עניינה של פרשת ויחי
ליל שבת קודש. הרב כהרגלו עלה לבימה ודרש:
אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו והקב"ה נתן לנו את תורתו הקדושה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
ורצונו יתברך שבכל שבוע ושבוע נקרא פרשה אחת, והיא הנקראת 'פרשת השבוע'. ורצונו יתברך שבכל שבוע ושבוע נתבונן באותה פרשה וניקח מסר לחיים.
וכשמתבוננים בפרשת השבוע, פרשת ויחי, רואים שבפרשה זו ערך יעקב אבינו חשבון נפש עם עצמו.
ומכיון שכן עלינו לנצל את ההארה המתגלית בפרשה, ולנצל את הזמן לעריכת חשבון נפש.[1]
השיחה הסתיימה, ומאיר חזר לביתו.
לאחר הסעודה יצא לבית המדרש, והחל לערוך חשבון נפש עם עצמו…
למול עיניו חלפו ימי חייו, שנות הלימוד בתלמוד תורה, בהם ניצל את הזמן ללימוד, ולאחר מכך שנות הישיבה והלימוד בכולל…
לפתע הוא הבחין שכל ימיו הוא עמל בתורה, התייגע בתפילה, השתדל להיות אדם אנושי.
חיים שלמים המאוחדים בו יתברך.
ואז החלו המחשבות לקבל גוון שונה: כל כך הרבה שנים אני עמל ויגע, ובכל זאת אני לא מרגיש שינוי אמיתי בתוך העולם הפנימי שלי.
אותו אופן של גילוי רגשות, אותם חוויות נפשיות. מה יהיה? למה אני לא מצליח להתקדם?![2]
והוא קם והלך לרבו.
הרב הקשיב להמיית לבו, ולאחר מכן אמר לו:
דע לך שזה חלק מההנהגה שבה מנהיג הקב"ה את עולמו, שלא תמיד זוכים לראות בעולם הזה את תוצאות העבודה שלנו.
אך הקב"ה נאמן לשלם שכר, ולעתיד לבוא הוא ישלם על כל נקודת יהדות שהיתה![3]
ועליך לדעת – המשיך הרב ואמר – שהתחושות הללו עוברים כמעט על כל יהודי, וחייבים להתחזק באמונה, שהקב"ה נאמן לשלם שכר!
וכך הובא בשיחות הר"ן (אות רמד):
שמעתי מאחד מחשובי אנשים איש כשר וירא שמים ועובד את השם באמת, שאמר לו רבי נחמן מברסלב, שיש בני אדם עובדי ה' שאין השם יתברך מראה להם מה שפעלו כל ימי חייהם. רק אחר מותם בעולם הבא, אז יראו מה שפעלו.
והבנתי – ממשיך תלמידו רבי נתן וכותב – שרבינו זכרונו לברכה אמר לו דבר זה לענין התחזקות לבל יפול בדעתו מה שכבר עסק בעבודת השם, ועדין אינו רואה בעצמו שום פעולה. כי יש שאינו יכול לראות כל ימי חייו מה שפעל כי אם לאחר כך…
ויותר מזה:
כידוע, רבי אבהו היה מגדולי האמוראים והוא מוזכר רבות בתורה שבעל פה. ובנוסף לחכמתו העצומה, קדושתו, חסידותו וטהרתו, היה גם ממנהיגי דורו.
ולכן כאשר רצתה הגמרא הקדושה לבאר את דברי הנביא ישעיה "וּנְשׂוּא פָנִים" (ישעיה ג, ג), לקחה את רבי אבהו כדוגמא.
וזה לשון הגמרא (חגיגה יד.): 'וּנְשׂוּא פָנִים' – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו… שמלכי האומות מכבדים את ישראל בגללו, כגון רבי אבהו, שהיה חשוב, בי קיסר – בבית הקיסר.[4]
והנה הגיע ובא היום האחרון… רבי אבהו שכב על מטתו, ועסק בענייניו הטמירים והנעלמים, הגבוהים מהשגות אנוש… ומסביבו עמדו תלמידיו ועיניהם אדומות מבכי ותחנונים: אנא, רבונו של עולם! שלח לרבי רפואה שלימה…
ואז, לפתע, התמלא החדר באור, ומעיניו של רבי אבהו הוסר המסך המסתיר את גן העדן, ורבי אבהו ראה חלקה בגן עדן ובתוכה י"ג נהרין דאפרסמון.
ורבי אבהו נרגש ונפעם, ושאל: איזה צדיק זכה בחלקה הנפלאה הזו?
והשיבו לו: זו החלקה שלך!
דמעה חמה נזלה מעיניו, והוא אמר: כל זה שייך לאבהו? "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי, אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה' וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹקָי" (ישעיה מט, ד)…[5]
אפילו רבי אבהו עם כל המעלות העצומות שלו, לא ראה מה הוא פעל בעולם הזה!
לא ידעתי נפשי
ונחזור על הדברים:[6]
חלק גדול מן הקושי בעבודת השם יתברך בא מחמת רצונו של אדם לראות מה פעל במעשיו, חפץ הוא לחזות בתוצאות עבודתו באופן תמידי ולשאוב חיות ונועם מהתיקונים הנפלאים הנעשים על ידו.
ככל שחולף הזמן ועולם כמנהגו נוהג, נופלת עליו חלישות הדעת ורפיון. ומסיבה זו נבוכו רבים וטובים וחלשה דעתם מלהמשיך בעבודת הקודש, בחושבם שאין בה תועלת ח"ו.
אך חולשת הדעת הזו היא טעות נוראה!
שהרי כידוע יסודי התורה ושרשי האמונה השלימה הם י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם. ובדורות שלאחריו ניסחו את הנוסח 'אני מאמין' הכולל בתוכו את י"ג עיקרי האמונה.
וכתב החפץ חיים זיע"א (מכתבי הרב חפץ חיים – מכתב יח): כידוע ממנהג שהנהיגו הקדמונים לומר בכל יום אחר התפילה את הי"ג עיקרי הדת (והם י"ג אני מאמין), ודבר זה חשוב מאוד.
ובפרט בימינו אלה, שהאמונה נתרופפה בעוונותינו הרבים, מצוה רבה על כל אחד ואחד להתחזק בזה, ולומר אותם בכל יום אחר התפילה, כמו שנהגו אבותינו מלפנים.
והנה הי"ג עיקרי האמונה מחולקים כך: ששה עיקרים ראשונים הם באמונת האל, והם: שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח. והוא אחד. ואין לו גוף ואין לו דמות הגוף. ושהוא קדמון לכל קדומים. ואין עבודה לזולתו. ויודע מחשבות בני אדם.
וארבעה העיקרים הבאים אחר כך עוסקים באמונת התורה הקדושה ובמוסרה, והם: ונבואת משה רבינו עליו השלום אמת. ושהוא אדון לכל הנביאים. ושהתורה נתונה מן השמים. ושלא תשתנה בשום זמן, חס ושלום.
ועוד שלשה עיקרים והם: שהקדוש ברוך הוא מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים. ושיבוא מלך המשיח. ושהמתים עתידים להחיות.
אלו הם הי"ג עיקרי האמונה.
והנה העיקר הי"א הוא האמונה בשכר ועונש, שעלינו לדעת ולהאמין שעל כל מצוה נקבל שכר, ועל כל עבירה ההיפך.
והתשלום על כך הוא בעולם הבא, וכמו שאמרו במשנה (אבות פ"ב מט"ז): רבי טרפון היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע, שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.[7]
ובהשגחה פרטית – המשיך הרב ואמר למאיר – בפרשת השבוע אנו לומדים את היסוד הזה.
ונתחיל מההתחלה…
נסיון אחר נסיון
בדרשה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, אמר כך:
המספר י"ב הוא מספר חשוב מאוד, וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת וישב – רמז קמג): כל מעשיו של הקב"ה כנגד י"ב. י"ב שבטים, י"ב מזלות, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב חדשים וי"ב אבנים באפוד.[8]
והצדיקים הקדמונים השתוקקו להוליד י"ב בנים, כי הם ידעו שהאדם שיצליח להעמיד י"ב שבטים הוא יבנה את בית ישראל!
הראשון שהיה ראוי להעמיד י"ב שבטים היה אדם הראשון. וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה כד – אות ה): אמר רבי יעקב דכפר חנין, רצה הקב"ה שיצאו מאדם הראשון י"ב שבטים (וכמו שרמוז בפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א) והמילה 'זֶה' בגימטריא י"ב), אך לאחר שהקב"ה ראה שקין הרג את הבל אמר, אם שני בנים לא הסתדרו, היאך יסתדרו י"ב…
וכך עברו עשרה דורות והגיע נח. אמר הקב"ה – נח יעמיד י"ב שבטים שנאמר: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ" (שם פסוק כט), 'זֶה' בגימטריא י"ב, אבל אחרי שנח יצא מהתיבה שתה יין והשתכר, ואז חם סרסו (רש"י בראשית ט, כב) וממילא לא יכל יותר להוליד.
ושוב חלפו עשרה דורות והגיע אברהם אבינו. אמר הקב"ה – אברהם יעמיד י"ב שבטים… אך גם הוא לא זכה.[9]
ואז הגיע יצחק וניסה להעמיד י"ב שבטים, וכמו שאמרה רבקה: "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (שם כה, כב), 'זֶּה' בגימטריא י"ב.[10] אבל כשיצא עשיו מבטן אמו – עקר לה את בית הרחם כדי שלא תוליד עוד.
וזה שהתפלל דוד אל ה': "יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה' וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח" (תהלים קט, יד):
'יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה" – מה שהזיק עשיו לשני אבותיו אברהם ויצחק. לאברהם הזיק שגרם לו שיסתלק חמש שנים קודם זמנו.[11]
וליצחק הוא הזיק בכך שהביא לביתו את נשיו שהיו מקטרות לעבודה זרה, ועל ידי זה הוא התעוור (רש"י בראשית כז, א).[12]
'וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח' – שעקר לאמו את רחמה, ולא יכלה להביא עוד ילדים…
במהלך שהתפרס על פני 1912 שנה ניסו ארבעה צדיקים: אדם, נח, אברהם ויצחק, להעמיד י"ב שבטים ובכך להכשיר את העולם לגאולה, ולא הצליחו…
עד שהגיעה השנה ה – 2912 לבריאת העולם…
שאחותי לא תיפגע!
בשנת 2912 לבריאת העולם התחתן יעקב אבינו עם לאה, וכעבור שבעה ימים התחתן גם עם אחותה רחל.
ומשפחתו של יעקב החלה לגדול: לאה הולידה ארבעה בנים ברצף, והם: ראובן, שמעון, לוי ויהודה.
בנה הרביעי, יהודה, נולד בט"ו בסיון שנת 5912 לבריאת העולם, ולאה הודתה: "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (בראשית כט, לה)…
ואז התחתן יעקב עם בלהה וזלפה, וכל אחת מהן הולידה לו שני בנים, והם: דן, נפתלי, גד ואשר.
ובמהלך השנים הללו נולדו ללאה עוד שני בנים, והם: יששכר וזבולון.
ולאה נכנסה להריון השביעי שלה, היא התעברה ביוסף…
וכשראתה לאה שהיא בהריון, נכנסה ללחץ… אני יודעת שיעקב אבינו הוא הצדיק שנבחר להוליד י"ב בנים, ועד עתה נולדו כבר עשרה בנים, ואם אני אלד עכשיו עוד בן, ישאר לרחל רק בן אחד, וזה בזיון גדול בשבילה!
ולאה עמדה לפני הקב"ה והחלה לשפוך את לבה: אנא, אבא רחמן, שלא תתבייש אחותי! והקב"ה קיבל תפילתה, והעובר שבמעיה התהפך מבן לבת…
וזה שנאמר: "וְאַחַר[13] יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (שם לא, כא)…
דינה שנולדה מתוך הדאגה לזולת היתה הבת היחידה של יעקב אבינו…[14]
מעת הלידה עברו שש שנים ואז קרה דבר נורא…
לא ראתה מה פעלה
לאחר שקבע יעקב משכנו בעיר שכם וישב במנוחה בחלקו ובנחלתו, לא התעניין בשום דבר, זולת תורת ה'. ישבו יעקב ובניו והגו בתורה, ודינה בתו היחידה של יעקב ישבה ספונה באהלה.
איכשהו נודע לשכם בן חמור על דינה והוא התאוה לשאת אותה לאשה. אך בראותו שהיא איננה יוצאת כשאר נערות העיר לשׂוּח ברחובות ובשווקים, קיבץ שכם נערות היודעות לשחק ולזמר ולתופף בתופים ויוציאן אל הרחובות. שרוּ הנערות וקולן נשמע למרחוק. גם דינה בת לאה שמעה רעש תופים וקולות מזמרים ויצאה להתבונן במשחקות. ושכם, אשר ארב לדינה כל אותה העת, קם וחטפה והביאה לביתו.
וממעשיו של הרשע הזה, התעברה דינה וילדה בת, ותקרא שמה אסנת.[15]
ואמרו אחיה, בני יעקב, להורגה (את אסנת), שעכשיו יאמרו כל הארץ שיש בית זימה באהלי יעקב.
מה עשה יעקב? הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה והלכה לה… וירד מיכאל המלאך והוריד את אסנת למצרים…
כעבור שמונה שנים (בערך) נפטרה לאה, הסבתא של אסנת!
ונעמיק בדברים:[16]
כשמתבוננים במעשה שעשתה לאה, אנו עומדים נפעמים. לאה אמנו ויתרה על עוד שבט שיכלה להקים והתפללה שה' יעזור לה – שלא תזכה לעוד בן. ה' שמע לתפילתה ונהפך מזכר לנקבה. מסירות נפש כדי שאחותה לא תתבייש.
איזו הקרבה! כמה חסד וחמלה!
אחרי הקרבה כזו נקל לשער, כי בת זו שנולדה מתוך מסירות נפש ותפילות מיוחדות, בוודאי שהיא תזכה באיזה חתן מובחר ובחיים מאושרים.
אך לא! מה קרה עם דינה? רחמנא ליצלן – דינה נלקחה לשכם, אוי, איזה צער!…
ובוודאי שנגרם ללאה עוגמת נפש גדולה.
לאחר שנולדה לדינה בתה – אסנת, לא רצתה דינה שוב להנשא כיון שטימאו אותה והיה להם זה לצער גדול.[17]
ולאה רואה כיצד בתה היחידה שנולדה מתוך מסירות נפש, יושבת בודדת בביתה וראשה חפוי…
ואחרי שמונה שנים (בערך) נפטרה לאה, בלי לראות מה היא פעלה בויתור שלה…
ולפני שנמשיך נרענן את הזכרון…
מכירת יוסף
בתחילת פרשת מקץ אנו קוראים על הקשר המיוחד שנוצר בין יעקב לבנו יוסף, קשר שבעקבותיו – "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָֽכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד)…
בעקבות הקשר הזה נוצרה הרגשת מתח בין האחים הקדושים ליוסף…
והנה הגיעו החלומות… בתחילה חלם יוסף שהוא ואחיו מאלמים אלומים (אלומות) בתוך השדה, ופתאום קמה אלומתו וניצבה בקומה זקופה, וכל שאר האלומות של אחיו הקיפו אותה והשתחוו לפניה.
כשסיפר יוסף לאחיו על חלומו, הם כעסו עליו מאוד והוסיפו לשנוא אותו על כך, כיון שמשמעות החלום היתה שהוא ימלוך על כל אחיו, והם ישתחוו לפניו – ולזאת הם לא הסכימו בשום אופן.
לאחר מכן חלם יוסף חלום נוסף, והפעם לא באלומות השדה אלא בכוכבי השמים. בחלומו ראה יוסף את השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו. שוב, משמעות החלום היתה שבעתיד הקרוב או הרחוק הוא ימלוך, ואביו ואמו וכל אחיו ישתחוו לו. את החלום השני סיפר יוסף לא רק לאחיו אלא גם לאביו – יעקב אבינו ע"ה – וגם הוא כעס עליו וגער בו.
כתוצאה מהחלומות הללו ומהמשמעות הברורה שמסתתרת מאחוריהם, התעוררה בלב האחים קנאה גדולה כלפי יוסף, והחליטו לשים קץ לכל החלומות הללו…
יעקב בשנתו ה-801, ובניו הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם והתעכבו מלשוב. יעקב שדאג להם, פנה ליוסף וביקש ממנו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַֽהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (שם פסוק יד)…
יוסף הולך ומתקרב לאחיו… האחים רואים אותו מתקרב אליהם – "וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַֽהֲמִיתוֹ" (שם פסוק יח) – הגיע הזמן להרוג את יוסף…
אולם בפועל זה לא עלה בידם, כי על חייו של כל יהודי ויהודיה ישנה שמירה גדולה מן השמים. ובפרט כשמדובר ביהודי קדוש כיוסף הצדיק, השומר על קדושת בריתו מכל משמר, שאותו מלוים עשרת אלפים מלאכי שמירה מצד ימינו, ועוד אלף מלאכי שמירה מצד שמאלו, ומי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לפגוע בו לרעה.
לאחר מכן ניסו האחים להיפטר מיוסף על ידי שהשליכו אותו לבור עמוק…
אחרי שזרקו אותו לבור הלכו הצידה, והקב"ה שלח להקה של ציפורים שחגה מעל הבור…
ובאותה עת עברה בסמוך לבור שיירה של מדינים, וכשראו את להקת הציפורים חגה, חשבו שיש בו מים, ולכן ניגשו כדי לשאוב ממנו מים. אך במקום מים מצאו בתוכו נער יפה תואר ויפה מראה…
מונה המספרים החל להסתובב במוחם במהירות: כמה נקבל עליו בשוק העבדים?!… והם שלפו אותו מהבור…
וכשראו האחים שהמדינים לקחוהו, ניגשו אליהם ואמרו להם: 'נער זה עבדֵנו הוא, ומכיון שהוא לא מתנהג אלינו יפה זרקנו אותו לבור'. אבל המדינים לא האמינו להם ולא רצו להחזירו, כשראה שמעון שמסרבים להחזירו צעק צעקה גדולה עד שהארץ כולה רעדה, והמדינים שנבהלו מאוד אמרו לאחים: 'אמרתם שהוא לא מתנהג אליכם יפה – אם כן תמכרוהו לנו', והאחים שמחו ומכרוהו בעבור עשרים שקל.
במדרש (בראשית רבה, פרשה פד – אות כב) מובא שיוסף נמכר ארבע פעמים עד שהגיע לשוק העבדים במצרים, ושם, העמידוהו במרכז השוק, על במה גבוהה, והציעו אותו למכירה (בפעם החמישית)!…
שנה של נסיונות…
אין אנו יודעים כמה דרשו עליו סוחרי העבדים. אבל כנראה שדרשו עליו הרבה, ולכן רק פוטיפר שר הטבחים (של פרעה) הרשה לעצמו לקנות אותו.
פוטיפר הביא אותו לביתו, ושם מרטו ליוסף את העצבים עם פינצטה… במשך 0678 שעות, ניסתה אשת פוטיפר להכשיל אותו!
ובשיחה שמסר הגה"צ הרב דן סגל שליט"א אמר, וזתו"ד:[18] הנסיונות שעברו על יוסף זה נורא נוראות, "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם" (בראשית לט, י). אומרים חז"ל[19] – שנה שלימה היתה מפתה אותו ועשתה כל התחבולות כדי לטמא אותו, והיא זאת שאמרה להכניס אותו לבית הסוהר, כי פוטיפר רצה להרוג אותו מיד, כמו שכתוב: "וַיִּחַר אַפּוֹ" (שם פסוק יט) – מלשון: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי" (שמות כב, כג) – רק היא אמרה להכניס אותו לבית הסוהר.
למה? כי היא היתה בטוחה שאם הוא ישאר בחיים היא עוד תצליח להכשיל אותו! ושם, בבית הסוהר היא החלה במסכת איומים!
'אם לא תשמע לי ולא תסתכל עלי, אני אעוור את עיניך!' ויוסף ענה לה: 'ה' פוקח עיורים'.
'אם לא תשמע לי אשאיר אותך בבית האסורים לעולמי עד, פה תמות, פה תקבר, ופה ירקב בשרך!' ומה הוא ענה לה: 'ה' מתיר אסורים!'
וקשה, וכי זו תשובה ל'שִקצ'ה' הזאת? הרי היא אמרה דברים של טעם, והוא עונה דברי מוסר, וכי זה מה שיועיל לדחות אותה מעליו?
אלא שמעתי פעם, אמר הרב דן סגל, שכך ענה לה יוסף: את טוענת שהאברים שלי בידך, ואת יכולה לנקר את העינים, לחתוך את הידים, ולסרוק את בשרי במסרקות של ברזל. ומכיון שהאברים שלי הם בידך לכן אני חייב להקשיב לך. אז דעי לך שזה רק דמיונות, 'פטה מורגנה' (חזיון תעתועים), את לא יכולה לעשות שום דבר מבלעדי רצונו יתברך! ואם הקב"ה רוצה שאני אראה – אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני! וממילא האברים שלי – שלו הם, ואני מחוייב לרצונו יתברך!
ודוד המלך סיכם את כל יסוריו של יוסף, כך: "שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים קה, יז-יח) – היא ציותה לקשור ברזל דוקרני בצוארו שאם הוא יוריד ראשו ולא יסתכל הוא ידקר, והוא הוריד את הראש, ופצע עצמו ודקר את גרונו, העיקר לא להסתכל…
וכעבור 21 שנה בבית הסוהר הגיעה עת הגאולה, פרעה חולם שני חלומות, ומקבל 'משבר', וה'משבר' הזה זורק אותו לקרשים, ובעקבותיו הוא מחליט שיוסף הוא הראוי למלוכה…
יוסף מתחתן עם אסנת
פרעה מלך מצרים קרא לעבדיו, וציוה: מהר, מהר, להכין את כל הנצרך לטקס ההכתרה…
החייטים התרוצצו עם בדים וסרטי מדידה, הצורפים הסתודדו ליד אוצר המלך וציפו למתכות היקרות שיקבלו להכנת התכשיטים…
במטבח המלכותי, עבדו מאות שפים, באפיה ובישול, בטיגון ובצליה… והיינן רץ עם עשרות מעוזריו לבחור את חביות היין הטובות ביותר…
ואז החלו בטקס ההכתרה… "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (בראשית מא, מב)…
הסעודה הסתיימה, ויוסף יצא לסיבוב בכל שטחי הממלכה, "וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּֽעֲבֹר בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם פסוק מו)…
והשמועה פשטה כאש בקוצים…
והתורה סיפרה לנו על מה שקרה באותו סיבוב, וכך היא אמרה: "בָּנוֹת צָֽעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (שם מט, כב) – בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים, היו בנות מלכים ובנות המושלים, עומדות על החלונות, והיו מבקשות לראות את פני יוסף, אך יוסף ששמר על קדושתו, ישב במרכבתו ועיניו מושפלות, והבנות שרצו שיביט בהם היו משליכות למרכבתו שירין, עזקין וכל מיני תכשיטין של זהב, אולי כשיראה את התכשיטים היקרים הוא יתפעל וירים את עיניו לראות מי השליך אותן…
אך זה לא עזר להן. ויוסף לא הרים את עיניו…
על אחת הגגות עמדה אסנת והביטה במתרחש, והיא הבינה – בכסף ובזהב לא קונים צדיקים, ואז היא הורידה את הציץ שתלה יעקב על צוארה, והשליכה אותו לתוך המרכבה… יוסף, חש בקדושה המתפשטת, והוא התבונן סביבו וגילה את הציץ עם שם הקודש…[20]
והוא הבין. אסנת בתה של דינה, כאן במצרים… ובאותו רגע האיר הקב"ה את עיניו שהיא זיווגו הראוי לו מששת ימי בראשית!…
ויוסף הצדיק נשאה – "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָֽפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה"[21] (שם מא, מה).
ומהנישואים הללו של יוסף עם בת אחותו, נולדו לו שני בנים: מנשה ואפרים.
מנשה ואפרים מצטרפים לשבטים
בפרשת השבוע, פרשת ויחי, אנו לומדים על ימיו האחרונים של יעקב אבינו בעולם, ועל חשבון הנפש שעשה עם עצמו.
בימיו האחרונים חלה יעקב, ושליח נשלח ליוסף להודיע לו, וכמו שנאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מח, א) –
חוליו של יעקב בישר בוודאות את פטירתו הקרובה, ולפיכך כאשר שמע זאת יוסף מיהר לקחת עמו את שני בניו את מנשה ואת אפרים ולעשות את דרכו גושנה אל מיטת חוליו של אביו.
יוסף ניצב עם שני בניו לפני אביו, ויעקב פתח ואמר:
כאשר שבתי מחרן לארץ כנען בהיותי בלוז נראה אלי הקב"ה ובירך אותי: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (שם לה, יא) –
במילים 'גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם' הבטיח לי הקב"ה עוד שלשה ילדים, ומאז ההבטחה נולד לי רק בן אחד והוא בנימין.
ועתה אני רוצה להעניק לך במתנה את ההבטחה הזו, שני בניך אפרים ומנשה יכנסו למנין השבטים: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (שם מח, ה).
אך לא רק זאת:
יעקב אבינו פונה ליוסף ואומר לו:
מצאנו בתורה הקדושה ברכות רבות שהתברכו בהם בני אדם, החל מהברכות שברך הקב"ה לאדם וחוה ולאבות הקדושים (ועד הברכות שבירך משה איש האלהים את בני ישראל).
אך למרות המעלות של כל הברכות הללו, כאשר ירצה אדם לברך את בניו, הוא יברך אותם שיהיו כאפרים ומנשה:
"וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (שם פסוק כ)…
ופירש רש"י, וז"ל:
'בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל' – הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה.
מעלת הויתור ושכרו
לאה בימי חייה לא ראתה מה פעלה בויתור שויתרה. אך לא חלפו הרבה שנים, והשכר שלה התגלה.
לאה ויתרה על שבט אחד ונתנה לרחל את יוסף, זכתה שגם יוסף יכנס למשפחתה שהרי הוא התחתן עם נכדתה, ועוד יצאו ממנה ב' שבטים מנשה ואפרים.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק ט – עמוד שכ):
צריך לדעת שעיקר השכר שראוי לנו לקבל על המצוות שאנו מקיימים אינו ניתן בעולם הזה, כמו שאומרת הגמרא (קידושין לט:): 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא'.
העבודה בעולם הזה דומה לזמן הזריעה שבו יש טרחה מרובה בהכנת השדה לזריעה, ואחר כך זורעים, אך באותו זמן לא רואים תועלת מכל העמל הזה.
כך בעולם הזה אדם טורח ומתאמץ בקיום המצוות ואינו רואה את שכרו על כך, ועיקר השכר ישולם לו בעולם הבא, שדומה לזמן הקציר.
אדם לא צריך לחשוש שמא מישהו יקח לו את השכר או שמא יקפחו את שכרו חלילה וחס, כיון שהקב"ה אינו מקפח שכר שום בריה, והשכר הראוי לכל אדם שמור לו למעלה בשמים היטב היטב.
דוגמא לכך שה' לא מקפח שכר כל בריה, התורה מצוה לתת בשר טריפה דוקא לכלבים, כמו שנאמר: "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל), והטעם לכך, משום שכשעם ישראל יצאו ממצרים שום כלב לא נבח עליהם, כמו שנאמר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שם יא, ז), לכן שילם להם הקב"ה שכר שכל בשר טריפה ינתן דוקא להם.
וכן בדומה לזה, דוקא החמורים זכו שתתקיים בהם מצות פטר חמור משום שכשעם ישראל יצאו ממצרים הם העמיסו את השלל הרב שהוציאו משם על גבי חמורים, לכן שילם הקב"ה לחמורים את שכרם בכך שדוקא בהם תתקיים מצוה זו.
וכן בדומה לזה, התורה מצוה לכסות את דם השחיטה של חיות ועופות, כמו שנאמר: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), משום שכשקין הרג את הבל ושפך את דמו לכל עבר, באו כמה חיות ועופות וכיסו את דמו של הבל כדי שלא יתבזה, לכן שילם להם הקב"ה שכר על כך שגם דמם יכוסה בעפר.
וכן בדומה לזה, לאחר שנח שתה מן היין והשתכר, מבלי לשים לב גילה את גופו בצורה לא צנועה, וכששמעו על כך שני בניו שם ויפת מיהרו לגשת לאוהלו וכיסו אותו בבגד כל שהוא כדי שלא יתבזה.
ושילם להם הקב"ה שכר על כך, וזרעו של שם דהיינו עם ישראל זכו למצות ציצית המכסה את גופו של האדם, וזרעו של יפת זכו שלאחר שה' ימית אותם בזמן מלחמת גוג ומגוג הוא יצוה את עם ישראל לקבור את גופותיהם בכבוד ולא להשאיר אותם מוטלים בבזיון.
הוי אומר שעל כל פעולה טובה שאדם עושה הקב"ה עתיד לשלם לו שכר מושלם, ואפילו אם מדובר ברשעים כמו חיילי גוג ומגוג שיעשו מלחמה עם ה', גם את שכרם הקב"ה לא יקפח וישלם שכר מושלם על אותה פעולה טובה שעשה יפת אביהם כמה אלפי שנים קודם לכן.
מכאן ילמד כל אדם כמה חשוב שלא להחמיץ שום מצוה שמזדמנת לו, כיון שלא ניתן לדעת איזה שכר עצום הקב"ה ישלם לו עליה לעתיד לבוא.
לפעמים מזדמן לאדם ללכת ברחוב ופתאום עוצר יהודי כל שהוא עם הרכב שלו ושואל אותו כיצד מגיעים לרחוב פלוני וכדומה. לא ניתן לתאר את השכר העצום שה' ישלם לך אם תתאזר בסבלנות רבה ותסביר לו לאט לאט כיצד בדיוק להגיע למקום שהוא רוצה.
דע לך שכשתגיע לעולם הבא יתכן שימתינו לך בדרך הרבה דובים ואריות שירצו לנשוך אותך על המעשים הבלתי רצויים שעשית, אך פתאום מאי שם יגיע מלאך ויגן עליך מהם וינחה אותך בדרך הישרה כדי שלא יבוא לך נזק, וכל זאת בזכות שעזרת לאותו יהודי למצוא בנקל את הרחוב שהוא מחפש.
צריך לנהוג עם הרבה טוב לב כלפי כל אדם שפוגשים, הטוב לב הזה חייב להישפך החוצה. כשיהודי מבקש ממך עזרה, מיד תעזוב הכל ותשתדל לעזור לו בכל יכולתך.
וגם אם מסיבה כלשהי באמת אין באפשרותך לעזור לו, תפייס אותו על כך ותסביר לו שבאמת היית רוצה מאוד לעזור לו מכל הלב כדי שלא יכעס. מי שנכנס ללחץ כשיהודי מבקש ממנו טובה כל שהיא מעיד על עצמו שהוא מאוד רחוק מה' יתברך. כשאתה אוהב יהודי סימן שאתה אוהב את הקב"ה…[22] (עכ"ל).
ואחר שהבנו את הרעיון, נשאר לנו עוד דבר אחד לברר, והוא: מה מיוחד כל כך בשני הבנים הללו, מנשה ואפרים, שכל הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה…
לא נכנעים ללחץ חברתי!
אפרים ומנשה לא נכנעו ללחץ החברתי! ועמדו איתנים כנגד כל המונעים והמקטרגים! וזו הברכה שצריכים לברך את הילדים:
עמדו איתנים בנקודת היהדות שלכם. אל תהיו נזלת מהלכת שאין לה חוט שדרה![23]
וזה לשון הגה"צ רבי שמואל הומינר זיע"א (עבד המלך, בראשית – דף קכ ע"א):
להבין קצת למה דוקא אפרים ומנשה נתייחדו שיברך איש את בנו שיהיה כמותם, נראה לומר דהנה נודע ומפורסם הוא גודל מעלתם וקדושתם המופלאה של י"ב שבטי יה, שזכו והתחנכו וגדלו בביתו הקדוש של יעקב אבינו, ומתורתו ויראתו האציל והשפיע עליהם תמיד, וכשעלו מחרן (מביתו של לבן) לארץ ישראל זכו להיות בצוותא חדא גם עם יצחק אבינו וזכו לשמוע מפיו תורה בקדושה ובטהרה.
אך לעומתם, אפרים ומנשה נולדו ונתגדלו במצרים ארץ טמאה ורחוקה מאוד מן האמונה, ואביהם משנה למלך ובעניני המלוכה היו באים אצלו שרי מצרים וחרטומיהם שהיו משוקעים בכמה מיני טומאות וכישופים. ואור פני קדושת יצחק ויעקב עדיין לא ראו…
וכשבא יעקב אבינו למצרים ובחן וראה באפרים ומנשה שלא נמשכו כלל אחר טומאת מצרים ולא נתפעלו ולא למדו כלל ממנהגי ונמוסי מצרים ושריהם חכמיהם וחרטומיהם. ואדרבה גודלו וחונכו בדרך התורה והיראה על ברכי יוסף הצדיק אביהם.
וראה גודל צדקתם וקדושתם שהם כבר במדרגה שראויים להתחשב ולהימנות בתוך שנים עשר שבטי יה הקדושים והטהורים.
ובוודאי עמדו בימי חייהם בנסיונות וקשיים גדולים, ובכל זאת התגברו על כל המכשולים והמניעות ודרכו אך ורק בדרך הקדוש של אבותינו הקדושים כפי שלימדם והדריכם אביהם הצדיק… (עכ"ל).
והכח המופלא הזה לעמוד איתן כנגד הלחץ חברתי, עורר התפעלות גדולה מאוד בלבו של יעקב, והוא פסק וקבע: 'הם הדוגמא המושלמת'!
הכל תלוי באוירה שבבית
כך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויחי – מאמר ה), וז"ל:
לפי האמור, הכוונה העמוקה שצריך לכוין אליה כל אב בישראל בשעה שהוא מברך את בניו בברכת: 'ישימך אלהים כאפרים וכמנשה' היא – שכמו שאפרים ומנשה מסרו את נפשם כדי לשמור על קדושתם, והגם שהיו מוקפים בכל סוגי הטומאה שבעולם, בכל זאת, לא הניחו לעצמם להיות מושפעים מהם לרעה כלל, ודבקו אך ורק בהנהגות הקדושה שלימד להם יוסף אביהם – כך גם אתם תמסרו את נפשכם כדי לשמור על קדושתכם בכל מקום ובכל זמן ובכל מצב שבעולם, ולא תתפתו ללכת אחר הרוחות הזרות הנושבות ברחוב.
מאפרים ומנשה נוכל גם ללמוד שקדושת הילדים אינה תלויה כלל במצב הרוחני של העיר או השכונה שבה הם מתגוררים, אלא אך ורק במצב הרוחני ששורר בביתם פנימה, שהרי אפרים ומנשה גדלו בסביבה גרועה שאין כדוגמתה, ואף על פי כן לא הושפעו ממנה לרעה כלל, כיון שבתוך ביתם פנימה הוריהם הקדושים החדירו בעומק לבם את הנהגת הקדושה.
הנהגות הקדושה שההורים נוהגים בעצמם בתוך ביתם פנימה, ואף בחדרי חדרים, ומשרישים אותם בילדיהם היקרים, משמשים כחומה בצורה המגינה על קדושתם של ילדיהם היקרים שלא תפגע משום דבר שבעולם ולא תניח לשום השפעה זרה מן החוץ לחדור לתוך לבם.[24]
כאשר הורים מקלים בשמירת קדושתם העצמית ומניחים לכל מיני רוחות זרות שנושבות בחוץ להיכנס לתוך ביתם פנימה, ממילא נוצר סדק בחומת הקדושה שאמורה להגין על ילדיהם מכל השפעה שלילית. וכאשר נוצר סדק בחומה זו, ממילא ישנו פתח אשר דרכו יכולות להיכנס לתוך לבם של הילדים עוד הרבה השפעות שליליות שמצויות ברחוב.
במילים אחרות: ברחוב אולי ממשיכים להתקלקל אך לא מתחילים להתקלקל. התחלת הקלקול לעולם באה מתוך הבית.
יוסף הצדיק נהג בעצמו הנהגות של קדושה עצומה, וכן החדיר זאת בעומק לבם של בניו, אפרים ומנשה. לכן הקיפה אותם חומה חזקה ביותר שדחתה מהם כל השפעה שלילית מסביבתם הטמאה, והצליחו לשמור על קדושתם בעוז ותעצומות.
בנוסף לכל האמור, התפילות שההורים מתפללים לה' יתברך מעומק לבם שישמור על בניהם ובנותיהם לבל יבוא על ידיהם שום מכשול ועוון חלילה, ויזכו הם וכל יוצאי חלציהם לשמור היטב על קדושתם במשך כל ימי חייהם – גם הם משמשים כחומה בצורה המגינה על קדושתם של ילדיהם היקרים שלא תיפגם חלילה בשום צורה ואופן.
בהקשר לכך מצינו בחז"ל (תנא דבי אליהו רבה – פרק יח) מעשה מבהיל:
מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, וכל מעשיו הטובים שהיה עושה – היה עושה בסתר. והיה לו עשרה בנים מאשה אחת, שישה זכרים וארבע נקבות. ובכל יום ויום היה מתפלל, ומשתטח, ומבקש רחמים, ומלחך בלשונו עפר, כדי שלא יבוא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער.
ואמרו, לא יצתה אותה שנה, ולא שנית ולא שלישית, עד שבא עזרא והעלה הקב"ה על ידו את ישראל מבבל, ואותו הכהן עמהם, ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמישים שנה, ואחר כך נכנס אותו הכהן לבית עולמו.
כלומר: כשאותו כהן צדיק רק היה נזכר שיש לו עשרה ילדים, מיד היה 'מתעלף' ונופל על הארץ מרוב בהלה – כיצד יצליח להחדיר בכל עשרת ילדיו היקרים את דרך הקדושה?
אולם רק עצה אחת בלבד הוא מצא לעצמו, ואחז בה בכל כחו ממש: בכל יום ויום היה מתפלל, ומשתטח, ומבקש רחמים, ומלחך בלשונו עפר, כדי שלא יבוא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער.
אותן תפילות נוראות שהיה אותו כהן צדיק זועק לה' ממעמקי לבו הטהור שכל עשרת ילדיו יזכו לשמור היטב על קדושתם ולא יבואו לידי מכשול ועוון – הן אלו שהקיפו אותם כחומה בצורה והגינו על קדושתם שלא תיפגם בשום צורה ואופן, והודות לאותן תפילות קדושות זכה אותו כהן צדיק בסופו של דבר לראות במו עיניו את כל בניו ונכדיו גידולי קודש העובדים בבית המקדש.
[1] כבר מסעודה שלישית של שבת ויחי מתחילה ההארה של ימי השובבי"ם, שהם הימים המיוחדים לחשבון נפש.
וביתר פירוט:
ימי השובבי"ם הם הכינוי לתקופה של ששה שבועות שבהם קוראים שש פרשיות שראשי התיבות של שמותן הם שובבי"ם, והם: שמות, וארא, בֹא, בשלח, יתרו, משפטים.
והנה למרות שהזמן המתוקן לתשובה הם הארבעים יום שמחודש אלול ועד יום הכיפורים שבהם נהגו כל ישראל לשוב בתשובה ולנצלם לחרטה ובקשת סליחה על כל החטאים העוונות והפשעים, אולם רבינו האריז"ל זיע"א שזכה וכל רזי ומסתרי הבריאה היו פרושים ונגלים לפניו, גילה לנו שימי השובבי"ם הם ימים המסוגלים מאוד לתשובה ובפרט על חטאות נעורים…
והדברים ידועים ומפורסמים, ולא נאריך.
[2] אדם שיכור החליט שהוא יכול לנסוע ברכב.
הוא עלה על הרכב, חגר חגורה, התניע, התחיל לנסוע ו… תפס אותו שוטר.
'תוציא רשיונות' – אומר השוטר.
השיכור הוציא מאתים שקל במקום להוציא רשיונות…
השוטר לקח את הכסף ואמר לו: 'סע'!
הוא ממשיך לנסוע, אחרי מאה מטר… שוב שוטר.
'תוציא רשיונות'.
בלי להתבלבל, הוציא השיכור שוב מאתים שקל…
גם הפעם לקח השוטר את הכסף, והשיכור המשיך בנסיעה.
אחרי מאה מטר עוצר אותו עוד פעם שוטר.
'מה אתה רוצה'? שואל השיכור.
'חמש מאות שקל', ענה לו השוטר.
חמש מאות שקל?! לא מספיק שאתה לא עושה את העבודה שלך ואתה לוקח שוחד, אתה גם לוקח תעריף פי שנים וחצי מכל החברים שלך?!
אמר לו השוטר: טיפש! תבין, אני עושה לך טובה…
אם תביא לי חמש מאות שקל, אני אראה לך איך יוצאים מהככר הזאת ולא תצטרך לשלם לי מאתים כל סיבוב… (אוצר הדרשות הקצר, חלק א – עמוד תשז).
[3] וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (אבות פ"ב מט"ז):
אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך. ודע, מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.
ובגמרא (עירובין כב.):
והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז, יא), היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם למחר לקבל שכרם…
[4] וממשיכה הגמרא (מועד קטן כה:) ומספרת: כי נח נפשיה דרבי אבהו – כאשר נפטר רבי אבהו, אחיתו עמודי דקסרי מיא – הורידו עמודי עירו קסריה מים.
והיינו שנזלו מעט מים מן העמודים לאות שההפסד היה כה גדול עד ש'אפילו האבנים הזילו דמעות'.
[5] ירושלמי (עבודה זרה פ"ג ה"א).
[6] כדת נפש משיבת (עמוד קה) להגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א.
[7] ומצאנו להגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (אהבת אבות פ"ו מ"ה) שפירש את המשנה הזו כך: 'ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך' –
צריך שתדע, אהובי, בני! אף שאתה יגע וטורח בעבודת ה' יתברך ימים ושנים, ואינך רואה שום תועלת ותקוה שיוצאת מכל עבודתך, ואדרבה, אתה רואה שכל מה שאתה יגע וטורח, הולך לך בדיוק ההיפך ממה שרצית, ומזה יש לך חלישות הדעת גדולה מאוד, כי אתה רואה שהינך טורח ומתייגע בעבודות קשות, ואינך בא לשום דבר, צריך שתדע, אשר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א גילה לנו, שיש אנשים, שלא מראים להם מה שיגעו וטרחו כל ימיהם, אלא בעולם הבא.
ולכן תמשיך לעסוק בעבודת ה' יתברך בשקידה רבה, ותתמיד בלימוד התורה הקדושה, ותטייל ותהיה בכל חלקי התורה הקדושה, וכן תרבה בתפילה והתבודדות, ותקיים את כל המצוות בשמחה עצומה, כי סוף הכבוד לבוא, שישלם לך הקדוש ברוך הוא את שכרך, כי 'ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך' – כי הקדוש ברוך הוא בוודאי לא יעזוב אותך, כי כל יגיעה וטרחה, שאדם יגע וטורח בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא משלם לו שכרו מושלם, ואינו צריך לדאוג כלל, כי אם לא מראים לאדם עוד בזה העולם מה שפעל, תיכף ומיד כשיצא מהעולם, יראו לו את אשר פעל…
[8] ובספר פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע – פרק כח) הוסיף, בעולם העשיה יש י"ב תחומין, ובעולם היצירה יש י"ב גבולים, ובעולם הבריאה יש י"ב שבטים, "שבטי יה עדות" וכו' (תהלים קכב, ד). ובעולם האצילות יש י"ב צירופי הוי"ה.
[9] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה סח – אות יא):
"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (בראשית כח, יא) – רבי יהודה אמר: שנים עשרה אבנים נטל, כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. אמר, אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני, אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים וכו'… (עכ"ל). משמע מדברי המדרש, שאברהם היה ראוי להעמידן.
[10] 'מדרש רבי תנחומא' (כי תצא – אות ד) וז"ל: דאמר רב הונא, ראויה היתה רבקה שתעמיד שנים עשר בנים…
[11] הקב"ה הבטיח לאברהם: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" (בראשית טו, טו).
ופירש רש"י: 'תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה' – בישרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשיו לתרבות רעה בימיו ולפיכך מת אברהם ה' שנים קודם זמנו ובו ביום מרד עשיו.
[12] ובדרך רמז:
כידוע עשיו נמשל ליצר הרע, וזה כחו של היצר הרע שמסוגל לטשטש את הבטחון העצמי של האדם, ולגרום לכך שגם אם רואים את המציאות בצורה ברורה, לא מעיזים להתנהל לפי המציאות אלא לפי הרצון של היצר הרע.
כחו גדול כל כך שהוא מסוגל לקחת אדם רואה ולתת לו תחושה שהוא עיור ולא רואה נכון!
ובענין זה מסופר (אוצר הדרשות הקצר, חלק א – עמוד ריא):
פעם אחת היה איזה בבא, שאמר שהוא יודע עתידות…
אם מישהו מפרסם שהוא יודע עתידות, אתם יכולים כבר לנחש לבד איזה תור עמד מחוץ לבית שלו…
יום אחד המלך שמע עליו, קרא לו בשביל לבחון אותו והתרשם ממנו מאוד… כל רז לא אניס ליה.
עד שיום אחד הוא עלה על שקר אחד שלו, ולאט לאט הוא גילה עוד ועוד שקרים שלו…
המלך זעם וביקש לקרוא לו מיד להתייצב בארמון!
לפני שהבבא הגיע, המלך ביקש מֵהַקַשָת שלו, שכשהוא יסמן לו עם האצבע – הוא יורה חץ מיד הישר ללב הבבא!
הבבא הגיע לפני המלך, והמלך פנה אליו ושאל: תגיד לי, אם אתה כל כך יודע עתידות – מתי יגיע יום מיתתך?
הבבא מיד הבין מה שקורה כאן, וענה למלך:
את יום המיתה אנחנו לא יכולים לדעת, אין לנו תאריך…
אבל דבר אחד אני יודע, שיום המיתה שלי הוא שלשה ימים לפני יום מיתת המלך!
ומספרים שהבבא הזה חי עד היום…
[13] וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות ס.):
"וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (בראשית לא, כא), מאי וְאַחַר? אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבע מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות?! מיד נהפכה לבת…
[14] בעיר ברנדנבורג גר יהודי יקר ושמו: משה חיים. שנים ארוכות לא זכו הוא ואשתו להיפקד בילדים, והדבר גרם להם צער עצום והם שקעו בדכדוך עמוק…
כשהחל להיוודע בעולם שמו של הצדיק ממזיבוז' ועמו התפרסמו גם הסיפורים על קדושתו וסגולותיהן הפלאיות של ברכותיו, גמלה בלב משה חיים ורעייתו החלטה לנסוע אליו. הם המתינו לשעת כושר, וכשנודע להם כי אחד מבני עירם, גדליה ברוך, מארגן נסיעה לבעל שם טוב, הודיעו על רצונם להצטרף.
כחודש קודם החג יצאו לדרך. ימי שהותם במזיבוז' עברו עליהם באווירת התעלות וקדושה, אולם בענין העיקרי שלשמו הגיעו משה חיים ואשתו – לא ניכרה כל תזוזה. רבים מהמסתופפים בבית המדרש זכו במשך החג לקבל ברכות שונות מאת הבעש"ט, אך אל משה חיים לא פנה הצדיק אפילו פעם אחת.
גם כאשר נכנסו בני הזוג למחרת החג לחדרו של הבעש"ט ושפכו לפניו בדמעות שליש את מר לבם, הקשיב להם הצדיק בשתיקה ולא אמר דבר. הם יצאו משם שבורים משנכנסו.
אחר כך ניסו את מזלם עוד פעמיים, אך גם מהן לא יצאו מעודדים. הבעש"ט אמנם הביט בהם במבט מלא רוך ועידוד, אך לברך בפה מלא ובמפורש בזרעא חייא וקיימא – לא בירך.
מארגן הנסיעה, גדליה ברוך, השקיף מהצד על המתרחש עם משה חיים ורעייתו, וכאבם נגע עמוקות ללבו. בשקט אסף כמה מחבריו והביאם בסוד הענין. הוא הציע להם הצעה ואלה ניאותו לה מיד. גדליה ברוך וחבריו קיבלו עליהם תענית של שלשה ימים (עם הפסקה בלילה). את שלשת הימים הללו החליטו להקדיש ללימוד רצוף של תורה ולבקשת רחמים על חברם משה חיים ורעייתו.
לפנות ערב של היום השלישי לתענית הופיע פתאום שמשו של הבעש"ט בבית המדרש והודיע על 'סעודת מצוה' בלתי צפויה שיערוך הצדיק בערב, לאחר תפילת ערבית. איש מהנוכחים, גם לא השמש בעצמו, לא ידע להסביר את פשר 'סעודת המצוה' המתוכננת.
עם רדת הערב, זמן קצר לאחר שגדליה וחבריו שברו את יום התענית השלישי שקיבלו על עצמם, התכנסו באי בית המדרש לסעודה שבראשה ישב הבעש"ט.
פניו של הצדיק נהרו באור מיוחד, וניכר היה עליו כי הוא שרוי בשמחה יתירה. לאחר שהות קלה פתח הבעש"ט את פיו והחל להשמיע דברי תורה על הפסוקים: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ו"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהלים קלג, א), במרכז דבריו הסביר עד כמה חשובות ויקרות אצל הקב"ה אהבת רעים ודאגה לזולת, באומרו זאת הפנה את מבטו למקום שבו ישבו גדליה ברוך וחבריו.
או אז הסב הבעש"ט את עיניו ונתנן במשה חיים, שהצטנף בפינה. הוא חייך אליו חיוך רחב ובירכו בקול רם ובהתלהבות ב'זרעא חייא וקיימא'.
ומיד שב ופנה לגדליה ברוך וחבריו ואמר:
כלום סבורים אתם שבפעולתכם מתוך אהבת ישראל אמיתית עוררתם אותי לברך ולהושיע את חברכם בן עירכם?! לא ולא! את פעולת הברכה כבר פעלתם אתם בעצמכם על ידי התמסרותכם לטובת חברכם. אני רק ראיתי זאת למעלה ועל כן קראתי לכולם ל'סעודת מצוה' – מצות אהבת ישראל, כדי לבשר לכם על כך…
כעשרה חודשים לאחר מכן נולד בן למשה חיים וזוגתו ונקרא שמו בישראל, שלמה. ימים אחדים לאחר מכן ילדה רעייתו של גדליה ברוך בת, ויקראו שמה יוכבד.
כשבע עשרה שנים מאוחר יותר השתדכו שתי המשפחות זו עם זו – 'שידוך של אהבת ישראל'… (בין הדגים לזמירות – חלק א עמוד 743, לגאון רבי זלמן רודרמן שליט"א).
[15] וכך אמרו בסוף מסכת סופרים: 'בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם'.
[16] כך כתב הגאון הגדול רבי ברוך דוב פוברסקי זיע"א (בד קודש, בראשית – עמוד רפח). וכך אמר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (הובאו דבריו בלהגיד, בראשית – עמוד 242).
[17] וזה לשון הרמב"ן (בראשית לד, יב):
ועל דרך הפשט עמדה עם אחיה צרורה באלמנות חיות, כי היתה טמאה בעיניהם, כדכתיב: "אשר טימא את דינה אחותם" (בראשית לד, יג), ורבותינו נחלקו בה (בראשית רבה, פרשה פ – אות יא) והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען, והוא כמו שאמרנו, כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ וקבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבאל עם קבר ניתאי הארבלי, ויתכן כי העלה שמעון עצמותיה בחמלו עליה, או שהעלו אותם ישראל עם עצמות אחיה כל השבטים, כמו שהזכירו רבותינו (שם, פרשה ק – אות יא).
[18] קונטרס 'מי ירפא לך' (עמוד צד).
[19] מדרש רבי תנחומא (פרשת וישב – אות ח).
[20] דעת זקנים (בראשית מא, מה).
[21] לפוטיפר לא היו ילדים, וכשראה את אסנת מגיעה למצרים (על ידי המלאך מיכאל) אימץ אותה לבת.
[22] ובענין זה סיפר הגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור, שבת חלק ב – עמוד 246), וז"ל:
שני בני דודים, דומים בחיצוניותם, נקראו בשם זֵהֶה – יחזקאל לוי, אולם למרות הדמיון החיצוני היו שונים במעשיהם בתכלית השינוי. האחד היה קצב, בעל אטליז, יהודי ירא שמים ונכבד, טוב לשמים וטוב לבריות, ואילו השני היה עשיר, בעל שדות ונחלות, אך כופר ובעל עבירות, רחוק מן התורה, ממצוותיה ומשומריה.
באחד הימים, בימות החמה, הלך העשיר לפרדסו ששכן מחוץ לעיר. במשעול הפרדס גילה גופה של יהודי מת. מראהו של המת עורר בו את הזיק היהודי, הוא גחן אל הגופה, הרים אותה, נשא אותה על כתיפיו עד שהגיע לדרך המלך. כחלוף זמן מה חלפו שם גויים על חמוריהם, הוא שכר מהם חמור אחד, העמיס עליו את הנפטר, והורה להם להביא אותו אל רב העיר על מנת שיטפל בו ויביא אותו לקבר ישראל.
היתדפקו הערבים על דלת ביתו של הרב. 'הבאנו נפטר יהודי', אמרו, תמה הרב ובירר מי שלחם, אמרו, 'חַוָּאגָ'ה יחזקאל לוי'. תמה הרב, יחזקאל לוי? הלא עשיר זה רחוק מכל מצוה ומעשה חסד! ובכל זאת כך העידו הערבים. טיפל, איפוא, בקבורת הנפטר, תוך שהוא מהרהר בנסיבות הבלתי שגרתיות שהובילוהו למצוה זו. וחושב לעצמו: מי יודע, אולי מצוה תגרור מצוה ואם נפתח לבו כחודה של מחט, נוכל להרחיב סדק זה כפתחו של אולם.
לשם כך שלח את שמשו לקרוא לעשיר. כדי להודות לו על מעשהו, אך דומה שהסדק הקטן שנפער בלבו של העשיר, נסגר בלי להותיר אחריו עקבות – העשיר סירב לבוא, ואם לא די בכך פער פיו כנגד הרב ומשרתו, אמונתו ודתו.
על דברים חמורים כאלו לא היה הרב רשאי להבליג. הוא נידה את העשיר ברבים, וכל אנשי העיר רחקו מד' אמותיו.
עיקשות לבו של העשיר לא עזבה אותו. הוא לקח את אשתו ושני בניו והתיישב באחד מכפרי הנכרים, במרחק מהלך שלש שעות מהעיר, וניתק את כל קשריו עם אחיו בני עמו.
באחד הימים שכב העשיר לנום את שנת הצהרים שלו, ולא קם עוד. בשנתו מת. בני הבית היו נבוכים, היכן יקברו אותו? הגויים יסרבו לקבור אותו בבית הקברות שלהם, שכן עבורם – יהודי הוא, ואילו היהודים לא יסכימו לקבור אותו בבית קברות יהודי, משום שמת בנידויו.
תוך שהם יושבים ודנים בענין, שמעו כי יחזקאל בן הדוד, הגיע לכפר על מנת לקנות צאן ובקר לאטליזו, שמחו שמחה גדולה. קרא לו האח הגדול לביתם באומרו כי יש לו כמה שוורים למכירה, כשבא הושיבו אותו לנוח מטורח הדרך, הגישו לפניו ספל קפה ומהלו בו סם שינה. שתה הקצב ונרדם. מיהרו הבנים ופשטו מעליו את בגדיו והלבישום לאביהם המת. קראו לגוי אחד ואמרו לו: 'חבוש את חמורך והרכב את גופתו על החמור. לך לרחוב היהודים ואמור שמצאת אדם זה מוטל על אם הדרך, ואנחנו נשלם לך שכרך'.
כשהגיע הגוי עם גופת ה'קצב' רעשה כל העיר מן האסון. כולם ספקו כפים על אדם כשר שהלך לעולמו, הרב ספד לו מספד גדול ועורר את כל העם לבכיה על האבידה שהלכה לבלתי שוב, ועורר אותם ללכת בעקבותיו וללמוד מדרכיו, כבוד גדול נעשה לו במותו.
בינתים, בכפר דנו האחים ביניהם מה לעשות עם בן הדוד הנרדם. נמנו וגמרו להלבישו בתכריכים שהכינו לאביהם. 'ועכשיו מה?', שאל הצעיר. 'כעת נמתין עד הערב', השיב הבכור, כשירד הלילה, והקצב עודנו שקוע בשינה עמוקה, הרכיבוהו האחים על חמור, נשאו אותו עד בית הקברות הסמוך לעיר. כאן עצרו ולא ההינו להיכנס פנימה אל תוך העיר, ובסופו של דבר הניחו אותו על אחת המצבות ושבו לביתם.
שכב הקצב זמן מה, עד שאויר הלילה הצלול והקור העז העירוהו משנתו.
פקח עיניו ומצא עצמו שוכב על מצבה כשהוא לבוש תכריכים. הוא רעד מפחד והתקשה להבין מה זה היה לו. בזריזות מיהר לביתו ונקש על הדלת הנעולה בנקישות עזות. אשתו, 'האלמנה הטריה', נמה את שנתה לאחר היום הנורא שחלף עליה והבכי הרב שבכתה. הנקישות העירו אותה. 'מי שם?', שאלה, והנה קול בעלה עונה לה: 'אני, יחזקאל'. נרעדה ושאלה: 'מה רצונך?'. אמר: 'פתחי! קר לי!'. מבועתת המשיכה לשאול: 'מאיפה באת?' ובעלה ענה: 'מבית הקברות'. חרדתה גברה, וכשהציצה מבעד לחלון וראתה את בעלה לבוש תכריכים עומד שם, צנחה תחתיה מתעלפת.
קול הדיבורים הרמים העיר גם את השכנים. הללו הציצו מדלתות הבתים וכשראו את הנפטר דופק על דלת ביתו נחרדו ואמרו לו: 'בלילה לא מדברים עם מתים, לך אל הרב עד שיאיר היום'.
וכי היתה לו ברירה אחרת?
עלה לבית הרב, שעמד לסיים אז תיקון חצות. שמע הרב את הדפיקות ושלח את השמש לראות מיהו הדופק ומה רצונו. השמש פתח את הדלת, ובלילה האפל הצליח לראות רק את לובן התכריכים. נבהל וסגר בפניו את הדלת. ומבעד לדלת הסגורה שאל: 'מי אתה?'.
'יחזקאל הקצב'.
'מהיכן באת?'
'מבית הקברות'.
פקו בִרכיו של השמש, והוא בא וסיפר לרב. קם הרב, הציץ בעד החלון וכשראה את הנפטר בתכריכיו שאל: 'מה רצונך?'.
'קר לי, הכניסוני הביתה'.
היסס הרב, ולבסוף אמר: 'ראה עוד מעט קט יאיר היום. עלה נא לעזרת הנשים של בית הכנסת, שם תמצא כרים ושמיכות, ומחר אשתדל לעשות לך טובה'.
עלה יחזקאל לוי לעזרת הנשים, ניסה להתכרבל בשמיכה שמצא שם, והשינה ממנו והלאה. באשמורת הבוקר נחרד לקול שקשוק מתכת, אך מיד נרגע, הרי זהו השמש, שבא לפתוח את בית הכנסת. קרא ואמר: 'אברהם, בוא הנה. הבא לי בטובך כוס חמין, כי קר לי מאוד'. נשא השמש את עיניו לעזרת הנשים, והנה מן השמיכה קם ויוצא יחזקאל הנפטר, לבוש תכריכים. זעק זעקה גדולה ומרה. נקהלו המתפללים ובאו. עמדו מרחוק וחששו להתקרב. הגיע הרב לתפילה. ראה את הנעשה, ושלח שְׁנַֽיִם לבית הקברות לראות את קברו של הנפטר. הלכו ובאו וסיפרו שהקבר חתום כשהיה. אמר לו הרב: 'נשמע את אשר בפיך', סח להם דברים כהווייתם. איך הלך אל הכפר, ופגש בבניו של יחזקאל העשיר, אשר קידמו את פניו וכיבדוהו בספל קפה, ומאז אינו זוכר מאומה, רק מצא את עצמו על מצבה, עוטה תכריכים.
אורו פניו של הרב, והבין כל אשר נעשה. הורה למהר ולהביא לו בגדים מביתו, ולהביא גם את טליתו ואת תפיליו. השתאו כולם ולא הבינו מאומה.
לאחר התפילה סובבו את הרב לבקשו להבין את פשר הדבר. אמר להם: 'הכיצד לא תבינו? יחזקאל העשיר הוא זה שנפטר. ידעו בניו כי יקבר בבזיון מאחורי הגדר, והערימו שנקברו בכבוד'.
שאלו: 'ובמה זכה יחזקל העשיר להיקבר בצורה כה מכובדת?', אמר הרב: 'משום שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. מצוה אחת עשה בחייו, שמצא מת מצוה ודאג לקבורתו. אף הקב"ה גמל לו, בהביאו אותו לקבר ישראל בכבוד'.
[23] ונזכר קצת בהיסטוריה הלא רחוקה:
שנת התש"ף כבשה לעצמה מקום מכובד בספרי ההיסטוריה, ובצדק. שנה שבה התפרצה ה'קורונה' ושיבשה כל סדרי עולם. ואחת מאותם שיבושים התרחשה בנושא 'החתונות'.
אם עד עתה היו רגילים לערוך אירועי חתונות בלילות וברוב עם, עתה נערכו רבים מהם בצהרי היום ובכמות ממוספרת של אנשים. וברצוננו לספר על אחת מאותן חתונות…
החתונה שהתקיימה בצהרי היום הסתיימה. מעט האנשים שהשתתפו בה, ישבו במקומותיהם וחששו לקום ולרקוד…
החתן והכלה מחו דמעה סוררת, דמעה של כאב ואכזבה, שלא צייתה להוראות וגלשה במורדי הלחי כלפי מטה… ולפתע הם רואים מולם את אח החתן מגיע עם חמור לבן, אמיתי, ושני בלוני הליום מחוברים לשני אזניו, גבו מרופד בשמיכת משי יוקרתית, ורגליו חבושות בגרבים אדומות…
צחוק כבוש הרעיד את גופם, מה זה?
והאח הסביר: ראיתי את כאבכם, חשתי את צערכם, ולכן הבאתי לכם יצור חברותי ונפלא שילוה אתכם לביתכם…
החתן והכלה יצאו מהאולם לכיוון ביתם ששים ושמחים, החתן היה רכוב על חמור והכלה הלכה לידו ברגל, וכך הלכו ושוחחו.
עוד הם הולכים וקבוצת אנשים שעברה, הפטירה לעברם בלעג: יפה, יפה, ממש זוג משמים!… אשה טובה ובעל אכזרי, הוא רכוב על החמור ואשתו הולכת ברגל… אדם בלי לב, בלי רחמנות…
שמע החתן, ירד מהחמור ונתן לכלה לרכב עליו. הלכו כמה מטרים והנה קבוצת אנשים אחרת באה, וחיוך נמרח על פניהם: ממש דוגמא למופת, היום האשה רוכבת על החמור, ומחר היא תרכב על בעלה…
הכלה שמעה זאת, וירדה מהחמור. כך המשיכו שניהם ללכת בדרך לצד החמור, והנה אורחת אנשים לקראתם: למה הקב"ה נותן חמור למי שלא יודע להשתמש בו, יש להם חמור והם הולכים ברגל…
החתן והכלה הסתכלו זה על זו מיואשים, והחליטו לעלות שניהם על החמור. והנה חבורת אנשים חלפה על פניהם, וזעם מילא את לבם: חייבים לערב את אגודת 'צער בעלי חיים', שני שמנים כאלה רוכבים על חמור אחד מסכן ורזה…
לבם התמלא ברחמים עצמיים – איך גורמים לאנשים להפסיק לדבר עלינו, ובהבלחה של רגע החליטו ועשו – הם ירדו מהחמור והרכיבו אותו על כתפיהם, והנה ראו כמה אנשים שאומרים זה לזה: ראו, ראו, הנה שלשה חמורים!…
[24] בשיחה שמסר הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א אמר כך (בעין יהודית, חלק א – עמוד 082):
'אבא' – שואל הילד את אביו בדרכם לתפילת שחרית של שבת – 'לאן נוסעות כל המכוניות האלה?'
'הם נוסעים לים', עונה האב.
'ומדוע אנחנו לא נוסעים לים?' – ממשיך הזאטוט להקשות – 'גם אני רוצה!'
'אנחנו דתיים!' – קובע אבא בפסקנות – 'לנו אסור!'…
מי שהאזין לשיחה קצרצרה זו היה עד לאחד הכשלונות החינוכיים הגדולים ביותר שמסוגל אב מחנך להיכשל בו בחינוך ילדיו ליהודים כשרים.
קודם כל, מה פירושו של 'לנו אסור'? וכי 'להם' מותר? וכי רגליהם לא עמדו למרגלות הר סיני? וכי הם אינם חייבים בתרי"ג מצוות עד לאחרון הסעיפים בקיצור שולחן ערוך כמונו בדיוק? זהו משפט שקרי המוסר מידע לא נכון לילד.
אבל עיקר האסון נעוץ במסר החבוי במשפט קצר זה.
הילד הצעיר, למרות גילו, קולט שכלית ורגשית את המסר שיש שני סוגי יהודים. סוג אחד הם אלה ש'מותר להם', ש'עושים חיים' ומתענגים, וסוג שני הם מסכנים, שכבלים על ידיהם ו'להם אסור', והם מנועים מלעשות מה שלבם חפץ. הילד אינו זקוק לאינטליגנציה גבוהה כדי להבין מדברי אבא לאיזה משני הסוגים הוא שייך.
תשובת האב היא ערובה לפיתוח רגש נחיתות. לא קשה לתאר איזה מין יהודי יצמח ממסר כזה, החוזר ונשנה לאורך שנות גידולו של הילד. קל מאוד להעריך את גודלו של הפיתוי להחליף את כרטיס החבר של סוג ב', הנחות, בזה של סוג א' העליון כביכול.
כתשובה על שאלת הילד: 'מדוע אנחנו לא נוסעים לים בשבת'? אילו היה אבא עונה כי 'אנחנו שומרים על קדושת השבת', היתה לתשובה משמעות חינוכית ממדרגה ראשונה. הביטוי 'אנחנו שומרים' עונד לדש הבגד סמל של עידית, של תפקיד ושל חשיבות. לילד כזה אין סיבה להחליף את פנקס החבר. הרי שום בן מלך שפוי בדעתו לא יוותר על מעמדו כדי להתפלש בבוץ יחד עם בני השפחות.
עד כאן עסקנו בחינוך ילדים. ראינו שאפשר לקפל מסר רב תוכן ורב משמעות בתוך מילים בודדות. המסר יכול להיות שכלי, ויכול להיות רגשי, והוא קובע הרבה בהסתכלות האדם על עצמו ובהתייחסותו לנושאים ולאנשים.
ומה אתנו המבוגרים? האם אין אנו יכולים לנצל אמצעי רב כח זה בצורה מכוונת כדי לתאר בקיצור נמרץ תכנים והתייחסויות ולקבוע באמצעותו עמדות ורגשות?
חכמינו הקדושים, מסדרי התפילה, נתנו דעתם לענין זה, והתחילו את תפילת שחרית בהצהרת המציאות: 'אשרינו, מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו'! זה האופן וזו הצורה בה צריכים אנו לראות את עצמנו כנושאי עולה של תורה ומקיימי מצוותיה. על ירושה כזאת שאת האושר עליה מזכירים יום יום כדאי לשמור יפה…
סמוך לסיומה של התפילה אנו משבחים: ברוך אלהינ"ו… שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם… זו ההתייחסות שמסדרי התפילה מקנים לנו: 'הם' תועים, 'הם' מסכנים. אנו קיבלנו את האמת ואת הנצח! מי שהתפלל תפילת שחרית כהלכתה והבין מה הוא אומר, האם יחוש נחיתות כלפי תועים כשהאמת והנצח בידיו?
מורות רבות עוסקות בהחדרת איסור לשון הרע והתרחקות ממנו. הצלחה מיוחדת נחלה מורה אחת תוך שימוש במספר מטבעות לשון שטבעה למטרה זו. דיבור לשון הרע נקרא בפיה 'זיהום אויר'. שיעור ב'חפץ חיים' הוא בלשונה 'הדרכה בשמירת איכות הסביבה'. תלמידה שקלטה היטב את המסר חשה עליונות כאשר היא פורשת מחבורת דוברי לשון הרע. לעתים תנסה לשנות את נושא השיחה כמי שעוסקת בתפקיד היוקרתי והחשוב מאוד של שמירת איכות הסביבה. מי שחש עצמו אחראי למניעת זיהום אויר, לא זו בלבד שאינו מפתח תסביך נחיתות של מי ש'אסור לו', אלא שחש הוא כמי שסימני דרגות על כתיפיו…
אבא טוב, אינו צריך להילחם עם ילדיו לבל יקראו מאחורי גבו ספרי קריאה שהוא רואה אותם כפסולים. מימרא שגורה בפיו: 'עוד לא המציאו סבון לנקות את המוח'! למרות שהמילה לכלוך אינה נכללת כלל במימרא הזאת, היא זועקת מתוכה בצורה הברורה ביותר. די לו לאבא באיזכור קצר של 'הסבון' כדי שבנו יחזיר מיד ספר פסול שנטל בהשאלה מחבר. לא זו בלבד שהבן לא יחוש כמסכן שאביו מונע ממנו להתענג בקריאה, אלא שירגיש בטחון באביו המגין עליו מפני הלכלוך…
צאצאי נכדו של נוח שקדמו לנו בארץ ישראל, פיתחו תרבות גדולה, תרבות כנען. התורה המקפידה תמיד על לשון נקיה, קוראת למנהגי תרבות זו 'חוקות התועבות'. היא מזהירה את ישראל לא להיטמא בטומאתם. התורה קובעת כי הארץ הקדושה מקיאה עמים כאלה (סוף פרשת אחרי מות). התורה אינה אומרת לנו מפורשות מה צריכה להיות התייחסותנו הרגשית ל'תרבות' חטאים זאת. היא מעבירה לנו את המסר התורני הנכון באמצעות כינויים ישירים ועקיפים. למרות שאין הדבר נאמר במפורש אין לנו ספק איך צריך להתייחס למשהו שהתורה קוראת לו טומאה ותועבה. ואם התורה מציינת שארץ הקודש תקיא את עמי כנען אלה עם תרבותם ומנהגיהם, ברור לנו המסר. וכי איך נתייחס למשהו שמקיאים אותו אם לא בגועל נפש ובבחילה עד להקאה?
והוא המשיך והרחיב בזה רבות, אך דומה שהמסר ברור.
