עזרה בעת מצוקה…
בערב מלחמת תש"ח (1948 למניינם) נטשו רבים את העיר העתיקה בירושלים מחמת המציק ועקרו לכל מקום אשר תישאם הרוח – משפחות אשר אבותיהן חיו בין החומות כבר מאות בשנים נאלצו, לצערן, לנטוש הכל ולצאת עם העוללים למקומות בהם אין להם קרוב וגואל.
תלמידי ישיבת פורת יוסף וחכמיה,[1] אף הם השתכנו בעיר החדשה ופזורים היו במספר בתי כנסיות ובתי מדרשיות. הרב בן ציון אבא שאול, עודנו בחור מבחירי ישיבת 'פורת יוסף' וגאוניה, עמד במעבר מנדלבאום והמתין לאוטובוס אשר פרק מטען אנושי – פליטים שבורים, בהם משפחות חכמים, יראים ושלמים, אשכנזים כספרדים. נבוכים היו, עקורים מבתיהם, חסרי כל. בוא וראה כמה הורחקו עמון ומואב "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּֽחֶם וּבַמַּֽיִם בַּדֶּֽרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כג, ה)!
כשראה רבי בן ציון אבא שאול את הגאון המתמיד רבי יוסף חיים שַׁרַבָּאנִי (בנו של המקובל רבי יהושע שרבאני), אותו הכיר והוקיר מהישיבה, יורד מהאוטובוס עם בני משפחתו, קידמם בשלום ודאג להם במסירות. לא נח ולא שקט עד שהשיג להם מעון זמני, וכעבור זמן הציע להם את המעון הקבוע בשכונת קטמון, בדירה שנטשו הערבים.
היתה זו דירה דחוקה שדלתה שבורה חלוניה מנופצים. דירה בלא חימום, והכפור שחדר מבחוץ התעצם עקב הקירות העבים והלחים. הרבנית שרבאני גידלה בה את ילדיה הקטנים בלא מילת טרוניא. העצמות רחפו מקור, והיא לא השמיעה תלונה, כדי שבעלה לא יוטרד, שלא יסיח דעתו מתלמודו, שלא יפסיק ממשנתו…
המחסור היה נורא. והאם, אשת חיל, שלחה את הבנים לשדות, לחפש זרעוני חוּבֵּזָה (חֶלְמִית) 'הלחם הערבי' פקעות ירוקות־זהובות זעירות. הבנות היו בוררות אותם מתולעים, והאם בישלה מהם מְחִית ואפתה מהן מעדן מלכים.
פעם עלה ביד האם לקנות עוף לכבוד שבת, מה רבתה השמחה! נטלתו לשוחט, מרטה את נוצותיו, ביתרה אותו לחלקיו, ומצאה בו שאלה. הראתה לבעלה. ידע הרב את הדין, אך לא רצה לפסוק לעצמו. לקח את העוף לרבי יעקב חיים סופר – בעל 'כף החיים', אשר מקום מושבו היה בבית המדרש 'שושנים לדוד'. נענה ואמר: 'אם היה אדם אחר שואל – היו צדדים להתיר. בעבורכם – אין ראוי לאוכלו…'
לא על עצמו חס רבי יוסף חיים שרבאני בשומעו את התשובה. כי הוא, די לו בקב חרובין, וכל מעייניו בתורה. אבל עולליו – זה זמן כה רב שלא טעמו טעם בשר! וכבר תכננו איך לנצלו עד תומו, חלק לצליה וחלק למרק וחלקו לטמון בחמין…
הלך ברחוב – והנה אביו לקראתו. אביו התענה תענית 'הפסקה', תענית משבת לשבת, ואף שעמד ביום החמישי לצומו, קרנו פניו וזהרו באור יקרות. ראה את בנו והוא עגמומי ושאל מדוע נעכרה רוחו. סח אשר קרהו. ביקש האב לראות את החלק שבו השאלה ונוכח גם הוא שיש להתיר בשופי. אמר לו: 'אין לך רשות להחמיר על חשבון הילדים! לך אל הרב מטעפליק' – הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי הצטיין בכח זכרונו העצום.[2] אלפי ספרים היו בספרייתו, את כולם ידע על פה – 'הוא יתיר לך בלא ספק!'
אין זה פשוט לשאול לאחר שחכם אסר: 'הנשאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר' (עבודה זרה ז.) מפני כבודו של ראשון (מאירי – הוריות ג.). כיון שכך, חזר רבי יוסף חיים לבית 'כף החיים', לשאול האם יקפיד אם ישאל את פי הרב מטעפליק. הבהיר שהוא עצמו אינו להוט אחר בשר, אבל האשה, והילדים…
'אדרבה', נענה 'אין כאן הקפדה!'
פנה איפוא אל הרב מטעפליק, שפסק, כצפוי, שהעוף כשר למהדרין. "יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ!" (תהלים כב, כז).
מובן, שרבי יוסף חיים שרבאני חשב להינזר מאכילת העוף. מדת חסידות היא, שלא לאכול מדבר שהורה בו חכם (חולין מד:) אבל לילדים יהיה זה יום חג! הביא את העוף, ובישר את הבשורה. כמה שמחו בה!
בליל שבת, לאחר התפילה, הלך עם כל משפחתו לבית אביו. לאחר שבוע של תענית נראה האב כמלאך אלקים לבוש בדים, בגלימתו הצחורה, זקנו הלבן כשלג יורד על פי מדותיו, והוא מברך כל נכד בנפרד. נישקו ידי הסבתא, ונשארו לקידוש. שבו לביתם, וענן עשן קיבל את פניהם. הצלי שהתבשל על הפתילה נחרך והיה לפחם, איזו אכזבה! לא נותר להם אלא להתנחם בחמין שלמחרת…
באותם הימים שלא היו תנורים להטמנה בבתים, שלא לדבר על פלטות חשמליות… בערב שבת היה השמש נוטל מהבתים את כל הסירים ומניח אותם בתנור המאפיה, לאחר שנאפו כל החלות לשבת. אוטמים היו אז את פי התנור, ששמר את חומו הרב. למחרת, היה השמש מחזיר את הסירים המהבילים לבתי בעליהם. אותה השבת לא בא השמש אל משפחת שרבאני. שלחו את אחד הבנים למאפיה – והסיר איננו. רץ לבית השמש, והלה ספק כפיו: 'אבוי! שכחתי את הסיר שלכם בחנות היין!' כשקנה בקבוק יין לשבת, שכח שם את הסיר…
האכזבה הוכפלה, והאם ניחמה: 'לא הכל אבוד. הכנתי קציצות לסעודה השלישית!'
נענה רבי יוסף חיים ואמר: 'שנינו, שאפילו שוטה רומז ונרמז (גיטין נט.)… רמזו מן השמים פעם ופעמיים, די לנו בכך!'
למחרת היום סיפר על כך לבעל 'כף החיים', חייך הרב ואמר: 'מה חשבת? אם אמרתי שאין זה בשבילך – אין זה בשבילך…'
מצא לנכון לספר על כך גם לרב מטעפליק. ככלות הכל, הורו מן השמים שה'כף החיים' צדק…
נענה רבי מטעפליק ואמר: 'ראשית, תורה לא בשמים היא (בבא מציעא נט.). ושנית, אין כאן כל הוראה. מי כמעלתו יודע שהעוף כשר היה! אבל מן השמים תובעים כבודו של חכם (ברכות יט.), והקפידו על כבודו של בעל 'כף החיים'!'
ברם, הסיבה העיקרית שבגינה הכשיר הרב מטעפליק את העוף – אמנם כשר היה, אך לא בכדי אסרו בעל 'כף החיים' – היה צד להטריפו, דעה שהובאה בפוסקים, אלא שאין להחמיר כמותה בשעת הדחק, בהפסד מרובה. והרב מטעפליק ידע כמה דחוק היה המצב בירושלים בכלל, ובקרב הרבנים ועמלי התורה בפרט, ובמיוחד בקרב פליטי החרב מהעיר העתיקה, כרבי יוסף חיים שרבאני. משאלתו, מצורת הצגתה, הבין שנהירים לשואל כל הצדדים, בקי הוא בכל השיטות, ואם בא לשאול – אות הוא שמצבו דחוק וילדיו זקוקים לעוף זה לבריאותם, ויש לנקוט 'כֹּחָא דְהֶתֵּירָא'.
עתה, כשבא רבי יוסף חיים שרבאני לספר מה אירע ושאל האם יש להכשיר את הכלים, הרגיעו הרב מטעפליק והחל להרצות בפניו מדוע אין בכך צורך, כשהוא דולה מזכרונו המדהים תשובות לעשרות, ו'השואל נעשה ארי', גילה בקיאות נרחבת, העיר והאיר.
התפעל הרב מטעפליק, והעיר בעדינות: 'תורה יש, ברוך השם. ואם יש תורה – יש קמח…'
עדין נפש היה רבי יוסף חיים, והתחמק במענה בלשון חכמים: 'הא, לא חש לקמחיה – איני מביט לקמח (יבמות מב:), כל מעייני בתורה…'
הבין הרב מטעפליק, ולא הוסיף לשוחח בענין.
בערבו של יום, עלה לביתו של הרב הרצוג, הרב הראשי.
ירושלים של אז – העיר שחוברה לה יחדיו – שסועה היתה בין החוגים השונים ו'גבה טורא בינייהו', כלשון הגמרא. חומה חצצה ביניהם. הרב הרצוג, גדול בתורה ואציל מדות, הובא מדבלין שבאירלנד למלא מקום הרב אברהם יצחק קוק, כרבה של הרבנות הראשית מטעם החוגים הלאומיים. הרב מטעפליק השתייך לישוב הישן, שהחרים את אותם חוגים ומוסדותיהם. הרבנות הראשית קבעה יום תפילה וזעקה על צרת היהודים באירופה בעת השואה, והעדה החרדית קבעה תאריך שונה. תהום פעורה היתה בין השתים.
והנה, גשר על פני התהום – והרב מטעפליק מתדפק על דלתו של הרב הראשי.
כשראה הרב הראשי, הרב הרצוג, מי עומד בפתח ביתו רץ לקראתו, ובכבוד ויקר הכניסו אל תוך ביתו.[3]
'מה לידידי בביתי?' – שאל.
והרב מטעפליק פתח ואמר: 'מעלתו עומד בראש 'מכון הארי פישל' ללומדי דיינות המשתלמים בהוראה' –
הארי פישל, נדיב אמריקאי, בנה את דירתו של הרב קוק מעל 'בית דוד' מול שכונת 'נחלת שבעה'. לימים הסכים לממן לימודי אברכים בני עליה, שיכשירו עצמם להיות דיינים בישראל, לפי תוכנית לימודים ערוכה ומגובשת. בנוסף, עסקו אברכי המכון בהוצאה לאור של ספרי פסיקה לרבותינו הראשונים, תוך הוספת מראי מקומות, מקורות והשוואות. המכון עמד תחת נשיאותו ופיקוחו של הרב הראשי –
'ובכן, יש חכם ספרדי בן עליה, תלמיד חכם בעל שיעור קומה, מתמיד ובקי, רבי יוסף חיים שרבאני שמו, ובביתו אין לחם לאכול. באתי לבקשכם לקבלו כחבר המכון, המעניק תמיכה נכבדת ללומדיו'.
הרב הרצוג נדהם. המכון הוחרם על ידי החוגים הקיצוניים, שהתנגדו לעצם הרעיון של לימוד לדיינות, הגדירוהו שלא לשם שמים, גרסו, שמאז ומעולם היו שוקדים על לימוד סוגיות הש"ס עד למסקנת ההלכה, וכך היו לגדולים בתורה ולמורי הוראה. לא היתה התמחות נפרדת לדיינות, כמכון להכשרה מקצועית, להבדיל.
והנה, בא אחד מרבני המתנגדים ומבקש לקבל תלמיד חכם למכון! יתר על כן: אחד מראשי הרבנים האשכנזים, ממליץ על חכם ספרדי!
מכל מקום, צר היה לו, אך נבצר ממנו להיענות לבקשה. הוא הסביר שאין מקום פנוי, וארבעים תלמידי חכמים מופלגים עומדים בתור להתקבל. מנה כמה מהם בשמותיהם, רבני שכונות ומחברי ספרים נודעים. יכול הוא לרשום את שמו לפניו, כך שיהיה הארבעים ואחד ברשימה…
בפי הרב מטעפליק היתה הצעה: 'התקשרו אל הנדיב המחזיק את המוסד. אִמרו לו, שהמוסד אמור להעמיד דיינים מכל עדות ישראל, וכדאי שיקצה מלגה מיוחדת עבור תלמיד חכם ספרדי בעל שיעור קומה…'
התעניין הרב הרצוג: 'מאי כולי האי? מדוע יוצא כבודו מגדרו בעבור אותו חכם ספרדי?'
סח לו הרב מטעפליק את הסיפור בעוף החרוך, והרב הרצוג יצא אף הוא מגדרו… 'נענתי לך', אמר הרב מטעפליק, 'אשתדל בענין'.
כעבור זמן קצר הודיע שהדבר עלה בידו, אך לשם כך חייב הַמֻּֽעֲמָד לעבור בתוך חודש מבחן מקיף ויסודי על כל שולחן ערוך 'חושן משפט' ונושאי כליו. שמח הרב מטעפליק, ועלה לבית רבי יוסף חיים לבשרו.
בבואו, מצאו לומד עם בחור בוגר שהוצג בפניו: 'בן ציון אבא שאול, ממצוייני ישיבת פורת יוסף'. הכרת טובה עצומה חש כלפיו רבי יוסף חיים שרבאני, שהכירו עוד מהישיבה בעיר העתיקה, ראה שם את שקדנותו ושמע את שִמעו הטוב. כשקידם את פניהם כשגלו ממקומם וטרח בעבורם עד ששיכנם בדירתם, בנועם ובמסירות ובנשיאה בעול, נוכח בטוב לבו ועדינות מדותיו. הציע לו לימוד בחברותא ונענה ברצון.
כזכור, גלתה הישיבה והתערערו סדריה. התלמידים למדו בבתי כנסת, באופן עראי. ולמרות העובדה שעיקר לימודו של רבי בן ציון אבא שאול היה בעומק העיון, שמח להזדמנות הנפלאה שנקרתה לו, ללמוד עם אחד מגדולי השקדנים הנודע בבקיאותו הנרחבת. שלש פעמים בשבוע היה בא לביתו, והיו גומאים וגומעים מסכת אחר מסכת, משננים בבהירות והיו הדברים מאירים ושמחים.
כעת, נרעש רבי יוסף חיים עם ביקורו של הרב מטעפליק, הגאון הנודע, מגדולי הדור, בביתו, נרעש מכך שפעל בעבורו ופקד את מעונו של הרב הרצוג למענו.
'למעני עשיתי', הבהיר הרב מטעפליק, בצטטו את דברי הגמרא: 'כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם…' (ברכות לד.), אך הוסיף וסיפר על התנאי: מבחן מקיף על כל השולחן ערוך 'חושן משפט'. ואין לו ספק, שיצליח במבחן! כבר נוכח בידיעותיו הנרחבות, ויש לפניו שלשים יום לחזרה ושינון.
רבי יוסף חיים קם ללוות את הרב מטעפליק, והתנצל על טִרחתו והודה נרגשות. הוא שב למקומו מוטרד בעליל, שולחן ערוך 'חושן משפט', למעלה מארבע מאות סימנים, אלפי סעיפים. סימנים, ובהם ארבעים וחמשה ואף למעלה מששים סעיפים! ופרטי פרטים בש"ך ובסמ"ע, ודברי ה'קצות' וה'נתיבות', ואלפי התשובות שב'פתחי תשובה'. 'וכל זאת – בחודש ימים! ואסור לו לאכזב את הרב מטעפליק שערב בעדו!
'נתחיל ללמוד!' אמר הרב בן ציון.
'מה?!' תמה רבי יוסף חיים. מה פירוש 'נתחיל ללמוד?'
'הרי כבודו יודע את הסוגיות שהן מקור ההלכה, ובקי בטור ו'בבית יוסף', המפרטים את שיטות הפוסקים ומחלוקותיהם. הרקע נהיר לו איפוא! עליו לשנן רק את מסקנת ההלכה! ידועים דברי הגאון מווילנא, שהלומד קיצורי הלכות מובטח לו שישכח. אבל אם הסוגיות נהירות והשיטות ידועות, מובטח לו שיזכור!'
'ותצטרף אלי ללמוד בחברותא?'
הרב בן ציון חייך: 'גם אני רוצה לזכות לכל הבטחות הנביאים, למי שעושה פרקמטיא לתלמיד חכם!… אבקש מהחברותות שלי שיסכימו שאלמד בחודש הקרוב עם כבודו!' הוא ידע כמה כבדה המשימה וכמה תדרוש ממנו. הן אמון היה על לימוד מעמיק ויסודי, בעומק העיון, בשיטת רבו המובהק, רבי עזרא עטיה. כך רכש ידיעה יסודית עד לפסק ההלכה בסוגיא אחר סוגיא. הלימוד המהיר, הגורף עם רבי יוסף חיים, שלש פעמים בשבוע, היה בגדר חריגה מן השִגרה, רִענון מהנה. אך עתה ידרש לגרוס עשרים סימני שולחן ערוך ליום. על מאות פרטי הלכותיהם. למעלה ממאה סימנים לשבוע!
'נעלה לבית הכנסת 'שושנים לדוד'!' קרא רבי יוסף חיים. 'מצויים שם ספרי השולחן ערוך, ואפשר להתחיל בלימודם!'
סוף דבר, בתוך חודש ימים סיימו שניהם לימוד ארבע מאות עשרים ושבעת סימני שולחן ערוך 'חושן משפט' על כל נושאי הכלים! רבי יוסף חיים ניגש למבחן ועבר בהצטיינות, והתקבל כחבר מן המנין במכון הארי פישל – ובבית היתה הרווחה…
ורבי בן ציון אבא שאול, שעשה את כל מעשיו לשם שמים, זכה ברבות הימים להינשא לבתו של רבי יוסף חיים שרבאני.[4]
מסתרי פלאי ההשגחה
ההשגחה העליונה סובבה את המהלכים בצורה כזו, שרבי בן ציון אבא שאול הוא יעזור ויסייע לרבי יוסף חיים שרבאני.
ולא רק שם, אלא תמיד ובכל עת! עלינו לדעת שההשגחה הפרטית היא אשר מפגישה בין בני אדם, כדי להוציא את הכוונה האלקית מהכח אל הפועל.
ונבאר את דברינו:
הקב"ה הטיל על כל אחד ואחד מישראל שליחות המיוחדת רק לו, ואלפי שנים מחכה הנשמה בעולמות העליונים לרדת לעולם הזה ולבצע את שליחותה.
כאשר הנשמה יורדת לעולם, הקב"ה מוריד אותה במקום המיוחד לה, המקום שנקבע בהשגחה פרטית על ידי הקב"ה לחיות בו את חייה הגשמיים, ובמילא גם את חייה הרוחניים, ובו מוטל עליה למלא שליחותו של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שליחות זו מקיפה וכוללת הן העניינים הרוחניים והן העניינים הגשמיים…
והקב"ה נותן לכל נשמה את הכלים הנפשיים והגשמיים הנצרכים לה לביצוע שליחותה, וכן מסובב בהשגחה פרטית שתיפגש עם הנשמות שיש להן שייכות עמה.
כבר לפני לידת הנשמה קבעו בשמים את אופי התנאים והכלים שהנשמה הזו תקבל בהיותה בעולם הזה, וכן נקבע אלו נשמות יצטרכו להשתתף עמה ולעזור לה.
ולכן חמור הדבר להתחמק ולהשתמט ממטלות שונות שההשגחה העליונה מזמנת לאדם במשך חייו. אם הזדמן לאדם לראות או לשמוע על יהודי מסויים ששרוי במצוקה כל שהיא וזקוק לעזרה דחופה, דע לך נאמנה שההשגחה העליונה היא זו שגלגלה זאת אליך, וזאת משום שיש ביכולתך לעזור לו אם רק תרצה באמת, לכן אל תתחמק מכך על ידי כל מיני תירוצים ותחפש את מי 'לזכות במצוה', אלא עשה זאת בעצמך.
עלינו לדעת שדוקא בשעות אלו נבחן האדם עד כמה קשור הוא באמת לה' יתברך. מי שמתחמק מלעזור ליהודי ודואג רק לעצמו ולבני ביתו, בוודאי שאינו קשור כלל להקב"ה, אך מי שמניח את כל ענייניו האישיים ומתמסר בכל יכולתו לעזור ליהודי להיחלץ ממצוקתו, בוודאי שהוא קשור לה' יתברך בקשר אמיתי וחזק שבל ינתק לעולם.
ובפרשה שלנו אנו נפגשים עם שתי נשמות שמשמים גזרו שהם יסייעו זו לזו. ולפני שנספר, נקדים…
אך לפני זה הארה: כל השיחה הזו מבוססת על דבריו של המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא מקראקא זיע"א,[5] ולא נחזור על זה שוב…
חטא אחד הכולל ארבע
ביום הששי ברא הקב"ה את האדם, הכניסו לגן עדן וציוה אותו שש מצוות, והן: עבודה זרה, ברכת השם (שאסור לגדף את ה'), שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, ודינים (כמבואר בסנהדרין נו:). ובנוסף לאלו, הוא נצטוה על מצוה נוספת, והיא: לא לאכול מעץ הדעת.
והאדם שאל: איך נראה עץ הדעת?
והקב"ה הראה לו עץ תאנים מהסוג הנקרא 'בת שבע',[6] ואמר: הנה זה עץ הדעת.
אדם ניגש לאשתו חוה ולימד אותה את הציווי: אסור שיהיה לנו כל קשר עם עץ הדעת!
בצד עמדו הנחש, הס"מ ולילי"ת (שהם כלליות כל כחות הפיתוי והטומאה, ועוצמת כח הפיתוי שלהם הוא כמעט אין סופי) וטוו את רשת הציד…[7] לאחר שהרשת היתה מוכנה ניגש הנחש לחוה ופתח בשיחה:
חוה, תראי איזה פירות יפים יש לעץ תאנה הזה, למה את לא אוכלת?
וחוה השיבה: הבורא אסר עלינו לאכול…
הנחש כחכח בגרונו, יִשֵּׁר את עניבתו, ואמר: חוה! אני חייב לגלות לך למה הבורא אסר עליכם לאכול ממנו!
דעי לך – המשיך הנחש ואמר – בתחילת הכל היה רק עץ התאנה הזה, יום אחד עבר הבורא ליד העץ וכשראה את הפירות היפים שלו, הוא קיבל תיאבון ואכל מהפירות שלו. ואז, הוא קיבל כחות, ומהכח הזה הוא ברא את העולם. ומכיון שהוא פוחד שגם אתם תאכלו ממנו ותהיו מתחרים שלו, לכן הוא אסר עליכם לאכול ממנו![8]
חוה התפתתה והביאה גם לבעלה לאכול…
בחטא עץ הדעת נכשל אדם הראשון בארבע עבירות, שהן: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע!
וכך ביארו בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, בהר דף קיא ע"ב):
'לשון הרע' – שהקשיב לדברי הנחש.
'עבודה זרה' – שהאמין לדברי הנחש שנקרא 'אל אחר'[9] ולדבריו הנלוזים שכביכול הקב"ה ח"ו אכל מהעץ ובו ברא את העולם.
'גילוי עריות' – שעל ידי חטאו נפלו הנשמות ונתערבו… עיין בזוהר (שם) ותבין.
'שפיכות דמים' – שעל ידי חטאו נקנסה מיתה על כל באי עולם.
ובזה טעה אדם הראשון, שהוא חשב שמה שאמר הקב"ה: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז), דיברה תורה בלשון בני אדם, שאתה לבד תמות, ולמחר יברא הקב"ה אדם אחר.
וההבנה הזו היתה טעות, כי הטעם שנכפלו המילים 'מוֹת תָּמוּת', ללמדנו כך: מות אתה ימותו כל הדורות עמך, פירוש, מות אתה מוריד לעולם כשתמות בעצמך, כי בך תלויים כל הנשמות… נמצא שאדם הראשון הרג את כל הנפשות בשגגה…
ארבעת החטאים של אדם הראשון יצרו נזק אדיר ופגמו בשלשה עולמות: בריאה, יצירה, ועשיה.
ומכיון שחטא הוצרך תיקון…
אך לפני שנמשיך, נקדים בעוד הקדמה…
זכות יעקב אבינו ע"ה
בשתי פרשיות בתורה נאמרו דברי תוכחה, בפרשת 'בחוקותי' ובפרשת 'כי תבוא'. והנה בסך הכל, בשתי הפרשיות יחד ישנן 147 קללות (49 קללות בפרשת 'בחוקותי', ו-98 בפרשת 'כי תבוא').
ואומר המדרש (רבי תנחומא, נצבים – אות א), שלאחר שישראל שמעו את ה-98 קללות שבפרשת 'כי תבוא', הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו?
התחיל משה לפייסם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" (דברים כט, ט) – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו.
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, נצבים – מאמר א) אמר כך, וז"ל:
ולכאורה דברי המדרש לא כל כך ברורים, אם בני ישראל הרבו להכעיס לפני המקום, מדוע באמת לא עשה כליה?
ומצאנו ל'חתם סופר' (תחילת פרשת נצבים) שהשיב וכתב, וז"ל:
'ויש לומר דשנותיו של יעקב קמ"ז. וכתבו תוספות פרק ערבי פסחים (פסחים קיז. ד"ה שעומדים) שכנגדן קמ"ז מזמורים בתהלים, עיין שם. והם יכולים להגין על מ"ט שבתורת כהנים וצ"ח שבמשנה תורה שהם גם כן קמ"ז'.
ביאור דבריו הקדושים: כי מספר כל הקללות כולן – הן אלו שבפרשת 'בחוקותי' שהן מ"ט קללות, והן אלו שבפרשת 'כי תבוא' שהן צ"ח קללות – הוא מאה ארבעים ושבע (קמ"ז), בדיוק כמספר שנות חייו של יעקב אבינו ע"ה, כמו שנאמר: "וַיְהִי יְמֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶֽׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כח). והענין בזה:
יעקב אבינו במשך קמ"ז שנות חייו עבר צער גדול ויסורים מרים, כפי שאמר לפרעה כאשר ירד למצרים: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת־יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (שם פסוק ט).
יסוריו של יעקב אבינו החלו כבר בהיותו בבטן אמו יחד עם אחיו, עשיו הרשע, שכבר אז היה אלים ביותר והיה מכה את יעקב. ועל גודל אלימותו של עשיו כבר בהיותו בבטן אמו נוכל ללמוד ממה שמבואר במדרש (רבי תנחומא, כי תצא – אות ד) שכאשר יצא עשיו מבטן אמו בלידה חתך את כל הרחם שלה כדי שלא תלד עוד ילדים, ובזה גרם לרבקה אמו שלא תוכל להעמיד שנים עשר שבטים כפי שבאמת היה ראוי לה להעמיד, כפי שרמזה זאת באומרה בעת הריונה הראשון: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָֽמָּה זֶּה אָנֹכִי" (בראשית כה, כב), 'זה' – בגימטריא שנים עשר.
לאחר מכן עבר צער גדול מכך שרדף אותו עשיו אחיו וביקש להורגו על כך שנטל במקומו את ברכותיו של יצחק אביהם, וכשברח מפניו לחרן פגע בדרכו בבנו של עשיו, אליפז, שבא בשליחות אביו להורגו, ולבסוף הסתפק בכך שנטל ממנו את כל רכושו ואף את הבגדים שהיו עליו, והותיר לו את חייו לשלל.
ובהיותו בחרן בבית לבן הארמי (אותיות 'הרמאי') עבר צער גדול מלבן הרשע שרימה אותו בכל פעם, הן בכך שהחליף לו בעת החופה את רחל בלאה, והן בכך שהיה מתעתע בו ומחליף את משכורתו בכל פעם ברמאות שאין כדוגמתה.
ולאחר מכן עבר יעקב אבינו צער מדינה בתו שנלקחה על ידי גוי בזוי ונבעלה לו שלא ברצונה. ואחר כך עבר יעקב אבינו צער מכך שנלקח ממנו יוסף על ידי אחיו ולא ראה אותו עשרים ושתים שנה, ובכלל לא ידע אם עדיין הוא חי או שמא באמת "חַיָּה רָעָה אֲכָלָֽתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (שם לז, לג), וישב עליו באבילות במשך כל אותן שנים.
ביסוריו הרבים שעבר יעקב אבינו במשך קמ"ז שנות חייו נטל על עצמו כביכול את כפרת עוונותיהם של כל בניו – עם ישראל – שבהמשך הדורות, ובכך כבר המתיק מעליהם את עיקר המרירות של קמ"ז הקללות.
והסיבה לכך שדוקא יעקב אבינו נטל על עצמו לסבול יסורים רבים כדי לכפר את עוונותיהם של עם ישראל ובכך להמתיק מעליהם את הקללות, משום שהשורש לעצם מציאותן של הקללות בעולם הוא חטאו של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, כפי שמבואר בזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר – תיקון מח דף פה ע"א) שבחטאו של אדם הראשון ירדו לעולם שלשים ותשע (ט"ל) קללות – עשר לו, עשר לחוה, עשר לנחש, ותשע לארץ (לקרקע האדמה) – ומקללות אלו צמחו כל שאר הקללות שבתורה, ודבקו בכל הנשמות שיהיו במשך כל הדורות משום שכל הנשמות כולן היו כלולות בתוך אדם הראשון בשעה שאכל מעץ הדעת.
ועיקר תיקון חטאו של אדם הראשון נעשה על ידי יעקב אבינו שהיה ממש גלגולו של אדם הראשון, כמבואר בדברי האר"י ז"ל (ספר הליקוטים – סוף פרשת תולדות), וכן נרמז הדבר במה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פד.): 'שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון' (יופיו של יעקב אבינו היה מעין יופיו של אדם הראשון).
וכן מבואר בזוהר הקדוש (משפטים דף קיא ע"א): 'דלית גופא מיומא דהוה אדם הראשון כגופא דיעקב, ושופריה דאדם הראשון, ההוא שופריה ממש הוה ליה ליעקב' (מיום שנברא אדם הראשון לא היה בעולם גוף כגופו של יעקב שהיה יופיו זהה ממש ליופיו של אדם הראשון). ומכיון שיעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, לכן דוקא הוא הוצרך ליטול על עצמו במשך כל ימי חייו יסורים רבים כדי להמתיק את כל הקללות שירדו לעולם כתוצאה מחטאו של אדם הראשון.
ובנוסף לכך שהיסורים שעבר יעקב אבינו במשך כל חייו המתיקו את מרירות הקללות מעל עם ישראל כאמור – יעקב אבינו הרי היה השלם ביותר שבאבות – כמבואר בזוהר הקדוש (ויצא דף קסג ע"ב) שנקרא 'שלימו דאבהן' – והזכויות הרבות שצבר במשך קמ"ז שנות חייו הקדושים הן אלו שמלוות את עם ישראל בכל עת ובכל שעה ומגינות עליהם כחומה בצורה מכל קמ"ז הקללות שמפורטות בתורה… עיי"ש עוד באורך בדבריו המאירי"ם.
ומדבריו של אבא מארי עט"ר למדנו שעיקר התיקון של אדם הראשון הוטל על יעקב אבינו…
ועתה נבאר כיצד הוא נעשה…
שבעים ושבע השנים הראשונות
בשנת 2108 לבריאת העולם נולד יעקב אבינו. ומאותה העת נמשך בכל לבו ללימוד התורה הקדושה, נמשך לזכות ולהידבק בעצמות ורוחניות קדושת מקור מוצא התורה…
ולכן הוא החל ללמוד מתוך שקיעות מוחלטת,[10] מתוך התמדה מופלגת, וריכוז נורא… וכך חלפו עליו ששים ושלש שנים…
במהלך השנים הללו התגלה לו שעוד יגיעו הימים שבהם הוא יצטרך ללכת לחרן, ושם לתקן את פגם אדם הראשון.
ואז, בהיות אביו יצחק בן 123 קרא לבנו השני – עשיו, וביקש ממנו שיכין לו סעודה דשנה ואחרי שהוא יאכל הוא יברך אותו.
המשך הסיפור ידוע, יעקב הצליח לקבל את הברכה הזאת במקום עשיו אחיו, ועשיו החליט להורגו…
ואז, יצחק אבינו קורא ליעקב ומצוה אותו: לך לחרן וקח משם אשה.
יעקב שומע את הציווי ולבו מתמלא יראה: כבר? אני עדיין לא מוכן! ומכיון שכך הרגיש, במקום ללכת לחרן הוא הולך לבית מדרשם של שם ועבר, ומטמין את עצמו בתוך דפי הגמרא הקדושה, בעמל נורא, בהתמדה מופלאה, בהתפשטות הגשמיות ובשכחת כל הסובב אותו…
ורק כעבור ארבע עשרה שנה, בהיות יעקב בן שבעים ושבע שנים, הוא חש שהוא מוכן, והוא קם ויוצא מתוך בית המדרש ומתחיל לצעוד לכיוון חרן, כדי לפעול שם את התיקון.
וזה שנאמר: "וַיֵּצֵא יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י) – ויצא יעקב מבאר שבע, שהוא אילן שבע מאדם הראשון (פירוש, עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון היה 'בת שבע'), וילך חרנה לתקן את החטא (של אדם הראשון) שגרם אף וחרון בעולם.
יעקב אבינו יוצא מבאר שבע, עולה בנגב, חוצה את מדבר יהודה, עובר את השומרון, את עמק בית שאן, את הגליל התחתון, עולה לרמת הגולן, ומגיע עד חרן…
שבעה עשר ימי צעידה!
ובסופו של מסע ארוך ומייגע הוא מגיע לחרן, ושם, בפתחה של חרן, צצה לה המחשבה: 'אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו?'
ומכיון שצצה במוחו המחשבה, הוא לא הביט על עמל הדרך, על מסע מפרך של שבעה עשר ימי הליכה, ומיד הוא הסתובב ופנה לחזור חזרה… ואז, הקב"ה עשה לו נס, הדרך קפצה לו, וכהרף עין הוא הגיע לבית א"ל…
בבית א"ל מתפלל יעקב אבינו, בפעם הראשונה, תפילת ערבית. וכשסיים את תפילתו ביקש להמשיך בדרכו, אולם הקב"ה רצה לעכב אותו ולכן השקיע את השמש שעתים לפני הזמן הראוי, וחושך אפל, עבה וסמיך מילא את היקום…
יעקב אבינו שראה כך, הוצרך לפרוש למנוחת לילה… ובמנוחה הזו הוא משיג את מהות הפגם שנגרם לשלשה עולמות: בריאה יצירה ועשיה. וזה שנאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּֽׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (שם פסוק יא).
'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' – בריאה. 'מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם' – יצירה. 'וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם' – עשיה.
וממשיכים לבאר לו בחלום: "וַיַּֽחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָֽיְמָה וְהִנֵּה מַלְֽאֲכֵי אֱלֹהִי"ם עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (שם פסוק יב)…
דע לך: 'סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה', ראשי תיבות: סמ"א, שהם שלשה שרי הפנים של שלשה העולמות הללו:
סנדלפו"ן הוא שר הַפָּנִים של עולם העשיה, מטטרו"ן הוא שר הפנים של עולם היצירה, אכתריא"ל הוא שר הפנים של עולם הבריאה.
וגם את הפגמים הללו אתה צריך לתקן…
יעקב מתעורר מהחלום, ונודר "נֶֽדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִי"ם עִמָּדִי וּשְׁמָרַֽנִי בַּדֶּֽרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶֽחֶם לֶֽאֱכֹל וּבֶֽגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִי"ם" (שם פסוקים כ-כא).
וביארו במדרש,[11] שכאשר ראה יעקב את גודל העבודה המוטלת עליו התיירא והתפלל על ארבע עבירות הנרמזות בפסוקים הללו, שהן: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע…
והמשיך יעקב ונדר: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (שם פסוק כב).
ואחר שנדר המשיך בדרכו לחרן…
עשרים שנה בבית לבן
יעקב מגיע לחרן, ובבואו לשם מצא עצמו עומד ליד באר מים… וכשהתקרב יותר לבאר ראה שלשה עדרי צאן רובצים על יד הבאר. ניגש יעקב אל הרועים ושאל אותם: "אַחַי מֵאַֽיִן אַתֶּם" (בראשית כט, ד)?[12] אמרו לו: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" (שם). והסיבה שאנחנו נחים באמצע היום, זה לא בגלל שאנחנו עצלנים או מובטלים, אלא מכיון שהמקור מים היחיד שיש לנו בעיר הוא כאן, ואנחנו מחכים שכל הרועים יתאספו, ונגלול את האבן ונחלק את המים בחלוקה שוה.
בעודם מדברים עמו והנה רחל באה עם צאן אביה לבן אל הבאר, כשראה אותה יעקב ניגש אל הבאר והסיר מעליה את האבן הגדולה בקלות כזו, כמו שאדם מוציא פקק מפי הבקבוק. רחל רצה וסיפרה לאביה שיעקב הגיע.
וכשמוע לבן כי בן אחותו הגיע, חשב בלבו: 'אם אליעזר שהוא רק עבד הגיע עם עשרה גמלים נושאים כל טוב, בוודאי שיעקב שהוא אהוב על אביו ואמו יביא אף הוא כל טוב', אך כשהגיע אליו מצאו מרוקן מכל לחלוחית ממון. ויעקב התנצל בפניו – "וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שם פסוק יג).
ואבא מארי עט"ר אמר לי בשם אביו רבי חנניה אברג'ל זיע"א, שבמילים: 'אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' – רמוז בר"ת כל הסיפור, וזה הר"ת: אל תתפלא כי לא הבאתי דבר, ברכוש רב יצאתי מבית הורי, אליפז לקח הכל.
ויאמר לבן ליעקב, מכיון שבאת אלי בלי כסף לשלם לי, אני לא צריך לעזור לך, אך מכיון שאתה קרוב משפחתי, בן אחותי, תתארח אצלי חודש ימים, אבל חס ושלום לא בחינם! אלא בתמורה תרעה את הצאן שלי.
אחרי חודש, לבן פונה ליעקב ואומר לו: מבקש אני ממך תשאר אצלי, ואשלם לך שכר מסודר עם תלוש ופנסיה. ויעקב אומר לו: אני לא רוצה ממון, בשכרי אני רוצה שתתן לי את בתך רחל לאשה, ותמורתה אעבוד שבע שנים תמימות!
אלא שיעקב אשר הכיר היטב את חמיו לעתיד – לבן הארמי, פירש את דבריו ואמר: יודע אני כי בני מקומך רמאים הם, על כן מבקש אני להבהיר כי הצעתי מתייחסת לרחל ולא ללאה, ודוקא לרחל בתך ולא לרחל אחרת מן השוק אשר שמה כשם בתך, ואם בדעתך להחליף את שמותיהן של בנותיך ולקרוא ללאה בשם רחל, הרי אני מבהיר מראש כי כוונתי לבתך הקטנה דוקא! ולבן הסכים, וה'עסק' יצא לדרך…
שבע שנים עבד יעקב אצל לבן חמיו, כאשר הוא רועה את צאנו במסירות רבה, ביום ובלילה בשרב ובכפור… כעבור שבע שנים, ביקש יעקב את שכרו, ולבן חמיו 'הנפלא' רימה אותו והביא לו את לאה…
יעקב דרש את רחל, ולבן אמר לו: אתה רוצה את רחל? בבקשה, תעבוד עוד שבע שנים. ויעקב הסכים, ועבד אותו שוב באותה נאמנות כבתחילה!
באותן שנים נולדו לו עשרה בנים קדושים וטהורים, והנה אחר ארבע עשרה שנות עבודה אצל לבן נולד לו בנו יוסף.
וכאשר נולד לו יוסף, פנה יעקב אל לבן ואמר לו: אני לא רוצה לעזוב את ביתך מבלי לקבל את רשותך , לכן אני מבקש: "שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (שם ל, כה), הנח לי לקחת את נשי ואת ילדי באשר שילמתי לך תמורתם בעבודה אשר עבדתיך זה ארבע עשרה שנה, והלא מי כמוך יודע באיזו מסירות עבדתי למענך במשך אותן שנים.
ולבן מתחנן: יעקב חתני היקר, עד עכשיו עבדת בחינם, מעכשיו אני מוכן לשלם לך על העבודה!
יעקב עובד עוד שש שנים ולבן משלם לו מכספו את שכר עבודתו. ולמרות שבאותם שש שנים התעשר יעקב עושר רב, הוא שכח את נדרו – "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (שם כח, כב), ולא הפריש מעשרות…
גם באותן שש שנים סובל יעקב מלבן סבל רב ואיום, עד שבסופו של דבר, אחרי עשרים שנה שהיה בבית לבן, הוא קם ובורח מבית חמיו הנפלא…
לבן שמע שיעקב ברח, והוא אוסף את חבריו ויוצאים למלחמה נגד יעקב כדי להשמיד ולהרוג…[13] הקב"ה מתגלה ללבן בלילה, ואומר לו: 'דיר באלק', תיזהר!
למחרת מגיע לבן ליעקב ומתפאר: דע לך שאני יכול להרוג אותך, רק מה, יש לך מזל שהקב"ה התגלה אלי בחלום הלילה והזהיר אותי לא לגעת בך.
ועתה – המשיך לבן ואמר – "הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָֽמָּה גָנַבְתָּ אֶת־אֱלֹהָי" (שם לא, ל), למה גנבת לי את התרפים שלי?
ויעקב מזדעזע: מה?! אני גנבתי? "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶֽגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַֽעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (שם פסוק לב).
המפגש מסתיים ויעקב ממשיך בדרכו לארץ ישראל, כשעמו משפחה לתפארת ורכוש רב, ובכל זאת הוא לא הפריש מעשר כאשר נדר…
והקב"ה שרצה להזכיר לו את נדרו החל לשלוח לו איתותים: בתחילה שלח עליו את עשיו אחיו וארבע מאות איש עמו בכדי להורגו, וכדי להציל את חייו הוצרך יעקב לתת לעשיו כמות גדולה של כסף וזהב…
אך כאשר גם זה לא עזר, הגיעה תזכורת נוספת, רחל מתה בעת לידתה. רחל, אשתו היקרה, – עיקר הבית, שבשבילה הוא עבר את כל המסלול, נפטרה והיא בת שלשים ושש!
ואז אמר הקב"ה: עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה?! הריני מודיעו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם אֶל־יַֽעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵ"ל וְשֶׁב שָׁם וַֽעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵ"ל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְֽחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (שם לה, א). אמר לו הקב"ה: לא הגיעוך הצרות האלו אלא על שאיחרת את נדרך. אם אתה מבקש שלא יגיעך עוד צרה קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר…
התיקון לא הצליח!
עשרים שנה שהה יעקב בבית לבן, במטרה לתקן את ארבעת העבירות הללו, ולא רק שלא הצליח אלא גם הוא עצמו פגם בארבע העבירות הללו!
יעקב התחתן עם שתי אחיות – וזה נחשב כגילוי עריות.
הוא אמר ללבן: 'עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה', וזה גרם לרחל למות – ובזה נחשב שעבר על שפיכות דמים.
שש שנים הוא קיבל כסף מלבן, והכסף של לבן היה כסף של עבודה זרה – ובזה נחשב שעבר על עבודה זרה.
הוא נדר ולא קיים, ובזה פגם בלשון – ונחשב לו שעבר על לשון הרע.
וזה שנאמר במשלי: "מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר" (משלי כ, כה) – יעקב שאיחר נדרו ונכשל בעבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.
ולא רק הוא, אלא גם צאצאיו חטאו בארבעה חטאים הללו.
לפני שנבאר, נמשיך עם יעקב אבינו…
המפגש עם עשיו עבר בשלום, יעקב נכנס לארץ ישראל, מתיישב בשכם – ושם מתרחש מעשה דינה.
דינה בת השש יוצאת לראות בבנות הארץ ושכם בן חמור רואה אותה, חוטף אותה ומטמא אותה. ובאו וסיפרו את זה ליעקב. ומגלה לנו התורה שתגובתו של יעקב היתה "וְהֶֽחֱרִשׁ יַֽעֲקֹב עַד בֹּאָם" (בראשית לד, ה), 'וְהֶֽחֱרִשׁ' – כתוב בלא יו"ד. וביאר האדמו"ר מקאמרנא בספרו היכל הברכה (על אתר), וז"ל: 'וְהֶֽחֱרִשׁ' – חסר יו"ד לשון חרשׁ, כי בכל מקום פירושו שלא נתפעל כלל מהמעשה הזה, כמו חרש שאינו מרגיש כלל בעלבון, כן יעקב קיבל באהבה ושמח ביסורין מאהבת המקום עד שלא הרגיש כלל וכו', עיי"ש.
בני יעקב היו בשדה וכששמעו עזבו את הכל ובאו, והבינו ששכם וכל בני עירו חייבים מיתה ולכן אמרו לשכם אם תימולו נסכים[14] לתת לכם את דינה, וכך היה.
והנה מגיע היום השלישי למילה היום בו תחושת הכאב בשיאו, ושמעון ולוי בני השלש עשרה לוקחים את החרב והולכים לנקום את נקמת קדושת אחותם. ובאותה 'פשיטה' הרגו 24,000 בני אדם.
בנוסף הם בזזו את כל רכוש העיר, וכמו שנאמר: "בְּנֵי יַֽעֲקֹב בָּאוּ עַל הַֽחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם" (בראשית לד, כז).
וכששמע יעקב על ה'פעולה' שעשו בניו הצטער מאוד, ואמר: 'סיבכתם אותי עם כל יושבי הארץ', אבל אף על פי כן אמר: 'מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם – אני נלחם כנגדן', מיד חגר חרבו על ירכו ועמד מוכן למלחמה. ובאמת התאספו כל יושבי הארץ להילחם בבני יעקב וה' ריחם עליהם והפיל על כל אומות העולם פחד גדול מבני יעקב, כמו שכתוב: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִי"ם עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָֽדְפוּ אַֽחֲרֵי בְּנֵי יַֽעֲקֹב" (שם לה, ה), ולכן חזרו למקומם וגם יעקב ובניו עזבו את שכם והלכו לסוכות.
ואומר הילקוט שמעוני (וישלח – רמז קלג) שאחר שבע שנים חזרו יעקב ובניו לגור באותה חלקת השדה אשר בשכם כי היה זה מקום טוב למרעה, וכששמעו זאת מלכי הכנעני והאמורי כעסו מאוד ואמרו: 'לא די שהרגו את כל בני שכם והם באים לכאן', ולכן התאספו עליהם בבקעת שכם עם רב למלחמה. והקורא בספר הישר (פרשת וישלח) רואה איזו מלחמה מורכבת זאת היתה, כי נגד בני יעקב עמדו גבורים חזקים שלא נסים אפילו מפני מאה איש, וחומות בצורות, ועוד הרבה הרבה חיילים שונאי יהודים וצמאי נקמת דם. וכשראו יעקב ובניו את קושי המערכה שלחו אל יצחק אביהם שיתפלל עליהם וכן גם יעקב התפלל על בניו (והתפילות מופיעות בספר הישר שם) ובסייעתא דשמיא ניצחו, והאומות שנשארו בחיים נכנעו ליעקב ובניו.
מעשה דינה הסתיים, ומעשה יוסף החל…
למרות שכל בניו של יעקב אבינו היו צדיקים קדושים וטהורים ודרגתם היתה למעלה מכל המחשה בדיבור ותפיסה במחשבה. בכל זאת, יוסף אחיהם הביא את דיבתם רעה אל אביהם, וכמו שנאמר:
"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב), ופירש רש"י: "אֶת־דִּבָּתָם רָעָה' – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות'…
ובזה חטאו בני יעקב בארבעה החטאים הללו:
מעשה דינה נחשב כגילוי עריות.[15]
הריגת עיר שכם – שפיכות דמים.
עבודה זרה, שהיה בידם מהשלל של העיר שכם, וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל־בֵּיתוֹ וְאֶל־כָּל־אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּֽהֲרוּ וְהַֽחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (שם לה, ב).
ופירש רש"י: 'הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר' – שיש בידכם משלל של שכם.
ויוסף נכשל בלשון הרע, וכן יעקב נכשל פעם נוספת ששמע לשון הרע…
ומכיון שהתיקון לא הצליח, חיפש הקב"ה דרך חילופית…
צער אין סופי!
אחיו של יוסף הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם והתמהמהו מלשוב, יעקב דאג לשלומם ולכן שלח את יוסף לבדוק מה קורה.
יוסף הגיע, והם פשטו את כותנתו ומכרהו לישמעאלים, וכך התגלגל הדבר ויוסף הורד מצרימה.
האחים הקדושים התייעצו: 'מה נאמר לאבינו כשישאלנו היכן יוסף?' ולכן שחטו גדי עיזים וטבלו את הכותונת בדם ובאו ליעקב ואמרו: "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לב), ויעקב אומר: כן כן, זו כתונת בני – "חַיָּה רָעָה אֲכָלָֽתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (שם פסוק לג).
הצער שחש יעקב אבינו היה צער איום ונורא, והשכינה הקדושה שהיתה שורה על יעקב בתמידיות הסתלקה ממנו! והסילוק הזה גרם ליעקב לירד לקטנות וחשכות…
וזה לשון הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב היחוד – שביל ד אות ד):
דע שכאשר רוצין להעלות הצדיק מדרגא לדרגא, ובין כל דרגא, יש הַרֵי חושך, מוחין דקטנות, מְצָרִים, המעכבין ואומרין שעדיין אינו ראוי, ואז הצדיק יורד לקטנות וחשכות, עולם חשוך בעדו, ואין לו שום אור, לא מתורה ולא מתפילה ולא ממצוות, ומסתלק ממנו אור וחיוּת אלהו"ת, והוא טועם טעם מיתה וקבורה, בדוחק בחושך ועוני, ובהסתלקות המוחין, ובהתגברות המוחין דקטנות… (עכ"ל).
כל זה עבר על יעקב אבינו! עוצמת הצער והיסורים שהוא חש היו כל כך גדולים עד שאף אחד לא הצליח לנחמו! וכמו שנאמר: "וַיָּקֻמוּ כָל־בָּנָיו וְכָל־בְּנֹתָיו לְנַֽחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית לז, כה)…
יעקב היה בצער אין סופי, אך הוא הצדיק עליו את הדין, זה מגיע לי, בגלל שלא תיקנתי את פגמי אדם הראשון הגיע לי הצער הנורא הזה!
וזה לשון המדרש (תנא דבי אליהו רבה – פרק ה): "וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו' – וכי על יוסף היה בוכה? אלא אמר שמא נתחייבתי על שנשאתי שתי אחיות או שמא נהניתי מממונו של לבן ושל שכם'. –
פירוש: אמר שמא נשאתי שתי אחיות כי זה היה תכלית תיקוני לתקן זה (את פגם גילוי עריות של אדם הראשון), ואחר כך אמר שמא נהניתי מממונו של לבן והוא חטא של עבודה זרה, שלבן היה ראש לכל עובדי עבודה זרה שנקרא ראש הלבן רישא דארמאי… ואחר כך אמר שמא נהניתי משכם ששם היה קלקול של שפיכות דמים…
עשרים ושתים שנה חי יעקב בצער הזה, והצער הזה כיפר את הפגמים.
אכן הטעם שהצער של יעקב הגיע דוקא דרך יוסף, מבואר בזוהר הקדוש (וישב דף קפב ע"ב) כך:
כתיב: "וַיֵּשֶׁב יַֽעֲקֹב בְּאֶֽרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶֽרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַֽעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (בראשית לז, א)…
והנה בתיבות: 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַֽעֲקֹב יוֹסֵף', לימדה אותנו התורה הקדושה שכל צורתו של יעקב היתה בו ביוסף, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף.
והטעם הפנימי לכך הוא: כי 'תרווייהו כחדא אזלי, ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא, בגין דאינון רזא חדא ודיוקנא חדא'.
וכך פירוש הדברים: בשם הוי"ה ישנן ארבע אותיות, והנה האות השלישית, האות 'וא"ו' כשכותבים אותה במילואה היא מכילה שתי ווי"ם ואות א' אחת באמצע. ואי אפשר להגות את האות ו' אלא אם כן יוצאת עמה ו' אחרת, ושתי הווי"ם האלו אינן נפרדות זו מזו לעולם.
ומבואר בזוהר (שם), שהאות 'וא"ו' של שם ה' מכוונת כנגד שני צדיקים:
אות ו' ראשונה כנגד יעקב אבינו,.
ואות ו' שניה כנגד יוסף.
ומכיון שהם מחוברים תמיד ביחד, לכן כתב הפסוק: 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַֽעֲקֹב יוֹסֵף'… (עכ"ל).
ומבואר עוד בדברי המקובלים[16] שקדושתו של יוסף הצדיק היה כקדושת ספר תורה!
נמצינו למדים שהנשמות של יעקב ויוסף היו קשורות יחד…
אהבת השם בוערת!
למרות הצער והכאב, המשיך יעקב אבינו בעבודתו כרגיל, ללא שום שינוי. וכמו שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה).
ואמרו בספרי (פרשת ואתחנן – פיסקא לב), וז"ל:
'רבי מאיר אומר, הרי הוא אומר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ' – אוהבהו בכל לבבך כאברהם אבינו… 'וּבְכָל־נַפְשְׁךָ' – כיצחק שעקד עצמו על גבי המזבח. 'וּבְכָל־מְאֹדֶךָָ' – הוי מודה לו כיעקב'… (עכ"ל).
אצל יעקב אבינו התגלתה אהבת ה' בבחינת: 'בְּכָל־מְאֹדֶךָָ', אהבה אמיתית שלא תלויה בשום דבר, ולא נחלשת ולא מתעממת משום מקרה או מאורע.
האהבה שיקדה בלבו של יעקב אבינו גרמה לכך שהוא לא הפסיק אפילו לאלפית שניה מלעבוד את בוראו!
וברשותכם נרחיב:
השם יתברך זיכה אותנו לכתוב סדרת ספרים על סדר שולחן ערוך, סדרה הנקראת 'חלב הארץ'. ובסייעתא דשמיא באחד החלקים (שעדיין נמצא בכתב יד) הרחבנו הרבה בביאור מצות אהבת ה'. ונעתיק משם מעט:
מצות עשה מן התורה לאהוב את ה' יתברך, שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). ומצוה זו נמנית מכלל תרי"ג מצוות התורה הקדושה. כלשון הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה – מצוה ג): המצוה השלישית היא שציונו לאוהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת.
וכתב בספר החינוך (מצוה תיח), וז"ל: מדיני המצוה שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף דבר יעשה כל יכולתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו, והעובר על זה וקובע מחשבותיו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה ועונשו גדול. וזאת מן המצוות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.
מבואר שענין מצוה זו ד'אהבת השם' נוהגת בכל אדם מישראל הן איש והן אשה הן ביום והן בלילה בכל זמן ועידן והיא אחת מן המצוות הנוהגות במחשבה בלבד.
אהבה זאת עניינה שיורגש בלבו כאילו מלא על כל גדותיו עד אפס מקום מאהבה זו, ונמצא טרוד באהבה זו תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאותה אהבה, ושוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, והיינו שיאהב את ה' יתברך בלי גבול ומדה אהבה גדולה ונוראה כל כך שתהא נפשו קשורה באהבת ה' יותר מכל דבר אחר.
אך לא רק אהבה לבבית,[17] אלא צריך שהאהבה לבורא תתבטא בכל שלשת הרבדים, שהם: מעשה, דיבור, ומחשבה. בצורה כזו:
אהבת השם בבחינת ה'מעשה' על ידי שיתנהג כראוי, שהרי כאשר מעשיו מתוקנים הרי הוא גורם להאהיב שם שמים בפי כל הבריות, כמו שאמרו בגמרא הקדושה (יומא פו.), וז"ל:
כדתניא: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶי"ךָ' – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג).
אהבת השם בבחינת ה'דיבור' שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וכן לדרוש תורה לאחרים עד שיביא אהבתו בלבם, שהרי האוהב האל בלא ספק לא ינוח לבו עד שימשוך את כל העולם לאהבתו יתברך.
אהבת השם בבחינת ה'מחשבה' היינו לשעבד את כל חלקי המחשבה לקיום רצון הבורא יתברך, ובכל זמן ועידן פנוי לחשוב כיצד אפשר יותר לגרום לו יתברך נחת רוח.
וזהו שבחם של ישראל קדושים שאוהבים את הקדוש ברוך הוא ואת תורתו ומצוותיו, עד כדי שאפילו חייהם אינם נחשבים מאומה כנגד אהבת השם יתברך הבוער בלבם ברשפי אש שלהבת י"ה… (עכ"ל חלב הארץ).
האהבה הבוערת בלבות ישראל היא אהבה כנה ופשוטה ללא כל צִפיה לשום תגמול או קבלת שכר. כמו שהוכיחו זאת במהלך הדורות שוב ושוב… ודפי ההיסטוריה מלאים בזה, ראה שם…[18]
וברשותכם נחזור ליעקב אבינו…
כחה של נפילת אפים
עשרים ושתים שנה של צער איום ונורא חלפו על יעקב אבינו. וכתב המקובל האלקי רבי מנחם עזריה, הרמ"ע מפאנו זיע"א,[19] שיעקב אבינו ידע את דרשת הירושלמי (ראש השנה פ"ב ה"ה) על הפסוק: "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶֽבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (שמואל־א ג, יד), בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בתפילה!
וכוונת הירושלמי (באומרו 'תפילה') זה על ה'נפילת אפים', שהרי בנפילת אפים אדם מוסר עצמו למיתה ממש, ומסירת הנפש הזאת למיתה מכפרת.[20]
וידע יעקב אבינו שאי אפשר לפעול את התיקון הנורא הזה בלי ספר תורה,[21] ומכיון שיוסף (השקול כספר תורה) לא היה לידו, לכן לא יכול היה ליפול על פניו.
מכסת היסורים הסתיימה, ויעקב ויוסף נפגשים, וכך נאמר: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּֽעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ" (בראשית מו, כט-ל)…
ופירש רש"י: 'וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד' – יוסף בכה, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.
והמשיך הרמ"ע מפאנו וכתב: עתה שהתחברו שוב שתי הנשמות (ויעקב נפגש עם יוסף השקול כספר תורה), הצליח יעקב לתקן את כל הפגמים! וזה על ידי שקרא קריאת שמע והתפלל שמונה עשרה, ולאחר מכן נפל על פניו ומסר את נפשו למיתה, וכמו שנאמר: 'אָמוּתָה הַפָּעַם'!
ועתה לאחר שתיקנו את כל החטאים זכה יעקב לחיות בגן עדן שבעה עשרה שנה! וכמו שנאמר: "וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (שם מז, כח)…
וביאר ה'אור החיים' הקדוש (שם): 'וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה' – אלו היו חייו ולא קודם, הם היו ימיו שהיה לו בהם חיוּת…
יעקב אבינו באותן שנים עלה ונתעלה, למקומות כמוסים ונעלים, למקומות שעליהם נאמר: "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (איוב כח, ז)…
חיים מתוקים וערבים, אורות עליונים נשגבים ונעלמים. אורות והארות ומוחין דגדלות, המשתלשלים ומאירים משמי שמי קדם…
אשרי חלקם של אוהבי השם!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. מצות עשה מן התורה לאהוב את ה' יתברך, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ'.
אהבה זאת עניינה שירגיש האדם בלבו כאילו הוא מלא על כל גדותיו עד אפס מקום מאהבה זו, ושיהיה טרוד באהבה זו תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאותה אהבה, ושוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, והיינו שיאהב את ה' יתברך בלי גבול ומדה, אהבה גדולה ונוראה כל כך שתהא נפשו קשורה באהבת ה' יותר מכל דבר אחר.
ב. אך לא רק אהבה לבבית, אלא צריך שהאהבה לבורא תתבטא בכל שלשת הרבדים, שהם: מעשה, דיבור, ומחשבה. בצורה כדלהלן:
מעשה: על ידי שיתנהג כראוי, שהרי כאשר מעשיו מתוקנים הרי הוא גורם להאהיב שם שמים בפי כל הבריות.
דיבור: שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו וכן לדרוש תורה לאחרים עד שיביא אהבתו בלבם, שהרי האוהב האל בלא ספק לא ינוח לבו עד שימשוך את כל העולם לאהבתו יתברך.
מחשבה: היינו לשעבד את כל חלקי המחשבה לקיום רצון הבורא יתברך ובכל זמן ועידן פנוי לחשוב כיצד אפשר יותר לגרום לו יתברך נחת רוח.
וזהו שבחם של ישראל קדושים שאוהבים את הקדוש ברוך הוא ואת תורתו ומצוותיו עד כדי שאפילו חייהם אינם נחשבים מאומה כנגד אהבת השם יתברך הבוער בלבם ברשפי אש שלהבת י"ה…
האהבה הבוערת בלבות ישראל היא אהבה כנה ופשוטה ללא כל צִפיה לשום תגמול או קבלת שכר. כמו שהוכיחו זאת במהלך הדורות שוב ושוב… ודפי ההיסטוריה מלאים בזה ראה שם…
הערות שוליים:
[1] ישיבת פורת יוסף שכנה בעיר העתיקה, ובהשתלטות הירדנים על העיר העתיקה, נשרפה.
[2] בהערה הבאה כתבנו אודותיו, ראה שם.
[3] הרב הרצוג הכיר במעלתו של הרב מטעפליק. קודמו, הרב קוק, הציע לרב מטעפליק להצטרף לרבנות הראשית, לכהן רשמית כרב שכונת בית ישראל וכדיין בבית דינו. ההצעה כללה דירת שרד מרווחת ומשכורת גבוהה, שיאפשרו לו לשקוד על תלמודו בהרחבת הדעת. הרב מטעפליק השיב בשלילה, אבל השלוחים לא פסקו מלפקוד את מעונו הדל, והוסיפו שלל הבטחות.
קם הרב מטעפליק ופקד את מעונו של רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית, וסיפר על מסכת הפיתויים והלחצים. 'אל תאמין בעצמך' (אבות פ"ב מ"ד) – הורונו חז"ל. הנסיונות הולכים ומתגברים, מה העצה?
נענה רבי יוסף חיים ואמר: 'כשעלה מר ארצה, בשנת תרפ"ה (1924 למניינם), הראני פיתקא שעברה אליו מזקינו המנוח!'
'אכן,' אמר הרב מטעפליק. סיפור מוזר היה זה: סבו, שנפטר לפני לידתו, אמר שיום יבוא והנכד שיוולד יעלה לארץ ישראל ויזדקק לעצתו. יקח עמו פתק זה, ויניחהו. בפתק היה כתוב משפט בכתב סתרים, נוטריקון בלתי מובן. כשעלה הראהו לרבי יוסף חיים, אולי יעזור בפִענוחו. אך רבי יוסף חיים העיף בו מבט והחזירו מבלי אומר.
עתה, כשענין הפתק הוזכר, לא הוצרך הרב מטעפליק לעיין בו. אם את הכתוב באלפי הספרים שבספרייתו, על מאות אלפי דפיהם כפולי הטורים ידע על פה – את השורה שבפתק על אחת כמה וכמה… מיד ציטט את אותיותיו: 'ואל עברעב והגרא'. מי יבין פשר דבר?
חייך רבי יוסף חיים, ואמר: 'סבך המנוח ראה את הנולד, וחזה את התלבטותך. ביקש להנחותך על פי דעת תורה. וזה פשר ההוראה: 'ואל' – אלו דברי המשנה (אבות פ"א מ"י): 'ואל תתוודע לרשות.' אל תקשור קשרים עם המוסדות הרִשמיים. ומדוע? ציין סבך: 'עברעב והגרא' – 'עיין ברבי עובדיה מברטנורא ובביאור הגר"א', שביארו בסיבת ההוראה, שאין להתקרב לרשות כדי שלא לקבל מידם את משרת הרבנות!'
כמה בהירים היו הדברים! ועד כמה קלעה ההנחיה לעצה שכה נזקק לה! הערפילים פוזרו, ענן הספיקות התפוגג, ותשובתו של הרב מטעפליק לשלוחי מוסד הרבנות הרִשמית היתה נחרצת. הוא מיקם את עצמו בין נאמני מרא דארעא דישראל, רבי חיים זוננפלד, וממלא מקומו, הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי.
ועתה, פקד את בית הרב הראשי!…
[4] 'רבינו האור לציון' (חלק א – עמוד 197), לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א.
[5] מגלה עמוקות (פרישת שלום, חלק א – עמוד סח והלאה).
[6] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה טו – אות ז): מה היתה אותה התאנה? רבי אבין אמר, ברת שבע דאמטיית ז' ימי אבלא לעלמא.
[7] זו דרכו של היצר הרע, וכמו שנאמר: "טָֽמְנוּ גֵאִים פַּח לִי וַֽחֲבָלִים פָּֽרְשׂוּ רֶֽשֶׁת לְיַד מַעְגָּל מֹקְשִׁים שָׁתוּ לִי סֶֽלָה" (תהלים קמ, ו). ואשרי אדם שהוא עירני, ושומר עצמו מכל הרשתות והפחים.
[8] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה יט – אות ד): רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר, התחיל (הנחש) אומר דילטוריא (דברי בלע) על בוראו, אמר מאילן הזה אכל וברא העולם והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים דכל אינש ואינש סני בר אומנתיה (כל אומן שונא בני אומנותו).
[9] וזה לשון הזוהר (השמטות – בראשית דף רסג ע"א): ואם לאו, מטה כלפי חובא לסטרא דגבור"ה דתמן נחש 'אל אחר' דתבע לשפוך דמא ואתקטיל משיח וסגיאין מישראל, ובגין דא איתמר: "שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר" (רות ג, יג), דאיהו בוקר דאברהם דיהא מטה כלפי חסד… עיי"ש.
[10] רגיל היה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א לומר: 'יש מתמידים אך אינם שקועים, ויש שקועים אך אינם מתמידים. העיקר זו השקיעות, אולם היא צריכה להיות בהתמדה!'
[11] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה ע – אות ד):
רבי אבהו אמר: 'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִי"ם עִמָּדִי וּשְׁמָרַֽנִי בַּדֶּֽרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ' – מלשון הרע, היך מה דאת אמר: "וַיַּדְרְכוּ אֶת־לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶֽׁקֶר" (ירמיה ט, ב).
'וְנָתַן לִי לֶֽחֶם לֶֽאֱכֹל' – מגילוי עריות, היך מה דאת אמר: "וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּֽחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" (בראשית לט, ו)…
'וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי' – משפיכות דמים.
'וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִי"ם' – מעבודת כוכבים.
[12] וכתב במדרש הגדול (בראשית כט, ד), וז"ל: 'מגישתו של יעקב אבינו אל הרועים למדנו שלעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות וקורא להם אחים וריעים, ויקדים בשלום הכל, כדי שיקדימו אותו מלאכי שלום ומלאכי רחמים מלמעלה'.
[13] כמובא בהגדה של פסח: לבן – ביקש לעקור את הכל!
[14] בספר מעם לועז (פרשת וישלח – בראשית לד, לא) כתוב (בעיבוד לשון), שאחר הריגת בני שכם עלה הס"מ לשמים וביקש לנקום את נקמתם. וענו לו – אם אנשי שכם היו ערלים אז כל האו"ם היה משתולל, אבל עכשיו שהם נמולים הרי הם יהודים – והאו"ם שותק, אז תשתוק גם אתה!
[15] טומאתו של שכם בן חמור פעפעה בדינה, וממנה נולד זמרי בן סלוא שנכשל בגילוי עריות בחטא השיטים.
וזה לשון הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (ספר מחשבות חרוץ – אות ז):
דעל ידי זה פגע בה אותו חִוְיָא… ולפי שהיא קרקע עולם שאין בה כח כבישת היצר, דדרכו של איש לצאת למלחמה ולא של אשה דדעתה קלה, על כן הטיל בה זוהמא… ונשאר בזמרי שהוא שאול בן הכנענית…
[16] ראה בדברי הרמ"ע מפאנו זיע"א (מאמר חיקור דין, חלק א – פרק כג).
[17] הגדרה של חיים היא רגש. כשאנו אומרים שאדם חי הכוונה שבתוך גופו מתגלים רגשות.
וזו לא הגדרה מדוייקת!
אם הרגשות המתגלים בתוך האדם הם רגשות אפלים של שנאה, יאוש וכדומה, אי אפשר להגדיר אותו בתור חי אלא בתור 'מת מהלך'.
עיקר החיים הם רגשות קדושים של אהבת ה', אהבת תורה, אהבת ישראל, יראת שמים והתבטלות לה' יתברך.
ובענין זה סח הגאון רבי יצחק ישעיהו וייס שליט"א (הובא ב'מעיין האמונה' – חלק ד עמוד מה, לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א, (ומקורו מספר נר ישראל, חלק ה – עמוד סב)):
סבא שלי, רבי ישעיהו מגורליץ זיע"א, נמנה על חסידי הצדיק רבי צבי הירש מזידיטשוב זיע"א. לפרנסתו עסק במסחר, ועסקיו הסתעפו על פני הונגריה אוסטריה ורוסיה. בשלהי החורף נסע לרוסיה לפקח על עסקי היערות ומשלוח העצים הכרותים, ומחמת הפשרת השלגים נבצר ממנו לנסוע במחצלת ואף בעגלה לא יכול היה לשוב מחמת הדרכים הטובעניות. בנהרות צפו גושי קרח שסיכנו את המפליגים, והשלים עם הידיעה שיאלץ לחוג את הפסח בנכר.
כיון ששמע פלאות על הנהגת הצדיק רבי אברהם מפרוהוביטש, החליט להסתופף במחיצתו בליל הסדר הקדוש.
בליל התקדש החג, כאשר נכנס הרבי לטרקלין הסדר בבגדי לבן, ראו שהשכינה חופפת עליו. רבי ישעיהו עמד מולו וצפה בו בהתפעמות. הרבי עמד נִכְחוֹ בדומיה, והחל את הסדר באמירת: 'קדש'! לפתע קרס אחורנית על כס מלכותו. ישב כך כמה רגעים, ומיד קרבו המשמשים בקודש, אחזו בו מזה ומזה, העמידוהו על רגליו והוציאוהו מן החדר.
עמד רבי ישעיה מופתע: מה זה, מה אירע, למה הוציאוהו, ולאן?
כעבור שעה קלה נראה הרבי בפתח, נשען על זרועות הגבאים. קרב לשולחן והמשיך בעריכת הסדר. קידש על היין והיסב לשתותו.
ואז קם וקרא: 'ורחץ'! ושוב כשל לאחוריו. הגבאים שהו קמעה, תמכו בו והוציאוהו מן החדר. ורבי ישעיה רואה ותמיה.
שב הרבי, נטל ידיו, קם וקרא: 'כרפס', התמוטט לכסאו והוצא שוב…
הפעם לא יכול היה רבי ישעיהו להתאפק, ושאל את הנוכחים לפשר הדברים. סחו לו שכך דרכו: בכל סימן מסימני הסדר נתקף הוא פחד ורעדה ומזיע בחיל, עד שיש להוציאו כדי להפשיטו מבגדיו הלחים ולהלבישו בגדים יבשים!
שמונת ימי החג, עברו על רבי ישעיהו בהרגשת קדושה עליונה ובשמחה עצומה. ואז, הוא ניגש לרבי ואמר: רבי, אני חוזר עכשיו לביתי, ומבקש אני ממך, ברך אותי שאזכה לחוות ולהרגיש ולו פעם אחת יראת שמים כמו שאתה מרגיש!
הרבי שמע, האזין, ולא ענה. לחץ ידיו בחום, ורבי ישעיהו קם ויצא לדרכו…
בדרכו לביתו עבר דרך העיר זידיטשוב, ונכנס לקבל ברכת רבו רבי צבי הירש. כשנכנס לחדרו, לא מצאו. אמרו שהרבי יצא לרגע, ומיד ישוב.
בחדר, בצד, עמד מיכל מים ממנו נוהג היה הרבי ליטול ידיו כפעם בפעם. עודו ממתין, חשב רבי ישעיהו: מן הדין היה להתכונן כדבעי לקבלת פני הרבי. ואיך מתכוננים, במורא הרב כמורא שמים. נזכר ביראה שראה בפרוהוביטש, ואמר לעצמו: מי יתן וזכיתי לחוש מעין אותה יראה!…
לפתע נתקף פחד ורעדה, נדמה היה לו שקרביו עולים באש. גלי חום הציפוהו ונהרות זיעה שטפוהו, חש שהוא עולה בלהבות. בבעתה ביקש לקרר עצמו, לכבות את השריפה במים. בירך ושאב מים מן המיכל. שתה, ושתה, ושתה, עד שכילה את המים! וללא הועיל, כי הבעירה נמשכה, עד מחנק. חש שהנה עומד הוא למות מרוב יראה!
בתוך כך נכנס הרבי, וניגש למיכל לרחוץ ידיו. נטל את הספל, והנה המיכל ריק. הביט ברבי ישעיהו שעמד בסמוך, בהק מזיעה ורעד בכל גופו. חייך ואמר:
'חמדת את היראה של פרוהוביטש, ושתית את כל המים?!' טפח על שכמו ואמר: 'נו, די לך בכך!' –
ובו ברגע באה הרווחה…
[18] באחת הפעמים סיפר הגה"ק רבי יהושע ליב דיסקין – 'השרף מבריסק' – את הסיפור הבא (בין ירושלים והגולה – עמוד 190, לגאון רבי מנחם מנדל גרליץ):
כאשר נבחרתי לכהן ברבנות בעיר 'בריסק' שמעתי כי בבית המשפט המחוזי של בריסק – שהיה בית משפט של המדינה – נהוג כי בבוא יהודי להתדיין לפניהם ומתחייב להישבע היה שוטר בית המשפט הולך לבית כנסת יהודי מוציא משם ספר תורה ומביאו לבית המשפט, ומשביעים בו את היהודי. נוהג זה נמשך הרבה שנים ואין פוצה פה. דבר בזיון ספר התורה חרה לי עד מאוד וצִויתי לקהילה להפסיק מנהג נלוז זה שהוא בגדר חילול ה'.
כמה ימים לאחר מכן שוב נתחייב יהודי שבועה בבית המשפט, והשוטר נשלח לבית הכנסת להביא ספר תורה, אולם, בבואו לבית הכנסת נאמר לו, כי בפקודת הרב אין להוציא ספר תורה למטרות מעין אלו.
השוטר חזר לשופט בידים ריקות וסיפר לו כי 'הרב החדש' ציוה לאסור מעתה הוצאת ספר תורה למטרה זו. עוד באותו יום הוזמנתי להופיע בפני השופט ולנמק איסור זה. בשעה היעודה הופעתי בבית המשפט, והשופט שאלני אם יש אמת בדבר שאני צִויתי לאסור את הוצאת ספר התורה. נכון!
אבל מדוע? גם לנו יש חפצים 'מקודשים', ואנו בכל זאת מביאים אותם לצורך השבעה.
זה לא דומה בכלל – השבתי – הספר תורה עלה לנו ביוקר רב… כמה שילמתם עבור ספר תורה אחד?
עשרות אלפי נפשות שדמם נשפך כמים, עונו ונשרפו מפני כבודה, אלפים שעלו על המוקד בשביל קיומה של אות אחת מהכתוב בה!…
והסבר זה עשה רושם עמוק על השופט הגוי, ובו במקום הצהיר שמכאן ולהבא הוא מבטל מנהג זה…
[19] מאמר חיקור דין (חלק א – פרק כג).
[20] וזה לשון שער הכוונות (דרושי נפילת אפים – דרוש ב):
והנה ענין זה עצמו נעשה על ידי נפילת אפים… והענין הוא שהנה בחינת מיתה האמיתית הוא מקום הקליפות, בסוד: 'רגליה יורדות מוות'. וצריך שהאדם ימסור עצמו למיתה ויכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקליפות ולכוין שיוציא משם בכח זכות תפילתו אותם הבירורין אשר שם… (וראה שם שהאריך, וסיים:)
כי בלי ספק שהעושה מצוה רבה זו למסור עצמו למיתה בכל שלשה עולמות הנזכרים כדי לברר אותם הנשמות ולגרום זיווג זו"ן, בלי ספק ששכרו עצום מאוד!
[21] כשיטת הרמ"א (או"ח, סימן קלא ס"ב), וז"ל: הגה – יש אומרים דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו, אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים, וכן נוהגים.
