מה מסתתר מאחורי המילים?
בפרשת מקץ למדנו כך:
בעקבות הרעב הכבד ששרר אז בארץ, התארגנו האחים הקדושים, בניו של יעקב אבינו, למסע קניות בארץ מצרים. הכינו את החמורים, לקחו שקים וכלי אחסון, וסכום גדול של כסף ויצאו לדרך…
בדרכם למצרים עברו דרך מדבר סיני, ושם הם פגשו בשיירות החוזרות ממצרים לבתיהן. והם התעניינו: 'באיזה אופן מתבצעת המכירה?'
והאנשים השיבו: 'ממש בקלי קלות. בכניסה למצרים מתבצע רישום, שם משלמים ומזמינים את המוצרים. עשרות אלפי פועלים מטפלים בהזמנות, ותוך פחות משעה מקבלים את המוצרים!'…
האחים שמחו. 'ברוך ה', לא נצטרך לבזבז את הזמן'…
הם מגיעים למצרים, וניגשים לרישום.
'שמות בבקשה!'
'ראובן. שמעון. לוי. יהודה. יששכר. זבולון. דן. גד. אשר. נפתלי. וכולנו בני יעקב. ואנחנו רוצים להזמין…'
לפתע נמחק החיוך מפניו של הפקיד. והוא נעלם… האחים לא הבינו – 'לאן הוא נעלם?' עודם עומדים וממתינים, ומכל הצדדים הגיחו חיילי קומנדו והקיפו אותם…
'אתם בני יעקב שגר בארץ ישראל?'
'כן. זה אנחנו'.
'בשם החוק. אתם עצורים!'
אזיקים כבדי משקל הוטלו על ידיהם ורגליהם והם לוו במשמר כבד לארמונו של יוסף…
על כסא מלכותי ישב איש צעיר ועיניו יורות זיקים, 'מה חשבתם שתוכלו לברוח? מה, אתם לא יודעים שסוכני הביון שלנו הם מהטובים בעולם?!'…
'סליחה אדוני, על מה אתה מדבר?'
'שום סליחה. אני לא סולח. אתם מרגלים – ותענשו על כך!'
ויוסף סימן בידו, והחיילים גררו אותם לתא המעצר, ובלי הרבה כבוד דחפו אותם לתוכו, ודלת הברזל החורקת נסגרה בחבטה!
האחים ישבו בתא המעצר… 'נו, מה אתם אומרים? אלפים מגיעים לכאן בכל יום, וכולם משלמים ולוקחים, ורק עלינו העלילו עלילות… המושל הזה שונא ישראל, אנטישמי אמיתי'…
שלש יממות עברו על האחים בתא המעצר, ואז הוא שחרר אותם, נתן להם את המוצרים שהזמינו, וביקש: 'בפעם הבאה שאתם באים תביאו אתכם את בנימין!'…
חלפה תקופה – ומוצרי המזון שהביאו הסתיימו…
והם שוב יצאו למסע, והפעם – בנימין אתם. הם הגיעו למצרים, וניגשו להירשם. ושוב חזר הסיפור על עצמו… ותוך כמה דקות הם מצאו עצמם עומדים לפני המשנה למלך מצרים…
יוסף מתרגש לראותם, ומיד מְצַוֶּה להכין סעודה מלכותית. והם מצטרפים אליו לסעודה…
בסיום הסעודה הם לוקחים את שקי המזון ויוצאים לדרך. הם לא מספיקים להתרחק, וענן סמיך נראה מאחוריהם… הענן הלך והתקרב ומאחוריו התגלה גדוד חיילים: 'עצרו מיד! בשם החוק. אתם עצורים!'
'מה קרה?'
'אתם, בעצמכם, גנבתם את הגביע!'
אזיקים כבדי משקל הוטלו על ידיהם ורגליהם והם לוו במשמר כבד לארמונו של יוסף…
על כסא מלכותי ישב יוסף ופניו אדומות מזעם: 'מה חשבתם שתאכלו אתי, ותגנבו לי את הגביע?! – אני חייב להעניש אתכם. והחלטתי להפוך את בנימין לעבדי האישי!'…
ובנקודה הזו פותחת פרשת השבוע, פרשת ויגש.
יהודה ניגש ליוסף ומנסה לעורר רחמים,[1] וכך הוא אומר: דע לך שיש לנו אב זקן ואם תיקח את בנימין, אתה תגרום להוריד את שֵׂיבָתוֹ "בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (בראשית מד, כט)…
וצריך להבין איזו מן טענה היא זו, והרי זה דרך העולם שכאשר מישהו חוטא ונענש אביו מצטער, ואף פעם לא מתחשבים בצער של האבא, ואם כן, מה מיוחד כל כך כאן?…
ולפני שנשיב נקדים…
שני עצים יוצאים מן הכלל
ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את אדם הראשון, לאחר מכן לקחו והכניסו לגן עדן. באותה שעה טייל עמו בכל הגן, והראה לו את כל מסתריו ואוצרותיו.
ולאחר מכן לקח אותו לאמצע הגן, ושם בנקודה האמצעית שבגן, היתה ערוגה ובתוכה צמחו שני אילנות.[2]
הקב"ה הראה לו על שני האילנות ואמר לו: זה אילן עץ החיים, וזה אילן עץ הדעת. מכל האילנות שבגן מותר לך לאכול, אך מעץ הדעת – אסור![3]
והנה אין אנו יכולים לתאר בדעתנו איך נראה עץ החיים, אבל עלינו לדעת כי הוא היה דבר רוחני ונשגב מאוד, והוא היה צינור שדרכו הושפע אור וחיות נשגבים לעולם.
וכך תיארו את עץ החיים אנשי כנסת הגדולה:[4] "רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל־אַרְעָא: עֳפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יְדֻרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל־בִּשְׂרָא" (דניאל ד, ח-ט).[5]
ואמרו בזוהר (תיקוני הזוהר – תיקון סט דף קיא ע"ב) שבעץ החיים יש את סוד שם הוי"ה, המורכב מארבע אותיות: י', ה' עילאה, ו', ה' תתאה.
אות ו' – כנגד גוף העץ.
אות י' – כנגד הפירות שלו.
ה' תתאה – כנגד שורש האילן.
ה' עילאה – כנגד הענפים.
ודרך עץ החיים היה יכול אדם הראשון לעלות בכל עת לעולמות העליונים. כמי שדר בבית ועליה על גביו.
כי בשעה שברא הקב"ה את האדם העניק לו את האפשרות והיכולת לעלות ולהתעדן בעולם הנצחי בגוף ונשמה יחדיו, והיה יכול לדור בעולם הזה ובעולם העליון לפי בחירתו וכמו שזכה לזה אליהו הנביא זכור לטוב שגר גם בעולם העליון וגם בעולם שלנו.
וכמו שכתב הגה"ק רבי חיים בן עטר זיע"א (אור החיים הקדוש – במדבר כא, יז), וז"ל:
אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא, היה האדם עולה לרקיע ודר בעליה ובחצר.[6] וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו, ולא טעם טעם מיתה… בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה, וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו… (עכ"ל).
כחו של חטא
באותה שעה היתה כל הבריאה מאוחדת, וגם אדם וחוה היו מאוחדים בתכלית.
אדם וחוה התיישבו בגן עדן, במקום ששם נשבה רוח מסוג אחר, והאויר היה אור אלקי זך ומרומם, ואדם וחוה שנשמו אותו התמלאו ברגשות קודש נעלים…
נשמתו של אדם הראשון היתה משהו כביר ועצום, שאין לנו אפילו אפשרות לדבר אודותיה.
וגם גופו היה זך ונקי בתכלית, נקי – מכל תאוה אסורה, וזך – מכל מדה רעה.[7] לאדם הראשון לא היה יצר הרע כלל!
וכנגדו, מחוץ לגופו, עמד הנחש בגן עדן והתמלא חלחלה: איזה אויר נורא!… והוא יצא לפעולה… אדם וחוה אכלו מעץ הדעת – ועל ידי כך פגמו בשני העצים הללו: בעץ החיים ובעץ הדעת.
והגם שבתורה הקדושה לא נתגלה הפגם שפגמו בעץ החיים, אנשי כנסת הגדולה גילו, וכך נאמר: "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת: קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עֳפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִפֲּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי: בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ" (דניאל ד, י-יב)…[8]
על ידי החטא נפגם גוף העץ ('גֹּדּוּ אִילָנָא') – המכוון כנגד אות ו'.
התפזרו הפירות ('וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ') – המכוון כנגד אות י'.
נקצצו העלים ('וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי') – המכוון כנגד אות ה' עילאה.
ורק השרשים המכוונים כנגד אות ה' תתאה – נשארו בארץ ('בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ')…
וגם עץ הדעת נפגם, וכמו שכתב השל"ה הקדוש (חיי שרה, תורה אור – אות ב): שעץ הדעת נפגם בשורש, בהתפשטות, ובעיקר הגזע…
ומכיון שנוצר פגם, הוצרכו שני העצים הללו תיקון…
אך לפני שנבאר כיצד החל התיקון, נרחיב עוד קצת בענין הנזק שנוצר…
מאחדות לפירוד…
בעקבות החטא נוצר פירוד בין העליונים לתחתונים ובין הגשמיות לרוחניות,[9] וכל האחדות האלקית שהיתה מאירה בגילוי נעלמה.
הרבה נזקים נוצרו מהפירוד, אך אחד הדברים המשמעותיים ביותר, הוא היווצרות רגש הגאוה!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, וזתו"ד:[10]
קודם שחטאו אדם וחוה האירו עליהם שני שמות קדושים והם: השם שד"י והשם אדנ"י. השם שד"י האיר עליהם מבחוץ והשם אדנ"י האיר עליהם מבפנים.
אך לאחר שחטאו נוצר נזק נורא ואיום – משני השמות הקדושים הללו הסתלקה האות דל"ת, ובכך נוצרו שתי מילים חדשות, מהשם שד"י נוצרה המילה 'יש', ומשם אדנ"י נוצרה המילה 'אני'[11]…
וזה שהתנצלה חוה ואמרה: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַֽנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יג) – הנחש הוא שגרם לאנושות את המושג 'יש' ו'אני' (ביחד 'השיאני', ה-יש אני), הנחש הוא שהטיל באדם את זוהמת הגאוה…[12]
ומכיון שהתגלה בתוכו רגש גאוה, השתנתה הַֽחֲוָיָה הנפשית של האדם,[13] והוא כבר לא יכל להגיע לשלימותו בגן עדן, ולכן הוא גורש מגן עדן לעולם הזה, כדי ששם, מתוך עמל ויגיעה, הוא יזכה לזכך את ישותו כפי שהיה בתחילתו.
וכתב הגה"ק רבי דובער, האדמו"ר האמצעי מחב"ד (תורת חיים, וישלח – אות ג), וז"ל:
ידוע בענין ההפרש שבין אדם לבהמה, דאף על פי שהבהמה למטה מן הדעת – שאין בה דעת כלל, והאדם הוא בר דעת בחינת מְדַבֵּר. מכל מקום אנו רואים שיש בבהמה בחינת הביטול לאין יותר מבאדם, לפי שיש בהם בחינת הביטול של היש אל בחינת האין ביותר, על כן אין להם בחירה כלל!
מה שאין כן האדם שיש לו כח בחירה לבחור בין טוב לרע, ולהיות מורד בקונו – לבחור ברע ולמאוס בטוב, שזהו מצד בחינת הפירוד והישות שיש בו, דהיינו על ידי הדעת שבו שנמשך מעץ הדעת טוב ורע שחטא בו אדם הראשון על ידי נחש הקדמוני… על כן נמשך דוקא בנפש האדם בחינות הפירוד ויש, היפך הביטול… (עכ"ל).
הפירוד שנוצר בעקבות החטא, גרם לכך שאדם הראשון נפרד מחוה אשתו במשך 031 שנה!…[14]
הפירוד הזה ביניהם הגביר את הנזק והחוט המקשר והמחבר בין שני העולמות,[15] נקרע וניתק…
העולם שקע באפלה…
מדת התפארת – סוד האחדות
שנים ארוכות חלפו על העולם והפגמים לא תוקנו. ובשנת 8491 לבריאה החליט הקב"ה שהגיע הזמן להתחיל בתיקון.
והוא הוריד שוב את אדם הראשון לעולם, והלבישו בתוך תינוק שנקרא אברהם.
על אברהם אבינו הוטל לתקן את השורש של עץ הדעת,[16] ואת הענפים של עץ החיים – ואברהם אבינו בכח עבודתו במדת החסד ובכח האחדות שהיתה בינו לבין אשתו שרה,[17] זכה לתקן – וכאשר גמר לתקן את הענפים שהם סוד האות ה', זכה והוסיפו לו את האות ה' לשמו.
אחר כך התגלגל (אדם הראשון) ביצחק אבינו, והוטל עליו לתקן את הענפים של עץ הדעת,[18] ואת הפירות של עץ החיים. ויצחק אבינו בכח עבודתו במדת היראה ובכח האחדות שהיתה בינו לבין אשתו רבקה[19] זכה לתקן – וכאשר גמר לתקן את הפירות זכה להארה מהאות י'… (וההסבר עמוק, ראה בזוהר שם).
אך למרות העבודה הזו, עדיין לא הצליחו לתקן את גוף האילן.[20]
וכדי לתקן את גוף האילן, הוצרכו לעמוד בנסיון עקידת יצחק!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויקרא – מאמר ה), וז"ל:
אברהם אבינו ויצחק אבינו היו שונים מאוד במדותיהם, כי מדתו של אברהם היתה מדת החסד ואילו מדתו של יצחק היתה מדת הגבורה.
והקב"ה שרצה לכלול אותם יחד, ציוה על נסיון העקידה. וביארו בזוהר הקדוש (פרשת וירא דף קיט ע"ב) שעל ידי מעשה העקידה נכללו ונתמזגו אברהם אבינו ויצחק אבינו במדותיהם. כי בכך שנעשה אברהם אבינו אכזרי על בנו ובא לשחוט אותו כדי לקיים את מצות הבורא, הכניס לתוך לבו חלק מסויים ממדת הגבורה של יצחק בנו, שהרי שחיטת אדם יכולה לנבוע רק ממדת הגבורה ולא ממדת החסד.
ועל ידי כך שיצחק אבינו הכניע את עצמו לפני אביו והניח לו לשוחטו, ולא קם כנגדו בגבורה ועוז, על ידי כן הכניס בתוך לבו חלק מסויים ממדת החסד של אברהם אביו, ובזה התכללו זה בזה.
ומכח אותה התאחדות והתמזגות המדות שהיתה בין אברהם אבינו ליצחק אבינו בנסיון העקידה נוצרה בעולמות העליונים נשמתו של יעקב אבינו, אשר כבר בהיותו ברחם אמו היתה טבועה בו המדה הממוצעת שבין מדותיהם הטבעיות של אבותיו הקדושים אברהם ויצחק – מדת התפארת.
ורמז לכך שאז נוצרה נשמת יעקב אבינו נמצא במה שנאמר בפרשת העקידה: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כב, ד), 'יוֹם הַשְּׁלִישִׁי' רומז ליעקב אבינו שהוא השלישי שבאבות.
לכן יעקב אבינו הוא השלם ביותר שבאבות, כמו שמבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש (פרשת ויצא דף קנ ע"א) שיעקב אבינו נקרא שלימו דאבהן, כי המדה המושלמת ביותר היא המדה הממוצעת שבין המדות הקיצוניות לימין (חסד דאברהם) או לשמאל (גבורה דיצחק), וכמבואר ברמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ב) שהדרך הבינונית והאמצעית שבכל הדעות היא ה'דרך הטובה' שבה צריך האדם לנהוג… (עכ"ל).
יעקב – כליל תפארת
עשרים ושלש שנים חלפו מהעקידה, ובשנת 8012 לבריאת העולם נולד יעקב אבינו.[21] והוא החל לעבוד במדה אחת והיא מדת התפארת, שהיא כוללת גם את מדת האהבה וגם את מדת היראה. וכמו שנאמר: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) – 'ישֵׁב אֹהָלִים' – שני אהלים, שעבד את בוראו בשתי המדות, יראה ואהבה.[22]
ומכיון שהוא היה סוד התפארת לכן קיבל את הכח לתקן את גוף שני האילנות,[23] ובתחילה תיקן את עץ הדעת וזה על ידי לימוד התורה.
מעת שנולד יעקב הוא נדבק לעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה…
יעקב אבינו למד מתוך שקיעות מוחלטת, בהתמדה מופלגה, ובריכוז נורא…
וכך חלפו עליו ששים ושלש שנה…
ואז, בהיות יעקב בן ששים ושלש, יצחק אבינו קורא לעשיו (אחיו התאום) ומבקש ממנו שיכין לו סעודה דשנה ואחרי שהוא יאכל הוא יברך אותו.
ואמרו בזוהר הקדוש (תולדות דף קמב ע"א): בשעה שקרא יצחק לעשיו, בנו יעקב לא היה שם ולא ידע שיצחק רוצה לברך את עשיו. והשכינה הקדושה התגלתה אל רבקה אמנו והודיעה לה על דבריו של יצחק לעשיו.
והסיבה שהשכינה גילתה לרבקה, כי אם עשיו היה מתברך מיצחק באותה שעה, העולם היה נשאר בקלקולו ובפגמו לעולם!
רבקה שמעה את דברי השכינה והבינה: המאבק החל!
מיד קראה ליעקב ואמרה לו: תתחפש לעשיו ולך קח את הברכות! ואל תחשוב שישנה דרך אחרת, שהרי בשעה שבא הנחש להחטיא את אדם הראשון הוא בא בחכימו ובעקימו, ואם כן עתה שיצחק רוצה לברך את עשיו (שהוא מצד הנחש), אנו צריכים לבוא עליו גם כן בחכימו ובעקימו.
יעקב שמע לקול אמו, רבקה, עטה על זרועותיו את עורות העיזים, נטל את המגש, נכנס לחדרו של יצחק, וקיבל את הברכות.
לאחר שיצא, הגיע עשיו, נכנס לחדר, ואמר לאביו: אבא!!! הבאתי לך אוכל!
יצחק התמלא תמיהה ושאל: מי זה שהביא לי לאכול וקיבל את הברכות?! ואז, פנה לעשיו ואמר לו: אוי עשיו, נעבאך (מסכן), אחיך יעקב כבר היה פה, והוא זכה בכל הברכות!
דמעה נזלה מעיניו של עשיו, והוא אמר: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כז, לו)…
באותה שעה הצליח יעקב לתקן את הפגם שנוצר בעץ הדעת! וזה לשון הגר"א:[24]
'מתחילה בדרגא דיעקב תיקן עץ הדעת טוב ורע, ורווח כל הברכאין מסטרא דנחש בעקימו'…
מוצב ארצה אבל ראשו מגיעה השמימה
המשך הסיפור ידוע, יעקב הצליח לקבל את הברכות. ועשיו החליט להורגו…
יצחק קורא ליעקב ומצוהו: לך לחרן וקח משם אשה.
יעקב מגיע לבית אל, ושם הוא חולם… "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר" (בראשית כח, יב-יג)…
וצריך להבין: הרי הקב"ה התכוין להתגלות ליעקב בחלום ולהבטיח לו שיגן עליו, ואם כן בשביל מה היה צריך את מראה הסולם? איזה מסר היה במראה הזה?
ומצאנו להגה"ק רבי מנחם מנדל פאנט זיע"א, שכתב וזתו"ד:[25]
יעקב אבינו במשך 77 שנותיו עסק בתורה, בהתבודדות ובהעמקת הדעת, מתוך נידוד שינה ופרישות מהעולם. ותמיד חשב כי רק באופן זה היא עבודת ה' יתברך…
והנה, לפתע מצוים אותו: צא מבית המדרש, לך לחרן ושא אשה.
וציווי זה היה קשה מאוד בעיני יעקב, איך אפרוש ממקום הקדושה מבית הכנסת ובית המדרש, ואלך לחוץ לארץ למקומות שאין בהם שום לחלוחית קדושה?!
ובלב מלא צער גרר את רגליו ופסע צעד אחר צעד לכיוון חרן… אין אנו יודעים כמה זמן לקחה לו ההליכה מבית מדרשם של שם ועבר עד בית אל, אך כאשר הגיע לבית אל חש שאין לבו יכול להכיל כבר את הכאב, דמעות צורבות מילאו את עיניו… והוא נעמד בבית אל והחל לשפוך לפני ה' יתברך את גודל צערו, וכך אמר:
רבונו של עולם, אזכרה ימים מקדם, ימים מאושרים ומלאי אורה, בהם זכיתי לשהות בבתי מדרש, לחסות 'בְּצֵל כְּנָפֶיךָ', ולשבוע מטובך. ועתה אבא, אבא רחמן, "כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית כח, יא) – אני בצער עצום על שאני נאלץ לפרוש מבתי המדרש, וצערי כל כך גדול עד שאני חש כאילו השמש שלי שקעה "וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהלים קלט, יא)…
ויעקב אבינו ישן ובחלומו ראה את מראה הסולם…
ואז יעקב הבין: תכלית העבודה היא לחבר את העולם התחתון עולם העשיה, עם העולם העליון, 'היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי' (בבא בתרא עד.), ובזה מלאכים עולים ויורדים, כי הוא דרך קדוש ונשגב מאוד…[26]
וזה פירוש הפסוק: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח, טז)… וכך אמר יעקב כשהקיץ: תמיד חשבתי שרק על ידי תורה ועבודה בבית הכנסת ובית המדרש (הנקראים 'מָקוֹם') אפשר להידבק בה' יתברך. אבל שגם על ידי ענייני העולם הזה אפשר לזכות לכך 'אָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי'…
כחו של אדם נשוי!
באותו מראה גילו לו שהוא תיקן את עץ דעת, ועתה מוטל עליו לתקן את עץ החיים. וכמו שכתב המאירי, וז"ל:[27] 'ואמרו ז"ל סולמו של יעקב מקורת עץ החיים נעשה'!
וגילו לו שהתיקון הזה תלוי בכך שישא את רחל לאשה!
ולכן כשהקיץ משנתו עמד בתפילה והתחנן: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי… וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח, כ-כא).
וביאר רבי אברהם גאלנטי זיע"א:[28]
שהתחנן שיזכה לשאת את רחל לאשה, ומכח החיבור הזה יזכה לתקן את עץ החיים, ואז יהיה ה' לו לאלקים!
יעקב הגיע ללבן התחתן עם רחל, וכעבור 02 שנה (מאותה עת שהגיע לבית לבן) החל במסעו לארץ ישראל.
בדרכו שוב ראה מראות אלקים, וכמו שנאמר: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (שם לב, ב-ג).
וכשמתבוננים בשני האירועים הללו מתעוררת תמיהה –
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויצא – מאמר ה):
כאשר יצא יעקב מבאר שבע והלך חרנה, בדרכו עצר בבית אל, ושם ישן וראה בחלומו מראות אלקים, מלאכי השרת עולים ויורדים בסולם. אך עם כל המעלה העצומה שיש בזה, מדגישה התורה ומספרת שכל המראות האלקים האלו היו אך ורק בחלום ולא במציאות ממש.
לעומת זאת, כעבור עשרים שנה, כאשר יעקב יצא עם משפחתו מבית לבן והלך לארץ ישראל, בדרכו שוב ראה מראות אלקים, ומדגישה התורה ומספרת שהמראות האלקים האלו היו במציאות ממש פנים אל פנים.
הבדל נוסף: בפעם הראשונה, כאשר ראה יעקב אבינו את המלאכים בחלום הלילה, הוצרך שהקב"ה ישמור אותו מהם כדי שלא יזיקו לו, כמו שנאמר: "והנה ה' ניצב עליו" (בראשית כח, יג) ומפרש רש"י שהכוונה היא שה' היה ניצב על יעקב לשומרו מהמלאכים שלא יזיקו לו מחמת קנאתם (כמבואר בשפתי חכמים שם).
לעומת זאת, כשיצא מבית לבן, ונפגש עם המלאכים במציאות ממש, לא הוצרך כלל לשמירה מפניהם, כיון שלא היה להם שום כח להזיק לו.
וצריך להבין: איזה שינוי התחולל אצל יעקב אבינו בין מעמדו ומצבו הרוחני בחלום הסולם, שאז הוא היה ראוי לראות מלאכים אך ורק בחלום, וגם אז הוצרך שה' ישמור אותו מפניהם – לבין מעמדו ומצבו הרוחני כאשר יצא מבית לבן, שאז הוא היה במדרגה כל כך גבוהה לראות מלאכים במציאות ממש, ולהשתמש בהם כבנער שלוחיות?
התשובה לכך: לפי דברי חז"ל (יבמות סג.) אדם שאינו נשוי אינו נקרא כלל 'אדם', כמו שנאמר: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב) – משמע שרק שניהם יחד קרואים 'אדם'. וכיו"ב מבואר בזוהר הקדוש (אידרא זוטא – פרשת האזינו דף רצו ע"א) וזו לשון קדשו:
'מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא אקרי פלג גופא, ולית ברכתא שריא במלה פגימא וחסירה אלא באתר שלים, במילה שלים ולא בפלגות מילה, ופלגות מילה לא אתקיים לעלמין ולא אתברכן לעלמין'.
כלומר: כל מי שלא נמצא בבחינת זכר ונקבה, דהיינו שהוא לא נשוי, הרי הוא נקרא 'חצי גוף' בלבד ולא גוף שלם, ואין הברכה שורה בדבר פגום וחסר אלא במקום שלם, וחצי דבר אינו מתקיים לעולם ואינו מתברך לעולם.
ומכיון שבחלום הסולם יעקב אבינו טרם זכה לשאת אשה ולהעמיד בית לתפארת, לכן דרגתו הרוחנית עדיין היתה חסרה, ומשום כך עדיין לא היה ראוי לראות את המלאכים במציאות ממש אלא רק בחלום, וגם אז הוזקק לשמירה מפניהם.
לעומת זאת, כאשר יצא מבית לבן, יעקב אבינו כבר זכה לשאת אשה ולהוריד לעולם את נשמותיהם הקדושות של שבטי י"ה אשר מהם יצאו כל זרע בית ישראל הקדושים, לכן דרגתו הרוחנית באותה שעה היתה נעלית פי כמה וכמה מזאת שהיתה לו בתחילת הפרשה, ומשום כך כבר היה ראוי לראות את המלאכים במציאות ממש, ולא הוזקק לשום שמירה מפניהם.[29]
דבר זה מלמדנו עד כמה עצום כחה של המסגרת המשפחתית. אדם רווק, עד כמה שיהיה קדוש, עדיין חסר הוא את השלימות, את השמירה, את הברכה ואת הסייעתא דשמיא. אולם אדם שזוכה לשאת אשה ולהביא ילדים קדושים לעולם, הרי הוא שלם באמת, בבחינת 'כלי מחזיק ברכה', והמסגרת המשפחתית שלו מעניקה לו שמירה מופלאה ממש כחומה בצורה. לכן אדם צריך להשקיע כחות מרובים כדי לשמר את המסגרת המשפחתית שלו שלא תתמוטט חלילה. אדם מחוייב לעשות את כל אשר ביכולתו כדי לשמור היטב על השלום בית שלו עם אשתו היקרה.
אכן עצה יקרה וחשובה לשלום בית נוכל ללמוד מתוך הנהגתו של יעקב עם נשיו, וכך מסופר בפרשת ויצא: הקב"ה נגלה ליעקב אבינו בחלום הלילה ומצוהו: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג). בכל זאת יעקב אבינו לא ממהר לעשות זאת על דעת עצמו אלא קודם לכן קרא לרחל ולאה נשותיו היקרות, ומשתף אותם בדבר החלום ומתייעץ איתן על כך, ורק לאחר שקיבל את הסכמתן קם ועשה מעשה.[30]
ונרחיב עוד…
שנים שהם אחד ממש לכבוד ה' יתברך
התורה שלנו נקראת תורת חיים, כי כל דבר ודבר הנלמד ממנה היא הוראה לחיים. ומהמעשה הזה של יעקב ונשותיו עלינו ללמוד רבות.
יעקב אבינו נקרא בזוהר (ויצא דף קנ ע"א ועוד) 'שלימו דאבהן' – המושלם שבאבות! וזכה שהקב"ה קראו 'אל', והיינו שזכה לבחינת אַיִן עליון, להיות ממש מרכבה לאין סוף!
וזכה שדמות דיוקנו חקוקה במרכבה של הקב"ה, ורבבות עולמות ומלאכים ניזונים מעבודתו הקדושה.
ולמרות כל ביטולו העצום לבורא עולם יוצר הכל, כאשר הקב"ה נגלה אליו ואומר לו: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בראשית לא, ג). יעקב לא ממהר, ושולח לקרוא לנשותיו אל השדה, ומספר להן על דברי הקב"ה ומבקש רשות!
וצריך להבין, איפה נעלמה כל ההתבטלות וההכנעה של יעקב אל ה'?
והתשובה: יעקב אבינו חי בחיבור מוחלט עם נשותיו! כשהוא והן – זה גוף אחד! וממילא ברור שצריך לשמוע את דברי ה' בכל הגוף, ולכן הוא משמיע לחצי השני של גופו את דברי ה'!
בעל ואשה הם לא שני בני אדם שהם שותפים לחיים, אלא הם שנים שהם אחד, אם השנים נשארים שנים זו מציאות שלוקה בחסר במערכת הזוגיות. עליהם להיות אחד כל הזמן, בעלי מוח אחד ולב אחד עם כיוון אחד, כאשר ראש החץ מוביל תמיד לאבינו שבשמים, לעבודת ה', לשמור על המסורת היהודית של עם ישראל, לגדל כבוד שמים, להאדיר כבודו יתברך בעולם, להמשיך תורה וקדושה לבית.
דבר זה מלמדנו שכל אדם שחפץ שתמיד ישכון שלום בביתו, לעולם לא יעשה דברים ויחליט החלטות מאחורי גבה של אשתו וללא ידיעתה, אלא ישתף אותה בכל צעד ושעל בחייו, ויתייעץ אתה על כך, ורק אם תסכים עמו יעשה זאת, ואם לאו – יחדל מכך מיד.
דוגמא לכך: לפעמים יש לאדם חשק גדול לנסוע לקברי צדיקים להתפלל ולהתחזק וכו'. בוודאי זהו רצון טוב ויקר וזו זכות גדולה לבקר בקברי צדיקים, אך אף על פי כן, לפני שהוא מחליט לנסוע קודם כל ישתף את אשתו ויספר על רצונו ויבקש את רשותה לנסוע, ורק אם תסכים לו בלב שלם ובשמחה, יעשה זאת, כיון שאז הברכה שלה תלוה אותו בנסיעתו ותגן עליו, וגם יזכה שתפילותיו תתקבלנה ברצון לפני הקב"ה.
אולם אם אשתו אינה מסכימה לכך מסיבות מובנות ואמיתיות, לא יתעקש לעשות זאת בעל כרחה, כיון שיגרום לה צער בכך, ואותו צער יעורר עליו קטרוג גדול אשר מחמתו תלקח ממנו הסייעתא דשמיא וכל תפילותיו ידחו מלפני הקב"ה. וכבר אמרו חז"ל (בבא מציעא נט.): 'לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו – שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה'.[31]
אך מאידך, כאשר אדם זוכה לכבד את אשתו כל שערי התפילה נפתחים בפניו![32]
המלחמה נמשכת…
כאמור יעקב שהה בביתו של לבן עשרים שנה, ובסופן חזר לארץ ישראל, בדרך פגש אותו שרו של עשיו ונלחם עמו…
יעקב ניצח את המלאך, והמלאך החל לבכות, וכמו שנאמר: "וַיָּשַׂר אֶל־מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ה), ויעקב אמר לו: 'אם אתה רוצה שאשחרר אותך, תברכני!
וכך היה. המלאך בירך את יעקב: "וַיֹּאמֶר לֹא יַֽעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט).
המלאך גילה ליעקב שהוא עתיד להקרא ישראל, אך בכל זאת עדיין נשאר שמו יעקב. ורק כעבור כמה חודשים התגלה הקב"ה ליעקב ואמר לו: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" (שם לה, י)!
וכתב הגר"א, וז"ל:[33] ואחר כך אכל מעץ החיים וחי לעולם (כמו שאמרו 'יעקב לא מת') ונקרא שמו ישראל… (עכ"ל).
לאחר מכן נפטרה אשתו רחל,[34] כמו שנאמר: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין"…
יעקב הזדעזע, רחל מתה, היחוד של שני האותיות י"ה נפרד…
ואז הוא בחוכמתו העצומה הצליח למצוא דרך לשמור על היחוד, וזה על ידי אהבתו לבנו יוסף. שהרי יוסף הוא תוצאה של שניהם, ואם כן הוא יכול להתנחם ביוסף…
לאחר שתיקן יעקב את שני העצים ביקש לישב בשלוה, ובשמים התעוררו כחות הטומאה: 'ככה לגמור את התיקון'?! והם החליטו לנסות ולקלקל לו את התיקון![35]
ואיך עשו זאת? על ידי שהפרידו ממנו את יוסף!
ויעקב הזדעזע, שוב נהרס לי התיקון…
אך לאחר מכן שוב מצא דרך להחזיק איך שהוא את התיקון, וזה על ידי בנימין – בנה השני של רחל.[36]
ואחדות שני האותיות י"ה המשיכו להאיר…
מאורעות הפגישה האחרונה…
שלש עשרה שנים חלפו מעת מכירתו של יוסף, והוא מתמנה להיות משנה למלך מצרים. וכעבור תשע שנים הגיעו אחיו למצרים לקנות אוכל…
יוסף 'דואג' למרר להם את החיים!
כאשר הגיעו האחים העליל עליהם יוסף שהם מרגלים וכל מטרת בואם למצרים היא לרגל את הארץ. והאחים הוצרכו להתנצל בפניו ולהסביר שהם באו רק כדי לקנות מעט אוכל, ובדרך אגב הזכירו שהם שנים עשר אחים במשפחה, ואח אחד (שהוא בעצם יוסף) איננו, והאח הקטן (בנימין) נמצא עם אביהם בארץ כנען.
כתגובה לכך, אסר יוסף את שמעון בבית האסורים, ודרש משאר האחים לחזור לארץ כנען ולהביא לפניו את אחיהם הקטן בנימין, ורק אם יעשו כן יאמין להם שאינם מרגלים, וישחרר את שמעון, וכן יסכים למכור להם עוד אוכל, כמו שנאמר: "וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ" (בראשית מב, לד).
האחים חזרו בצער לאביהם וסיפרו לו על דרישתו של האיש להביא את בנימין אליו. יעקב מצטער מאוד על הבקשה, ומסרב לכך בכל תוקף![37]
תקופה חלפה, והמזון שהביאו ממצרים – נגמר!
מחוסר ברירה יעקב שולח את בנימין למצרים, ולאחר שהוא נחשד בגניבה, פוסק 'השליט' (יוסף) את גזר דינו: עבדות עולמית!
יהודה לוקח אחריות, ניגש אליו ואומר: "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ" (שם מד, יח)…
ואת אותה פגישה תיאר דוד המלך בספרו ואמר: "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו" (תהלים מח, ה).
וביארו במדרש (בראשית רבה, פרשה צג – אות ב). 'הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ' – מלמד שהפגישה בין יוסף ליהודה היתה פגישה בין שני אנשים בעלי נשמה של מלך,[38] וידוע שהנשמה של המלך היא נשמה כללית ואורה בוקע ומאיר וזורח בכל העולמות ולכן היה רעש גדול מאוד בכל העולמות מפגישה זו.
וזה לשון המדרש רבי תנחומא (פרשת ויגש – אות ד): אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן בשעה שהיו יהודה ויוסף מתווכחין זה עם זה – אמרו מלאכי השרת זה לזה: בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה. בנוהג שבעולם שור מתיירא מפני ארי ועכשיו שור וארי (יוסף ויהודה) מתנגחין ועומדין וכו', ע"כ.
וגם האחים כשראו את הויכוח בין יוסף ליהודה עמדו בצד ואמרו: 'שיסתדרו ביניהם'. וממשיך הפסוק ואומר 'עָבְרוּ יַחְדָּו' – זה נתמלא עֶבְרָה (כעס) על זה וזה נתמלא עֶבְרָה על זה.
הויכוח הלך והעמיק…
מיד אמר יהודה לנפתלי: לך וראה כמה שווקים יש במצרים. קפץ[39] וחזר, אמר ליהודה יש שנים עשר. אמר יהודה לאחיו, אני אחריב שלשה שווקים וכל אחד מכם יחריב שוק אחד. אמרו לו אחיו: יהודה, מצרים אינה כשכם. אם אתה מחריב את מצרים תחריב את העולם כולו.
באותה שעה – "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק… וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי!" (בראשית מה, א), ומובא במדרש רבי תנחומא (פרשת ויגש – אות ו) אמר רבי שמואל בר נחמן לסכנה גדולה נכנס יוסף, שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם יכולה לעזור לו. ולמה אמר: 'הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'? אלא כך אמר יוסף בלבו: מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים.
אמר לו יהודה ליוסף, תדע! שמתחילה לא באת עלינו אלא בעלילות:
בפעם ראשונה שנפגשנו אמרת לנו – מרגלים אתם.
בפעם השניה אמרת – לראות את ערות הארץ באתם.
ובפעם השלישית – גביע גנבתם.
תדע לך, אם אני אוציא חרבי מנרתיקה, אמלא כל מצרים הרוגים! אמר לו יוסף: אם תוציא חרב מנרתיקה אני כורכו על צוארך! אמר ליה יהודה: אם אפתח את פי אבלע אותך, אמר לו יוסף: אם תפתח פיך אני סותמו באבן…
כשראה יהודה שכל הטענות שלו לא עוזרות, הוא פנה אליו וניסה לעורר רחמים, וכך אמר: דע לך שאבא שלי עבד כל החיים שלו לתקן את שני העצים, עץ הדעת ועץ החיים.
וגילו לו מן השמים שתיקון עץ החיים תלוי בנישואים שלו עם רחל.[40] ובאמת שש שנים לאחר שהתחתן עמה ונולד לו בנו יוסף, התגלה לו הקב"ה וקרא שמו ישראל, ובאותה שעה הוא תיקן את עץ החיים.
אך לאחר מכן היא נפטרה, וכל התיקון עמד להתקלקל, ואז השיג שהוא יכול להמשיך את התיקון עם יוסף.
לאחר שנעלם יוסף, השיג שהוא יכול להמשיך את התיקון עם בנימין. ועתה אם תיקח לו את בנימין אתה תהרוס לו עבודת חיים! אתה תזעזע את כל המציאות שלו!
ואל תחשוב שאני ממציא, שכן כך הוא אמר לנו בפירוש: "וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (בראשית מב, לח) –
ופירש רש"י: 'וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי' – עכשיו כשהוא אצלי אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו ואם ימות זה דומה עלי ששלשתן מתו ביום אחד![41]
לכן למענו רחם על בנימין!
[1] כך פירש רש"י (בראשית יח, כג), וז"ל:
'וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם', מצינו הגשה למלחמה – 'וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וגו". הגשה לפיוס – 'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה'…
ומבואר בדבריו שיהודה ניגש לפייס ולעורר רחמים.
[2] וזה לשון הרמב"ן (בראשית ב, ט):
והנה לדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע, ואם כן נאמר שהוא כאילו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה, ובה שני האילנות האלה…
[3] בגמרא הקדושה (ברכות מ.) הביאו שלש דעות איזה עץ היה עץ הדעת:
רבי מאיר אומר גפן היה. רבי נחמיה אומר תאנה היתה. רבי יהודה חיטה היתה.
[4] וזה לשון הגמרא הקדושה (בבא בתרא טו.), אנשי כנסת הגדולה כתבו: יחזקאל, ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר.
[5] ובתרגום ללשון הקודש: גדל העץ וחזק, וגובהו יגיע לשמים, ומראהו לקצה כל הארץ: ענפיו נאים ופריו רב, ומזון לכל בו. תחתיו תחסה חית השדה, ובענפיו ישכנו ציפורי השמים, וממנו יזון כל בשר.
[6] וזה לשון הגה"ק רבי נתן שטרנהארץ זיע"א (ליקוטי הלכות, הלכות ציצית – הלכה ג אות יג):
אדם הראשון נברא ממקום בית המקדש, והכניסו לגן עדן בחייו, ובגן עדן שם עומד עץ החיים, אשר מזון לכולא ביה תחותוהי תטלל וגו', ובענפוהי ידורון וגו', שזה האילן הקדוש הוא בבחינת למעלה מן המקום, ודרך שם עולין ממקום לבחינת למעלה מן המקום, (כמובא בסיפורי מעשיות – מעשה יג ביום החמישי) ועל כן כל הנשמות עולין אל כסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם כנ"ל דרך עץ החיים, כמובא.
ואדם הראשון כשנברא, שהיה מעלתו גבוה, היה נכנס בגן עדן בחייו ואם לא היה חוטא לא היה מיתה בעולם, והיה יכול לעלות אל כסא הכבוד, שהוא למעלה מן המקום – מקומו של עולם – בחייו, דרך עץ החיים שעומד שם בגן עדן וכנ"ל. נמצא, שאדם הראשון היה יכול לעלות לבחינת למעלה מן המקום. וזה גדר האדם שהוא הדעת…
[7] כל אדם חווה מרירות בימי חייו, ועליו לדעת כי שורש המרירות הם המדות הרעות שבו. כי אם הוא היה נקי מכל מדה רעה היה מתקיים בו הפסוק: "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא).
ובענין זה נספר (יוסף דעת – ראש השנה עמוד 52. לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א):
מעשה בעשיר אחד, שהיה טוב לשמים אך רע לבריות, כי קיננה בו המדה שכתב עליה רבינו תם, שהיא הגרועה שבמדות: מדת הקמצנות. חמל עליו הקב"ה והראה לו חלום נורא.
ובחלומו הוא חולה אנוש, ואשתו ובניו עוטרים את מטתו. הרופא אומר נואש, והוא נופח את נשמתו. הניחוהו לארץ וקראו לקברנים. הללו הגיעו ודרשו הון עתק כדמי קבורה. נזעקו וקראו: 'הרי זהו שוד לאור היום!' השיבום: 'ואביכם, כלום לא עשק את העניים, במונעו מהם צדקה כל ימי חייו. עתה שלם ישלם במיטב, בעבור כל מה שביקש לקמץ בחייו!' ענו היתומים: 'היה לא יהיה, לא נסכים לכך!' נענו הקברנים: 'אם כן, תמלחוהו שלא יסריח!' ועזבו את הבית בטריקת דלת.
היה מונח כך לארץ יום ויומיים ושלשה, וכל העיר דנה בו וסחה בקמצנותו ובקמצנות יורשיו. לבסוף לא יכלו עוד הצפינו, כי עלתה הבאשה.
קראו לקברנים ואמרו: 'נענינו לכם, כלו מלאכתכם!' הבליעו חיוך ושאלו: 'איה התכריכין?' חפרו היתומים בגנזי הבלאות והעלו קִרעי סמרטוטים. תמהו הקוברים ושאלו: 'הלא עשירים אתם, מדוע לא תקנו תכריכים יקרים?'
ענו היתומים: 'כלום לא די לנו בהון העתק שנעשקנו לקבורתו, שאתם באים להוסיף עלינו בהוצאות?!' משכו הקברנים בכתפיהם ונטלוהו עמם. נשאוהו לבית הקברות, והוא שומע חרפתו מפי המלוים, איך הצליח בחינוך בניו, שעשאם קמצנים כמותו, אוי לו לכלי זה, שהיה מוטל בבזיון שלש יממות, ולבסוף הובל לקבורות עטוי סחבות. ומכל ההון שחסך בחייו, לא נהנה באצבע קטנה… והיה שומע ומתפלץ. אמר בלבו: מתי יטמנוני בקבר ואבוא למנוחות, ולא אשמע עוד חרפתי ובושת כלימתי.
הניחוהו בקברו, והסמרטוטים נפרמו והידלדלו, והכל נדו לו ולגורלו.
אך נסתם הגולל, ומלאכי אש היכו בשרביטא דנורא על קברו והבהילוהו למסור דין וחשבון על פועלו.
נשאל: 'כלום היתה פרנסתך ברווחה?' ענה: 'ברוך ה', די והותר'. אמרו לו: 'הותר זה, כפיקדון ניתן לך, לעשות בו צדקה וחסד ולפרנס עמלי תורה'. השח ראשו בכלימה. אמרו: 'וי לו לאדם שמעל בתפקידו, אוי לו לזה שלא מילא את יעודו. במה תחפוץ, להתיסר בגיהנם או לחזור בגלגול?' אמר לנפשו: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ובגלגול – שבעים שנה. בחר בגיהנם.
מסרוהו למלאך להוליכו, והחום תחת רגליו הלך וגבר, עד שחש כי מהלך הוא כעל גחלים לוהטות, וכל גופו נשרף באש להבה. שאל את המלאך: 'כלום זהו הגיהנם?' אמר לו: 'לא, עוד הדרך ארוכה!' המשיכו, ולא יכול היה לשאת עוד. אמר: 'לא, איני יכול. הבה נחזור, בוחר אני בגלגול'. אמר לו המלאך: 'אין זה עסקי, אם נצטויתי להוליכך לגיהנם, ואם אחזור בי משליחותי, יכוני ששים מלקות בפולסא דנורא!' אבל החום היה נורא, וכל גופו להט. קרא וזעק: 'אקבל עלי את ענשך, רק חלצני מכאן, הסר מעלי את המוות הזה!'
נטלו המלאך והחזירו לבית דין של מעלה. אמרו לו: 'מה זאת?' אמר להם: 'התחרט על בחירתו'. אמרו למלאך: 'עליך ללקות'. אמר להם: 'לא הסכמתי להחזירו, עד שיקבל עליו את העונש במקומי'. הורו בית דין, ומלאך איום ונורא הניף עליו את שוט האש להכותו ששים. מכות האש נחתו עליו והוא פלט ציווחת אימים, צוחה שעוררה את כל בני המשפחה משנתם. מצאו את אביהם רועד בכל גופו, ושיניו נוקשות מפחד נורא.
כשנרגע, סח להם את חלומו. ערך חשבון נפשו ושינה את אורחתיו. לבסוף, כשהגיע יומו, עשו לו כבוד גדול במותו. וכל עניי העיר ליווהו ובכו על פטירתו, בספרם את רוב צדקותיו ואת ידו הפתוחה והרחבה, ובניו המשיכו במורשתו…
[8] ובתרגום ללשון הקודש: והנה מלאך קדוש יורד מן השמים, קורא בכח, וכן אמר: כִרתו העץ וקצצו עליו, הפילו ענפיו ופזרו פריו, תנוד החיה מתחתיו והציפורים מענפיו: אך עיקר שרשיו עזבו בארץ…
[9] וכך זה נמשך עד אברהם אבינו שהחל בתיקון, וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני, שיר השירים – רמז תתקצד):
"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" (שיר השירים ח, ח) – רבי ברכיה אמר זה אברהם אבינו שאיחה את כל באי עולם, בר קפרא אמר כזה שמאחה את הקרע…
[10] בצור ירום (חלק יב – עמוד 062, מהדורת תש"פ).
[11] וזה לשון המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א (מגלה עמוקות, פרשת יתרו – ד"ה 'אני חותנך'):
מבואר בפירוש הראב"ד לספר יצירה על 'הנחש השיאני' שנסתלקו שני דלתי"ן מרזא דתרין שמהן שד"י אדנ"י, שמכח הזוהמא של נחש גרמו סגירות שני דלתות, שהם שני שערים העליונים, שעליהם אמר דוד בגלגול של אדם: "פִתחו לי שערי צדק" (תהלים קיח, יט) – 'לי' דייקא, אותם שערים שננעלו בשעת חטא של אדם הראשון פתח הוא אחר כך…
[12] וזה לשון ספר יושר דברי אמת (קונטרס ראשון – אות ג): 'כי הגבהות מזוהמַת הנחש וס"מ אשר לנצח יאבדו, והמה יאבדו, ואנחנו בני ישראל נעמוד'… עיי"ש.
[13] וזה לשונו של הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 23 והלאה):
אחת ההבחנות הפנימיות שבנו היא הבחנת מציאות ה'אנוכי' שלנו, שהיא הרגשת הווייתנו העצמית.
ה'אנוכי' מרגיש את מציאותו כיחידה בפני עצמה, נפרדת מכל הויה אחרת.
זו הרגשה פנימית עמוקה אצל כל אדם, ומחמתה דבר טבעי הוא לו להרגיש – על כל פנים בתת הכרה – שהוא קודם לכל אדם.
ה'אנוכי' שואף תמיד לסיפוק רצונותיו ולמילוי חסרונותיו, וכשהוא משיגם אנוכיותו מתחזקת עוד יותר.
כשמגיע אדם למדה זו הרי הוא עלול לרדוף כבוד ולהתכבד בקלון חברו ולבוא לידי כל המדות הרעות והגרועות…
הרגשה זו מכסה ומאפילה גם על הכרת בוראו, כי אינו רוצה להתבטל אליו, ומרגיש את עצמו ואת שאיפותיו כרשות אחרת נפרדת ממנו יתברך, והרי זה כעבודה זרה ממש בלבו של אדם…
[14] וזה לשון הגמרא הקדושה (עירובין יח:)
רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה.
[15] וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (סוטה יז.): דרש רבי עקיבא, איש ואשה זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן.
ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'שכינה ביניהם' – שהרי חלק את שמו (שם י"ה) ושיכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה…
ונבאר עוד:
דע כי בתוך נפשו של האיש טמן הקב"ה את האות יו"ד משמו (שם י"ה), ובתוך נפשה של האשה טמן את האות ה"א.
וכאשר זוכים להתחתן, ולחיות באהבה ואחוה, לפי השולחן ערוך, אזי, האות יו"ד שבאיש מתחברת עם האות ה"א שבאשה, והשם הקדוש י"ה מתגלה ומאיר באותו בית. ועל ידי כך נוצר מקום להשראת השכינה.
אך כשנוצר פירוד ביניהם, נפרדים שתי האותיות הללו והשכינה מסתלקת…
[16] וזה לשון השל"ה הקדוש (חיי שרה, תורה אור – אות ב):
ומה שאמרנו אברהם תיקן שורש עץ הדעת טוב ורע, זה מבואר בזוהר בפרשת וירא (דף קב ע"ב) וזה לשונו, תא חזי, אילנא נטע אברהם בכל אתר דדיוריה תמן… עיי"ש.
[17] אברהם ושרה זכו כל ימיהם לחיות בשלום בית אמיתי, באחדות אחת אמיתית, ומכח זה להאיר חזרה את העולם בשם י"ה.
ולכן הם הזוג היחיד בכל התורה כולה, שהמילים 'אשתו' ו'אשת' מופיעות אצלם 51 פעם! והיינו י"ה פעמים! ואלו הן:
- "שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם שָׂרָי" (בראשית יא, כט), 2. "וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ" (שם פסוק לא), 3. "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ" (שם יב, ה), 4. "וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ" (שם פסוק יא), 5. "עַל־דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (שם פסוק יז), 6. "וַיַּֽעַל אַבְרָם מִמִּצְרַֽיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ" (שם יג, א), 7. "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָֽלְדָה לוֹ" (שם טז, א), 8. "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת־אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ" (שם פסוק ג).
- "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא" (שם כ, ב), 01. "וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם פסוק יד), 11. "עַל־דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם" (שם פסוק יח), 21. "וְאַֽחֲרֵי־כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם כג, יט), 31. "וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַֽחֲרֵי זִקְנָתָהּ" (שם כד, לו), 41. "שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם כה, י), 51. "שָׁמָּה קָֽבְרוּ אֶת־אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם מט, לא).
ומכיון שהצליחו לגלות את הארת שם י"ה, האירו בחזרה את האפלה!
[18] וזה לשון השל"ה הקדוש (שם):
וענין יצחק תיקן התפשטות עץ הדעת טוב ורע, הם יעקב ועשיו נולדו תאומים. כי גם הרע יתוקן…
[19] וכמו שנאמר: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז).
[20] ראה שפת אמת – שבועות (ד"ה קודם שבועות).
[21] יעקב אבינו היה עיקר התיקון של אדם הראשון, ולכן אם ניקח את המילה 'אדם', ונכפיל א"ד כפול מ' נקבל 002, כמנין 'זהו יעקב' (ליקוטי שושנים – ד"ה 'ואנכי תרגלתי').
אדם הראשון התגלגל ביעקב אבינו שהיה בסוד גוף האילן – אות ו'. ולאחר שזכה לתקן אותה הוסיפו לו את האות ו', כמו שמצינו שבשעה שהתגלה הקב"ה למשה רבינו, אמר לו: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (שמות ג, ו)… במילת 'וֵאלֹהֵי (יעקב') נוספה האות ו', להורות שתיקן אותה.
[22] כמו שנאמר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג).
[23] וזה לשון השל"ה הקדוש (פרשת חיי שרה, תורה אור – אות ב):
אבל הטוב האמיתי שאין בו תערובת רע הוא יעקב, כי הוא התוכיות והפנימיות סוד עץ החיים בתוך הגן, ועליו נרמז 'וכל טוב אדוניו בידו'…
[24] תיקוני זוהר (תיקון סט – ד"ה ואסתלקו ענפוי בכל רקיעים).
[25] מעגלי צדק (פרשת תולדות – ד"ה 'ויאהב יצחק את עשיו').
[26] ובעניין זה נספר (ומתוק האור, נישואין – עמוד תצז):
אחד מתלמידיו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל התנדב במשך תקופה ארוכה להסיעו למחוז חפצו. זמנו של ר' משה היה, כידוע, מדוד ומדוקדק ביותר. באחת עשרה בלילה היה עולה על יצועיו ובשלש לפנות בוקר קם לסדרי לימודו. במהלך היום היה עסוק בהוראה בישיבה, בתשובות הלכתיות שהשיב לשואלים מכל העולם, ובעריכת ספריו הרבים. ביחד עם כל אלו – נשא הרב במשא הכלל, ונדרש להכריע בסוגיות חשובות לעתידו של כלל ישראל.
פעם השתתף באסיפה חשובה עם רעיו, מנהיגי יהדות ארצות הברית, הגאונים רבי אהרן קוטלר זצ"ל ורבי יעקב קמינצקי זצ"ל. הם ישבו וליבנו את הטעון ליבון, הכריעו בנושאים שעמדו על הפרק, ובשעה עשר ביקש רשות להיפרד.
הוא נכנס לרכב, וביקש מן התלמיד לנסוע לאולם שמחות פלוני, לחתונה שנערכת שם.
התענין הנהג: 'חתונת תלמיד?'
'לא', השיב רבי משה.
'בן משפחה?'
'אילו היה זה בן משפחה' – ענה רבי משה – 'היתה הרבנית מצטרפת'.
לא שאל עוד, הבין שמן הסתם דובר במקורב, אחד מיני רבים. היו אלו מעשים שבכל יום, לפעמים היה רבי משה פוקד אפילו חמש חתונות בערב אחד. נכנס, איחל וברך, שימח וריגש, ופנה מיד לשמחה הבאה.
והנה הגיעו לאולם. התלמיד החנה את הרכב, ויצא כדי ללוות את פוסק הדור. במקום התעוררה מיד התרגשות גדולה למראה הפוסק הנערץ. המחותן חרד לקראתו, ורבי משה הרעיף עליו ברכות מאלפות. 'אני מצד הכלה', הציג את עצמו, 'קרוב שלה, ומכיר אותה אישית. זכיתם באוצר! דעו להעריך אותו!' והנהג שומע ומשתאה.
המחותן יצא מגדרו: 'לו ידענו שהרב קרוב ומקורב, היינו מזמינים אותו לחופה! ורבי משה ענה: בשמחה הייתי משתתף, אבל אני בא מאסיפת רבנים חשובה בענייני הכלל. עזבתי לפני שהסתיימה ומיהרתי לכאן'.
ליווהו לשולחן הכבוד, שלא כדרכו ישב שם רבי משה זמן רב. תור ארוך השתרך לאחל לו מזל טוב, שהרי קרוב משפחה הוא. כל אחד מן המוזמנים הציג את עצמו ופרט את קרבתו, והביע את שמחתו על כך שהוא מחותן כעת עם גדול הדור.
רבי משה מתברך ומברך בסבלנות ובמאור פנים. הוא המתין בסבלנות שיצאו החתן והכלה מחדר יחוד, ואז לצלילי התזמורת קם ורקד עם החתן. ההתלהבות הרקיעה שחקים. הוא שב ושיבח באזני החתן את הכלה ואת יחוסה, אישיותה ומדותיה התרומיות. נפרד בברכות מבעלי השמחה, ופנה אל ילדה קטנה שעמדה שם: 'התואילי נא לקרוא לכלה, ולבקש ממנה לגשת אל המחיצה?'
הכלה קטעה מיד את הריקוד, ורבי משה ניגש ביחד עם הנהג אל המחיצה ואמר לכלה הנרגשת והדומעת: 'הלוא קרובתי את! חייב הייתי לבוא! למשפחה יפה נכנסת!' הוא הרעיף עליה ברכות רבות, וכשהיא מתייפחת ועונה אמן בכל לבה, נפרד בלבביות ועשה דרכו החוצה.
ברכב התרווח הגאון והפטיר: 'כבר לא נותר הרבה זמן לישון, אבל אין ברירה, יש דברים שחייבים לעשות'.
'תורה היא ולימוד היא צריכה' – אזר הנהג עוז – 'בדרך לאולם אמר הרב שאין זו משפחה, והראיה שהרבנית לא באה!…'
ענה לו רבי משה: 'אספר לך. לפני כמה ימים ישבתי ולמדתי, והנה נכנסה הרבנית פנימה והודיעה שהגיעה כלה שרוצה להתברך. אמרתי שתבוא, ברכתיה בכל לב ושבתי לתלמודי. כעבור כמה רגעים נכנסה הרבנית שוב ואמרה, שהכלה עומדת בפרוזדור ובוכה, ומסרבת לומר את סיבת הדבר. הוריתי שתכנס, ובבכי סיפרה כי היא ירושלמית, בת הישוב הישן, והוריה עניים מרודים בלי פרוטה לפרטה. שידכוה לבחור אמריקאי, ומשפחתו הודיעה שכל ההוצאות עליהם, בתנאי שהחתונה תיערך בארצות הברית. מצבם הדחוק לא אִפשֵר כלל לסרב להצעה נדיבה כזו, והיא הגיעה. אבל היא בודדה לגמרי. אין לה אפילו איש אחד! היא נכנסת למשפחה זרה וענפה, מלוכדת ומאוחדת, והיא תלושה ובודדת…
שאלתי: ומה יש בידי לעשות? והצעתה היתה, שאגיע לחתונה ואציג את עצמי כבן משפחתה. אין לה ספק, שמיד יעלה ערכה ויתייחסו אליה בכבוד ובהערכה.
תמהתי, איך אשקר ואגנוב דעת הבריות? אבל חז"ל העלו על נס את חכמת בני ירושלים, והכלה אמרה: 'רבי, וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואל? (בבא קמא קט.) אם כך, קרובה אני, גם אם קרובה רחוקה… מיד הוציאה הזמנה ונתנה לו.'
לנהג נותרה רק עוד שאלה אחת –
הרב הגיע והציג את עצמו כקרוב הכלה, ושמחו בו, אך השעה התאחרה, והוא זקוק להחליף כח, וכל דקה יקרה, מה ראה הרב להתעכב, ולשלוח לקרוא לכלה, ולהמתין לה, ולברכה? הלא כבר התברכה מפיו!
'הלא תבין' – הסביר רבי משה בנועם שיחו – 'היא ביקשה שאבוא, היה חשוב לה שאעשה זאת, והיא תלתה בכך תקוות רבות למעמדה ולמקומה במשפחתה החדשה. בעוד שעה שעתים תסתיים החתונה, ולבטח תשאל את בעלה האם הייתי, ותשמח. אבל בינתים, תהיה לפותה שעה שעתים בצבת הספקות. אמנם משמחים אותה ומחוללים סביבה, אבל עדין איננה רגועה ושמחה לחלוטין. אם ביכולתי לחסוך ממנה שעה של מתח, וכי לא אעשה זאת?!…
[27] חיבור התשובה למאירי (עמוד שלח – הוצאת מוסד הרב קוק).
[28] הובאו דבריו באור החמה (ויצא דף קנ ע"ב).
[29] וזה לשון הזוהר הקדוש (ויצא דף קמט ע"ב): תא חזי 'ויחלום', וכי יעקב קדישא, דאיהו שלימא דאבהן, בחלמא אתגלי עלוי, ובאתר דא קדישא לא חמא אלא בחלמא. אלא יעקב בההוא זמנא לא הוה נסיב…
תרגום: בוא ראה, ויחלום, וכי יעקב הקדוש, שהוא השלם של האבות, התגלה עליו בחלום, ובמקום הקדוש הזה לא ראה אלא בחלום? אלא יעקב בזמן ההוא לא היה נשוי…
ולבתר דאתא לארעא קדישא עם שבטין, ואשתלים להון עקרת הבית, ואם הבנים שמחה, כתיב: "וירא אלהים אל יעקב" (בראשית לה, ט), וכתיב: "ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה" (שם מו, ב)…
תרגום: ואחר שבא לארץ הקדושה עם השבטים, ונשלמה להם עקרת הבית ואם הבנים שמחה, כתוב: 'וירא אלהים אל יעקב', וכתוב: 'ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה'…
[30] הגה"ק רבי מרדכי מלעכאוויטש זיע"א, היה אומר בכל שבת דברי תורה. פעם אחת בשבת פרשת ויצא לא אמר דברי תורה בשולחנו הקדוש.
ניגש אליו תלמידו הגה"ק רבי שלום (אב"ד וילייקה) ושאלו על כך. ורבי מרדכי ענה לו: בפרשה הזאת צריכים רק להקשיב לקריאת התורה, וזה מספיק.
ולתוספת ביאור: כל עבודתו הרוחנית של יעקב מתוארת במילים: "ויעקב איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז). ואילו מעשיו הגשמיים של יעקב, אכילה, שתיה, שינה, נשיאת נשים והולדת ילדים, ועיסוק ברעיית צאן, תופסים כמה וכמה מאות פסוקים!
ללמדנו, שכאשר האדם עושה כל מעשיו לשם שמים, כדי לעשות נחת רוח להקב"ה ולאקמא שכינתא מעפרא, נעשית מזה תורה שלמה! (ניצוצי התורה – עמוד רמב, להגאון רבי אהרן פרלוב).
[31] בספר ומתוק האור (נישואין – עמוד תשיז) להגה"צ רבי שלמה לוונשטיין שליט"א הובא, וז"ל: סיפר רבי שלמה הופמן ז"ל מה שאירע לו עם רבי איזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, וכך היה מעשה:
הרב הופמן התגורר בעיר בת ים, והנסיעה, משם עד לבני ברק באותם ימים, ארכה זמן רב ולוותה בקשיים מרובים. גם לאחר נישואיו, השתוקק כתלמיד סלבודקה, לעשות את יום הכיפורים בישיבה. הוא הודיע על כך לרעייתו ועזב את הבית.
לאחר טלטולי דרך רבים, הגיע לישיבה וניגש הישר אל רבי איזיק. הרב הופמן הושיט את ידו, וכנהוג בערב יום הכיפורים ביקש סליחה 'אם פגעתי בראש הישיבה'…
אולם ראש הישיבה הביט בו בעינים זועפות ואמר: וכי מדוע הינך צריך לבקש סליחה ממני? וכי עשית לי משהו שאינו כשורה? במקום לבוא ולבקש את סליחתי, הינך צריך צריך לבקש סליחה מרעייתך, על שעזבת את הבית ונסעת לישיבה, תוך שהינך משאיר אותה לבדה ביום כיפור!
ניסה הרב הופמן להתנצל ואמר, שהודיע על כך לאשתו. אבל ראש הישיבה חזר ואמר, שכאשר עוזבים את הבית לכל היום הקדוש, יש לוודא באופן ברור שהאשה מסכימה לכך בלב שלם, ולא להודיע לה…
שאל הרב הופמן: אם כן מה עלי לעשות עכשיו? ורבי איזיק השיב: תיסע בחזרה לבת ים ותשאל את אשתך, האם היא מוכנה לכך שתשאר בישיבה ביום כיפור…
נאלץ הרב הופמן לעשות שנית את כל הדרך הארוכה. הגיע לביתו, והפעם שאל את רעייתו האם הינו יכול לסוע לישיבה. היא אכן הביעה את הסכמתה הגמורה, ואז הגיע לעתות ערב להיכל הישיבה.
כשניגש הפעם אל ראש הישיבה, קיבלו במאור פנים ואיחל לו גמר חתימה טובה.
ללמדנו אורחות הבית היהודי.
[32] כתב בספר הזוהר הקדוש (זוהר חדש, חוקת דף סב ע"א), וז"ל: 'דכד בר נש נסיב איתתא, אתדבק בשכינתא' (תרגום: כאשר אדם נושא אשה, הוא נדבק בשכינה).
ממשיך הזוהר ומגלה שאדם החי באחדות עם אשתו זוכה לשתים עשרה מתנות: א. טובה, ב. שמחה, ג. ברכה, ד. שלום, ה. עזרה, ו. כפרה, ז. תורה, ח. חכמה, ט. חיים, י. רצון, יא. עושר, יב. וכבוד. ואת המתנות הללו הוא מקבל רק כשהוא מתחתן, ולא לפני זה!
ויותר מזה:
בתחילת פרשת שלח לך הקב"ה פונה למשה ואומר לו שישלח 21 מרגלים לתור את הארץ. וכתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (היכל הברכה – במדבר יג, ד), וזתו"ד:
דע כי ישנם בשמים 21 שערים שמהם באה כל הטובה לעולם, ושלח משה שנים עשר אנשים (מרגלים) אהובי עליון שיפתחו כל 21 שערים אלו:
ראובן – שער טובה. שמעון – שער שמחה. יהודה – שער ברכה. יששכר – שער תורה. אפרים – שער שלום. בנימין – שער כפרה.
זבולון – שער עזרה. מנשה – שער חיים. דן – שער חכמה. אשר – שער רצון. נפתלי – שער עושר. גד – שער כבוד… (עיי"ש בדבריו הקדושים מה שהרחיב בזה).
והנה כתב האר"י ז"ל (שער הכוונות, דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה – דרוש א): 'שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד מיוחד לו. והוא סוד י"ב שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל'… (עכ"ל).
והנה התבאר בזוהר שאדם החי באחדות נפשית עם אשתו זוכה לקבל שפע מכל הי"ב שערים, ואם כן פשוט שגם תפילתו יכולה לבקוע את כל הי"ב שערי קיבול התפילות!
ונמצינו למדים, שאדם החי באחדות נפשית עם אשתו, אין תפילתו חוזרת ריקם.
ואשרי המדבר על אוזן שומעת!
[33] תיקוני זוהר (תיקון סט – ד"ה ואסתלקו ענפוי בכל רקיעים).
[34] בסדר הדורות (ב' אלפים קצ"ב) ישנם כמה שיטות בת כמה היתה כשנפטרה, הגיל הכי מוקדם הוא 62 שנה, והגיל הכי מאוחר 54 שנים.
[35] "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז ב), ופירש רש"י: 'וַיֵּשֶׁב' – ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף.
[36] וזה לשון הזוהר הקדוש (בראשית דף מז ע"א – בתרגום לעברית): בא ראה, כשנמכר אותו צדיק למצרים, בנימין אחיו היה צדיק למטה, ונטל מקומו שלא להפגם…
[37] בשיחה שמסר הגה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זיע"א ('להבות קודש' – עמוד לב) אמר, יעקב אבינו חשש מאוד לשלוח את בנימין למצרים. ולכאורה, יעקב אבינו היה יכול לקלל את ה'שליט' שעושה להם בעיות, וה'שליט' היה מת, תיכף ומיד…
אולם יעקב אבינו לא עשה כן אלא אדרבה שלח לו מנחה וברכה.
ומכיון שיעקב לא קילל את 'שליט' מצרים שהוא בעצם יוסף בנו, נשאר יוסף בחיים…
מכאן נלמד עד היכן צריך אדם למשול בעצמו ולהתגבר על כל המאורעות שעוברים עליו ולא לכעוס!
ובעניין זה מספרים על חסיד אחד שבא לפני רבו וסיפר לו שבכל פעם שהוא מגיע לבית פתאום מתעורר בקרבו כעס גדול, והוא לא יכול לסבול שאשתו או אחד מילדיו לא עושים את כל מה שהוא מצוה להם. הרב שמע את דבריו וביקש ממנו להמתין כמה דקות מחוץ לחדרו.
בינתים קרא הרב לשמשו הנאמן והורה לו להכין כוס קפה רותח, לטייל עמו סמוך לחסיד שממתין בחוץ, ואז, 'בלי כוונה' לשפוך עליו חצי מהקפה. כדרכם של שמשים שאינם שואלים שאלות על הרב, הלך השמש ועשה כמצות רבו. הוא הכין קפה רותח, הסתובב 'לתומו' ליד החסיד הממתין בקוצר רוח למוצא פיו של הרב שימצא תקנה למדת הכעס שלו, ופתאום 'נתקל' בדבר מה, רגליו כאילו מעדו, ונשפך על החסיד חצי מהקפה הרותח.
אין צורך לתאר כיצד החסיד ניתר ממקומו, שהרי הקפה היה רותח מאוד. בנוסף לכך גם מכנסיו, חולצתו הלבנה ומעילו העליון התלכלכו בקפה. למרות כל זאת, החסיד עשה כל מאמץ וכבש את כעסו. הוא מיהר להרגיע את השמש 'הנבוך' והסביר לו שהוא כלל לא כועס עליו משום שכולנו רק בני אדם ודבר זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מאתנו.
כמובן החסיד לא שכח להוסיף ששום דבר לא קורה בעולם ללא השגחתו הפרטית של הקב"ה, ומכיון שכן, יש לשמוח מכל מה שקורה לנו ולא לכעוס, שהרי כל מה שהקב"ה עושה, לטובה הוא עושה.
כעבור כמה דקות נקרא החסיד לשוב לחדרו של הרב. וכך אמר לו רבו: 'התפעלתי מאוד ממדת הסבלנות שלך. למרות מה שקרה לך, התגברת כל כך שלא לכעוס על שמשי הנאמן, וגם הסברת בטוב טעם מדוע אין שום סיבה לכעוס. כל שנותר לי לבקש ממך הוא שתפסיק להיות חיצוני ולנהוג כן רק בפני הבריות, אלא תפנים ללבך את הדברים שאמרת בפיך ותתחיל להתנהג כן גם בהיותך בקרב בני ביתך היקרים'.
[38] כתב בספר 'תיקוני הזוהר' (הקדמה דף א ע"ב) שישנם בעם ישראל עשרה סוגי נשמות והם: מלכים, צדיקים, חוזים, נביאים, מארי תורה, גבורים, חסידים, נבונים, חכמים, ראשי אלפי ישראל.
[39] נפתלי נאמר בו: "נפתלי אילה שלוחה" (בראשית מט, כא), והיינו שהיה זריז ומהיר כאילה, וכן מצאנו לגבי עשהאל שהיה מהיר מאוד ברגליו, וכשהיה רץ בשדות לרוב מהירותו השיבולים לא היו מספיקים להתכופף, וז"ל המדרש (קהלת רבה, פרשה ט – אות יא): "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמואל־ב ב, יח) וגו' – ומה היה קלותו שהיה רץ על סאסי שיבוליא ואינן משתברין.
[40] ובזה יובן מדוע אמר יהודה ליוסף: "וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי", אשתי רחל ילדה שנים, והשאר ילדו עוד 01.
[41] וזה לשון המהר"ל (גור אריה – בראשית מד, כט):
ויש לפרש מדקאמר 'והורדתם את שיבתי ברעה שאולה' ולא אמר 'ביגון שאולה' כמו שאמר יהודה (שם פסוק לא), אלא רמז לו על האשה, שכל מי שאין לו אשה הוא ברע, כמו שאמרו רז"ל (יבמות סב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ו'בלא טובה' היינו רעה, ומייתי ליה מקרא שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו" (לעיל ב, יח), ודבר שאינו טוב – הוא רע, ועל אותו 'רעה' היה מתנחם עם בנימין, אם יקחו את בנימין תהא לו הרעה הזאת, (ולכן רחם על יעקב).
