מעלתו של מלך המשיח
אחד מ-י"ג עיקרי האמונה, היא האמונה בביאת המשיח – עתיד הקב"ה לשלוח לנו את שליחו שיבוא ויטהר את העולם מכל הטומאה והזוהמא שלו…
בימיו של מלך המשיח יתגלה אור בלבבות, ומהלבבות הוא יתפשט בכל המציאות, והמציאות האלקית תיתפס בחושים…[1]
והנה דמותו של המשיח מתוארת במקורות כאישיות ענקית, גבוהה ונעלית יותר מכל גדולי הדורות.
וכמו שדרשו חז"ל[2] את הפסוק: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" (ישעיה נב, יג):
'הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי' – זה מלך המשיח.
'יָרוּם' – מן אברהם, שכתוב בו: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה'" (בראשית יד, כב).
'וְנִשָּׂא' – ממשה, שכתוב בו: "כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ" (במדבר יא, יב).
'וְגָבַהּ' – ממלאכי השרת, שנאמר בהם: "וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם" (יחזקאל א, יח).
'מְאֹד' – רומז שהמשיח הוא במדרגה גבוהה יותר גם מאדם הראשון ('מְאֹד' – אותיות 'אדם').
אך עלינו לדעת שלא בפעם אחת יגיע המשיח למדרגה שלו. הוא עצמו יתעלה ויתנשא ככל שיתקדם תהליך הגאולה, עד שיגיע לשיא גבהותו עם השלמתה.[3]
ואם ברצונכם לדעת כיצד הוא יתעלה ויתנשא, המשיכו וקראו את הסוד שגילה לנו הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א.
וכך הוא גילה (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה ב):
עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה, שהוא בחינת 'חוטם', כמו שכתוב: "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (ישעיה מח, ט), ומשם עיקר חיותו. וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש – הכל משם, כמו שכתוב: "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וכו'" (שם יא, ג). זה בחינת 'חוטם', וזה עיקר כלי זיינו, כמו שכתוב: "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח, כב), ופירש רש"י (שם): 'תפילה ובקשה', וכמו שכתוב: "כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וכו' בֵּאלֹהִי"ם הִלַּלְנוּ" (תהלים מד, ז-ט), בחינת: 'תְּהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ'…
כלי זיינו של המשיח הוא התפילה, ועל ידה הוא יכבוש את כל העולם ויכניס אותו תחת יד הקדושה, ויקרב את כל הבריות אליו יתברך.
כי משיח יהיה כל כך חזק בעבודת התפילה, ויפעל נוראות כאלו בתפילתו, עד שיכניס עבודת התפילה בעולם כולו, וכל בני בשר יקראו בשמו יתברך, ויתקיים מקרא שכתוב: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט), ואז יתגלה לעיני כולם איך שעיקר כלי זיינו וחרבו של האדם הוא רק תפילה, וכמו שכתוב: "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (תהלים קמט, ו), ואין צריכים שום דבר רק חרב התפילה, ובזה כובשים את כל המלחמות שבעולם, ולכל מה שאדם צריך, הן ברוחניות והן בגשמיות,[4] ישא עיניו אליו יתברך ויבקש ברחמים ובתחנונים, ואז בוודאי סוף כל סוף יפעל בקשתו…[5]
ועל עבודת התפילה בשיחתנו…
הארה: השיחה מבוססת על דבריו של הגה"ק רבי יעקב יושע זיע"א (פני יהושע – ברכות לב. ד"ה דרש רבי שמלאי), ולא נחזור על זה שוב…
כחו של חטא
אחד החטאים המפורסמים ביותר בהיסטוריה, הוא חטא המרגלים. 21 אנשים שיצאו לרגל את ארץ ישראל (עשרה מתוכם למעט כלב ויהושע) חזרו וסיפרו לשון הרע על הארץ הקדושה…
ועם ישראל? עם ישראל קיבלו את הלשון הרע!
והקב"ה גזר על כל אותו דור שימותו במדבר. אף אחד מהם לא יכנס לארץ!
אך לא רק זה. מאותו חטא הפסיק הקב"ה לדבר עם משה. וכשהיה צריך להעביר למשה מסר היה מעביר לו על ידי מלאך או באורים ותומים.[6]
וכך חלפו להן שלשים ושמונה שנים, שבהן לא דיבר הקב"ה עם משה!
השנה ה-04 להליכה במדבר החלה. וכעבור 01 ימים נפטרה מרים הנביאה והבאר הסתלקה. והסתלקות הבאר גרמה לחטא מי מריבה,[7] ועל משה רבינו נגזר שלא יכנס לארץ…
והגזירה שנגזרה על משה רבינו היתה עם שבועה, וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב) –
ופירש רש"י (שם): 'לָכֵן לֹא תָבִיאוּ' – בשבועה, כמו: "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי" (שמואל־א ג, יד), נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפילה על כך.
ומשה רבינו ששמע את השבועה, רפו ידיו ולא ניסה להמתיק את הגזירה…
וכעבור כ-011 יום, ב-א' אב, נפטר אהרן, ומשה רבינו החל להתכונן…
חמש עשרה יום חלפו מפטירתו של אהרן, וב-ט"ו באב, לאחר שמתו כל אותם יהודים שנגזר עליהם למות במדבר, חזר הקב"ה והתגלה למשה. וזה שנאמר: "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם. וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר" (דברים ב, טז-יז)…
ובהתגלות הראשונה שהיתה לאחר כל כך הרבה שנים (83 שנים), אמר לו הקב"ה כך: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה" (דברים ב, כד).
ופירש רש"י (דברים ב, לא): 'כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו'…
שמחתו של משה
משה רבינו שמע את הציווי ולבו התמלא שמחה. הרי לארצות הללו של סיחון ועוג, יש דין של ארץ ישראל –
ואם הקב"ה ציוה אותי לעבור את נחל ארנון ולהיכנס לארצו של סיחון, זאת אומרת שהוא התיר לי להיכנס לארץ ישראל, וזאת אומרת שהוא התיר לי את הנדר!
ואני רוצה להיות בטוח בזה, אז אני אתפלל עד שאשמע במפורש שיש לי רשות להיכנס לארץ.
וזה שנאמר: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג, כג), ופירש רש"י (שם): 'בָּעֵת הַהִוא' – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דִּמִּיתִי שמא הותר הנדר.
ב-ט"ו באב נצטוה משה לכבוש את סיחון, ובאותו יום הוא החל להתפלל, וזה שנאמר: 'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר'…
ונעצור לרגע במהלך, ונכתוב:
בשעה שלמד הגה"ק רבי פינחס הורוויץ, בעל 'ההפלאה' זיע"א, את הפסוק הזה: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג, כג), התקשה:[8]
הרי בכל פעם שמופיעה בתורה המילה 'לֵאמֹר', פירושה: לֵאמֹר לאחרים. וכאן לכאורה אין למילה הזו משמעות, שהרי כאן משה מבקש מהקב"ה, ולמי ומה צריך לֵאמֹר לאחרים?
והשיב כך: יש לפרש מילת 'לֵאמֹר', על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ד:): המתפלל צריך שיאמר בתחילה 'ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח'.
בשעה שרצה משה רבינו להתפלל, חש שאינו מסוגל לפתוח את פיו, ולכן התחנן: 'לֵאמֹר' – אנא ה' תן לי כח להתפלל לפניך. ואחר שקיבל כח, התפלל ואמר: "ה' אֱלֹהִי"ם אַתָּה הַחִלּוֹתָ" (דברים ג, כד)…
והקשה הגה"ק רבי משה סופר, ה'חתם סופר' זיע"א, וזתו"ד:[9] והנה הטעם שתיקנו חז"ל לומר את הפסוק: 'ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח' קודם התפילה, כי הם הקדושים ידעו, שבלתי שהאדם יתחנן לה' על פתיחת שפתים, הוא לא יצליח להתפלל! שהרי מחמת המורא והרעד מאימת מלך מלכים הקב"ה, ניטל כמעט כח הדיבור! על כן כדי שיהיה באפשרות להתפלל, מקדימים להתחנן לפני התפילה: אנא, 'ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח'!
אמנם, לכאורה אצל משה רבינו ע"ה, הטעם הזה לא שייך, שהרי משה היה מוכן כל שעה לנבואת פנים אל פנים בלי שום הכנה, והיה רגיל לשפוך לבו לה' בכל עת! ולא הוצרך להכנה מיוחדת לכך. ואם כן צריך להבין, מדוע דוקא כאן, בסוף שנת הארבעים, בהיותו בן 911, בעומדו בפתח שערה של ארץ ישראל, הוצרך לבקש ולהתחנן: 'ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח'?…
והשיב כך: כל שנותיו של משה רבינו עברו עליו בחוץ לארץ, ושם, באמת לא הוצרך להכנה כדי להתפלל. אך עתה בהגיעו לגבול ארץ ישראל, ואמרו חז"ל (כתובות עה.): 'חד מינייהו כתרי מינן, וחד מינן כדאזיל להתם כתרי מינייהו',[10] על כן הרגיש אור נפלא וקדושה עצומה מה שלא הרגיש אפילו בשמים, כי קרקע ארץ ישראל קדושתה עצומה יותר משמים שעל חוץ לארץ, ולכן בעומדו בְּפִתְחָהּ של ארץ ישראל, הרגיש אימה ופחד וקדושה נוראה ונשגבה מאוד מאוד, עד שכמעט ניטל כח הדיבור ממנו, על כן בתפילה זו שהיתה הראשונה שבארץ ישראל הוצרך להתפלל: 'ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח'! (שאם לא כן לא היה מצליח לפתוח פיו!).
ומשה רבינו שפך לבו בתפילות לוהטות, בבכי ובתחנונים, בסופה ובסערה: אנא, הכנסני לארץ הקודש![11]
ונחזור למהלך…
כיצד מתפללים?
משה רבינו החל להתפלל, ומהתפילה שהתפלל למדנו כיצד צריך להתפלל!
הלימוד הראשון הוא מה שאמרו חז"ל (ברכות לב.): דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה –
דכתיב: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא" (דברים ג, כג), וכתיב: "ה' אֱלֹהִי"ם אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵ"ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ" (שם פסוק כד), וכתיב בתריה: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (שם פסוק כה)… (עכ"ל).
בפסוקים האלו מבואר שכאשר התפלל משה רבינו, הוא פתח בשבחו של מקום ורק אחר כך ביקש את צרכיו. וזה שאמר:
'אֶת גָּדְלְךָ' – מכוון כנגד ברכת 'מגן אברהם'.
'וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה' – מכוון כנגד ברכת 'אתה גבור'.
'אֲשֶׁר מִי אֵ"ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ' – מכוון כנגד ברכת 'הא"ל הקדוש'.
שלשה שבחים הללו שהזכיר משה הן מעין שלש ברכות הראשונות של י"ח ברכות, ורק לאחר ששיבח ביקש את צרכיו: 'אֶעְבְּרָה נָּא'…
ובנוסף לדין הזה למדנו עוד ארבעה דברים המועילים לקבלת התפילה.
וכך כתב אור החיים הקדוש (על הפסוק):
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג, כג) – בפסוק הזה ישנן שש תיבות, והן מחולקות לארבע קבוצות, כשכל קבוצה יש בה ענין בפני עצמו. ואלו הן הקבוצות:
א. 'וָאֶתְחַנַּן' – לשון תחנונים.
ב. 'אֶל ה" – שביקש ממקור הרחמים.
ג. 'בָּעֵת הַהִוא' – בעת הידועה לקבלת תפילה שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה…
ד. 'לֵאמֹר' – פירש אמריו כמצטרך, שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון.
ממשיך האור חיים וכותב: ומכאן למדנו שארבעה דברים מועילים לקבלת תפילה, ואלו הם:
א. שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אומרו: "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ" (משלי יח, כג).
ב. שיבקש ממקור הרחמים.[12]
ג. זמן התפילה, כדרך אומרו: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" (תהלים סט, יד).
ד. שתהיה תפילתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון.[13]
ונמשיך במהלך…
קַוֵּה וחזור וְקַוֵּה
כאמור ב-ט"ו באב החל משה להתפלל ולהתחנן… אך למרבה הפלא הקב"ה לא התייחס אליו כלל!
ומשה רבינו לא התכוין לוותר! והוא המשיך להתפלל שוב ושוב…
שלש פעמים ביום, בשחרית מנחה וערבית, הוא עמד והתפלל, בכה והתחנן…
בכל תפילה ותפילה, שלש פעמים ביום, במשך מאה שבעים ושנים יום, התפלל משה להיכנס לארץ![14]
בסך הכל התפלל משה 515 תפילות.
מה היה נוסח התפילה אין אנו יודעים. אך איזה רעש הן עשו אנו יודעים. וכך אמרו במדרש:[15]
אמר רבי יוחנן, עשר מיתות כתובות על משה, ואלו הן:
"הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת" (דברים לא, יד), "וּמֻת בָּהָר" (שם לב, נ), "כִּי אָנֹכִי מֵת" (שם ד, כב), "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (שם לא, כט), "וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (שם פסוק כז), "לִפְנֵי מוֹתוֹ" (שם לג, א), "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ" (שם לד, ז), "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" (שם פסוק ה), "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה" (יהושע א, א), "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת" (שם פסוק ב).[16]
מלמד שעשר פעמים נגזרה עליו גזירה שלא ליכנס לארץ ישראל ועדיין לא נחתם גזר הדין הקשה עד שנגלה עליו הקב"ה ואמר לו: גזירה היא מלפני שלא תעבור. שנאמר: "כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג, כז).
ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר ישראל חטאו כמה חטאות גדולות, כמה פעמים, וביקשתי עליהם רחמים מיד קיבל ממני, שנאמר: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" (שם ט, יד), וה' סלח, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ)… אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן שאתפלל על עצמי ויקבל ממני?!
וכיון שראה הקב"ה שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה מיד קצף עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס, שנאמר: "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ" (שם כ, יב), ואין 'לָכֵן' – אלא לשון שבועה, שנאמר: "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי" (שמואל־א ג, יד).
וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין עמד ועג עוגה קטנה וישב בתוכה ואמר: איני זז מכאן עד שתתבטל אותה גזירה…
באותה שעה מה עשה משה? לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר, ועמד בתפילה ובתחנונים לפני המקום, עד שנזדעזעו שמים וארץ, וסדרי בראשית, ואמרו שמא הגיע צביונו (רצונו) של הקב"ה לכרות את העולם, יצאה בת קול ואמרה: עדיין לא הגיע צביונו של הקב"ה לכרות את העולם, אלא "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (איוב יב, י), ואין 'אִישׁ' – אלא משה, שנאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" (במדבר יב, ג).
מה עשה הקב"ה באותה שעה?
הכריז בכל שער ושער, בכל רקיע ורקיע, ובכל שערי בית דין ובית דין, שלא יקבלו תפילתו של משה, ולא יעלו אותה לפניו מפני שנחתם עליו גזר דין…
באותה שעה קרא הקב"ה בבהלה ואמר למלאכי השרת: קומו ונעלו כל שער רקיע ורקיע…
אך זה לא עזר…
ותפילתו של משה המשיכה בדרכה למעלה, מפני שקול תפילתו של משה היה דומה לחרב שהוא קורע וחותך ואינו מעכב, שהיתה תפילתו מעין שם המפורש שלמד מן (לא להוציא בפה) 'זגזא"ל' רבו, סופר כל בני מרום. על אותה שעה הוא אומר: "וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל" (יחזקאל ג, יב)…
ומשה רבינו לא הפסיק לרגע והמשיך להתפלל בבכי ובתחנונים… וכמו שנאמר: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז, יד)…[17]
תפילה לא"ל חיי
מימות עולם לא היה בעולם גדול בתורה ובמעשים טובים ובמעלת הנבואה כמשה רבינו, בכל זאת לא סמך משה רבינו על מעלותיו, אלא התעצם בתפילה לפני הקב"ה, משום שידע שבלא תפילה לא ניתן להשיג מאומה.
משה ידע שהתפילה היא הדבר היחיד שיכול לעזור, ולכן אסור להרפות ממנה!
וכך אמרו חז"ל (ברכות לב:): גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפילה.
ומכל שכן בדורותינו אלה שאין בידינו לא תורה מפוארה ולא עושר במעשים טובים, שלא נוכל להשיג מאומה הן בגשמיות והן ברוחניות ללא ריבוי תפילות, וכמבואר בדברי בעל התניא (קונטרס אחרון – ד"ה הנה לא טובה השמועה) שעיקר העבודה בעקבות משיחא היא עבודת התפילה, ולכן 'ראוי ונכון ליתן נפשנו ממש עליה'.
על כן ירבה כל אדם בתפילות לפני הקב"ה על כל דבר ודבר שרוצה להשיג, הן בענייניו הגשמיים כפרנסה ובריאות וכו', והן בענייניו הרוחניים כלימוד התורה ובעבודת תיקון המדות וכו', ובזה תאיר לו ההצלחה בכל אשר יעשה.
וביותר צריך אדם להרבות בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה על זרעו, שיזכו כולם להיות שלמים ביראתם וקדושתם, ולא יסורו חלילה מדרך ה' כל ימי חייהם. ובכל יום ויום יתפללו על כך כל אב ואם בישראל, כיון שזהו דבר אשר לא בנקל זוכים לו בדורותינו אלה. וראוי לקרוא בכל יום את התפילה הנפלאה שחיבר השל"ה הקדוש על ענין זה. ורק כשירבו בתפילות מעומקא דליבא על כך, יזכו לראות את בניהם ובנותיהם וכל זרעם אחריהם זרע בירך ה', שתולים בבית ה' כל ימי חייהם.
עוד אחת והיה פועל
חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל משה, והוא לא התייאש! והתכונן להתפלל את התפילה ה-615!
והקב"ה נגלה אליו והתחנן: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו) – בבקשה עצור, אל תתפלל עוד!…
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ואתחנן – מאמר א), אמר כך:
פרשתנו פותחת בענין תפילתו של משה רבינו לפני הקב"ה שיזכה להיכנס לארץ ישראל, כמו שנאמר: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…" (דברים ג, כג-כה).
חז"ל במדרש (דברים רבה, פרשה יא – אות י) אומרים שלא תפילה אחת בלבד התפלל משה רבינו, אלא חמש מאות וחמש עשרה תפילות (תקט"ו תפילות) – כמנין 'וָאֶתְחַנַּן', וכן כמנין 'תְּפִלָּה' (וכן כמנין 'שִׁירָה'), ומצידו היה מוסיף ומתפלל עוד תפילות רבות על כך, אלא שכאשר הגיע למנין זה מנע ממנו הקב"ה להוסיף ולהתפלל על כך אפילו עוד תפילה אחת בלבד, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).
ברור לכל מבין, שמנין תפילות זה שהתפלל משה רבינו, וכן מה שמנע ממנו הקב"ה להוסיף עליו אפילו עוד תפילה אחת, הוא לא מִקְרִי ח"ו, אלא מכוון, ככל דברי התורה שהם מכוונים ומדוייקים, וטומנים בחובם סודות עליונים. ואם כן, צריכים אנו להבין, מה היתה כוונתו הפנימית של משה רבינו במנין תפילות זה?
כדי להבין זאת עלינו להקדים, כי ישנם בשמים ששה בתי דינים שמהם יוצאים לעולם כל הדינים והעונשים הניתכים על ראשיהם של הרשעים רח"ל, ועליהם רמז יחזקאל בדברי נבואתו על עונשם של עובדי העבודה זרה שהיו בירושלים: "וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר, קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ, וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן… וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ" (יחזקאל ט, א-ב), ופירשו חז"ל (שבת נה.) אשר ששה אנשים אלו הם: 'קֶצֶף', 'אַף', 'חֵמָה', 'מַשְׁחִית', 'מְשַׁבֵּר' ו'מְכַלֶּה', שהם בחינת ששה בתי הדינים הנ"ל.
ושרשם של הששה בתי דינים האמורים הוא מששה שמות 'אלהי"ם' (המורים על הדין) שנזכרו במעשה בראשית בענין בריאת האור, כמו שנאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִי"ם אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִי"ם בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִי"ם לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, א-ה).
וכתב על זה הגאון הקדוש בעל ה'פני יהושע' (ברכות לב. – ד"ה דרש ר' שמלאי):
ובדרוש העליתי עוד, שזה פירוש הפסוק: 'רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד', שאילו התפלל משה עוד תפילה אחת, שהם תקי"ו (חמש מאות ושש עשרה תפילות), ועולה שש פעמים מנין 'אלהי"ם', היה ממתיק בזה שש בתי דינים האמורים בפרק במה בהמה (שבת נה.) והיה נענה בתפילתו. לכך אמר לו (הקב"ה): 'אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר'….
והיינו שעיקר כוונתו של משה רבינו היתה להתפלל חמש מאות ושש עשרה תפילות, כמנין שש פעמים שם 'אלהי"ם', כדי להמתיק את אותם ששה בתי דינים, המושרשים בששה שמות 'אלהי"ם' שבמעשה בריאת האור כנ"ל. ועל ידי שהיה ממתיק אותם היה נכנס לארץ.
אולם כשהגיע משה רבינו למנין חמש מאות וחמש עשרה תפילות, וכמעט שסיים לבטל את כל הדינים, עצר אותו הקב"ה ומנע ממנו להוסיף עוד תפילה אחת ולהגיע למנין חמש מאות ושש עשרה תפילות, עצר אותו הקב"ה ואמר לו: 'בני! גזירה היא מלפני, קבל אותה באהבה!'
למשה רבינו לא ניתן הרשות להמתיק את הששה בתי דינים, אך לנו ניתן.
והדבר הראשון הוא להתרחק מהעבירות, כי כאשר חלילה אדם עושה מעשים אשר לא יעשו הוא מושך עליו את רוח הטומאה, הכוללת שש מדרגות ('אבי אבות הטומאה', 'אב הטומאה', 'ראשון לטומאה', 'שני לטומאה', 'שלישי לטומאה' ו'רביעי לטומאה'), ובכך הוא מגביר עליו את הדינים הקשים והמרים הללו היוצאים מאותם ששה בתי דינים.
ולאחר מכן בקום עשה, עליו לעסוק בתורה הקדושה ועל ידי כך הוא זוכה להמתיק מעליו את כל הדינים. כי התורה היא בחינת ו', שהרי התורה ניתנה בתאריך ו' בסיון, וכן אורכן ורוחבן של לוחות הברית היה ששה טפחים (בבא בתרא יד.), וכל עמודי הספר תורה מתחילים באות ו', וכן כל התורה שבעל פה נכללת בששה סדרי משנה – וכל זה כדי לרמוז שגדול ועצום כחה של התורה הקדושה להמתיק מעל העוסק בה את כל הדינים היוצאים מאותם ששה בתי דינים כנ"ל.
גם טבילה במקוה טהרה מסוגלת ביותר להמתיק מעל האדם את כל הדינים, והרמז לכך: 'המקוה' – עולה בגימטריא ששה שמות הוי"ה (קנ"ו) – שהם שמות הרחמים, הממתיקים את ששה שמות אלהי"ם – שהם שורש הדינים. ורמזו זאת רבותינו הקדושים במה שפתחו את מסכת מקוואות באומרם: 'שש מעלות במקוואות זו למעלה מזו', על שם שיש כח בטבילה במקוה להמתיק את הדינים היוצאים מששה בתי הדינים הנ"ל. ולכן ראוי לכל ירא שמים לטהר עצמו בטבילת מקוה בכל יום ויום קודם תפילת שחרית, כתקנת מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש, ובזה ימשיך על נפשו שפע החסד והרחמים.
גם מה שאנו אומרים בכל יום בתפילה את מזמור "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת" (תהלים פרק סז) בצורת המנורה (ומה טוב שיהיה כתוב בדיו על גבי קלף), מסוגל מאוד להמתיק את הדינים. ולכן נזכרים במזמור זה שש פעמים שם 'אלהי"ם' (כולל תיבת 'אֱלֹהֵינ"וּ'), לרמוז שבכח אמירת מזמור זה להמתיק את כל הדינים המושרשים בשמות 'אלהי"ם'.
ולמעלה מכל זאת, כשאדם זוכה להסיר מלבו את מדת הקנאה, ושמח בהצלחתו של כל אדם מישראל, בזה הוא מבטל מעליו את כל הדינים של שם אלהי"ם, ומאיר על נפשו את אור החסד של שם הוי"ה. ורמז לכך: 'קנאה' – עולה בגימטריא שש פעמים שם הוי"ה, שהם שמות הרחמים, הממתיקים את ששה שמות אלהי"ם – שהם שורש הדינים.
וכיון שיוסף הצדיק תמיד הביט בעין טובה על אחיו, ובעוד שהם קינאו בו וביקשו להמיתו, הוא לא קינא בהם כלל, ואדרבה, ביקש את השלום והאחוה, על כן בעת שהורד מצרימה ונמכר לפוטיפר סריס פרעה, ליוו אותו בכל עת שמות הוי"ה, המורים על מדת החסד שבה עטף אותו הקב"ה לשומרו מכל משמר, כמו שנאמר: "וַיְהִי הוי"ה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ… וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי הוי"ה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הוי"ה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ… וַיְבָרֶךְ הוי"ה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת הוי"ה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (בראשית לט, ב-ה), וַיְהִי הוי"ה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד (שם פסוק כא). ובנוסף לכך, הרי 'יוֹסֵף' – עולה בגימטריא ששה שמות הוי"ה.
אך על אחי יוסף שקינאו באחיהם ולא ריחמו עליו, שלטו דינים קשים, ודינים אלו נמתקו מעליהם רק כאשר נתמלא לבם חרטה על מה שעשו ליוסף – "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ" (שם מב, כא), ולכן האות א' נזכרת בפסוק זה שש פעמים ברצף בראש תיבה ('וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ'), כי כל אות א' מורה על שם הוי"ה, שהרי צורתה של האות א' מורכבת משתי אותיות י' מלמעלה ומלמטה, ואות ו' שמחברת ביניהם, שזהו גימטריא כ"ו – כמספר שם הוי"ה. והשש אותיות א' שבדברי החרטה של השבטים, רומזות על ששה שמות הוי"ה שחזרו להאיר עליהם כאשר התחרטו על מעשיהם, בתמורה לדינים הקשים ששרו עליהם עד אותו הרגע.
על כן, כל מי שחפץ להיות 'אִישׁ מַצְלִיחַ' כיוסף הצדיק, ושתהיה ברכת ה' בכל מעשה ידיו – יסיר מלבו כל קנאה, וישמח בהצלחתו של כל אחד ואחד מישראל, וכן תמיד ישתדל לנהוג בחסד ורחמים עם כל בר ישראל, וכך לא יסורו מעליו חסדי הבורא אפילו לרגע אחד…
וישנה עוד דרך קלה ופשוטה להמתיק את הדינים…
מעלת התפילה במנין
כתב הגה"ק רבי יעקב אביחצירא זיע"א, וז"ל:[18]
"בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִי"ם אֲדֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" (תהלים סח, כז) – בא לרמז דעיקר דחיית הקטנות הוא בזמן שהציבור מתפללים ואומרים קדישים וברכו כידוע, וזה שאמר: 'בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִי"ם', דהיינו כשיהיו ישראל 'בְּמַקְהֵלוֹת' – שהוא בשעת התפילה, זהו עיקר מיתוק 'אֱלֹהִי"ם' שהוא הקטנות.
כשיהודי זוכה ומתפלל במנין, הוא ממתיק את כל הששה בתי דינים הללו. ואדרבה עיקר מיתוק הדינים הוא על ידי תפילה במנין.
ולכן לא יתפלל האדם תפילתו ביחיד אם לא באונס גמור, אלא יעשה כל מאמץ להתפלל בציבור דוקא,[19] כיון שאותה שעה שהציבור מתפללים בה היא שעת רצון, ותפילה בציבור לעולם אינה נמאסת מלפני ה', כיון שעל תפילה בציבור לא יכול לחול שום קטרוג שיעכב אותה מלהתקבל בשמים.
כדי להבין מהי מעלת תפילה בציבור נספר משל:
מעשה במלך גדול שהוציא כרוז בכל רחבי ממלכתו: 'תוך שלשים יום על כל ראש משפחה להגיע לארמון ובידו בקבוק יין אדום משובח, מתנה למלך'.
האזרחים נחפזו, כל אחד לפי אהבתו למלך ולפי עומק כיסו. העשירים שילמו הון על יינות עתיקים ומיושנים, מאלה שדי להזכיר את שמם כדי שהחיך יתחיל להתרגש. והשאר הביאו מה שיכלו.
באותה מדינה חיו שני עניים מרודים, בלי פרוטה לקנות אפילו טיפת יין. ישבו הַשְּׁנַיִם, התלבטו, וחיפשו דרך להינצל מזעם המלכות.
אמר הראשון: 'מצאתי. אקח בקבוק ריק, אמלא אותו מים מהברז, ואוסיף קצת מאותו צבע אדום שצובעים בו קירות, עד שֶׁיֵּרָאֶה בדיוק כמו יין כהה ומשובח'.
חברו נחרד: 'השתגעת? זו הונאה. אם יפתחו את הבקבוק ויגלו, אתה תיתלה על בזיון המלך'.
העני משך בכתיפיו: 'אין ברירה. אני מוכן לקחת את הסיכון'.
למחרת הגיע לארמון, ולפניו השתרך תור אדיר של אלפי אנשים עם בקבוקים. בתוך הלחץ והבלגן השומרים לא טרחו לבדוק כלום, פשוט חטפו את הבקבוק מידו ושפכו אותו לתוך חבית הענק של המלך, יחד עם אלפי הבקבוקים המשובחים. העני חזר הביתה בשלום ובשמחה, והמים הצבועים שלו נבלעו ונעלמו בתוך נחלי היין הטוב. אף אחד לא ידע, אף אחד לא הרגיש.
החבר השני, שנשאר בבית, שמע שרעהו ניצל. התלבט: לעשות כמוהו או לא? אבל העצלות גברה עליו, והוא דחה את זה מיום ליום, עד שהגיעה השעה האחרונה של היום האחרון. בינתים כבר כל האלפים הביאו את המתנה שלהם והלכו הביתה, והרחבה שלפני הארמון התרוקנה לגמרי. רק אז קם העצל, לקח את הבקבוק הצבוע שלו, וצעד לבדו אל שער הארמון.
השומרים קיבלו אותו בחיוך ואמרו לו ברוגע: 'ברוך הבא! היכנס, תגיש את היין ישירות למלך עצמו. הוא יושב עכשיו לבד, פנוי לגמרי'. העני נכנס, והלב שלו התחיל לפעום בחוזקה.
המלך הביט בבקבוק, חייך חיוך רחב ואמר: 'הגעת לבד בסוף היום, איזה כבוד! בוא נפתח את הפקק ונמזוג כוס, שאטעם מהיין המיוחד שהבאת לי במו ידיך'.
פתחו את הפקק, ומיד עלה ריח חריף של צבע קירות… באותו רגע נחתם דינו, ובלי רחמים הוציאו אותו מהחדר ישר אל עמוד התליה.
וזו בדיוק נקודת ההבדל בין תפילה במנין לתפילה ביחיד:
כשאדם מתפלל עם הציבור במנין, התפילה שלו לא נבדקת, וגם אם היא יבשה, חסרת כוונה ומלאה מחשבות זרות, בבחינת מים וצבע, היא בכל זאת נבלעת, מתעלה ומתקבלת ברצון יחד עם התפילות הזכות של צדיקי הדור שעומדים אתו במנין.
אבל כשאדם מתעצל ומפסיד את המנין, ומתפלל לבד בבית, הוא בדיוק כמו אותו עני שהגיע אל המלך לבדו בסוף היום. המלך פותח את הבקבוק שלו ובוחן את תפילתו פנים אל פנים. ואם היא לא בבחינת 'יין משובח', אלא ריקה, קרה, בלי דמעה ובלי כוונה טהורה, איך אפשר להעלות על הדעת שתתקבל בשמים? ולכן היא נזרקת החוצה, חס וחלילה…
ועתה אחרי כל האריכות נסיים באזהרה…
אסור לדחוק את השעה
כתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה כ אות ה) שחטאו של משה בהכאת הסלע היתה 'דחיקת השעה'.
הקב"ה אמר למשה: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" (במדבר כ, ח), ובמקום זאת משה היכה בסלע, וזה נחשב כאילו רצה להוציא מים מהסלע – בכח ובחוזקה, ובלשון חז"ל נקרא הפגם הזה: 'דחיקת השעה'!
וכתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (תוך הנחל, ויקרא – עמוד עג), וזתו"ד: כל אדם צריך לדעת שאסור לדחוק את השעה. וכמו שכתב מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי הלכות, הלכות גזילה – הלכה ה אות כט ד"ה ועל כן כל התיקון),[20] שכל הפגמים וכל הצרות שעוברים על האדם נמשכים רק מצד דחיקת השעה, שאין לאדם סבלנות לחכות ליום ישועתו, הן ברוחניות והן בגשמיות. ברוחניות – אין לאדם סבלנות לחכות עד שישיג הדבר בהיתר, ולכן עושה אותו באיסור רח"ל. ובגשמיות – אין לאדם סבלנות לחכות עד שיתמלא חסרונו, ולכן נעשה שבור כחרס הנשבר ומתייאש מכל החיים שלו, ה' ישמרנו.
ואילו אדם שאינו דוחק את השעה הוא חי חיים טובים ונעימים תמיד, כי סוף כל סוף יגיע יום ישועתו. כי כשאינו דוחק את השעה ורק מצפה לישועת ה', אז בוודאי יגמור ה' יתברך בעדו לטובה, ויזכה לישועה נוראה ונפלאה שלא שיער בדעתו כלל.
מה שאין כן מי שדוחק את השעה וחושב שעל ידי זה יפעל משהו, הוא דומה לאחד שיושב ברכבת ודוחק בגופו אנה ואנה את המושבים… וכששואלים אותו למה הוא עושה כך, הוא עונה: הלא אני גורם לרכבת לנסוע מהר יותר… היש טיפשות גדולה מזו?! הלא אינו פועל כלום ביגיעתו, רק שובר גופו ומאבד את כחותיו. וכך דומה האיש שדוחק את השעה, הוא חושב שהוא פועל משהו על ידי יגיעותיו ובאמת אינו פועל כלום, כי לא תבוא ישועתו אפילו רגע אחד לפני הזמן שקבעו לו מן השמים, וחבל על כל טרחותיו.
ופגם זה של דחיקת השעה מצוי מאוד אצל בחורים שמתקשים במציאת זיווגם, ונכנסות במחשבתם מחשבות של יאוש שאף פעם לא יתחתנו, ולכן עושים כל מיני פעולות שבעולם למצוא שידוך, ורצים לשדכנים ושדכניות ומשלמים כסף וכו'… ולבסוף נעשים שבורים יותר מבתחילה, כי גילו לבסוף שהוציאו כסף רב ולא השיגו את מבוקשם… ועל ידי זה נופלים ליאוש גמור רח"ל.
ואם היו יודעים אותם בחורים שזמן מציאת זיווגם קבוע בדיוק בשמים, וגם הזמנות החתונה כבר מוכנות עם התאריך והשעה והאולם וכו'… אז לא היו מנסים לדחוק את השעה, כי הלא כבר הכל מוכן וקבוע כבר, ומה שייך לשנות. והיו יושבים ומצפים לישועת ה', ובינתים מנצלים את הזמן בתורה ותפילה, במצוות ומעשים טובים, ומשלימים עצמם מאוד…
ומעשה באנשי חלם,[21] שהיה להם בסמוך לעירם הר גבוה מאוד שהסתיר להם את השמש…
התאספו כל חכמי חלם לאסיפה שלא מן המנין, למצוא עצה כיצד יוכלו להיפטר מהצרה הנוראה ושמה 'הר'… ישבו ודנו, העלו עצות וחתרו לפתרונות… וכעבור שבעה ימים ושבעה לילות זכו לקבל 'הארה', והיא…
הַשַּׁמָּשׁ של העיר חלם, דהר על סוסו בחוצות העיר ובידו 'מגפון', ותוך כדי דהירה הכריז: על כל תשובי העיר להתאסף ליד ההר הגדול… אלפי תושבים נהרו למקום.
ראש הקהל עמד על בימה והודיע: מכיון שההר מפריע לנו, החלטנו לדוחפו מכאן למקום אחר, למקום רחוק מכאן… כל תושבי העיר הורידו את מעיליהם והתחילו לדחוף ולדחוק את ההר בכל כחם…
בינתים, בעוד הם עסוקים במלאכתם הקשה, לא שמו לב שחבורה של גנבים ושודדים עברה באיזור, וכשראו אותם גנבים שאנשי העיר דוחפים את ההר וכל מעיליהם מונחים בצד ללא השגחה, תיכף ומיד לקחו את כל המלבושים והלכו להם, ולא ידע אף אחד בבואם ובלכתם…
כעבור כמה שעות של מאמץ, הכריז ראש העיר על מנוחה. האנשים עמדו ומתחו את שריריהם והסתכלו אחורה, והנה הם לא רואים את מעיליהם…
הידד, בְּרָאבוֹ, יש, דחפנו את ההר כל כך רחוק עד שאנחנו לא יכולים לראות את המקום שהנחנו את מעילינו…
וככה, בדיוק, נראה אדם שמנסה לדחוק את השעה, נדמה לו שהוא השיג משהו, אך באמת לא עלה בידו מאומה! שאם ה' לא רוצה לתת אף אחד לא יוכל לתת!
אנשים חושבים שאם ידחקו את השעה יוכלו להשיג ממון ושאר תאוות עולם הזה, ובינתים לא שמים לב שמאבדים את כל המלבושים של תורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים ונשארים ערומים מכל וכל…
ואין שום דבר בעולם שנמצא זמין תיכף ומיד על המקום, כי תנסה לקרוא למשטרה או למכבי אש וכיוצא, גם להם תצטרך להמתין עד שיגיעו… כי אין שום דבר שנמצא על המקום, חוץ מדבר אחד – ה' יתברך. ובכל רגע ורגע יכולים להידבק אליו יתברך עד אין סוף, כי ה' יתברך נמצא על המקום לכל אחד ואחד מישראל שרק רוצה לדבק עצמו אליו יתברך.
ואפילו על ידי תפילה צריך להיזהר שלא לדחוק את השעה, רק צריך האדם לעשות את שלו, לבקש תמיד ממנו יתברך והוא הטוב בעיניו יעשה, אם יתן – יתן ואם לאו – לאו.[22] אבל אסור לדחוק את השעה אפילו בתפילה. כי גם זה נקרא שלוקח הדבר בגזילה (כמבואר בליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה קצו), כי עיקר התפילה צריך להיות ברחמים ותחנונים וה' יתברך הטוב בעיניו יעשה.
[1] בהתחלת הבריאה, טרם נמתחו הַקַּוִּים, וצויירו הבריות, היתה "רוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"! (בראשית א, ב).
וגילו במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת בראשית – רמז ד) שהרוח האמורה כאן היא רוחו של מלך המשיח! והיינו שטרם בריאת כל יצור, נבראה רוחו של המשיח, והיא ריחפה על פני המים, ופירש הרמח"ל (אדיר במרום – עמוד שפט) שהסיבה שהרוח של המשיח נבראה ראשונה כי בכח הרוח הזאת אפשר לטהר את כל העולמות מכל חושך, מכאוב, וצער…
ורק לאחר שנבראה רוחו של המשיח, נברא האור, וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג)…
[2] ילקוט שמעוני (ישעיה – רמז תעו).
[3] מלך המשיח יעבור מסלול דומה למסלול של משה רבינו.
וזה לשון המהרח"ו זיע"א (ארבע מאות שקל כסף למהרח"ו – דף סח ע"ב): המלך המשיח יהיה ודאי אדם צדיק נולד מאיש ואשה, אלא שביום ההוא יגדל צדקתו… ואז ביום ההוא, בזמן הקץ, תבוא נשמה של נשמה שלו, הנתונה בגן עדן, ותנתן לאיש הצדיק ההוא, ואז יזכה להיות גואל. והוא על דרך משה רבינו ע"ה, כי היה ילוד אשה, והגדיל מעט מעט עד שהשלים חלק נשמתו…
וזה לשון החתם סופר (שו"ת חתם סופר, חלק ו – עמוד קסח):
כמו משה רבינו ע"ה, הגואל הראשון, שנזדקן שמונים שנה, ולא ידע ולא הרגיש בעצמו שהוא יהיה גואל ישראל… כן יהיה הגואל האחרון… ולכשיגיע הזמן, יתגלה אליו ה' יתברך, ואז יערה עליו רוחו של משיח, הטמון וגנוז למעלה עד בואו… והצדיק הזה בעצמו אינו יודע… אולם כשיגיע הזמן, יתגלה אליו ה' כמו למשה בסנה…
[4] ערב אחד נשמעו נקישות על דלת ביתו של הגה"צ רבי שמשון פינקוס זיע"א, ובפתח ניצב אברך חשוך בנים מהקהילה באופקים, שזה מכבר התגלגל מרופא לרופא וחיזר אחר רפואה למכתו, וללא הועיל. במר נפשו עלה אל בית הרב להתייעץ ולשפוך את לבו בפניו, כשדמעתו על לחיו, והנחמה ממנו והלאה. 'אינני יודע מה אומר ומה אדבר בבית, לרעייתי הכאובה', אמר.
'ר' פלוני' – קרא אליו הרב – 'האם לרבונו של עולם כבר צעקת?'
'ודאי' – השיב האברך מתפלא על עצם השאלה – 'כל הזמן אני מתפלל'.
אבל רבי שמשון לא התכוין לזאת, ושב לשאול: 'האם קראת בחוזקה, צעקת? האם פנית אליו מקירות לבך?' ובעוד איש שיחו תוהה ונבוך, הפתיע אותו רבי שמשון בבקשה הבאה: 'לך עתה, ושוב נא לביתי באמצע הלילה…'
באמצע הלילה? התפלא הלה. מדוע עליו לבוא דוקא בשעה כה בלתי שגרתית? אבל אם הרב מבקש, הוא אינו שואל שאלות. באישון ליל, נקש בעדינות על דלת ביתו של הרב, מצפה לדעת מה טומנת בחובה הזמנה זו…
'הבה נרד למטה' – מבקש ממנו רבי שמשון, ומזמין אותו להיכנס אל הרכב החונה בסמוך. המנוע השמיע נהמה חרישית, והמכונית החלה עושה דרכה בינות לבתים החשוכים, בדרכה החוצה. מראה הבתים הישנים התחלף עד מהרה במראות של נוף מדברי, טיפוסי לערבות הנגב, עלטה סמיכה עטפה את כל היקום מסביב, ורק קולם החדגוני של הצרצרים קרע את הדממה, רבי שמשון נסע עמו בחשכת הליל בדרך עפר מאופקים לכיוון חצרים. כעשר דקות נמשכה הנסיעה, עד שרבי שמשון עצר באחת בצד הדרך, אי שם, במדבר, בשממה, יצא מן הרכב, והאברך אחריו.
'אתה רואה מכאן את אופקים?' שאל אותו.
'אורות כתומים קטנים', משיב האברך.
'אתה חושב ששומעים אותך מפה?'
'ודאי שלא'.
'אז תצעק לרבונו של עולם' – אמר לו הרב – 'ותיכף אראה לך כיצד'.
'טאטע, טאטע! א-ב-א, א-ב-א!' זעק רבי שמשון בקול מר. ורק הד עמום השיב לעומתו בקול מתגלגל: א-ב-א…
'נראה לך שמישהו מלבדך שמע אותי?'
'לא'.
'אז כעת תצעק כך אתה' – הורה לו – 'בלי לחשוש שאי מי מלבד הקב"ה ישמע אותך, תבכה אליו, תשוחח עמו ותפרוק את כל מה שעל לבך. הוא, שומע אותך והיחיד שבאמת יכול לעזור לך. אבוא לקחת אותך בעוד כחצי שעה', הפטיר לעברו בעודו מתרחק מן המקום, מותיר אותו לבדו, עם הרבונו של עולם…
'אט אט נעלמת המכונית מעיני בעיקולי הדרך' – מתאר האברך בעל המעשה – 'ואני נותרתי לבדי, במדבר. צעקתי שם כפי שלא צעקתי מעודי. הלב שלי נפתח לגמרי והרגשתי קרבת ה' מיוחדת. התייפחתי, ודמעותי נשפכו כמים. הקול אל ה' הדהד במרחבי המדבר – בצעקה אדירה מקירות הלב, ובעיני נראה היה כי היא מהדהדת מסוף העולם ועד סופו…'
לאחר פרק זמן שב רבי שמשון למקום, שולח מבט מתבונן על פני ומפטיר: 'לא בכית די. תבכה! תתחנן! תדבר עם הקב"ה, תבקש'.
לאחר שעה קלה חזר הרב שמשון על עקבותיו, הביט באברך שבגדיו היו ספוגי דמעה, חייך אליו ואמר: 'חוזרים'.
ענן של אבק התאבך מאחוריהם, כאשר יצא הרכב דרך שבילי העפר בלב הישימון, ופנה לעבר כביש הכניסה לאופקים. הדרך עברה עליהם בשתיקה, וכאשר עצר הרב ליד ביתו של האברך, הוא נפרד ממנו במילים קצרות: 'בשורות טובות, ולילה טוב'.
כאמור, המצב הרפואי במקרה זה היה באותה שעה כלאחר יאוש, אולם למרבה הפלא לא חלפה שנה מאותו לילה, ואותו אברך ורעייתו נפקדו בשמחה כפולה ומכופלת…
'איך עושים כזה 'מופת'?' נשאל רבי שמשון לימים, אולם הוא לא ראה בזה 'מופת' יוצא דופן, והשיב בפשטות: 'הוא דיבר וזעק אל הרבונו של עולם בכזו קרבה, עד שאין מציאות שהקב"ה לא ישמע תפילה כזו…' (אוצר הסיפורים למחנכים ולמרצים – חלק א עמוד 551, לגאון רבי ישעיה הורוויץ שליט"א).
[5] תוך הנחל (תשע"ג – עמוד קמ) להגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א.
[6] וזה לשון הרשב"ם (בבא בתרא קכא:):
לא היה דיבור עם משה פה אל פה כבתחילה, אבל אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה דקורח שהיה אחר מעשה המרגלים, היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים, אי נמי לא היה מדבר עמו אלא על ידי צורך מעשה הצריך להם.
[7] השנה ה-04 ליציאתם ממצרים רק התחילה, וב-י' בניסן, התבשרו עם ישראל על פטירתה של מרים הנביאה… ההלויה הסתיימה, עם ישראל ניגשו לכיור ליטול ידים ו… אין מים! הבאר נעלמה!
וכך נאמר: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר כ, א-ב) – עם ישראל נכנסו ללחץ אטומי, אין מים! והחלו לריב עם משה, "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ… וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם" (שם פסוקים ג-ה)…
משה רבינו ראה בצערם העצום של בני ישראל, והתפלל לה' יתברך. שנאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (שם פסוק ו)… וה' יתברך נתגלה אליו ואמר: משה! "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם" (שם פסוק ח)…
רצונו של הקב"ה היה שמשה ידבר אל הסלע שיתן את מימיו… אולם בפועל משה רבינו לא דיבר אל הסלע אלא היכהו, כמו שכתוב: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (שם פסוק יא)…
וההכאה הזו גרמה לפגם בעולמות העליונים, ובעקבותיה נגזר על משה רבינו שלא יכנס לארץ ישראל…
ובענין זה מסופר:
בתו של המגיד הקדוש מקוז'ניץ ילדה בן, שחי רק עד שבע שנים, והיה חכם גדול. בשבת שקודם פטירתו, ופרשת חוקת היתה אותה שבת, נכנס לבית המדרש בעת שישב זקנו המגיד ודרש.
ביקש הילד רשות מסבו לדרוש. וסבו, המגיד מקוז'ניץ, נתן לו.
פתח ה'ינוקא' (הילד) את פיו והחל לדרוש בענין מי מריבה…
ביום שלישי שלאחר מכן, היה בבית מדרשו של המגיד והתפלל שמונה עשרה באריכות וביגיעה רבה. כשגמר את תפילתו, שאל אותו המגיד: למה האריך היום כל כך בתפילה?
והשיבו הילד: דע לך סבא, כי הודיעו לי מן השמים שאפטר מן העולם, ואני אומר לך שלא תתאמץ בתפילה על כך, שכבר נגזרה גזירה ולא תוכל לבטלה.
אחר כך הלך לבית הוריו, ומיד חלה, וביום חמישי נפטר.
בערב שבת ישבה אמו הצדקנית ובכתה. אמר לה אביה המגיד: אם היית רואה את השמחה הגדולה שיש בגן עדן, כשבא בנך הקדוש לשם, לא היית בוכה.
וגילו הצדיקים, שבילד הזה היתה נשמת משה רבינו, ולא בא לעולם אלא רק כדי לבאר את חטאו של משה במי מריבה… (סיפורי חסידים – מועדים עמוד 071, לגאון רבי שלמה יוסף זווין זיע"א).
[8] בספרו פנים יפות (ריש פרשת ואתחנן).
[9] ארץ ישראל במשנת החתם סופר (עמוד ב).
[10] פירוש, אמר אביי (שהיה מחכמי בבל): אחד מהם, מחכמי ארץ ישראל, שקול הוא בפקחות ובחריפות כשנים מאתנו, מחכמי חוץ לארץ, לפי ש'אוירה של ארץ ישראל מחכים'!
והוסיף רבא (שגם היה מחכמי בבל) ואמר: ואחד מאתנו, מחכמי חוץ לארץ, כשהוא עולה לשם, לארץ ישראל, נעשה שקול בחכמה כשנים מחכמי ארץ ישראל עצמה. וביאר הריטב"א (ד"ה 'ולציון יאמר'), לפי שהעולה לארץ ישראל ללמוד שם יצא מטומאת ארץ הגויים ונכנס תחת כנפי השכינה, ולכן יש לו סייעתא דשמיא יותר.
[11] כחה של תפילה הוא עצום ונשגב, ויש בכחה להפוך את הגזירה גם לאחר שנגזרה! וכמו שאמרו חז"ל (ברכות י.): 'אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'.
ובענין זה נספר (נאה דורש – דברים, עמוד קטו):
שני יהודים מרוסיה, הבריחו את הגבול לגרמניה. שוטר גרמני תפס אותם, הבחין שהם לא גרמנים ודרש לראות תעודות.
שני היהודים התחילו לברוח, והשוטר רדף אחריהם.
אחד מֵהַשְּׁנַיִם ראה בית ריק, רץ פנימה, והתחבא מתחת למיטה. ממקום מחבואו המפוקפק הוא התפלל מעומק הלב: 'אלה"א דמאיר ענני! אני נותן פרוטה לצדקה לעילוי נשמת רבי מאיר, ומתחנן לפניך בורא עולם – אנא תציל אותי מהשוטר!'
הוא שומע את השוטר נכנס לחדר, והתפילה שלו נעשית עוד יותר נרגשת: 'אלה"א דמאיר ענני, שתי פרוטות אתן'.
השוטר מחפש בחדר, וכבר מתכופף מתחת למיטה, והיהודי זועק: 'אלה"א דמאיר ענני, אני נותן שלש פרוטות, רק תציל אותי מהשוטר. אנא!'
פתאום מבחין בו השוטר, שולף אותו ממקום המחבוא ומוציא אותו החוצה. היהודי ממלמל: 'אלה"א דמאיר ענני. רבון כל העולמים, אנא תציל אותי, אני נותן חמש פרוטות, שש פרוטות!'
אומר לו השוטר: 'עם מי אתה מדבר? אהה, החבר שלך פה בפנים ואתה מדבר אתו? תעמוד פה ואל תזוז'.
השוטר נכנס לחדר לחפש את היהודי השני – שלא היה שם כמובן – והיהודי נשא את רגליו וברח.
התפילה והתחנונים הצילו אותו אפילו אחרי שהשוטר כבר תפס אותו…
[12] שגורים היו על לשונו של הגה"ק רבי מרדכי אליהו זיע"א דברי חז"ל בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ט ה"א) המתארים את התפילה בלשון מבהילה:
'הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו… מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ומרקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע חמש מאות שנה וכן לכל רקיע ורקיע… (סך כל מהלך הרקיעים הוא 51 פעם 005 וזה שוה ל 0057 שנה) ראה כמה הוא גבוה מעולמנו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה, והקב"ה מאזין את תפילתו, שנאמר: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (שמואל־א א, יג), והאזין הקב"ה את תפילתה. וכן כל בריותיו, שנאמר: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" (תהלים קב, א), כאדם המשיח באוזן חברו והוא שומע. וכי יש לך אלו"ה קרוב מזה, שהוא קרוב לבריותיו כְּפֶה לאוזן'.
בהתעוררות רבה היה הרב מרדכי אליהו מצטט את דברי הירושלמי באזני בניו מאז היו ילדים, באזני תלמידיו שביקשו הדרכה ובאזניהם של רבבות שומעי לקחו, למען ידעו ערכה של תפילה וכמה 'קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו', כמו שניצב אדם סמוך לאזנו של הקב"ה והוא לוחש לו. ידמה אדם ויתאר לעצמו, שהוא מוכנס בהיכלו של מלך ומאפשרים לו לגשת אל כסא המלכות ולהשיח את דבריו, לא כשהוא ניצב לפני הכס המלכותי, אלא ללחוש ממש על אזנו של המלך, בדיוק כמו שהיה משוחח בלחישה עם חברו. וכי מסוגל אדם לא להתרגש ולא להתרומם ממחשבה שכזו?!…
לימים, כשהיה הרב מרדכי אליהו מאושפז בבית החולים ומצבו קשה והוא מלופף ביסורים קשים ומרים, נאלץ לעבור טיפול רפואי מייסר, ולאחריו היה שרוי במין עלפון חושים תחת הרדמה. לדברי הרופאים, אמור היה הרב להתעורר ולשוב לכחותיו בשעות לפני הצהרים, אך הוא הקדים והתעורר בשעה שלש בלילה. בנו, הגאון רבי יוסף אליהו שליט"א, שישב לצד המיטה, שמע את קול נקישותיו החלושות של הרב על מסעד המיטה ונחפז לקראתו.
בידיו סימן הרב, שיביא לו מים לנטילת ידים. 'אבא, וכי למה לך להקיץ וליטול ידיך?' שאל הבן.
והרב נטל פיסת נייר ורשם עליה: תפילת ערבית.
תוך שנטל לרב את ידיו, המשיך הבן והתפלא: אבא, וכי במצבך אתה חייב בתפילה?!
והרב המשיך וכתב: וכי אפשר לוותר?! כאדם המשיח באוזן חברו והוא שומע… (אביהם של ישראל לילדים – עמוד 381).
[13] מסופר במדרש (אסתר רבה, פרשה ז – אות כ): יהודי אחד צעד בדרכו הארוכה לביתו, פלגי זיעה נטפו ממצחו וצרבו את עיניו, היהודי הרגיש שהוא כבר לא יכול, נשא עיניו למרום והתפלל: רבונו של עולם, שלח לי חמור.
כעבור דקות ספורות של הליכה ראה מחזה מוזר: שר נכבד רכוב על חמור לובי עומד בצד, ולידו מונח משולש אזהרה… היהודי ניגש, והשר קיבל אותו בשמחה: טוב שבאת יהודי, החמורה (האתון) שלי המליטה, וְלָעַיִר (חמור קטן) שלי אין כח ללכת, הרם אותו על כתפיך…
ליהודי לא היתה ברירה והוא סחב אותו על כתיפו… ממשיך המדרש ואומר: היהודי היה צריך לפרט בתפילתו ולבקש: רבונו של עולם, שלח לי חמור לרכוב עליו. אך מכיון שלא פירט, הוא קיבל חמור שירכב עליו…
[14] וזה לשון הפני יהושע:
צא וחשוב מן ט"ו באב עד ז' אדר, יום שמת בו משה, כשתחשוב החדשים על הסדר אחד מלא ואחד חסר עולה מאתים יום, דהיינו ד' מלאים ו-ג' חסרים ועוד ז' ימים, ואם היה מתפלל משה בכל אותן ימים ג' תפילות בכל יום היה 006 תפילות, רק שידוע שבשבת אין היחיד שואל צרכיו, ואם כן, כשתסיר כ"ח שבתות שהיו באותן ימים של מאתים יום נשאר 271 ימים, ובכל יום התפלל ג' תפילות הרי 615…
אך מכיון שב-ט"ו באב עצמו הספיק להתפלל רק שתי תפילות (שחרית ומנחה), נותר לנו 515 תפילות! וזה שאמרו במדרש (דברים רבה, פרשה יא – אות י): 'ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמישה עשר פעמים, שנאמר: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא" (דברים ג, כג), 'וָאֶתְחַנַּן' – בגימטריא הכי הוי…
[15] ילקוט שמעוני (וילך – רמז תתקמ).
[16] והגם ששני הפסוקים האחרונים כתובים בספר יהושע, אך גם הם מצטרפים למנין העשר.
[17] ובענין זה נספר (אנשים מארצות החיים – עמוד 161, לגאון רבי ידעאל מלצר):
זמן רב חיפש יצחק מקור פרנסה, ולכן כאשר הוצע לו לחכור פונדק ובית מרזח, שמח מאוד.
הפונדק היה ממוקם במקום מעולה, בצומת דרכים מרכזית בגבול היער באחת מאחוזותיו של הגרף ראדזביל.
ומאותה עת בה שכר יצחק את הפונדק זכה לפרנסה בשפע, הן מפני מיקומו המוצלח של בית המרזח והפונדק, וכן מפני יחסו האדיב ללקוחותיו. הגויים אף נהגו להתייעץ אתו בענייניהם האישיים, ועוברי אורח יהודים העדיפו להתאכסן בפונדק שלו ולא באכסניות אשר היו במקומות ישוב אחרים בסביבה, וזאת למרות הסלידה שהיתה להם מן הגויים השיכורים שהתבוססו בקיאם בתוך בית המרזח ובחצר, ולמרות הריח הקשה של אדי היין והכוהל שחדרו והגיעו לחדרי השינה שבפונדק וצריחות השיכורים שנשמעו…
יצחק היה יהודי שידע ספר, וכל רואיו ומכריו הוקירו את טהרת לבו, ואהבו לשמוע מפיו פירוש נאה למדרש בלתי מובן, הסבר והבהרה לדברי רש"י או הרמב"ן על פרשת השבוע, או סיפור מעשה עם חכמת חיים עמוקה.
בכל לילה לאחר שעשה את חשבון ההוצאות וההכנסות שהיו לו באותו יום, הפריש מיד מעשר מרווחיו, אותו נתן למטרות צדקה וחסד. אחת לחודש או לחדשיים היה נוסע לאדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין, משוחח אתו ושואב ממנו דברי עידוד וחיזוק, ואף נותן לו חלק ניכר מתוך כספי המעשר שהפריש…
וכך חלפה עליו תקופה ארוכה…
אך באחד הימים הוא הרגיש שנגמר לו 'החמצן'. הוא הרגיש שהוא כבר לא מסוגל לשמוע יותר את שיחם ושיגם של הגויים באי בית המרזח… והוא קם ונסע לרבי ישראל מרוז'ין…
בהגיעו לחדר ההמתנה של הרבי היה שם באותה שעה, דוד משה בנו בן השלש של הרבי, אשר התפרסם ברבות הימים כרבי דוד משה מצ'ורטקוב.
דוד משה הקטן כבר הכיר את יצחק מביקוריו הקודמים וראה שאיננו כתמול שלשום.
מה קרה? מה היא עננת העצב המכסה את פניך? מה רצונך לבקש מאבא? – שאל הילד את יצחק.
'הנני זקוק לברכת ישועה' – כך השיב לו.
כאשר תצא מעם פניו של אבא, אמור נא לי מה אמר לך, ביקשו דוד משה הקטן.
כאשר הגיע תורו והוא נכנס לרבי, התבונן בו הרבי בעיניו החודרות, ושאל אותו: 'יצחק יקירי, מה מעיק עליך?'
רבי – אמר יצחק – אני מתפרנס בריוח מהפונדק, אבל אין לי נחת רוח מהעבודה שלי, אני כל היום שומע דיבורים של שיכורים, קללות ומילים גסות, אני כבר לא מסוגל יותר! ולכן באתי לשאול: 'לעזוב או לא?'
יצחק – אמר הרבי – בפסוק נאמר: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז, יד), ופירש רש"י (שם): 'וְקַוֵּה אֶל ה" – ואם לא תתקבל תפילתך חזור וְקַוֵּה.
אתה תתפלל והקב"ה יעזור, ועכשיו לך לביתך לשלום.
לאחר שיצא מחדרו של הרבי שאלו דוד משה הקטן, מה אמר לך אבא: 'הרבי אמר, שהקב"ה יעזור'.
'ומה יהיה עד אשר הקב"ה יעזור' – הוסיף הילד ושאל?
'אינני יודע' – השיב לו יצחק בגמגום.
'חזור נא לאבא ושאל אותו'.
חזר יצחק לרבי ושאל את שאלתו של דוד משה הקטן. השיב לו הרבי לשאלתו ואמר: 'הקב"ה יעזור גם עד אשר יעזור, ופסוק מפורש הוא: "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח, טו), ופירושם של הדברים שהקב"ה יעזור גם עד אשר ישלח את הישועה השלימה.
יצחק יצא מן הרבי מעודד ובמצב רוח טוב, אותות העצב והיגון שנראו על פניו בעת שנסע לרוז'ין נעלמו והיו כלא היו…
ימים אחדים לאחר שחזר מן הרבי נכנס לביתו אחד מן הגויים הגרים באותו איזור ואמר לו: 'כידוע לך הנני בונה כעת ליד ביתי מבנה גדול ונאה. לכתחילה חשבתי לפתוח במקום חנות בגדים, בדים ודברי סדקית. אולם כעת עלה בדעתי שאעשה טוב יותר אם במקום הזה אפתח במבנה החדש בית מרזח. ובכן באתי אליך בהצעה שאנכי אתן לך סכום כסף גדול על מנת שאתה תסגור את בית המרזח שברשותך. את הפונדק תמשיך להחזיק. באשר להסכמתו של הנסיך ראדזביל לכל זאת, הרי אנכי אטפל בכך.
יצחק לא האמין למשמע אזניו. מן הסכום שהגוי מוכן לתת לו תמורת סגירת בית המרזח הוא יוכל להתפרנס במשך כשלש שנים. נדמה היה לו שכל ההצעה הזאת הינה בבחינת חלום יפה ונעים, אולם הואיל ולא רצה להשיב לו תשובה חיובית בו במקום, אמר לו שיחזור בעוד יומיים על מנת לקבל את תשובתו.
כשלשה חדשים לאחר מכן סגר יצחק את בית המרזח, וכאשר השיכורים נעלמו מן המקום ואף אדי היין והכוהל לא היו עוד, החלו יהודים רבים לקבוע את הפונדק באכסניא לנופש ולמרגוע ולא רק כמלון לעוברי דרכים, שכן כאמור המקום היה ליד היער, האויר במקום צח וצלול ויחסו האדיב של יצחק לאורחי האכסניא היה ידוע ומפורסם בכל רחבי האיזור. הוא בנה עוד חדרים על מנת שיוכל לאכסן את כל האורחים הרבים שהחלו לפקוד את האכסניא ואף פתח במקום בית כנסת, ומפני האוירה היהודית החמה ששררה באכסניא החלו אף רבנים ותלמידי חכמים לקבוע את הפונדק כמקום מנוחה ומרגוע וקול התורה נשמע באכסניא במשך רוב שעות היום והלילה..
יצחק הרגיש כאילו אבן כבידה נגולה מעל לבו כאילו השתחרר ממאסר בחברתם של פראי אדם ויצא באחת מתוך שרב קודח ליום אביב נאה ופורח אשר נגלה אליו במלוא זיוו וזהרו…
[18] מחשוף הלבן (פרשת וארא – ד"ה 'בתוך עלמות').
[19] וכאן המקום לספר סיפור נפלא: הסבא של רעייתי תחי' מנב"ת, רבי משה כהן זלה"ה, היה מאותם יהודים תמימים, שעבדו את בוראם באמת ובלב טהור.
על שני דברים הקפיד כל ימיו: הראשון, ללמוד תורה כמה שעות לפני תפילת שחרית. והשני, על שלש תפילות במנין.
הסבא, היה גבאי בבית כנסת אחד בטירת הכרמל, שעומד צמוד לבית הקברות שם (הקיר החיצוני של בית הכנסת הוא קיר משותף עם הקיר של בית הקברות), וכל ימיו השתדל שיהיה מנין בבית הכנסת.
לא תמיד זה היה קל, ולעתים הוצרך לשכור אנשים בכסף שיבואו להשלים מנין… וה' יתברך סייע בידו, ותמיד היה בבית הכנסת מנין בשעות התפילה…
לפני כמה חדשים, במהלך תפילת המנחה החל לחוש שלא בטוב, הנכד ששהה לידו, ניגש אליו ואמר: סבא, אולי נזמין רופא?
והסבא אמר: קודם כל אתפלל ערבית, ואחר כך תזמין.
אולם הנכד התעקש: סבא, קודם כל רופא! והסבא הסכים.
הרופא התעכב קצת, ולבו של הסבא הפסיק מלפעום. הסבא נפטר!
במהירות התאספו כל בני המשפחה, ועוד באותו לילה נערך מסע ההלויה, סבא עבר צד. כשהיה בחיים היה בצד הקיר שנמצא בתוך בית הכנסת, ולאחר פטירתו עבר לצד השני של הקיר, ונקבר צמוד לבית הכנסת…
בשעה שתים בלילה (בערך) הסתיימה ההלויה, ואז זרק אחד מהנוכחים: לא התפללנו ערבית…
המלוים נכנסו לבית הכנסת והתפללו ערבית (כמובן בלב נשבר)…
אותו נכד ששהה ליד הסבא, התהלך עם מועקה בלב, 'בגללי סבא לא התפלל ערבית!'…
כמה שבועות עברו, והנה הסבא התגלה בחלום לאחד מנכדיו החשובים שבמשפחתו ואמר לו: אמור לפלוני נכדי שיפסיק להסתובב עם מועקה בלב, ושידע שהוא עשה לי טובה גדולה בזה שלא נתן לי להתפלל ערבית!
'מה? אני לא מבין, עשה לך טובה?'
דע לך, אמר הסבא, אחרי שגמרו לכסות את הקבר שלי בחול, באו השלשה מלאכים הממונים על חיבוט הקבר, ורצו להתחיל בעבודה… (עיין בספר הקדוש ראשית חכמה, שער היראה פרק יב – מסכת חיבוט הקבר).
אך בדיוק נשמע מבית הכנסת אמירת הקדיש שלפני ערבית. ואני פניתי אליהם ואמרתי: מעולם, כל ימי חיי, לא החסרתי תפילה במנין, ולכן אני דורש שגם עתה תתנו לי להצטרף למנין בבית הכנסת.
והם הסכימו. נכנסתי להתפלל, ובסיומה של התפילה באו גדוד של מלאכי מרום ונשאוני היישר אל ירושלים, מערת המכפלה, ומשם לגן עדן.
בזכות אותה תפילת ערבית ניצלתי מחיבוט הקבר!
מעשה שהיה.
[20] הגאון רבי חיים מנחם קרמר (בפירושו נעימות נצח – על ליקוטי מוהר"ן שם) סיכם את דבריו של רבי נתן כך: דחיקת השעה היא אחד הגורמים העיקריים לסבל בחיים, ולעתים קרובות היא הסיבה לכך שאנשים נופלים לחטא. גם החטאים המיוחסים בתורה לצדיקים הגדולים ביותר, קשורים לביטוי כל שהוא של דחיקת השעה.
אדם הראשון לא המתין בזיווגו עד הזמן הראוי לכך ביותר, יום השבת.
אברהם, שידע להתאזר בסבלנות כשהמתין ללידת הבן שהובטח לו, נחפז בכל זאת לדרוש אות ברור ומידי על הבטחת ירושת הארץ: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח)?
יצחק רצה לברך את עשיו כדי שֶׁכֹּחָהּ של חרבו יסייע במשימה של ירושת הארץ, אולם עשיו היה רשע גמור באותה שעה, וחרבו היתה לכלי בידי כחות הרע.
יעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו קודם המועד, וכתוצאה מכך הסתלקה ממנו רוח הקודש.
רבי נתן קושר לענין זה גם את ראובן שבלבל את יצועי אביו, את שמעון ולוי שהובילו את מכירת יוסף, וכן הלאה.
אם אפילו הצדיקים הגדולים ביותר עלולים לשגות בכך, על אחת כמה וכמה שהאדם המצוי עלול ליפול קרבן לטעות שכזו. לכן יש להפנים היטב את ההכרה שאפילו כאשר אדם נתקל בקשיים ובסבל, אין עצה מלבד תפילה ותחנונים. עלינו להאמין בטוב ה', לבקש מאתו מתנת חינם בלבד ולעולם לא לדחוק את השעה. העצה היחידה היא תפילה ועוד תפילה, וציפיה לה' שישלח את ישועתו בדרך שהוא רואה כטובה ביותר.
[21] 'חֵלֶם' – מלשון חלום ודמיון. והם משל להרבה אנשים בעולמנו, המנותקים מהמציאות…
[22] סיפר הגאון רבי שלום מאיר ולך (מעיין האמונה, חלק ד – עמוד קכה), וז"ל:
מרום וקדוש היה הצדיק רבי פישל מסטריקוב זיע"א, פועל ישועות בקרב הארץ והמונים נוהרים להתברך ולהיוושע. ולפתע, תדהמה, סגר דלתו, נעל פִּתְחוֹ. אינו מקבל קהל, פרק מעליו עול הנהגת העדה. בהיוודע הדבר לחברו וריעו, הצדיק רבי בונים מפשיסחא זיע"א, קם ונסע אליו, להיוודע מה זה ועל מה זה.
גילה לפניו הרבי מסטריקוב סגור לבו: 'כסבור הייתי שמסכימים מן השמים על הנהגתי, ומגשימים את ברכותי, כיון שכך, אצלתין ביד רחבה. אבל כשנוכחתי שאין שומעים לי, מדוע אשלה את הבריות ואברך לחינם?!'
הצדק עמו.
חקר הרבי מפשיסחא: 'כיצד נגלה לך שאין שומעים לך?'
סיפר: 'הגיע אדם בעל יסורין, ובכה שהגיעו מים עד נפש. הנושים נסבו עליו, ואשתו חולה. ובנותיו הגיעו לפירקן. נכמרו רחמי, ויעצתי שיקנה כרטיס הגרלה, יזכה בפרס הגדול, וְיִפָּתְרוּ כל מצוקותיו. שמע לקולי, רכש כרטיס, ולא עלה בגורל'…
אם כך, מדוע אקבל קהל ואוליך שולל…
נענה הרבי מפשיסחא ואמר: 'טועה אתה ידידי. תפקידנו לברך ולעורר רחמי שמים, וה' הטוב בעיניו יעשה, וימציא ישועה. אין זה תפקידנו להורות לו באיזו דרך ימציא את הישועה ותבוא הרווחה –
אבוי היה, אילו הייתי עובד לאלקים שאני צריך לומר לו כיצד לפעול'…
קיבל הרבי מסטריקוב את הדברים, ופתח דלתו…
ונספר סיפור נוסף (שהובא שם בהמשך)…
כשהגיעו השמועות הנוראות על השואה האיומה, על נהרות הדם והאש, הגטאות והכבשנים, ניגש הגה"ק רבי יעקב ניימן לחזון איש ושאל מנהת לבו: 'רבי! איך נבין הנהגת הבורא'.
החזון איש לא הגיב.
לא ויתרתי. שאלתי שוב ושוב, דחקתי בו שישיב.
נענה ואמר: 'מעשה ביהודי, יהודי טוב, שהקפיד ללמוד בכל שבוע את פירוש רש"י על פרשת השבוע. לא תמיד הבין. היו לו קושיות, לפעמים מעניינות ולפעמים משעשעות. וגם תירוצים, לרוב על דרך הדרש…
גם משניות למד, עם פירוש הרב ברטנורא. לפעמים הבין, לרוב לא…
יום אחד האזין לשיעורו של הרב בסוגיא קשה בגמרא. ניסה לשמור על ריכוזו בענין הסבוך, נדמה היה לו שהוא מבין, בערך. ואז פנה הרב לדברי התוספות שהקשו קושיות קשות כברזל, וסללו דרך חדשה בסוגיא. הלומדים היו מרותקים, המהלך העמוק שבה נפש. ואז נשמע קולו –
'הרב אני לא מבין. זה לא מסתדר לי'…
זו היתה תשובתו של החזון איש.
הרי זה מעורר רחמים, נלעג. יהודי שמימיו לא פיצח סוגיא, שלא למד דף גמרא, שאינו מבין את מהלך הסוגיא, יביע דעתו על שיטת התוספות העמוקה. האם מישהו קיוה שיבין, האם מישהו חשב שזה יסתדר לו…
ואנו, היש לנו כלים להבנת ההנהגה, היש לנו מבט מקיף דורות, חשבונות שמים, גלגולי נשמות, תיקונן?!
אחת צריך יהודי לדעת: שהתוספות צודקים, אם מבין הוא או לא.
ואחת צריכים אנו לדעת: שהקדוש ברוך הוא 'אֵ"ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא'!
