אחרים, כפי שדרשו בחסידות: אל תקרא 'יִחְיֶה' אלא 'יְחַיֶּה', דהיינו שהצדיק לא רק חי בעצמו מתוך אמונה, אלא גם מחיה זאת אצל האחרים.
ומכך שנאמר בנוגע למדת האמונה לשון 'חיים', נוכל גם ללמוד שאמונה זה ענין של חיים, ורק מי שיש לו אמונה חי חיים אמיתיים. גם אם הוא מפסיד איזו דרגה או תפקיד שמאוד רצה, או אם הפסיד את ביתו וכדומה, מכח מדת האמונה שבו יכול הוא גם אז להמשיך לחיות את חייו בשמחה, מתוך אמונה צרופה שכל מה שאירע לו זה רק מה', וכל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה.
ובנוגע לרגש היראה נאמר: "יראת ה' לחיים" (משלי יט, כג) – נמצא שגם רגש היראה נקרא 'חיים', לכן היראה נותנת חיים. על כן כל אדם שיש לו יראת שמים חי חיים מצויינים יפים ושמחים.
ובנוגע לרגש האהבה נאמר: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים" (שם כא, כא), ומדת החסד הנזכרת בפסוק זה רומזת גם על מדת האהבה, כיון שבספירות הקדושות ספירת החסד מכוונת כנגד מדת האהבה.
מבין שלשת המדות שמזכיר בעל התניא, קודם כל הוא מזכיר את מדת האמונה, כדי ללמדנו שהדבר הראשון שיהודי צריך זה אמונה. לכן צדיק אמיתי משתדל בראש ובראשונה להחדיר את מדת האמונה בלבו, בלב אשתו, בלב בניו ובנותיו – ולבסוף גם בלב המקושרים בו ושאר המון העם.
ועל כך זוכה הצדיק להיות קרוב אל ה' ללא שום חציצה ומחיצה, כמו שכתב האור החיים הקדוש (ויקרא ו, ג): 'הניגשים אל ה', המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם יקירי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם', משום שמאוד קשה להכניס אמונה בלב השומעים, כי כדי להצליח להכניס אמונה בלב השומעים צריך לדבר מהנשמה, ורוב ככל האנשים שבעולם מדברים מהגוף ולא מהנשמה, וכשגוף מדבר לגוף זה לא מועיל כלום. אבל כשנשמה מדברת כולם שומעים לה. לא חשוב מי אתה ומה אתה, אם תדבר מהנשמה תצליח 'לקלוע' בדיוק לנשמה של השני.
ותמיד כשמדברים על מדת האמונה, נכלל בזה הן אמונה בה' יתברך והן אמונה בעבדיו הצדיקים, ומאמין אמיתי זה רק אדם שיש לו גם אמונה בה' וגם אמונת חכמים, כמו שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).
דוגמא מופלאה לאמונת חכמים צרופה נוכל ללמוד ממה שמסופר בנביא (מלכים־ב פרק ד) על האשה השונמית שהיתה מארחת בביתה בדרך קבע את אלישע הנביא, ובזכות ברכתו של אלישע הנביא נפקדה בפרי בטן.
כעבור כמה שנים, כאשר הילד כבר גדל מעט, ביום מן הימים חש כאבים עזים בראשו, ובעודו שוכב על ברכי אמו נפח את נשמתו. על פי הטבע בוודאי שכבר לא היה מה לעשות. כל שנותר היה רק לקחת אותו לבית העלמין ולהביאו לקבורה. אולם האשה השונמית לא קיבלה זאת בשום אופן. 'הלא זכיתי בבן זה מברכתו הקדושה של אלישע הנביא, ולא יתכן שהברכה שלו לא תחזיק מעמד', חשבה בלבה.
ללא שהייה מיותרת השכיבה האשה את בנה על המיטה, סגרה את החדר בעדו, ומיהרה להגיע לאלישע הנביא ולספר לו את כל אשר אירע. הנביא שמע את דבריה, בא במיוחד לביתה, נכנס לבדו לחדר שהילד היה מונח בו וסגר את הדלת בעדם. הנביא הנשים את הילד ונפח בו רוח חדשה, ופתאום קם הילד לתחיה. היה זה נס של תחיית המתים פשוטו כמשמעו.
זה נקרא 'אמונת חכמים' – שגם כאשר לפי הטבע המצב כבר נואש, בכל זאת יש לאדם אמונה חזקה שלצדיק יש כח לפעול ישועה בעדו מעל הטבע ממש. ומי שמאמין בצדיקים במדה כזאת, אכן זוכה לראות ישועות מעל הטבע ממש.
אולם אם מגיע לצדיק אדם חולה שהרופא אמר לו שלפי הכתוב בספרי הרפואה המחלה שלו קשה מאוד ואין לו שום סיכוי לחיות יותר מחצי שנה או לכל היותר שנה, והצדיק אכן מברך אותו שתהיה לו רפואה שלימה ואריכות ימים, אלא שבכל זאת עדיין מכרסם ספק בלבו של החולה אם להאמין בברכה של הצדיק או לא, שהרי הרופא אומר בדיוק להיפך – חוסר אמונתו בכח ברכתו של הצדיק גורם שהברכה באמת לא תתקיים.
וכל מי שרוצה שבניו ובנותיו תמיד ילכו בדרך ה' ולא יסורו ממנה ימין ושמאל, יתחזק בכל כחו באמונת חכמים וצדיקים. אם אדם חלילה רואה שאחד מבניו או בנותיו עוזב את דרך התורה, בראש ובראשונה יבדוק אם פגם באמונת חכמים, כי מי שפוגע בענין זה אפילו רק בקצה קצהו, עונשו הוא שבניו לא ישארו בדרך ה', ונרמז הדבר בכך ש'בנים' עולה בגימטריא 'אמונה', וכן עולה בגימטריא 'צבי', שהוא ראשי תיבות של הפסוק: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).
וזה מה שקורה להרבה אנשים – בהתחלה הם מזלזלים בצדיקים, ופתאום כשבא עליהם המשבר, מיד הם באים לצדיקים ומבקשים ברכה לישועה, אלא שהבעיה היא שאז כבר מאוחר, ועל אותה שעה נאמר: "אז יקראונני ולא אענה, ישחרונני ולא ימצאונני, תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו" (משלי א, כט). מי שמפנה ערפו לבורא עולם ולצדיקי האמת, כשהוא יזדקק לה' יתברך, גם ה' יתברך יפנה לו עורף ולא יתייחס לתפילות שלו.
אסור להרהר אחר הצדיקים אפילו הרהור קל שבקלים. די בהרהור קל על צדיק וכבר 'שרפת' את הקשר שלך עם בורא עולם.
לכן גם אם צדיק אומר לך דבר תמוה מאוד, תקבל את דבריו ותעשה כפי שאמר לך ללא שום הרהור וספק שבעולם, כפי שהתורה מצוה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), וכפי שמפרש רש"י שם, שאפילו אם החכם אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – לא תסור מדבריו. וכשאדם זוכה לאמונת חכמים ממילא נפתרות כל הבעיות שלו הן בחינוך הילדים, הן בפרנסה, הן בשלום בית, הן בלימוד וכו' וכו'.
והנה, על פי כל האמור שכל חייו של הצדיק סובבים סביב שלשת המדות הקדושות: אמונה, יראה ואהבה – מפרש בעל התניא בהמשך דבריו גם את הלשון הנפוץ בנוגע לאדם שנפטר מן העולם: 'דשבק חיים לכל חי':
פירוש המילה 'שבק' זה 'השאיר'. והיינו שהנפטר הזה השאיר חיים לכל אלו שעודם בחיים. וכן כשצדיק מסתלק מן העולם אומרים עליו שהוא: 'שבק חיים לכל חי', כלומר, השאיר חיים לכל אלו שנותרו בחיים.
ומכיון שכל עסקו של הצדיק בעולם הזה הוא אך ורק בדברים רוחניים, וחייו הם חיים רוחניים – ממילא כשאומרים שלאחר פטירתו של הצדיק הוא משאיר מהחיים שלו לאלו שנותרו בחיים, הכוונה היא שהוא משאיר להם את הבחינות הרוחניות שהעסיקו אותו בחייו.
ומכיון שכל ציר חייו של הצדיק סובב והולך סביב שלשת המדות: אמונה יראה ואהבה, כאמור – על כן זה גם מה שהוא מבקש להעניק, הן בחייו והן לאחר פטירתו, לכל אלו שסובבים אותו ומבקשים ללכת בדרכו… עיין שם באורך, בדבריו הנפלאים, הנצרכים לכל נפש.
[16] וזה לשון ה'ליקוטי הלכות' (ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ה – אות ה):
'כי אם היינו זוכים שמשה יבוא לארץ ישראל, אז היה ממשיך שם זכרון עולם הבא לכל ישראל, ולא היו חוטאים, והיתה הגאולה לנצח בלי חורבן אחר כך'…
[17] משה רבינו היה המקור של התורה אבל הוא היה גם הבעל תפילה של הדור. וכמו שדרשו חז"ל (דברים רבה, פרשה יא – אות י) על הפסוק: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג, כג), שמשה רבינו התפלל תקט"ו תפילות!
תנסה לבקש רק בקשה אחת, ואפילו בקשה חשובה, כגון: 'ה' תן לי פרנסה' 515 פעמים, אחרי מאתים פעמים תצאנה לך קרנים, אבל משה רבינו אשר זכה והיה בעל תפילה התפלל 515 פעמים רצוף.
והגם שמשה רבינו היה הבן תורה הכי גדול אבל כשהיה צריך ישועה התפלל, כי התפילה בכחה לשנות את המציאות, וכמו שאמרו חז"ל הקדושים (ברכות י.): 'אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'.
[18] וזה לשון התניא (קונטרס אחרון – ד"ה להבין מ"ש בפע"ח):
'אבל התפילה היא המשכת אור אין סוף ב"ה לבי"ע (לעולמות בריאה, יצירה, עשיה) דוקא, לא בדרך התלבשות בלבד, רק האור ממש, לשנות הנבראים מכמות שהם, שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה'…
[19] מבואר בתורת הסוד דישנם שני אופני יחוד עם אין סוף ב"ה – בדרך 'העלאה' ובדרך 'המשכה'.
היחוד בדרך 'העלאה' הוא כאשר התחתון מתעלה מלמטה למעלה ויוצא מגדרי מציאותו ומתקרב אל הקב"ה עד כדי כך שהוא מאבד את מציאותו לגמרי ונכלל בו יתברך.
ואילו היחוד בדרך 'המשכה' הוא שאורו יתברך נמשך מלמעלה למטה, דהיינו שהתחתון אינו יוצא מגדרי מציאותו, אלא האור אין סוף ב"ה נמשך מלמעלה למטה, אל תוך המציאות של התחתון… (תניא עם חסידות מבוארת, חלק ז – עמוד תקל).
וכתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב האמונה – שביל א אות ח), וז"ל:
כן כל אחד לפי מעשיו, השכינה שורה עליו, ומדבר האותיות בהתלהטות ודביקות אמת, בהכנעה ושפלות ושמחה, "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים־ב יז, ו), וכל זה תיקון אחוריים ובנין הקומה, אבל אחר כך כשבא פנים בפנים בשמונה עשרה ובתפילה, ומלבין פניו ככרום, אזי שושנה אשתנית מגוונא לגוונא אחרא (זוהר, שמות דף כ ע"א), בטל ומבוטל כצמח קטן, ואזי בא להתפשטות אמיתי, ואזי יורד טיפה הפנימית כחץ, טיפות הגשם, מאן דקטיל להאי חויא, יהבין ליה ברתא דמלכא, דא צלותא דיתיב על מגדלא, דביה הוה זריק צדיק חיצין, דאינון מילולין וצלותא לגבי חויא (תיקוני הזוהר, תיקון יג – דף כט ע"ב), הכנעה וביטול ממש עד עפר, בלי שום מחשבה לאיזה תקוה, לאיזה שכר וישות…
[20] סיפר הגה"צ הרב שלום הרוש שליט"א (הובא בגליון חוט של חסד – תשע"ג, פרשת בשלח), וז"ל:
'הגיע אלי יהודי שגדל בעולם התורה, מקטנותו היה ב'חדר', ואחר כך בישיבה קטנה וכן הלאה – בקיצור, כולו בתורה מכף רגל ועד ראש, מקטנות. והנה הוא מתוודה בפני, שהוא חי שנים בריקנות, בלי שום קשר לתורה, בלי שום חיות, וגם עובר עבירות חמורות, והוא כבר מיואש מחיי השקר הללו, והוא לא מבין איך זה שהוא במצב הזה? הרי הוא לומד תורה מקטנותו וכו'?
אמרתי לו: 'אסביר לך בדיוק מה קורה אתך. תתאר לך שלוקחים חייל בודד, בלי שום נשק ביד, בלי שום מגן, ומציבים אותו בחזית הכי בוערת, מול צבא שלם שמצוייד בכל סוגי הנשק הכי משוכללים, צבא המלומד בתכסיסי מלחמה הכי מתקדמים, והוא עומד לו שם חסר אונים… זה די ברור מה קורה לחייל כזה! עושים ממנו 'קציצות' (בלי רוטב)!…
כך בדיוק אתה נראה! אתה עומד בלי כלי נשק מול היצר הרע וחילותיו, והיצר הרע יורה עליך מכל הכיוונים! פעם הוא מכניס בך תאוה זו, ופעם מדה רעה זו. פעם תאות שינה ופעם תאות ניאוף… כאן מחלוקת וכאן כעס, כאן יאוש וכאן עצבות… כל אלו כלי נשק וחיצים של היצר הרע שמתקיף באכזריות ובתדירות, עד שממש אין רגע בלי פגע, ולך אין שום דרך להילחם…
הדרך היחידה להילחם נגדו, היא בתפילה! וכמו שהתפאר דוד המלך בעצמו: "לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי, הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב, אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" (תהלים קמד, א)!… (ויש מה להאריך, והרוצה יעיין בספר אמרי יוסף (ספינקא), על המועדים חלק א – דף קח ע"ב, בשם המהר"ש מבעלז זיע"א).
[21] ללמוד איך להתפלל (חלק א – עמוד יט).
